שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה הקמפיין שהפך את רדבול למשקה לוהט?
בשנת 1982, דיטריך מאטשיץ (Dietrich Mateschitz), מנהל שיווק אוסטרי שעבד בחברת משחות השיניים הגרמנית בלנדקס (Blendax), הגיע לתאילנד עם ג'ט לג קשה.
בדרך מנמל התעופה של בנגקוק אל מרכז העיר הוא קנה בקבוק קראטינג דאנג (Krating Daeng), משקה אנרגיה מקומי שהיה פופולרי בקרב נהגי משאיות ופועלי מפעלים. "כוס אחת, הג'ט לג נעלם", סיפר לאחר מכן. הוא זיהה מיד את הפוטנציאל לשוק המערבי.
ב-1984 הקים מאטשיץ את חברת רד בול (Red Bull GmbH) בשותפות עם בעל המשקה התאילנדי צ'אלאו יוביטיה (Chaleo Yoovidhya). כל אחד מהם השקיע 500,000 דולר ממחסכונותיו האישיים וקיבל 49% מהחברה, כאשר ה-2 אחוזים הנותרים הועברו לבנו של יוביטיה.
ב-1987 הושק המשקה לראשונה באוסטריה, עם שינויי פורמולה שהתאימו לחיך האירופאי: פחות מתוק ויותר מוגז.
הבעיה הייתה שאיש לא קנה אותו. הבדיקות בשוק כשלו, הרשויות האוסטריות נהגו בחשדנות וכמה מדינות אירופאיות אף אסרו את המשקה בשל תכולת הקפאין והטאורין.
מאטשיץ בחר שלא להתגונן. הוא אפשר לשמועות להתפשט, כולל הסיפור המוזר שהטאורין מופק מכדורי פר. כמובן שהשמועה הייתה שקרית לחלוטין, אבל היא הפכה לפרסום חינמי שלא ניתן לקנות בשום כסף.
הצעד הגאוני האמיתי הגיע ב-1994, עם ההשקה בבריטניה. מאטשיץ ואנשי הצוות שלו פיתחו קמפיין גרילה מחושב שהתבסס על... פחי אשפה.
מאטשיץ הניח שהמוני פחיות רד בול ריקות בפחי אשפה באזורי הבילוי ומחוץ למועדונים ייצרו אשליה שרד בול הוא המשקה שכולם שותים ויגרמו לצעירים להסיק שרד בול הוא משקה האנרגיה המועדף על צעירי העיר.
במשך שבועות מילאו צוותים ששלחה רדבול את פחי האשפה של לונדון בפחיות ריקות ומעוכות של רד בול, השליכו פחיות ריקות רבות בסמוך לקמפוסים, על המדרכות באזורי בילוי והשאירו רבות מהן זרוקות מחוץ למועדונים נחשבים ברחבי לונדון.
מי שעברו לידם ראו את הפחיות והסיקו מסקנה פשוטה: כולם כבר שותים את זה. זו הייתה הנדסה חברתית שנסכיר שנעשית עוד לפני שהמונח "ויראלי" בכלל נכנס לשימוש. היא התבססה על העיקרון הפסיכולוגי שיתגלה כעוצמתי עוד יותר בשנים הבאות של האינטרנט - ההוכחה החברתית (Social Proof).
הפחיות הריקות ההן, שהונחו בפחי האשפה הפכו לאחת מדוגמאות השיווק הגאוני ביותר בלי תקציב שנרשמו בהיסטוריה והפכו את מאטשיץ למיליארדר והאיש העשיר ביותר באוסטריה.
כי בהמשך, רד בול חילקה פחיות חינם לדיג'יים, ספורטאים ובעלי מועדונים והרבתה לממן אירועי ספורט אקסטרים שתאמו בדיוק לדמות המותג שמאטשיץ רצה לבנות: אנרגיה גבולית, אורח חיים נועז. זה לא היה רק משקה שהוא מכר, אלא גם טונות של הרפתקנות, סגנון חיים והרבה אדרנלין.
ב-1997 הגיעה רד בול לארצות הברית, כשבכיסה כבר מוניטין של משקה אסור ומיסטי. ב-1998 היא מוכרת 300 מיליון פחיות ברחבי העולם ובעשורים הבאים עוברת את ה-40% מכירות בשוק משקאות האנרגיה בעולם.
ואחרי הכל - הוא שהוכיח שכולם מעדיפים את מה שכולם מעדיפים, גם אם עדיין לא כולם יודעים שזה מה שהם מעדיפים, לא ככה?
הנה איש השיווק שהקים אימפריית משקאות אנרגיה:
https://youtu.be/G-hMTdIqwzM
בקיצור (הגדילו למסך מלא):
https://youtu.be/9QXAxka359s
סיפורו של הקמפיין שהתחיל באשפה:
https://youtu.be/7_vfP_XwsG8
תנו ל-AI לספר:
https://youtu.be/emL_9r4i0x4
מעת לעת הם עושים עוד כאלה (מסך מלא):
https://youtu.be/sFSNUVLAQzk
ומותו של מאטשיץ המיליארדר שהתעקש לשתות מעל 10 פחיות רד בול ביום:
https://youtu.be/3kgUxjADNgM
משקאות אנרגיה
בשנת 1982, דיטריך מאטשיץ (Dietrich Mateschitz), מנהל שיווק אוסטרי שעבד בחברת משחות השיניים הגרמנית בלנדקס (Blendax), הגיע לתאילנד עם ג'ט לג קשה.
בדרך מנמל התעופה של בנגקוק אל מרכז העיר הוא קנה בקבוק קראטינג דאנג (Krating Daeng), משקה אנרגיה מקומי שהיה פופולרי בקרב נהגי משאיות ופועלי מפעלים. "כוס אחת, הג'ט לג נעלם", סיפר לאחר מכן. הוא זיהה מיד את הפוטנציאל לשוק המערבי.
ב-1984 הקים מאטשיץ את חברת רד בול (Red Bull GmbH) בשותפות עם בעל המשקה התאילנדי צ'אלאו יוביטיה (Chaleo Yoovidhya). כל אחד מהם השקיע 500,000 דולר ממחסכונותיו האישיים וקיבל 49% מהחברה, כאשר ה-2 אחוזים הנותרים הועברו לבנו של יוביטיה.
ב-1987 הושק המשקה לראשונה באוסטריה, עם שינויי פורמולה שהתאימו לחיך האירופאי: פחות מתוק ויותר מוגז.
הבעיה הייתה שאיש לא קנה אותו. הבדיקות בשוק כשלו, הרשויות האוסטריות נהגו בחשדנות וכמה מדינות אירופאיות אף אסרו את המשקה בשל תכולת הקפאין והטאורין.
מאטשיץ בחר שלא להתגונן. הוא אפשר לשמועות להתפשט, כולל הסיפור המוזר שהטאורין מופק מכדורי פר. כמובן שהשמועה הייתה שקרית לחלוטין, אבל היא הפכה לפרסום חינמי שלא ניתן לקנות בשום כסף.
הצעד הגאוני האמיתי הגיע ב-1994, עם ההשקה בבריטניה. מאטשיץ ואנשי הצוות שלו פיתחו קמפיין גרילה מחושב שהתבסס על... פחי אשפה.
מאטשיץ הניח שהמוני פחיות רד בול ריקות בפחי אשפה באזורי הבילוי ומחוץ למועדונים ייצרו אשליה שרד בול הוא המשקה שכולם שותים ויגרמו לצעירים להסיק שרד בול הוא משקה האנרגיה המועדף על צעירי העיר.
במשך שבועות מילאו צוותים ששלחה רדבול את פחי האשפה של לונדון בפחיות ריקות ומעוכות של רד בול, השליכו פחיות ריקות רבות בסמוך לקמפוסים, על המדרכות באזורי בילוי והשאירו רבות מהן זרוקות מחוץ למועדונים נחשבים ברחבי לונדון.
מי שעברו לידם ראו את הפחיות והסיקו מסקנה פשוטה: כולם כבר שותים את זה. זו הייתה הנדסה חברתית שנסכיר שנעשית עוד לפני שהמונח "ויראלי" בכלל נכנס לשימוש. היא התבססה על העיקרון הפסיכולוגי שיתגלה כעוצמתי עוד יותר בשנים הבאות של האינטרנט - ההוכחה החברתית (Social Proof).
הפחיות הריקות ההן, שהונחו בפחי האשפה הפכו לאחת מדוגמאות השיווק הגאוני ביותר בלי תקציב שנרשמו בהיסטוריה והפכו את מאטשיץ למיליארדר והאיש העשיר ביותר באוסטריה.
כי בהמשך, רד בול חילקה פחיות חינם לדיג'יים, ספורטאים ובעלי מועדונים והרבתה לממן אירועי ספורט אקסטרים שתאמו בדיוק לדמות המותג שמאטשיץ רצה לבנות: אנרגיה גבולית, אורח חיים נועז. זה לא היה רק משקה שהוא מכר, אלא גם טונות של הרפתקנות, סגנון חיים והרבה אדרנלין.
ב-1997 הגיעה רד בול לארצות הברית, כשבכיסה כבר מוניטין של משקה אסור ומיסטי. ב-1998 היא מוכרת 300 מיליון פחיות ברחבי העולם ובעשורים הבאים עוברת את ה-40% מכירות בשוק משקאות האנרגיה בעולם.
ואחרי הכל - הוא שהוכיח שכולם מעדיפים את מה שכולם מעדיפים, גם אם עדיין לא כולם יודעים שזה מה שהם מעדיפים, לא ככה?
הנה איש השיווק שהקים אימפריית משקאות אנרגיה:
https://youtu.be/G-hMTdIqwzM
בקיצור (הגדילו למסך מלא):
https://youtu.be/9QXAxka359s
סיפורו של הקמפיין שהתחיל באשפה:
https://youtu.be/7_vfP_XwsG8
תנו ל-AI לספר:
https://youtu.be/emL_9r4i0x4
מעת לעת הם עושים עוד כאלה (מסך מלא):
https://youtu.be/sFSNUVLAQzk
ומותו של מאטשיץ המיליארדר שהתעקש לשתות מעל 10 פחיות רד בול ביום:
https://youtu.be/3kgUxjADNgM
