שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהו סיפורו המופלא של הכלב האצ'יקו?
האצ'יקו, המכונה ביפאן כיום "האצ'יקו הכלב הנאמן", היה כלב מגזע אקיטה שחי בטוקיו משנת 1923. הוא התפרסם ככלב בעל נאמנות עצומה לבעליו, גם לאחר מותו של האחרון.
האצ'יקו נולד במחוז אקיטה שבצפון האי הונשו, האי העיקרי ביפאן. הוא אומץ בשנת 1924 על ידי פרופסור יפאני בשם הידסבורו אואנו, שהיה מרצה לחקלאות באוניברסיטה של טוקיו. הכלב הצעיר החל די מהר ללוות את הפרופסור בכל בוקר, אל תחנת הרכבת שיבויה שבטוקיו, כשהוא יצא לעבודתו. הוא גם התרגל לשוב בכל אחר-הצהריים ולקבל את פני אדוניו בשובו מהאוניברסיטה.
בשנת 1925, כשנה לאחר שאימץ את האצ'יקו, לקה אואנו בדימום תוך-גולגולתי ומת במקום. זה קרה בזמן שהירצה באוניברסיטה. לאחר זמן מה, מכרה אלמנתו את הבית ועקרה מטוקיו. את האצ'יקו היא מסרה למשפחה אחרת.
אבל הכלב לא מצא את עצמו במשפחתו החדשה. לאחר שנמלט מהבית החדש ושב אל ביתו של אואנו, הוא הבין שאואנו כבר לא מתגורר בו. האצ'יקו החל מתייצב כל יום בתחנת הרכבת, בדיוק בשעה שבה נהג לקבל את אדוניו השב מעבודתו.
די מהר הבחינו עובדי התחנה ואחדים מהנוסעים, בכלב הממתין בכל יום לאדוניו המת. הם החלו להאכיל אותו. במיוחד דאג לו אז גנן התחנה, שהתגורר בסמוך לה.
חוקר, שחקר באותה תקופה את היעלמותם של כלבי האקיטה ושהיה בעבר מתלמידיו של הפרופסור אואנו, פרסם בשנת 1928 מאמר על אודות האצ'יקו. אחריה באו עוד פרסומים ובשנת 1932 זכה סיפורו של הכלב הנאמן לפרסום רחב.
כך היה האצ'יקו הכלב לסמל של נאמנות מרגשת של כלב לבעליו. עד כדי כך נגע הפרסום לליבם של היפאנים, עד שגזע כלבי האקיטה, החל לגדול שוב וניצל מהכחדה מוחלטת.
כשנה לפני מותו, הוצב פסלו של האצ'יקו הנאמן, בכניסה לתחנת שיבויה. הטקס נעשה, אגב, בנוכחותו של הכלב האצ'יקו עצמו. הוא המשיך להגיע ולהמתין לשוב אדוניו בתחנה, עד היום שבו הוא נמצא מת, במרץ 1935.
גופתו של האצ'יקו פוחלצה והיא מוצגת כיום במוזיאון הלאומי למדע בטוקיו. על סיפורו של הכלב הנאמן נעשה בשנת 2009 הסרט ההוליוודי "האצ'י", בכיכובו של השחקן ריצ'ארד גיר, סרט שזכה להצלחה רבה.
פירוש השם האצ'יקו, אגב, הוא ביפאנית "הנסיך השמיני". לכלב האצ'יקו הוא ניתן על שום היותו השמיני בהמלטה בה נולד.
הנה קדימון מתורגם לסרט האצ'יקו (מתורגם):
https://youtu.be/6Q28cXyCbA0
סיפורו של האצ'יקו באנגלית:
https://youtu.be/3dBjE56ce_s?t=27s
סרטון אמיתי של הכלב הנאמן:
https://youtu.be/NHCx-xNQXIY
סצנת המפגש האקראי עם אשת אדוניו המת מהסרט "האצ'י":
https://youtu.be/k8qM14qF_Kc
מצגת וידאו על הכלב הנאמן:
https://youtu.be/fJxgu8TtIWI
והפוחלץ שלו במוזיאון:
https://youtu.be/n_1AkdxxQ3E
והסיפור המלא על האצ'יקו:
https://youtu.be/M-gUq3opk6g?long=yes
איך חיילים ממוצא יפאני התגלו כלוחמים האמיצים של אמריקה?
יחידה 442 של הצבא האמריקני היא היחידה שקיבלה הכי הרבה עיטורי גבורה במלחמת העולם השנייה. המעניין ביותר הוא שהחיילים של יחידה זו היו חיילים שכולם היו ממוצא יפאני.
המעניין הוא שדווקא אזרחי ארה"ב ממוצא יפאני, אזרחים שהיה חשש שישתפו פעולה עם יפאן, האוייבת הראשית של ארה"ב במלחמה, דווקא הם הוכיחו את גבורתם והנאמנות שלהם לארה"ב במהלך המלחמה, בלוחמה אמיצה במיוחד בשדה הקרב.
הנה סרטון על יחידה 422 של הצבא האמריקני במלחמת העולם השניה:
http://youtu.be/zw_3KO9c_QE
למה אנו נוהגים להשיק כוסות משקה?
יש אמונה נרחבת שהסיבה שמברכים "לחיים" בהרמת כוסית ומקישים את הכוסות זו בזו היא עתיקה וקשורה בסוג של מבחן נאמנות בקרב מלכים ואצילים בימי קדם. הרעיון היה שבימי קדם נהגו המנהיגים להרעיל אחד את השני או אחד את זה שחשק בתפקידו. בעת שהשיקו את הכוסות שלהם בחוזקה, היה היין שבכוסותיהם נשפך מכוס לכוס ומתערבב.
איכס, אנחנו שומעים אתכם אומרים... למה לבן אדם לשתות יין או שיכר מכוס של מישהו אחר? - ובכן, זו הייתה מחווה של אמון הדדי וביטוח נגד הרעלות. אציל או מלך יכול היה לבחון כך את נאמנותו של מי שסועד איתו ומרים כוסית, כי אם שם רעל בכוסו, הרי שהשקת הכוסות תהרוג גם אותו...
אגב, עם כוסות זכוכית זה בטח לא היה עובד. סביר שהן היו מתנפצות. אבל עם כוסות החרס, האבן או העץ שהיו נהוגות אז, זה בהחלט עבד. אלא אם שני השתיינים היו מנסים להרעיל זה את זה, ממש באותו זמן.
אגב, יש עוד הסברים אחרים למנהג, שאולי אף נכונים יותר. אחד מהם שכך צירפו את חוש השמיעה לחגיגת החושים שבשתיית היין. שהרי כל החושים האחרים כבר היו מעורבים בשתייה, כולל חושי הריח, הטעם, הראייה והמישוש. ה'קלינג!' של השקת הכוסות הוסיף גם את הצליל לחוויה.
עוד רעיון אומר שהשקת הכוסות בקבוצה היא איחוד של כולם לנקודה מרכזית, או אפילו החזרת היין שפוצל מהבקבוק למפגש משותף...
על מקור המנהג (עברית):
https://youtu.be/zhVtaIOks80?t=7m48s&end=8m13s
סרטון מפורט באנגלית:
https://youtu.be/Dt5ZNl-J2Ck
והסיבה שאנחנו אומרים "לחיים" עם כוס משקה ביד (עברית):
https://youtu.be/nm_2cJkMxRY
מיהו הכלב הנאמן בהיסטוריה?
אמנם הכלב ידוע כחיה נאמנה לאדם, אבל באדינבורג ניצב פסלו מהמאה ה-19 של הכלב הסקוטי בובי גרייפרייר (Greyfriars Bobby) מהעיר אדינבורו. בובי התעלה על כל מה שמוכר בהיסטוריה והיה כנראה הכלב הנאמן ביותר אי-פעם.
סיפורו של בובי מתחיל אחרי מות אדוניו, הסקוטי ג'ון גריי. בובי הכלב שהיה מסייר עם בעליו, לא נטש את קברו של גריי בבית הקברות גרייפרייר קירק (Greyfriars Kirk) ושמר עליו במשך 14 שנה ברציפות, עד למותו שלו ב-1872. הוא סרב לעזוב את הקבר ובכל פעם שניסו להרחיקו מבית הקברות, הוא התעקש וחזר בדיוק למקום שבו קבור אדוניו המת.
בהתחלה ניסה שוב ושוב שומר בית הקברות להרחיקו משם. אבל הוא השתכנע לבסוף שמדובר בכלב עקשן ומיוחד במינו והתיר לו להישאר. אוכל קיבל בובי בכל יום מבעלי המסעדות והפאבים הסמוכים לבית הקברות, אנשים שהתרגשו מהנאמנות שלו למי שהיה עד לא מזמן לקוח שלהם. אבל מי שהגן בחייו על שלומו וזכויותיו של הכלב היה הלורד של אדינבורו. הלורד העשיר ורב-הכוח כל כך התרשם מנאמנותו, עד שהעניק לו את אות הכבוד הגבוה ביותר של העיר ומימן את רישיונו העירוני לכל החיים.
מאז מותו וקבורתו בקבר מכובד סמוך לבעליו, הפך הכלב בובי לאחד מנכבדיה המתים של העיר. בכל 14 לינואר מתקיימת לזכרו אזכרה שנתית ומכובדת בהשתתפות ראש העיר. מספרים שתושבי אדינבורו והמבקרים הרבים שפוקדים את הקבר מניחים עליו פרחים בכל יום.
בשנת 1961 צילמו אולפני וולט דיסני את סיפורו של בובי גרייפרייר והפכו את סיפורו למפורסם וידוע בעולם כולו.
הנה סיפורו של בובי גרייפרייר:
https://youtu.be/xPA7Ay-4ABo
על התקופה שאחרי מות בעליו:
http://youtu.be/OjSkBhCVb3M
האזכרה השנתית לזכרו של בובי:
https://youtu.be/9uzu-gV7dpc
סרטון שנעשה לזכרו:
http://youtu.be/OWblfj8Yse8
והנה הפתיחה והסיום של סרט שעשה עליו וולט דיסני:
http://youtu.be/B29nA5GVvFE
מהי הלאומנות?
לאחרונה מדברים אצלנו על לאומיות ולאומנות, אבל לא כולם יודעים שהמושגים הללו שונים ומה השוני ביניהם.
הלאומנות (Ultranationalism) היא תפיסה קיצונית של הלאומיות, המעמידה את יעדי קבוצת הלאום במקום הראשון ומשתדלת לקדם אותה בכל מחיר.
בצורותיה הקיצוניות, הלאומנות מקדשת את צרכי הלאום ומעמידה אותם מעל צרכיהם של עמים אחרים. בכך היא שונה מהלאומיות, שבניגוד לה לא מתרחקת מעמדה ליברלית ופלורליסטית ביחס לעמים אחרים.
לאומנים תופסים בדרך כלל את הלאום שלהם כנעלה על לאומים אחרים ונוטים להתייחס לבני לאומים אחרים בהתנשאות, ביטול ואף בשנאה.
יש קושי בהבחנה בין לאומיות ללאומנות ויש שפות בהן אין כלל הבדל או הבחנה מילולית בין המושגים. יש אומרים שזיהוי של ההבדלים ביניהם תלוי ברקע של הבוחנים ובהשקפת עולמם. ועדיין, ברור שלאומנים רואים בעמם ערך עליון, הניצב מבחינתם מעל כל ערך אחר.
כך או כך ובשונה מהלאומיות, הלאומנות בהיסטוריה נהגה לקדם את מטרות הלאום, גם כשהדבר פגע בבני לאומים אחרים או בבני אדם בכלל.
מבחינת הלאומנים זה הצדיק בעבר את ניצולם של עמים ומדינות כאלה ואפילו את גילויי התוקפנות כלפיהם, כולל כיבוש והשתלטות על שטחיהם.
לא פעם בהיסטוריה אירגנו לאומנים פעולות אלימות, שהגיעו לעתים אף למקרים של "רצח עם". הבולט במקרים הללו היא שואת היהודים שביצעו חיילי ה-SS של המשטר הנאצי הגרמני, לאומנים שרצחו בשליחות השלטון הגזעני ההיטלראי, במהלך מלחמת העולם השנייה.
#סוגי לאומנות
הלאומנות יכולה לפנות לכיוונים שונים, כמו:
לאומנות אתנית (בה עולה טובת העם על טובת האדם הפרטי) - ההיסטוריה זוכרת כזו אצל העם הגרמני והעם הסלבי וכיום ניתן לראות אותה גם אצלנו בישראל.
לאומנות אזרחית - בה עולה טובת המדינה על טובת האזרח, מה שמאפשר למנוע ממנו זכויות מסוימות, כשהן עומדות בניגוד לטובת המדינה או המפלגה. באימפריה הרומית נפוצה לאומנות אזרחית כזו, בה נמנעו מהאזרח זכויות שונות, אם הן עמדו כנגד טובת האימפריה.
לא פעם יש לאומנות הקשורה לכיוונים פשיסטים (כמו איטליה בתקופת מוסוליני).
לעתים הלאומנות קשורה לגזענות (כמו בגרמניה של היטלר ובאימפריה היפנית בימי טוג'ו היידקי).
לאומנות טעונה בקיצוניות דתית.
לאומנות לקידוש האלימות והמלחמה.
לאומנות המתנגדת להתפשטות אימפריאליסטית או לדחייתה.
לאומנות המתחברת לרעיונות סוציאליסטיים או קומוניסטיים.
הנה הלאומיות ויתרונותיה בתיאור שחלקו מאתגר לחלקנו (מתורגם):
https://youtu.be/j6bbCaaTPdk
הלאומנות הרוסית:
https://youtu.be/XRYtzuEOZ8k
הלאומנות בגרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה (עברית):
https://youtu.be/LyX5zDoLyIc
אמריקאים מתארים מה לאומיות אומרת להם (מתורגם):
https://youtu.be/aMxUrsoq73g
שיר הלאומיות של יובל מנדלסון (עברית):
https://youtu.be/d7WopjLewU0
והדרך הקצרה ללאומנות היא לא פעם הפופוליזם (עברית):
https://youtu.be/P0sb9sF2MSo?long=yes
מי היה המורה שסרב לעזוב את תלמידיו בלכתם אל המוות?
המחנך היהודי ד"ר יאנוש קורצ'אק (Janusz Korczak) היה מנהל בית יתומים יהודי בוורשה ואיש חינוך נערץ. עוד לפני המלחמה הוא היה כוכב רדיו של ממש, שהגיש תכנית קבועה על חינוך וילדים. הנאצים, שהכירו את שמו המפורסם, שחררו אותו מלצאת ברכבות למחנה הריכוז. אך יאנוש קורצ'אק סרב והחליט לא לעזוב את תלמידיו. הוא הלך עימם בשיירה ארוכה לעבר הרכבות ואלה הובילו את כולם אל המוות.
ולא רק אומץ ליבו ואהבתו לתלמידיו וילדי בית היתומים שלו עומדים לזכותו של המחנך הדגול הזה. קורצ'אק היה מהמחנכים הראשונים בעולם שהנהיגו שיטות חינוך דמוקרטיות. בית היתומים שלו נתן לילדים מעין אוטומיה עצמית בניהולם. בית היתומים כלל פרלמנט, ועדת חקיקה, עיתון שבועי ואפילו בית דין, שבראשו עמדו שופטים ילדים, שהתחלפו מידי שבוע. בכל שבת התכנס בין הדין של הילדים, על מנת לדון בתלונות שהוגשו באותו שבוע כנגד ילדים ומבוגרים כאחד, מורים ועובדים אחרים. לילדים הייתה זכות להעמיד למשפט אפילו את קורצ'אק עצמו, שנשפט לא פעם...
בבתי היתומים שהנהיג זכה כל ילד לחונך בוגר ממנו. כך שאבו הילדים הקטנים דוגמה אישית והדרכה קבועה, בעוד הגדולים קיבלו אחריות והפכו מעין מורים צעירים וחושבים. שיטה זו מיושמת כיום במוסדות חינוך בכל העולם.
הנה סרטון שמספר על יאנוש קורצ'אק (עברית):
http://youtu.be/blAifH1Cswo
קטע מתוך סרט "ההתקוממות" שמציג את יאנוש קורצ'אק ברגעי הבחירה שלו (מתורגם):
http://youtu.be/f-xnLOgvHno
וסרט תיעודי ארוך יותר ומרגש על קורצ'אק (עברית):
https://youtu.be/jOXkwLzhD18?long=yes
האצ'יקו, המכונה ביפאן כיום "האצ'יקו הכלב הנאמן", היה כלב מגזע אקיטה שחי בטוקיו משנת 1923. הוא התפרסם ככלב בעל נאמנות עצומה לבעליו, גם לאחר מותו של האחרון.
האצ'יקו נולד במחוז אקיטה שבצפון האי הונשו, האי העיקרי ביפאן. הוא אומץ בשנת 1924 על ידי פרופסור יפאני בשם הידסבורו אואנו, שהיה מרצה לחקלאות באוניברסיטה של טוקיו. הכלב הצעיר החל די מהר ללוות את הפרופסור בכל בוקר, אל תחנת הרכבת שיבויה שבטוקיו, כשהוא יצא לעבודתו. הוא גם התרגל לשוב בכל אחר-הצהריים ולקבל את פני אדוניו בשובו מהאוניברסיטה.
בשנת 1925, כשנה לאחר שאימץ את האצ'יקו, לקה אואנו בדימום תוך-גולגולתי ומת במקום. זה קרה בזמן שהירצה באוניברסיטה. לאחר זמן מה, מכרה אלמנתו את הבית ועקרה מטוקיו. את האצ'יקו היא מסרה למשפחה אחרת.
אבל הכלב לא מצא את עצמו במשפחתו החדשה. לאחר שנמלט מהבית החדש ושב אל ביתו של אואנו, הוא הבין שאואנו כבר לא מתגורר בו. האצ'יקו החל מתייצב כל יום בתחנת הרכבת, בדיוק בשעה שבה נהג לקבל את אדוניו השב מעבודתו.
די מהר הבחינו עובדי התחנה ואחדים מהנוסעים, בכלב הממתין בכל יום לאדוניו המת. הם החלו להאכיל אותו. במיוחד דאג לו אז גנן התחנה, שהתגורר בסמוך לה.
חוקר, שחקר באותה תקופה את היעלמותם של כלבי האקיטה ושהיה בעבר מתלמידיו של הפרופסור אואנו, פרסם בשנת 1928 מאמר על אודות האצ'יקו. אחריה באו עוד פרסומים ובשנת 1932 זכה סיפורו של הכלב הנאמן לפרסום רחב.
כך היה האצ'יקו הכלב לסמל של נאמנות מרגשת של כלב לבעליו. עד כדי כך נגע הפרסום לליבם של היפאנים, עד שגזע כלבי האקיטה, החל לגדול שוב וניצל מהכחדה מוחלטת.
כשנה לפני מותו, הוצב פסלו של האצ'יקו הנאמן, בכניסה לתחנת שיבויה. הטקס נעשה, אגב, בנוכחותו של הכלב האצ'יקו עצמו. הוא המשיך להגיע ולהמתין לשוב אדוניו בתחנה, עד היום שבו הוא נמצא מת, במרץ 1935.
גופתו של האצ'יקו פוחלצה והיא מוצגת כיום במוזיאון הלאומי למדע בטוקיו. על סיפורו של הכלב הנאמן נעשה בשנת 2009 הסרט ההוליוודי "האצ'י", בכיכובו של השחקן ריצ'ארד גיר, סרט שזכה להצלחה רבה.
פירוש השם האצ'יקו, אגב, הוא ביפאנית "הנסיך השמיני". לכלב האצ'יקו הוא ניתן על שום היותו השמיני בהמלטה בה נולד.
הנה קדימון מתורגם לסרט האצ'יקו (מתורגם):
https://youtu.be/6Q28cXyCbA0
סיפורו של האצ'יקו באנגלית:
https://youtu.be/3dBjE56ce_s?t=27s
סרטון אמיתי של הכלב הנאמן:
https://youtu.be/NHCx-xNQXIY
סצנת המפגש האקראי עם אשת אדוניו המת מהסרט "האצ'י":
https://youtu.be/k8qM14qF_Kc
מצגת וידאו על הכלב הנאמן:
https://youtu.be/fJxgu8TtIWI
והפוחלץ שלו במוזיאון:
https://youtu.be/n_1AkdxxQ3E
והסיפור המלא על האצ'יקו:
https://youtu.be/M-gUq3opk6g?long=yes
יחידה 442 של הצבא האמריקני היא היחידה שקיבלה הכי הרבה עיטורי גבורה במלחמת העולם השנייה. המעניין ביותר הוא שהחיילים של יחידה זו היו חיילים שכולם היו ממוצא יפאני.
המעניין הוא שדווקא אזרחי ארה"ב ממוצא יפאני, אזרחים שהיה חשש שישתפו פעולה עם יפאן, האוייבת הראשית של ארה"ב במלחמה, דווקא הם הוכיחו את גבורתם והנאמנות שלהם לארה"ב במהלך המלחמה, בלוחמה אמיצה במיוחד בשדה הקרב.
הנה סרטון על יחידה 422 של הצבא האמריקני במלחמת העולם השניה:
http://youtu.be/zw_3KO9c_QE
יש אמונה נרחבת שהסיבה שמברכים "לחיים" בהרמת כוסית ומקישים את הכוסות זו בזו היא עתיקה וקשורה בסוג של מבחן נאמנות בקרב מלכים ואצילים בימי קדם. הרעיון היה שבימי קדם נהגו המנהיגים להרעיל אחד את השני או אחד את זה שחשק בתפקידו. בעת שהשיקו את הכוסות שלהם בחוזקה, היה היין שבכוסותיהם נשפך מכוס לכוס ומתערבב.
איכס, אנחנו שומעים אתכם אומרים... למה לבן אדם לשתות יין או שיכר מכוס של מישהו אחר? - ובכן, זו הייתה מחווה של אמון הדדי וביטוח נגד הרעלות. אציל או מלך יכול היה לבחון כך את נאמנותו של מי שסועד איתו ומרים כוסית, כי אם שם רעל בכוסו, הרי שהשקת הכוסות תהרוג גם אותו...
אגב, עם כוסות זכוכית זה בטח לא היה עובד. סביר שהן היו מתנפצות. אבל עם כוסות החרס, האבן או העץ שהיו נהוגות אז, זה בהחלט עבד. אלא אם שני השתיינים היו מנסים להרעיל זה את זה, ממש באותו זמן.
אגב, יש עוד הסברים אחרים למנהג, שאולי אף נכונים יותר. אחד מהם שכך צירפו את חוש השמיעה לחגיגת החושים שבשתיית היין. שהרי כל החושים האחרים כבר היו מעורבים בשתייה, כולל חושי הריח, הטעם, הראייה והמישוש. ה'קלינג!' של השקת הכוסות הוסיף גם את הצליל לחוויה.
עוד רעיון אומר שהשקת הכוסות בקבוצה היא איחוד של כולם לנקודה מרכזית, או אפילו החזרת היין שפוצל מהבקבוק למפגש משותף...
על מקור המנהג (עברית):
https://youtu.be/zhVtaIOks80?t=7m48s&end=8m13s
סרטון מפורט באנגלית:
https://youtu.be/Dt5ZNl-J2Ck
והסיבה שאנחנו אומרים "לחיים" עם כוס משקה ביד (עברית):
https://youtu.be/nm_2cJkMxRY
אמנם הכלב ידוע כחיה נאמנה לאדם, אבל באדינבורג ניצב פסלו מהמאה ה-19 של הכלב הסקוטי בובי גרייפרייר (Greyfriars Bobby) מהעיר אדינבורו. בובי התעלה על כל מה שמוכר בהיסטוריה והיה כנראה הכלב הנאמן ביותר אי-פעם.
סיפורו של בובי מתחיל אחרי מות אדוניו, הסקוטי ג'ון גריי. בובי הכלב שהיה מסייר עם בעליו, לא נטש את קברו של גריי בבית הקברות גרייפרייר קירק (Greyfriars Kirk) ושמר עליו במשך 14 שנה ברציפות, עד למותו שלו ב-1872. הוא סרב לעזוב את הקבר ובכל פעם שניסו להרחיקו מבית הקברות, הוא התעקש וחזר בדיוק למקום שבו קבור אדוניו המת.
בהתחלה ניסה שוב ושוב שומר בית הקברות להרחיקו משם. אבל הוא השתכנע לבסוף שמדובר בכלב עקשן ומיוחד במינו והתיר לו להישאר. אוכל קיבל בובי בכל יום מבעלי המסעדות והפאבים הסמוכים לבית הקברות, אנשים שהתרגשו מהנאמנות שלו למי שהיה עד לא מזמן לקוח שלהם. אבל מי שהגן בחייו על שלומו וזכויותיו של הכלב היה הלורד של אדינבורו. הלורד העשיר ורב-הכוח כל כך התרשם מנאמנותו, עד שהעניק לו את אות הכבוד הגבוה ביותר של העיר ומימן את רישיונו העירוני לכל החיים.
מאז מותו וקבורתו בקבר מכובד סמוך לבעליו, הפך הכלב בובי לאחד מנכבדיה המתים של העיר. בכל 14 לינואר מתקיימת לזכרו אזכרה שנתית ומכובדת בהשתתפות ראש העיר. מספרים שתושבי אדינבורו והמבקרים הרבים שפוקדים את הקבר מניחים עליו פרחים בכל יום.
בשנת 1961 צילמו אולפני וולט דיסני את סיפורו של בובי גרייפרייר והפכו את סיפורו למפורסם וידוע בעולם כולו.
הנה סיפורו של בובי גרייפרייר:
https://youtu.be/xPA7Ay-4ABo
על התקופה שאחרי מות בעליו:
http://youtu.be/OjSkBhCVb3M
האזכרה השנתית לזכרו של בובי:
https://youtu.be/9uzu-gV7dpc
סרטון שנעשה לזכרו:
http://youtu.be/OWblfj8Yse8
והנה הפתיחה והסיום של סרט שעשה עליו וולט דיסני:
http://youtu.be/B29nA5GVvFE
נאמנות
לאחרונה מדברים אצלנו על לאומיות ולאומנות, אבל לא כולם יודעים שהמושגים הללו שונים ומה השוני ביניהם.
הלאומנות (Ultranationalism) היא תפיסה קיצונית של הלאומיות, המעמידה את יעדי קבוצת הלאום במקום הראשון ומשתדלת לקדם אותה בכל מחיר.
בצורותיה הקיצוניות, הלאומנות מקדשת את צרכי הלאום ומעמידה אותם מעל צרכיהם של עמים אחרים. בכך היא שונה מהלאומיות, שבניגוד לה לא מתרחקת מעמדה ליברלית ופלורליסטית ביחס לעמים אחרים.
לאומנים תופסים בדרך כלל את הלאום שלהם כנעלה על לאומים אחרים ונוטים להתייחס לבני לאומים אחרים בהתנשאות, ביטול ואף בשנאה.
יש קושי בהבחנה בין לאומיות ללאומנות ויש שפות בהן אין כלל הבדל או הבחנה מילולית בין המושגים. יש אומרים שזיהוי של ההבדלים ביניהם תלוי ברקע של הבוחנים ובהשקפת עולמם. ועדיין, ברור שלאומנים רואים בעמם ערך עליון, הניצב מבחינתם מעל כל ערך אחר.
כך או כך ובשונה מהלאומיות, הלאומנות בהיסטוריה נהגה לקדם את מטרות הלאום, גם כשהדבר פגע בבני לאומים אחרים או בבני אדם בכלל.
מבחינת הלאומנים זה הצדיק בעבר את ניצולם של עמים ומדינות כאלה ואפילו את גילויי התוקפנות כלפיהם, כולל כיבוש והשתלטות על שטחיהם.
לא פעם בהיסטוריה אירגנו לאומנים פעולות אלימות, שהגיעו לעתים אף למקרים של "רצח עם". הבולט במקרים הללו היא שואת היהודים שביצעו חיילי ה-SS של המשטר הנאצי הגרמני, לאומנים שרצחו בשליחות השלטון הגזעני ההיטלראי, במהלך מלחמת העולם השנייה.
#סוגי לאומנות
הלאומנות יכולה לפנות לכיוונים שונים, כמו:
לאומנות אתנית (בה עולה טובת העם על טובת האדם הפרטי) - ההיסטוריה זוכרת כזו אצל העם הגרמני והעם הסלבי וכיום ניתן לראות אותה גם אצלנו בישראל.
לאומנות אזרחית - בה עולה טובת המדינה על טובת האזרח, מה שמאפשר למנוע ממנו זכויות מסוימות, כשהן עומדות בניגוד לטובת המדינה או המפלגה. באימפריה הרומית נפוצה לאומנות אזרחית כזו, בה נמנעו מהאזרח זכויות שונות, אם הן עמדו כנגד טובת האימפריה.
לא פעם יש לאומנות הקשורה לכיוונים פשיסטים (כמו איטליה בתקופת מוסוליני).
לעתים הלאומנות קשורה לגזענות (כמו בגרמניה של היטלר ובאימפריה היפנית בימי טוג'ו היידקי).
לאומנות טעונה בקיצוניות דתית.
לאומנות לקידוש האלימות והמלחמה.
לאומנות המתנגדת להתפשטות אימפריאליסטית או לדחייתה.
לאומנות המתחברת לרעיונות סוציאליסטיים או קומוניסטיים.
הנה הלאומיות ויתרונותיה בתיאור שחלקו מאתגר לחלקנו (מתורגם):
https://youtu.be/j6bbCaaTPdk
הלאומנות הרוסית:
https://youtu.be/XRYtzuEOZ8k
הלאומנות בגרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה (עברית):
https://youtu.be/LyX5zDoLyIc
אמריקאים מתארים מה לאומיות אומרת להם (מתורגם):
https://youtu.be/aMxUrsoq73g
שיר הלאומיות של יובל מנדלסון (עברית):
https://youtu.be/d7WopjLewU0
והדרך הקצרה ללאומנות היא לא פעם הפופוליזם (עברית):
https://youtu.be/P0sb9sF2MSo?long=yes
המחנך היהודי ד"ר יאנוש קורצ'אק (Janusz Korczak) היה מנהל בית יתומים יהודי בוורשה ואיש חינוך נערץ. עוד לפני המלחמה הוא היה כוכב רדיו של ממש, שהגיש תכנית קבועה על חינוך וילדים. הנאצים, שהכירו את שמו המפורסם, שחררו אותו מלצאת ברכבות למחנה הריכוז. אך יאנוש קורצ'אק סרב והחליט לא לעזוב את תלמידיו. הוא הלך עימם בשיירה ארוכה לעבר הרכבות ואלה הובילו את כולם אל המוות.
ולא רק אומץ ליבו ואהבתו לתלמידיו וילדי בית היתומים שלו עומדים לזכותו של המחנך הדגול הזה. קורצ'אק היה מהמחנכים הראשונים בעולם שהנהיגו שיטות חינוך דמוקרטיות. בית היתומים שלו נתן לילדים מעין אוטומיה עצמית בניהולם. בית היתומים כלל פרלמנט, ועדת חקיקה, עיתון שבועי ואפילו בית דין, שבראשו עמדו שופטים ילדים, שהתחלפו מידי שבוע. בכל שבת התכנס בין הדין של הילדים, על מנת לדון בתלונות שהוגשו באותו שבוע כנגד ילדים ומבוגרים כאחד, מורים ועובדים אחרים. לילדים הייתה זכות להעמיד למשפט אפילו את קורצ'אק עצמו, שנשפט לא פעם...
בבתי היתומים שהנהיג זכה כל ילד לחונך בוגר ממנו. כך שאבו הילדים הקטנים דוגמה אישית והדרכה קבועה, בעוד הגדולים קיבלו אחריות והפכו מעין מורים צעירים וחושבים. שיטה זו מיושמת כיום במוסדות חינוך בכל העולם.
הנה סרטון שמספר על יאנוש קורצ'אק (עברית):
http://youtu.be/blAifH1Cswo
קטע מתוך סרט "ההתקוממות" שמציג את יאנוש קורצ'אק ברגעי הבחירה שלו (מתורגם):
http://youtu.be/f-xnLOgvHno
וסרט תיעודי ארוך יותר ומרגש על קורצ'אק (עברית):
https://youtu.be/jOXkwLzhD18?long=yes
