ה"סטנדרטס" (Jazz standards) הם אוסף של שירים מוכרים לנגני ג'אז, המאפשרים לנגנים לנגן אותם יחד, גם אם לא ניגנו יחד בעבר, בלי צורך להתאמן ביחד או לתאם משהו מראש, חוץ מבחירת השיר.

ג'אז היא מוסיקה של ביצועים. באופן גס אפשר לומר שהוא כזה. בניגוד לרוק ופופ, למשל, שהם סגנונות של מבצעים גדולים, אותם כוכבים ולהקות שזוכים לתהילה בזכות יכולותיהם ופחות בשל שיר או קטע כזה או אחר.

הג'אז היא מוסיקה של ביצועים, גם בניגוד למוסיקה הקלאסית, שהיא מוסיקה של היוצרים. "המאסטרים הגדולים" דוגמת באך, מוצרט, בטהובן ועוד רבים וטובים, הם אלה שעל כתפיהם מונח הקנון הקלאסי כולו. הביצועים חשובים, אבל חשיבותם בפרשנות שנותנים המבצעים ליצירות הקאנוניות של גדולי הקלאסיקה.

אז הג'אז, לעומת כל אלה, היא לפני הכל מוסיקה של ביצועים לסטנדרטים. ה"סטנדרטס" הפכו ללחנים שהם חלק מהקנון הג'אז. אם תרצו זה משהו כמו "ספר תפילות", שכל מבצע ג'אז מכיר או חייב להכיר, כדי לתקשר עם נגני ג'אז אחרים.

זה לא אומר, אגב, שבג'אז אין מוסיקה מקורית ומעולה שנוצרת כל הזמן. כל גדולי הג'אז יצרו גם לחנים ועיבודים מדהימים, שנותרו אחריהם בהקלטות ותווים שאותם ילמדו ויבצעו מאות שנים קדימה, כל מי שמתיימרים להיות מבצעים מעולים.

אבל אלו מהם שהפכו לסטנדרטים יהיו אלה שכל אחד בג'אז יתאמץ וישלוט בהם בעל-פה וברמת ביצוע גבוהה.

מדובר במנגינה עם ליווי, שיחסית קל לזכור ולנגן ברגע מהראש. האילתורים, שבאים אחרי שמנגנים את מנגינת הסטנדרט בפתיחה (מה שנקרא "Head"), יווצרו ברגע, על המקום, כשכל נגן בתורו מאלתר באימפרוביזציה. האילתור הזה, אגב, נובע מהמנגינה, אבל גם מהרמוניה - האקורדים שמלווים אותה.

המשמעות הבסיסית של הסטנדרטים בג'אז מתבטאת בכך שכל נגן ג'אז שמכבד את עצמו יודע לנגן אותם ולאלתר עליהם.


#החשיבות של הסטנדרטים
אין הרבה חשיבות ל"סטנדרטס" (Jazz standards). אלו לחנים, שיותר מהחשיבות המוסיקלית שלהם לכשעצמם, הם פשוט פופולריים מאוד לביצוע ואילתור בקרב נגני וזמרי ג'אז.

החשיבות שלהם לנגני ג'אז לא מקבילה למשהו אחר בהיסטוריה של המוסיקה. במקור מדובר היה בשירי מחזות זמר מברודוויי, בעיקר כאלו שנכתבו ב"סמטת טין פאן" בידי המוסיקאים והכותבים שהועסקו בה אז וכתבו כמו מפס ייצור של שירים, לצד להיטי פופ אמריקאים שמוסיקאי ג'אז נהנו לנגן ולאלתר עליהם. אליהם נוספו עם הזמן לא מעט קטעים שהפכו לקלאסיקות ג'אז ונכתבו על ידי הג'אזיסטים הגדולים, כמו דיוק אלינגטון, דיזי גילספי, צ'ארלי פארקר, מיילס דייויס, ת'לוניוס מונק וג'ון קולטריין וכדומה.

כך הלכו הביצועים והתרבו, כשעם הזמן נוספו עוד ועוד הקלטות מהופעה או מאולפן של השירים הללו. אחד אחרי השני, הם נכנסו לאסופת הסטנדרטס והפכו לנכסי צאן ברזל של עולם הג'אז.

אם במוסיקת פופ ורוק נחשבות "גרסאות הכיסוי", מה שנקרא "קאברים", פחות מוערכות מהיצירה האישית של האמן המבצע (ראו כמה סינגר סונגרייטרים מוערכים לעומת זמרים שמזמינים שירים אצל כותבים או מבצעים קאברים), בג'אז זה עובד אחרת.

לסטנדרטים חשיבות רבה בעולם הג'אז. כל אחד מהם בוצע ולא פעם גם הונצח באלבום מוקלט, באלפי גרסאות. זה נעשה על ידי גדולי אמני הג'אז במהלך ההיסטוריה, כשאלפי הביצועים המוקלטים של סטנדרט כזה הם מגוונים מאוד מבחינה סגנונית וכלית, מה שהופך אותם למפורסמים מאוד בקרב אמני הג'אז ושוחרי הג'אז, שלא מוטרדים כלל מהעובדה שאת "השיר הזה" הם שמעו כבר המון פעמים.

הגרסה או הביצוע של הסטנדרט הם המרגשים ופחות הסטנדרט עצמו, גם כשהוא יפהפה.

אז הסטנדרט הוא התקן של הג'אז. בגלל זה הוא נקרא "סטנדרט". הוא גם כלי תקשורת בין אמנים ובזה יש לו משמעות רבה. הרי בעולם של הג'אז כסגנון שהוא מזמן כבר עולמי, יכול נגן ג'אז שייקלע לעיר רחוקה או לארץ זרה לעלות על הבמה, בהחלטה של רגע. הוא מצטרף לנגני הג'אז המקומיים ומספיק שהם יסכמו ברגע על סטנדרט או כמה כאלה שינגנו ביחד והם כבר מנגנים, מתואמים ביניהם, כאילו הם מכירים ומנגנים יחד שנים.

מוסיקה ללא גבולות. זה מה שהסטנדרטים מאפשרים למבצעי ג'אז. תקשורת מיידית עם כל דומיהם, בכל פינה בעולם.

וכשהסטנדרטס הם "התפילות" שיודע נגן הג'אז לומר בכל שעה, אז צריך גם את התנ"ך... או במקרה של הג'אז את הספר שזכה לשם "Real Book". הספר הזה הוא משהו בין אסופה של לחנים לספר לימוד מהיר למתחילים. נכללים בו כל הקטעים הפופולריים לביצוע בג'אז. ה"ריל-בוק" מכיל את מאות הסטנדרטים של הג'אז וכל נגן מקצועי שולט בו או צריך לשלוט בו על בוריו.


הנה מוסיקאי ג'אז מסביר על הסטנדרטס:

https://youtu.be/N4dqIUc1WoM


שיר מחזמר שהפך לסטנדרד ג'אז:

https://youtu.be/8d9cD_Es9k4


הסטנדרט הנפלא Round Midnight שכתב ת'לוניוס מונק - בביצוע הרביעייה שלו:

https://youtu.be/-yg7aZpIXRI


"עלי שלכת" (Autumn Jazz), מהסטנדרטים המפורסמים ביותר:

https://youtu.be/TWsOERt6Gxw


מינוס 1 - ליווי של סטנדרט לתרגול הנגינה - במקרה הזה של "עלי שלכת":

https://youtu.be/Xjf2kiDO19Y


וה"ריל בוק" (Real book), הספר בו מרוכזים כל הג'אז סטנדרדס שג'אזיסט נוהג להכיר:

https://youtu.be/-4JR00GY3PA?long=yes

ה"בלו נוט" (Blue Note), "התו העצוב" של המוסיקה, מוכר לחובבי הג'אז, הרוק וכמובן הבלוז, בתור הצליל או הצלילים האלה שהופכים מלודיה לבלוזית.

הבלו נוט, התו הכי בלוזי בסולם, הוא תו שמתווסף לסולם הפנטטוני במוסיקת הבלוז, הג'אז והרוק. בעולם הבלוז הוא זה שנותן להן את הצבע המיוחד, הבלוזי, הכל כך אופייני ומצד שני רב-הצדדים בכל סגנון כזה. הוא שהופך את הסולם הפנטטוני לסולם הבלוז.

בעולם המושגים של מוסיקת הג'אז הוא מצטייר כתו נוסף, או נסתר. השימוש בו הוא יותר ספונטני מהנגינה של צלילי הסולם העיקריים.

נגנים משתמשים בבלו נוט בדרך כלל בסולואים, באלתורים. לעתים הם מופיעים גם ביצירה הכתובה.

כללית, הבלו נוט הוא תוספת לא רשמית לסולם, דרגה שהיא לא לגמרי חלק ממנו, אבל יש לה חשיבות רבה בו.

לכן זכה הבלו נוט לשמותיו הרבים והציוריים משהו, ביניהם "התו העצוב", "התו הנסתר", "תו הרפאים", "התו הנוסף" ו"תו הבלוז".

למעשה, בלו נוט הוא הנמכה של כל אחת מהדרגות בסולם. מוזיקלית מקובל לזהות אותו בתור החמישית מונמכת או רביעית מוגבהת. הוא ממוקם בתור הדרגה החמישית המונמכת של הסולם המינורי או הרביעית המונמכת של הסולם הפנטטוני.


#למוסיקאים
בתור "תו הרפאים", שאינו חלק מהסולם, מנגנים את הבלו נוט בדרך כלל ב"אוף ביט" או כצליל מעבר לצליל חזק בסולם הפנטטוני.

יש לבלו נוט בבלוז תפקיד מרכזי, בהיותו התו היחיד בסולם הפנטטוני שמאפשר נגינה של דיסוננס. אפשר לראות בדיסוננסים את ה"תבלינים" של המוסיקה. הבלו נוט באופן זה הוא המתבלן של הנגינה הבלוזית והרוקית.

האקורדים המרכזיים באקורדים של הבלוז הם אלה שבדרגות הראשונה, רביעית וחמישית. למעשה עליהם בנוי שיר הבלוז הקלאסי וגם הרוקנרול הקלאסי. המרווחים שנוצרים בין הבלו נוט לבאס, צליל היסוד של כל אחד משלושת האקורדים הללו, הוא דיסוננסי, לכן כשמנגנים כל אחד מהאקורדים הללו, הבלו נוט שמנוגן מולו מקבל הדגשה והבלטה.


הנה מוסיקאית מסבירה את הבלו נוט למתחילים:

https://youtu.be/CRtWDj4rbtE


נגן גיטרה מסביר ומדגים על נגינת בלוז עם בלו נוטס:

https://youtu.be/OF-JU0SgdRU


כך תשתמשו ב"בלו נוטס" באילתור על הפסנתר:

https://youtu.be/JjGPigIVGQc



גיטריסט מדגים בלו נוטס בג'אז וסולם בלוז פנטטוני:

https://youtu.be/mXuIIDnaoRE


ואגב, יש גם חברת תקליטים שנקראת "בלו נוט":

https://youtu.be/golCmV60NIQ?long=yes


ורשת מועדוני ג'אז נהדרים - הנה סניף טוקיו:

https://youtu.be/J6-FLEiBE84

סינקופה (Syncope) היא הדגשה שאינה צפויה במוסיקה, או החלשה של מקום שצפוי שיהיה מודגש.

הסינקופה היא אחד המרכיבים החשובים במוסיקת הג'אז ובסגנון הרגטיים, שממנו היא הגיעה אל הג'אז. אי-אפשר כמעט להעלות על הדעת קטע ג'אז שלא משולבות בו סינקופות. הסינקופה כל כך משמעותית בסגנון זה שהנגנים והזמרים מבצעים אותה גם כשהיא אינה מצוינת בתווים באופן מפורש. מקצבים עתירי סינקופות הם חלק מהגרוב של הג'אז.

אך הסינקופות מופיעות לא פעם גם במוסיקה עממית, במוסיקת רוק ובמוסיקה קלאסית. ככלל, הסינקופה היא אחת ה"תרומות" של השחורים לג'אז, שכן הם הביאו את הקצב האפריקאי לאמריקה וההטעמות וההדגשות שלו היו שונות מאלה של המוסיקה המערבית.


ישנן כמה סינקופות אופייניות:

הדגשה בפעמות חלשות - חיזוק פעמות שאמורות להיות חלשות, כמו פעימות 2 ו-4 במשקל של ארבעה רבעים (4/4).

החלשת פעמות חזקות - אם נחליש את פעמות 1 ו-3 שהן בדרך כלל חזקות במשקל של ארבעה רבעים (4/4).

אוף-ביט - הדגשה בין הפעמות, במקום עליהן כמקובל. נגינה על ה-& שבין הפעימות (1&2&3&4&)

הקדמת או השעיית הפעמה - כשמנגנים מעט לפני או מעט אחרי הפעמה.


הנה מוסיקאי ג'אז מדגים את הסינקופות בג'אז:

http://youtu.be/i_1qFZUVRCY


נגינה על האוף ביט בגיטרה באס:

http://youtu.be/MdAnx89OG7E?t=17s


הסינקופות נולדו הרבה לפני הג'אז וקיימות גם בסגנונות אחרים:

http://youtu.be/zTQ1A7YT1pQ


יש גם בעיה רפואית שנקראת סינקופה ומתבטאת בהחסרת פעימה וחיוורון:

http://youtu.be/n23BJTCibhs


וסרטון על האוף ביט והאון ביט או דאון ביט בהדגמה על ביצועי השיר Stairway to Heaven:

https://youtu.be/GhlLtd19szw

סולו (Solo) הוא אחד המושגים המעניינים במוסיקה. כללית, המילה האיטלקית סולו מתארת פעילות או דבר שעושה אדם אחד לבדו, או מול קבוצה, אבל מול שאר הנגנים שבעיקר מלווים אותו ברקע.

כשמתייחסים לסולו במוסיקה, מתכוונים בדרך כלל ליצירה או לחלק או קטע בה, שמוסיקאי בודד מנגן, שר או רוקד. במוסיקה נהוגים סולואים בסגנונות והקשרים מוסיקליים שונים.

בעולם הג'אז למשל, נגינת הסולו היא מהמרכיבים המרכזיים והחשובים בהופעות. כל נגן מבצע בתורו אילתור סולו, המאפשר לו להפגין את מיומנותו הטכנית, את המוסיקליות שלו ואת סגנונו האישי.

האילתור הג'אזי, "אימפרוביזציה" (Improvisation) המנוגנת על המקום וללא הכנה מוקדמת, הוא קטע נגינה מקורי של הנגן, המתייחס ל-Head של הקטע, המנגינה המובילה את קטע הג'אז, להרמוניה שלו ולמרכיבים מוסיקליים נוספים בו.

במופעי ג'אז כאלה נוהג הקהל להביע הערכה לסולנים השונים, על ידי מחיאות כפיים בגמר כל סולו.

זה לא תמיד היה כך. בתזמורות הסווינג והביג-בנד של העבר היה הסולו דומה יותר לסולו הקלאסי, הוא היה כתוב מראש לכל כלי וכלי בתזמורת והנגן נהג להזדקף ולבצע את הסולו בעמידה, בעוד שאר הנגנים ממשיכים ללוות אותו בישיבה.

במוסיקה קלאסית הסולו בא לידי ביטוי בנגינת יצירות לכלי בודד, כמו סונטות לפסנתר, כינור, צ'לו וכדומה, או בנגינת יצירות לסולנים ולתזמורת, שהקונצ'רטו הוא הבולט מביניהן.

במוסיקה הערבית הקלאסית הסולו הוא שפותח יצירה, בנגינה של נגן בודד הנקראת "תקסים" (Taqsim). בסולו פותח זה הוא מכניס את המאזינים לאווירה ומכין לתזמורת את הקרקע לביצוע היצירה כולה ביחד.


הנה פסנתר סולו בקטע בלוז נהדר:

https://youtu.be/AtxRk7kzU0Q


נגני ג'אז נהגו לעמוד בזמן הסולואים בביג בנד, תזמורת הג'אז הגדולה:

https://youtu.be/y6N8eL-cuEU


רסיטל הוא מופע מוסיקה או מחול שמבצעים סולן או סולנים שונים:

https://youtu.be/_TzigBJiqgs


סולו גיטרה הוא מהמרכיבים החשובים במוסיקת הרוק:

https://youtu.be/vuJkSY-jNbY


נגן קאנון פותח יצירה קלאסית ערבית ב"תקסים" מאולתר:

https://youtu.be/3J4VHJ683f0


סולו פאנקי של נגן באס:

https://youtu.be/RTthLmEYLbg


נגנית קלאסית מנגנת סולו צ'לו בליווי פסנתר בנוקטורנו מספר 4 של צ'ייקובסקי:

https://youtu.be/aglgvO-SWOg


והקונצ'רטו היא צורה קלאסית בה מנגן סולן מול תזמורת, כאן בקונצ'רטו לכינור ולתזמורת של מנדלסון במי מינור עם יצחק פרלמן בכינור:

https://youtu.be/PC6cPairOTA?long=yes

אילתור (Improvisation) הוא מהמרכיבים החשובים ביותר בנגינת ג'אז. כשנגן מאלתר מוסיקה, הוא ממציא אותה בזמן הנגינה, ללא הכנה מוקדמת או הלחנה מראש - באופן ספונטני. האילתור המוסיקלי מושפע ממצב רוחו, מהאווירה מסביבו ברגע הנגינה, מהחיבור שלו לנגנים האחרים שבהרכב וכדומה.

בסגנונות הראשונים של הג'אז, כמו הדיקסילנד, הביג בנד והסווינג, התבסס האלתור על המנגינה. בהמשך ההיסטוריה של הג'אז, בסגנון הביבופ, השתנה גם האלתור באופן מהותי. בביבופ החלו האילתורים להתבסס ברובם על ההרמוניה, כלומר על האקורדים המורכבים של הביבופ, אלו שמלווים את המלודיה, אך מנגינת הקטעים.

האילתור בג'אז הוא מרכזי ומסימני ההיכר של הסגנון. מלבד מוסיקה עממית של ארצות וחברות שונות בעולם, אין כמעט סגנון מוסיקלי שהאילתור הוא כל כך מרכזי בו, כמו במוסיקת הג'אז, במיוחד לא במוסיקה אמנותית.

במוסיקה הקלאסית, למשל, נהג לאלתר הסולן שניגן עם התזמורת בקונצ'רטו, בסוף הפרק הראשון של היצירות הללו. כיום הנוהג הזה כמעט ולא קיים. במקומו נוהגים לבצע ביצירות אלה של הקונצ'רטו את אילתורי העבר של גדולי הכנרים, אילתורים שנרשמו בתווים ונשמרו "לטובת הדורות הבאים"...


הנה מוסיקאי ג'אז מדגים אילתורי ג'אז:

https://youtu.be/-_HwIpDhx9I?t=9m13s&end=11m17s


הדגמה של אימפרוביזציה, אילתור בפסנתר:

https://youtu.be/XwZqmVaAaRg


אילתור קולי של אמן הג'אז בובי מקפרין:

https://youtu.be/8eH8jS0DyO0


והרצאת טד על האילתור:

https://youtu.be/9z689tFlH0g?long=yes

"ווקינג באס" (Walking Bass), בתרגום חופשי "באס מהלך", הוא סגנון נגינה בו נגן הבס מנגן תווים בעלי משך של 1/4 ועוצמה דומה.

השם בא מהצלילים בעת נגינה המזכירים צעדי הליכה ומכאן גם האנרגיה של צלילי הבאס המהלך, הנותנים תחושה של תנועה, תנועה קדימה, השומרת על קצב יציב.

הצלילים המנוגנים בנגינת "ווקינג באס" הם של באסים מתווי האקורדים והגוונים שלהם.

כשנגני פסנתר מנגנים את הנגינה הזו, זה כמובן כאשר אין נגן בס. הם ינגנו זאת כמובן ביד שמאל, המנגנת תמיד את תפקיד הבס, כשיד ימין חופשית לנגן את המנגינה, לאלתר או לנגן סולו כתוב.


הנה ווקינג באס בג'אז:

https://youtu.be/zGQN8vdwVrI


כך מנגנים ווקינג באס:

https://youtu.be/N3eoVsdDseU


מהבלוז הוא עבר גם לרוקנ'רול המקורי:

https://youtu.be/zk_WpqVFYZg


הגיטריסט ג'ו פאס נהג לשלב Walking Bass בקטעי הסולו והאילתור שלו:

https://youtu.be/0f_Z4-25HI8


בג'אז המודרני הווקינג באס כמעט ונעלם - הנה אספרנזה ספלדינג הנפלאה:

https://youtu.be/aZ4uarjLsKg

אילתור (Improvisation) במוסיקה הוא יצירה של מוסיקה חדשה, באופן ספונטני, ממש תוך כדי ביצוע. מדובר בתהליך יצירתי בו הנגן, המוסיקאי, מחבר וממציא מנגינות, הרמוניות ומקצבים, תוך כדי נגינה.

באילתור סולו, למשל, המוסיקאי ממציא את המלודיה (מנגינה), תוך כדי נגינה וללא תכנון מוקדם. נגינה באילתור נפוצה במיוחד בסגנונות מוסיקליים כמו ג'אז, בלוז ורוק, בו סולו הגיטרה הוא כמעט אבן הראשה של הסגנון, אך ניתן למצוא אימפרוביזציה של נגנים גם במוסיקה עממית ובז'אנרים נוספים.

מעבר לשליטה גבוהה בכלי הנגינה והפגנת היכולת הטכנית, האלתור משלב בתוכו הבעה של רגשות ומצבי רוח על ידי הנגן ולא פעם אפילו יצירת תקשורת עם נגנים אחרים, במיוחד כשהם מאלתרים ביחד, קשובים זה לזה ומגיבים בזמן אמת ובאופן ספונטני.

לרוב מוכר האילתור בתחום המנגינה, כאילתור מלודי בו הנגנים ממציאים מנגינות חדשות, אך יש והאילתור הוא אילתור הרמוני, בו פסנתרן, למשל, ממציא אקורדים חדשים, או אילתור קצב בשינויים על הקצב וסולו של תופים או כלי הקשה.

האילתור הוא דרך נהדרת למוסיקאים לחקור ולהפגין את היצירתיות שלהם ולהתחבר למוסיקה בצורה עמוקה, יותר מביצוע בלבד. לאלתר זו ללא ספק חוויה מאתגרת, לפחות בהתחלה ולנגנים צעירים, אך בהמשך היא מתגמלת במיוחד וכלי ביטוי ייחודי ועשיר.

האילתור כמובן יכול להיות לא רק במוסיקה. יש אילתור בריקוד, תיאטרון אימפרוביזציה שמתבסס על זה שהשחקנים מאלתרים על המקום ולא פעם אפילו בהתבסס על רעיונות מהקהל, סצנות בסרטים בהן הבמאי נותן חופש לשחקנים לאלתר, כדי לקבל משחק אותנטי וספונטני יותר.


הנה האילתור בנגינת ג'אז:

https://youtu.be/ggnk1fCQENw


פסנתרן מאלתר בנגינת סולו:

https://youtu.be/6wxwQy8sXSg


תוך דקה - הקלטת ליווי בלופ על מקלדת מיניאטורית ואז אילתור:

https://youtu.be/nB1xt78S7m0


בקולנוע:

https://youtu.be/mQgZjRf-xmY


אילתור בריקוד קונטקט:

https://youtu.be/mlxTyKI0aMU


אילתור ווקאלי באמצע שיר של הדר נחמיה הישראלית:

https://youtu.be/qYpYzf3xlAc


ומוצרט מאלתר בסצנה מהסרט "אמדאוס" על יצירה ששמע רגע לפני:

https://youtu.be/9jlQiHHMlkA