שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
כיצד הפך ארט טייטום לוירטואוז הג'אז הגדול?
מספרים על הפסנתרן פטס וולר שגילה פעם שארט טייטום נכנס למועדון ג'אז שבו הוא ניגן. וולר, פסנתרן מדהים בפני עצמו, הציג את טייטום בספונטניות לקהל "אני רק פסנתרן, אבל הערב אלוהים נמצא בבית!"
ואכן, ארט טייטום, או ארט טאטום (Art Tatum), היה ככל הנראה וירטואוז הפסנתר הגדול בתולדות הג'אז. מי שקאונט בייסי יכנה "הפלא השמיני של העולם" אילתר וניגן בפסנתר בשליטה טכנית מוחלטת והפך לאגדה בלתי נתפסת בחייו. הפסנתרן הקלאסי האגדי ולדימיר הורוביץ תיאר אותו פעם כגדול הפסנתרנים בעולם, אבל גדול הפסנתרנים בכלל, לא רק בג'אז!
הוא לא טעה. מספרים שכשהפסנתרן אוסקר פיטרסון, עוד אושיית פסנתר ג'אז בלתי נשכחת, שמע את ארט טייטום בצעירותו, הוא הפסיק לנגן חודשיים. אחר כך הפך לתלמידו ואמר עליו שהוא נגן הג'אז הגדול ביותר אי-פעם. במהלך חייו הפך טייטום למורה של גאון ג'אז נוסף, תלוניוס מונק. רבים אומרים שסגנון הביבופ בג'אז, שהוא היה מהתורמים העיקריים ללידתו, הושפע במיוחד מהטכניקה והמקצבים המורכבים והמהירים שבסגנון הנגינה של טייטום.
אם להביט אחורה על חייו, כל אלו הם הישגים ממש לא רעים למי שסבל בילדותו מקטרקטים שהפכו אותו כמעט עיוור. אבל די מהר טייטום התגלה כילד פלא מוסיקלי. מי שכבר בגיל שלוש לימד את עצמו לנגן משמיעה, תוך שהוא מאזין לקטעי נגינה שהוקלטו על סרט מנוקב בפסנתר אוטומטי, למד לנגן כך יצירות שנכתבו במקור לשני נגנים. האגדה מספרת שהוא למד לנגן את כל התפקידים של יצירות לארבע ידיים, על ידי שנגע בקלידיו הלחוצים של הפסנתר האוטומטי. שליטתו בכל אחת משתי ידיו הייתה זהה. "אין דברים כאלה", יאמר לכם כל פסנתרן...
כך פיתח ארט טייטום סגנון נגינה מהיר במיוחד, וירטואוזי ועשיר, אבל גם מוסיקלי להפליא ומפוצץ בכישרון. רשמית, הסגנון שלו היה הסטרייד פיאנו, אבל ההרמוניות והטכניקה שלו היו כה משוכללים, עד שניגן בכל סגנון שבו בחר בצורה מושלמת. בתוך מערבולות הצלילים העשירות יכולת לשמוע אינספור קישוטים, מהלכים הרמוניים וכמו-פוליפוניים מרהיבים, ציטטות מחוכמות של פראזות ג'אז שבאות בהקשרים מפתיעים, שינויי קצב ופוליריתמיקה - מוחו פעל במהירות שאינה אנושית והידיים שלו דיברו את המוסיקה באופן שאיש לא הצליח להבין, בטח לא בזמן אמת או בשמיעה ראשונה.
אם כבר לקשור אותו לעצים גבוהים, לרבים הוא הזכיר את האגדות על העץ הכי גבוה בתולדות המוסיקה - אלו שסופרו על יוהאן סבסטיאן באך, לא פחות...
טייטום היה עילוי. כשהגיע לניו יורק ב-1932 והחל להקליט, אנשים לא האמינו שאת קטעי הסולו המבריקים שהקליט, כולל יצירת המופת "רג הנמר", ניגן פסנתרן אחד בלבד...
כשהוא החל להופיע במועדוני הג'אז הנחשבים של רחוב 52 בניו יורק, אנשים עמדו בתור לשמוע את הפלא השחור והמוצלח של הג'אז הפסנתרני. גם השלישייה שהקים הייתה להרכב נודע ובשנות ה-50 כל מוסיקאי ג'אז שהחשיב את עצמו ניסה לנגן עם אגדת הפסנתר שהוא היה.
בקיץ 1956 מת ארט טייטום ועולם הג'אז נפרד מענק שלא היה כמותו על הפסנתר. סכמו את הדברים היטב מילותיו של עוד מעריץ, שגם הוא עצמו נחשב מגדולי פסנתרי הג'אז אי פעם, הרבי הנקוק. הוא אמר פעם ש"איש אינו יכול להשתוות לארט טייטום". אם לומר את האמת, מי בכלל ניסה...
זה היה ארט טאטום:
https://youtu.be/JycfQd9nk9M
"יסטרדייז" שהוא מבצע כאן מדגים מהו וירטואוז ג'אז:
https://youtu.be/D9Cs_zb4q14
בג'אם מהסרט "הדורסים המופלאים":
https://youtu.be/mVuE0ywwBO0
גרסת הג'אז לוואלס בדו דיאז מינור של שופן:
https://youtu.be/ke2_qob16ls
והוא היה המורה של ענק נוסף, אוסקר פיטרסון שכאן עושה מחווה לבאך:
https://youtu.be/GrvRiz0Idfc
ולדבוז'אק:
https://youtu.be/qYcZGPLAnHA
הוא ידע גם להתרגע, כמו ב"All the things you are" עם הסקסופוניסט בן וובסטר:
https://youtu.be/eAuR9Bl4UHY
צונאמי של צלילים מדויקים להפליא - "רג הנמר" (Tiger Rag) העילאי של טייטום הצעיר:
https://youtu.be/xu7UP4wdn7I
איך מבצע ג'ייקוב קולייר להקה שלמה לבד?
אם מוצרט הילד היה מתגלה בימינו, בטח כך הוא היה מופיע... בגיל 18 הוא התפרסם בסרטון שיצר וזכה לתפוצה ויראלית ביוטיוב, בגיל 19 החתים אותו לייבל התקליטים של קווינסי ג'ונס ובגיל 22 כבר זכה בפרס הגראמי, פסגת השאיפות של מוסיקאים בכל העולם.
בגילו הצעיר הוא נחשב מהיוצרים החדשניים והייחודיים בעולם. קוראים לו ג'ייקוב קולייר (Jacob Collier) והוא ללא ספק מלך בהרמוניה, מוסיקלי להחריד, וירטואוז רב-כלי כמעט בלתי נתפס, בעל יכולת טכנית מרשימה בתפעול של סינתסייזר, לופר, סמפלר, הרמונייזר ושלל כלים אקוסטיים. את כל אלה הוא מנגן ומתפעל בדילוגים מטורפים ומתוזמנים ברמה של קוסם. הוא גם צעיר, תוסס, יפה להפליא וכנראה גם אמביציוזי ללא גבול.
דיי, חייבת להיות לו איזו שהיא מגרעת ובסוף בטח נגלה מהי. אבל בינתיים יצויין לפרוטוקול שהמוסיקאי המופלא הזה זוכה להערכה אדירה גם מקיסרי הג'אז הנוכחיים, כולל צ'יק קוריאה, הרבי הנקוק וקווינסי ג'ונס.
אבל כשמגלים שהוא גם בחור נחמד אמיתי בהופעות שלו ובאהבה הפשוטה שהוא נותן לקהל, זה כבר ממש מרגיז. אומרים על הבריטים שהם מנומסים מדי והוא אכן כזה, אבל הוא ממש יודע להודות לקהל שלו מכל הלב ולהוקיר דברים קטנים.
קולייר יודע לספק מופע סולו נדיר. האיש ווקאליסט מצוין, שר נהדר ומסוגל לבצע לופים ב-8 קולות על קטעים שלמים, כדי ליצור לעצמו בסיס של מקהלה ולאלתר עליו בנגינה ובקול תשיעי. גם את האינטרנט הוא מפליא לאלף ומשתמש בו היטב כפלטפורמה מעולה להפצת המוסיקה שלו.
את העולם המוסיקלי והאסתטי שלו יוצר השילוב המיוחד שהוא עושה, בין מגוון הז'אנרים שהוא חוגג ומבצע, ביניהם ג'אז, סול, מוסיקה קלאסית, פולק, טריפ-הופ ומוסיקה ברזילאית, בביצועי אימפרוביזציה וא-קאפלה.
הוא מעבד ומתזמר מופלא, שתזמורות והרכבים מרכזיים מכל העולם מזמינים אצלו עבודות, מולטי אינסטרומנטליסט, שזה אומר שהוא מנגן על שלל כלים, כולל באס, סינתסייזר, סמפלר, פסנתר, מלודיקה, גיטרה אקוסטית, פרקשן, תופים ובטח ממש עכשיו הוא גם לומד סקסופון, חצוצרה ועוד כמה כלים שאנחנו כנראה עוד לא מכירים...
ואחרי ששומעים את כל החזיז והרעם, של סופת הציקלון שהוא מייצר עם כל הכלים והקולות הווירטואוזיים שלו, כשאנו כבר בטוחים שרק בכל ההמולה הזו הוא יכול ללבלב, שומעים אותו מנגן כל כך נהדר, בפסנתר סולו או רק בבאס. אז מבינים הכל - הבחור הזה הוא מה שכינה ה-BBC "כוח טבע" (force of nature).
הפלא מסביר:
https://youtu.be/JgturagD0hA
אפילו הקליפים שלו נהדרים:
https://youtu.be/IlFD298wTOM
שירה ב-6 קולות - כך הוא נחשף לעולם:
https://youtu.be/cttFanV0o7c
מבנים מורכבים בטירוף - כך הוא עובד עם קהל:
https://youtu.be/mSqaQaoifww
צניעות לא מזיקה אף פעם - סיידקיק של ג'ונה נילסון:
https://youtu.be/72vOux51-o4
רק פסנתר:
https://youtu.be/0m_49kIjNVY
ומה קורה כשתזמורת מלווה אותו:
https://youtu.be/kIjExHdnx2E
ראו כמה יפה הוא מסביר מושגים בסיסיים במוסיקה:
https://youtu.be/eRkgK4jfi6M?long=yes
והנה ג'ייקוב קולייר בהרצאה, אופס, בהופעה בטד:
https://youtu.be/dDZoGcQVjJg?long=yes
מי היה הבסיסט הגדול ג'קו פסטוריוס?
דומה שבכל תולדות הג'אז אין הרבה סיפורים מדהימים ועצובים כמו זה של ג'אקו פסטוריוס (Jaco Pastorius). מנער מוכשר הוא היה לאגדת ג'אז מובילה שתועפות של הערצה נשפכו עליה מכל עבר, אבל הוא הלך והתמכר לסמים, השתגע ולבסוף מת, בתגרת שיכורים עלובה.
מי שיהיה הבסיסט החשוב בהיסטוריה, החל את דרכו כמתופף בכלל. ג'אקו נולד ב-1951 בפנסילבניה, לאב שהיה זמר ג'אז בביג בנד מקומי. אבל כשהוא הגיע ללהקה שבה ניגן מתופף מעולה, החליט ג'אקו לנגן באס. זה היה כלי שהוא מעולם לא ניגן בו. אבל הוא ניגן בהשפעת נגנים גדולים, כשהוא הולך והשתפר ומגבש לו כישורי נגינה וכתיבת שירים מעולים.
כשעברה המשפחה לפלורידה, הוא נחשף לסגנונות שונים של ג'אז ומתחיל לנגן גיטרה בס חשמלית. היה שלב שהוא קנה קונטרבס, אבל אחרי שהכלי נסדק, בגלל הלחות הגבוהה במקום, התמסר ג'אקו לבס החשמלית, כלי שאיתו הוא עתיד לעשות דרך מרהיבה אל הפסגה.
הוא ניגן בתחילה בלהקות שונות, בעיקר מוסיקת R&B וג'אז. בשנת 1974 הוא מתחבר ומתחיל לנגן עם גיטריסט ג'אז צעיר שעתיד גם הוא להפוך לאגדה, פט מתיני. ביחד הם מקליטים את אלבום הפיוז'ן הראשון של שניהם, Bright Size Life.
כבר אז מבין ג'אקו שהוא משהו מיוחד. אבל בניגוד לענקים אחרים, שנותנים לאחרים להכתיר אותם, הוא פיתח את היהירות המפורסמת שלו. למוסיקאים שהוא הכיר אז הוא נהג לומר ביובש "אני הבסיסט הטוב בעולם". בסרט תיעודי שנעשה עליו סיפרו כמה נגני ג'אז ידועים על החוויה המשותפת שמתחילה מהרגע שבו ג'אקו מספר לך שהוא הבסיסט הטוב בעולם ועד לרגע שבו אתה מבין שהוא לא מגזים.
כך גם הציג את עצמו פסטוריוס לג'ו זאווינול, המנהיג של Weather Report, להקת הפיוז'ן הטובה בעולם בשנות ה-70. זה היה לאחר שהוא רואה הופעה של הלהקה המצוינת ומחליט שהיא טובה לו. זאווינול, יוצר דגול ונגן מליגת העל של עולם הג'אז-רוק והפיוז'ן, הביט בג'אקו בזלזול ולא התייחס לשחצנות שלו בחיוב. הוא סירב לקבל אותו ללהקה.
צריך להבין ש"תחזית מזג אוויר" כמו שקראו לה אז בארץ, הייתה סופרגרופ, להקת-על המכילה נגני-על שלא חסרים כישרון ווירטואוזיות. רבים רואים בה את להקת הפיוז'ן הטובה בכל הזמנים. אבל לפסטוריוס הצעיר וממוקד המטרה לקח רק ימים ספורים, עד שהוא הוחתם כבסיסט הגדול של להקת הפיוז'ן הטובה בכל הזמנים והפך, כמה צפוי באגדות, לכוכב הבלתי מעורער שלה.
צריך להזכיר שהוא היה באסיסט, נגן של גיטרה בס, כלי ליווי שעד אז נחשב אפור יחסית? שהוא לא ניגן אפילו בקונטרבס? - אבל ג'אקו של אותם ימים התגלה כבסיסט המוכשר והיצירתי ביותר שנראה בג'אז המודרני.
מעבר ל-feel, לתזמון, לפרייזינג ולטכניקה הבלתי נתפסת שלו, אחרי הוירטואוזיות, המקצבים האפרו-קובניים, הנגינה והגרוב ששאב מעולמות ה-R&B וה-Fאנק, הנגינה מלאת האוברטונים, המלודיות דמויות כלי הנשיפה שייצר מגיטרת הפרטלס בס שלו - מאחרי כל אלה עמד מוח של גאון, פרוע, תזזיתי וחושני, אבל מדויק ומחושב להפליא, איש שהוא הבס שלו והיא ההמשך של עצמו.
לרבים הזכיר פסטוריוס, בהתלהבות, ההנאה והאנרגיה שלו, ענק מהפכני אחר בשם ג'ימי הנדריקס. כמו הנדריקס, גם ג'אקו היה מטאור והוא החל את מסעו בדרך להיות הבסיסט המשפיע ביותר בתולדות הג'אז ולפתוח לבסיסטים אחרים אופקים חדשים. אבל ממש כמו עילוי הגיטרה הגדול, גם ג'אקו היה כוכב שביט, שההשערה מסביבו הייתה שגורלו הטרגי יהיה ליפול מהר ולמות צעיר.
בינתיים, כשיוציא את אלבום הסולו שלו "ג'אקו פסטוריוס", הוא יטלטל לחלוטין את עולם הג'אז ואת תחום הבס. פעם הוא סיפר בראיון כמה היה מתוסכל לגלות שאחרי שהאלבום יצא, נעלמו כל הבסיסטים הגדולים למשך חודשיים. "הם ישבו ולמדו את האלבום בבית ואז הגיחו, כשהם מנגנים ג'אקו יותר טוב מג'אקו..." הוא התלונן.
כך או כך, ג'אקו בן ה-24 היה בנסיקה אל הנצח. ההצלחה הייתה חזקה ומהירה כל כך, שיתכן שכאן נזרע הזרע שיוביל לנפילה האיומה, שתבוא בעוד מספר שנים. אבל בינתיים ג'אקו ימשיך להכות גלים, גם ב"ווד'ר ריפורט", במיוחד באלבום המוצלח והמצליח Heavy Weather והן באלבום הבכורה המופתי שיצר עם חברו פט מתיני.
יותר ויותר יבוא לידי ביטוי גם התפקיד המרכזי של פסטוריוס בבום של הג'אז-רוק, אותו חיבור מופלא בין שני סגנונות שפרצו והתחברו להם לפתע יחדיו והיו חלק ממהפכת הפיוז'ן הכללית.
אבל היחסים המעורערים בין פסטוריוס לג'ו זאווינול, מנהיג הלהקה, גרמו לו לעזוב את Weather Report. הוא נשאר לבד. ג'אקו ימשיך לנגן ולהופיע, אך מעתה יילך מצבו ויתדרדר. הוא עתיד להפוך לצל חיוור של המוסיקאי שהוא היה. בהדרגה הוא הופך להומלס, מכור לאלכוהול ולסמים.
מותו ב-1987 היה לא יאומן בסתמיות שלו. ג'אקו פסטוריוס נתפס כשעלה לבמה בהופעה של קרלוס סנטנה. הוא הורחק מהמופע והגיע למועדון, שגם ממנו הוא מגורש. תוך שהם מרחיקים אותו משם, הוא נאבק בשומרים ואחד המאבטחים חבט בו בכוח והכניס אותו לתרדמת. בתוך ימים אחדים נפח את נשמתו גדול נגני הבס של הג'אז בכל הזמנים.
בבקשה, שמרו על עצמכם מאלכוהול ואל תשתמשו בסמים!
הנה ג'קו פסטוריוס בצעירותו מנגן את Purple Haze של ג'ימי הנדריקס:
https://youtu.be/vELtNFZHqEc
בלהקת Weather Report:
https://youtu.be/i8q6sR6yZCE
זכרונות מרגשים מפסטוריוס הצעיר:
https://youtu.be/1szdo70cSN0
ג'אקו בנגינת אוברטונים ב-Portrait of Tracy:
https://youtu.be/25DXcFg1TFo
יצירתו הכי מפורסמת - "דה צ'יקן":
https://youtu.be/TgntkGc5iBo
זה אולי מה שנקרא "לנגן פסטוריוס יותר טוב מפסטוריוס" (לא באמת...) נגן באס בשם ריקרדו אוליבה עם ההרכב שלו ב-"The Chicken":
https://youtu.be/ST9--HWOTA8
סולו אופייני של פסטוריוס לבד:
https://youtu.be/lEKwLwbrYnM
וקדימון לסרט תיעודי עליו:
https://youtu.be/xYE-tm8UBSM
איך היה מישל פטרוצ'יאני לענק הג'אז הגמדי?
בבית הקברות פר לאשז בפריז, לא רחוק מקברו של גדול הפסנתר הקלאסי פרדריק שופן, קבור המלחין ופסנתרן הג'אז הגאוני מישל פטרוצ'יאני (Michel Petrucciani), האיש שהוכיח שנכות לא צריכה להגביל בני אדם בדבר.
למרות הפָּרֶכֶת (Osteogenesis Imperfecta) שסבל ממנה, מחלה תורשתית נדירה שגרמה לו לא לגדול ולעצמותיו להיות פריכות ושבירות מאד, ידיו של פטרוצ'אני היו נורמליות בגודלן. בגובה של 99 סנטימטרים בלבד ועם עצמות שבריריות מלידה, מישל פטרוצ'יאני היה לאחד מגדולי פסנתרני הג'אז של סוף המילניום ולאיש קטן הקומה ביותר שכיכב בז'אנר הזה.
כבר בגיל 4, לאחר שצפה בטלוויזיה בהופעה של דיוק אלינגטון, החליט פטרוצ'אני הפעוט שהוא רוצה להיות פסנתרן כמוהו. בהמשך הוא יושפע גם מביל אוונס וקית' ג'ארט. אבל מי שנולד למשפחה ממוצא איטלקי, בדרום צרפת, סבל מתופעה מולדת של עצמות שבירות. כוח פיזי לא היה לו אבל הוא התברך בכוח רצון אדיר ומישל פטרוצ'אני עתיד להפוך לכל מה שחלם להיות.
בגיל 21 פטרוצ'יאני הפך לגיבור ג'אז, כשהיה לג'אזיסט הצרפתי הראשון שהחתימה חברת "בלו נוט" החשובה. הוא זכה להקליט בה 6 אלבומים של הרכבים בראשותו. ב-1994 והוא רק בן 29 הוא הוכתר בצרפת וזכה באות לגיון הכבוד הצרפתי.
מחלתו, שפגעה גם בריאותיו, פגעה מאוד גם ביכולתו הפיזית. הוא נע על כיסא גלגלים או בסיוע של מקלות הליכה ובשלבים רבים נשאו אותו בני משפחתו וחבריו על הידיים.
אבל לנגן פטרוצ'אני ניגן היטב ואף זכה לפיצוי בדמות כישרון מוסיקלי בלתי נתפס. במהלך הקריירה שלו הוא ניגן עם לא מעט מענקי הג'אז של התקופה, כולל אדי גומז, נגני הבס דייב הולנד, גארי פיקוק וסטנלי קלארק, הסקסופוניסטים צ'ארלס לויד, לי קוניץ וג'רי מאליגן, המתופף ז'אק דז'ונט וענק החצוצרה דיזי גילספי.
עם עוד שני ענקים, הגיטריסט ג'ים הול והסקסופוניסט המצוין וויין שורטר, הוא הקים את שלישיית "Power of three".
אבל בשנת 1999, ימים אחדים אחרי יום הולדתו ה-36, הובהל גאון הפסנתר לבית חולים בפריז, כשהוא סובל מדלקת ריאות. לרופאים נותר רק לקבוע את מותו. הוא נקבר בבית הקברות פר לשז בפריז.
נשיא צרפת, ז'אק שיראק, הספיד אותו במילים גדולות, על היותו "דוגמה ומופת לכל אדם". ההיסטוריה תזכור אותו כמי שהמחלה התורשתית והנדירה שגרמה לו לגמדות, לא הפריעה לו להפוך לענק מוזיקלי של ממש.
הנה רגעים בחייו של מישל פטרוצ'אני:
https://youtu.be/pnaphEdMQI4
דקה לחצות (Round midnight):
https://youtu.be/lUxQLU_eqfU
טייק דה איי טריין (Take the a Train):
https://youtu.be/YwCYdcvgmkY
בובת משי (Satin Doll) של אלינגטון:
https://youtu.be/mdToC1fope8
מפיח חיים חדשים בקלישאת ג'אז בסמה מוצ'ו (Bésame Mucho):
https://youtu.be/SPeXVzn-UcI
והסטנדרט "שיירה" (Caravan):
https://youtu.be/06_uCl_Bovs
מיהו נגן הרחוב ששווה מיליונים?
איך היה צ'ארלי פארקר לאבי הביבופ?
פעם נשאל מיילס דייוויס מהי תמצית הג'אז? - הוא לא חשב אפילו שניה וענה מיידית תשובה בת 4 מחלום: "לואי ארמסטרונג וצ'ארלי פרקר!".
אז כן. את סקסופוניסט הג'אז צ'ארלי פארקר (Charlie Parker) מכנים לעיתים "האלוהים של הביבופ" וההערצה אליו בעולם הג'אז היא עצומה, אבל בצד המוסיקה האלוהית שלו, התנהלו חייו של פארקר כרכבת הרים שכללה סמים קשים וסכנות ובדיעבד הביאה רכבת ההרים הזו גם למותו.
מגיל צעיר פארקר ניגן בתזמורות הג'אז המפורסמות של עירו, קנזס סיטי. כבר אז הוא זכה לכינוי "בירד", קיצור של "יארד בירד" - הכינוי המקורי שלו.
היו לפארקר חלומות גדולים וכדי להגשימם אותם הוא הגיע בסוף שנות ה-30 לניו יורק. עוד לא בן 20 וכבר היה לו ניסיון חיים עשיר והתמכרות קשה ובת 3 שנים לסמים קשים.
אך לא הגיל ולא הסמים הפריעו לו להתחבר לג'אזיסטים הכי מוכרים בניו-יורק. אלה התמלאו הערכה לצעיר המוכשר, עם הקצב המושלם והמוסיקליות המופלאה. הם לא שמו לב שהוא במסלול של הרס עצמי.
הוא עצמו החליט לשנות את הג'אז מהקצה אל הקצה ועשה בדיוק את זה. בהדרגה החל פארקר להתרחק מהסווינג ומהג'אז הנעים ששימש באולמות הריקודים. הוא החל לנגן ג'אז שנשמע אחרת מכל מה שהיה קיים. ב-1945 הוא החל את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו, עם החצוצרן דיזי גילספי. בשרשרת הופעות שהסעירו את עולם הג'אז לחלוטין, יתחילו השניים ליצור מוסיקה חדשה, בסגנון שדי מהר יקבל את הכינוי "ביבופ".
הביבופ היה ג'אז מהיר, קצבי, לא סימטרי ותזזיתי, שהתבסס על חילופי אקורדים וסולמות מהירים ומפתיעים מאד. פארקר ודיזי גם אפשרו ואפילו עודדו את המתופפים והבאסיסטים שלהם להפסיק ללוות ברקע באופן שמרני ולהתחיל לנגן בצורה מושקעת ויצירתית, בחזית ההופעה, שלא כמו שנהוג בג'אז ה"רגיל".
חובבי ג'אז רבים ונגנים הסתייגו אז מהסגנון החדש הזה. מנגד, היו מי שהבינו את האפשרויות החדשות שהביא הביבופ והצטרפו לשינוי. בהדרגה הפך הביבופ שלהם למיינסטרים של הג'אז, דבר שלא השתנה עד היום.
אבל המישור האישי "בירד" היה תקוע והלך וגלש במורד. הצלחת הביבופ לא גרמה לו לשנות את הרגלי הסמים שלו. הוא ניסה אמנם להיגמל ולהתנקות מהם, אבל ההתמכרות שלו רק הלכה והחמירה. היו לו כמה ההתמוטטויות והוא המשיך לצרוך סמים, תוך שהוא מתמכר לסמים קשים וצורך מנות הולכות וגדלות מהם, צולל במורד חייו.
חייבים להודות שחלק מהמוזיקה הטובה ביותר של פארקר הוקלטה ברגעים הקשים של המכור לסמים שהוא היה. ניסיונות שעשה שוב ושוב להיגמל ולהתנקות מהם, לא עזרו. מצבו של צ'ארלי פארקר החמיר לאחר שאיבד את בתו הקטנה והוא שקע עוד יותר בסמים. בגיל 31 הוא הפסיק להופיע ו-3 שנים אחר-כך הלך גאון הג'אז הצעיר לעולמו.
על אף שרשמית הייתה סיבת המוות כיב קיבה מדמם ודלקת ריאות, ברור היה שהתמכרותו להרואין גרמה לבסוף למותו. גופו היה זקן ועייף ובגיל 34 הוא מת מסמים.
מספרים שחוקר מקרי המוות העריך את גילו של פארקר המת כמצב של אדם בגילאי בין 50 ל-60.
אבל מורשתו של צ'רלי פרקר נשארה אחריו ולתמיד. כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים מרבית נגני הג'אז. צ'ארלי פארקר, מצידו, נחשב לאבי הג'אז המודרני ולאגדת ג'אז ענקית.
על פרקר עשה קלינט איסטווד את סרטו האיכותי הראשון, "בירד". בעיני רבים זה נחשב לסרט הג'אז הטוב ביותר אי-פעם והוא שהקנה לאיסטווד את תג האיכות של במאי שהמבקרים מעריכים.
הנה חייו של צ'ארלי פארקר:
https://youtu.be/q6_kbDGIBdc
קדימון הסרט "Bird" על צ'ארלי פארקר:
https://youtu.be/2qaSYknbapk
קטע מהסרט של קלינט איסטווד עליו:
https://youtu.be/ART5pmT6zro
סיפור חייו במצגת וידאו מצוינת שערכה ילדה:
https://youtu.be/CQjmZnl9Ciw
הביבופ הפך לאחד המנועים של תנועת הביט והביטניקים:
https://youtu.be/RfRJq0l5OTc
וסרט תיעודי על ענק הביבופ צ'רלי פארקר:
https://youtu.be/W1LBGTBjf9k?long=yes
מי היה גלן גולד גאון הפסנתר המטורף?
העולם הכיר במאה ה-20 כמה פסנתרנים גדולים, אבל גלן גולד היה המוזר והמשונה שבהם. המוסיקאי מקנדה היה גאון פסנתר, אחד מהגדולים שבנגני הפסנתר בכל הזמנים, בחור צעיר, יפה ונערץ, הרוק סטאר של הפסנתר הקלאסי, אבל מי שבמקביל עורר המון סקרנות ועניין תקשורתי, בין השאר בשל התנהגותו המוזרה והמשונה ולחלוטין לא על פי הכללים.
גולד נהג לנגן כשהוא לבוש במעיל ארוך, פעמים רבות כשעל ידיו כפפות, על כיסא ושטיחון שהביא מהבית. פעמים רבות ביקש תנורים מסביבו ובקונצרטים בישראל פוזרו מסביבו לא פחות מ-4 תנורי חימום.. בגיל 32 אגב, הוא חדל להופיע והתרכז בהקלטות בלבד.
הוא גם נהג לשיר את היצירה שהוא מנגן ולא עזרו כל המנצחים וטכנאי ההקלטות שביקשו שיחדול - רבות מיצירותיו מוקלטות כשקולו המשונה מזמר ברקע, ספק צלילים, ספק גניחות.
מוסיקלית הוא היה נגן מהפכני שרבים ראו בו "מכונת פסנתר" מופלאה. היו לו דעות על היצירות שניגן, שלעיתים קרובות לא תאמו את מה שמקובל בעולם המוסיקה הקלאסית. זה לא עזר להם כמובן... לא זו בלבד שהוא לא שינה דבר בביצועים של היצירות שניגן, בעיקר מהמוסיקה לכלי מקלדת של יוהאן סבסטיאן באך - אהבת הקהל אליו רק הלכה וגברה ובהדרגה הוא הצליח לשנות את תפיסתם של נגנים אחרים ורבים והפרשנות שלו הפכה יותר ויותר מקובלת בעולם הקלאסי.
קיצור חייו של גלן גולד (עברית):
https://youtu.be/c-UCIliThVA
קדימון לסרט על מי שהפך לרוק סטאר של הפסנתר הקלאסי:
https://youtu.be/199G40DuYvQ?t=8s
גלן גולד מדבר:
https://youtu.be/yzEHv1bmo2Q
סרטון תיעודי על קונצרט אחד שלו ששינה את המוסיקה הקלאסית:
https://youtu.be/ei18TjGnOjA?long=yes
וכל "וריאציות גולדברג" של באך בביצועו:
https://youtu.be/p4yAB37wG5s?long=yes
מיהו פגניני שסיפרו שמכר את נשמתו לשטן?
קראו לו ניקולו פגניני והוא היה מגדולי הכנרים בכל הזמנים וללא ספק הוירטואוז הגדול של נגינת הכינור. אביו של פגניני לימד אותו לנגן וכבר בגיל 9 החל להופיע.
כנגן כינור הוא זכה להצלחה מסחררת והרוויח הון עתק. הוא היה לנגן הראשון שעשה סיבובי הופעות ברחבי אירופה,התפרסם כווירטואוז נודד וזכה להצלחה ללא תקדים.
הופעותיו של פגניני היו כה מדהימות, מראהו כה מוזר ונגינתו כה מרתקת עד שאמונות טפלות ורכילויות רעות ידעו לספר כי כרת ברית עם השטן. אנשים שלא הצליחו להסביר לעצמם כיצד ניגן נגינה כה מושלמת, התעקשו פעמים רבות לגעת בו - רק כדי להאמין שהוא אכן בשר ודם.
מספרים שהוא הפגין את שליטתו המוחלטת בכינור בדרך מאוד מקורית - בקונצרטים שלו הוא נהג לקרוע מיתר ולנגן את היצירות על 3 מיתרים בלבד. מדי פעם הוא היה קורע מיתר נוסף ומנגן על שני מיתרים בלבד. האגדה מספרת על קונצרט שבו הוא הפליא לנגן יצירה מסובכת שלו על מיתר בודד בכינור.
ואגב, פגניני הנגן הווירטואוזי האפיל ולא בצדק על המלחין המצוין שהוא היה. רבים לא מודעים לכך שפגניני גם כתב יצירות נהדרות, בעיקר לכינור אבל גם לגיטרה. סדרת הקפריצ'ו לכינור שהוא הלחין נחשבת עד היום לאחת היצירות הקשות לביצוע בכלי הזה.
הנה מתכנית טלוויזיה שבה הכנר שלמה מינץ מספר על פגניני והכינור שלו (עברית):
http://youtu.be/V_5owTw94J4?t=1m49s
הכנר יאשה חפץ מבצע יצירה של פגניני, הקפריצ'ו מספר 24 לכינור:
http://youtu.be/vPcnGrie__M
וסיפור חייו של גאון הכינור בסרט תיעודי קצר:
https://youtu.be/iSnvjx9D-iU?long=yes
מי היה ילד הפלא של הפסנתר?
דניאל בארנבוים נולד בארגנטינה, להורים יהודים רוסים, שניהם מורים לפסנתר. הוא החל ללמוד פסנתר מאמו בגיל 5.
עוד לפני שהיה דניאל בן 8, הוא ניגן לראשונה בקונצרט בבואנוס איירס. כשעלה לישראל הוא הפך לתלמיד שקדן של מורים רבים ומעולים והפך בתוך שנים אחדות לילד הפלא העולמי של הפסנתר. בגיל 10 הוא כבר הופיע כפסנתרן ברומא ובווינה והפך לפסנתרן מקצועי שמופיע בכל המקומות המרכזיים בעולם.
במקביל, הוא החל ללמוד ניצוח, הרמוניה והלחנה ושקד על בסיס מוסיקלי רחב, שאיפשר לו בהמשך הקריירה להפוך גם לאחד מגדולי המנצחים בעולם כיום.
בארנבוים הצעיר מנגן עם מי שתהיה אשתו, הצ'לנית ז'קלין דה פרה:
http://youtu.be/mOLc1VGacq8
והנה דניאל בארנבוים בשנים האחרונות, מנגן את הקונצ'רטו מספר 5 של בטהובן:
http://youtu.be/IS-pFFEvzFY
תכנית חינוכית על גאון הפסנתר ברנבוים (עברית):
https://youtu.be/5Tq8AdDr0Gg?long=yes
ואוסף ראיונות מכל השנים, שמדגים את האיש ותפיסותיו (עברית):
https://youtu.be/owDpPG56V7I?long=yes
מספרים על הפסנתרן פטס וולר שגילה פעם שארט טייטום נכנס למועדון ג'אז שבו הוא ניגן. וולר, פסנתרן מדהים בפני עצמו, הציג את טייטום בספונטניות לקהל "אני רק פסנתרן, אבל הערב אלוהים נמצא בבית!"
ואכן, ארט טייטום, או ארט טאטום (Art Tatum), היה ככל הנראה וירטואוז הפסנתר הגדול בתולדות הג'אז. מי שקאונט בייסי יכנה "הפלא השמיני של העולם" אילתר וניגן בפסנתר בשליטה טכנית מוחלטת והפך לאגדה בלתי נתפסת בחייו. הפסנתרן הקלאסי האגדי ולדימיר הורוביץ תיאר אותו פעם כגדול הפסנתרנים בעולם, אבל גדול הפסנתרנים בכלל, לא רק בג'אז!
הוא לא טעה. מספרים שכשהפסנתרן אוסקר פיטרסון, עוד אושיית פסנתר ג'אז בלתי נשכחת, שמע את ארט טייטום בצעירותו, הוא הפסיק לנגן חודשיים. אחר כך הפך לתלמידו ואמר עליו שהוא נגן הג'אז הגדול ביותר אי-פעם. במהלך חייו הפך טייטום למורה של גאון ג'אז נוסף, תלוניוס מונק. רבים אומרים שסגנון הביבופ בג'אז, שהוא היה מהתורמים העיקריים ללידתו, הושפע במיוחד מהטכניקה והמקצבים המורכבים והמהירים שבסגנון הנגינה של טייטום.
אם להביט אחורה על חייו, כל אלו הם הישגים ממש לא רעים למי שסבל בילדותו מקטרקטים שהפכו אותו כמעט עיוור. אבל די מהר טייטום התגלה כילד פלא מוסיקלי. מי שכבר בגיל שלוש לימד את עצמו לנגן משמיעה, תוך שהוא מאזין לקטעי נגינה שהוקלטו על סרט מנוקב בפסנתר אוטומטי, למד לנגן כך יצירות שנכתבו במקור לשני נגנים. האגדה מספרת שהוא למד לנגן את כל התפקידים של יצירות לארבע ידיים, על ידי שנגע בקלידיו הלחוצים של הפסנתר האוטומטי. שליטתו בכל אחת משתי ידיו הייתה זהה. "אין דברים כאלה", יאמר לכם כל פסנתרן...
כך פיתח ארט טייטום סגנון נגינה מהיר במיוחד, וירטואוזי ועשיר, אבל גם מוסיקלי להפליא ומפוצץ בכישרון. רשמית, הסגנון שלו היה הסטרייד פיאנו, אבל ההרמוניות והטכניקה שלו היו כה משוכללים, עד שניגן בכל סגנון שבו בחר בצורה מושלמת. בתוך מערבולות הצלילים העשירות יכולת לשמוע אינספור קישוטים, מהלכים הרמוניים וכמו-פוליפוניים מרהיבים, ציטטות מחוכמות של פראזות ג'אז שבאות בהקשרים מפתיעים, שינויי קצב ופוליריתמיקה - מוחו פעל במהירות שאינה אנושית והידיים שלו דיברו את המוסיקה באופן שאיש לא הצליח להבין, בטח לא בזמן אמת או בשמיעה ראשונה.
אם כבר לקשור אותו לעצים גבוהים, לרבים הוא הזכיר את האגדות על העץ הכי גבוה בתולדות המוסיקה - אלו שסופרו על יוהאן סבסטיאן באך, לא פחות...
טייטום היה עילוי. כשהגיע לניו יורק ב-1932 והחל להקליט, אנשים לא האמינו שאת קטעי הסולו המבריקים שהקליט, כולל יצירת המופת "רג הנמר", ניגן פסנתרן אחד בלבד...
כשהוא החל להופיע במועדוני הג'אז הנחשבים של רחוב 52 בניו יורק, אנשים עמדו בתור לשמוע את הפלא השחור והמוצלח של הג'אז הפסנתרני. גם השלישייה שהקים הייתה להרכב נודע ובשנות ה-50 כל מוסיקאי ג'אז שהחשיב את עצמו ניסה לנגן עם אגדת הפסנתר שהוא היה.
בקיץ 1956 מת ארט טייטום ועולם הג'אז נפרד מענק שלא היה כמותו על הפסנתר. סכמו את הדברים היטב מילותיו של עוד מעריץ, שגם הוא עצמו נחשב מגדולי פסנתרי הג'אז אי פעם, הרבי הנקוק. הוא אמר פעם ש"איש אינו יכול להשתוות לארט טייטום". אם לומר את האמת, מי בכלל ניסה...
זה היה ארט טאטום:
https://youtu.be/JycfQd9nk9M
"יסטרדייז" שהוא מבצע כאן מדגים מהו וירטואוז ג'אז:
https://youtu.be/D9Cs_zb4q14
בג'אם מהסרט "הדורסים המופלאים":
https://youtu.be/mVuE0ywwBO0
גרסת הג'אז לוואלס בדו דיאז מינור של שופן:
https://youtu.be/ke2_qob16ls
והוא היה המורה של ענק נוסף, אוסקר פיטרסון שכאן עושה מחווה לבאך:
https://youtu.be/GrvRiz0Idfc
ולדבוז'אק:
https://youtu.be/qYcZGPLAnHA
הוא ידע גם להתרגע, כמו ב"All the things you are" עם הסקסופוניסט בן וובסטר:
https://youtu.be/eAuR9Bl4UHY
צונאמי של צלילים מדויקים להפליא - "רג הנמר" (Tiger Rag) העילאי של טייטום הצעיר:
https://youtu.be/xu7UP4wdn7I
אם מוצרט הילד היה מתגלה בימינו, בטח כך הוא היה מופיע... בגיל 18 הוא התפרסם בסרטון שיצר וזכה לתפוצה ויראלית ביוטיוב, בגיל 19 החתים אותו לייבל התקליטים של קווינסי ג'ונס ובגיל 22 כבר זכה בפרס הגראמי, פסגת השאיפות של מוסיקאים בכל העולם.
בגילו הצעיר הוא נחשב מהיוצרים החדשניים והייחודיים בעולם. קוראים לו ג'ייקוב קולייר (Jacob Collier) והוא ללא ספק מלך בהרמוניה, מוסיקלי להחריד, וירטואוז רב-כלי כמעט בלתי נתפס, בעל יכולת טכנית מרשימה בתפעול של סינתסייזר, לופר, סמפלר, הרמונייזר ושלל כלים אקוסטיים. את כל אלה הוא מנגן ומתפעל בדילוגים מטורפים ומתוזמנים ברמה של קוסם. הוא גם צעיר, תוסס, יפה להפליא וכנראה גם אמביציוזי ללא גבול.
דיי, חייבת להיות לו איזו שהיא מגרעת ובסוף בטח נגלה מהי. אבל בינתיים יצויין לפרוטוקול שהמוסיקאי המופלא הזה זוכה להערכה אדירה גם מקיסרי הג'אז הנוכחיים, כולל צ'יק קוריאה, הרבי הנקוק וקווינסי ג'ונס.
אבל כשמגלים שהוא גם בחור נחמד אמיתי בהופעות שלו ובאהבה הפשוטה שהוא נותן לקהל, זה כבר ממש מרגיז. אומרים על הבריטים שהם מנומסים מדי והוא אכן כזה, אבל הוא ממש יודע להודות לקהל שלו מכל הלב ולהוקיר דברים קטנים.
קולייר יודע לספק מופע סולו נדיר. האיש ווקאליסט מצוין, שר נהדר ומסוגל לבצע לופים ב-8 קולות על קטעים שלמים, כדי ליצור לעצמו בסיס של מקהלה ולאלתר עליו בנגינה ובקול תשיעי. גם את האינטרנט הוא מפליא לאלף ומשתמש בו היטב כפלטפורמה מעולה להפצת המוסיקה שלו.
את העולם המוסיקלי והאסתטי שלו יוצר השילוב המיוחד שהוא עושה, בין מגוון הז'אנרים שהוא חוגג ומבצע, ביניהם ג'אז, סול, מוסיקה קלאסית, פולק, טריפ-הופ ומוסיקה ברזילאית, בביצועי אימפרוביזציה וא-קאפלה.
הוא מעבד ומתזמר מופלא, שתזמורות והרכבים מרכזיים מכל העולם מזמינים אצלו עבודות, מולטי אינסטרומנטליסט, שזה אומר שהוא מנגן על שלל כלים, כולל באס, סינתסייזר, סמפלר, פסנתר, מלודיקה, גיטרה אקוסטית, פרקשן, תופים ובטח ממש עכשיו הוא גם לומד סקסופון, חצוצרה ועוד כמה כלים שאנחנו כנראה עוד לא מכירים...
ואחרי ששומעים את כל החזיז והרעם, של סופת הציקלון שהוא מייצר עם כל הכלים והקולות הווירטואוזיים שלו, כשאנו כבר בטוחים שרק בכל ההמולה הזו הוא יכול ללבלב, שומעים אותו מנגן כל כך נהדר, בפסנתר סולו או רק בבאס. אז מבינים הכל - הבחור הזה הוא מה שכינה ה-BBC "כוח טבע" (force of nature).
הפלא מסביר:
https://youtu.be/JgturagD0hA
אפילו הקליפים שלו נהדרים:
https://youtu.be/IlFD298wTOM
שירה ב-6 קולות - כך הוא נחשף לעולם:
https://youtu.be/cttFanV0o7c
מבנים מורכבים בטירוף - כך הוא עובד עם קהל:
https://youtu.be/mSqaQaoifww
צניעות לא מזיקה אף פעם - סיידקיק של ג'ונה נילסון:
https://youtu.be/72vOux51-o4
רק פסנתר:
https://youtu.be/0m_49kIjNVY
ומה קורה כשתזמורת מלווה אותו:
https://youtu.be/kIjExHdnx2E
ראו כמה יפה הוא מסביר מושגים בסיסיים במוסיקה:
https://youtu.be/eRkgK4jfi6M?long=yes
והנה ג'ייקוב קולייר בהרצאה, אופס, בהופעה בטד:
https://youtu.be/dDZoGcQVjJg?long=yes
דומה שבכל תולדות הג'אז אין הרבה סיפורים מדהימים ועצובים כמו זה של ג'אקו פסטוריוס (Jaco Pastorius). מנער מוכשר הוא היה לאגדת ג'אז מובילה שתועפות של הערצה נשפכו עליה מכל עבר, אבל הוא הלך והתמכר לסמים, השתגע ולבסוף מת, בתגרת שיכורים עלובה.
מי שיהיה הבסיסט החשוב בהיסטוריה, החל את דרכו כמתופף בכלל. ג'אקו נולד ב-1951 בפנסילבניה, לאב שהיה זמר ג'אז בביג בנד מקומי. אבל כשהוא הגיע ללהקה שבה ניגן מתופף מעולה, החליט ג'אקו לנגן באס. זה היה כלי שהוא מעולם לא ניגן בו. אבל הוא ניגן בהשפעת נגנים גדולים, כשהוא הולך והשתפר ומגבש לו כישורי נגינה וכתיבת שירים מעולים.
כשעברה המשפחה לפלורידה, הוא נחשף לסגנונות שונים של ג'אז ומתחיל לנגן גיטרה בס חשמלית. היה שלב שהוא קנה קונטרבס, אבל אחרי שהכלי נסדק, בגלל הלחות הגבוהה במקום, התמסר ג'אקו לבס החשמלית, כלי שאיתו הוא עתיד לעשות דרך מרהיבה אל הפסגה.
הוא ניגן בתחילה בלהקות שונות, בעיקר מוסיקת R&B וג'אז. בשנת 1974 הוא מתחבר ומתחיל לנגן עם גיטריסט ג'אז צעיר שעתיד גם הוא להפוך לאגדה, פט מתיני. ביחד הם מקליטים את אלבום הפיוז'ן הראשון של שניהם, Bright Size Life.
כבר אז מבין ג'אקו שהוא משהו מיוחד. אבל בניגוד לענקים אחרים, שנותנים לאחרים להכתיר אותם, הוא פיתח את היהירות המפורסמת שלו. למוסיקאים שהוא הכיר אז הוא נהג לומר ביובש "אני הבסיסט הטוב בעולם". בסרט תיעודי שנעשה עליו סיפרו כמה נגני ג'אז ידועים על החוויה המשותפת שמתחילה מהרגע שבו ג'אקו מספר לך שהוא הבסיסט הטוב בעולם ועד לרגע שבו אתה מבין שהוא לא מגזים.
כך גם הציג את עצמו פסטוריוס לג'ו זאווינול, המנהיג של Weather Report, להקת הפיוז'ן הטובה בעולם בשנות ה-70. זה היה לאחר שהוא רואה הופעה של הלהקה המצוינת ומחליט שהיא טובה לו. זאווינול, יוצר דגול ונגן מליגת העל של עולם הג'אז-רוק והפיוז'ן, הביט בג'אקו בזלזול ולא התייחס לשחצנות שלו בחיוב. הוא סירב לקבל אותו ללהקה.
צריך להבין ש"תחזית מזג אוויר" כמו שקראו לה אז בארץ, הייתה סופרגרופ, להקת-על המכילה נגני-על שלא חסרים כישרון ווירטואוזיות. רבים רואים בה את להקת הפיוז'ן הטובה בכל הזמנים. אבל לפסטוריוס הצעיר וממוקד המטרה לקח רק ימים ספורים, עד שהוא הוחתם כבסיסט הגדול של להקת הפיוז'ן הטובה בכל הזמנים והפך, כמה צפוי באגדות, לכוכב הבלתי מעורער שלה.
צריך להזכיר שהוא היה באסיסט, נגן של גיטרה בס, כלי ליווי שעד אז נחשב אפור יחסית? שהוא לא ניגן אפילו בקונטרבס? - אבל ג'אקו של אותם ימים התגלה כבסיסט המוכשר והיצירתי ביותר שנראה בג'אז המודרני.
מעבר ל-feel, לתזמון, לפרייזינג ולטכניקה הבלתי נתפסת שלו, אחרי הוירטואוזיות, המקצבים האפרו-קובניים, הנגינה והגרוב ששאב מעולמות ה-R&B וה-Fאנק, הנגינה מלאת האוברטונים, המלודיות דמויות כלי הנשיפה שייצר מגיטרת הפרטלס בס שלו - מאחרי כל אלה עמד מוח של גאון, פרוע, תזזיתי וחושני, אבל מדויק ומחושב להפליא, איש שהוא הבס שלו והיא ההמשך של עצמו.
לרבים הזכיר פסטוריוס, בהתלהבות, ההנאה והאנרגיה שלו, ענק מהפכני אחר בשם ג'ימי הנדריקס. כמו הנדריקס, גם ג'אקו היה מטאור והוא החל את מסעו בדרך להיות הבסיסט המשפיע ביותר בתולדות הג'אז ולפתוח לבסיסטים אחרים אופקים חדשים. אבל ממש כמו עילוי הגיטרה הגדול, גם ג'אקו היה כוכב שביט, שההשערה מסביבו הייתה שגורלו הטרגי יהיה ליפול מהר ולמות צעיר.
בינתיים, כשיוציא את אלבום הסולו שלו "ג'אקו פסטוריוס", הוא יטלטל לחלוטין את עולם הג'אז ואת תחום הבס. פעם הוא סיפר בראיון כמה היה מתוסכל לגלות שאחרי שהאלבום יצא, נעלמו כל הבסיסטים הגדולים למשך חודשיים. "הם ישבו ולמדו את האלבום בבית ואז הגיחו, כשהם מנגנים ג'אקו יותר טוב מג'אקו..." הוא התלונן.
כך או כך, ג'אקו בן ה-24 היה בנסיקה אל הנצח. ההצלחה הייתה חזקה ומהירה כל כך, שיתכן שכאן נזרע הזרע שיוביל לנפילה האיומה, שתבוא בעוד מספר שנים. אבל בינתיים ג'אקו ימשיך להכות גלים, גם ב"ווד'ר ריפורט", במיוחד באלבום המוצלח והמצליח Heavy Weather והן באלבום הבכורה המופתי שיצר עם חברו פט מתיני.
יותר ויותר יבוא לידי ביטוי גם התפקיד המרכזי של פסטוריוס בבום של הג'אז-רוק, אותו חיבור מופלא בין שני סגנונות שפרצו והתחברו להם לפתע יחדיו והיו חלק ממהפכת הפיוז'ן הכללית.
אבל היחסים המעורערים בין פסטוריוס לג'ו זאווינול, מנהיג הלהקה, גרמו לו לעזוב את Weather Report. הוא נשאר לבד. ג'אקו ימשיך לנגן ולהופיע, אך מעתה יילך מצבו ויתדרדר. הוא עתיד להפוך לצל חיוור של המוסיקאי שהוא היה. בהדרגה הוא הופך להומלס, מכור לאלכוהול ולסמים.
מותו ב-1987 היה לא יאומן בסתמיות שלו. ג'אקו פסטוריוס נתפס כשעלה לבמה בהופעה של קרלוס סנטנה. הוא הורחק מהמופע והגיע למועדון, שגם ממנו הוא מגורש. תוך שהם מרחיקים אותו משם, הוא נאבק בשומרים ואחד המאבטחים חבט בו בכוח והכניס אותו לתרדמת. בתוך ימים אחדים נפח את נשמתו גדול נגני הבס של הג'אז בכל הזמנים.
בבקשה, שמרו על עצמכם מאלכוהול ואל תשתמשו בסמים!
הנה ג'קו פסטוריוס בצעירותו מנגן את Purple Haze של ג'ימי הנדריקס:
https://youtu.be/vELtNFZHqEc
בלהקת Weather Report:
https://youtu.be/i8q6sR6yZCE
זכרונות מרגשים מפסטוריוס הצעיר:
https://youtu.be/1szdo70cSN0
ג'אקו בנגינת אוברטונים ב-Portrait of Tracy:
https://youtu.be/25DXcFg1TFo
יצירתו הכי מפורסמת - "דה צ'יקן":
https://youtu.be/TgntkGc5iBo
זה אולי מה שנקרא "לנגן פסטוריוס יותר טוב מפסטוריוס" (לא באמת...) נגן באס בשם ריקרדו אוליבה עם ההרכב שלו ב-"The Chicken":
https://youtu.be/ST9--HWOTA8
סולו אופייני של פסטוריוס לבד:
https://youtu.be/lEKwLwbrYnM
וקדימון לסרט תיעודי עליו:
https://youtu.be/xYE-tm8UBSM
בבית הקברות פר לאשז בפריז, לא רחוק מקברו של גדול הפסנתר הקלאסי פרדריק שופן, קבור המלחין ופסנתרן הג'אז הגאוני מישל פטרוצ'יאני (Michel Petrucciani), האיש שהוכיח שנכות לא צריכה להגביל בני אדם בדבר.
למרות הפָּרֶכֶת (Osteogenesis Imperfecta) שסבל ממנה, מחלה תורשתית נדירה שגרמה לו לא לגדול ולעצמותיו להיות פריכות ושבירות מאד, ידיו של פטרוצ'אני היו נורמליות בגודלן. בגובה של 99 סנטימטרים בלבד ועם עצמות שבריריות מלידה, מישל פטרוצ'יאני היה לאחד מגדולי פסנתרני הג'אז של סוף המילניום ולאיש קטן הקומה ביותר שכיכב בז'אנר הזה.
כבר בגיל 4, לאחר שצפה בטלוויזיה בהופעה של דיוק אלינגטון, החליט פטרוצ'אני הפעוט שהוא רוצה להיות פסנתרן כמוהו. בהמשך הוא יושפע גם מביל אוונס וקית' ג'ארט. אבל מי שנולד למשפחה ממוצא איטלקי, בדרום צרפת, סבל מתופעה מולדת של עצמות שבירות. כוח פיזי לא היה לו אבל הוא התברך בכוח רצון אדיר ומישל פטרוצ'אני עתיד להפוך לכל מה שחלם להיות.
בגיל 21 פטרוצ'יאני הפך לגיבור ג'אז, כשהיה לג'אזיסט הצרפתי הראשון שהחתימה חברת "בלו נוט" החשובה. הוא זכה להקליט בה 6 אלבומים של הרכבים בראשותו. ב-1994 והוא רק בן 29 הוא הוכתר בצרפת וזכה באות לגיון הכבוד הצרפתי.
מחלתו, שפגעה גם בריאותיו, פגעה מאוד גם ביכולתו הפיזית. הוא נע על כיסא גלגלים או בסיוע של מקלות הליכה ובשלבים רבים נשאו אותו בני משפחתו וחבריו על הידיים.
אבל לנגן פטרוצ'אני ניגן היטב ואף זכה לפיצוי בדמות כישרון מוסיקלי בלתי נתפס. במהלך הקריירה שלו הוא ניגן עם לא מעט מענקי הג'אז של התקופה, כולל אדי גומז, נגני הבס דייב הולנד, גארי פיקוק וסטנלי קלארק, הסקסופוניסטים צ'ארלס לויד, לי קוניץ וג'רי מאליגן, המתופף ז'אק דז'ונט וענק החצוצרה דיזי גילספי.
עם עוד שני ענקים, הגיטריסט ג'ים הול והסקסופוניסט המצוין וויין שורטר, הוא הקים את שלישיית "Power of three".
אבל בשנת 1999, ימים אחדים אחרי יום הולדתו ה-36, הובהל גאון הפסנתר לבית חולים בפריז, כשהוא סובל מדלקת ריאות. לרופאים נותר רק לקבוע את מותו. הוא נקבר בבית הקברות פר לשז בפריז.
נשיא צרפת, ז'אק שיראק, הספיד אותו במילים גדולות, על היותו "דוגמה ומופת לכל אדם". ההיסטוריה תזכור אותו כמי שהמחלה התורשתית והנדירה שגרמה לו לגמדות, לא הפריעה לו להפוך לענק מוזיקלי של ממש.
הנה רגעים בחייו של מישל פטרוצ'אני:
https://youtu.be/pnaphEdMQI4
דקה לחצות (Round midnight):
https://youtu.be/lUxQLU_eqfU
טייק דה איי טריין (Take the a Train):
https://youtu.be/YwCYdcvgmkY
בובת משי (Satin Doll) של אלינגטון:
https://youtu.be/mdToC1fope8
מפיח חיים חדשים בקלישאת ג'אז בסמה מוצ'ו (Bésame Mucho):
https://youtu.be/SPeXVzn-UcI
והסטנדרט "שיירה" (Caravan):
https://youtu.be/06_uCl_Bovs
נגנים גדולים
מי נגן הכינור שניגן במטרו ומה הוא הראה?
מיהו נגן הקונצרטים העולמי שניגן ברכבת התחתית?
הכנר האמריקאי הנערץ ג'ושוע בל (Joshua Bell), מהכנרים הטובים בעולם, רצה לבדוק משהו על אמנות והערכה. בל התחזה לנגן רחוב, נעמד בתחנת רכבת סואנת בוושינגטון עם כינור יקר מאד וגילה שעל אף שניגן 6 יצירות גאוניות של באך במלואן ובאיכות עילאית של נגינה. רוב האנשים המבוגרים שעברו לידו אפילו לא עצרו לידו. חלקם הגדול גם לא שם לב שמישהו מנגן. רק ילד בן 3 גילה עניין רב אבל אימו סחבה אותו במהירות משם. עוד כמה ילדים גם הם הקשיבו ורק אדם אחד מבוגר זיהה אותו.
תוצאות הניסוי של בל העלו כמה מספרים מעניינים:
- בסביבות 1,100 איש חלפו על פניו מבלי לשים אליו.
- רק 27 אנשים מתוכם ששמו לו מטבע בצלחת (הסכום ש"הרוויח" בל במהלך 45 דקות של נגינה היה כ-32 דולר), רובם מבלי לעצור..
- רק שבעה אנשים נעצרו להאזין לנגינתו למשך דקות אחדות!
הניסוי הזה הראה שהערכה ליצירות אמנות גדולות ולאמנים דגולים היא דבר שתלוי בהקשר שלו. אותה יצירה יכולה לזכות להערכה אחרת באולם הקונצרטים או בתערוכה, לעומת תחנת רכבת תחתית או באמצע הרחוב.
הנה הסיפור על הרסיטל שאיש לא עצר לשמוע בסאבוויי של וושינגטון:
https://youtu.be/BJhZ0J3bIYc
ללא הפרעה - "קונצרט הרחוב" של נגן הכינור ג'ושוע בל במטרו:
https://youtu.be/LZeSZFYCNRw
וג'ושוע בל מנגן קונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי באולם קונצרטים:
http://youtu.be/7C-ukopBX6g
מיהו נגן הקונצרטים העולמי שניגן ברכבת התחתית?
הכנר האמריקאי הנערץ ג'ושוע בל (Joshua Bell), מהכנרים הטובים בעולם, רצה לבדוק משהו על אמנות והערכה. בל התחזה לנגן רחוב, נעמד בתחנת רכבת סואנת בוושינגטון עם כינור יקר מאד וגילה שעל אף שניגן 6 יצירות גאוניות של באך במלואן ובאיכות עילאית של נגינה. רוב האנשים המבוגרים שעברו לידו אפילו לא עצרו לידו. חלקם הגדול גם לא שם לב שמישהו מנגן. רק ילד בן 3 גילה עניין רב אבל אימו סחבה אותו במהירות משם. עוד כמה ילדים גם הם הקשיבו ורק אדם אחד מבוגר זיהה אותו.
תוצאות הניסוי של בל העלו כמה מספרים מעניינים:
- בסביבות 1,100 איש חלפו על פניו מבלי לשים אליו.
- רק 27 אנשים מתוכם ששמו לו מטבע בצלחת (הסכום ש"הרוויח" בל במהלך 45 דקות של נגינה היה כ-32 דולר), רובם מבלי לעצור..
- רק שבעה אנשים נעצרו להאזין לנגינתו למשך דקות אחדות!
הניסוי הזה הראה שהערכה ליצירות אמנות גדולות ולאמנים דגולים היא דבר שתלוי בהקשר שלו. אותה יצירה יכולה לזכות להערכה אחרת באולם הקונצרטים או בתערוכה, לעומת תחנת רכבת תחתית או באמצע הרחוב.
הנה הסיפור על הרסיטל שאיש לא עצר לשמוע בסאבוויי של וושינגטון:
https://youtu.be/BJhZ0J3bIYc
ללא הפרעה - "קונצרט הרחוב" של נגן הכינור ג'ושוע בל במטרו:
https://youtu.be/LZeSZFYCNRw
וג'ושוע בל מנגן קונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי באולם קונצרטים:
http://youtu.be/7C-ukopBX6g
פעם נשאל מיילס דייוויס מהי תמצית הג'אז? - הוא לא חשב אפילו שניה וענה מיידית תשובה בת 4 מחלום: "לואי ארמסטרונג וצ'ארלי פרקר!".
אז כן. את סקסופוניסט הג'אז צ'ארלי פארקר (Charlie Parker) מכנים לעיתים "האלוהים של הביבופ" וההערצה אליו בעולם הג'אז היא עצומה, אבל בצד המוסיקה האלוהית שלו, התנהלו חייו של פארקר כרכבת הרים שכללה סמים קשים וסכנות ובדיעבד הביאה רכבת ההרים הזו גם למותו.
מגיל צעיר פארקר ניגן בתזמורות הג'אז המפורסמות של עירו, קנזס סיטי. כבר אז הוא זכה לכינוי "בירד", קיצור של "יארד בירד" - הכינוי המקורי שלו.
היו לפארקר חלומות גדולים וכדי להגשימם אותם הוא הגיע בסוף שנות ה-30 לניו יורק. עוד לא בן 20 וכבר היה לו ניסיון חיים עשיר והתמכרות קשה ובת 3 שנים לסמים קשים.
אך לא הגיל ולא הסמים הפריעו לו להתחבר לג'אזיסטים הכי מוכרים בניו-יורק. אלה התמלאו הערכה לצעיר המוכשר, עם הקצב המושלם והמוסיקליות המופלאה. הם לא שמו לב שהוא במסלול של הרס עצמי.
הוא עצמו החליט לשנות את הג'אז מהקצה אל הקצה ועשה בדיוק את זה. בהדרגה החל פארקר להתרחק מהסווינג ומהג'אז הנעים ששימש באולמות הריקודים. הוא החל לנגן ג'אז שנשמע אחרת מכל מה שהיה קיים. ב-1945 הוא החל את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו, עם החצוצרן דיזי גילספי. בשרשרת הופעות שהסעירו את עולם הג'אז לחלוטין, יתחילו השניים ליצור מוסיקה חדשה, בסגנון שדי מהר יקבל את הכינוי "ביבופ".
הביבופ היה ג'אז מהיר, קצבי, לא סימטרי ותזזיתי, שהתבסס על חילופי אקורדים וסולמות מהירים ומפתיעים מאד. פארקר ודיזי גם אפשרו ואפילו עודדו את המתופפים והבאסיסטים שלהם להפסיק ללוות ברקע באופן שמרני ולהתחיל לנגן בצורה מושקעת ויצירתית, בחזית ההופעה, שלא כמו שנהוג בג'אז ה"רגיל".
חובבי ג'אז רבים ונגנים הסתייגו אז מהסגנון החדש הזה. מנגד, היו מי שהבינו את האפשרויות החדשות שהביא הביבופ והצטרפו לשינוי. בהדרגה הפך הביבופ שלהם למיינסטרים של הג'אז, דבר שלא השתנה עד היום.
אבל המישור האישי "בירד" היה תקוע והלך וגלש במורד. הצלחת הביבופ לא גרמה לו לשנות את הרגלי הסמים שלו. הוא ניסה אמנם להיגמל ולהתנקות מהם, אבל ההתמכרות שלו רק הלכה והחמירה. היו לו כמה ההתמוטטויות והוא המשיך לצרוך סמים, תוך שהוא מתמכר לסמים קשים וצורך מנות הולכות וגדלות מהם, צולל במורד חייו.
חייבים להודות שחלק מהמוזיקה הטובה ביותר של פארקר הוקלטה ברגעים הקשים של המכור לסמים שהוא היה. ניסיונות שעשה שוב ושוב להיגמל ולהתנקות מהם, לא עזרו. מצבו של צ'ארלי פארקר החמיר לאחר שאיבד את בתו הקטנה והוא שקע עוד יותר בסמים. בגיל 31 הוא הפסיק להופיע ו-3 שנים אחר-כך הלך גאון הג'אז הצעיר לעולמו.
על אף שרשמית הייתה סיבת המוות כיב קיבה מדמם ודלקת ריאות, ברור היה שהתמכרותו להרואין גרמה לבסוף למותו. גופו היה זקן ועייף ובגיל 34 הוא מת מסמים.
מספרים שחוקר מקרי המוות העריך את גילו של פארקר המת כמצב של אדם בגילאי בין 50 ל-60.
אבל מורשתו של צ'רלי פרקר נשארה אחריו ולתמיד. כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים מרבית נגני הג'אז. צ'ארלי פארקר, מצידו, נחשב לאבי הג'אז המודרני ולאגדת ג'אז ענקית.
על פרקר עשה קלינט איסטווד את סרטו האיכותי הראשון, "בירד". בעיני רבים זה נחשב לסרט הג'אז הטוב ביותר אי-פעם והוא שהקנה לאיסטווד את תג האיכות של במאי שהמבקרים מעריכים.
הנה חייו של צ'ארלי פארקר:
https://youtu.be/q6_kbDGIBdc
קדימון הסרט "Bird" על צ'ארלי פארקר:
https://youtu.be/2qaSYknbapk
קטע מהסרט של קלינט איסטווד עליו:
https://youtu.be/ART5pmT6zro
סיפור חייו במצגת וידאו מצוינת שערכה ילדה:
https://youtu.be/CQjmZnl9Ciw
הביבופ הפך לאחד המנועים של תנועת הביט והביטניקים:
https://youtu.be/RfRJq0l5OTc
וסרט תיעודי על ענק הביבופ צ'רלי פארקר:
https://youtu.be/W1LBGTBjf9k?long=yes
העולם הכיר במאה ה-20 כמה פסנתרנים גדולים, אבל גלן גולד היה המוזר והמשונה שבהם. המוסיקאי מקנדה היה גאון פסנתר, אחד מהגדולים שבנגני הפסנתר בכל הזמנים, בחור צעיר, יפה ונערץ, הרוק סטאר של הפסנתר הקלאסי, אבל מי שבמקביל עורר המון סקרנות ועניין תקשורתי, בין השאר בשל התנהגותו המוזרה והמשונה ולחלוטין לא על פי הכללים.
גולד נהג לנגן כשהוא לבוש במעיל ארוך, פעמים רבות כשעל ידיו כפפות, על כיסא ושטיחון שהביא מהבית. פעמים רבות ביקש תנורים מסביבו ובקונצרטים בישראל פוזרו מסביבו לא פחות מ-4 תנורי חימום.. בגיל 32 אגב, הוא חדל להופיע והתרכז בהקלטות בלבד.
הוא גם נהג לשיר את היצירה שהוא מנגן ולא עזרו כל המנצחים וטכנאי ההקלטות שביקשו שיחדול - רבות מיצירותיו מוקלטות כשקולו המשונה מזמר ברקע, ספק צלילים, ספק גניחות.
מוסיקלית הוא היה נגן מהפכני שרבים ראו בו "מכונת פסנתר" מופלאה. היו לו דעות על היצירות שניגן, שלעיתים קרובות לא תאמו את מה שמקובל בעולם המוסיקה הקלאסית. זה לא עזר להם כמובן... לא זו בלבד שהוא לא שינה דבר בביצועים של היצירות שניגן, בעיקר מהמוסיקה לכלי מקלדת של יוהאן סבסטיאן באך - אהבת הקהל אליו רק הלכה וגברה ובהדרגה הוא הצליח לשנות את תפיסתם של נגנים אחרים ורבים והפרשנות שלו הפכה יותר ויותר מקובלת בעולם הקלאסי.
קיצור חייו של גלן גולד (עברית):
https://youtu.be/c-UCIliThVA
קדימון לסרט על מי שהפך לרוק סטאר של הפסנתר הקלאסי:
https://youtu.be/199G40DuYvQ?t=8s
גלן גולד מדבר:
https://youtu.be/yzEHv1bmo2Q
סרטון תיעודי על קונצרט אחד שלו ששינה את המוסיקה הקלאסית:
https://youtu.be/ei18TjGnOjA?long=yes
וכל "וריאציות גולדברג" של באך בביצועו:
https://youtu.be/p4yAB37wG5s?long=yes
קראו לו ניקולו פגניני והוא היה מגדולי הכנרים בכל הזמנים וללא ספק הוירטואוז הגדול של נגינת הכינור. אביו של פגניני לימד אותו לנגן וכבר בגיל 9 החל להופיע.
כנגן כינור הוא זכה להצלחה מסחררת והרוויח הון עתק. הוא היה לנגן הראשון שעשה סיבובי הופעות ברחבי אירופה,התפרסם כווירטואוז נודד וזכה להצלחה ללא תקדים.
הופעותיו של פגניני היו כה מדהימות, מראהו כה מוזר ונגינתו כה מרתקת עד שאמונות טפלות ורכילויות רעות ידעו לספר כי כרת ברית עם השטן. אנשים שלא הצליחו להסביר לעצמם כיצד ניגן נגינה כה מושלמת, התעקשו פעמים רבות לגעת בו - רק כדי להאמין שהוא אכן בשר ודם.
מספרים שהוא הפגין את שליטתו המוחלטת בכינור בדרך מאוד מקורית - בקונצרטים שלו הוא נהג לקרוע מיתר ולנגן את היצירות על 3 מיתרים בלבד. מדי פעם הוא היה קורע מיתר נוסף ומנגן על שני מיתרים בלבד. האגדה מספרת על קונצרט שבו הוא הפליא לנגן יצירה מסובכת שלו על מיתר בודד בכינור.
ואגב, פגניני הנגן הווירטואוזי האפיל ולא בצדק על המלחין המצוין שהוא היה. רבים לא מודעים לכך שפגניני גם כתב יצירות נהדרות, בעיקר לכינור אבל גם לגיטרה. סדרת הקפריצ'ו לכינור שהוא הלחין נחשבת עד היום לאחת היצירות הקשות לביצוע בכלי הזה.
הנה מתכנית טלוויזיה שבה הכנר שלמה מינץ מספר על פגניני והכינור שלו (עברית):
http://youtu.be/V_5owTw94J4?t=1m49s
הכנר יאשה חפץ מבצע יצירה של פגניני, הקפריצ'ו מספר 24 לכינור:
http://youtu.be/vPcnGrie__M
וסיפור חייו של גאון הכינור בסרט תיעודי קצר:
https://youtu.be/iSnvjx9D-iU?long=yes
דניאל בארנבוים נולד בארגנטינה, להורים יהודים רוסים, שניהם מורים לפסנתר. הוא החל ללמוד פסנתר מאמו בגיל 5.
עוד לפני שהיה דניאל בן 8, הוא ניגן לראשונה בקונצרט בבואנוס איירס. כשעלה לישראל הוא הפך לתלמיד שקדן של מורים רבים ומעולים והפך בתוך שנים אחדות לילד הפלא העולמי של הפסנתר. בגיל 10 הוא כבר הופיע כפסנתרן ברומא ובווינה והפך לפסנתרן מקצועי שמופיע בכל המקומות המרכזיים בעולם.
במקביל, הוא החל ללמוד ניצוח, הרמוניה והלחנה ושקד על בסיס מוסיקלי רחב, שאיפשר לו בהמשך הקריירה להפוך גם לאחד מגדולי המנצחים בעולם כיום.
בארנבוים הצעיר מנגן עם מי שתהיה אשתו, הצ'לנית ז'קלין דה פרה:
http://youtu.be/mOLc1VGacq8
והנה דניאל בארנבוים בשנים האחרונות, מנגן את הקונצ'רטו מספר 5 של בטהובן:
http://youtu.be/IS-pFFEvzFY
תכנית חינוכית על גאון הפסנתר ברנבוים (עברית):
https://youtu.be/5Tq8AdDr0Gg?long=yes
ואוסף ראיונות מכל השנים, שמדגים את האיש ותפיסותיו (עברית):
https://youtu.be/owDpPG56V7I?long=yes
מי הגיטריסט רוברט ג'ונסון שכרת ברית עם השטן?
קראו לו רוברט ג'ונסון (Robert Johnson) והוא חי 27 שנים בלבד. אבל כמה שהוא הספיק בזמן קצר כל כך...
מאריק קלפטון, דרך קית' ריצ'ארד והרולינג סטונז, מאדי ווטרס, לד זפלין, בוב דילן ואחרים - אגדות גיטרה ורוק מעריצים אותו ורואים בו את גדול הבלוז הראשון.
רוברט ג'ונסון חי במחצית הראשונה של המאה העשרים. שחור שלא רצה לעבוד בשדות וגילה שהגיטרה והנדודים ברחובות יכולים לתת לו פרנסה. הוא הבטיח לאשתו שינטוש את הגיטרה, אבל לא הצליח לעמוד בהבטחה.
כשמתה בעת הלידה, הוא לא היה שם. משפחתה האשימה אותו במותה. אותו ואת השטן.
כי זו תקופה שבה הבלוז במיסיסיפי נחשב למוסיקה של השטן. מי שאחראים לזה הם כנראה כמרים שגילו שמוסיקאי הבלוז מרוויחים כסף טוב במועדונים, בעוד הכנסייה מדולדלת מתרומות של השחורים במיסיסיפי. הם הטיפו על מוסיקת השטן והנשים החלו להאשים את בעליהן, שלא באו לכנסייה, שהם סוגדים לשטן בהעדפה שלהם את המוסיקה שלו.
רוברט מופיע בסביבה יום אחד, עם נגינה די עלובה בגיטרה ואיש לא סופר אותו. הזלזול פוגע בו אבל מות אהובתו וילדו שבבטנה זורק אותו לתקופה של דיכאון וחיפוש עצמי. הוא מסתגר, חוזר אל הגיטרה ומגיח בחזרה אחרי שנה וחצי.
הפעם כולם מזהים שנפל דבר. ההערצה אליו אדירה. הוא הופך למלך הבלוז של אזור הדלתא של המיסיסיפי. רוברט ג'ונסון ניגן גיטרה כמו שאיש לא הצליח.
מכלומניק שכולם מזלזלים בו הוא הופך לווירטואוז, מלחין, מהרמן ונגן-על. ג'ונסון מנגן כמו שאיש לא ידע שאפשר. קלפטון אמר עליו פעם שכדי לנגן כמוהו צריך 2 נגנים. אחרים סיפרו שהוא ניגן כמו 3 נגנים ביחד. האמת היא שהוא השקיע בלימוד חרוץ של הטכניקות של אמני בלוז גדולים והתאים אותם לסגנונו הוא.
אחרי מותו סיפרו עליו שכמו פאוסט של גתה, הוא עשה עסקה עם השטן. לפי האגדה, ג'ונסון, ששאף מצעירותו להיות מוזיקאי בלוז מעולה, "הודרך" להגיע עם הגיטרה לצומת דרכים בחצות הליל.
בצומת שבעיר קלארקסדייל, בין Highway 61 ו-Highway 49 של ימינו, הוא פגש לפי האגדה בשטן, שלקח את הגיטרה שלו מידיו וכיוון אותה, ניגן בה מעט ואז החזיר אותה לג'ונסון.
ג'ונסון גילה מיד שזכה בשליטה וירטואוזית בכלי ובנגינת הבלוז. כשחזר למועדון שבו הושפל בעבר כנגן עלוב, ג'ונסון הפגין את יכולתו והפך כוכב.
סיפור ההתרחשות בצומת הזו, שעד היום היא מוקד של עלייה לרגל בקרב חובבי בלוז, קשור באמונות הוודו, שבאזור הדלתה של המיסיסיפי זכה לשם "הודו". הוא חיבר בין אמונות שבטיות מאפריקה למסורת הנוצרית של אמריקה.
אבל לא הרבה שנים זכה ג'ונסון ליהנות מכישרונו העצום. בגיל 27 הוא שתה ויסקי מבקבוק פתוח שהוגש לו בבר. מי ששלח לו את הבקבוק היה בעל המקום, שקלט שג'ונסון חיזר אחרי אשתו. חברו לנגינה של ג'ונסון, הזהיר אותו שלא ישתה מבקבוק פתוח. אבל הוא ביטל את הדברים בזלזול. בקבוק כזה היה שווה 7 דולר בימים ההם...
זמן קצר אחרי כן התמוטט ג'ונסון. אחרי 3 ימים של גסיסה מייסרת וכואבת, מת גאון הבלוז מהרעל שהיה בבקבוק. היה זה מוות מיותר של גאון צעיר, שבין אם כרת ברית עם השטן ובין אם היה מוכשר בצורה קיצונית, קשה שלא לראות את השפעתו האדירה על הבלוז, הרוק ועל עולם המוסיקה הפופולרית מאז.
בעל בית המרזח שהרעיל אותו, אגב, מעולם לא נענש על מעשהו.
הנה ג'ונסון:
https://youtu.be/Yd60nI4sa9A
בלוז "אני והשטן":
https://youtu.be/3MCHI23FTP8
על חייו של מלך הבלוז של הדלתא של המיסיסיפי:
https://youtu.be/feIaNfFONWo
ואריק קלפטון שמבצע את "אהבה לשווא" שלו:
https://youtu.be/OZCREueK6OI
קראו לו רוברט ג'ונסון (Robert Johnson) והוא חי 27 שנים בלבד. אבל כמה שהוא הספיק בזמן קצר כל כך...
מאריק קלפטון, דרך קית' ריצ'ארד והרולינג סטונז, מאדי ווטרס, לד זפלין, בוב דילן ואחרים - אגדות גיטרה ורוק מעריצים אותו ורואים בו את גדול הבלוז הראשון.
רוברט ג'ונסון חי במחצית הראשונה של המאה העשרים. שחור שלא רצה לעבוד בשדות וגילה שהגיטרה והנדודים ברחובות יכולים לתת לו פרנסה. הוא הבטיח לאשתו שינטוש את הגיטרה, אבל לא הצליח לעמוד בהבטחה.
כשמתה בעת הלידה, הוא לא היה שם. משפחתה האשימה אותו במותה. אותו ואת השטן.
כי זו תקופה שבה הבלוז במיסיסיפי נחשב למוסיקה של השטן. מי שאחראים לזה הם כנראה כמרים שגילו שמוסיקאי הבלוז מרוויחים כסף טוב במועדונים, בעוד הכנסייה מדולדלת מתרומות של השחורים במיסיסיפי. הם הטיפו על מוסיקת השטן והנשים החלו להאשים את בעליהן, שלא באו לכנסייה, שהם סוגדים לשטן בהעדפה שלהם את המוסיקה שלו.
רוברט מופיע בסביבה יום אחד, עם נגינה די עלובה בגיטרה ואיש לא סופר אותו. הזלזול פוגע בו אבל מות אהובתו וילדו שבבטנה זורק אותו לתקופה של דיכאון וחיפוש עצמי. הוא מסתגר, חוזר אל הגיטרה ומגיח בחזרה אחרי שנה וחצי.
הפעם כולם מזהים שנפל דבר. ההערצה אליו אדירה. הוא הופך למלך הבלוז של אזור הדלתא של המיסיסיפי. רוברט ג'ונסון ניגן גיטרה כמו שאיש לא הצליח.
מכלומניק שכולם מזלזלים בו הוא הופך לווירטואוז, מלחין, מהרמן ונגן-על. ג'ונסון מנגן כמו שאיש לא ידע שאפשר. קלפטון אמר עליו פעם שכדי לנגן כמוהו צריך 2 נגנים. אחרים סיפרו שהוא ניגן כמו 3 נגנים ביחד. האמת היא שהוא השקיע בלימוד חרוץ של הטכניקות של אמני בלוז גדולים והתאים אותם לסגנונו הוא.
אחרי מותו סיפרו עליו שכמו פאוסט של גתה, הוא עשה עסקה עם השטן. לפי האגדה, ג'ונסון, ששאף מצעירותו להיות מוזיקאי בלוז מעולה, "הודרך" להגיע עם הגיטרה לצומת דרכים בחצות הליל.
בצומת שבעיר קלארקסדייל, בין Highway 61 ו-Highway 49 של ימינו, הוא פגש לפי האגדה בשטן, שלקח את הגיטרה שלו מידיו וכיוון אותה, ניגן בה מעט ואז החזיר אותה לג'ונסון.
ג'ונסון גילה מיד שזכה בשליטה וירטואוזית בכלי ובנגינת הבלוז. כשחזר למועדון שבו הושפל בעבר כנגן עלוב, ג'ונסון הפגין את יכולתו והפך כוכב.
סיפור ההתרחשות בצומת הזו, שעד היום היא מוקד של עלייה לרגל בקרב חובבי בלוז, קשור באמונות הוודו, שבאזור הדלתה של המיסיסיפי זכה לשם "הודו". הוא חיבר בין אמונות שבטיות מאפריקה למסורת הנוצרית של אמריקה.
אבל לא הרבה שנים זכה ג'ונסון ליהנות מכישרונו העצום. בגיל 27 הוא שתה ויסקי מבקבוק פתוח שהוגש לו בבר. מי ששלח לו את הבקבוק היה בעל המקום, שקלט שג'ונסון חיזר אחרי אשתו. חברו לנגינה של ג'ונסון, הזהיר אותו שלא ישתה מבקבוק פתוח. אבל הוא ביטל את הדברים בזלזול. בקבוק כזה היה שווה 7 דולר בימים ההם...
זמן קצר אחרי כן התמוטט ג'ונסון. אחרי 3 ימים של גסיסה מייסרת וכואבת, מת גאון הבלוז מהרעל שהיה בבקבוק. היה זה מוות מיותר של גאון צעיר, שבין אם כרת ברית עם השטן ובין אם היה מוכשר בצורה קיצונית, קשה שלא לראות את השפעתו האדירה על הבלוז, הרוק ועל עולם המוסיקה הפופולרית מאז.
בעל בית המרזח שהרעיל אותו, אגב, מעולם לא נענש על מעשהו.
הנה ג'ונסון:
https://youtu.be/Yd60nI4sa9A
בלוז "אני והשטן":
https://youtu.be/3MCHI23FTP8
על חייו של מלך הבלוז של הדלתא של המיסיסיפי:
https://youtu.be/feIaNfFONWo
ואריק קלפטון שמבצע את "אהבה לשווא" שלו:
https://youtu.be/OZCREueK6OI
למה כונה מינגוס "האיש הכועס של הג'אז"?
אומרים על צ'ארלס מינגוס (Charles Mingus) שהוא לא היה רק באסיסט אלא כוח טבע גאוני שעם נגינת קונטרבס (double bass) עוצמתית, יחד עם פסנתר, גיטרה בס ושירה, השאיר חותם עצום על תולדות הג'אז.
הוא נולד ב-1922 בעיר נוגאלס (Nogales) שבאריזונה, בגיל 6 למד לנגן בטרומבון, עבר לצ'לו ובתיכון החליף את הצ'לו למען הקונטרבס, שהבטיח לו יותר עבודה בתחום הג'אז.
מכיוון שהיה מעורב, עם אב ממוצא שוודי ואפרו-אמריקאי ואם ממוצא סיני ואפרו-אמריקאי, הוא חש "לא מספיק שחור ולא מספיק לבן" ולא ממש מצא את המקום החברתי הנכון. אבל נעוריו בשכונת ווטס בלוס אנג'לס, בה התערבבו ג'אז, בלוז ומוסיקת כנסייה הכניסו את הכל היישר למוסיקה שלו.
מינגוס היה גאון שכתב יצירות מורכבות יצירות וחדשניות, לעיתים מחאתיות ומתנגדות להפרדה גזעית. אחת הידועות שבהן היא "Fables of Faubus", בה הוא תקף ישירות את אורוול פובוס (Orval Faubus), מושל ארקנסו שניסה למנוע שילוב גזעי בבתי ספר ב-1957. מינגוס לא היה מוכן לשתוק, הוסיף מילים לשיר שאותן ביקשה חברת התקליטים להסיר. אך הוא התנגד וניצח.
הפכפך, מורכב ובעל אופי מאתגר, צ'ארלי מינגוס היה נגן בס ג'אז מיומן, מבצע מבריק ומלחין עמוק שיצר יצירות קלות להאזנה, אך ידועות כמסובכות יחסית לביצוע.
מינגוס ניגן עם גדולי הג'אז. החל מדיוק אלינגטון, דרך צ'ארלי פארקר, דיזי גילספי, כמו גם באד פאוול, מקס רואץ', אריק דולפי, דני ריצ'מונד וג'קי ביירד.
דיוק, אגב, לא היה הצלחתו הגדולה. ב-1953 הוא מצליח להתקבל לתזמורת של דיוק אלינגטון ומחזיק מעמד ימים בודדים, עד שנכנס לתגרה עם הטרומבוניסט חואן טיזול (Juan Tizol). אלינגטון פיטר אותו בנימוס אלגנטי "יש לי כבר בעיות ישנות, אני לא צריך חדשות". מינגוס סיפר שהרגיש שמחמיאים לו, לחץ את ידו של אלינגטון בחיוך ורק בהמשך הבין שפוטר...
את הכינוי "האיש הכועס של הג'אז" לא הוא בחר לעצמו. אישיותו המורכבת התבטאה בכך שפיטר מוסיקאים שניגנו מתחת לרמה שלו - על הבמה ובאמצע הופעה, עצר קונצרטים אם הקהל דיבר וב-1962 ביטל הופעה לחלוטין כי הבמה לא עמדה בסטנדרטים שלו.
הכעס שלו לא היה קפריזה. הוא נבע מתוך תחושה עמוקה שמוסיקה אמריקאית שחורה לא מקבלת את הכבוד שמגיע לה ועמד על כך שיתחסו אליה בכבוד.
האלבום "The Black Saint and the Sinner Lady" משנת 1963 נחשב לאחת מיצירות המופת של תולדות הג'אז. את ההערות על הכריכה האחורית מינגוס ביקש מהפסיכולוג שלו לכתוב.
זה בדיוק מינגוס - רגשות אמיתיים, לא פוזה. אדם שאמרו עליו ש"אפשר היה לפחד, לשנוא ולאהוב אותו במידה שווה".
צ'ארלי מינגוס מת ב-1979 ממחלת ALS בקורנבקה (Cuernavaca) שבמקסיקו, בה הוא חיפש טיפול. אפרו פוזר בנהר הגנגס. מסתבר שמינגוס היה גדול מספיק כדי שאפילו המוות יבחר בשבילו מקום קבורה בלתי נשכח.
הנה קיצור חייו של צ'ארלי מינגוס:
https://youtu.be/swPGfxWEsB4
הכירו את צ'ארלס מינגוס:
https://youtu.be/5Y3GGXwaU_M
על האיש הכועס של עולם הג'אז:
https://youtu.be/o8V6vnKKrMo
מינגוס ב"בלוז השטן":
https://youtu.be/ODnOQ0t37Ik
ב-Goodbye pork pie hat שלו:
https://youtu.be/xPWvA1EiezI?t=1m36s
סרט תיעודי על מינגוס:
https://youtu.be/JY_ebWRCPQM?long=yes
והופעה שלמה שלו עם להקתו:
https://youtu.be/y9IMOUVJMVs?long=yes
אומרים על צ'ארלס מינגוס (Charles Mingus) שהוא לא היה רק באסיסט אלא כוח טבע גאוני שעם נגינת קונטרבס (double bass) עוצמתית, יחד עם פסנתר, גיטרה בס ושירה, השאיר חותם עצום על תולדות הג'אז.
הוא נולד ב-1922 בעיר נוגאלס (Nogales) שבאריזונה, בגיל 6 למד לנגן בטרומבון, עבר לצ'לו ובתיכון החליף את הצ'לו למען הקונטרבס, שהבטיח לו יותר עבודה בתחום הג'אז.
מכיוון שהיה מעורב, עם אב ממוצא שוודי ואפרו-אמריקאי ואם ממוצא סיני ואפרו-אמריקאי, הוא חש "לא מספיק שחור ולא מספיק לבן" ולא ממש מצא את המקום החברתי הנכון. אבל נעוריו בשכונת ווטס בלוס אנג'לס, בה התערבבו ג'אז, בלוז ומוסיקת כנסייה הכניסו את הכל היישר למוסיקה שלו.
מינגוס היה גאון שכתב יצירות מורכבות יצירות וחדשניות, לעיתים מחאתיות ומתנגדות להפרדה גזעית. אחת הידועות שבהן היא "Fables of Faubus", בה הוא תקף ישירות את אורוול פובוס (Orval Faubus), מושל ארקנסו שניסה למנוע שילוב גזעי בבתי ספר ב-1957. מינגוס לא היה מוכן לשתוק, הוסיף מילים לשיר שאותן ביקשה חברת התקליטים להסיר. אך הוא התנגד וניצח.
הפכפך, מורכב ובעל אופי מאתגר, צ'ארלי מינגוס היה נגן בס ג'אז מיומן, מבצע מבריק ומלחין עמוק שיצר יצירות קלות להאזנה, אך ידועות כמסובכות יחסית לביצוע.
מינגוס ניגן עם גדולי הג'אז. החל מדיוק אלינגטון, דרך צ'ארלי פארקר, דיזי גילספי, כמו גם באד פאוול, מקס רואץ', אריק דולפי, דני ריצ'מונד וג'קי ביירד.
דיוק, אגב, לא היה הצלחתו הגדולה. ב-1953 הוא מצליח להתקבל לתזמורת של דיוק אלינגטון ומחזיק מעמד ימים בודדים, עד שנכנס לתגרה עם הטרומבוניסט חואן טיזול (Juan Tizol). אלינגטון פיטר אותו בנימוס אלגנטי "יש לי כבר בעיות ישנות, אני לא צריך חדשות". מינגוס סיפר שהרגיש שמחמיאים לו, לחץ את ידו של אלינגטון בחיוך ורק בהמשך הבין שפוטר...
את הכינוי "האיש הכועס של הג'אז" לא הוא בחר לעצמו. אישיותו המורכבת התבטאה בכך שפיטר מוסיקאים שניגנו מתחת לרמה שלו - על הבמה ובאמצע הופעה, עצר קונצרטים אם הקהל דיבר וב-1962 ביטל הופעה לחלוטין כי הבמה לא עמדה בסטנדרטים שלו.
הכעס שלו לא היה קפריזה. הוא נבע מתוך תחושה עמוקה שמוסיקה אמריקאית שחורה לא מקבלת את הכבוד שמגיע לה ועמד על כך שיתחסו אליה בכבוד.
האלבום "The Black Saint and the Sinner Lady" משנת 1963 נחשב לאחת מיצירות המופת של תולדות הג'אז. את ההערות על הכריכה האחורית מינגוס ביקש מהפסיכולוג שלו לכתוב.
זה בדיוק מינגוס - רגשות אמיתיים, לא פוזה. אדם שאמרו עליו ש"אפשר היה לפחד, לשנוא ולאהוב אותו במידה שווה".
צ'ארלי מינגוס מת ב-1979 ממחלת ALS בקורנבקה (Cuernavaca) שבמקסיקו, בה הוא חיפש טיפול. אפרו פוזר בנהר הגנגס. מסתבר שמינגוס היה גדול מספיק כדי שאפילו המוות יבחר בשבילו מקום קבורה בלתי נשכח.
הנה קיצור חייו של צ'ארלי מינגוס:
https://youtu.be/swPGfxWEsB4
הכירו את צ'ארלס מינגוס:
https://youtu.be/5Y3GGXwaU_M
על האיש הכועס של עולם הג'אז:
https://youtu.be/o8V6vnKKrMo
מינגוס ב"בלוז השטן":
https://youtu.be/ODnOQ0t37Ik
ב-Goodbye pork pie hat שלו:
https://youtu.be/xPWvA1EiezI?t=1m36s
סרט תיעודי על מינגוס:
https://youtu.be/JY_ebWRCPQM?long=yes
והופעה שלמה שלו עם להקתו:
https://youtu.be/y9IMOUVJMVs?long=yes
מיהן מלכות הרשת של הגיטרה החשמלית?
מצד אחד, לורה לייס (Laura Lāce) הבלונדית מלטביה, שמנגנת בגיטרה חשמלית בווירטואוזיות מופלאה. מצד שני, טינה אס (Tina S), וירטואוזית בלתי נתפסת בשיער שחור.
שתיהן מנגנות במהירות אדירה ובטכניקה מרהיבה ומלהיבות מיליונים באינטרנט. כל אחת מהן מלווה במאסטר שלה, המנטור והמורה לגיטרה, שבנה אותן. מצד אחד ויקטור, של לורה. מצד שני, דוקטור ויוסי - של טינה.
הן לא לבד ביוטיוב. גם אילה, יאנה, לורה קוקס, אווה ורגילובה ואמילי הייסטינגס. כולן צעירות, יפות, מוכשרות וזוכות למאות אלפי ומיליוני צפיות, על קאברים של גיטריסטים מפורסמים, או עיבודים של יצירות קלאסיות לרוק.
פעם הן היו צריכות להתפרסם כדי שיכירו אותן. היום מכירים אותן ברשת וכך הן נעשות מפורסמות. כך עובד השיווק הוויראלי של הרשת - ביוטיוב, פייסבוק, אינסטגרם ושאר הרשתות החברתיות. לא צריך חברת תקליטים, עיתונות או טלוויזיה. רק המון כישרון ואם אפשר להיראות טוב אז זהו - ממתינים להזמנה לעשות את זה על הבמות הגדולות. בהצלחה!
הנה לורה לייס ביצירה קלאסית של ויואלדי שהוסבה לרוק:
https://youtu.be/FVa37f67Hnc
טינה בבטהובן מ"סונטת ליל ירח":
https://youtu.be/o6rBK0BqL2w
אילה מנגנת בלוז מקסים של לד זפלין:
https://youtu.be/6dMrE9pyupQ
לורה קוקס הצרפתית:
https://youtu.be/5Y53boWWi8g
אמילי הייסטינגס בסולו של דייב גילמור מהפינק פלויד:
https://youtu.be/8xXeT2N-_YE
גם לגיטרה הקלאסית יש נגניות כאלה:
https://youtu.be/V2F6RswMYpw
ועוד נציגות לגיטרה קלאסית - טטיאנה ריזקובה:
https://youtu.be/FDKAr-HBX7U
מצד אחד, לורה לייס (Laura Lāce) הבלונדית מלטביה, שמנגנת בגיטרה חשמלית בווירטואוזיות מופלאה. מצד שני, טינה אס (Tina S), וירטואוזית בלתי נתפסת בשיער שחור.
שתיהן מנגנות במהירות אדירה ובטכניקה מרהיבה ומלהיבות מיליונים באינטרנט. כל אחת מהן מלווה במאסטר שלה, המנטור והמורה לגיטרה, שבנה אותן. מצד אחד ויקטור, של לורה. מצד שני, דוקטור ויוסי - של טינה.
הן לא לבד ביוטיוב. גם אילה, יאנה, לורה קוקס, אווה ורגילובה ואמילי הייסטינגס. כולן צעירות, יפות, מוכשרות וזוכות למאות אלפי ומיליוני צפיות, על קאברים של גיטריסטים מפורסמים, או עיבודים של יצירות קלאסיות לרוק.
פעם הן היו צריכות להתפרסם כדי שיכירו אותן. היום מכירים אותן ברשת וכך הן נעשות מפורסמות. כך עובד השיווק הוויראלי של הרשת - ביוטיוב, פייסבוק, אינסטגרם ושאר הרשתות החברתיות. לא צריך חברת תקליטים, עיתונות או טלוויזיה. רק המון כישרון ואם אפשר להיראות טוב אז זהו - ממתינים להזמנה לעשות את זה על הבמות הגדולות. בהצלחה!
הנה לורה לייס ביצירה קלאסית של ויואלדי שהוסבה לרוק:
https://youtu.be/FVa37f67Hnc
טינה בבטהובן מ"סונטת ליל ירח":
https://youtu.be/o6rBK0BqL2w
אילה מנגנת בלוז מקסים של לד זפלין:
https://youtu.be/6dMrE9pyupQ
לורה קוקס הצרפתית:
https://youtu.be/5Y53boWWi8g
אמילי הייסטינגס בסולו של דייב גילמור מהפינק פלויד:
https://youtu.be/8xXeT2N-_YE
גם לגיטרה הקלאסית יש נגניות כאלה:
https://youtu.be/V2F6RswMYpw
ועוד נציגות לגיטרה קלאסית - טטיאנה ריזקובה:
https://youtu.be/FDKAr-HBX7U
מי היה מלך הפסנתר ארול גארנר?
ודאי שמעתם פעם על פסנתרן הג'אז האופטימי והמחייך תמיד, המוצרט של פסנתר הג'אז, ארול גארנר (Erroll Garner). אם לא ואתם אוהבים ג'אז אז בטוח מזהים את "מיסטי" (Misty), הלחן המדהים שלו שהפך לבלדת הג'אז האהובה מכולן.
ארול גארנר (Erroll Garner) היה אחד מגדולי פסנתרני הג'אז האמריקאי, שנולד ב-15 ביוני 1921 בפיטסבורג שבפנסילבניה. הוא היה תופעה מוסיקלית יוצאת דופן שלמד את כל מה שידע על הפסנתר באופן טבעי, ללא שיעורים פורמליים ומבלי שלמד אי פעם לקרוא תווים.
גארנר גדל בבית מוסיקלי בהיל דיסטריקט בפיטסבורג. אביו ניגן על סקסופון וגיטרה, אמו שרה בכנסייה וניגנה על הפסנתר ואחיו הגדול לינטון גארנר (Linton Garner) היה פסנתרן ומעבד מוכשר. גארנר נולד יחד עם אחיו התאום ארנסט (Ernest), אך הוא זה שהפך לאגדה המוסיקלית.
הסיפור של גארנר מרתק כבר מהילדות. הוא התחיל לנגן בפסנתר בגיל 3, תוך שהוא מקשיב לשיעורים שניתנו לאחיו הגדולים ואז מתרגל לבד. הוא סיםר שכילד הוא קיבל בכל חייו 3 שיעורי פסנתר וזהו. זה קרה לאחר שהוא האזין וניגן למורה לפסנתר של אחיו הגדולים. כשהגיע תורו ללמוד הוא ניגן לה מיד את מה שניגנה בעבר והמורה הנדהמת לא לימדה אותו יותר. היא אמרה בפשטות שהוא לא זקוק למורה...
מכאן הוא פיתח את כישוריו באופן אוטודידקטי מוחלט, מה שהפך אותו לאחד הדוגמאות הבולטות ביותר לכישרון טבעי במוסיקה. כך יוצא שבגיל 7 ארול גארנר כבר מתחיל להופיע ברדיו KDKA בפיטסבורג כפסנתרן מקצועי, תופעה יוצאת דופן שהפליאה את כל המקשיבים.
הסגנון הייחודי של גארנר היה בלתי ניתן לחיקוי. הוא ניגן הכל על פי האוזן, לעולם לא אותו דבר פעמיים, כשהוא הופך להיות המייצג המושלם של אמנות הג'אז באלתורים והפרשנות. גארנר הצעיר מפתח טכניקה מיוחדת שנשמעה למאזיניו כאילו הוא מנגן על שלושה פסנתרים בו-זמנית.
אחת האנקדוטות המעניינות עליו היא שהוא מעולם לא השתמש בכסא רגיל בעת הנגינה. גארנר ישב על כסא נמוך מאוד, כמעט ספסל, שעליו ספר טלפונים עבה. כך הוא יצר זווית מיוחדת אל הפסנתר שעזרה לו לפתח את הסגנון הייחודי שלו. תופעה נוספת מעניינת הייתה הדרך שלו לספור זמן בזמן הנגינה - הוא תמיד זז עם הגוף ושמר על קצב באופן ויזואלי מאוד, מה שהפך את הופעותיו למרהיבות מבחינה חזותית.
גארנר כתב כמה מהקלאסיקות הגדולות של הג'אז, כאשר הידועה ביותר היא אכן "מיסטי" (Misty), שהוקלטה לראשונה ב-1956. האלבום החי שלו "קונצרט על יד הים" (Concert by the Sea) שיצא ב-1955 נמכר במיליון עותקים עד 1958, והפך אותו לאחד מאמני הג'אז הנמכרים ביותר.
גארנר נפטר ב-2 בינואר 1977 בלוס אנג'לס, והותיר אחריו מורשת מוסיקלית עצומה. הוא הוכיח שכישרון טבעי יכול לנצח כל חינוך פורמלי, ושהמוסיקה הטובה ביותר נוצרת כאשר הלב והאוזניים עובדים יחד בהרמוניה מושלמת.
#גאונותו
אז איך מי שמעולם לא למד נגינה, לא ידע תווים, אפילו לא לקרוא אותם, עם אפס ידע בתיאוריה של המוסיקה, בלי התייחסות כלשהי לסולמות ומי שסיפר שלא פעם הוא אפילו לא זכר את המנגינות של השירים שהקליט באלבומיו, כי הם הוקלטו על המקום, ברגע אחד, לא רק אילתורי סולו אלא מלודיות מובילות, כשהכל בטייק אחד בלבד - איך מוסיקאי כזה בכלל נוצר?
אגב, כשהוא שכח שירים או קטעים, כולל יצירות שלו עצמו, הוא נהג לקנות את התקליטים בביצועים של אחרים (כמו התזמורת של פרסי פיית' שהוא ידע שמקפיד תמיד על דיוק במלודיה). אחרי שקנה הוא האזין להם פעם אחת כדי לנגנם בסיבוב ההופעות הבא מהזיכרון, תוך התבססות על הלחן המדויק שהוא עצמו לא התאמץ לזכור.
ואיך מי שאפילו לנגניו בהרכב לא נהג לומר בהופעות מה הקטע הבא שהוא ינגן, אלא גרם להם להצטרף אליו אחרי שהוא החל לנגן. איך מי שמעולם לא הוציא מילה בהופעות ושעל התכניה שלו לפני כל הופעה או קונצרט לא הופיעו שמות של קטעים שהוא ינגן, כי הכל, כולל הכל, הוחלט על ידו ספונטנית, על המקום, תוך כדי המופע ובכל ערב קטעים אחרים - איך פרפורמר כזה מצליח להפוך לאגדה ולעשות את זה ברוגע ונינוחות שאין כמוהם בעולם הג'אז?
כי עם כל אלה ואולי בגללם הוא היה אחד הפסנתרנים היצירתיים, המקוריים והחדשניים בתולדות הג'אז. היו לו ידיים שריחפו מעל קלידי הפסנתר ביכולת פנומנלית של נגן וירטואוז ועשיר בהרמוניות מיידיות, בעל שמיעה מוסיקלית מדהימה, זיכרון מופלא ויכולת אדירה של מי שעושה אהבה עם הפסנתר.
ארול היה מוסיקאי מוחלט, מי שראה בעצמו "כוח טבע", שלט באופן מושלם במלודיה, בהרמוניה ובקצב - כשכל זה כשהוא מצויד רק בכישרון העצום שהוא תמיד אמר שבא לו בלידתו כ"מתת אל" ושימש אותו לאורך כל חייו.
מרתה, המנהלת האישית שלו, היא שעשתה את העבודה המדהימה של להניב לו את כל מה שהוא הרוויח מהאמנות שלו וזה הפך אותו לנגן ויוצר ג'אז נדיר שגם עושה את המוסיקה שהוא אוהב ובמקביל מרוויח מצוין וזוכה לכבוד שמגיע לגאון כמוהו וליכולת להיות הפסנתרן שמרוויח הכי הרבה מכל פסנתרן בתקופתו ובמקביל להשתולל עם המוסיקה שלו, להגשים חלומות ולעשות כרצונו, תוך שהוא זוכה למעמד של גאון פסנתר על-טבעי בחייו.
הגרוב, האנרגיה והשמחה הטהורה של ארול, כשניגן על הפסנתר שלו, יצרו סגנון שופע חום וקסם ייחודיים, סגנון סוער אבל רגוע, של מוסיקאי שהיה תופעה וממשיך לצבור מעריצים גם חצי מאה אחרי שהלך לעולמו, ממש כאילו ידיו נשארו כאן ועודן מרחפות מעל קלידי הפסנתר...
הנה סיפור חייו בקצרה:
https://youtu.be/ANspBtT7gDk
Misty של ארול גארנר:
https://youtu.be/P_tAU3GM9XI
מעט על ארול גארנר:
https://youtu.be/RxkiOKE1oIA
"I get a Kick out of you" שלו:
https://youtu.be/fPsxqXhIhrg
הביצוע שלו ל-"Laura" של דיוויד ראקסין:
https://youtu.be/sRA-WV01Ogk
עם ההרכב שלו "Shadow of your Smile":
https://youtu.be/_X9t6esQjdk
הופעה של גאון ולהקה שמבינה אותו באופן מוחלט:
https://youtu.be/tN0LPQPWgVM?long=yes
הרצאת וידאו על ארול גארנר שלא נזקק לביבופ כדי להסעיר בסווינג שלו:
https://youtu.be/0NfBVWERLOI?long=yes
ארול ולהקתו בהופעה בפריז ב-1973:
https://youtu.be/44NZZqD75KA?long=yes
ודאי שמעתם פעם על פסנתרן הג'אז האופטימי והמחייך תמיד, המוצרט של פסנתר הג'אז, ארול גארנר (Erroll Garner). אם לא ואתם אוהבים ג'אז אז בטוח מזהים את "מיסטי" (Misty), הלחן המדהים שלו שהפך לבלדת הג'אז האהובה מכולן.
ארול גארנר (Erroll Garner) היה אחד מגדולי פסנתרני הג'אז האמריקאי, שנולד ב-15 ביוני 1921 בפיטסבורג שבפנסילבניה. הוא היה תופעה מוסיקלית יוצאת דופן שלמד את כל מה שידע על הפסנתר באופן טבעי, ללא שיעורים פורמליים ומבלי שלמד אי פעם לקרוא תווים.
גארנר גדל בבית מוסיקלי בהיל דיסטריקט בפיטסבורג. אביו ניגן על סקסופון וגיטרה, אמו שרה בכנסייה וניגנה על הפסנתר ואחיו הגדול לינטון גארנר (Linton Garner) היה פסנתרן ומעבד מוכשר. גארנר נולד יחד עם אחיו התאום ארנסט (Ernest), אך הוא זה שהפך לאגדה המוסיקלית.
הסיפור של גארנר מרתק כבר מהילדות. הוא התחיל לנגן בפסנתר בגיל 3, תוך שהוא מקשיב לשיעורים שניתנו לאחיו הגדולים ואז מתרגל לבד. הוא סיםר שכילד הוא קיבל בכל חייו 3 שיעורי פסנתר וזהו. זה קרה לאחר שהוא האזין וניגן למורה לפסנתר של אחיו הגדולים. כשהגיע תורו ללמוד הוא ניגן לה מיד את מה שניגנה בעבר והמורה הנדהמת לא לימדה אותו יותר. היא אמרה בפשטות שהוא לא זקוק למורה...
מכאן הוא פיתח את כישוריו באופן אוטודידקטי מוחלט, מה שהפך אותו לאחד הדוגמאות הבולטות ביותר לכישרון טבעי במוסיקה. כך יוצא שבגיל 7 ארול גארנר כבר מתחיל להופיע ברדיו KDKA בפיטסבורג כפסנתרן מקצועי, תופעה יוצאת דופן שהפליאה את כל המקשיבים.
הסגנון הייחודי של גארנר היה בלתי ניתן לחיקוי. הוא ניגן הכל על פי האוזן, לעולם לא אותו דבר פעמיים, כשהוא הופך להיות המייצג המושלם של אמנות הג'אז באלתורים והפרשנות. גארנר הצעיר מפתח טכניקה מיוחדת שנשמעה למאזיניו כאילו הוא מנגן על שלושה פסנתרים בו-זמנית.
אחת האנקדוטות המעניינות עליו היא שהוא מעולם לא השתמש בכסא רגיל בעת הנגינה. גארנר ישב על כסא נמוך מאוד, כמעט ספסל, שעליו ספר טלפונים עבה. כך הוא יצר זווית מיוחדת אל הפסנתר שעזרה לו לפתח את הסגנון הייחודי שלו. תופעה נוספת מעניינת הייתה הדרך שלו לספור זמן בזמן הנגינה - הוא תמיד זז עם הגוף ושמר על קצב באופן ויזואלי מאוד, מה שהפך את הופעותיו למרהיבות מבחינה חזותית.
גארנר כתב כמה מהקלאסיקות הגדולות של הג'אז, כאשר הידועה ביותר היא אכן "מיסטי" (Misty), שהוקלטה לראשונה ב-1956. האלבום החי שלו "קונצרט על יד הים" (Concert by the Sea) שיצא ב-1955 נמכר במיליון עותקים עד 1958, והפך אותו לאחד מאמני הג'אז הנמכרים ביותר.
גארנר נפטר ב-2 בינואר 1977 בלוס אנג'לס, והותיר אחריו מורשת מוסיקלית עצומה. הוא הוכיח שכישרון טבעי יכול לנצח כל חינוך פורמלי, ושהמוסיקה הטובה ביותר נוצרת כאשר הלב והאוזניים עובדים יחד בהרמוניה מושלמת.
#גאונותו
אז איך מי שמעולם לא למד נגינה, לא ידע תווים, אפילו לא לקרוא אותם, עם אפס ידע בתיאוריה של המוסיקה, בלי התייחסות כלשהי לסולמות ומי שסיפר שלא פעם הוא אפילו לא זכר את המנגינות של השירים שהקליט באלבומיו, כי הם הוקלטו על המקום, ברגע אחד, לא רק אילתורי סולו אלא מלודיות מובילות, כשהכל בטייק אחד בלבד - איך מוסיקאי כזה בכלל נוצר?
אגב, כשהוא שכח שירים או קטעים, כולל יצירות שלו עצמו, הוא נהג לקנות את התקליטים בביצועים של אחרים (כמו התזמורת של פרסי פיית' שהוא ידע שמקפיד תמיד על דיוק במלודיה). אחרי שקנה הוא האזין להם פעם אחת כדי לנגנם בסיבוב ההופעות הבא מהזיכרון, תוך התבססות על הלחן המדויק שהוא עצמו לא התאמץ לזכור.
ואיך מי שאפילו לנגניו בהרכב לא נהג לומר בהופעות מה הקטע הבא שהוא ינגן, אלא גרם להם להצטרף אליו אחרי שהוא החל לנגן. איך מי שמעולם לא הוציא מילה בהופעות ושעל התכניה שלו לפני כל הופעה או קונצרט לא הופיעו שמות של קטעים שהוא ינגן, כי הכל, כולל הכל, הוחלט על ידו ספונטנית, על המקום, תוך כדי המופע ובכל ערב קטעים אחרים - איך פרפורמר כזה מצליח להפוך לאגדה ולעשות את זה ברוגע ונינוחות שאין כמוהם בעולם הג'אז?
כי עם כל אלה ואולי בגללם הוא היה אחד הפסנתרנים היצירתיים, המקוריים והחדשניים בתולדות הג'אז. היו לו ידיים שריחפו מעל קלידי הפסנתר ביכולת פנומנלית של נגן וירטואוז ועשיר בהרמוניות מיידיות, בעל שמיעה מוסיקלית מדהימה, זיכרון מופלא ויכולת אדירה של מי שעושה אהבה עם הפסנתר.
ארול היה מוסיקאי מוחלט, מי שראה בעצמו "כוח טבע", שלט באופן מושלם במלודיה, בהרמוניה ובקצב - כשכל זה כשהוא מצויד רק בכישרון העצום שהוא תמיד אמר שבא לו בלידתו כ"מתת אל" ושימש אותו לאורך כל חייו.
מרתה, המנהלת האישית שלו, היא שעשתה את העבודה המדהימה של להניב לו את כל מה שהוא הרוויח מהאמנות שלו וזה הפך אותו לנגן ויוצר ג'אז נדיר שגם עושה את המוסיקה שהוא אוהב ובמקביל מרוויח מצוין וזוכה לכבוד שמגיע לגאון כמוהו וליכולת להיות הפסנתרן שמרוויח הכי הרבה מכל פסנתרן בתקופתו ובמקביל להשתולל עם המוסיקה שלו, להגשים חלומות ולעשות כרצונו, תוך שהוא זוכה למעמד של גאון פסנתר על-טבעי בחייו.
הגרוב, האנרגיה והשמחה הטהורה של ארול, כשניגן על הפסנתר שלו, יצרו סגנון שופע חום וקסם ייחודיים, סגנון סוער אבל רגוע, של מוסיקאי שהיה תופעה וממשיך לצבור מעריצים גם חצי מאה אחרי שהלך לעולמו, ממש כאילו ידיו נשארו כאן ועודן מרחפות מעל קלידי הפסנתר...
הנה סיפור חייו בקצרה:
https://youtu.be/ANspBtT7gDk
Misty של ארול גארנר:
https://youtu.be/P_tAU3GM9XI
מעט על ארול גארנר:
https://youtu.be/RxkiOKE1oIA
"I get a Kick out of you" שלו:
https://youtu.be/fPsxqXhIhrg
הביצוע שלו ל-"Laura" של דיוויד ראקסין:
https://youtu.be/sRA-WV01Ogk
עם ההרכב שלו "Shadow of your Smile":
https://youtu.be/_X9t6esQjdk
הופעה של גאון ולהקה שמבינה אותו באופן מוחלט:
https://youtu.be/tN0LPQPWgVM?long=yes
הרצאת וידאו על ארול גארנר שלא נזקק לביבופ כדי להסעיר בסווינג שלו:
https://youtu.be/0NfBVWERLOI?long=yes
ארול ולהקתו בהופעה בפריז ב-1973:
https://youtu.be/44NZZqD75KA?long=yes
מהו הג'אז החופשי שיצר אורנט קולמן?
בסוף שנות ה-50 היה זה הסקסופוניסט ומלחין הג'אז האמריקני אורנט קולמן (Ornette Coleman) שיצר או ניסה ליצור את המהפכה הגדולה ביותר מאז נולד סגנון הביבופ באמצע העשור שלפני. כששמעו את המוסיקה שלו הג'אזיסטים התחלקו לאלה שהתפעלו, לאלה ששנאו אותה וחששו שהיא תהרוס יותר משתצמיח ולאלה שניבאו שהיא לא תשנה דבר. למהפכה קראו "Free Jazz", הג'אז החופשי ובמבט לאחור היא הייתה חשובה ומשפיעה, גם אם בתוך הג'אז קצת פחות ממה שרצתה להיות.
אבל נתחיל מהתחלה. מי שייחשב לימים לאחד המהפכנים הגדולים בתולדות הג'אז נולד ב-1930 בפורט וורת' שבטקסס (Fort Worth, Texas). הוא גדל בעוני, אך בגיל 14 הוא שם את ידו על סקסופון אלט ולא הרפה ממנו עד יום מותו ב-2015. הרגע שלו ב-1959 יגיע אבל הצעיר הנמרץ בונה את הקריירה שלו בהדרגה.
מחסור אמיתי הוביל את קולמן לנגן שנים רבות על סקסופון עשוי פלסטיק (plastic saxophone), הוא לא יכול היה להרשות לעצמו כלי מתכת. המוסיקאים המסורתיים לעגו לו על זה, אבל קולמן סימן את מי שהוא יהיה והמשיך לנגן.
ב-1959 הוא מוציא את האלבום "The Shape of Jazz to Come", שם שצניעות יתרה לא הייתה אפילו בבחירתו. ואכן, האלבום סימן מהפכה של ממש. קולמן נוטש את הקריטריונים של הג'אז הסטנדרטי ומבטל את הכללים שלו: מביטול הסולם הקבוע, ביטול הקצב המחייב ואפילו ביטול הצורך שכולם יגיעו ל"אותו מקום" בסיום הביצוע של היצירה. בשיטה שהוא פיתח וקרא לה "הרמולודיקה" (Harmolodics), קיבלו ההרמוניה, המלודיה והקצב את החופש המלא - מקום שווה ועצמאי. הוא גם גילה התעלמות משמעותית ומופגנת מהדומיננטיות של אלתור על תבניות אקורדים קבועות.
זה סוף שנות ה-50 ומי שייחשב לימים לחלוץ ז'אנר הג'אז החופשי עדיין סובל ממחסור כספי ומגיע ללוס אנג'לס (Los Angeles), כדי לעבוד כמפעיל מעלית. אורנט מגדל זקן ושיער ארוך, הרבה לפני שאלו יהפכו לטרנד של ביטניקים והיפים. בראשו הסתובבו רעיונות שגרמו לאנשי ג'אז מנוסים לתדהמה. אבל בהדרגה מתחברים לרעיונותיו כמה מוסיקאים צעירים ומצוינים והופכים ל"קוורטט" שלו - להקתו.
הלהקה מוצאת מחסן נטוש ובמשך יומיים רצופים הם מנגנים ללא הפסקה, משייפים, מבססים ומממשים את רעיונותיו של אורנט קולמן. ברור לכולם שהם קוראים תיגר על היסודות המרכזיים של הג'אז, שהפך בעשורים האחרונים לז'אנר מוביל בתרבות האמריקאית ובעולם.
ב-1959 אורנט קולמן מתחיל להופיע עם להקתו לראשונה במרכז העולמי של הג'אז -ניו יורק. זה קורה באיסט ווילג' של מנהטן, במועדון הג'אז "Five Spot Cafe" שידוע כמקום שנותן במה למוסיקאים הרפתקניים במיוחד. מיילס דיוויס (Miles Davis) שומע אותו שם ואומר עליו שהוא לא יודע אם קולמן הוא משוגע או גאון. עוד הערה מרושעת תרם רוי אלדריג' שאמר אז שגם כשהוא הקשיב לקולמן שיכור וגם כשהיה פיכח, הוא לא הצליח להבין אותו. הסיבה היא כמובן סגנונו הרדיקלי של קולמן שעורר מהרגע הראשון מחלוקת עזה בין המעריצים למבקרים.
תוך שהוא שובר את המוסכמות המסורתיות בג'אז ומבטל את ההיררכיה בין הנגנים לטובת החופש היצירתי שאליו הוא מכוון, אורנט קולמן מושך אליו אש ופרחים גם יחד. במקום להזיז לג'אז את הגבולות, הוא פשוט מסיר אותם ויוצא עם אוהדיו לחופשי. המבקרים ורבים מחובבי הג'אז רואים ב"פרי ג'אז" שלו "אנרכיה מוסיקלית", אבל זו לא כוונתו. קולמן רואה בשחרור הג'אז לחופש שיח מוסיקלי שמשחרר כל נגן בהרכב לנגן, להגיב ולהקשיב, כשהכל קורה בו-זמנית ומבלי שמישהו או משהו "יכתיב" את הכיוון או יגביל אותו.
ב-1960 קולמן מוציא אלבום בשם "Free Jazz: A Collective Improvisation" ובו מנגנים יחד שני "קוורטטים" (quartets), שתי רביעיות נגנים שהוקלטו יחד בסטריאו כפול, כל רביעייה בערוץ נפרד. האלבום הזה הציע בסביבות 37 דקות של אילתור טהור והאלבום הזה הוא שייתן לז'אנר כולו את השם "ג'אז חופשי".
לימים, קולמן המהפכן ייחשב לחלוץ תרבותי אמריקאי ולאייקון עולמי. הסגנון שברא וקידם בסצנת הג'אז של שנות ה-60 ישפיע כבר אז על זרמים רחבים לא רק בג'אז אלא במוסיקה בכלל - מהג'אז החופשי, דרך מוסיקת הרוק ועד למוסיקה הפופולרית שהושפעה ממנו לא מעט.
כמוסיקאי, הוגה דעות ופילוסוף שנוי במחלוקת, עם רעיונות אוונגרדים שמותחים את גבולות הג'אז למחוזות חדשים, קולמן ולהקתו מוציאים, בנוסף לשני האלבומים שצויינו קודם, את "This Is Our Music” ו-"The Change Of The Century" - כולם מהאלבומים הגדולים והחשובים בתולדות הג'אז.
לאורך השנים הוא יזכה להכרה בינלאומית ולפרסים יוקרתיים, יוכיח שהגישה החדשנית שלו, גם אם לא הפכה פופולרית כמו הביבופ של צ'ארלי פארקר ודיזי גילספי, או הפיוז'ן של מבקרו הגדול מיילס דיוויס, הייתה חיונית להתפתחות הג'אז ולעומק שלו. רעיונותיו השפיעו לא רק על הרוק והפופ, אלא גם על המוסיקה הקלאסית העכשווית ועל האמנות המודרנית בכלל. מורשתו של קולמן הביאה דורות של מוסיקאים להבין שמוסיקה אמיתית לא חייבת לשחק לפי כללים קבועים ויצאה אל מחוץ לרפרטואר האמריקני ולעולם כולו.
לא עוד סטנדרטים וקלישאות - על הערב בו הוכרזה המהפכה (מסך מלא):
https://youtu.be/3n9AgWu80PU
הקדימון של "מוסיקה אש" - הסרט התיעודי על הג'אז החופשי של קולמן:
https://youtu.be/pVxRL9HAvCI
קדימון הסרט "אורנט: תוצרת אמריקה" על האמן שגדל בטקסס המופרדת ובבגרותו שב כאמן חדשני ופורץ דרך:
https://youtu.be/gvwwPJM74F0
ראיון עם אורנט קולמן - בקולו:
https://youtu.be/8CoPGDfMWFc
מי היה אורנט קולמן - שרלטן או גאון?
https://youtu.be/9ubvdXQKKAk?long=yes
אורנט קולמן ולהקתו בהופעה חיה:
https://youtu.be/0fiLUR7LSsg?long=yes
וכיצד שנת 1959 שינתה את מוסיקת הג'אז גם בזכות אורנט קולמן ואלבומו "The Shape of Jazz to Come":
https://youtu.be/dou3aSZmEg0?long=yes
בסוף שנות ה-50 היה זה הסקסופוניסט ומלחין הג'אז האמריקני אורנט קולמן (Ornette Coleman) שיצר או ניסה ליצור את המהפכה הגדולה ביותר מאז נולד סגנון הביבופ באמצע העשור שלפני. כששמעו את המוסיקה שלו הג'אזיסטים התחלקו לאלה שהתפעלו, לאלה ששנאו אותה וחששו שהיא תהרוס יותר משתצמיח ולאלה שניבאו שהיא לא תשנה דבר. למהפכה קראו "Free Jazz", הג'אז החופשי ובמבט לאחור היא הייתה חשובה ומשפיעה, גם אם בתוך הג'אז קצת פחות ממה שרצתה להיות.
אבל נתחיל מהתחלה. מי שייחשב לימים לאחד המהפכנים הגדולים בתולדות הג'אז נולד ב-1930 בפורט וורת' שבטקסס (Fort Worth, Texas). הוא גדל בעוני, אך בגיל 14 הוא שם את ידו על סקסופון אלט ולא הרפה ממנו עד יום מותו ב-2015. הרגע שלו ב-1959 יגיע אבל הצעיר הנמרץ בונה את הקריירה שלו בהדרגה.
מחסור אמיתי הוביל את קולמן לנגן שנים רבות על סקסופון עשוי פלסטיק (plastic saxophone), הוא לא יכול היה להרשות לעצמו כלי מתכת. המוסיקאים המסורתיים לעגו לו על זה, אבל קולמן סימן את מי שהוא יהיה והמשיך לנגן.
ב-1959 הוא מוציא את האלבום "The Shape of Jazz to Come", שם שצניעות יתרה לא הייתה אפילו בבחירתו. ואכן, האלבום סימן מהפכה של ממש. קולמן נוטש את הקריטריונים של הג'אז הסטנדרטי ומבטל את הכללים שלו: מביטול הסולם הקבוע, ביטול הקצב המחייב ואפילו ביטול הצורך שכולם יגיעו ל"אותו מקום" בסיום הביצוע של היצירה. בשיטה שהוא פיתח וקרא לה "הרמולודיקה" (Harmolodics), קיבלו ההרמוניה, המלודיה והקצב את החופש המלא - מקום שווה ועצמאי. הוא גם גילה התעלמות משמעותית ומופגנת מהדומיננטיות של אלתור על תבניות אקורדים קבועות.
זה סוף שנות ה-50 ומי שייחשב לימים לחלוץ ז'אנר הג'אז החופשי עדיין סובל ממחסור כספי ומגיע ללוס אנג'לס (Los Angeles), כדי לעבוד כמפעיל מעלית. אורנט מגדל זקן ושיער ארוך, הרבה לפני שאלו יהפכו לטרנד של ביטניקים והיפים. בראשו הסתובבו רעיונות שגרמו לאנשי ג'אז מנוסים לתדהמה. אבל בהדרגה מתחברים לרעיונותיו כמה מוסיקאים צעירים ומצוינים והופכים ל"קוורטט" שלו - להקתו.
הלהקה מוצאת מחסן נטוש ובמשך יומיים רצופים הם מנגנים ללא הפסקה, משייפים, מבססים ומממשים את רעיונותיו של אורנט קולמן. ברור לכולם שהם קוראים תיגר על היסודות המרכזיים של הג'אז, שהפך בעשורים האחרונים לז'אנר מוביל בתרבות האמריקאית ובעולם.
ב-1959 אורנט קולמן מתחיל להופיע עם להקתו לראשונה במרכז העולמי של הג'אז -ניו יורק. זה קורה באיסט ווילג' של מנהטן, במועדון הג'אז "Five Spot Cafe" שידוע כמקום שנותן במה למוסיקאים הרפתקניים במיוחד. מיילס דיוויס (Miles Davis) שומע אותו שם ואומר עליו שהוא לא יודע אם קולמן הוא משוגע או גאון. עוד הערה מרושעת תרם רוי אלדריג' שאמר אז שגם כשהוא הקשיב לקולמן שיכור וגם כשהיה פיכח, הוא לא הצליח להבין אותו. הסיבה היא כמובן סגנונו הרדיקלי של קולמן שעורר מהרגע הראשון מחלוקת עזה בין המעריצים למבקרים.
תוך שהוא שובר את המוסכמות המסורתיות בג'אז ומבטל את ההיררכיה בין הנגנים לטובת החופש היצירתי שאליו הוא מכוון, אורנט קולמן מושך אליו אש ופרחים גם יחד. במקום להזיז לג'אז את הגבולות, הוא פשוט מסיר אותם ויוצא עם אוהדיו לחופשי. המבקרים ורבים מחובבי הג'אז רואים ב"פרי ג'אז" שלו "אנרכיה מוסיקלית", אבל זו לא כוונתו. קולמן רואה בשחרור הג'אז לחופש שיח מוסיקלי שמשחרר כל נגן בהרכב לנגן, להגיב ולהקשיב, כשהכל קורה בו-זמנית ומבלי שמישהו או משהו "יכתיב" את הכיוון או יגביל אותו.
ב-1960 קולמן מוציא אלבום בשם "Free Jazz: A Collective Improvisation" ובו מנגנים יחד שני "קוורטטים" (quartets), שתי רביעיות נגנים שהוקלטו יחד בסטריאו כפול, כל רביעייה בערוץ נפרד. האלבום הזה הציע בסביבות 37 דקות של אילתור טהור והאלבום הזה הוא שייתן לז'אנר כולו את השם "ג'אז חופשי".
לימים, קולמן המהפכן ייחשב לחלוץ תרבותי אמריקאי ולאייקון עולמי. הסגנון שברא וקידם בסצנת הג'אז של שנות ה-60 ישפיע כבר אז על זרמים רחבים לא רק בג'אז אלא במוסיקה בכלל - מהג'אז החופשי, דרך מוסיקת הרוק ועד למוסיקה הפופולרית שהושפעה ממנו לא מעט.
כמוסיקאי, הוגה דעות ופילוסוף שנוי במחלוקת, עם רעיונות אוונגרדים שמותחים את גבולות הג'אז למחוזות חדשים, קולמן ולהקתו מוציאים, בנוסף לשני האלבומים שצויינו קודם, את "This Is Our Music” ו-"The Change Of The Century" - כולם מהאלבומים הגדולים והחשובים בתולדות הג'אז.
לאורך השנים הוא יזכה להכרה בינלאומית ולפרסים יוקרתיים, יוכיח שהגישה החדשנית שלו, גם אם לא הפכה פופולרית כמו הביבופ של צ'ארלי פארקר ודיזי גילספי, או הפיוז'ן של מבקרו הגדול מיילס דיוויס, הייתה חיונית להתפתחות הג'אז ולעומק שלו. רעיונותיו השפיעו לא רק על הרוק והפופ, אלא גם על המוסיקה הקלאסית העכשווית ועל האמנות המודרנית בכלל. מורשתו של קולמן הביאה דורות של מוסיקאים להבין שמוסיקה אמיתית לא חייבת לשחק לפי כללים קבועים ויצאה אל מחוץ לרפרטואר האמריקני ולעולם כולו.
לא עוד סטנדרטים וקלישאות - על הערב בו הוכרזה המהפכה (מסך מלא):
https://youtu.be/3n9AgWu80PU
הקדימון של "מוסיקה אש" - הסרט התיעודי על הג'אז החופשי של קולמן:
https://youtu.be/pVxRL9HAvCI
קדימון הסרט "אורנט: תוצרת אמריקה" על האמן שגדל בטקסס המופרדת ובבגרותו שב כאמן חדשני ופורץ דרך:
https://youtu.be/gvwwPJM74F0
ראיון עם אורנט קולמן - בקולו:
https://youtu.be/8CoPGDfMWFc
מי היה אורנט קולמן - שרלטן או גאון?
https://youtu.be/9ubvdXQKKAk?long=yes
אורנט קולמן ולהקתו בהופעה חיה:
https://youtu.be/0fiLUR7LSsg?long=yes
וכיצד שנת 1959 שינתה את מוסיקת הג'אז גם בזכות אורנט קולמן ואלבומו "The Shape of Jazz to Come":
https://youtu.be/dou3aSZmEg0?long=yes
מי הייתה קלרה רוקמור, אמנית הטרמין הדגולה?
קלרה רוקמור (Clara Rockmore) הייתה נגנית אמריקנית ממוצא יהודי שנולדה בליטא. במקור היא הייתה כנרת, נגנית כינור מוכשרת, אך לאחר שחלתה בדלקת פרקים, היא נאלצה להפסיק לנגן בכינור. השינוי חל כשהכירה את הכלי האלקטרוני הקסום טרמין. היא הפכה לנגנית הראשונה שביצעה בנגינה בו רפרטואר מוסיקלי שלם.
הטרמין, כלי חדש בימיה ולא מוכר, הפך לא מעט בזכותה מקוריוז לכלי נגינה מוכר. הוא היה כלי הנגינה הראשון שהנגינה בו התבצעה ללא מגע. בכך הוא היה כלי נגינה מתאים לרוקמור החולה. הטרמין היה כלי נגינה חדשני, הראשון במה שתהיה בעתיד משפחת כלים מפוארת, משפחת הכלים האלקטרוניים.
כך הפכה רוקמור לנגנית מעולה בטרמין שלה. כשידה האחת שולטת בגובה הצליל והשנייה משנה את עוצמת הצליל, היא החלה לבצע את הרפרטואר הקלאסי שהיא כל כך הכירה מהכינור. די מהר היא הפכה לאגדה מוסיקלית-טכנולוגית שרבים באו לשמוע.
יכולותיה המוסיקליות חיפו על הצליל החדשני והמרתיע יחסית של הטרמין, שקשה היה להגדירו ככלי חביב על שוחרי המוסיקה הקלאסית. הם, מסתבר, באו בשבילה והעריכו את האישה שלא ויתרה למחלתה והמשיכה עם המוסיקה בכל מחיר.
הנה קלרה רוקמור מנגנת בטרמין:
https://youtu.be/pSzTPGlNa5U
הנה מנגינה יהודית בביצועה:
https://youtu.be/zvCrZSM3F2Q
ו"הבנרה" של ראוול:
https://youtu.be/uuKBPEDU-W0
קלרה רוקמור (Clara Rockmore) הייתה נגנית אמריקנית ממוצא יהודי שנולדה בליטא. במקור היא הייתה כנרת, נגנית כינור מוכשרת, אך לאחר שחלתה בדלקת פרקים, היא נאלצה להפסיק לנגן בכינור. השינוי חל כשהכירה את הכלי האלקטרוני הקסום טרמין. היא הפכה לנגנית הראשונה שביצעה בנגינה בו רפרטואר מוסיקלי שלם.
הטרמין, כלי חדש בימיה ולא מוכר, הפך לא מעט בזכותה מקוריוז לכלי נגינה מוכר. הוא היה כלי הנגינה הראשון שהנגינה בו התבצעה ללא מגע. בכך הוא היה כלי נגינה מתאים לרוקמור החולה. הטרמין היה כלי נגינה חדשני, הראשון במה שתהיה בעתיד משפחת כלים מפוארת, משפחת הכלים האלקטרוניים.
כך הפכה רוקמור לנגנית מעולה בטרמין שלה. כשידה האחת שולטת בגובה הצליל והשנייה משנה את עוצמת הצליל, היא החלה לבצע את הרפרטואר הקלאסי שהיא כל כך הכירה מהכינור. די מהר היא הפכה לאגדה מוסיקלית-טכנולוגית שרבים באו לשמוע.
יכולותיה המוסיקליות חיפו על הצליל החדשני והמרתיע יחסית של הטרמין, שקשה היה להגדירו ככלי חביב על שוחרי המוסיקה הקלאסית. הם, מסתבר, באו בשבילה והעריכו את האישה שלא ויתרה למחלתה והמשיכה עם המוסיקה בכל מחיר.
הנה קלרה רוקמור מנגנת בטרמין:
https://youtu.be/pSzTPGlNa5U
הנה מנגינה יהודית בביצועה:
https://youtu.be/zvCrZSM3F2Q
ו"הבנרה" של ראוול:
https://youtu.be/uuKBPEDU-W0
במה נודע אוסקר פיטרסון?
הוא היה השד של פסנתר הג'אז. ענק עדין, גם בג'אז וגם בממדי גופו, עם צליל קל כמו נוצה, רך כמו חמאה, מהיר כמו חללית ומבריק כמו ציפוי הלכה הנוצץ של הפסנתר שלו. לא היו הרבה פסנתרנים עם טכניקה מושלמת כמו שלו, תפיסה הרמונית כל כך מדויקת ונגינת ג'אז כל כך מלאת חיים ואנרגיה.
זהו אוסקר פיטרסון (Oscar Peterson), מוסיקאי שהטכניקה המושלמת והמהירות המהוקצעת שלו מעולם לא החליפו טיפול מסוגנן ומלא כבוד למוטיבים המלודיים ולמשפטים המפוסקים היטב שבנה בסולואים שלו בזמן אמת.
בילדותו הוא החל לנגן דווקא בחצוצרה, אבל לאחר שחלה בשחפת הוא עבר לנגן בכלי שהיה אמנם פחות אהוב עליו, אבל מרגע שהתמקד בו הוא צמח והיה לתלמיד חרוץ.
האגדה מספרת שבנערותו הוא שמע את הטכניקה המטורפת של ארט טייטום, אולי הפסנתרן הגדול והמיומן בתולדות הג'אז. הוא נכנס להלם, פשוטו כמשמעו ובמשך חודשים אוסקר הצעיר לא הצליח להביא את עצמו לנגן בפסנתר.
אבל ההלם התחלף בגאווה. טייטום בחר בו והיה לו העונג והטירוף ללמוד ולצקת מים על ידיו של "אלוהי פסנתר הג'אז", כמו שטייטום כונה לא פעם. תחת הרושם האדיר של המאסטר הווירטואוזי והטכניקה המושלמת שלו, הלך וצמח פטרסון, כשגם הוא מעצב סגנון מהיר, מעודן, מעמיק וחזק משלו.
סווינג, ביבופ או בלוז - ענק הג'אז המתהווה החל לטפל נהדר בכל סגנון שבו נגע. עם מעל 200 אלבומים וטריו אגדי משלו, שדרכו עוברים המון נגנים מעולים אבל הוא תמיד במרכזו, אוסקר דייק גם את היכולת המלודית הנפלאה והייחודית כל כך שלו.
את טייטום מכירים כיום יותר חובבי הג'אז המעמיקים ופחות חובבי ג'אז מזדמנים. שמו של אוסקר פיטרסון, לעומת זאת, מוכר מאז מותו גם לחובבים קלים ומתחילים. כמו מורהו הווירטואוז, הוא עומד בשורה אחת עם גדולי הג'אז. ב-1984 הוא זכה בפרס ונכנס ל"היכל התהילה של הג'אז", בדיוק 20 שנה אחרי שנבחר להיכל המורה הנערץ שלו.
הנה סיפורו של אוסקר פיטרסון:
https://youtu.be/o1kkryclFiM
כמו מורה שלו ארט טאטום, הוא היה וירטואוז פסנתר אמיתי:
https://youtu.be/vxB-LbcZITU
היצירה "On Green Dolphin Street":
https://youtu.be/VZOGy1Ctd3w
עם ההרכב שלו ב"Caravan" של דיוק אלינגטון:
https://youtu.be/08ye6b7omO8
מחווה לבאך:
https://youtu.be/GrvRiz0Idfc
ביצוע מפואר של "Body and Soul" (גוף ונפש):
https://youtu.be/Vf0LOc49fX0
"בובת משי" (Satin Doll) בביצוע שלישייתו של פיטרסון:
https://youtu.be/oYjB_j8EjKA
ואוסקר פיטרסון עושה היכרות עם הסינטסייזר:
https://youtu.be/FI-4HNQg1JI
הוא היה השד של פסנתר הג'אז. ענק עדין, גם בג'אז וגם בממדי גופו, עם צליל קל כמו נוצה, רך כמו חמאה, מהיר כמו חללית ומבריק כמו ציפוי הלכה הנוצץ של הפסנתר שלו. לא היו הרבה פסנתרנים עם טכניקה מושלמת כמו שלו, תפיסה הרמונית כל כך מדויקת ונגינת ג'אז כל כך מלאת חיים ואנרגיה.
זהו אוסקר פיטרסון (Oscar Peterson), מוסיקאי שהטכניקה המושלמת והמהירות המהוקצעת שלו מעולם לא החליפו טיפול מסוגנן ומלא כבוד למוטיבים המלודיים ולמשפטים המפוסקים היטב שבנה בסולואים שלו בזמן אמת.
בילדותו הוא החל לנגן דווקא בחצוצרה, אבל לאחר שחלה בשחפת הוא עבר לנגן בכלי שהיה אמנם פחות אהוב עליו, אבל מרגע שהתמקד בו הוא צמח והיה לתלמיד חרוץ.
האגדה מספרת שבנערותו הוא שמע את הטכניקה המטורפת של ארט טייטום, אולי הפסנתרן הגדול והמיומן בתולדות הג'אז. הוא נכנס להלם, פשוטו כמשמעו ובמשך חודשים אוסקר הצעיר לא הצליח להביא את עצמו לנגן בפסנתר.
אבל ההלם התחלף בגאווה. טייטום בחר בו והיה לו העונג והטירוף ללמוד ולצקת מים על ידיו של "אלוהי פסנתר הג'אז", כמו שטייטום כונה לא פעם. תחת הרושם האדיר של המאסטר הווירטואוזי והטכניקה המושלמת שלו, הלך וצמח פטרסון, כשגם הוא מעצב סגנון מהיר, מעודן, מעמיק וחזק משלו.
סווינג, ביבופ או בלוז - ענק הג'אז המתהווה החל לטפל נהדר בכל סגנון שבו נגע. עם מעל 200 אלבומים וטריו אגדי משלו, שדרכו עוברים המון נגנים מעולים אבל הוא תמיד במרכזו, אוסקר דייק גם את היכולת המלודית הנפלאה והייחודית כל כך שלו.
את טייטום מכירים כיום יותר חובבי הג'אז המעמיקים ופחות חובבי ג'אז מזדמנים. שמו של אוסקר פיטרסון, לעומת זאת, מוכר מאז מותו גם לחובבים קלים ומתחילים. כמו מורהו הווירטואוז, הוא עומד בשורה אחת עם גדולי הג'אז. ב-1984 הוא זכה בפרס ונכנס ל"היכל התהילה של הג'אז", בדיוק 20 שנה אחרי שנבחר להיכל המורה הנערץ שלו.
הנה סיפורו של אוסקר פיטרסון:
https://youtu.be/o1kkryclFiM
כמו מורה שלו ארט טאטום, הוא היה וירטואוז פסנתר אמיתי:
https://youtu.be/vxB-LbcZITU
היצירה "On Green Dolphin Street":
https://youtu.be/VZOGy1Ctd3w
עם ההרכב שלו ב"Caravan" של דיוק אלינגטון:
https://youtu.be/08ye6b7omO8
מחווה לבאך:
https://youtu.be/GrvRiz0Idfc
ביצוע מפואר של "Body and Soul" (גוף ונפש):
https://youtu.be/Vf0LOc49fX0
"בובת משי" (Satin Doll) בביצוע שלישייתו של פיטרסון:
https://youtu.be/oYjB_j8EjKA
ואוסקר פיטרסון עושה היכרות עם הסינטסייזר:
https://youtu.be/FI-4HNQg1JI
למה קית ג'ארט נחשב המוצרט של הג'אז?
מה לא אמרו עליו. שהוא גאון משוגע, קפריזי ודעתן, הוא מנגן במאמץ, משקיע את כולו בנגינה, עם ראש מלא במוסיקה - מקלאסית ועד מוסיקה שחורה, דרך פיוז'ן ועד המזרח הרחוק. הוא משתגע אם מישהו משתעל או מרעיש בהופעה. סיפרו שהוא נוהג לסחוב את פסנתר הכנף שלו להופעותיו בכל העולם ומתעקש לכוון אותו בעצמו, גם אם ברור שאחריו יבוא מכוון פסנתרים מקצועי. המוסיקאי הזה הוא משהו אחר ובכל המובנים. קוראים לו קית' וב-2025 הוא בן 80.
קית ג'ארט (Keith Jarrett) נולד ב-1945 באלנטאון שבפנסילוניה. הוא מתחיל ללמוד פסנתר עוד לפני גיל 3 ובגיל 7 כבר מופיע בקונצרט סולו ראשון. עם השנים יהפוך הילד המוכשר למוסיקאי אמריקאי שהוא אגדה חיה של ג'אז מודרני, בעיקר בזכות יכולת האלתור המדהימה שלו שזיכתה אותו בכינוי "מוצרט של הג'אז".
באמצע שנות ה-60 מצטרף ג'ארט ללהקתו של מיילס דייוויס (Miles Davis) ומנגן איתו עד 1971. מסתבר שמיילס גילה את הכישרון הייחודי שלו והפך אותו לשם דבר בקהילת הג'אז העולמית.
בתקופה הזו עוצבה זהותו המוסיקלית ופתחה לו את הדרך להכרה בינלאומית. אבל הרגע המשמעותי ביותר בקריירה של הפסנתרן הצעיר יגיע ב-24 בינואר 1975 בעיר קלן שבגרמניה.
קית היה אמור לנגן באותו ערב, אבל הוא גילה שהפסנתר באולם הקונצרטים לא הפיק היטב בצלילים הגבוהים והנמוכים. במקום לבטל את ההופעה, דבר שכל מוסיקאי שמכבד את עצמו היה ככל הנראה עושה, הוא החליט לנגן על האוקטבות האמצעיות בלבד.
הנסיבות הבלתי צפויות הללו עתידות להוליד את אחד הרסיטלים המפורסמים בהיסטוריה. כי באותו ערב ג'ארט ניגן רק מוסיקה מאולתרת, שהמציא על המקום. בהופעה, על פסנתר בלבד, הוא יצר אלתור מלא של 65 דקות שהפך לאלבום "The Köln Concert", הקונצרט של קלן.
האלבום הזה יהיה לאלבום הג'אז הנמכר ביותר בהיסטוריה.
מכאן תהיה דרכו סלולה לתהילה עולמית. הנגינה של ג'ארט משלבת השפעות מהמוסיקה הקלאסית, מהפולק האמריקאי ומהמוסיקה של המזרח. הוא יוצר על הפסנתר מלודיות (מנגינות) שלמרות שהן נוצרות לחלוטין בזמן אמת, הן נשמעות וזורמות כאילו הן יצירות מוגמרות, שחוברו ונכתבו לפני כן.
ב-1983 מקים קית את שלישיית הג'אז שלו Standards Trio עם המתופף ג'ק דיג'ונט (Jack DeJohnette) והבסיסט גרי פיקוק (Gary Peacock). הלהקה שתפעל 30 שנה תפרש מחדש את הסטנדרטים הקלאסיים של הג'אז האמריקאי.
כמו שראיתם בהתחלה, אישיותו של ג'ארט הייתה מאז ומתמיד מורכבת. מי שנודע כפרפקציוניסט קיצוני שלא פעם הפסיק קונצרט באמצע רק כי הוא שמע רעשים מהקהל, חלה בשנת 1996.
זה מתגלה באמצע סיבוב הופעות שלו באיטליה ומדובר בתסמונת העייפות הכרונית. המחלה הולכת וסוגרת אותו בבית למשך שנתיים. אחרי מאבק ממושך במחלה הוא שב באופן מוגבל להופיע ועשה זאת עד 2018 ואז לקה בשני שבצים שסיימו לתמיד את הופעותיו.
הנה סיפורו של קית' ג'ארט
על "קונצרט קלן":
https://youtu.be/8AxivIeh7kM
המוסיקאי ריק מנתח את הגאון קית':
https://youtu.be/QMfchuNAvH4
סרט תיעודי על המאסטר של האילתור:
https://youtu.be/mb1WIaQaU68?long=yes
קונצרט עם הרביעייה האירופית שלו ב-1974:
https://youtu.be/P06iM-UGi3s?long=yes
הטריו של קית' ג'ארט בהופעה שלמה ב-1985:
https://youtu.be/XYaVbTVMZtA?t=18s
הראיון המלא עם קית' ג'ארט:
https://youtu.be/qtEYUfcPTWQ?long=yes
וקית ג'ארט מייצר באולפן קטעים לא פחות נפלאים ומרגשים, כמו "הדרן מטוקיו" מ-1978:
https://youtu.be/LTVjFQ8ghC8?long=yes
מה לא אמרו עליו. שהוא גאון משוגע, קפריזי ודעתן, הוא מנגן במאמץ, משקיע את כולו בנגינה, עם ראש מלא במוסיקה - מקלאסית ועד מוסיקה שחורה, דרך פיוז'ן ועד המזרח הרחוק. הוא משתגע אם מישהו משתעל או מרעיש בהופעה. סיפרו שהוא נוהג לסחוב את פסנתר הכנף שלו להופעותיו בכל העולם ומתעקש לכוון אותו בעצמו, גם אם ברור שאחריו יבוא מכוון פסנתרים מקצועי. המוסיקאי הזה הוא משהו אחר ובכל המובנים. קוראים לו קית' וב-2025 הוא בן 80.
קית ג'ארט (Keith Jarrett) נולד ב-1945 באלנטאון שבפנסילוניה. הוא מתחיל ללמוד פסנתר עוד לפני גיל 3 ובגיל 7 כבר מופיע בקונצרט סולו ראשון. עם השנים יהפוך הילד המוכשר למוסיקאי אמריקאי שהוא אגדה חיה של ג'אז מודרני, בעיקר בזכות יכולת האלתור המדהימה שלו שזיכתה אותו בכינוי "מוצרט של הג'אז".
באמצע שנות ה-60 מצטרף ג'ארט ללהקתו של מיילס דייוויס (Miles Davis) ומנגן איתו עד 1971. מסתבר שמיילס גילה את הכישרון הייחודי שלו והפך אותו לשם דבר בקהילת הג'אז העולמית.
בתקופה הזו עוצבה זהותו המוסיקלית ופתחה לו את הדרך להכרה בינלאומית. אבל הרגע המשמעותי ביותר בקריירה של הפסנתרן הצעיר יגיע ב-24 בינואר 1975 בעיר קלן שבגרמניה.
קית היה אמור לנגן באותו ערב, אבל הוא גילה שהפסנתר באולם הקונצרטים לא הפיק היטב בצלילים הגבוהים והנמוכים. במקום לבטל את ההופעה, דבר שכל מוסיקאי שמכבד את עצמו היה ככל הנראה עושה, הוא החליט לנגן על האוקטבות האמצעיות בלבד.
הנסיבות הבלתי צפויות הללו עתידות להוליד את אחד הרסיטלים המפורסמים בהיסטוריה. כי באותו ערב ג'ארט ניגן רק מוסיקה מאולתרת, שהמציא על המקום. בהופעה, על פסנתר בלבד, הוא יצר אלתור מלא של 65 דקות שהפך לאלבום "The Köln Concert", הקונצרט של קלן.
האלבום הזה יהיה לאלבום הג'אז הנמכר ביותר בהיסטוריה.
מכאן תהיה דרכו סלולה לתהילה עולמית. הנגינה של ג'ארט משלבת השפעות מהמוסיקה הקלאסית, מהפולק האמריקאי ומהמוסיקה של המזרח. הוא יוצר על הפסנתר מלודיות (מנגינות) שלמרות שהן נוצרות לחלוטין בזמן אמת, הן נשמעות וזורמות כאילו הן יצירות מוגמרות, שחוברו ונכתבו לפני כן.
ב-1983 מקים קית את שלישיית הג'אז שלו Standards Trio עם המתופף ג'ק דיג'ונט (Jack DeJohnette) והבסיסט גרי פיקוק (Gary Peacock). הלהקה שתפעל 30 שנה תפרש מחדש את הסטנדרטים הקלאסיים של הג'אז האמריקאי.
כמו שראיתם בהתחלה, אישיותו של ג'ארט הייתה מאז ומתמיד מורכבת. מי שנודע כפרפקציוניסט קיצוני שלא פעם הפסיק קונצרט באמצע רק כי הוא שמע רעשים מהקהל, חלה בשנת 1996.
זה מתגלה באמצע סיבוב הופעות שלו באיטליה ומדובר בתסמונת העייפות הכרונית. המחלה הולכת וסוגרת אותו בבית למשך שנתיים. אחרי מאבק ממושך במחלה הוא שב באופן מוגבל להופיע ועשה זאת עד 2018 ואז לקה בשני שבצים שסיימו לתמיד את הופעותיו.
הנה סיפורו של קית' ג'ארט
על "קונצרט קלן":
https://youtu.be/8AxivIeh7kM
המוסיקאי ריק מנתח את הגאון קית':
https://youtu.be/QMfchuNAvH4
סרט תיעודי על המאסטר של האילתור:
https://youtu.be/mb1WIaQaU68?long=yes
קונצרט עם הרביעייה האירופית שלו ב-1974:
https://youtu.be/P06iM-UGi3s?long=yes
הטריו של קית' ג'ארט בהופעה שלמה ב-1985:
https://youtu.be/XYaVbTVMZtA?t=18s
הראיון המלא עם קית' ג'ארט:
https://youtu.be/qtEYUfcPTWQ?long=yes
וקית ג'ארט מייצר באולפן קטעים לא פחות נפלאים ומרגשים, כמו "הדרן מטוקיו" מ-1978:
https://youtu.be/LTVjFQ8ghC8?long=yes
