שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה עשה הנפח עם המתכות בימים עברו?
הנפח (Blacksmith) הוא מבעלי המקצוע הוותיקים בעולם. הנפחים עובדים עם "מתכות שחורות", לרוב ברזל, למטרות מגוונות כמו יצירה מברזל ופלדה ועיצוב במתכת. מקור צבען השחור של המתכות הללו הוא בשכבת התחמוצת שנוצרת על פניהן כשהן מחוממות.
חימום המתכת, עד לשלב שבו היא בוהקת בצבע כתום וניתנת לעיבוד כנוזל, הוא שמאפשר לנפח לעצב, לכופף ולעשות בה כרצונו. את החום הגבוה הדרוש לחימום המתכת הוא משיג על ידי חימום בגז, פחם וכדומה.
כשהמתכת מתרככת מספיק בכדי לעצבה, הנפח משתמש בכלים כמו פטיש ואזמל, בכדי לחתוך, לעקם ולשנות את צורת המתכת המוצקה. כך הוא יוצר חפצים מברזל או מפלדה.
עם כלי העבודה שלו, הנפח יצר בעבר החל מכלי נשק, כלי עבודה וכלים לבישול ועד חפצי נוי ומרכיבי בנייה כמו פסלים עשויי מתכת ורהיטי ברזל ועד שערי מתכת ורשתות אסכלה. בבנייה הציבורית הנפחים היו מי שבמשך שנים רבות יצרו את פסי הרכבת.
בימינו המקצוע עתיק היומין הולך ונעלם. במדינות המתועשות מחליפים אותו מפעלים תעשייתיים, המייצרים בסרט נע ובכמויות ענק את מה שפעם יצרו הנפחים בעבודת יד, יחידה אחת בכל פעם.
ובכל זאת, באירופה יש כיום תחייה של נפחים. הם רואים את עצמם כמעצבים במתכת ויוצרים - מיצירות אמנות עשויות מתכת ועד חפצי נוי ברמת ייצור גבוהה ובעבודת יד מוקפדת.
הנה נפח מספר על עבודתו:
https://youtu.be/wOx7m3D6guY
כך הוא יכול לעבוד על מסמר אחד:
https://youtu.be/ZBfkmPt-WYw
מתקופת הברונזה הנפחים החלו לייצר כך חרבות:
https://youtu.be/eEWIuyeNp2k
עבודתו של נפח:
https://youtu.be/ZPlOp7_745Y
והנה הזדמנות ללמוד איך להיות נפחים:
https://youtu.be/k-p0W4GB4pU
מה עושות המקוננות?
בעולם העתיק נהגו לא פעם להזמין, כשמישהו מת, את הנשים המְקוֹנְנוֹת (Mourning women). מקוננות היו בדרך כלל נשים שנהגו לבכות על המת בתשלום. תפקידן היה לפייס את נשמות המתים, לבכות את מותם ולעורר את הרגשות של האבלים כדי שיוכלו להתפרק.
כבר בספר ירמיהו מוזכרות נשים כאלה, כמי שתפקידן המרכזי בטקסי האבל היה לקונן על המתים. גם ההלכה קבעה שצריך לשכור מקוננות. גם בימי הביניים המשיך להישמר הקשר שבין אבל, קינה והנשים שזה תפקידן, מעצם היותן חזקות ברגשות ובכוחות הנפש והרוח, בניגוד לגברים שכוחם בכוחם הפיזי.
המקוננות נהגו להגיע לבית המת, שם מת או שלשם הביאו אותו כדי להיפרד ממנו. על פי המעמד והיכולת הכלכלית שלה, הזמינה המשפחה מקוננת אחת או מספר מקוננות. המקוננת הייתה בוכה ומקוננת, שרה על הנפטר או המת (נפטר אומרים רק על יהודי).
המקוננות הטובות ידעו לחבר מילים של כבוד למת ואפילו להמציא להן לחן. כזו לדוגמה הייתה אהובה עוזרי, הזמרת הידועה ומי שמכונה במוסיקה הים-תיכונית "המלכה האם", שכבר בילדותה הייתה מקוננת מקצועית ואהודה על הקהילה התימנית בכרם התימנים בתל אביב. לא פלא שהלהיט הראשון והגדול ביותר שלה היה בעצם קינה לחייל, שהתפרסם והרטיט לבבות אחרי מלחמת יום כיפור.
אבל זה מנהג מוזר... למה צריכה משפחה שאיבדה כרגע את אחד מיקיריה, להזמין זרים כדי שיבכו על המתים שלה?
כי התפקיד המעניין של המקוננת הוא לשחרר לבני המשפחה את הבכי. קשה להתאבל ולבכות כשהאירוע רק קרה. יודע כל מי שמבין באבל שהבכי והכאב הגדולים מגיעים במשך הזמן, כשמתחילים לתפוס שהאובדן הוא לא רק עובדה אלא חוסר וגעגוע קשים.
המקוננת מסייעת לקרובי המת לשחרר את הכאב ולהתחיל להתמודד עם המוות. הבכי והקינה של המקוננות הוא מעין פתיחת שסתום של כאב, משהו שפעם, בעידן שלפני האיפוק המודרני, היה עדות לאובדן.
על אף שבתרבויות מסורתיות הוא עדיין קיים, מנהג המקוננות הוא עולם שהולך ונכחד. אמנם במדינות המתקדמות האבל הפך מאופק יותר ומנהגי האבלות בעולם המודרני כבר לא מחייבים בכי וצעקות אבל עדיין, רבים חשים רצון להתאבל כך.
כי הקינה מאפשרת איכשהו לאדם, להתעלות מעל לכאב הפרטי ולהשתתף ברגשות שהם משותפים לכל בני-האדם. ובכך הוא יכול ולו גם לזמן קצר, לא להרגיש בודד כל כך בעולם.
אולי משום כך חוזר מדי פעם ומתגבר המנהג של הקינה. אפילו באירופה, בה הוא שרד מאז העת העתיקה והחזיק עד המאה ה-19, הוא לא נעלם לגמרי. בבריטניה של ימינו, למשל, פועל שירות להשכרת מקוננים ומתאבלים (Rent-A-Mourne) מקצועיים, כשהתשלום הוא לפי שעות.
הנה מקוננת ותיקה מספרת את סיפורה:
https://youtu.be/hLUOmbrzNUk
מקוננות באי סרדיניה:
https://youtu.be/kJUQxelrZX4
המקוננת מספרת כיצד היא שולטת בסוד הקינה, הבכי והיגון להשכרה:
https://youtu.be/E5u2ntuK8no
מקוננות בלוויה בסיציליה:
https://youtu.be/8VevOqMPP5Y
בקניה יש גם מקוננים גברים:
https://youtu.be/xi3wSUjSv9Y
ולהיט הקינה הישראלי של הזמרת אהובה עוזרי "היכן החייל שלי":
https://youtu.be/Itta6IJg4rs
מה עשו הנגרים בעבר בעץ?
הנגר (Carpenter) הוא מבעלי המקצוע העתיקים ביותר בתרבות האנושית. בימי הביניים היו הנגרים בעלי מקצוע מאד חשובים. לא היה אז פלסטיק והעץ שימש לייצור של מרבית פריטי היום יום השימושיים.
מפעלי הרהיטים הגדולים, שיקטינו משמעותית את מספרם של הנגרים כבעלי מלאכה עצמאיים, יוקמו רק במהפכה התעשייתית, מאות שנים אחר כך.
הנגר הימי-בייניימי תחזק ובנה בטירות הקדומות לא רק את הרהיטים. הוא זה שטיפל גם בדלתות העץ, ברצפות העץ ועוד.
כמו כן יצר הנגר לא רק רהיטים, אלא גם כלי עבודה וחקלאות. הנגרים נהגו גם לתקן את הריהוט וחלקי העץ שבמרכבות ובציוד הצבאי של הלוחמים ומגיני הטירות.
אחרי מנהל התחזוקה של הטירה, הנגר היה אז בעל המקצוע הכי חשוב בטירה.
הנה נגרית שמייצרת מוצרי עץ בנגריה שלה מעץ משומש (עברית):
https://youtu.be/NwLqpqYiNNs
הנגר של ימי הביניים מכין כלי נשק מעץ:
https://youtu.be/JEXv2eVoC4w
כך הפכו גזעי עצים אז לקרשים מרובעים:
https://youtu.be/aI8VWjpKBlA
הנגרים הוויקינגים היו מהטובים באירופה של אותם ימים:
https://youtu.be/58VYP7TrUc0
ואחת משיטות העבודה של נגרים בימי הביניים:
https://youtu.be/DS05eYpvT2s
מה עושה השדכן?
בעידן של אפליקציות היכרויות, אתרי פנויים פנויות וספיד דייטים למעוניינים להכיר, בעיקר חרדים נעזרים בשידוך. דומה שהשדכן (Matchmaker) המיתולוגי כמעט ונעלם.
בעל המקצוע הזה, היום יש גם נשים שדכניות, הוא מי שמתאים בין איש ואישה, כדי להשיא אותם, או בלשון הדתיים "להביא אותם בברית הנישואים".
בתרבויות רבות נישאו ונישאים עדיין זוגות באמצעות שידוך, כשהשדכן או השדכנית הם שמחברים בין בני הזוג. השדכנים עוברים מהורי החתן להורי הכלה ומנסים לקבל את הסכמת שני הצדדים לזיווג שהם מציעים, או לזיווג שהם קיבלו הזמנה מהורי אחד הצדדים להציע.
השדכנים, באותם מקומות שנהוג השידוך, אינם מתנדבים. מדובר בבעלי מקצוע המתפרנסים משידוכיהם. אם עד לפני כמה דורות, גם אצלנו היו אנשים מתחתנים בשידוך, כיום הדבר כמעט ולא מקובל בחברה המערבית.
בחוגים שמרניים, כאמור, כמו חרדים יהודים ודתיים מוסלמים, נוהגים גם היום לחתן לא פעם באמצעות שידוך. הוא מקנה מעין "אישור" של הממסד המבוגר והחברה השמרנית, לקשר שבין בני הזוג ולהיכרות בטווח שבין מועד ההיכרות הראשונית לליל הכלולות והנישואים.
יש אפילו חברות מעטות, שבהן נאסר על החתן והכלה להתערב בתהליך והם מחויבים לציית לשידוך. בתרבויות כאלה המפגשים בין מי שעתידים להיות בני זוג הם מעטים לפני החתונה ויהיו בליווי אחד ההורים.
לעתים, בעיקר בחברות סופר שמרניות, המפגשים הללו אסורים בתכלית האיסור. על אהבה או רגש מוקדם בין המיועדים לנישואים שכאלה, אין כלל מה לדבר. מילת המפתח כאן היא התאמה ולא התאהבות או נישואים מתוך רגש. בחיוך נבוך אפשר לשאול אם לא מדובר ב"נישואים בבני אדם".
מקור המילה "שידוך" הוא מארמית, בה משמעות המילה היא שקט. במגילת רות נכתב על "...שקט ומנוחה שהאישה מוצאת בבית בעלה".
חשוב לציין שממש כמו מתווך דירות, אפילו בחברה השמרנית או הדתית, אין בלעדיות מוחלטת לשדכנים. גם מכרים וידידים יכולים לייצר שידוכים. זה קורה על ידי כך שהם מציעים להורי אחד מבני הזוג את בן הזוג השני, בתור מועמד לנישואים. לרוב מבררים ההורים ולעתים גם המועמדים עצמם, זו על זה. הם שואלים עליהם אצל חברים וקרובי משפחה.
אם הם גילו "התאמה מרבית" בין בני הזוג לעתיד, הם דנים בתנאי הנישואים ומחליטים על השידוך ותנאיו, עוד בטרם ייפגשו בני הזוג עצמם. זה דיון חוזי ועניין כלכלי מובהק. דנים בו בנדוניה, בסכומי כסף, בקניית דירה והתניות משפחתיות אחרות שעולות כתנאי להסכמה לתת את ידה של הכלה לבחור המיועד.
אצל החרדים עד היום מתחתנים דרך שידוך (עברית):
https://youtu.be/huYp3-vy-Ho
שדכנית מדברת (עברית):
https://youtu.be/1k8TAmWeczo
היום יש אפליקציות מצליחות להיכרויות ולמעשה לסוג של שידוך (עברית):
https://youtu.be/qbOYVeJWN-8
ולא מעט אתרי שידוכים באינטרנט (עברית):
https://youtu.be/S6jHUg-Lqvg?long=yes
איך עובד החקלאי?
עוד מימי קדם, חקלאי הוא אדם שמגדל פירות וירקות, עצים ותבואה. החקלאי קם בבוקר מוקדם ומעבד את השדות, מטפל במטעים או בפרדסים וממתין להבשלת הפרי והירק. בכל עונה החקלאים יודעים מה יש לנטוע ומתי יוכלו לקצור או לקטוף את התבואה והגידולים מהשדות או את הפירות מהעצים.
אחרי שהחקלאי אוסף את מה שגידל, הוא מוכר את התוצרת לחנויות ודרך החנויות אל ההורים שלנו או לתעשיית המזון, שמייצרת מהגידולים הללו מוצרי מזון רבים ומגוונים.
אנו צריכים לומר תודה לחקלאים על האוכל הטעים שמגיע לשולחננו. תודות לעבודתם של החקלאים אנו אוכלים ירקות ופירות טריים. גם סוגי מזון רבים אחרים מתבססים על גידולים חקלאיים רבים, החל מלחם, פסטה וצ'יפס ועד למגוון של תבלינים ועשבי מאכל שונים.
הנה חקלאי שמספר על עבודתו (עברית):
http://youtu.be/QOXgu7NQ_Rc
וחקלאי שמציג את החממות שלו ואת עיבוד האדמה (עברית):
http://youtu.be/j1CwLF6j0fo
מי היו הלבלרים של העת העתיקה ומה היה מעמדם בחברה?
הלבלר (Scribe) היה הכותב של ימי קדם. ידיעת קרוא וכתוב לא הייתה פעם נחלת הכלל. מי שידעו לכתוב היו מאוד נדירים ובעלי מקצוע נחשב.
עבודת הלבלר הייתה לשבת ולכתוב. בעידן העתיק על פפירוסים ובהמשך על מגילות קלף. הוא לא היה משרת אלא בעל מעמד גבוה מאוד. לבלרים ניהלו את הרישומים בממלכה. הם רשמו את הפעולות הכלכליות, את רשימות הרכוש, רישומי המיסים וכדומה.
והעבודה הזו לא הייתה פשוטה ודרשה השכלה מרשימה. בהירוגליפים לדוגמה, אותו כתב חרטומים של מצרים העתיקה, היו מעל 2,000 סימנים שונים. בשל מורכבותו, מעטים ידעו אז קרוא וכתוב. גם כתב היתדות של מסופוטמיה היה מורכב וקשה לשליטה אז ובהמשך גם הכתב היווני והרומי.
הכוח שהקנה הידע הזה למי שרכש אותו, הפך את הלבלרים, או הסופרים ומי שידעו לכתוב ולקרוא, לבעלי עמדה חברתית מכובדת מאד והכנסה נאותה. למעשה, הלבלרים היו פקידים. כמי ששלטו בקריאה וכתיבה, הם היו מהמשכילים והמקצועיים שבעובדים בימי קדם. מעמדם היה כשל מהנדסים בהייטק של ימינו. הם שלטו באיחסון ושימור הידע המשפיע ביותר של התקופה.
הכותבים המשיכו בעבודתם גם אל תוך ימי הביניים. עבור הכנסייה הנוצרית הם כתבו את ספרי הקודש. ביהדות הם הפכו לסופרי סת"ם שכותבים את ספרי התורה בקליגרפיה מדויקת ומוקפדת במיוחד.
כותבים כאלה המשיכו לשרת את הציבור המוגבל בהשכלתו, גם אחרי עידן ההשכלה. הם עשו זאת כשישבו בכיכר העיר וכתבו מכתבים עבור אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב ורצו לשלוח מכתב ליקיריהם הרחוקים או למוסדות ולגופים שהתקשורת איתם הייתה בכתב.
הנה לבלר אופייני מימי קדם:
https://youtu.be/LoqavHDlKZ0
תרומתו לידע ולמדע ימי קדם כפי שהיא באה לידי ביטוי באימפריה ההלניסטית (עברית):
https://youtu.be/BS1btHFnbpU
פסל של לבלר מצרי קדום:
https://youtu.be/cxs1d3N60UI
היום יש חברות שמספקות כתיבה בכתב יד למי שרוצים לכתוב מכתבים אישיים כמו פעם:
https://youtu.be/Tg2iLbwzLNY
מה עשתה התופרת פעם?
בעידן הנוכחי אנו קונים את הבגדים שלנו מחנויות בגדים ורשתות שיווק אימתניות. מרבית הבגדים הללו נוצרים במפעלי ענק רחוקים, המייצרים אותם בכמות אדירה ובמחירים זולים. בעולם מיוצרים כיום בכל שנה מעל 80 מיליארד פריטי לבוש.
בעבר זה היה אחרת. כדי לרכוש בגד חדש נאלצו אז אנשים לפנות לחייט או לתופרת (Dressmaker). האחרונים נהגו למדוד את מידות גופו של הלקוח במדויק ולתפור על פי מידה. לאחר שנגזרו חלקי הבגד, על פי מידות הגוף של המזמין, התופרת והחייט היו תופרים ביד את הבגד.
כמובן שהבגד היה אז יקר מאוד, הרבה יותר מאשר בגד רגיל בימינו. לאנשים רגילים, היו בימי הביניים בגד אחד ליום יום ובמקרה הטוב גם בגד חג.
הביטו בארון הבגדים שלכם ותראו את החלום של אנשי קדם, בעלי הבגד הבודד. יש לנו כיום כל כך הרבה בגדים כי מייצרים אותם בזול, הרחק מביתנו. כמעט כל הבגדים הללו הם לשנה שנתיים מקסימום ולכן אנו קונים ללא הפסקה. שלא יהיה חסר...
בעידן שבו תופרים מקצועיים תופרים עדיין רק בגדים מעטים, בעיקר חליפות לגברים ושמלות כלה, לייצור ההמוני של אופנה יש מחיר סביבתי עצום. עד כמה? - תעשיית האופנה היא התעשיה השניה הכי מזהמת בעולם, אחרי תעשיית הנפט. אנחנו קונים הרבה יותר בגדים ממה שאנו צריכים וכמויות אדירות כאלה של לבוש מחייבות המון אנרגיה - גם על קו הייצור, גם בהובלה עד אלינו ואפילו בהשמדה כשאיננו זקוקים להם יותר והבגדים הופכים לפסולת שאין בה עוד שימוש.
הנה תופרת דתית כמו פעם (עברית):
https://youtu.be/iKgTZbD4Eas
תופרת צעירה מסבירה על הציוד הנדרש (עברית):
https://youtu.be/CbQ6lXLZmiA
תופרת בעבודה (עברית):
https://youtu.be/3pZu-wZkXSw
בתיאטרון ובאופרה - תופרת מספרת (עברית):
https://youtu.be/qsefAFQzczY
והאופנה המהירה של ימינו ומחירה הסביבתי (עברית):
https://youtu.be/b0Y5lrEJOBA?long=yes
איך יצרו הסתתים בימי קדם אבני בניין?
סִתּוּת (masonry) היא אמנות שבה מעבדים חומרים קשים, במיוחד אבן, לצרכי בנייה. הסתת מעבד את האבן כך שתתאם למידות הרצויות לבנייה או לריצוף.
בימי קדם השתמשו לסיתות באבן שנמצאה בדרך כלל במחצבות, בקרבת מקום הבניה ולעיתים, במיוחד כשמדובר בארמונות ומקדשים חשובים, גם באבן שהובאה ממרחקים. פעולת הסיתות הפכה את האבן הפשוטה לאבן בעלת צורה ישרה, כך שתתאים לבניית קירות וחומות.
עבודת סיתות האבן (Stonemasonry) היא אחת העבודות הקשות בעולם העתיק. רק משהומצא הבטון הלכה וירדה, בעיקר משום שניתן היה באמצעות מלט, ליצור לבנים בקלות רבה יותר.
כך עבד הסתת של ימי קדם ויצר אבנים ישרות:
https://youtu.be/RIYWTEiabpc
הטכניקה הזו של הסיתות היא בת אלפי שנים:
https://youtu.be/QoTvAQr4J1E
סתת בעבודה ושובר ומסתת אבן גדולה:
https://youtu.be/v-NsirLXUMk
ובסיתות אפשר להגיע לדיוק של יצירת כתובות:
https://youtu.be/aEYZvadj42I
מהו אמודאי?
האמודאי הוא צוללן שלרוב מקבל את אספקת האוויר שלו באמצעות צינור מאנייה שלמעלה ולא מבקבוקי חמצן כמו הצוללנים המוכרים לנו.
כך החלו הצוללנים לצלול בתחילת עידן הצלילות למעמקי הים. כיום האמודאים הם צוללנים המתמחים בביצוע עבודות תת-ימיות המחייבות זמן עבודה רב ואספקת חמצן קבועה ולא מוגבלת.
כך למשל בעבודות של תחזוקת אניות וכלי שיט או טיפול תת-מימי במתקנים ימיים. כל אלה נעשות פעמים רבות באמצעות אמודאים. גם משימות מורכבות של משיית כלי שיט טבועים מבוצעות במרבית המקרים בעזרתם של אמודאים.
עוד בימי הרנסאנס המציא לאונרדו דה וינצ'י, איש האשכולות והמדען חליפת צלילה לבני אדם. הוא הייתה עשויה ברובה מעור ובעלת חלונות זכוכית לעיניים. לאונרדו תכנן שבבליטה מיוחדת מעל ז'קט העור יאוחסן האוויר ויועבר לנשימה באמצעות צינורות שיובילו עד לפה הצוללן. הוא אפילו תכנן אזור לאגירת שתן בחליפה וכיסי כלים מיוחדים לכלי עבודה שיאפשרו לצוללן למלא את תפקידו.
במאה ה-20, המציאו המדען ז'ק קוסטו והמהנדס אמיל גנון את חליפת הצלילה המודרנית, הידועה בכינוייה ה"ריאה המימית". לא ידוע אם הכירו את תכניותיו של דה וינצי, אך הדמיון לחליפה שהוא תכנן הוא די מדהים.
הנה אמודאי שנקלע לאי של פראים בקומדיה "הנווט" של באסטר קיטון משנת 1924:
http://youtu.be/aCrVY9BxT8U?t=32s
אמודאים יורדים לעבודות תת-ימיות בצבא האמריקאי:
http://youtu.be/DZbMGkCDIwc
וצוללן שיורד לצלול עם כובע היסטורי של אמודאי:
https://youtu.be/eDXGiN5SZ8o
הנפח (Blacksmith) הוא מבעלי המקצוע הוותיקים בעולם. הנפחים עובדים עם "מתכות שחורות", לרוב ברזל, למטרות מגוונות כמו יצירה מברזל ופלדה ועיצוב במתכת. מקור צבען השחור של המתכות הללו הוא בשכבת התחמוצת שנוצרת על פניהן כשהן מחוממות.
חימום המתכת, עד לשלב שבו היא בוהקת בצבע כתום וניתנת לעיבוד כנוזל, הוא שמאפשר לנפח לעצב, לכופף ולעשות בה כרצונו. את החום הגבוה הדרוש לחימום המתכת הוא משיג על ידי חימום בגז, פחם וכדומה.
כשהמתכת מתרככת מספיק בכדי לעצבה, הנפח משתמש בכלים כמו פטיש ואזמל, בכדי לחתוך, לעקם ולשנות את צורת המתכת המוצקה. כך הוא יוצר חפצים מברזל או מפלדה.
עם כלי העבודה שלו, הנפח יצר בעבר החל מכלי נשק, כלי עבודה וכלים לבישול ועד חפצי נוי ומרכיבי בנייה כמו פסלים עשויי מתכת ורהיטי ברזל ועד שערי מתכת ורשתות אסכלה. בבנייה הציבורית הנפחים היו מי שבמשך שנים רבות יצרו את פסי הרכבת.
בימינו המקצוע עתיק היומין הולך ונעלם. במדינות המתועשות מחליפים אותו מפעלים תעשייתיים, המייצרים בסרט נע ובכמויות ענק את מה שפעם יצרו הנפחים בעבודת יד, יחידה אחת בכל פעם.
ובכל זאת, באירופה יש כיום תחייה של נפחים. הם רואים את עצמם כמעצבים במתכת ויוצרים - מיצירות אמנות עשויות מתכת ועד חפצי נוי ברמת ייצור גבוהה ובעבודת יד מוקפדת.
הנה נפח מספר על עבודתו:
https://youtu.be/wOx7m3D6guY
כך הוא יכול לעבוד על מסמר אחד:
https://youtu.be/ZBfkmPt-WYw
מתקופת הברונזה הנפחים החלו לייצר כך חרבות:
https://youtu.be/eEWIuyeNp2k
עבודתו של נפח:
https://youtu.be/ZPlOp7_745Y
והנה הזדמנות ללמוד איך להיות נפחים:
https://youtu.be/k-p0W4GB4pU
בעולם העתיק נהגו לא פעם להזמין, כשמישהו מת, את הנשים המְקוֹנְנוֹת (Mourning women). מקוננות היו בדרך כלל נשים שנהגו לבכות על המת בתשלום. תפקידן היה לפייס את נשמות המתים, לבכות את מותם ולעורר את הרגשות של האבלים כדי שיוכלו להתפרק.
כבר בספר ירמיהו מוזכרות נשים כאלה, כמי שתפקידן המרכזי בטקסי האבל היה לקונן על המתים. גם ההלכה קבעה שצריך לשכור מקוננות. גם בימי הביניים המשיך להישמר הקשר שבין אבל, קינה והנשים שזה תפקידן, מעצם היותן חזקות ברגשות ובכוחות הנפש והרוח, בניגוד לגברים שכוחם בכוחם הפיזי.
המקוננות נהגו להגיע לבית המת, שם מת או שלשם הביאו אותו כדי להיפרד ממנו. על פי המעמד והיכולת הכלכלית שלה, הזמינה המשפחה מקוננת אחת או מספר מקוננות. המקוננת הייתה בוכה ומקוננת, שרה על הנפטר או המת (נפטר אומרים רק על יהודי).
המקוננות הטובות ידעו לחבר מילים של כבוד למת ואפילו להמציא להן לחן. כזו לדוגמה הייתה אהובה עוזרי, הזמרת הידועה ומי שמכונה במוסיקה הים-תיכונית "המלכה האם", שכבר בילדותה הייתה מקוננת מקצועית ואהודה על הקהילה התימנית בכרם התימנים בתל אביב. לא פלא שהלהיט הראשון והגדול ביותר שלה היה בעצם קינה לחייל, שהתפרסם והרטיט לבבות אחרי מלחמת יום כיפור.
אבל זה מנהג מוזר... למה צריכה משפחה שאיבדה כרגע את אחד מיקיריה, להזמין זרים כדי שיבכו על המתים שלה?
כי התפקיד המעניין של המקוננת הוא לשחרר לבני המשפחה את הבכי. קשה להתאבל ולבכות כשהאירוע רק קרה. יודע כל מי שמבין באבל שהבכי והכאב הגדולים מגיעים במשך הזמן, כשמתחילים לתפוס שהאובדן הוא לא רק עובדה אלא חוסר וגעגוע קשים.
המקוננת מסייעת לקרובי המת לשחרר את הכאב ולהתחיל להתמודד עם המוות. הבכי והקינה של המקוננות הוא מעין פתיחת שסתום של כאב, משהו שפעם, בעידן שלפני האיפוק המודרני, היה עדות לאובדן.
על אף שבתרבויות מסורתיות הוא עדיין קיים, מנהג המקוננות הוא עולם שהולך ונכחד. אמנם במדינות המתקדמות האבל הפך מאופק יותר ומנהגי האבלות בעולם המודרני כבר לא מחייבים בכי וצעקות אבל עדיין, רבים חשים רצון להתאבל כך.
כי הקינה מאפשרת איכשהו לאדם, להתעלות מעל לכאב הפרטי ולהשתתף ברגשות שהם משותפים לכל בני-האדם. ובכך הוא יכול ולו גם לזמן קצר, לא להרגיש בודד כל כך בעולם.
אולי משום כך חוזר מדי פעם ומתגבר המנהג של הקינה. אפילו באירופה, בה הוא שרד מאז העת העתיקה והחזיק עד המאה ה-19, הוא לא נעלם לגמרי. בבריטניה של ימינו, למשל, פועל שירות להשכרת מקוננים ומתאבלים (Rent-A-Mourne) מקצועיים, כשהתשלום הוא לפי שעות.
הנה מקוננת ותיקה מספרת את סיפורה:
https://youtu.be/hLUOmbrzNUk
מקוננות באי סרדיניה:
https://youtu.be/kJUQxelrZX4
המקוננת מספרת כיצד היא שולטת בסוד הקינה, הבכי והיגון להשכרה:
https://youtu.be/E5u2ntuK8no
מקוננות בלוויה בסיציליה:
https://youtu.be/8VevOqMPP5Y
בקניה יש גם מקוננים גברים:
https://youtu.be/xi3wSUjSv9Y
ולהיט הקינה הישראלי של הזמרת אהובה עוזרי "היכן החייל שלי":
https://youtu.be/Itta6IJg4rs
הנגר (Carpenter) הוא מבעלי המקצוע העתיקים ביותר בתרבות האנושית. בימי הביניים היו הנגרים בעלי מקצוע מאד חשובים. לא היה אז פלסטיק והעץ שימש לייצור של מרבית פריטי היום יום השימושיים.
מפעלי הרהיטים הגדולים, שיקטינו משמעותית את מספרם של הנגרים כבעלי מלאכה עצמאיים, יוקמו רק במהפכה התעשייתית, מאות שנים אחר כך.
הנגר הימי-בייניימי תחזק ובנה בטירות הקדומות לא רק את הרהיטים. הוא זה שטיפל גם בדלתות העץ, ברצפות העץ ועוד.
כמו כן יצר הנגר לא רק רהיטים, אלא גם כלי עבודה וחקלאות. הנגרים נהגו גם לתקן את הריהוט וחלקי העץ שבמרכבות ובציוד הצבאי של הלוחמים ומגיני הטירות.
אחרי מנהל התחזוקה של הטירה, הנגר היה אז בעל המקצוע הכי חשוב בטירה.
הנה נגרית שמייצרת מוצרי עץ בנגריה שלה מעץ משומש (עברית):
https://youtu.be/NwLqpqYiNNs
הנגר של ימי הביניים מכין כלי נשק מעץ:
https://youtu.be/JEXv2eVoC4w
כך הפכו גזעי עצים אז לקרשים מרובעים:
https://youtu.be/aI8VWjpKBlA
הנגרים הוויקינגים היו מהטובים באירופה של אותם ימים:
https://youtu.be/58VYP7TrUc0
ואחת משיטות העבודה של נגרים בימי הביניים:
https://youtu.be/DS05eYpvT2s
בעידן של אפליקציות היכרויות, אתרי פנויים פנויות וספיד דייטים למעוניינים להכיר, בעיקר חרדים נעזרים בשידוך. דומה שהשדכן (Matchmaker) המיתולוגי כמעט ונעלם.
בעל המקצוע הזה, היום יש גם נשים שדכניות, הוא מי שמתאים בין איש ואישה, כדי להשיא אותם, או בלשון הדתיים "להביא אותם בברית הנישואים".
בתרבויות רבות נישאו ונישאים עדיין זוגות באמצעות שידוך, כשהשדכן או השדכנית הם שמחברים בין בני הזוג. השדכנים עוברים מהורי החתן להורי הכלה ומנסים לקבל את הסכמת שני הצדדים לזיווג שהם מציעים, או לזיווג שהם קיבלו הזמנה מהורי אחד הצדדים להציע.
השדכנים, באותם מקומות שנהוג השידוך, אינם מתנדבים. מדובר בבעלי מקצוע המתפרנסים משידוכיהם. אם עד לפני כמה דורות, גם אצלנו היו אנשים מתחתנים בשידוך, כיום הדבר כמעט ולא מקובל בחברה המערבית.
בחוגים שמרניים, כאמור, כמו חרדים יהודים ודתיים מוסלמים, נוהגים גם היום לחתן לא פעם באמצעות שידוך. הוא מקנה מעין "אישור" של הממסד המבוגר והחברה השמרנית, לקשר שבין בני הזוג ולהיכרות בטווח שבין מועד ההיכרות הראשונית לליל הכלולות והנישואים.
יש אפילו חברות מעטות, שבהן נאסר על החתן והכלה להתערב בתהליך והם מחויבים לציית לשידוך. בתרבויות כאלה המפגשים בין מי שעתידים להיות בני זוג הם מעטים לפני החתונה ויהיו בליווי אחד ההורים.
לעתים, בעיקר בחברות סופר שמרניות, המפגשים הללו אסורים בתכלית האיסור. על אהבה או רגש מוקדם בין המיועדים לנישואים שכאלה, אין כלל מה לדבר. מילת המפתח כאן היא התאמה ולא התאהבות או נישואים מתוך רגש. בחיוך נבוך אפשר לשאול אם לא מדובר ב"נישואים בבני אדם".
מקור המילה "שידוך" הוא מארמית, בה משמעות המילה היא שקט. במגילת רות נכתב על "...שקט ומנוחה שהאישה מוצאת בבית בעלה".
חשוב לציין שממש כמו מתווך דירות, אפילו בחברה השמרנית או הדתית, אין בלעדיות מוחלטת לשדכנים. גם מכרים וידידים יכולים לייצר שידוכים. זה קורה על ידי כך שהם מציעים להורי אחד מבני הזוג את בן הזוג השני, בתור מועמד לנישואים. לרוב מבררים ההורים ולעתים גם המועמדים עצמם, זו על זה. הם שואלים עליהם אצל חברים וקרובי משפחה.
אם הם גילו "התאמה מרבית" בין בני הזוג לעתיד, הם דנים בתנאי הנישואים ומחליטים על השידוך ותנאיו, עוד בטרם ייפגשו בני הזוג עצמם. זה דיון חוזי ועניין כלכלי מובהק. דנים בו בנדוניה, בסכומי כסף, בקניית דירה והתניות משפחתיות אחרות שעולות כתנאי להסכמה לתת את ידה של הכלה לבחור המיועד.
אצל החרדים עד היום מתחתנים דרך שידוך (עברית):
https://youtu.be/huYp3-vy-Ho
שדכנית מדברת (עברית):
https://youtu.be/1k8TAmWeczo
היום יש אפליקציות מצליחות להיכרויות ולמעשה לסוג של שידוך (עברית):
https://youtu.be/qbOYVeJWN-8
ולא מעט אתרי שידוכים באינטרנט (עברית):
https://youtu.be/S6jHUg-Lqvg?long=yes
מקצועות עתיקים
עוד מימי קדם, חקלאי הוא אדם שמגדל פירות וירקות, עצים ותבואה. החקלאי קם בבוקר מוקדם ומעבד את השדות, מטפל במטעים או בפרדסים וממתין להבשלת הפרי והירק. בכל עונה החקלאים יודעים מה יש לנטוע ומתי יוכלו לקצור או לקטוף את התבואה והגידולים מהשדות או את הפירות מהעצים.
אחרי שהחקלאי אוסף את מה שגידל, הוא מוכר את התוצרת לחנויות ודרך החנויות אל ההורים שלנו או לתעשיית המזון, שמייצרת מהגידולים הללו מוצרי מזון רבים ומגוונים.
אנו צריכים לומר תודה לחקלאים על האוכל הטעים שמגיע לשולחננו. תודות לעבודתם של החקלאים אנו אוכלים ירקות ופירות טריים. גם סוגי מזון רבים אחרים מתבססים על גידולים חקלאיים רבים, החל מלחם, פסטה וצ'יפס ועד למגוון של תבלינים ועשבי מאכל שונים.
הנה חקלאי שמספר על עבודתו (עברית):
http://youtu.be/QOXgu7NQ_Rc
וחקלאי שמציג את החממות שלו ואת עיבוד האדמה (עברית):
http://youtu.be/j1CwLF6j0fo
הלבלר (Scribe) היה הכותב של ימי קדם. ידיעת קרוא וכתוב לא הייתה פעם נחלת הכלל. מי שידעו לכתוב היו מאוד נדירים ובעלי מקצוע נחשב.
עבודת הלבלר הייתה לשבת ולכתוב. בעידן העתיק על פפירוסים ובהמשך על מגילות קלף. הוא לא היה משרת אלא בעל מעמד גבוה מאוד. לבלרים ניהלו את הרישומים בממלכה. הם רשמו את הפעולות הכלכליות, את רשימות הרכוש, רישומי המיסים וכדומה.
והעבודה הזו לא הייתה פשוטה ודרשה השכלה מרשימה. בהירוגליפים לדוגמה, אותו כתב חרטומים של מצרים העתיקה, היו מעל 2,000 סימנים שונים. בשל מורכבותו, מעטים ידעו אז קרוא וכתוב. גם כתב היתדות של מסופוטמיה היה מורכב וקשה לשליטה אז ובהמשך גם הכתב היווני והרומי.
הכוח שהקנה הידע הזה למי שרכש אותו, הפך את הלבלרים, או הסופרים ומי שידעו לכתוב ולקרוא, לבעלי עמדה חברתית מכובדת מאד והכנסה נאותה. למעשה, הלבלרים היו פקידים. כמי ששלטו בקריאה וכתיבה, הם היו מהמשכילים והמקצועיים שבעובדים בימי קדם. מעמדם היה כשל מהנדסים בהייטק של ימינו. הם שלטו באיחסון ושימור הידע המשפיע ביותר של התקופה.
הכותבים המשיכו בעבודתם גם אל תוך ימי הביניים. עבור הכנסייה הנוצרית הם כתבו את ספרי הקודש. ביהדות הם הפכו לסופרי סת"ם שכותבים את ספרי התורה בקליגרפיה מדויקת ומוקפדת במיוחד.
כותבים כאלה המשיכו לשרת את הציבור המוגבל בהשכלתו, גם אחרי עידן ההשכלה. הם עשו זאת כשישבו בכיכר העיר וכתבו מכתבים עבור אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב ורצו לשלוח מכתב ליקיריהם הרחוקים או למוסדות ולגופים שהתקשורת איתם הייתה בכתב.
הנה לבלר אופייני מימי קדם:
https://youtu.be/LoqavHDlKZ0
תרומתו לידע ולמדע ימי קדם כפי שהיא באה לידי ביטוי באימפריה ההלניסטית (עברית):
https://youtu.be/BS1btHFnbpU
פסל של לבלר מצרי קדום:
https://youtu.be/cxs1d3N60UI
היום יש חברות שמספקות כתיבה בכתב יד למי שרוצים לכתוב מכתבים אישיים כמו פעם:
https://youtu.be/Tg2iLbwzLNY
בעידן הנוכחי אנו קונים את הבגדים שלנו מחנויות בגדים ורשתות שיווק אימתניות. מרבית הבגדים הללו נוצרים במפעלי ענק רחוקים, המייצרים אותם בכמות אדירה ובמחירים זולים. בעולם מיוצרים כיום בכל שנה מעל 80 מיליארד פריטי לבוש.
בעבר זה היה אחרת. כדי לרכוש בגד חדש נאלצו אז אנשים לפנות לחייט או לתופרת (Dressmaker). האחרונים נהגו למדוד את מידות גופו של הלקוח במדויק ולתפור על פי מידה. לאחר שנגזרו חלקי הבגד, על פי מידות הגוף של המזמין, התופרת והחייט היו תופרים ביד את הבגד.
כמובן שהבגד היה אז יקר מאוד, הרבה יותר מאשר בגד רגיל בימינו. לאנשים רגילים, היו בימי הביניים בגד אחד ליום יום ובמקרה הטוב גם בגד חג.
הביטו בארון הבגדים שלכם ותראו את החלום של אנשי קדם, בעלי הבגד הבודד. יש לנו כיום כל כך הרבה בגדים כי מייצרים אותם בזול, הרחק מביתנו. כמעט כל הבגדים הללו הם לשנה שנתיים מקסימום ולכן אנו קונים ללא הפסקה. שלא יהיה חסר...
בעידן שבו תופרים מקצועיים תופרים עדיין רק בגדים מעטים, בעיקר חליפות לגברים ושמלות כלה, לייצור ההמוני של אופנה יש מחיר סביבתי עצום. עד כמה? - תעשיית האופנה היא התעשיה השניה הכי מזהמת בעולם, אחרי תעשיית הנפט. אנחנו קונים הרבה יותר בגדים ממה שאנו צריכים וכמויות אדירות כאלה של לבוש מחייבות המון אנרגיה - גם על קו הייצור, גם בהובלה עד אלינו ואפילו בהשמדה כשאיננו זקוקים להם יותר והבגדים הופכים לפסולת שאין בה עוד שימוש.
הנה תופרת דתית כמו פעם (עברית):
https://youtu.be/iKgTZbD4Eas
תופרת צעירה מסבירה על הציוד הנדרש (עברית):
https://youtu.be/CbQ6lXLZmiA
תופרת בעבודה (עברית):
https://youtu.be/3pZu-wZkXSw
בתיאטרון ובאופרה - תופרת מספרת (עברית):
https://youtu.be/qsefAFQzczY
והאופנה המהירה של ימינו ומחירה הסביבתי (עברית):
https://youtu.be/b0Y5lrEJOBA?long=yes
סִתּוּת (masonry) היא אמנות שבה מעבדים חומרים קשים, במיוחד אבן, לצרכי בנייה. הסתת מעבד את האבן כך שתתאם למידות הרצויות לבנייה או לריצוף.
בימי קדם השתמשו לסיתות באבן שנמצאה בדרך כלל במחצבות, בקרבת מקום הבניה ולעיתים, במיוחד כשמדובר בארמונות ומקדשים חשובים, גם באבן שהובאה ממרחקים. פעולת הסיתות הפכה את האבן הפשוטה לאבן בעלת צורה ישרה, כך שתתאים לבניית קירות וחומות.
עבודת סיתות האבן (Stonemasonry) היא אחת העבודות הקשות בעולם העתיק. רק משהומצא הבטון הלכה וירדה, בעיקר משום שניתן היה באמצעות מלט, ליצור לבנים בקלות רבה יותר.
כך עבד הסתת של ימי קדם ויצר אבנים ישרות:
https://youtu.be/RIYWTEiabpc
הטכניקה הזו של הסיתות היא בת אלפי שנים:
https://youtu.be/QoTvAQr4J1E
סתת בעבודה ושובר ומסתת אבן גדולה:
https://youtu.be/v-NsirLXUMk
ובסיתות אפשר להגיע לדיוק של יצירת כתובות:
https://youtu.be/aEYZvadj42I
האמודאי הוא צוללן שלרוב מקבל את אספקת האוויר שלו באמצעות צינור מאנייה שלמעלה ולא מבקבוקי חמצן כמו הצוללנים המוכרים לנו.
כך החלו הצוללנים לצלול בתחילת עידן הצלילות למעמקי הים. כיום האמודאים הם צוללנים המתמחים בביצוע עבודות תת-ימיות המחייבות זמן עבודה רב ואספקת חמצן קבועה ולא מוגבלת.
כך למשל בעבודות של תחזוקת אניות וכלי שיט או טיפול תת-מימי במתקנים ימיים. כל אלה נעשות פעמים רבות באמצעות אמודאים. גם משימות מורכבות של משיית כלי שיט טבועים מבוצעות במרבית המקרים בעזרתם של אמודאים.
עוד בימי הרנסאנס המציא לאונרדו דה וינצ'י, איש האשכולות והמדען חליפת צלילה לבני אדם. הוא הייתה עשויה ברובה מעור ובעלת חלונות זכוכית לעיניים. לאונרדו תכנן שבבליטה מיוחדת מעל ז'קט העור יאוחסן האוויר ויועבר לנשימה באמצעות צינורות שיובילו עד לפה הצוללן. הוא אפילו תכנן אזור לאגירת שתן בחליפה וכיסי כלים מיוחדים לכלי עבודה שיאפשרו לצוללן למלא את תפקידו.
במאה ה-20, המציאו המדען ז'ק קוסטו והמהנדס אמיל גנון את חליפת הצלילה המודרנית, הידועה בכינוייה ה"ריאה המימית". לא ידוע אם הכירו את תכניותיו של דה וינצי, אך הדמיון לחליפה שהוא תכנן הוא די מדהים.
הנה אמודאי שנקלע לאי של פראים בקומדיה "הנווט" של באסטר קיטון משנת 1924:
http://youtu.be/aCrVY9BxT8U?t=32s
אמודאים יורדים לעבודות תת-ימיות בצבא האמריקאי:
http://youtu.be/DZbMGkCDIwc
וצוללן שיורד לצלול עם כובע היסטורי של אמודאי:
https://youtu.be/eDXGiN5SZ8o
מה עושה הקוסם והאם זה מקצוע או אמנות?
אמני אשליות, מאחזי עיניים או קוסמים (Magicians), הם שמות שונים לאחד המקצועות הכי מרתקים שיש. שמות נוספים נוטים להתמקד בפעילויות מסוימות, כמו אמן אשליות, למשל.
קוסם יכול להיחשב לבעל מקצוע מיומן או לאמן. הוא יכול להיות בדרן, מי שיש לו מיומנות להצגה של מופעי אחיזת עיניים, להטים וזריזות ידיים, או להציג את עצמו כמי שעוסק בקסמים ומבצע מעשים שהם כביכול על-טבעיים, באמצעות אשליות ויכולות נסתרות מעיני הקהל.
העיסוק בקסמים ובכשפים נולד עוד משחר ההיסטוריה. אז היה הקוסם גורם מיסטי. כשהמכשפים והקוסמים סייעו לבני אדם לקבל תמיכה מכוחות עליונים ומיסטיים, הם כביכול רתמו את העל-טבעי לטובת האדם.
בתורה מסופר על הקוסמים של פרעה, שהפכו מטה, מעין מקל, לנחש. בימי הביניים נחשב העיסוק בקסמים כסוג של כישוף, ורבים ראו בו חטא. אבל בצורה כזו או אחרת, הוא תמיד היה קיים.
קוסמים בימינו לא משחקים במגרש של מיסטיקה, הבטחות לגילוי העתיד, או פיענוח של דברים עליונים. כיום יש הפרדה ביניהם, שלא מתיימרים להיות בעלי כישורים על טבעיים או יכולות כישוף, ובין מיסטיקנים, קוראים בקפה, מרפאים אקזוטיים, אסטרולוגים ויועצים אחרים, שאליהם פונים רבים שמאמינים במיסטיקה ובתורת הנסתר.
מטרת הקוסם בעידן שלנו היא עשיית קסמים לצרכי בידור, על מנת להדהים ולרגש קהל, לעורר לו את הדמיון ולגרות את הסקרנות.
יצירת הקסמים והאשליות אינה פשוטה ודורשת מיומנות ותרגול רבים. אצל קוסמים ברמה גבוהה היא מגיעה לרמה של אמנות, יצירתית ומתוחכמת, ביחד עם הכנה של כל קסם, כזו שמחייבת לא פעם תכנון מפורט, הכנה מדוקדקת, הבנה מעמיקה במדע וטכנולוגיה, יכולת המצאה, הנדסה, חשיבה, זריזות פעולה ועוד.
הנה הבחירות שלנו בקסמים שלמעשה נשלטות על ידי הקוסם (מתורגם):
https://youtu.be/6YvyjLMfWJs
קוסם חושף קסמים מדהימים מהעולם (עברית):
https://youtu.be/-0Cu9ozwxBI
קסמים מדהימים בתכנית ריאליטי (עברית):
https://youtu.be/dZh52V6jk10
היום יש קוסמים או לפחות אמנים שמשלבים טכנולוגיה בצורה נהדרת (מתורגם):
https://youtu.be/fumsXEuiLyk
קוסמים בסרטים - סצנת הקלף החבוי הנהדרת מהסרט "האשליה 2":
https://youtu.be/VMYqjAfFiMU
בחיוך - קסם שריפת הקוסם בתיבה (עברית):
https://youtu.be/8yYjxw6RJyI
והרצאת טד על המוח שלנו, שמשטה בנו (מתורגם):
https://youtu.be/GigYWy2UmOY?long=yes
אמני אשליות, מאחזי עיניים או קוסמים (Magicians), הם שמות שונים לאחד המקצועות הכי מרתקים שיש. שמות נוספים נוטים להתמקד בפעילויות מסוימות, כמו אמן אשליות, למשל.
קוסם יכול להיחשב לבעל מקצוע מיומן או לאמן. הוא יכול להיות בדרן, מי שיש לו מיומנות להצגה של מופעי אחיזת עיניים, להטים וזריזות ידיים, או להציג את עצמו כמי שעוסק בקסמים ומבצע מעשים שהם כביכול על-טבעיים, באמצעות אשליות ויכולות נסתרות מעיני הקהל.
העיסוק בקסמים ובכשפים נולד עוד משחר ההיסטוריה. אז היה הקוסם גורם מיסטי. כשהמכשפים והקוסמים סייעו לבני אדם לקבל תמיכה מכוחות עליונים ומיסטיים, הם כביכול רתמו את העל-טבעי לטובת האדם.
בתורה מסופר על הקוסמים של פרעה, שהפכו מטה, מעין מקל, לנחש. בימי הביניים נחשב העיסוק בקסמים כסוג של כישוף, ורבים ראו בו חטא. אבל בצורה כזו או אחרת, הוא תמיד היה קיים.
קוסמים בימינו לא משחקים במגרש של מיסטיקה, הבטחות לגילוי העתיד, או פיענוח של דברים עליונים. כיום יש הפרדה ביניהם, שלא מתיימרים להיות בעלי כישורים על טבעיים או יכולות כישוף, ובין מיסטיקנים, קוראים בקפה, מרפאים אקזוטיים, אסטרולוגים ויועצים אחרים, שאליהם פונים רבים שמאמינים במיסטיקה ובתורת הנסתר.
מטרת הקוסם בעידן שלנו היא עשיית קסמים לצרכי בידור, על מנת להדהים ולרגש קהל, לעורר לו את הדמיון ולגרות את הסקרנות.
יצירת הקסמים והאשליות אינה פשוטה ודורשת מיומנות ותרגול רבים. אצל קוסמים ברמה גבוהה היא מגיעה לרמה של אמנות, יצירתית ומתוחכמת, ביחד עם הכנה של כל קסם, כזו שמחייבת לא פעם תכנון מפורט, הכנה מדוקדקת, הבנה מעמיקה במדע וטכנולוגיה, יכולת המצאה, הנדסה, חשיבה, זריזות פעולה ועוד.
הנה הבחירות שלנו בקסמים שלמעשה נשלטות על ידי הקוסם (מתורגם):
https://youtu.be/6YvyjLMfWJs
קוסם חושף קסמים מדהימים מהעולם (עברית):
https://youtu.be/-0Cu9ozwxBI
קסמים מדהימים בתכנית ריאליטי (עברית):
https://youtu.be/dZh52V6jk10
היום יש קוסמים או לפחות אמנים שמשלבים טכנולוגיה בצורה נהדרת (מתורגם):
https://youtu.be/fumsXEuiLyk
קוסמים בסרטים - סצנת הקלף החבוי הנהדרת מהסרט "האשליה 2":
https://youtu.be/VMYqjAfFiMU
בחיוך - קסם שריפת הקוסם בתיבה (עברית):
https://youtu.be/8yYjxw6RJyI
והרצאת טד על המוח שלנו, שמשטה בנו (מתורגם):
https://youtu.be/GigYWy2UmOY?long=yes
מהו נול האריגה שדורות רבים ארגו בו בדים?
נוֹל (Loom) האריגה, או פשוט "נול", הוא מכונה המשמשת לאריגה. זהו מכשיר שמאפשר לארוג בד באמצעים ידניים, או באופן ממוכן, עם הנעה מכנית, הנעת מכונה.
הנול משמש ליצור בד, בטכניקה שנקראת "שתי וערב". השיטה היא לשזור את החוטים זה בזה, כשעל הנול מתוחים חוטי השתי לאורך וביניהם שוזרים את חוטי הערב, בשזירה רחבית.
הנול מאפשר להרים ולהוריד לחלופין את חוטי השתי, כדי לאפשר שזירה קלה של חוטי הערב בתוכם. חלק שנקרא "סירה" (בוכייר) משחיל בשורות חוטי השתי את חוטי הערב.
אריגת הבדים בנול היא מקצוע עתיק יומין. הנול הוא אחד המכשירים הוותיקים בתולדות האנושות. קיימות עדויות על נולים קדומים ומאד פרימיטיביים, שנבנו כבר בתקופה הנאוליתית.
אורגי הבדים ליוו במשך אלפי שנים את האנושות. רק במאות השנים האחרונות יוצרו מכונות האריגה המכניות, שלא מחייבות את האורג לעשות את העבודה המכנית.
הנה קודמו הפרימיטיבי של הנול:
https://youtu.be/b5yxqsB2Txk
והנול מימי הביניים עם השחלת הסירה:
https://youtu.be/G_S7OmfJpeg
כך אורגים בנול גדול:
https://youtu.be/8ap0HfHYGKE
הנה הדרכה לאריגת נול:
https://youtu.be/bLAUqpEi3kA
ונול תעשייתי:
https://youtu.be/qS0BIZN3kws
נוֹל (Loom) האריגה, או פשוט "נול", הוא מכונה המשמשת לאריגה. זהו מכשיר שמאפשר לארוג בד באמצעים ידניים, או באופן ממוכן, עם הנעה מכנית, הנעת מכונה.
הנול משמש ליצור בד, בטכניקה שנקראת "שתי וערב". השיטה היא לשזור את החוטים זה בזה, כשעל הנול מתוחים חוטי השתי לאורך וביניהם שוזרים את חוטי הערב, בשזירה רחבית.
הנול מאפשר להרים ולהוריד לחלופין את חוטי השתי, כדי לאפשר שזירה קלה של חוטי הערב בתוכם. חלק שנקרא "סירה" (בוכייר) משחיל בשורות חוטי השתי את חוטי הערב.
אריגת הבדים בנול היא מקצוע עתיק יומין. הנול הוא אחד המכשירים הוותיקים בתולדות האנושות. קיימות עדויות על נולים קדומים ומאד פרימיטיביים, שנבנו כבר בתקופה הנאוליתית.
אורגי הבדים ליוו במשך אלפי שנים את האנושות. רק במאות השנים האחרונות יוצרו מכונות האריגה המכניות, שלא מחייבות את האורג לעשות את העבודה המכנית.
הנה קודמו הפרימיטיבי של הנול:
https://youtu.be/b5yxqsB2Txk
והנול מימי הביניים עם השחלת הסירה:
https://youtu.be/G_S7OmfJpeg
כך אורגים בנול גדול:
https://youtu.be/8ap0HfHYGKE
הנה הדרכה לאריגת נול:
https://youtu.be/bLAUqpEi3kA
ונול תעשייתי:
https://youtu.be/qS0BIZN3kws
מה עושים מפרזלי הסוסים?
פִּרְזוּל סוסים (Farrier) הוא מקצוע שבו מטפלים בפרסות הסוסים, ברגליהם (בעבר גם בבהמות אחרות) והטלפיים, החלק הקרני שברגליהם.
הפרסות הן מעין נעליים או מנעלים מיוחדים לסוס, עשויי ברזל, מותאמים לרגליו ושומרים עליהם מבלאי ופגיעות.
המילה "פרזול" באה מהמילה הארמית "פרזלא" שפירושה "ברזל".
המפרזל הוא מצד אחד נפח, היוצר ומעצב במתכת את הפרסות. מצד שני הוא מטפל בבריאות הרגל של הסוס ובבעיותיה. כך הוא מופקד, למשל, על מלאכת החיטוב והטיפול בכפות רגליו, או הטלפיים של הסוסים. הוא מטפל גם בפציעות הסוס ברגליו ובבעיות באזור זה. בימי קדם, אגב, נהגו המפרזלים לטפל גם בשיניו של הסוס....
בפרזול הסוס מתאים המפרזל את הפרסות לרגליו ומאזן אותן. במשך הזמן, בהתאם לשינויים שעובר הסוס ולגדילת הטלפיים שלו, הוא יתאים את הטֶלֶף כך שהזווית שלו תהיה נוחה לסוס במצבים של עמידה, דהירה או עבודה, למשל אם הסוס מרבה ללכת במשטחים קשים.
הפרזול הוא מהמקצועות העתיקים ביותר. בחפירות ארכאולוגיות שונות בעולם נמצאו שלדי סוסים מתקופות שונות, כולל רבים מהתקופה הצלבנית, בה הביאו הסוסים אבירים רבים ממערב אירופה ועד לארץ ישראל.
בתקופה שלפני המהפכה התעשייתית היו הנפחים אחראים על הפרזול. הם גם ייצרו ותיקנו כלי ברזל וגם טיפלו בפרסות הסוסים.
בימינו יש עבודה למפרזלים והם עוסקים בה בלבד. ברור שמספר הסוסים המשמשים בתחבורה ירד פלאים מאז שהומצאה המכונית ומכאן שהטיפול בפרסות הפך מקצוע נדיר משמעותית מבעבר. עוסקים בו מי שממש אוהבים את המלאכה העתיקה הזו.
הנה המפרזל, מקצוע שהיה בעבר שכיח, עד שהומצאה המכונית:
https://youtu.be/TndIFXZFtQ8
החלפת פרסות לסוס פוני בקשמיר שבהודו:
https://youtu.be/fuyMRzrJTl4
טיפול בפרסות במצב קשה שצריך ללטש:
https://youtu.be/1fV5jhzL8rw
פרזול זה עסק לא קל אבל סוס הוא בדרך כלל בהמה סבלנית:
https://youtu.be/FZwA_0hgbks
כך מפרזלים את פרסות הסוסים:
https://youtu.be/TGfvnTKlCjU?t=15s
ומפרזל המראה את עבודתו כמפרזל פרסות סוסים:
https://youtu.be/leGpKzJZbOw?long=yes
פִּרְזוּל סוסים (Farrier) הוא מקצוע שבו מטפלים בפרסות הסוסים, ברגליהם (בעבר גם בבהמות אחרות) והטלפיים, החלק הקרני שברגליהם.
הפרסות הן מעין נעליים או מנעלים מיוחדים לסוס, עשויי ברזל, מותאמים לרגליו ושומרים עליהם מבלאי ופגיעות.
המילה "פרזול" באה מהמילה הארמית "פרזלא" שפירושה "ברזל".
המפרזל הוא מצד אחד נפח, היוצר ומעצב במתכת את הפרסות. מצד שני הוא מטפל בבריאות הרגל של הסוס ובבעיותיה. כך הוא מופקד, למשל, על מלאכת החיטוב והטיפול בכפות רגליו, או הטלפיים של הסוסים. הוא מטפל גם בפציעות הסוס ברגליו ובבעיות באזור זה. בימי קדם, אגב, נהגו המפרזלים לטפל גם בשיניו של הסוס....
בפרזול הסוס מתאים המפרזל את הפרסות לרגליו ומאזן אותן. במשך הזמן, בהתאם לשינויים שעובר הסוס ולגדילת הטלפיים שלו, הוא יתאים את הטֶלֶף כך שהזווית שלו תהיה נוחה לסוס במצבים של עמידה, דהירה או עבודה, למשל אם הסוס מרבה ללכת במשטחים קשים.
הפרזול הוא מהמקצועות העתיקים ביותר. בחפירות ארכאולוגיות שונות בעולם נמצאו שלדי סוסים מתקופות שונות, כולל רבים מהתקופה הצלבנית, בה הביאו הסוסים אבירים רבים ממערב אירופה ועד לארץ ישראל.
בתקופה שלפני המהפכה התעשייתית היו הנפחים אחראים על הפרזול. הם גם ייצרו ותיקנו כלי ברזל וגם טיפלו בפרסות הסוסים.
בימינו יש עבודה למפרזלים והם עוסקים בה בלבד. ברור שמספר הסוסים המשמשים בתחבורה ירד פלאים מאז שהומצאה המכונית ומכאן שהטיפול בפרסות הפך מקצוע נדיר משמעותית מבעבר. עוסקים בו מי שממש אוהבים את המלאכה העתיקה הזו.
הנה המפרזל, מקצוע שהיה בעבר שכיח, עד שהומצאה המכונית:
https://youtu.be/TndIFXZFtQ8
החלפת פרסות לסוס פוני בקשמיר שבהודו:
https://youtu.be/fuyMRzrJTl4
טיפול בפרסות במצב קשה שצריך ללטש:
https://youtu.be/1fV5jhzL8rw
פרזול זה עסק לא קל אבל סוס הוא בדרך כלל בהמה סבלנית:
https://youtu.be/FZwA_0hgbks
כך מפרזלים את פרסות הסוסים:
https://youtu.be/TGfvnTKlCjU?t=15s
ומפרזל המראה את עבודתו כמפרזל פרסות סוסים:
https://youtu.be/leGpKzJZbOw?long=yes
איך מעבדים הבורסקאים וצובעים עורות?
בורסקאות (Tanning) הוא מהמקצועות העתיקים בעולם. מדובר במעבדי עורות, בעלי מקצוע שהופכים את עור החיה, שמגיע מלוכלך, מלא שומן ושיער והוא גס וקשה לעיבוד, לעור נקי ומעובד, חלק ומוכן לעבודה.
העיר העתיקה פז (Fes) שבמרוקו, פועלים מאחרוני הבורסקאים בעולם. העיר שהיא העיר הימי ביניימית הפעילה והגדולה בעולם, הם ממשיכים לעבד עורות כמו לפני אלף שנים ויותר.
במתחמי הבורסקאים של פז מאות בורות סיד לניקוי העורות וצביעתם. כל כמה בורות שייכים למשפחה אחרת, רובן של בעלי מקצוע שהם חלק משושלת ארוכה, בת מאות שנים.
אל בורות הסיד הלבנים מוכנסים העורות, להשריה בתוך תערובת של סיד, מים ולשלשת יונים, תערובת שמפרקת את השומן והשיער שצמודים אל העור ובכך מקלים את הסרתם ממנו.
לאחר מכן מועברים העורות לצביעה בבריכות צבע ולאחר שנצבעו הם מונחים לייבוש על גגות המבנים הסמוכים. אז יועברו אל בעלי המקצוע שיכינו מהם תיקים, נעליים, מעילים ועוד מוצרי עור.
הנה אחד מאזורי הבורסקאים בעיר פס שבמרוקו:
https://youtu.be/oFyknF8l2tI
תהליך עיבוד העורות:
https://youtu.be/MeuMcYB4BL8
בריכות הצביעה של העורות בעיר העתיקה של פאז:
https://youtu.be/lIIJst69Ovo
כל זה בעיר הגדולה ביותר ששורשיה בימי הביניים:
https://youtu.be/5fesOgYB0as
יש בה הרבה בעלי מקצועות עתיקים:
https://youtu.be/gQK8dX0AGXo
וסרטון תיעודי של כל תהליך העיבוד של העורות:
https://youtu.be/UUunnTq9i10?long=yes
בורסקאות (Tanning) הוא מהמקצועות העתיקים בעולם. מדובר במעבדי עורות, בעלי מקצוע שהופכים את עור החיה, שמגיע מלוכלך, מלא שומן ושיער והוא גס וקשה לעיבוד, לעור נקי ומעובד, חלק ומוכן לעבודה.
העיר העתיקה פז (Fes) שבמרוקו, פועלים מאחרוני הבורסקאים בעולם. העיר שהיא העיר הימי ביניימית הפעילה והגדולה בעולם, הם ממשיכים לעבד עורות כמו לפני אלף שנים ויותר.
במתחמי הבורסקאים של פז מאות בורות סיד לניקוי העורות וצביעתם. כל כמה בורות שייכים למשפחה אחרת, רובן של בעלי מקצוע שהם חלק משושלת ארוכה, בת מאות שנים.
אל בורות הסיד הלבנים מוכנסים העורות, להשריה בתוך תערובת של סיד, מים ולשלשת יונים, תערובת שמפרקת את השומן והשיער שצמודים אל העור ובכך מקלים את הסרתם ממנו.
לאחר מכן מועברים העורות לצביעה בבריכות צבע ולאחר שנצבעו הם מונחים לייבוש על גגות המבנים הסמוכים. אז יועברו אל בעלי המקצוע שיכינו מהם תיקים, נעליים, מעילים ועוד מוצרי עור.
הנה אחד מאזורי הבורסקאים בעיר פס שבמרוקו:
https://youtu.be/oFyknF8l2tI
תהליך עיבוד העורות:
https://youtu.be/MeuMcYB4BL8
בריכות הצביעה של העורות בעיר העתיקה של פאז:
https://youtu.be/lIIJst69Ovo
כל זה בעיר הגדולה ביותר ששורשיה בימי הביניים:
https://youtu.be/5fesOgYB0as
יש בה הרבה בעלי מקצועות עתיקים:
https://youtu.be/gQK8dX0AGXo
וסרטון תיעודי של כל תהליך העיבוד של העורות:
https://youtu.be/UUunnTq9i10?long=yes
איך הסנדלר מתקן נעליים וסנדלים?
זוכרים את הסנדלר (Shoemaker, או cobbler) שפעם תיקן נעליים וסנדלים ולא פעם אפילו יצר נעליים בעבודת יד?
בעידן החד פעמי בו אנו חיים דומה שברוב המקרים גם את הנעליים שלנו אנחנו נועלים עד שהם מתבלות או נקרעות. אם פעם היינו לוקחים אותן לסנדלר, כדי לתקן, היום רבים נוטשים אותן ורצים לקנות נעליים חדשות.
גם סנדלים רובנו מתקנים לעתים, אבל את הכפכפים, למשל, כמעט ולא ומרביתם היום מתפקדים כמוצר חד-פעמי.
אז כן. הסנדלר, מתקן הנעליים של פעם, הוא מקצוע שהולך ונכחד מהעולם. אין לו עבודה, או לפחות לא כמו פעם. בעיקר נעלי עור ונעלי עקב או נעליים יקרות ממשיכים להיות שוות בעינינו מספיק, כדי שניקח אותן לתיקון.
לתיקון הנעל משתמש הסנדלר בכלים שונים. סוליה רופפת מחוברת מחדש לנעל, באמצעות דבק מיוחד או על ידי מסמרים המחזקים אותה בחזרה למקום.
הסנדלר גם מחליף חלקים בלויים בנעל, כמו החלפה לעקב חדש בנעלי סטילטו. כך הוא גם עושה, בכדי לחבר חלקים לנעל קרועה, כשהסנדלר תופר חלקי עור באמצעות חוט ומחט.
לאחר התיקון נהג הסנדלר לנקות ולהבריק את הנעליים ולהגישן ללקוח מבריקות ויפות. יש ואף הוסיף לנעל ציפוי מגן כדי שתחזיק זמן רב יותר.
במהפכה התעשייתית החליפו מפעלי ייצור את הסנדלר, שבתקופות קדומות היה גם זה שנהג לייצר בעצמו את הנעליים והסנדלים.
בימינו גם המפעלים הקטנים כמעט ונעלמו. מרבית הנעליים המגפיים והסנדלים מיוצרים כיום במפעלי המותגים הגדולים שממוקמים בדרך כלל במדינות עולם שלישי. במקומות כאלה השכר לעובדי הייצור הוא מזערי והייצור ההמוני מתמחר אותם במחיר זול יחסית או משווק אותם להמונים כנעליים מותג יקרות המכניסות הון לבעלי המניות של המותג.
הנה סנדלר בעבודה (ללא מילים):
https://youtu.be/8wfGu75tXIs
תיקון נעליים בקיבוץ (עברית):
https://youtu.be/W3hprje2Ntw?t=19s
והסנדלר האחרון בצה"ל (עברית):
https://youtu.be/8Oxy41D5Nuk
זוכרים את הסנדלר (Shoemaker, או cobbler) שפעם תיקן נעליים וסנדלים ולא פעם אפילו יצר נעליים בעבודת יד?
בעידן החד פעמי בו אנו חיים דומה שברוב המקרים גם את הנעליים שלנו אנחנו נועלים עד שהם מתבלות או נקרעות. אם פעם היינו לוקחים אותן לסנדלר, כדי לתקן, היום רבים נוטשים אותן ורצים לקנות נעליים חדשות.
גם סנדלים רובנו מתקנים לעתים, אבל את הכפכפים, למשל, כמעט ולא ומרביתם היום מתפקדים כמוצר חד-פעמי.
אז כן. הסנדלר, מתקן הנעליים של פעם, הוא מקצוע שהולך ונכחד מהעולם. אין לו עבודה, או לפחות לא כמו פעם. בעיקר נעלי עור ונעלי עקב או נעליים יקרות ממשיכים להיות שוות בעינינו מספיק, כדי שניקח אותן לתיקון.
לתיקון הנעל משתמש הסנדלר בכלים שונים. סוליה רופפת מחוברת מחדש לנעל, באמצעות דבק מיוחד או על ידי מסמרים המחזקים אותה בחזרה למקום.
הסנדלר גם מחליף חלקים בלויים בנעל, כמו החלפה לעקב חדש בנעלי סטילטו. כך הוא גם עושה, בכדי לחבר חלקים לנעל קרועה, כשהסנדלר תופר חלקי עור באמצעות חוט ומחט.
לאחר התיקון נהג הסנדלר לנקות ולהבריק את הנעליים ולהגישן ללקוח מבריקות ויפות. יש ואף הוסיף לנעל ציפוי מגן כדי שתחזיק זמן רב יותר.
במהפכה התעשייתית החליפו מפעלי ייצור את הסנדלר, שבתקופות קדומות היה גם זה שנהג לייצר בעצמו את הנעליים והסנדלים.
בימינו גם המפעלים הקטנים כמעט ונעלמו. מרבית הנעליים המגפיים והסנדלים מיוצרים כיום במפעלי המותגים הגדולים שממוקמים בדרך כלל במדינות עולם שלישי. במקומות כאלה השכר לעובדי הייצור הוא מזערי והייצור ההמוני מתמחר אותם במחיר זול יחסית או משווק אותם להמונים כנעליים מותג יקרות המכניסות הון לבעלי המניות של המותג.
הנה סנדלר בעבודה (ללא מילים):
https://youtu.be/8wfGu75tXIs
תיקון נעליים בקיבוץ (עברית):
https://youtu.be/W3hprje2Ntw?t=19s
והסנדלר האחרון בצה"ל (עברית):
https://youtu.be/8Oxy41D5Nuk
איך ניפחו זכוכית במשך אלפי שנים?
כדי לנפח זכוכית וליצור כלי זכוכית ובקבוקים, יש לחמם את הזכוכית על ידי להבה חזקה במיוחד, או בעזרת תנור עם אש בטמפרטורה של כ-500 מעלות. בחימום הזה נוצרת עיסה של זכוכית שאותה ניתן לעבד. כשהזכוכית מתרככת, ניתן לנפח אותה ולעצב אותה לכל צורה שרוצים.
מאז ימי קדם נהגו נפחי הזכוכית המומחים ליצור בנשיפה את הבקבוקים ואת כלי הזכוכית העתיקים ולעצבם. כך הם זכו לשם "נפחי זכוכית". בעידן המודרני עושים זאת באמצעות מכונות נשיפה.
הם נהגו לנשוף בעיסת הזכוכית עד שהולך ומתנפח גליל זכוכית חלול, לרוב באורך של מטר.
את כלי הזכוכית השונים, כמו בקבוקים, כוסות, כלי מעבדה מיוחדים מזכוכית וכדומה, הם מנפחים בעזרת מוט ניפוח חלול. הם נופחים בעיסת הזכוכית הנוזלית ומייצרים את גליל הזכוכית.
בהמשך הם משתמשים בשבלונות, מעין תבניות צורה שמביאים את הזכוכית המתנפחת לקבל את הצורה המבוקשת.
כך יצרו את הזכוכית בימי קדם ועיבדו אותה לכלי זכוכית שימושיים ויפים (עברית):
https://youtu.be/iNndTnXwlcM
באנגלית:
https://youtu.be/u_CvSfOKksw
אמן זכוכית בפעולה:
http://youtu.be/7wCAAtbzJmE
כך יצרו בעבר זכוכיות מוזאיקה:
https://youtu.be/5qgtWunYHwQ
ואמן זכוכית אחר שעובד עם זכוכית על עבודות עדינות מאד:
http://youtu.be/DGz88-mo_54
כדי לנפח זכוכית וליצור כלי זכוכית ובקבוקים, יש לחמם את הזכוכית על ידי להבה חזקה במיוחד, או בעזרת תנור עם אש בטמפרטורה של כ-500 מעלות. בחימום הזה נוצרת עיסה של זכוכית שאותה ניתן לעבד. כשהזכוכית מתרככת, ניתן לנפח אותה ולעצב אותה לכל צורה שרוצים.
מאז ימי קדם נהגו נפחי הזכוכית המומחים ליצור בנשיפה את הבקבוקים ואת כלי הזכוכית העתיקים ולעצבם. כך הם זכו לשם "נפחי זכוכית". בעידן המודרני עושים זאת באמצעות מכונות נשיפה.
הם נהגו לנשוף בעיסת הזכוכית עד שהולך ומתנפח גליל זכוכית חלול, לרוב באורך של מטר.
את כלי הזכוכית השונים, כמו בקבוקים, כוסות, כלי מעבדה מיוחדים מזכוכית וכדומה, הם מנפחים בעזרת מוט ניפוח חלול. הם נופחים בעיסת הזכוכית הנוזלית ומייצרים את גליל הזכוכית.
בהמשך הם משתמשים בשבלונות, מעין תבניות צורה שמביאים את הזכוכית המתנפחת לקבל את הצורה המבוקשת.
כך יצרו את הזכוכית בימי קדם ועיבדו אותה לכלי זכוכית שימושיים ויפים (עברית):
https://youtu.be/iNndTnXwlcM
באנגלית:
https://youtu.be/u_CvSfOKksw
אמן זכוכית בפעולה:
http://youtu.be/7wCAAtbzJmE
כך יצרו בעבר זכוכיות מוזאיקה:
https://youtu.be/5qgtWunYHwQ
ואמן זכוכית אחר שעובד עם זכוכית על עבודות עדינות מאד:
http://youtu.be/DGz88-mo_54
מה עשה מייצב החיצים בימי קדם?
המומחה, אותו איש שתפקידו היה לייצב את החיצים (fletcher), היה פעם מומחה של ממש לייצוב הנוצות של החיצים לקשת.
באותה תקופה היה מייצב החיצים בעל המקצוע שלמד היטב את התעופה של החיצים ותפקידו היה להתאים את הנוצות, כך שיסייעו לשפר את מבנה החץ ויאפשרו לו לעוף באופן אופטימלי.
מייצב החץ, או הפלטצ'ר כמו שקראו לו באנגליה של ימי הביניים, הוא מקצוע ובעל מלאכה חשוב ומכובד בעת העתיקה.
בשדה קרב או ציד שמבוסס על חץ וקשת, המייצב הוא בעל תפקיד הכרחי וקריטי. כי בזמן קרב יכול חץ מיוצב לעשות את ההבדל שבין תבוסה לנצחון מוחלט. ביציאה לציד חיצים מיוצבים הם שיקבעו אם הצייד יביא איתו אוכל ממסע הציד או לא.
הנה המקצוע של מייצב החץ בימי הביניים:
https://youtu.be/wDcD492dL1g
ומייצב חיצים בקוריאה:
https://youtu.be/VK5INvoNTdk
ופלטשר, כלומר מייצב חיצים, מספר:
https://youtu.be/ig-7kA5I9vY
המומחה, אותו איש שתפקידו היה לייצב את החיצים (fletcher), היה פעם מומחה של ממש לייצוב הנוצות של החיצים לקשת.
באותה תקופה היה מייצב החיצים בעל המקצוע שלמד היטב את התעופה של החיצים ותפקידו היה להתאים את הנוצות, כך שיסייעו לשפר את מבנה החץ ויאפשרו לו לעוף באופן אופטימלי.
מייצב החץ, או הפלטצ'ר כמו שקראו לו באנגליה של ימי הביניים, הוא מקצוע ובעל מלאכה חשוב ומכובד בעת העתיקה.
בשדה קרב או ציד שמבוסס על חץ וקשת, המייצב הוא בעל תפקיד הכרחי וקריטי. כי בזמן קרב יכול חץ מיוצב לעשות את ההבדל שבין תבוסה לנצחון מוחלט. ביציאה לציד חיצים מיוצבים הם שיקבעו אם הצייד יביא איתו אוכל ממסע הציד או לא.
הנה המקצוע של מייצב החץ בימי הביניים:
https://youtu.be/wDcD492dL1g
ומייצב חיצים בקוריאה:
https://youtu.be/VK5INvoNTdk
ופלטשר, כלומר מייצב חיצים, מספר:
https://youtu.be/ig-7kA5I9vY
מה עושים הציידים ומהו ציד?
צַיִד (Hunting) הוא לכידה והריגה של בעלי חיים מהטבע, על מנת להשתמש בבשרם של בעלי החיים הניצודים לאכילת מזון, בפרווה שלהם לבגד וכך הלאה.
זהו גם תחביב עתיק יומין של מלכים ואצילים וגם אחד המקצועות העתיקים בעולם, אם לא העתיק ביותר.
הציד הוא תמיד של בעלי חיים לא מבויתים, כלומר פראיים והציד לצורך מאכל הוא אכזרי, אך היה בדרך כלל נחוץ לתזונת האדם ובעבר אף היה ממש הכרחי.
מטרת הציד בדרך כלל היא שימוש בחלקי גופו של בעל החיים, מאכילת בשרו, שימוש בפרווה, בשומן, בעור או בחלקים אחרים של בעל החיים הניצוד, או במקרה המטריד של ציד לשם הנאה של הציידים החובבים והפריבילגים מהאצולה.
במהלך הציד נעזרו הציידים ונעזרים גם היום בכלי ציד (ראו בתגית "כלי ציד"), כמו גם בבעלי חיים המסייעים לציד, כולל כלבי ציד, עופות דורסים כמו עיט, בים בדולפינים וכדומה.
הנה צייד מתושבי הקוטב צד דוב קוטב:
https://youtu.be/TN_SUvQmKl4
ציידים מתקופת האבן:
https://youtu.be/ucwqR3Pt-LM
ציידים מונגולים הנעזרים בעיט מאולף לציד:
https://youtu.be/jagKnS2mE7w
וציידי נמרים:
https://youtu.be/W_QFipwZ2CA
צַיִד (Hunting) הוא לכידה והריגה של בעלי חיים מהטבע, על מנת להשתמש בבשרם של בעלי החיים הניצודים לאכילת מזון, בפרווה שלהם לבגד וכך הלאה.
זהו גם תחביב עתיק יומין של מלכים ואצילים וגם אחד המקצועות העתיקים בעולם, אם לא העתיק ביותר.
הציד הוא תמיד של בעלי חיים לא מבויתים, כלומר פראיים והציד לצורך מאכל הוא אכזרי, אך היה בדרך כלל נחוץ לתזונת האדם ובעבר אף היה ממש הכרחי.
מטרת הציד בדרך כלל היא שימוש בחלקי גופו של בעל החיים, מאכילת בשרו, שימוש בפרווה, בשומן, בעור או בחלקים אחרים של בעל החיים הניצוד, או במקרה המטריד של ציד לשם הנאה של הציידים החובבים והפריבילגים מהאצולה.
במהלך הציד נעזרו הציידים ונעזרים גם היום בכלי ציד (ראו בתגית "כלי ציד"), כמו גם בבעלי חיים המסייעים לציד, כולל כלבי ציד, עופות דורסים כמו עיט, בים בדולפינים וכדומה.
הנה צייד מתושבי הקוטב צד דוב קוטב:
https://youtu.be/TN_SUvQmKl4
ציידים מתקופת האבן:
https://youtu.be/ucwqR3Pt-LM
ציידים מונגולים הנעזרים בעיט מאולף לציד:
https://youtu.be/jagKnS2mE7w
וציידי נמרים:
https://youtu.be/W_QFipwZ2CA
