מה סיפורו של הפסנתרן ארול גארנר?
ודאי שמעתם פעם על פסנתרן הג'אז האופטימי והמחייך תמיד, המוצרט של פסנתר הג'אז, ארול גארנר (Erroll Garner). אם לא ואתם אוהבים ג'אז אז בטוח מזהים את "מיסטי" (Misty), הלחן המדהים שלו שהפך לבלדת הג'אז האהובה מכולן.
ארול גארנר (Erroll Garner) היה אחד מגדולי פסנתרני הג'אז האמריקאי, שנולד ב-15 ביוני 1921 בפיטסבורג שבפנסילבניה. הוא היה תופעה מוסיקלית יוצאת דופן שלמד את כל מה שידע על הפסנתר באופן טבעי, ללא שיעורים פורמליים ומבלי שלמד אי פעם לקרוא תווים.
גארנר גדל בבית מוסיקלי בהיל דיסטריקט בפיטסבורג. אביו ניגן על סקסופון וגיטרה, אמו שרה בכנסייה וניגנה על הפסנתר ואחיו הגדול לינטון גארנר (Linton Garner) היה פסנתרן ומעבד מוכשר. גארנר נולד יחד עם אחיו התאום ארנסט (Ernest), אך הוא זה שהפך לאגדה המוסיקלית.
הסיפור של גארנר מרתק כבר מהילדות. הוא התחיל לנגן בפסנתר בגיל 3, תוך שהוא מקשיב לשיעורים שניתנו לאחיו הגדולים ואז מתרגל לבד. הוא סיםר שכילד הוא קיבל בכל חייו 3 שיעורי פסנתר וזהו. זה קרה לאחר שהוא האזין וניגן למורה לפסנתר של אחיו הגדולים. כשהגיע תורו ללמוד הוא ניגן לה מיד את מה שניגנה בעבר והמורה הנדהמת לא לימדה אותו יותר. היא אמרה בפשטות שהוא לא זקוק למורה...
מכאן הוא פיתח את כישוריו באופן אוטודידקטי מוחלט, מה שהפך אותו לאחד הדוגמאות הבולטות ביותר לכישרון טבעי במוסיקה. כך יוצא שבגיל 7 ארול גארנר כבר מתחיל להופיע ברדיו KDKA בפיטסבורג כפסנתרן מקצועי, תופעה יוצאת דופן שהפליאה את כל המקשיבים.
הסגנון הייחודי של גארנר היה בלתי ניתן לחיקוי. הוא ניגן הכל על פי האוזן, לעולם לא אותו דבר פעמיים, כשהוא הופך להיות המייצג המושלם של אמנות הג'אז באלתורים והפרשנות. גארנר הצעיר מפתח טכניקה מיוחדת שנשמעה למאזיניו כאילו הוא מנגן על שלושה פסנתרים בו-זמנית.
אחת האנקדוטות המעניינות עליו היא שהוא מעולם לא השתמש בכסא רגיל בעת הנגינה. גארנר ישב על כסא נמוך מאוד, כמעט ספסל, שעליו ספר טלפונים עבה. כך הוא יצר זווית מיוחדת אל הפסנתר שעזרה לו לפתח את הסגנון הייחודי שלו. תופעה נוספת מעניינת הייתה הדרך שלו לספור זמן בזמן הנגינה - הוא תמיד זז עם הגוף ושמר על קצב באופן ויזואלי מאוד, מה שהפך את הופעותיו למרהיבות מבחינה חזותית.
גארנר כתב כמה מהקלאסיקות הגדולות של הג'אז, כאשר הידועה ביותר היא אכן "מיסטי" (Misty), שהוקלטה לראשונה ב-1956. האלבום החי שלו "קונצרט על יד הים" (Concert by the Sea) שיצא ב-1955 נמכר במיליון עותקים עד 1958, והפך אותו לאחד מאמני הג'אז הנמכרים ביותר.
גארנר נפטר ב-2 בינואר 1977 בלוס אנג'לס, והותיר אחריו מורשת מוסיקלית עצומה. הוא הוכיח שכישרון טבעי יכול לנצח כל חינוך פורמלי, ושהמוסיקה הטובה ביותר נוצרת כאשר הלב והאוזניים עובדים יחד בהרמוניה מושלמת.
אגב, כשהוא שכח שירים או קטעים, כולל יצירות שלו עצמו, הוא נהג לקנות את התקליטים בביצועים של אחרים (כמו התזמורת של פרסי פיית' שהוא ידע שמקפיד תמיד על דיוק במלודיה). אחרי שקנה הוא האזין להם פעם אחת כדי לנגנם בסיבוב ההופעות הבא מהזיכרון, תוך התבססות על הלחן המדויק שהוא עצמו לא התאמץ לזכור.
ואיך מי שאפילו לנגניו בהרכב לא נהג לומר בהופעות מה הקטע הבא שהוא ינגן, אלא גרם להם להצטרף אליו אחרי שהוא החל לנגן. איך מי שמעולם לא הוציא מילה בהופעות ושעל התכניה שלו לפני כל הופעה או קונצרט לא הופיעו שמות של קטעים שהוא ינגן, כי הכל, כולל הכל, הוחלט על ידו ספונטנית, על המקום, תוך כדי המופע ובכל ערב קטעים אחרים - איך פרפורמר כזה מצליח להפוך לאגדה ולעשות את זה ברוגע ונינוחות שאין כמוהם בעולם הג'אז?
כי עם כל אלה ואולי בגללם הוא היה אחד הפסנתרנים היצירתיים, המקוריים והחדשניים בתולדות הג'אז. היו לו ידיים שריחפו מעל קלידי הפסנתר ביכולת פנומנלית של נגן וירטואוז ועשיר בהרמוניות מיידיות, בעל שמיעה מוסיקלית מדהימה, זיכרון מופלא ויכולת אדירה של מי שעושה אהבה עם הפסנתר.
ארול היה מוסיקאי מוחלט, מי שראה בעצמו "כוח טבע", שלט באופן מושלם במלודיה, בהרמוניה ובקצב - כשכל זה כשהוא מצויד רק בכישרון העצום שהוא תמיד אמר שבא לו בלידתו כ"מתת אל" ושימש אותו לאורך כל חייו.
מרתה, המנהלת האישית שלו, היא שעשתה את העבודה המדהימה של להניב לו את כל מה שהוא הרוויח מהאמנות שלו וזה הפך אותו לנגן ויוצר ג'אז נדיר שגם עושה את המוסיקה שהוא אוהב ובמקביל מרוויח מצוין וזוכה לכבוד שמגיע לגאון כמוהו וליכולת להיות הפסנתרן שמרוויח הכי הרבה מכל פסנתרן בתקופתו ובמקביל להשתולל עם המוסיקה שלו, להגשים חלומות ולעשות כרצונו, תוך שהוא זוכה למעמד של גאון פסנתר על-טבעי בחייו.
הגרוב, האנרגיה והשמחה הטהורה של ארול, כשניגן על הפסנתר שלו, יצרו סגנון שופע חום וקסם ייחודיים, סגנון סוער אבל רגוע, של מוסיקאי שהיה תופעה וממשיך לצבור מעריצים גם חצי מאה אחרי שהלך לעולמו, ממש כאילו ידיו נשארו כאן ועודן מרחפות מעל קלידי הפסנתר...
ודאי שמעתם פעם על פסנתרן הג'אז האופטימי והמחייך תמיד, המוצרט של פסנתר הג'אז, ארול גארנר (Erroll Garner). אם לא ואתם אוהבים ג'אז אז בטוח מזהים את "מיסטי" (Misty), הלחן המדהים שלו שהפך לבלדת הג'אז האהובה מכולן.
ארול גארנר (Erroll Garner) היה אחד מגדולי פסנתרני הג'אז האמריקאי, שנולד ב-15 ביוני 1921 בפיטסבורג שבפנסילבניה. הוא היה תופעה מוסיקלית יוצאת דופן שלמד את כל מה שידע על הפסנתר באופן טבעי, ללא שיעורים פורמליים ומבלי שלמד אי פעם לקרוא תווים.
גארנר גדל בבית מוסיקלי בהיל דיסטריקט בפיטסבורג. אביו ניגן על סקסופון וגיטרה, אמו שרה בכנסייה וניגנה על הפסנתר ואחיו הגדול לינטון גארנר (Linton Garner) היה פסנתרן ומעבד מוכשר. גארנר נולד יחד עם אחיו התאום ארנסט (Ernest), אך הוא זה שהפך לאגדה המוסיקלית.
הסיפור של גארנר מרתק כבר מהילדות. הוא התחיל לנגן בפסנתר בגיל 3, תוך שהוא מקשיב לשיעורים שניתנו לאחיו הגדולים ואז מתרגל לבד. הוא סיםר שכילד הוא קיבל בכל חייו 3 שיעורי פסנתר וזהו. זה קרה לאחר שהוא האזין וניגן למורה לפסנתר של אחיו הגדולים. כשהגיע תורו ללמוד הוא ניגן לה מיד את מה שניגנה בעבר והמורה הנדהמת לא לימדה אותו יותר. היא אמרה בפשטות שהוא לא זקוק למורה...
מכאן הוא פיתח את כישוריו באופן אוטודידקטי מוחלט, מה שהפך אותו לאחד הדוגמאות הבולטות ביותר לכישרון טבעי במוסיקה. כך יוצא שבגיל 7 ארול גארנר כבר מתחיל להופיע ברדיו KDKA בפיטסבורג כפסנתרן מקצועי, תופעה יוצאת דופן שהפליאה את כל המקשיבים.
הסגנון הייחודי של גארנר היה בלתי ניתן לחיקוי. הוא ניגן הכל על פי האוזן, לעולם לא אותו דבר פעמיים, כשהוא הופך להיות המייצג המושלם של אמנות הג'אז באלתורים והפרשנות. גארנר הצעיר מפתח טכניקה מיוחדת שנשמעה למאזיניו כאילו הוא מנגן על שלושה פסנתרים בו-זמנית.
אחת האנקדוטות המעניינות עליו היא שהוא מעולם לא השתמש בכסא רגיל בעת הנגינה. גארנר ישב על כסא נמוך מאוד, כמעט ספסל, שעליו ספר טלפונים עבה. כך הוא יצר זווית מיוחדת אל הפסנתר שעזרה לו לפתח את הסגנון הייחודי שלו. תופעה נוספת מעניינת הייתה הדרך שלו לספור זמן בזמן הנגינה - הוא תמיד זז עם הגוף ושמר על קצב באופן ויזואלי מאוד, מה שהפך את הופעותיו למרהיבות מבחינה חזותית.
גארנר כתב כמה מהקלאסיקות הגדולות של הג'אז, כאשר הידועה ביותר היא אכן "מיסטי" (Misty), שהוקלטה לראשונה ב-1956. האלבום החי שלו "קונצרט על יד הים" (Concert by the Sea) שיצא ב-1955 נמכר במיליון עותקים עד 1958, והפך אותו לאחד מאמני הג'אז הנמכרים ביותר.
גארנר נפטר ב-2 בינואר 1977 בלוס אנג'לס, והותיר אחריו מורשת מוסיקלית עצומה. הוא הוכיח שכישרון טבעי יכול לנצח כל חינוך פורמלי, ושהמוסיקה הטובה ביותר נוצרת כאשר הלב והאוזניים עובדים יחד בהרמוניה מושלמת.
גאונותו
אז איך מי שמעולם לא למד נגינה, לא ידע תווים, אפילו לא לקרוא אותם, עם אפס ידע בתיאוריה של המוסיקה, בלי התייחסות כלשהי לסולמות ומי שסיפר שלא פעם הוא אפילו לא זכר את המנגינות של השירים שהקליט באלבומיו, כי הם הוקלטו על המקום, ברגע אחד, לא רק אילתורי סולו אלא מלודיות מובילות, כשהכל בטייק אחד בלבד - איך מוסיקאי כזה בכלל נוצר?
אגב, כשהוא שכח שירים או קטעים, כולל יצירות שלו עצמו, הוא נהג לקנות את התקליטים בביצועים של אחרים (כמו התזמורת של פרסי פיית' שהוא ידע שמקפיד תמיד על דיוק במלודיה). אחרי שקנה הוא האזין להם פעם אחת כדי לנגנם בסיבוב ההופעות הבא מהזיכרון, תוך התבססות על הלחן המדויק שהוא עצמו לא התאמץ לזכור.
ואיך מי שאפילו לנגניו בהרכב לא נהג לומר בהופעות מה הקטע הבא שהוא ינגן, אלא גרם להם להצטרף אליו אחרי שהוא החל לנגן. איך מי שמעולם לא הוציא מילה בהופעות ושעל התכניה שלו לפני כל הופעה או קונצרט לא הופיעו שמות של קטעים שהוא ינגן, כי הכל, כולל הכל, הוחלט על ידו ספונטנית, על המקום, תוך כדי המופע ובכל ערב קטעים אחרים - איך פרפורמר כזה מצליח להפוך לאגדה ולעשות את זה ברוגע ונינוחות שאין כמוהם בעולם הג'אז?
כי עם כל אלה ואולי בגללם הוא היה אחד הפסנתרנים היצירתיים, המקוריים והחדשניים בתולדות הג'אז. היו לו ידיים שריחפו מעל קלידי הפסנתר ביכולת פנומנלית של נגן וירטואוז ועשיר בהרמוניות מיידיות, בעל שמיעה מוסיקלית מדהימה, זיכרון מופלא ויכולת אדירה של מי שעושה אהבה עם הפסנתר.
ארול היה מוסיקאי מוחלט, מי שראה בעצמו "כוח טבע", שלט באופן מושלם במלודיה, בהרמוניה ובקצב - כשכל זה כשהוא מצויד רק בכישרון העצום שהוא תמיד אמר שבא לו בלידתו כ"מתת אל" ושימש אותו לאורך כל חייו.
מרתה, המנהלת האישית שלו, היא שעשתה את העבודה המדהימה של להניב לו את כל מה שהוא הרוויח מהאמנות שלו וזה הפך אותו לנגן ויוצר ג'אז נדיר שגם עושה את המוסיקה שהוא אוהב ובמקביל מרוויח מצוין וזוכה לכבוד שמגיע לגאון כמוהו וליכולת להיות הפסנתרן שמרוויח הכי הרבה מכל פסנתרן בתקופתו ובמקביל להשתולל עם המוסיקה שלו, להגשים חלומות ולעשות כרצונו, תוך שהוא זוכה למעמד של גאון פסנתר על-טבעי בחייו.
הגרוב, האנרגיה והשמחה הטהורה של ארול, כשניגן על הפסנתר שלו, יצרו סגנון שופע חום וקסם ייחודיים, סגנון סוער אבל רגוע, של מוסיקאי שהיה תופעה וממשיך לצבור מעריצים גם חצי מאה אחרי שהלך לעולמו, ממש כאילו ידיו נשארו כאן ועודן מרחפות מעל קלידי הפסנתר...
