שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהם המנוסקריפטים, כתבי היד של ימי הביניים?
אמנות ימי הביניים באירופה נשלטה לחלוטין על ידי אנשי הדת המחמירים. כתבי היד של ימי הביניים, בלטינית "מנוסקריפטים" (manuscripts), כשמם הם.
אלו ספרים ומסמכים שנכתבו בכתב יד בתקופה שבין נפילת האימפריה הרומית המערבית בשנת 476 לספירה ועד תחילת הרנסאנס במאה ה-15.
תקופה זו, בה הדפוס טרם הומצא, הייתה תקופה שבה שימור הידע והתרבות היה תלוי באופן כמעט בלעדי בכתבי יד. היסטורית וכמותית, כתבי היד בימי הביניים נוצרו בעיקר על ידי נזירים נוצרים במנזרים, גם אם מהמאה ה-12 ואילך היו גם סופרים מקצועיים חילוניים וסופרי חצר ולא כדאי לשכוח את כתבי היד המשמעותיים של היהודים והמוסלמים בימי הביניים.
בספרות הדתית של ימי הביניים נכללים כתבי יד רבים, עמוסי טקסטים, תווים של יצירות מוסיקליות, דברי דת ויצירות מופת גותיות, כשלצידם ציורים וסמלים דתיים, שכולם הועתקו או נכתבו ביד. הספרות הענפה הזו כתובה ומאוירת, תוך שהיא נשענה על אגדות, מזמורים וסיפורי המקרא.
המנזרים שימשו באותם ימים כמרכזי ידע ותרבות. הנזירים, שהיו לעיתים קרובות האנשים המשכילים ביותר בתקופתם, הקדישו את חייהם לשימור וליצירה של טקסטים. הם כתבו על קלף או פרגמנט, חומרים שעובדו מעורות בעלי חיים, ונהגו לעטר את כתבי היד באיורים מרהיבים, לא פעם בשילוב של חומרים יקרים כמו זהב או כסף, במה שקרוי "כתבי יד מאוירים" (Illuminated Manuscripts).
אבל, מדוע בכלל טרחו הנזירים ליצור כתבי יד אלה? המטרה המרכזית הייתה לשמר טקסטים בעלי חשיבות דתית, כמו כתבי הקודש, לצד יצירות ספרותיות, היסטוריות ומדעיות.
כשהכנסיות והאוניברסיטאות הראשונות צמחו מתוך מנזרים, הקריאה והכתיבה התפשטו, אך גם בזמן הזה עדיין נשמרה המסורת של העברת סיפורים בעל פה. לכן, למרות שחלק מהטקסטים עברו גם בעל פה, היה הכרחי להעלות אותם על הכתב. על כן שימשו כתבי היד המאוירים גם כאמצעי לחיזוק והפצת המסר הדתי והתרבותי.
#נושאי המנוסקריפטים
אופייה של התקופה, שהייתה שמרנית מבחינה מוסרית ודתית, השפיע גם על נושאי הכתיבה. נושאים כמו שדים, דרקונים ומכשפות היו נפוצים, וכך גם תיאורים של גיהנום וחייהם של קדושים. במקביל, בתוך הסיפורים האפיים אפשר למצוא גם סיפורים קצרים עם מוסר השכל, בין אם מצחיק, דתי או אחר. מטרת הכתיבה הייתה להעביר ערכים נוצריים, לשמש דוגמה לחיקוי ולהציג את חייהם של קדושים.
אך המנוסקריפטים לא היו מוגבלים רק לטקסטים דתיים. היו גם יצירות ספרותיות, כמו שירת רולאן, אפוס צרפתי על גבורת אבירים, או ביאוולף, פואמה אנגלית עתיקה על גיבור שנלחם במפלצות. בנוסף, יצירות רבות נכתבו גם בצרפתית ואיטלקית וגם בשפות המקומיות שהתפתחו מהלטינית, כמו קסטיליאנית, קטלאנית, וגליציאנית-פורטוגזית.
חשוב להבין כי העובדה שיצירה לא הייתה מקורית לא הייתה רלוונטית, אלא היה חשוב יותר לחזור על סיפור שכבר מוכר, במיוחד כשהיצירה מועברת בעל פה, ולא תמיד יש עותקים פיזיים שלה.
בסופו של דבר, המנוסקריפטים הם לא רק חפצים היסטוריים, אלא גם חלון הצצה לעולם של ימי הביניים. הם מעידים על אמונות, ערכים, והאופן שבו אנשים באותה תקופה תפסו את עולמם. הם מציגים לנו את השפה, הדת, הספרות והמדע של אותה תקופה.
על אמנות כתבי היד בסגנון אנגלו-סקסי של ימי הביניים:
https://youtu.be/RNz_KYfjLS8
כך יצרו כתבי יד בימי הביניים:
https://youtu.be/8WUpmG3ctxk
מנוסקריפטים, כתבי היד שצוירו בימי הביניים:
https://youtu.be/HKBJkf2xbqI
אחד מכתבי היד המאוירים החשובים ביותר שבא מצרפת ב-1360:
https://youtu.be/JBCS1oGiLqY
אוסף של כתבי יד ימי ביניימים שכאלו:
https://youtu.be/MdcVNMzUif4
ספר השעות מהמאה ה-15 הוא דוגמה לכתבי יד מצוירים של ימי הביניים:
https://youtu.be/A29JLRwFLj8
מבוא לציורי כתבי היד בימי הביניים:
https://youtu.be/mdTEZI2_g9o?long=yes
ותולדות כתבי היד המעוטרים מימי הביניים ועד ימינו:
https://youtu.be/pewasA24hPs?long=yes
מהו הפונט הנאצי שנולד ככתב נזירים?
כשמסתכלים על כרזות תעמולה נאציות מתקופת השלטון הנאצי, קופץ לעיניים מיד הכתב המסורתי הגרמני הזה, עם האותיות הזוויתיות והמעוטרות שנראות כאילו קפצו היישר מכתב יד של נזיר מימי הביניים.
הגופן הזה נקרא פרקטור (Fraktur) והוא הפונט הכי טעון מבחינה רגשית בעולם. כי אם במשך מאות שנים הוא היה חלק בלתי נפרד מהתרבות והזהות הגרמנית, בידי הנאצים הוא היה בעיקר לכלי תעמולה רב עוצמה והרסני.
פרקטור התפתח בתחילת המאה ה-16 כשהקיסר מקסימיליאן הראשון (Maximilian I) הזמין את עיצובו על בסיס כתב היד של מזכירות החצר הקיסרית.
הגופן הזה החליף את השוואבכר (Schwabacher) הקדום יותר והפך פופולרי במיוחד בזכות אמנים כמו אלברכט דירר (Albrecht Dürer). הגרמנים השתמשו בו במשך דורות לספרים, עיתונים ומסמכים רשמיים, כשהוא נתפס כביטוי אותנטי של התרבות הגרמנית העתיקה. בעיני רבים הכתב היה סמל לגאווה לאומית ולמסורת ההיסטורית הגרמנית ארוכת-השנים.
יוזף גֶבֶּלס (Joseph Goebbels), שר התעמולה הנאצי, הבין את כוחם של סמלים ויזואליים. לכן, די מהר לאחר שהנאצים עלו לשלטון ב-1933 הם מיהרו לאמץ את פרקטור כחלק מהתעמולה הלאומנית שלהם.
הכתב הגותי שידר מסר ברור של המשכיות היסטורית, קשר למורשת הגרמנית העתיקה ותחושה של עליונות תרבותית. כרזות, ספרים, שלטים והודעות שיצאו מהמשטר הנאצי נשאו את החותם הוויזואלי הזה שמבחינת הציבור הגרמני הוסיף להם סמכות ואמינות מסורתית.
העיתון הרשמי של המפלגה הנאצית, פֶלקישֶר בֶּאוֹבַכְטֶר (Völkischer Beobachter), למשל, הודפס כולו בפרקטור כמו גם עיקר הפרסומים הרשמיים.
במקביל, גרסאות מודרניות יותר של גופנים גותיים כמו טנֶנבֶּרְג (Tannenberg) שעוצבו בשנות ה-30 היו למעשה הפופולריים ביותר בשימוש היומיומי של המשטר.
כבר ב-1934 הביע אדולף היטלר עצמו בנאום ברייכסטאג (Reichstag) את אי-חיבתו לפרקטור, וטען כי שההתלהבות מהמראה הגותי שלו לא מתאימה לעידן של פלדה וברזל, זכוכית ובטון. הוא גם הוסיף ש"בעוד 100 שנה, השפה שלנו תהיה השפה האירופית."
אבל ב-3 בינואר 1941, בשיא המלחמה, התרחש דבר מפתיע לחלוטין. מרטין בורמן (Martin Bormann), מזכיר המפלגה הנאצית, פרסם צו רשמי שאסר את השימוש בפרקטור ובכל הגופנים הגותיים.
הצו אסר גם את הוראת כתב היד המסורתי Kurrent ו-Sütterlin בבתי הספר. במכתב הרשמי הוכרז שהגופנים הללו הם למעשה "גופני יהודים" (Judenlettern או Schwabacher Judenlettern), טענה שמבחינה היסטורית הייתה מופרכת לחלוטין.
ואגב, הפרט האירוני במכתב הזה של בורמן היה נעוץ בעובדה שהוא עצמו הודפס על נייר מכתבים שכותרתו הייתה מודפסת בפונט... ובכן, פרקטור.
ההחלטה הרשמית קבעה אז שכל הפרסומים יעברו לגופן אנטיקווה (Antiqua), הגופן הרומי הרגיל ששימש בשאר אירופה. ב-1 בפברואר 1941 הודפס העיתון פֶלקישֶר בֶּאוֹבַכְטֶר לראשונה באנטיקווה, וגֶבֶּלס רשם ביומנו: "הפירר מצווה שמעתה רק אנטיקווה תיחשב לגופן גרמני. מצוין מאוד."
ההחלטה לוותה בתירוצים אידיאולוגיים מפוברקים, אבל הסיבה האמיתית הייתה מעשית ופרגמטית לחלוטין. ככל שהנאצים כבשו שטחים נרחבים באירופה הם גילו שהכתב הגותי יוצר בעיות תקשורת חמורות עם האוכלוסיות הכבושות. אף אחד מחוץ לגרמניה לא ידע לקרוא אותו, והדבר הפריע ליעילות השלטונית של המשטר.
התעשייה הגרמנית נאלצה, אם כן, לתקשר עם עולם החוץ ופרקטור הקשה על כך. כמו שכתב בנימוק רשמי אחד: "השימוש בגופן הזה פוגע באינטרסים הגרמניים גם בפנים וגם בחוץ, כי רוב הזרים שמדברים גרמנית אינם יכולים לקרוא אותו."
האירוניה המרה היא שהגופן שהנאצים השתמשו בו כסמל לטוהר הגרמני נזרק לפח בן לילה עם הסבר מפוברק שהיה סתירה מוחלטת לשנים של תעמולה.
והאבסורד המושלם מתגלה בפרט קטן נוסף: בית ההוצאה של היטלר, Franz Eher Verlag, המשיך להדפיס עותקים של ספרו שלו, "מיין קמפף" (Mein Kampf) בפרקטור. זה נמשך עד 1943, שנתיים שלמות אחרי האיסור שיצא ממשרדו של היטלר - הסתבר שלבעלי ההוצאה, מקס אמן (Max Amann) ואדולף מילר (Adolf Müller), לא היה נוח, מסיבות כלכליות גרידא, להחליף את כל מערכות ההדפסה היקרות, מה שלא הפריע להיטלר.
זוהי עוד דוגמה מושלמת לגמישות האידיאולוגית של משטרים טוטליטריים, מי שיכולים לשנות את "האמת" שלהם כשנוח להם ובהתאם לצרכים הפוליטיים של הרגע.
היום פרקטור עדיין משמש בגרמניה, אך באופן מוגבל ובעיקר לצרכי עיצוב וקישוט, כמו שלטי פאבים ומותגי בירה שמעוניינים לשדר תחושה של כפריות ומורשת.
אבל הקשר שלו לנאציזם הפך אותו לגופן בעייתי, נושא לוויכוחים וזיכרון היסטורי מורכב. גרמנים רבים כיום מתקשים לפענח מכתבים או תעודות של הוריהם, סביהם-סבתותיהם שנכתבו בכתב היד המסורתי, כתב שהוראתו הופסקה לחלוטין במערכות החינוך והלימוד.
הגדילו מסך מלא לשורט על הפונט של הנאצים:
https://youtu.be/TiVL6YWlww8
הנה סרטון עם הפונט שהיה הקליגרפיה הנאצית:
https://youtu.be/yEk6zGYwyhc
הפרקטור מאפיין כיום קבוצות שנאה וגזענות:
https://youtu.be/27ElCbPtyMs
שימוש בפרקטור בספרים:
https://youtu.be/Lzui58T1Mfo
כתיבה בפרקטור:
https://youtu.be/TIFF4t0MeGQ
האלפבית בפונט הגותי הזה:
https://youtu.be/YYCU7mujP2A
ותולדותיו של פונט פרקטור:
https://youtu.be/YLwZ2pyPNAs
מנוסקריפט
אמנות ימי הביניים באירופה נשלטה לחלוטין על ידי אנשי הדת המחמירים. כתבי היד של ימי הביניים, בלטינית "מנוסקריפטים" (manuscripts), כשמם הם.
אלו ספרים ומסמכים שנכתבו בכתב יד בתקופה שבין נפילת האימפריה הרומית המערבית בשנת 476 לספירה ועד תחילת הרנסאנס במאה ה-15.
תקופה זו, בה הדפוס טרם הומצא, הייתה תקופה שבה שימור הידע והתרבות היה תלוי באופן כמעט בלעדי בכתבי יד. היסטורית וכמותית, כתבי היד בימי הביניים נוצרו בעיקר על ידי נזירים נוצרים במנזרים, גם אם מהמאה ה-12 ואילך היו גם סופרים מקצועיים חילוניים וסופרי חצר ולא כדאי לשכוח את כתבי היד המשמעותיים של היהודים והמוסלמים בימי הביניים.
בספרות הדתית של ימי הביניים נכללים כתבי יד רבים, עמוסי טקסטים, תווים של יצירות מוסיקליות, דברי דת ויצירות מופת גותיות, כשלצידם ציורים וסמלים דתיים, שכולם הועתקו או נכתבו ביד. הספרות הענפה הזו כתובה ומאוירת, תוך שהיא נשענה על אגדות, מזמורים וסיפורי המקרא.
המנזרים שימשו באותם ימים כמרכזי ידע ותרבות. הנזירים, שהיו לעיתים קרובות האנשים המשכילים ביותר בתקופתם, הקדישו את חייהם לשימור וליצירה של טקסטים. הם כתבו על קלף או פרגמנט, חומרים שעובדו מעורות בעלי חיים, ונהגו לעטר את כתבי היד באיורים מרהיבים, לא פעם בשילוב של חומרים יקרים כמו זהב או כסף, במה שקרוי "כתבי יד מאוירים" (Illuminated Manuscripts).
אבל, מדוע בכלל טרחו הנזירים ליצור כתבי יד אלה? המטרה המרכזית הייתה לשמר טקסטים בעלי חשיבות דתית, כמו כתבי הקודש, לצד יצירות ספרותיות, היסטוריות ומדעיות.
כשהכנסיות והאוניברסיטאות הראשונות צמחו מתוך מנזרים, הקריאה והכתיבה התפשטו, אך גם בזמן הזה עדיין נשמרה המסורת של העברת סיפורים בעל פה. לכן, למרות שחלק מהטקסטים עברו גם בעל פה, היה הכרחי להעלות אותם על הכתב. על כן שימשו כתבי היד המאוירים גם כאמצעי לחיזוק והפצת המסר הדתי והתרבותי.
#נושאי המנוסקריפטים
אופייה של התקופה, שהייתה שמרנית מבחינה מוסרית ודתית, השפיע גם על נושאי הכתיבה. נושאים כמו שדים, דרקונים ומכשפות היו נפוצים, וכך גם תיאורים של גיהנום וחייהם של קדושים. במקביל, בתוך הסיפורים האפיים אפשר למצוא גם סיפורים קצרים עם מוסר השכל, בין אם מצחיק, דתי או אחר. מטרת הכתיבה הייתה להעביר ערכים נוצריים, לשמש דוגמה לחיקוי ולהציג את חייהם של קדושים.
אך המנוסקריפטים לא היו מוגבלים רק לטקסטים דתיים. היו גם יצירות ספרותיות, כמו שירת רולאן, אפוס צרפתי על גבורת אבירים, או ביאוולף, פואמה אנגלית עתיקה על גיבור שנלחם במפלצות. בנוסף, יצירות רבות נכתבו גם בצרפתית ואיטלקית וגם בשפות המקומיות שהתפתחו מהלטינית, כמו קסטיליאנית, קטלאנית, וגליציאנית-פורטוגזית.
חשוב להבין כי העובדה שיצירה לא הייתה מקורית לא הייתה רלוונטית, אלא היה חשוב יותר לחזור על סיפור שכבר מוכר, במיוחד כשהיצירה מועברת בעל פה, ולא תמיד יש עותקים פיזיים שלה.
בסופו של דבר, המנוסקריפטים הם לא רק חפצים היסטוריים, אלא גם חלון הצצה לעולם של ימי הביניים. הם מעידים על אמונות, ערכים, והאופן שבו אנשים באותה תקופה תפסו את עולמם. הם מציגים לנו את השפה, הדת, הספרות והמדע של אותה תקופה.
על אמנות כתבי היד בסגנון אנגלו-סקסי של ימי הביניים:
https://youtu.be/RNz_KYfjLS8
כך יצרו כתבי יד בימי הביניים:
https://youtu.be/8WUpmG3ctxk
מנוסקריפטים, כתבי היד שצוירו בימי הביניים:
https://youtu.be/HKBJkf2xbqI
אחד מכתבי היד המאוירים החשובים ביותר שבא מצרפת ב-1360:
https://youtu.be/JBCS1oGiLqY
אוסף של כתבי יד ימי ביניימים שכאלו:
https://youtu.be/MdcVNMzUif4
ספר השעות מהמאה ה-15 הוא דוגמה לכתבי יד מצוירים של ימי הביניים:
https://youtu.be/A29JLRwFLj8
מבוא לציורי כתבי היד בימי הביניים:
https://youtu.be/mdTEZI2_g9o?long=yes
ותולדות כתבי היד המעוטרים מימי הביניים ועד ימינו:
https://youtu.be/pewasA24hPs?long=yes
כשמסתכלים על כרזות תעמולה נאציות מתקופת השלטון הנאצי, קופץ לעיניים מיד הכתב המסורתי הגרמני הזה, עם האותיות הזוויתיות והמעוטרות שנראות כאילו קפצו היישר מכתב יד של נזיר מימי הביניים.
הגופן הזה נקרא פרקטור (Fraktur) והוא הפונט הכי טעון מבחינה רגשית בעולם. כי אם במשך מאות שנים הוא היה חלק בלתי נפרד מהתרבות והזהות הגרמנית, בידי הנאצים הוא היה בעיקר לכלי תעמולה רב עוצמה והרסני.
פרקטור התפתח בתחילת המאה ה-16 כשהקיסר מקסימיליאן הראשון (Maximilian I) הזמין את עיצובו על בסיס כתב היד של מזכירות החצר הקיסרית.
הגופן הזה החליף את השוואבכר (Schwabacher) הקדום יותר והפך פופולרי במיוחד בזכות אמנים כמו אלברכט דירר (Albrecht Dürer). הגרמנים השתמשו בו במשך דורות לספרים, עיתונים ומסמכים רשמיים, כשהוא נתפס כביטוי אותנטי של התרבות הגרמנית העתיקה. בעיני רבים הכתב היה סמל לגאווה לאומית ולמסורת ההיסטורית הגרמנית ארוכת-השנים.
יוזף גֶבֶּלס (Joseph Goebbels), שר התעמולה הנאצי, הבין את כוחם של סמלים ויזואליים. לכן, די מהר לאחר שהנאצים עלו לשלטון ב-1933 הם מיהרו לאמץ את פרקטור כחלק מהתעמולה הלאומנית שלהם.
הכתב הגותי שידר מסר ברור של המשכיות היסטורית, קשר למורשת הגרמנית העתיקה ותחושה של עליונות תרבותית. כרזות, ספרים, שלטים והודעות שיצאו מהמשטר הנאצי נשאו את החותם הוויזואלי הזה שמבחינת הציבור הגרמני הוסיף להם סמכות ואמינות מסורתית.
העיתון הרשמי של המפלגה הנאצית, פֶלקישֶר בֶּאוֹבַכְטֶר (Völkischer Beobachter), למשל, הודפס כולו בפרקטור כמו גם עיקר הפרסומים הרשמיים.
במקביל, גרסאות מודרניות יותר של גופנים גותיים כמו טנֶנבֶּרְג (Tannenberg) שעוצבו בשנות ה-30 היו למעשה הפופולריים ביותר בשימוש היומיומי של המשטר.
כבר ב-1934 הביע אדולף היטלר עצמו בנאום ברייכסטאג (Reichstag) את אי-חיבתו לפרקטור, וטען כי שההתלהבות מהמראה הגותי שלו לא מתאימה לעידן של פלדה וברזל, זכוכית ובטון. הוא גם הוסיף ש"בעוד 100 שנה, השפה שלנו תהיה השפה האירופית."
אבל ב-3 בינואר 1941, בשיא המלחמה, התרחש דבר מפתיע לחלוטין. מרטין בורמן (Martin Bormann), מזכיר המפלגה הנאצית, פרסם צו רשמי שאסר את השימוש בפרקטור ובכל הגופנים הגותיים.
הצו אסר גם את הוראת כתב היד המסורתי Kurrent ו-Sütterlin בבתי הספר. במכתב הרשמי הוכרז שהגופנים הללו הם למעשה "גופני יהודים" (Judenlettern או Schwabacher Judenlettern), טענה שמבחינה היסטורית הייתה מופרכת לחלוטין.
ואגב, הפרט האירוני במכתב הזה של בורמן היה נעוץ בעובדה שהוא עצמו הודפס על נייר מכתבים שכותרתו הייתה מודפסת בפונט... ובכן, פרקטור.
ההחלטה הרשמית קבעה אז שכל הפרסומים יעברו לגופן אנטיקווה (Antiqua), הגופן הרומי הרגיל ששימש בשאר אירופה. ב-1 בפברואר 1941 הודפס העיתון פֶלקישֶר בֶּאוֹבַכְטֶר לראשונה באנטיקווה, וגֶבֶּלס רשם ביומנו: "הפירר מצווה שמעתה רק אנטיקווה תיחשב לגופן גרמני. מצוין מאוד."
ההחלטה לוותה בתירוצים אידיאולוגיים מפוברקים, אבל הסיבה האמיתית הייתה מעשית ופרגמטית לחלוטין. ככל שהנאצים כבשו שטחים נרחבים באירופה הם גילו שהכתב הגותי יוצר בעיות תקשורת חמורות עם האוכלוסיות הכבושות. אף אחד מחוץ לגרמניה לא ידע לקרוא אותו, והדבר הפריע ליעילות השלטונית של המשטר.
התעשייה הגרמנית נאלצה, אם כן, לתקשר עם עולם החוץ ופרקטור הקשה על כך. כמו שכתב בנימוק רשמי אחד: "השימוש בגופן הזה פוגע באינטרסים הגרמניים גם בפנים וגם בחוץ, כי רוב הזרים שמדברים גרמנית אינם יכולים לקרוא אותו."
האירוניה המרה היא שהגופן שהנאצים השתמשו בו כסמל לטוהר הגרמני נזרק לפח בן לילה עם הסבר מפוברק שהיה סתירה מוחלטת לשנים של תעמולה.
והאבסורד המושלם מתגלה בפרט קטן נוסף: בית ההוצאה של היטלר, Franz Eher Verlag, המשיך להדפיס עותקים של ספרו שלו, "מיין קמפף" (Mein Kampf) בפרקטור. זה נמשך עד 1943, שנתיים שלמות אחרי האיסור שיצא ממשרדו של היטלר - הסתבר שלבעלי ההוצאה, מקס אמן (Max Amann) ואדולף מילר (Adolf Müller), לא היה נוח, מסיבות כלכליות גרידא, להחליף את כל מערכות ההדפסה היקרות, מה שלא הפריע להיטלר.
זוהי עוד דוגמה מושלמת לגמישות האידיאולוגית של משטרים טוטליטריים, מי שיכולים לשנות את "האמת" שלהם כשנוח להם ובהתאם לצרכים הפוליטיים של הרגע.
היום פרקטור עדיין משמש בגרמניה, אך באופן מוגבל ובעיקר לצרכי עיצוב וקישוט, כמו שלטי פאבים ומותגי בירה שמעוניינים לשדר תחושה של כפריות ומורשת.
אבל הקשר שלו לנאציזם הפך אותו לגופן בעייתי, נושא לוויכוחים וזיכרון היסטורי מורכב. גרמנים רבים כיום מתקשים לפענח מכתבים או תעודות של הוריהם, סביהם-סבתותיהם שנכתבו בכתב היד המסורתי, כתב שהוראתו הופסקה לחלוטין במערכות החינוך והלימוד.
הגדילו מסך מלא לשורט על הפונט של הנאצים:
https://youtu.be/TiVL6YWlww8
הנה סרטון עם הפונט שהיה הקליגרפיה הנאצית:
https://youtu.be/yEk6zGYwyhc
הפרקטור מאפיין כיום קבוצות שנאה וגזענות:
https://youtu.be/27ElCbPtyMs
שימוש בפרקטור בספרים:
https://youtu.be/Lzui58T1Mfo
כתיבה בפרקטור:
https://youtu.be/TIFF4t0MeGQ
האלפבית בפונט הגותי הזה:
https://youtu.be/YYCU7mujP2A
ותולדותיו של פונט פרקטור:
https://youtu.be/YLwZ2pyPNAs
