שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מי היה חוקר התקשורת מרשל מקלוהן?
העתידן וחלוץ חקר התקשורת מרשל מקלוהן היה מגדולי ההוגים של העידן המודרני ומי שהבין ושינה את האופן שבו אנחנו מבינים את הקשר שבין המדיה לחברה האנושית.
הוא היה זה שאמר ש"המדיום הוא המסר". כלומר, ששיטת העברת המסר או הרעיון משפיעה עלינו לא פחות ולעתים אף יותר מתוכנו של המסר הזה.
ומה שהיה רעיון חדשני ואולי אף מהפכני בזמנו, הולך בימינו ומקבל חיזוק, למשל ממחקרים שמראים עד כמה אנו מושפעים מקריאת פוסטים או טוויטים ברשתות החברתיות שבאינטרנט, לעומת שורות או פסקאות קצרות בספרים ועיתונים, שממילא קוראים אותם פחות ופחות.
כבר בספרו "גלקסיית גוטנברג" (The Gutenberg Galaxy) משנת 1962, הוא כתב על מחקר שביצע לגבי ההשפעות הפסיכולוגיות והקוגניטיביות של הדפוס.
מרשל מקלוהן גם עסק בגלובליזציה וידוע בביטוי "הכפר הגלובלי". את הביטוי הזה הוא טבע ב-1959 בכוונתו להצביע על הקשרים והקרבה שמייצר העידן המודרני בין כל בני האדם בעולם ועל הטכנולוגיה החדישה שתכווץ את העולם לכדי קהילה אחת ומחוברת. זאת בניגוד לעבר, בו כל פרט הכיר והיה בקשר רק או בעיקר עם בני סביבתו הגאוגרפית הקרובה, עם אנשי כפרו, שכונתו או העיירה שלו.
מי שהיה ראש המרכז לתרבות וטכנולוגיה באוניברסיטת טורונטו שבקנדה, נתפס על ידי רבים כאחד החשובים באבות המייסדים של תחום מחקר המדיה ועתיד הטכנולוגיה. אגב, כשנשאל אם הוא מבין את כל מה שהוא כותב, ענה מקלוהן בפשטות: "לא. הכישרון שלי הוא לשים לב לדברים שאחרים מתעלמים מהם."
מצויד בחוש הומור הוא נטל אפילו חלק בסצנה משעשעת בסדרה "סיינפלד", שהפכה לאחד הרגעים המצחיקים בקומדיה האמריקאית. בסצנה הוא מגיח משום מקום ומנפץ בעצמו את דברי פרופסור שמדבר שטויות על רעיונותיו שלו בזמן העמידה בתור לקניית כרטיסים לסרט.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 זוכה "המרשל של המדיה" לפרסום משמעותי בתרבות הפופ, כשפרסם את הספרים "להבין את המדיה: שלוחות האדם" ב-1964 ושלוש שנים אחריו, עם המעצב קוונטין פיורה, את "-The Medium is the Message: An Inventory of Effects".
רעיונותיו לא התמקדו רק באקדמיה ובמדעי החברה. הוא נגע לא פעם בפרסום, בפוליטיקה, ממשלות, בחינוך ועסקים. לא תמיד הצליחו אנשי תקשורת להבין אותו, אבל זה בדיוק מה שהפך אותו לאחד ההוגים המשפיעים ביותר של המאה ה-20.
אף שלא תמיד קל או אפשרי היה להבין את כל הרעיונות והתאוריות הלא בהכרח מובנות, נראה שרבים מסכימים על המסר העיקרי של מרשל מקלוהן: שאם רוצים להבין את העולם של ימינו - נכון יותר מתמיד ואף הכרחי בימינו לחקור את השפעות המדיה.
הנה חדשנותו של חוקר התקשורת מרשל מקלוהן:
https://youtu.be/09ML9n5f1fE
המדיום כלומר הדרך בה עובר מסר או מועברת הודעה היא לא פעם בעלת חשיבות לא פחותה מתוכן המסר עצמו:
https://youtu.be/-IMGVmjvyFI
דוגמה מהחיים לאמצעים ומסרים:
https://youtu.be/rI-aR9RCphM
המדיום שהוא המסר:
https://youtu.be/Ko6J9v1C9zE
מקלוהן בדמות עצמו בסרט "הרומן שלי עם אנני" של וודי אלן מ-1977:
https://youtu.be/sXJ8tKRlW3E
ובסרט התיעודי עליו "המדיום הוא המסר" מ-1967:
https://youtu.be/cFwVCHkL-JU?long=yes
איך שובר וודי אלן את הקיר הרביעי?
וודי אלן נחשב לאחד היוצרים המשעשעים והמתוחכמים בקולנוע האמריקאי. הוא הרבה לשבור כללים קולנועיים, כמו שקרה למשל בסצנת התור מסרטו "הרומן שלי עם אנני" מ-1977.
בסצנה הזו עומדים בני הזוג, שמגלמים כאן וודי אלן ודיאן קיטון, בתור לסרט. כמו שקורה לכל אחד מאיתנו לעתים, אחריהם עומד ברנש ומקשקש את עצמו לדעת. הוא אומר דברים שאלן רואה כשטויות. במיוחד מרגיזות אותו קביעות של הטרחן, לגבי משנתו של תאורטיקן התקשורת המודרנית מרשל מקלוהן.
לא פעם בסצנה וודי אלן שובר את הקיר הרביעי ומדבר אל קהל צופי הסרט. הקיר הרביעי הוא הקיר המדומה, שבין הדמויות לבין קהל הצופים. שבירת הקיר הרביעי בקולנוע היא לא אירוע נדיר, אם כי גם לא מנהג שכיח, בקרב יוצרי קולנוע. אלן מדבר אל הקהל ומשתף אותו בתסכול שלו.
הוויכוח בין השניים לא היה מוכרע, אלמלא מגיח לפתע התאורטיקן המהולל מנקודה כלשהי, כדי להעמיד את הקשקשן על טיפשותו. זה קורה רק בסרטים ואת זה בדיוק מסכם וודי אלן, לנו הצופים, במשפט הכל כך נכון "לו רק החיים היו ככה"...
הנה שבירת כל הקירות בסצנה המבריקה של וודי אלן:
https://youtu.be/sXJ8tKRlW3E
מהו הכפר הגלובלי?
הכפר הגלובלי (Global Village) הוא דימוי של העולם ככפר קטן. כולנו, כל אזרחי העולם, גרים ב"כפר" הזה ואנו בקשר זה עם זה, ממש כאילו היינו שכנים בכפר. התקשורת העולמית, במיוחד האינטרנט של היום, מאפשרים ליצור קשר עם כל אדם על פני הגלובוס ולשוחח אתו, ממש כאילו הוא נמצא לידנו.
את מושג "הכפר הגלובלי" תרם בשנת 1959 חוקר התקשורת והעתידן מרשל מקלוהן. הוא המחיש באמצעותו היטב את הקשרים והקרבה בעידן המודרני - בין בני האדם בעולם כולו.
לנו זה נראה כדבר טבעי, אך בעבר זה לא היה כך. עד לעידן המודרני מרבית האנשים הכירו והיו בקשר רק עם סביבתם הגאוגרפית הקרובה - עם אנשי השכונה, הכפר או העיירה שלהם.
בספרו משנת 1962 "הגלקסיה של גוטנברג" דימה מקלוהן את העולם ככפר קטן, כדי להדגים את הדרך שבה תקשורת ההמונים משפיעה, מקרבת ומשתפת אנשים שמנותקים וחיים רחוק זה מזה.
הוא טען שהתקשורת המודרנית משתפת את כל אזרחי העולם בצריכת החדשות מכל רחבי תבל ותחומי העניין הופכים גם הם משותפים. זה היה בשנות ה-60 ואז זו נראתה לרבים כנבואה שמקדימה את זמנה. כיום, בעידן האינטרנט, הרשתות החברתיות ואפליקציות המסרים המידיים, הדימוי הזה הוא עובדה ברורה לכל.
הנה מרשל מקלוהן מציג את הכפר הגלובלי בטלוויזיה בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת:
https://youtu.be/viuIKgjLnDE
כמי בכל כפר, גם בכפר הגלובלי יש שכנים (עברית):
https://youtu.be/jmPWIie29-c
בדובאי לקחו את זה צעד אחד קדימה ובנו פארק של הכפר הגלובלי:
https://youtu.be/iYqi2TcHlDs
זהו הדימוי האהוב בעידן האינטרנט - איך העולם היה מתפלג אם היו בו רק 100 אנשים:
https://youtu.be/kgsM4Ww3Uwc
והתקשורת בכפר הגלובאלי הייתה זקוקה לאינטרנט (עברית):
https://youtu.be/r9Sn-Eeu2yc
מה טוען מרשל מקלוהן ב"המדיום הוא המסר"?
גם זה קרה בשנת 1967, השנה שבה התרחשו כל כך הרבה דברים ששינו את תרבות המערב. מה זה זה? - בשנה זו מוציא לאור העתידן וחלוץ מחקר התקשורת מרשל מקלוהן את ספרו המהפכני "המדיום הוא המסר".
"המדיום הוא המסר" (The medium is the message) דיבר על כך שהאופי הטכנולוגי של כל מדיום התקשורתי הוא הרבה יותר חשוב מהתוכן שמועבר בו. במילים אחרות - שיטת המסירה של המסר משפיעה עלינו לא פחות ולעתים אפילו יותר מהתוכן של המסר.
כלומר, הטענה הייתה שבניגוד למה שחשבו כולם עד אז, לא התוכן מכיל את המסר, אלא המדיום הוא שמעצב את המסר. בתקופה שבה פורסם הספר, נשמעה הטענה הזו מוגזמת ומופרכת לגמרי.
חשוב לזכור, שכל המדיומים התקשורתיים המרכזיים - כלומר אמצעי התקשורת, היו אז משמעותית חד-כיווניים. העיתונים פעלו בכיוון אחד, מהמערכת אל הקוראים. כך גם הרדיו והטלוויזיה, שהיה אז אמנם מעט ביטוי לצרכנים בהם, בשיחות עם מאזינים או בתכניות נוסח ד"ש עם שיר, אבל התקשורת הדו-צדדית, הייתה אז מוגבלת וראשונית.
מכאן הסיבה שאנשים התקשו לקבל אז, בזמן אמת, את הטענה על נחיתותו, באשר למסר, של התוכן למול המדיום.
אבל עם הזמן החלו אנשים להבין את רעיונותיו של מקלוהן ולראותם הולכים ומתממשים. יותר ויותר מומחים טענו שהוא צדק.
מה שהפך את "המדיום הוא המסר" לרב מכר ולאבן יסוד בפוסט מודרניזם, היו התפתחויות באמצעי התקשורת, שהראו עד כמה המדיום הפופולרי בכל תקופה הוא בעל חשיבות, לא פחותה ואולי אף משמעותית, לעיתים, מהמסרים העוברים בו. אין כמו המדיום השליט בכל תקופה, כמי או כמה שקובע את צורת החיים, סגנון החיים והדרך שבה חיים בני האדם באותה תקופה. זה, אם תרצו, המסר.
היום, אחרי כמעט יובל והשתלטות מדהימה של מדיומים תקשורתיים חדשים ודו-כיווניים, דוגמת האינטרנט, הטלפונים החכמים, הבלוגים, טוויטר ועוד, ניתן לראות כיצד הם שאבו את הרוח האנושית אליהם, הפנו אותנו לריכוז בעצמנו, באינדוודואל, הביאו לניתוק מסוים מהסביבה ולתקשורת חברתית באמצעות הטכנולוגיה הזו, שיטחו את המסרים, לדלים יותר, קצרים, עילגים וכך הלאה.
אגב, בגלל טעות דפוס יצא הספר בגרסתו הראשונה עם הכותרת "המדיום הוא המסאז'" ומספרים שמקלוהן אהב את הרעיון והשאיר אותו כך. זאת מכיוון שהאמין שאכן הטלוויזיה עושה סוג של מסאז' למוח וגורמת לו להתנהג בצורות מסוימות. מגניב לדעת שגם חוקרים רציניים אוחזים בחוש הומור ובהיגיון משונה במנות גדושות.
גם סיפורי מקלוהן הפנטסטיים על "הכפר הגלובלי" שבו אין כל הבדלים תרבותיים בין בני אדם מקצוות שונים של האולם, נשמעו כמו אגדות בלתי אפשריות. והיום?
הנה ההסבר של המדיום הוא המסר:
https://youtu.be/gCr2binb4Fs
המדיום הוא המסר:
https://youtu.be/Ko6J9v1C9zE
שאלות למרשל מקלוהן על טענתו:
https://youtu.be/h2dHqdvXsys
כך הוא מדגים בעזרת התיאוריה שלו את העימות המפורסם בין קנדי לניקסון:
https://youtu.be/fgv72SRHdUI
יש חברות שמפרסמות על גב הרעיון הזה:
https://youtu.be/WeVJwb1OnYc
וסרט תיעודי על המדיום שהוא המסר:
https://youtu.be/t1axnba_Ueg?long=yes
איך וודי אלן שינה את הקולנוע?
יוצר-גאון בהומור ואביר שיחות הנפש, מצחיק ומשעשע אינסופי אך מסובך להפליא, וודי אלן (Woody Allen) הוא לגמרי אחד ממלכי ההומור הקולנועי.
הוא איש של ניגודים - במאי ותסריטאי גאון, עם שיאים של מועמדויות לאוסקר, אבל קולנוען שהצהיר לא פעם שאת רוב סרטיו לא ראה אפילו פעם אחת מאז שסיים לעבוד עליהם.
נבעך קולנועי שעשה הון מסרטים יצירתיים, שהפכו אותו לאגדה בניו-יורק. איש שיודע להסביר הכל אבל חייו הפרטיים הם סרט בפני עצמו, לא פעם הרבה יותר גדול מה"תקלות" הקולנועיות של הדמויות שהוא מגלם.
אבל בראש ובראשונה וודי אלן הוא יוצר גדול שלא מפסיק לרגע בעבודה האמיתית שלו - להפוך לאגדה.
כי מבחינה קולנועית, וודי אלן הוא שובר כללים סדרתי. כבר מסרטו הראשון הוא דיבר, למשל, אל המצלמה והקפיד, כמו כללים קולנועיים נוספים שהוא עתיד לשבור במהלך השנים, לנתץ את "המסך הרביעי" שוב ושוב.
המסך הרביעי הוא הקיר הבלתי קיים שבין השחקן לצופים, קיר שבו הצופים רואים אותו אבל הוא לא רואה וודאי לא מתקשר עימם. אצל וודי אלן הקיר הזה מעולם לא היה ממש חשוב...
וכמו הכללים של הקולנוע, כמעט כל דבר הוא עושה אחרת. כמי שנחשב לבמאי של העיר ניו-יורק, מעטר כל סרט במוסיקת ג'אז של פעם, כשלא פעם זה הוא שמנגן בקלרינט שלו. גם התפוקה שלו היא שם דבר. הוא אמנם לא בהוליווד ולא בסצנה ההוליוודית, אבל אם יש משהו בטוח בחיים, לא פחות מזריחת השמש בכל בוקר, הוא שכמו הוליווד כולה, וודי אלן ימשיך לעשות סרט חדש בכל שנה. מספרים עליו שמיד כשהוא מסיים סרט, הוא מתחיל לכתוב את סרטו הבא.
ועוד אילו סרטים. עד לפני כמה שנים הוא כיכב בכל סרטיו, בדמויות של יהודי נוירוטי ומשעשע, מעין צ'ארלי צ'פלין מעודכן, כשהוא מקיף את עצמו בסוללת כוכבים. ואם הזכרנו את הכוכבים, חייו הפרטיים הם ערימה של בעיות ושערוריות, שהמרכזית שבהן הייתה השערורייה שיצר, כשזנח את בת זוגו, השחקנית מיה פארו, לטובת זוגיות עם בתה המאומצת...
חייו הובילו אותו למקום שבו הוא נמצא. הילד היהודי, שנולד למשפחה יהודית ב-1935, בשכונת ברוקלין שבניו-יורק, התאהב בקולנוע כבר בילדותו. בגיל 15 הוא המציא בדיחות כל כך טובות, שהחל לכתוב בדיחות בשכר לעיתונים מקומיים בעיר. התפוקה שלו, אלפי בדיחות בכל חודש, הייתה מדהימה ושנה לאחר מכן כבר כתב לקומדיות ותכניות מערכונים בטלוויזיה.
אבל הנער המוכשר רצה יותר. די מהר הוא מצא את עצמו אלן מריץ מופע סטנד-אפ במועדון בניו-יורק. את כל התכנית, מיותר לציין, הוא כתב בעצמו. הקהל התלהב ומחא לו כפיים בהתלהבות, אבל הוא היה נבוך וסתם את אוזניו בידיו. הקהל מת על זה ודי מהר הוא הבין שהקטע של חוסר הביטחון הופך לנקודת המשיכה שלו והוא הגדיל אותו. דמות הנבעך, החששן והמגומגם של וודי אלן הפכה אותו די מהר לסוג של אייקון ניו-יורקי. כשהוא לקח אותה לקולנוע - היא כבר הפכה לאגדה.
הנה סיפורו והקריירה של וודי אלן (עברית):
https://youtu.be/SwUf1rNisUE
סצנת "החקירה העצמית" שלו בבית המשפט מהסרט "בננות":
https://youtu.be/8a3mk9sp0oE
שובר את הקיר הרביעי בסרט "הרומן שלי עם אנני", כשהוא שולף את מרשל מקלוהן לוויכוח על מקלוהן, בתור לקולנוע:
https://youtu.be/sXJ8tKRlW3E
וסרטיו הגדולים:
https://youtu.be/FwXr1BRajV0
מה חשיבות הקריאה והכתיבה והאם סיפורים משנים משהו בעולם?
סיפורים בעידן המודרני הופכים ומשמשים כלי רב עוצמה בשינוי, ביצירת אמון ובהנעה של תהליכי שינוי.
יותר ויותר מתגלה אמנות הסיפור, גם בעידן המודרני, כמרכיב חשוב בקריירה ובהעברת רעיונות קטנים כגדולים בחברה האנושית - מרמת החבר הבודד, דרך הארגון כולו, מול עובדיו והלקוחות מולם ניצבים נציגיו ועד לאומות, בהן הוכח שוב ושוב בעבר כוחם של הסיפורים שסיפרו מנהיגים ומובילי דעה.
המחקר מנסה למפות ולחקור את הדרכים בהן סיפורים מסייעים בתהליכי שינוי, בריכוך התנגדויות לשינויים, בהנעה של שינוי בקרב פרטים וחברות שלמות, בסגירת עסקאות מסחריות ובגיוס אנשים לקהילות המחוללות שינוי - כל אלו ועוד באמצעות הכוח העצום של סיפורים.
אם בתקופה הקלאסית, כשנולדו במאות שלפני הספירה, נחשבו הספרים להמצאה שעלולה לפגוע בחשיבה וביכולות השכליות של האדם (כמו הטלוויזיה בזמנה, המחשב והאינטרנט היום), היום כבר ברור שהם עשו בדיוק את ההיפך. במקום ליצור את מה שסוקרטס הגדיר כ"שכחה בנשמה", הם פתחו לנשמה עולמות נהדרים וציידו אותה בספינות מטפוריות להפליג בהם.
מאז המשוררת הראשונה, הכוהנת הגדולה של האימפריה השומרית אנהדואנה, מי שכתבה על רגשות ורעיונות בכתב יתדות, ועד ימינו אנו, עם החוגים והפוסטים ברשתות החברתיות, הכתיבה שימשה ככלי ביטוי וחיבור אנושי ראשון במעלה.
יותר מכל גורם אחר, הייתה זו המצאת הדפוס במאה ה-15 שעתידה לאפשר את אגירת הידע האנושי, הפצתו ופיתוחו. במהלך השנים היא עתידה להביא לפריחה אנושית אדירה, שתוליד את תקופת הרנסאנס, המהפכה המדעית, עידן ההשכלה ובהמשך את העידן המודרני.
החשיבות של הקריאה והסיפור בחיינו היא אדירה. אם השעונים המכניים הניעו והניחו את היסודות לחשיבה המדעית, הספרים יצקו את היסודות לנאורות ולהשכלה. הם לימדו את האדם להעמיק בחשיבה ונתנו לו כלים לנתח מצבים ומגמות.
יש משהו מיוחד בשקיעה הזו בקריאה של ספר. דומה שהיא משאירה את הרעש והגירויים של העולם שבחוץ. יותר מכל, היא מאמנת אותנו בריכוז ובחשיבה מעמיקה על דברים, על רעיונות ועל סיפורים שמניעים אותם והמסקנות שהם מייצרים במוחנו.
היטיב לנסח זאת חלוץ חקר התקשורת מרשל מקלוהן, כשאמר ש"המדיום הוא המסר". שיטת המסירה של המסר משפיעה לדבריו לא פחות ואפילו יותר מתוכנו של המסר. אז אולי ניתן לומר בפראפראזה ש"הספר והסיפור הם הרקטות של המסר"?
המדהים הוא שרבים מהאנשים המצליחים, החזקים והעשירים ביותר בעולם הם גם קוראים אובססיביים. אמנם הם אינם נוטים לקרוא מגזינים ועיתונים יומיים או ספרי מדע בדיוני, אלא יותר ביוגרפיות של אנשים גדולים וספרי ידע והשכלה, אבל כך הם קונים את היכולת לספר את הסיפורים שלהם ולתקשר לקהלים גדולים את רעיונותיהם.
רשת האינטרנט, על השינויים שהיא מחוללת, גם היא עושה עתה שירות נהדר לרעיונות העוברים בסיפורים כאלה. אמנים שהצליחו, דרך סטארטאפים קטנים ועד לתאגידי ענק - כולם רוצים למצוא את הסיפור שיהפוך אותם למעניינים מעט יותר מחבורה של אנשים שרוצה לעשות כסף (דוגמאות בתגית "סיפורי חברה"). אז הם מספרים את הסיפור המיוחד שלהם, שיוסיף ריגוש והתרגשות להצלחתם ה"מוצדקת".
ובכיוון אחר, בו אפשר לראות את ה"סטורי טלינג" השולט הזה - אם יש נוסחה שתמיד עובדת בהרצאות האינטרנט בנוסח "Ted", שכל כך נפוצות היום, הרי שהיא כוללת תמיד ולפני הכל סוג של סיפור מעולה.
הנה הסבר מרתק על כוחו של הסיפור וחשיבותו לאנושות:
https://youtu.be/lHZ72NkBueU
הנה הטוב שבספרות:
https://youtu.be/4RCFLobfqcw
על כוחם של ספרים וסיפורים להשפיע על החיים האמיתיים ועל התפיסות החברתיות (מתורגם):
https://youtu.be/ctaPAm14L10
רנדל וואלאס רואה בסיפור את הדרך הטובה ביותר להפיץ אמת:
https://youtu.be/zfJCN9tzClo
המשוררת והסופרת הראשונה בהיסטוריה תקשרה עוד בימי השומרים בכתיבה (מתורגם):
https://youtu.be/XhNw1BhV6sw
פרסומת שמציגה את הכוח הטמון בסיפורים:
https://youtu.be/YuoVnBc7RvE
ובחיוך, הנה הכוח של סיפור טוב בחיים:
https://youtu.be/GdJT5hjRSR4
הקריאה היא התחביב של האנשים המצליחים ביותר בעולם:
https://youtu.be/jrBFyUnJdcA
והנה הרצאה מדהימה שמוכיחה שאמנות הסיפור מוכרת ובגדול ואם תרצו הצלחה כדאי ללמוד לספר את הסיפור הנכון:
https://youtu.be/Nj-hdQMa3uA?long=yes
העתידן וחלוץ חקר התקשורת מרשל מקלוהן היה מגדולי ההוגים של העידן המודרני ומי שהבין ושינה את האופן שבו אנחנו מבינים את הקשר שבין המדיה לחברה האנושית.
הוא היה זה שאמר ש"המדיום הוא המסר". כלומר, ששיטת העברת המסר או הרעיון משפיעה עלינו לא פחות ולעתים אף יותר מתוכנו של המסר הזה.
ומה שהיה רעיון חדשני ואולי אף מהפכני בזמנו, הולך בימינו ומקבל חיזוק, למשל ממחקרים שמראים עד כמה אנו מושפעים מקריאת פוסטים או טוויטים ברשתות החברתיות שבאינטרנט, לעומת שורות או פסקאות קצרות בספרים ועיתונים, שממילא קוראים אותם פחות ופחות.
כבר בספרו "גלקסיית גוטנברג" (The Gutenberg Galaxy) משנת 1962, הוא כתב על מחקר שביצע לגבי ההשפעות הפסיכולוגיות והקוגניטיביות של הדפוס.
מרשל מקלוהן גם עסק בגלובליזציה וידוע בביטוי "הכפר הגלובלי". את הביטוי הזה הוא טבע ב-1959 בכוונתו להצביע על הקשרים והקרבה שמייצר העידן המודרני בין כל בני האדם בעולם ועל הטכנולוגיה החדישה שתכווץ את העולם לכדי קהילה אחת ומחוברת. זאת בניגוד לעבר, בו כל פרט הכיר והיה בקשר רק או בעיקר עם בני סביבתו הגאוגרפית הקרובה, עם אנשי כפרו, שכונתו או העיירה שלו.
מי שהיה ראש המרכז לתרבות וטכנולוגיה באוניברסיטת טורונטו שבקנדה, נתפס על ידי רבים כאחד החשובים באבות המייסדים של תחום מחקר המדיה ועתיד הטכנולוגיה. אגב, כשנשאל אם הוא מבין את כל מה שהוא כותב, ענה מקלוהן בפשטות: "לא. הכישרון שלי הוא לשים לב לדברים שאחרים מתעלמים מהם."
מצויד בחוש הומור הוא נטל אפילו חלק בסצנה משעשעת בסדרה "סיינפלד", שהפכה לאחד הרגעים המצחיקים בקומדיה האמריקאית. בסצנה הוא מגיח משום מקום ומנפץ בעצמו את דברי פרופסור שמדבר שטויות על רעיונותיו שלו בזמן העמידה בתור לקניית כרטיסים לסרט.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 זוכה "המרשל של המדיה" לפרסום משמעותי בתרבות הפופ, כשפרסם את הספרים "להבין את המדיה: שלוחות האדם" ב-1964 ושלוש שנים אחריו, עם המעצב קוונטין פיורה, את "-The Medium is the Message: An Inventory of Effects".
רעיונותיו לא התמקדו רק באקדמיה ובמדעי החברה. הוא נגע לא פעם בפרסום, בפוליטיקה, ממשלות, בחינוך ועסקים. לא תמיד הצליחו אנשי תקשורת להבין אותו, אבל זה בדיוק מה שהפך אותו לאחד ההוגים המשפיעים ביותר של המאה ה-20.
אף שלא תמיד קל או אפשרי היה להבין את כל הרעיונות והתאוריות הלא בהכרח מובנות, נראה שרבים מסכימים על המסר העיקרי של מרשל מקלוהן: שאם רוצים להבין את העולם של ימינו - נכון יותר מתמיד ואף הכרחי בימינו לחקור את השפעות המדיה.
הנה חדשנותו של חוקר התקשורת מרשל מקלוהן:
https://youtu.be/09ML9n5f1fE
המדיום כלומר הדרך בה עובר מסר או מועברת הודעה היא לא פעם בעלת חשיבות לא פחותה מתוכן המסר עצמו:
https://youtu.be/-IMGVmjvyFI
דוגמה מהחיים לאמצעים ומסרים:
https://youtu.be/rI-aR9RCphM
המדיום שהוא המסר:
https://youtu.be/Ko6J9v1C9zE
מקלוהן בדמות עצמו בסרט "הרומן שלי עם אנני" של וודי אלן מ-1977:
https://youtu.be/sXJ8tKRlW3E
ובסרט התיעודי עליו "המדיום הוא המסר" מ-1967:
https://youtu.be/cFwVCHkL-JU?long=yes
וודי אלן נחשב לאחד היוצרים המשעשעים והמתוחכמים בקולנוע האמריקאי. הוא הרבה לשבור כללים קולנועיים, כמו שקרה למשל בסצנת התור מסרטו "הרומן שלי עם אנני" מ-1977.
בסצנה הזו עומדים בני הזוג, שמגלמים כאן וודי אלן ודיאן קיטון, בתור לסרט. כמו שקורה לכל אחד מאיתנו לעתים, אחריהם עומד ברנש ומקשקש את עצמו לדעת. הוא אומר דברים שאלן רואה כשטויות. במיוחד מרגיזות אותו קביעות של הטרחן, לגבי משנתו של תאורטיקן התקשורת המודרנית מרשל מקלוהן.
לא פעם בסצנה וודי אלן שובר את הקיר הרביעי ומדבר אל קהל צופי הסרט. הקיר הרביעי הוא הקיר המדומה, שבין הדמויות לבין קהל הצופים. שבירת הקיר הרביעי בקולנוע היא לא אירוע נדיר, אם כי גם לא מנהג שכיח, בקרב יוצרי קולנוע. אלן מדבר אל הקהל ומשתף אותו בתסכול שלו.
הוויכוח בין השניים לא היה מוכרע, אלמלא מגיח לפתע התאורטיקן המהולל מנקודה כלשהי, כדי להעמיד את הקשקשן על טיפשותו. זה קורה רק בסרטים ואת זה בדיוק מסכם וודי אלן, לנו הצופים, במשפט הכל כך נכון "לו רק החיים היו ככה"...
הנה שבירת כל הקירות בסצנה המבריקה של וודי אלן:
https://youtu.be/sXJ8tKRlW3E
הכפר הגלובלי (Global Village) הוא דימוי של העולם ככפר קטן. כולנו, כל אזרחי העולם, גרים ב"כפר" הזה ואנו בקשר זה עם זה, ממש כאילו היינו שכנים בכפר. התקשורת העולמית, במיוחד האינטרנט של היום, מאפשרים ליצור קשר עם כל אדם על פני הגלובוס ולשוחח אתו, ממש כאילו הוא נמצא לידנו.
את מושג "הכפר הגלובלי" תרם בשנת 1959 חוקר התקשורת והעתידן מרשל מקלוהן. הוא המחיש באמצעותו היטב את הקשרים והקרבה בעידן המודרני - בין בני האדם בעולם כולו.
לנו זה נראה כדבר טבעי, אך בעבר זה לא היה כך. עד לעידן המודרני מרבית האנשים הכירו והיו בקשר רק עם סביבתם הגאוגרפית הקרובה - עם אנשי השכונה, הכפר או העיירה שלהם.
בספרו משנת 1962 "הגלקסיה של גוטנברג" דימה מקלוהן את העולם ככפר קטן, כדי להדגים את הדרך שבה תקשורת ההמונים משפיעה, מקרבת ומשתפת אנשים שמנותקים וחיים רחוק זה מזה.
הוא טען שהתקשורת המודרנית משתפת את כל אזרחי העולם בצריכת החדשות מכל רחבי תבל ותחומי העניין הופכים גם הם משותפים. זה היה בשנות ה-60 ואז זו נראתה לרבים כנבואה שמקדימה את זמנה. כיום, בעידן האינטרנט, הרשתות החברתיות ואפליקציות המסרים המידיים, הדימוי הזה הוא עובדה ברורה לכל.
הנה מרשל מקלוהן מציג את הכפר הגלובלי בטלוויזיה בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת:
https://youtu.be/viuIKgjLnDE
כמי בכל כפר, גם בכפר הגלובלי יש שכנים (עברית):
https://youtu.be/jmPWIie29-c
בדובאי לקחו את זה צעד אחד קדימה ובנו פארק של הכפר הגלובלי:
https://youtu.be/iYqi2TcHlDs
זהו הדימוי האהוב בעידן האינטרנט - איך העולם היה מתפלג אם היו בו רק 100 אנשים:
https://youtu.be/kgsM4Ww3Uwc
והתקשורת בכפר הגלובאלי הייתה זקוקה לאינטרנט (עברית):
https://youtu.be/r9Sn-Eeu2yc
גם זה קרה בשנת 1967, השנה שבה התרחשו כל כך הרבה דברים ששינו את תרבות המערב. מה זה זה? - בשנה זו מוציא לאור העתידן וחלוץ מחקר התקשורת מרשל מקלוהן את ספרו המהפכני "המדיום הוא המסר".
"המדיום הוא המסר" (The medium is the message) דיבר על כך שהאופי הטכנולוגי של כל מדיום התקשורתי הוא הרבה יותר חשוב מהתוכן שמועבר בו. במילים אחרות - שיטת המסירה של המסר משפיעה עלינו לא פחות ולעתים אפילו יותר מהתוכן של המסר.
כלומר, הטענה הייתה שבניגוד למה שחשבו כולם עד אז, לא התוכן מכיל את המסר, אלא המדיום הוא שמעצב את המסר. בתקופה שבה פורסם הספר, נשמעה הטענה הזו מוגזמת ומופרכת לגמרי.
חשוב לזכור, שכל המדיומים התקשורתיים המרכזיים - כלומר אמצעי התקשורת, היו אז משמעותית חד-כיווניים. העיתונים פעלו בכיוון אחד, מהמערכת אל הקוראים. כך גם הרדיו והטלוויזיה, שהיה אז אמנם מעט ביטוי לצרכנים בהם, בשיחות עם מאזינים או בתכניות נוסח ד"ש עם שיר, אבל התקשורת הדו-צדדית, הייתה אז מוגבלת וראשונית.
מכאן הסיבה שאנשים התקשו לקבל אז, בזמן אמת, את הטענה על נחיתותו, באשר למסר, של התוכן למול המדיום.
אבל עם הזמן החלו אנשים להבין את רעיונותיו של מקלוהן ולראותם הולכים ומתממשים. יותר ויותר מומחים טענו שהוא צדק.
מה שהפך את "המדיום הוא המסר" לרב מכר ולאבן יסוד בפוסט מודרניזם, היו התפתחויות באמצעי התקשורת, שהראו עד כמה המדיום הפופולרי בכל תקופה הוא בעל חשיבות, לא פחותה ואולי אף משמעותית, לעיתים, מהמסרים העוברים בו. אין כמו המדיום השליט בכל תקופה, כמי או כמה שקובע את צורת החיים, סגנון החיים והדרך שבה חיים בני האדם באותה תקופה. זה, אם תרצו, המסר.
היום, אחרי כמעט יובל והשתלטות מדהימה של מדיומים תקשורתיים חדשים ודו-כיווניים, דוגמת האינטרנט, הטלפונים החכמים, הבלוגים, טוויטר ועוד, ניתן לראות כיצד הם שאבו את הרוח האנושית אליהם, הפנו אותנו לריכוז בעצמנו, באינדוודואל, הביאו לניתוק מסוים מהסביבה ולתקשורת חברתית באמצעות הטכנולוגיה הזו, שיטחו את המסרים, לדלים יותר, קצרים, עילגים וכך הלאה.
אגב, בגלל טעות דפוס יצא הספר בגרסתו הראשונה עם הכותרת "המדיום הוא המסאז'" ומספרים שמקלוהן אהב את הרעיון והשאיר אותו כך. זאת מכיוון שהאמין שאכן הטלוויזיה עושה סוג של מסאז' למוח וגורמת לו להתנהג בצורות מסוימות. מגניב לדעת שגם חוקרים רציניים אוחזים בחוש הומור ובהיגיון משונה במנות גדושות.
גם סיפורי מקלוהן הפנטסטיים על "הכפר הגלובלי" שבו אין כל הבדלים תרבותיים בין בני אדם מקצוות שונים של האולם, נשמעו כמו אגדות בלתי אפשריות. והיום?
הנה ההסבר של המדיום הוא המסר:
https://youtu.be/gCr2binb4Fs
המדיום הוא המסר:
https://youtu.be/Ko6J9v1C9zE
שאלות למרשל מקלוהן על טענתו:
https://youtu.be/h2dHqdvXsys
כך הוא מדגים בעזרת התיאוריה שלו את העימות המפורסם בין קנדי לניקסון:
https://youtu.be/fgv72SRHdUI
יש חברות שמפרסמות על גב הרעיון הזה:
https://youtu.be/WeVJwb1OnYc
וסרט תיעודי על המדיום שהוא המסר:
https://youtu.be/t1axnba_Ueg?long=yes
מרשל מקלוהן
יוצר-גאון בהומור ואביר שיחות הנפש, מצחיק ומשעשע אינסופי אך מסובך להפליא, וודי אלן (Woody Allen) הוא לגמרי אחד ממלכי ההומור הקולנועי.
הוא איש של ניגודים - במאי ותסריטאי גאון, עם שיאים של מועמדויות לאוסקר, אבל קולנוען שהצהיר לא פעם שאת רוב סרטיו לא ראה אפילו פעם אחת מאז שסיים לעבוד עליהם.
נבעך קולנועי שעשה הון מסרטים יצירתיים, שהפכו אותו לאגדה בניו-יורק. איש שיודע להסביר הכל אבל חייו הפרטיים הם סרט בפני עצמו, לא פעם הרבה יותר גדול מה"תקלות" הקולנועיות של הדמויות שהוא מגלם.
אבל בראש ובראשונה וודי אלן הוא יוצר גדול שלא מפסיק לרגע בעבודה האמיתית שלו - להפוך לאגדה.
כי מבחינה קולנועית, וודי אלן הוא שובר כללים סדרתי. כבר מסרטו הראשון הוא דיבר, למשל, אל המצלמה והקפיד, כמו כללים קולנועיים נוספים שהוא עתיד לשבור במהלך השנים, לנתץ את "המסך הרביעי" שוב ושוב.
המסך הרביעי הוא הקיר הבלתי קיים שבין השחקן לצופים, קיר שבו הצופים רואים אותו אבל הוא לא רואה וודאי לא מתקשר עימם. אצל וודי אלן הקיר הזה מעולם לא היה ממש חשוב...
וכמו הכללים של הקולנוע, כמעט כל דבר הוא עושה אחרת. כמי שנחשב לבמאי של העיר ניו-יורק, מעטר כל סרט במוסיקת ג'אז של פעם, כשלא פעם זה הוא שמנגן בקלרינט שלו. גם התפוקה שלו היא שם דבר. הוא אמנם לא בהוליווד ולא בסצנה ההוליוודית, אבל אם יש משהו בטוח בחיים, לא פחות מזריחת השמש בכל בוקר, הוא שכמו הוליווד כולה, וודי אלן ימשיך לעשות סרט חדש בכל שנה. מספרים עליו שמיד כשהוא מסיים סרט, הוא מתחיל לכתוב את סרטו הבא.
ועוד אילו סרטים. עד לפני כמה שנים הוא כיכב בכל סרטיו, בדמויות של יהודי נוירוטי ומשעשע, מעין צ'ארלי צ'פלין מעודכן, כשהוא מקיף את עצמו בסוללת כוכבים. ואם הזכרנו את הכוכבים, חייו הפרטיים הם ערימה של בעיות ושערוריות, שהמרכזית שבהן הייתה השערורייה שיצר, כשזנח את בת זוגו, השחקנית מיה פארו, לטובת זוגיות עם בתה המאומצת...
חייו הובילו אותו למקום שבו הוא נמצא. הילד היהודי, שנולד למשפחה יהודית ב-1935, בשכונת ברוקלין שבניו-יורק, התאהב בקולנוע כבר בילדותו. בגיל 15 הוא המציא בדיחות כל כך טובות, שהחל לכתוב בדיחות בשכר לעיתונים מקומיים בעיר. התפוקה שלו, אלפי בדיחות בכל חודש, הייתה מדהימה ושנה לאחר מכן כבר כתב לקומדיות ותכניות מערכונים בטלוויזיה.
אבל הנער המוכשר רצה יותר. די מהר הוא מצא את עצמו אלן מריץ מופע סטנד-אפ במועדון בניו-יורק. את כל התכנית, מיותר לציין, הוא כתב בעצמו. הקהל התלהב ומחא לו כפיים בהתלהבות, אבל הוא היה נבוך וסתם את אוזניו בידיו. הקהל מת על זה ודי מהר הוא הבין שהקטע של חוסר הביטחון הופך לנקודת המשיכה שלו והוא הגדיל אותו. דמות הנבעך, החששן והמגומגם של וודי אלן הפכה אותו די מהר לסוג של אייקון ניו-יורקי. כשהוא לקח אותה לקולנוע - היא כבר הפכה לאגדה.
הנה סיפורו והקריירה של וודי אלן (עברית):
https://youtu.be/SwUf1rNisUE
סצנת "החקירה העצמית" שלו בבית המשפט מהסרט "בננות":
https://youtu.be/8a3mk9sp0oE
שובר את הקיר הרביעי בסרט "הרומן שלי עם אנני", כשהוא שולף את מרשל מקלוהן לוויכוח על מקלוהן, בתור לקולנוע:
https://youtu.be/sXJ8tKRlW3E
וסרטיו הגדולים:
https://youtu.be/FwXr1BRajV0
סיפורים בעידן המודרני הופכים ומשמשים כלי רב עוצמה בשינוי, ביצירת אמון ובהנעה של תהליכי שינוי.
יותר ויותר מתגלה אמנות הסיפור, גם בעידן המודרני, כמרכיב חשוב בקריירה ובהעברת רעיונות קטנים כגדולים בחברה האנושית - מרמת החבר הבודד, דרך הארגון כולו, מול עובדיו והלקוחות מולם ניצבים נציגיו ועד לאומות, בהן הוכח שוב ושוב בעבר כוחם של הסיפורים שסיפרו מנהיגים ומובילי דעה.
המחקר מנסה למפות ולחקור את הדרכים בהן סיפורים מסייעים בתהליכי שינוי, בריכוך התנגדויות לשינויים, בהנעה של שינוי בקרב פרטים וחברות שלמות, בסגירת עסקאות מסחריות ובגיוס אנשים לקהילות המחוללות שינוי - כל אלו ועוד באמצעות הכוח העצום של סיפורים.
אם בתקופה הקלאסית, כשנולדו במאות שלפני הספירה, נחשבו הספרים להמצאה שעלולה לפגוע בחשיבה וביכולות השכליות של האדם (כמו הטלוויזיה בזמנה, המחשב והאינטרנט היום), היום כבר ברור שהם עשו בדיוק את ההיפך. במקום ליצור את מה שסוקרטס הגדיר כ"שכחה בנשמה", הם פתחו לנשמה עולמות נהדרים וציידו אותה בספינות מטפוריות להפליג בהם.
מאז המשוררת הראשונה, הכוהנת הגדולה של האימפריה השומרית אנהדואנה, מי שכתבה על רגשות ורעיונות בכתב יתדות, ועד ימינו אנו, עם החוגים והפוסטים ברשתות החברתיות, הכתיבה שימשה ככלי ביטוי וחיבור אנושי ראשון במעלה.
יותר מכל גורם אחר, הייתה זו המצאת הדפוס במאה ה-15 שעתידה לאפשר את אגירת הידע האנושי, הפצתו ופיתוחו. במהלך השנים היא עתידה להביא לפריחה אנושית אדירה, שתוליד את תקופת הרנסאנס, המהפכה המדעית, עידן ההשכלה ובהמשך את העידן המודרני.
החשיבות של הקריאה והסיפור בחיינו היא אדירה. אם השעונים המכניים הניעו והניחו את היסודות לחשיבה המדעית, הספרים יצקו את היסודות לנאורות ולהשכלה. הם לימדו את האדם להעמיק בחשיבה ונתנו לו כלים לנתח מצבים ומגמות.
יש משהו מיוחד בשקיעה הזו בקריאה של ספר. דומה שהיא משאירה את הרעש והגירויים של העולם שבחוץ. יותר מכל, היא מאמנת אותנו בריכוז ובחשיבה מעמיקה על דברים, על רעיונות ועל סיפורים שמניעים אותם והמסקנות שהם מייצרים במוחנו.
היטיב לנסח זאת חלוץ חקר התקשורת מרשל מקלוהן, כשאמר ש"המדיום הוא המסר". שיטת המסירה של המסר משפיעה לדבריו לא פחות ואפילו יותר מתוכנו של המסר. אז אולי ניתן לומר בפראפראזה ש"הספר והסיפור הם הרקטות של המסר"?
המדהים הוא שרבים מהאנשים המצליחים, החזקים והעשירים ביותר בעולם הם גם קוראים אובססיביים. אמנם הם אינם נוטים לקרוא מגזינים ועיתונים יומיים או ספרי מדע בדיוני, אלא יותר ביוגרפיות של אנשים גדולים וספרי ידע והשכלה, אבל כך הם קונים את היכולת לספר את הסיפורים שלהם ולתקשר לקהלים גדולים את רעיונותיהם.
רשת האינטרנט, על השינויים שהיא מחוללת, גם היא עושה עתה שירות נהדר לרעיונות העוברים בסיפורים כאלה. אמנים שהצליחו, דרך סטארטאפים קטנים ועד לתאגידי ענק - כולם רוצים למצוא את הסיפור שיהפוך אותם למעניינים מעט יותר מחבורה של אנשים שרוצה לעשות כסף (דוגמאות בתגית "סיפורי חברה"). אז הם מספרים את הסיפור המיוחד שלהם, שיוסיף ריגוש והתרגשות להצלחתם ה"מוצדקת".
ובכיוון אחר, בו אפשר לראות את ה"סטורי טלינג" השולט הזה - אם יש נוסחה שתמיד עובדת בהרצאות האינטרנט בנוסח "Ted", שכל כך נפוצות היום, הרי שהיא כוללת תמיד ולפני הכל סוג של סיפור מעולה.
הנה הסבר מרתק על כוחו של הסיפור וחשיבותו לאנושות:
https://youtu.be/lHZ72NkBueU
הנה הטוב שבספרות:
https://youtu.be/4RCFLobfqcw
על כוחם של ספרים וסיפורים להשפיע על החיים האמיתיים ועל התפיסות החברתיות (מתורגם):
https://youtu.be/ctaPAm14L10
רנדל וואלאס רואה בסיפור את הדרך הטובה ביותר להפיץ אמת:
https://youtu.be/zfJCN9tzClo
המשוררת והסופרת הראשונה בהיסטוריה תקשרה עוד בימי השומרים בכתיבה (מתורגם):
https://youtu.be/XhNw1BhV6sw
פרסומת שמציגה את הכוח הטמון בסיפורים:
https://youtu.be/YuoVnBc7RvE
ובחיוך, הנה הכוח של סיפור טוב בחיים:
https://youtu.be/GdJT5hjRSR4
הקריאה היא התחביב של האנשים המצליחים ביותר בעולם:
https://youtu.be/jrBFyUnJdcA
והנה הרצאה מדהימה שמוכיחה שאמנות הסיפור מוכרת ובגדול ואם תרצו הצלחה כדאי ללמוד לספר את הסיפור הנכון:
https://youtu.be/Nj-hdQMa3uA?long=yes
