הוא היה "הפגניני של הפסנתר", כנראה הפסנתרן הטוב בכל הזמנים ואולי כוכב הפופ הראשון בהיסטוריה - גם אם את המוסיקה הקלאסית שלו חיבר פרנץ ליסט (Franz Liszt) שנים רבות לפני הולדת מוסיקת הפופ.

צעיר, נערץ, יפה ומוכשר - לא הייתה בת עשירים או אצילים שלא חיפשה את קרבתו של הפסנתרן הנערץ ומי שיהיה בהמשל חייו המלחין האגדי של התקופה הרומנטית.

גם מי שלא הבינה את גאוניותו של מלך הפסנתר ו"הפגניני של המקלדת", כפי שכונה בתקופה הרומנטית, ידעה שהוא האיש הנכון בשבילה.

ליסט הצעיר שמע את אשף הנגינה בכינור ניקולו פגניני בגיל 21. הוא התרשם עמוקות מהווירטואוזיות ומהופעת הסולו של ענק הכינור, שלבדו עם הכינור מרתק, כמעט מהפנט, קהל גדול. הוא נדהם מהשליטה המוחלטת של פגניני בכלי הנגינה שלו ומהיצירות של הכנר הגדול בהיסטוריה.

ליסט החליט אז שהוא רוצה להיות הפגניני של הכלי שלו - הפסנתר.

וכך הופך ליסט מהר מאוד לווירטואוז נודד, כמו פגניני. הוא מהפסנתרנים הראשונים שמופיעים ברסיטל שבו מנגן רק פסנתרן לבדו, לאורך כל הקונצרט. ליסט שיחק בתיאטרליות, נענע את שערו הארוך וגם דאג לסובב את הפסנתר כך שהקהל יראה ויתפעל מאצבעותיו המנגנות על הקלידים, במהירות מטורפת ובמיומנות שנתפסה כמו על-אנושית.

דומה שליסט היה הפסנתר. לא היה נגן טוב ממנו בכלי הזה. ההערצה אליו הייתה מטורפת ונשים נאבקו על בדלי הסיגריות שהוא השליך אחרי העישון. המשורר היינריך היינה טבע אז את המושג "ליסטומניה", בעברית "שגעון ליסט".

בשנות השבעים של המאה ה-20, אגב, עשו עליו סרט בשם זה.


הנה תופעת הליסטומניה - ההערצה המטורפת אל פרנץ ליסט:

https://youtu.be/3sjCA8OPobw


סקירה על גאון הפסנתר פרנץ ליסט:

https://youtu.be/FIm6EOAhEjM


מצגת וידאו עם 10 עובדות מרתקות על ליסט:

https://youtu.be/vnY9BwEU_jo


יבגני קיסין מבצע את "לה קמפנלה" של ליסט:

https://youtu.be/0FbQZCsYXVg


"חלומות אהבה" הרומנטי שלו:

https://youtu.be/Hp7OLV9nuk0


רפסודיה הונגרית מספר 2:

https://youtu.be/LdH1hSWGFGU


הפתיחה המוחצת לקונצ'רטו לפסנתר מס' 1 שלו:

https://youtu.be/HTZOEWXexDY


על חייו של ליסט שהיה נערץ באופן בלתי נתפס וגאון אמיתי:

https://youtu.be/gRVvoFfif8E?long=yes

מיהו סטנלי ג'ורדן?


גיבור גיטרה שהוא גיבור-על? - זו ההגדרה היחידה שיכולה לא להקטין את הכישרון המוסיקלי בצירוף הווירטואוזיות והמקוריות הבלתי נתפסת של סטנלי ג'ורדן.

קשה להסביר את הצלילים הבלתי אפשריים שלו, אבל קל להעריץ את החדשנות המרגשת של גאון גיטרת הג'אז סטנלי ג'ורדן (Stanley Jordan). כבר עשרות שנים שהוא מוציא מהגיטרות שלו צלילים אחרים מכל מה שאנו מכירים - גם בעולם הגיטרה וגם בעולם הג'אז.

מעבר ליכולת אילתור מופלאה וכישרון מוסיקלי רגיל ברמות העליונות, פיתח ג'ורדן, וירטואוז ג'אז בעל שם עולמי, טכניקה שבאמצעותה הוא מנגן על הגיטרה ממש כמו בפסנתר. הוא ממש מקליד עליה, רק בלי קלידים. ביד אחת עושים זאת גיטריסטים כבר שנים רבות, אבל הוא הפך את הטכניקה הזו למתוחכמת הרבה יותר.

אם נגני גיטרה מנגנים רוב הזמן הרמוניה או מלודיה, השיטה של ג'ורדן היא לנגן את שני התפקידים על הגיטרה, כשביד שמאל הוא מקיש על המיתרים מהלכי באס ואקורדים וביד ימין - מקיש את המנגינה, בצלילים גבוהים. זה מרתק והוא רכש בטכניקה המקורית הזו מיומנות בלתי נתפסת. אין עוד נגן שמנצל כך את הכלי הזה.

יפה עוד יותר לצפות בג'ורדן, כשהוא מנגן על גיטרה עם שני צווארים, או על שתי גיטרות, כשכל יד מנגנת על צוואר אחר. אבל לעיתים זה הופך ממש שומט-לסתות, כשהוא אוחז בשתי גיטרות שונות ומגנן בהן בו-זמנית. אם ההופעות הללו מזכירות משהו, זה את הקונצרטים האגדיים שבהם התפרסם הכנר המיתולוגי פגניני. לא שהיינו נוכחים בהם, מאות שנים עברו מאז...

משום מה ג'ורדן עוד לא מופיע בפנתיאון של ענקי הגיטרה וברשימות הגיטריסטים הגדולים. מי שעורך אותם הם לרוב חובבי רוק וזה אולי מסביר את זה, אבל נראה שלעיתים מתייחסים אליו קצת כמו ללהטוטן גיטרה ולא לגיטריסט מעמיק. זו תפיסה מעוותת, במיוחד כשמדברים על מוזיקאי כל כך יצירתי ומוסיקלי, שכושר ההמצאה המוסיקלי וההרמוניה שלו אינם נופלים מכישוריו הטכניים.


ג'ורדן מציג את הטכניקה שלו ומספר עליה:

https://youtu.be/j2q1dCTmy_s


הופך שתי גיטרות לפסנתר במונטריאול 1990:

https://youtu.be/hV6ZTZe3MI0


הביצוע שלו לשיר Over the Rainbow:

https://youtu.be/wzHSJSJ_ias


והיצירה Stairway to Heaven בהופעה כפולה:

https://youtu.be/NeooHiX4oH0

קראו לו ניקולו פגניני והוא היה מגדולי הכנרים בכל הזמנים וללא ספק הוירטואוז הגדול של נגינת הכינור. אביו של פגניני לימד אותו לנגן וכבר בגיל 9 החל להופיע.

כנגן כינור הוא זכה להצלחה מסחררת והרוויח הון עתק. הוא היה לנגן הראשון שעשה סיבובי הופעות ברחבי אירופה,התפרסם כווירטואוז נודד וזכה להצלחה ללא תקדים.

הופעותיו של פגניני היו כה מדהימות, מראהו כה מוזר ונגינתו כה מרתקת עד שאמונות טפלות ורכילויות רעות ידעו לספר כי כרת ברית עם השטן. אנשים שלא הצליחו להסביר לעצמם כיצד ניגן נגינה כה מושלמת, התעקשו פעמים רבות לגעת בו - רק כדי להאמין שהוא אכן בשר ודם.

מספרים שהוא הפגין את שליטתו המוחלטת בכינור בדרך מאוד מקורית - בקונצרטים שלו הוא נהג לקרוע מיתר ולנגן את היצירות על 3 מיתרים בלבד. מדי פעם הוא היה קורע מיתר נוסף ומנגן על שני מיתרים בלבד. האגדה מספרת על קונצרט שבו הוא הפליא לנגן יצירה מסובכת שלו על מיתר בודד בכינור.

ואגב, פגניני הנגן הווירטואוזי האפיל ולא בצדק על המלחין המצוין שהוא היה. רבים לא מודעים לכך שפגניני גם כתב יצירות נהדרות, בעיקר לכינור אבל גם לגיטרה. סדרת הקפריצ'ו לכינור שהוא הלחין נחשבת עד היום לאחת היצירות הקשות לביצוע בכלי הזה.


הנה מתכנית טלוויזיה שבה הכנר שלמה מינץ מספר על פגניני והכינור שלו (עברית):

http://youtu.be/V_5owTw94J4?t=1m49s


הכנר יאשה חפץ מבצע יצירה של פגניני, הקפריצ'ו מספר 24 לכינור:

http://youtu.be/vPcnGrie__M


וסיפור חייו של גאון הכינור בסרט תיעודי קצר:

https://youtu.be/iSnvjx9D-iU?long=yes

אחת מאגדות הג'אז המרתקות ביותר, שהתרחשו באמת, היא על הגיטריסט הצועני המדהים ג'אנגו ריינהארדט (Django Reinhardt).

דג'אנגו, כמו שיש הכותבים את שמו, היה מוסיקאי מוכשר ברמות, שסבל מנכות קשה בידו, לא ידע לקרוא תווים ועדיין הצליח להפוך לאחד המוסיקאים החשובים בתולדות הג'אז.

אז כן, גיטריסט הג'אז הגדול ג'אנגו ריינהרדט ניגן רק ב-2 אצבעות ביד שמאל. הנכות הקשה נגרמה עקב פציעה שנגרמה לו בגיל 18, בשריפה בקרון הנייד שלו, שריפה שבה הציל את אשתו ואיבד חלק מאצבעותיו.

לאחר האסון המשיך הנגן הצועני, שהיה עילוי גיטרה, לנגן בגיטרה שנים רבות ולפתח סגנון אישי שאפשר לו לנצל את מה שנשאר מאצבעותיו, למוסיקה יפהפייה.

הוא נחשב לאחד המעניינים והיצירתיים שבנגני הג'אז. בהדרגה הצליח ג'אנגו לפתח סגנון נגינה ייחודי, בו השתמש בעיקר באצבעות שלא נפגעו. רבים סבורים שהוא היה גיטריסט הג'אז הטוב ביותר אי-פעם. הכישרון המוסיקלי שלו חיפה על הקשיים שגרמה לו הנכות והוא היה לאגדה עוד בחייו.

עד כמה היה מוערך ניתן ללמוד מהעובדה שכשחי בפאריס הכבושה, בעת הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה, לא פגעו בו הנאצים. אחה היו אותם נאצים, ששלחו להשמדה צוענים ונכים בהמוניהם. זה קרה בזכות דיטריך שולץ-קוהְן, קצין גרמני שהעריץ את ג'אנגו. קוהן, שכונה "דוקטור ג'אז" על שום אהבתו למוסיקת ג'אז, שמר על הגיטריסט הגאון מכל משמר, מפני הגסטפו, תוך שהוא מאפשר לו לצלוח את המלחמה בשלום.

לאחר המלחמה נודע כבר ריינהרט כאחד מגדולי הג'אז החיים. הדיבור היה על כך שהוא יצר למעשה ז'אנר מוסיקלי חדש שכולו שלו, סגנון שנקרא הסווינג הצועני, או אפילו הג'אז הצועני - ז'אנר ששומר על פופולריות מסוימת עד היום.

באותה תקופה עלו אליו לרגל לא מעט מוסיקאי ג'אז אמריקאים, בתופעה שאפשר לראות כחסרת תקדים באותה תקופה, מעצם היות הג'אז סגנון שהאמריקאים הובילו בו אז והכתיבו כמעט הכל.

ועדיין, את החיים הרגילים הצליח ג'אנגו קצת פחות לצלוח. בגיל 43 הוא מת בהפתעה, מדימום מוחי. נשארה האגדה שהייתה באמת על גאון ג'אז לא שגרתי ודמות ייחודית שצלחה אסון אישי וצמחה ממנה לגדולה ועל הדרך זכתה להגנה אישית מפני השמדה, של קצין נאצי, רק כדי להותיר חותם בל יימחה על עולם הסווינג וההיסטוריה של הג'אז.


הנה סיפורו של ג'אנגו ריינהארדט (עברית):

http://youtu.be/X2p3PLR7t2Y?t=4m04s&end=10m36s


מצגת וידאו לצליליו עם תמונות מצעירותו:

http://youtu.be/S-Fq9s6hmQc


דג'אנגו ריינהארדט בהופעה:

https://youtu.be/aZ308aOOX04


וסרטון תיעודי על חייו והקריירה של אמן הג'אז הגדול ביותר:

https://youtu.be/xb1zfvy-PlU?long=yes

על חשיבותו וכישרונו של הפסנתרן ת'לוניוס מונק (Thelonious Monk) מאפיל לדעת רבים המלחין שהוא היה ובעל סגנון האלתור הייחודי כל כך.

מי שהחל כפסנתרן לא מלהיב, איטי, דיסוננטי, לא מלודי מספיק, שלא לדבר על התנהגות מוזרה, לבוש משונה, שם אחר משל כולם וכובעים לא ברורים שמתחלפים כל הזמן, פשוט לא מצליח לאסוף סביבו מעריצים.

עשור שלם לא קורה לו הדבר שכל מוסיקאי מוכשר היה רוצה שיקרה. אבל אז הוא מתחבר לשני הענקים דיזי (גילספי) וצ'ארלי (פרקר) ויוצר עימם את הביבופ, הז'אנר שיעשה לג'אז את מה שיעשו הביטלס לרוקנ'רול.

ועכשיו כל האלמנטים המוסיקליים שהרתיעו את שוחרי הג'אז קודם, יהפכו לבסיס של הכל. גישתו המקורית והחדשנית למוסיקה, בצד כישרונו כמלחין, יתרמו רבות למהפכת הג'אז שהשלושה יובילו באמצע שנות ה-50.

אבל גם אם בהתחלה זה לא נראה ככה, המדהים הוא שמי שהתקבל בתחילת דרכו בקרירות על ידי קהל הג'אז, בעיקר על סגנון נגינת הפסנתר שלו, הפך בהמשך לנערץ, גם בזכותו. המקצבים הייחודיים ששילב בנגינתו, לצד ההרמוניות המורכבות שבהן השתמש, אלה הוכחו עם הזמן כחלק משפה חדשה שהוא יוביל בג'אז ובמיוחד בביבופ.

אחרי צאת אלבומי הביבופ של ת'לוניוס הוא מתחיל להופיע עם ענק נוסף, ג'ון קולטריין. מכאן הוא הופך לידוע מאוד וסגנונו הייחודי זוכה לתהודה, גם אצל מבקרי המוסיקה המחמירים. מכאן יוביל מונק בעצמו הרכבי ג'אז שונים וישפיע על מוסיקאי ג'אז צעירים מסביב.

מכאן הוא יהיה לאגדה. מעמדו החדש יהיה עקבי והוא ישמור עליו לאורך כל הקריירה שלו, תוך שהוא מוציא לאור כ-60 אלבומים. סגנונו המקורי והמורכב יוותר ללא תחרות ובדיעבד ישפיע ויזכה להדהוד והערכה אצל נגנים רבים ומוסיקאים בכלל. כיום רואים בו רבים את אחד מהפסנתרנים הבולטים בתולדות הג'אז.

התרומה העצומה של מונק לפיתוח הג'אז המודרני נזקפת גם ליותר מ-70 יצירות שהוא הלחין. רבות מהן הפכו לסטנדרטס בג'אז, שמבצעים מאז רבים כולל ענקי ג'אז ברחבי העולם. בין החשובות שבהן, שאף ייכנסו לרשימת הסטנדרטים של הג'אז, המוכר ביותר הוא סטנדרט הג'אז המפורסם Round Midnight שהלחין ב-1944 והפך לאבן דרך בג'אז ובבלוז, כמו גם לשמו של אחד מסרטי הג'אז היפים ביותר אי-פעם.

עוד בולטים בקטעים המעולים שלו Blue Monk, יצירת הבלוז האגדית שלו והבלדה הנהדרת Ruby, My Dear שבתחילה קרא לה "מנהטן מוד" (מצב רוח מנהטן) ובהמשך שינה לשמה של אהובת נעוריו הראשונה.


הנה גדולתו של ת'לוניוס:

https://youtu.be/V_fCxTW9tZ8


פסנתר סולו ב-Caravan:

https://youtu.be/Kb9SXfvgikA


ה"ראונד מידנייט" המושלם שהוא יצר בהופעה בפולין 1966:

https://youtu.be/bEDr84cJQzE


אין גבול לכישרון - ב"בלו מונק":

https://youtu.be/_40V2lcxM7k


ת'לוניוס מונק מנגן וקם לרקוד כשהוא נהנה מסולו סקסופון מצוין של צ'ארלי האוס:

https://youtu.be/gi7QYccnKpE


סרטון תיעודי על הקריירה של ת'לוניוס מונק:

https://youtu.be/4FLMDKVie7Y?long=yes


והופעה חיה ב-1971 עם הרכב העל שלו, סוני סטיט, ארט בלייקי, דיזי וקאי ווינדינג:

https://youtu.be/WhSdWY3BuIE?long=yes

בבית הקברות פר לאשז בפריז, לא רחוק מקברו של גדול הפסנתר הקלאסי פרדריק שופן, קבור המלחין ופסנתרן הג'אז הגאוני מישל פטרוצ'יאני (Michel Petrucciani), האיש שהוכיח שנכות לא צריכה להגביל בני אדם בדבר.

למרות הפָּרֶכֶת (Osteogenesis Imperfecta) שסבל ממנה, מחלה תורשתית נדירה שגרמה לו לא לגדול ולעצמותיו להיות פריכות ושבירות מאד, ידיו של פטרוצ'אני היו נורמליות בגודלן. בגובה של 99 סנטימטרים בלבד ועם עצמות שבריריות מלידה, מישל פטרוצ'יאני היה לאחד מגדולי פסנתרני הג'אז של סוף המילניום ולאיש קטן הקומה ביותר שכיכב בז'אנר הזה.

כבר בגיל 4, לאחר שצפה בטלוויזיה בהופעה של דיוק אלינגטון, החליט פטרוצ'אני הפעוט שהוא רוצה להיות פסנתרן כמוהו. בהמשך הוא יושפע גם מביל אוונס וקית' ג'ארט. אבל מי שנולד למשפחה ממוצא איטלקי, בדרום צרפת, סבל מתופעה מולדת של עצמות שבירות. כוח פיזי לא היה לו אבל הוא התברך בכוח רצון אדיר ומישל פטרוצ'אני עתיד להפוך לכל מה שחלם להיות.

בגיל 21 פטרוצ'יאני הפך לגיבור ג'אז, כשהיה לג'אזיסט הצרפתי הראשון שהחתימה חברת "בלו נוט" החשובה. הוא זכה להקליט בה 6 אלבומים של הרכבים בראשותו. ב-1994 והוא רק בן 29 הוא הוכתר בצרפת וזכה באות לגיון הכבוד הצרפתי.

מחלתו, שפגעה גם בריאותיו, פגעה מאוד גם ביכולתו הפיזית. הוא נע על כיסא גלגלים או בסיוע של מקלות הליכה ובשלבים רבים נשאו אותו בני משפחתו וחבריו על הידיים.

אבל לנגן פטרוצ'אני ניגן היטב ואף זכה לפיצוי בדמות כישרון מוסיקלי בלתי נתפס. במהלך הקריירה שלו הוא ניגן עם לא מעט מענקי הג'אז של התקופה, כולל אדי גומז, נגני הבס דייב הולנד, גארי פיקוק וסטנלי קלארק, הסקסופוניסטים צ'ארלס לויד, לי קוניץ וג'רי מאליגן, המתופף ז'אק דז'ונט וענק החצוצרה דיזי גילספי.

עם עוד שני ענקים, הגיטריסט ג'ים הול והסקסופוניסט המצוין וויין שורטר, הוא הקים את שלישיית "Power of three".

אבל בשנת 1999, ימים אחדים אחרי יום הולדתו ה-36, הובהל גאון הפסנתר לבית חולים בפריז, כשהוא סובל מדלקת ריאות. לרופאים נותר רק לקבוע את מותו. הוא נקבר בבית הקברות פר לשז בפריז.

נשיא צרפת, ז'אק שיראק, הספיד אותו במילים גדולות, על היותו "דוגמה ומופת לכל אדם". ההיסטוריה תזכור אותו כמי שהמחלה התורשתית והנדירה שגרמה לו לגמדות, לא הפריעה לו להפוך לענק מוזיקלי של ממש.


הנה רגעים בחייו של מישל פטרוצ'אני:

https://youtu.be/pnaphEdMQI4


דקה לחצות (Round midnight):

https://youtu.be/lUxQLU_eqfU


טייק דה איי טריין (Take the a Train):

https://youtu.be/YwCYdcvgmkY


בובת משי (Satin Doll) של אלינגטון:

https://youtu.be/mdToC1fope8


מפיח חיים חדשים בקלישאת ג'אז בסמה מוצ'ו (Bésame Mucho):

https://youtu.be/SPeXVzn-UcI


והסטנדרט "שיירה" (Caravan):

https://youtu.be/06_uCl_Bovs

מספרים על הפסנתרן פטס וולר שגילה פעם שארט טייטום נכנס למועדון ג'אז שבו הוא ניגן. וולר, פסנתרן מדהים בפני עצמו, הציג את טייטום בספונטניות לקהל "אני רק פסנתרן, אבל הערב אלוהים נמצא בבית!"

ואכן, ארט טייטום, או ארט טאטום (Art Tatum), היה ככל הנראה וירטואוז הפסנתר הגדול בתולדות הג'אז. מי שקאונט בייסי יכנה "הפלא השמיני של העולם" אילתר וניגן בפסנתר בשליטה טכנית מוחלטת והפך לאגדה בלתי נתפסת בחייו. הפסנתרן הקלאסי האגדי ולדימיר הורוביץ תיאר אותו פעם כגדול הפסנתרנים בעולם, אבל גדול הפסנתרנים בכלל, לא רק בג'אז!

הוא לא טעה. מספרים שכשהפסנתרן אוסקר פיטרסון, עוד אושיית פסנתר ג'אז בלתי נשכחת, שמע את ארט טייטום בצעירותו, הוא הפסיק לנגן חודשיים. אחר כך הפך לתלמידו ואמר עליו שהוא נגן הג'אז הגדול ביותר אי-פעם. במהלך חייו הפך טייטום למורה של גאון ג'אז נוסף, תלוניוס מונק. רבים אומרים שסגנון הביבופ בג'אז, שהוא היה מהתורמים העיקריים ללידתו, הושפע במיוחד מהטכניקה והמקצבים המורכבים והמהירים שבסגנון הנגינה של טייטום.

אם להביט אחורה על חייו, כל אלו הם הישגים ממש לא רעים למי שסבל בילדותו מקטרקטים שהפכו אותו כמעט עיוור. אבל די מהר טייטום התגלה כילד פלא מוסיקלי. מי שכבר בגיל שלוש לימד את עצמו לנגן משמיעה, תוך שהוא מאזין לקטעי נגינה שהוקלטו על סרט מנוקב בפסנתר אוטומטי, למד לנגן כך יצירות שנכתבו במקור לשני נגנים. האגדה מספרת שהוא למד לנגן את כל התפקידים של יצירות לארבע ידיים, על ידי שנגע בקלידיו הלחוצים של הפסנתר האוטומטי. שליטתו בכל אחת משתי ידיו הייתה זהה. "אין דברים כאלה", יאמר לכם כל פסנתרן...

כך פיתח ארט טייטום סגנון נגינה מהיר במיוחד, וירטואוזי ועשיר, אבל גם מוסיקלי להפליא ומפוצץ בכישרון. רשמית, הסגנון שלו היה הסטרייד פיאנו, אבל ההרמוניות והטכניקה שלו היו כה משוכללים, עד שניגן בכל סגנון שבו בחר בצורה מושלמת. בתוך מערבולות הצלילים העשירות יכולת לשמוע אינספור קישוטים, מהלכים הרמוניים וכמו-פוליפוניים מרהיבים, ציטטות מחוכמות של פראזות ג'אז שבאות בהקשרים מפתיעים, שינויי קצב ופוליריתמיקה - מוחו פעל במהירות שאינה אנושית והידיים שלו דיברו את המוסיקה באופן שאיש לא הצליח להבין, בטח לא בזמן אמת או בשמיעה ראשונה.

אם כבר לקשור אותו לעצים גבוהים, לרבים הוא הזכיר את האגדות על העץ הכי גבוה בתולדות המוסיקה - אלו שסופרו על יוהאן סבסטיאן באך, לא פחות...

טייטום היה עילוי. כשהגיע לניו יורק ב-1932 והחל להקליט, אנשים לא האמינו שאת קטעי הסולו המבריקים שהקליט, כולל יצירת המופת "רג הנמר", ניגן פסנתרן אחד בלבד...

כשהוא החל להופיע במועדוני הג'אז הנחשבים של רחוב 52 בניו יורק, אנשים עמדו בתור לשמוע את הפלא השחור והמוצלח של הג'אז הפסנתרני. גם השלישייה שהקים הייתה להרכב נודע ובשנות ה-50 כל מוסיקאי ג'אז שהחשיב את עצמו ניסה לנגן עם אגדת הפסנתר שהוא היה.

בקיץ 1956 מת ארט טייטום ועולם הג'אז נפרד מענק שלא היה כמותו על הפסנתר. סכמו את הדברים היטב מילותיו של עוד מעריץ, שגם הוא עצמו נחשב מגדולי פסנתרי הג'אז אי פעם, הרבי הנקוק. הוא אמר פעם ש"איש אינו יכול להשתוות לארט טייטום". אם לומר את האמת, מי בכלל ניסה...


זה היה ארט טאטום:

https://youtu.be/JycfQd9nk9M


"יסטרדייז" שהוא מבצע כאן מדגים מהו וירטואוז ג'אז:

https://youtu.be/D9Cs_zb4q14


בג'אם מהסרט "הדורסים המופלאים":

https://youtu.be/mVuE0ywwBO0


גרסת הג'אז לוואלס בדו דיאז מינור של שופן:

https://youtu.be/ke2_qob16ls


והוא היה המורה של ענק נוסף, אוסקר פיטרסון שכאן עושה מחווה לבאך:

https://youtu.be/GrvRiz0Idfc


ולדבוז'אק:

https://youtu.be/qYcZGPLAnHA


הוא ידע גם להתרגע, כמו ב"All the things you are" עם הסקסופוניסט בן וובסטר:

https://youtu.be/eAuR9Bl4UHY


צונאמי של צלילים מדויקים להפליא - "רג הנמר" (Tiger Rag) העילאי של טייטום הצעיר:

https://youtu.be/xu7UP4wdn7I

פרדריק שופן (Frederic Chopin) היה לדעת רבים גדול המלחינים לפסנתר בתקופה הרומנטית ובכל מקרה מגדולי מלחיני הפסנתר בכלל.

וזו לא רק ההלחנה. עם טכניקת הפסנתר המהפכנית שלו, שכללה סיבוב הידיים החוצה ומגע קליל בקלידים, הוא נחשב גם מגדולי הפסנתרנים בתולדות המוסיקה.

שופן נולד ליד העיר ורשה, בירת פולין, כבנם של מהגר צרפתי ואמא פולניה. כבר בגיל כלום הוא נחשב לילד פלא, בעל יכולת אלתור מדהימה, מי שמצליח להרשים את כל שומעיו.

בגיל שבע בלבד הוא כבר מלחין שני פולונזים ומתפרסם בכל רחבי פולין כפסנתרן וילד פלא שאין לו מתחרים בגילו.

בגיל 16 פרדריק מתחיל ללמוד בבית הספר למוסיקה של ורשה. מיוזף אלסנר, מנהל בית הספר שכבר ראה בו גאון מוסיקלי, הוא מקבל פטור חריג ואולי אף חסר תקדים משיעורי הפסנתר, לטובת לימודי התיאוריה והקונטרפונקט.

שופן רק בן 20 כשהוא כותב את שני הקונצ’רטי לפסנתר שלו ושנה אחר כך הוא עובר לפאריס, בירת התרבות והאמנות של התקופה.

גם בבירה הצרפתית הוא מרשים את כולם והופך די מהר לפסנתרן נודע בחוגי האצולה הפריסאית. הוא מתיידד עם ענקי המוסיקה של התקופה, כולל גאון הפסנתר פרנץ ליסט ומלחינים נוספים תושבי העיר, כמו מלחין האופרות הנודע רוסיני והמלחין הצרפתי המפורסם ברליוז.

שופן זוכה לשם של מי שמצליח “לשיר דרך הפסנתר". הליריות של המוסיקה שלו נשמרת לא רק ביצירות האיטיות והנוגות שלו, אלא אפילו ביצירותיו הווירטואוזיות והעוצמתיות ביותר.

מוסיקה סימפונית לתזמורת הוא כמעט ולא כתב. לעומת זאת הוא ממשיך להצטיין בהלחנת מיניאטורות, יצירות קטנות לפסנתר, שהושפעו מאירועים שהוא עבר בחייו, כמו נפילת ורשה בידי הרוסים למשל, שהשפיעה על ה"אטיוד בדו מינור" שלו.

אם כולם באותם זמנים מלחינים מוסיקה כמו של כולם, באותן צורות, לאותן תזמורות ופחות או יותר עם אותן כוונות ומוסכמות אמנותיות, שופן הולך ומעמיק בסגנון הייחודי שלו. הוא מפתח ויוצר צורות חדשות של מוסיקה לפסנתר, כולל הוואלסים הנודעים שלו, הבלדות, הפרלודים והאימפרומפטי.

לא פעם הוא גם שואב ומשתמש בריקודים פולניים עממיים כבסיס ליצירותיו לפסנתר. כזו למשל היא צורת המזורקה שהוא מלחין. לא פחות מ-62 מזורקות נכתבו על ידו. או הפולונזים הנהדרים שלו, כמו הפולונז בלה במול מז'ור "ההירואי".

מלחינים רבים העריצו את שופן הצעיר. ביניהם ענקים כמו מנדלסון ורוברט שומאן שאמר עליו בהערצה "תנו כבוד רבותיי, גאון!"

אהובתו, הסופרת ז'ורז' סאנד, עמה חי שנים מספר, הקלה עליו לעסוק בהלחנת יצירות מהיפות ביותר. לאחר שנפרדו, לא הוסיף שופן עוד לכתוב. לא ברור אם היה זה לב שבור שגרם לכך שזמן קצר לאחר הפרידה הוא חלה. סאנד ניסתה עוד לטפל בו. אבל האהבה שלה מתה וזמן קצר אחר כך הולך לעולמו ומת משחפת אחד מגאוני הפסנתר הגדולים בהיסטוריה.

במותו, פרדריק שופן הוא בן 39 בלבד. כמה יופי הוא נתן לעולם בחיים כה קצרים.

הוא נקבר בבית העלמין המפורסם "פר לאשז" שבפאריס. בקברו מטמינים איתו בלווייה קומץ מאדמת פולין האהובה שלו. את ליבו, לעומת זאת, מעבירים לקבר נוסף שהוקדש לו בכנסייה בוורשה, בירת מולדתו.

אבל מורשתו המוסיקלית נשארה לכולנו. היצירות שלו לפסנתר השפיעו על דורות של מלחינים ואינספור הביצועים החדשים שמוקלטים בכל שנה להן, הם תרומתו לשוחרי המוסיקה המעולה והפסנתר. האנדרטה שהוקדשה לו בוורשה היא של ערבה בוכיה, על שום הדמעות על גאון צעיר שהלך לעולמו בטרם עת.


הנה תקציר חייו של שופן:

https://youtu.be/VvT1UtyjOFc


שופן באנימציית עיפרון:

https://youtu.be/YtNrjD8V56s


הנוקטורנו בפה דיאז מזור אופוס 15 מס’ 2 – בביצוע ארתור רובינשטיין:

https://youtu.be/Hs7bzgSt3As


לאנג לאנג, הפסנתרן הצעיר המפורסם בעולם, מספר על שופן "שלו":

https://youtu.be/goD9U7cfCoA


אנה פדורובה בוואלס המפורסם אופוס 64 מספר 2 בדו דיאז מינור:

https://youtu.be/xItaJ4lSQHw


ואלס "הסילפידות" לתזמורת המהוסס עליו ורוקדים ברישניקוב עם מריאנה צ'רקסקי האלוהית:

https://youtu.be/EksWfYycnnI


אטיוד מהיר להפליא של שופן בביצוע ולנטינה ליסיצה:

https://youtu.be/TWg-u3XVY-8


הנוקטורנו אופוס 2:

https://youtu.be/MPvS0g2papI


ונוקטורנו בדו דיאז מינור מתוך הסרט "הפסנתרן":

https://youtu.be/bAjtVMhQyWw

דומה שבכל תולדות הג'אז אין הרבה סיפורים מדהימים ועצובים כמו זה של ג'אקו פסטוריוס (Jaco Pastorius). מנער מוכשר הוא היה לאגדת ג'אז מובילה שתועפות של הערצה נשפכו עליה מכל עבר, אבל הוא הלך והתמכר לסמים, השתגע ולבסוף מת, בתגרת שיכורים עלובה.

מי שיהיה הבסיסט החשוב בהיסטוריה, החל את דרכו כמתופף בכלל. ג'אקו נולד ב-1951 בפנסילבניה, לאב שהיה זמר ג'אז בביג בנד מקומי. אבל כשהוא הגיע ללהקה שבה ניגן מתופף מעולה, החליט ג'אקו לנגן באס. זה היה כלי שהוא מעולם לא ניגן בו. אבל הוא ניגן בהשפעת נגנים גדולים, הלך והשתפר וגיבש לו כישורי נגינה וכתיבת שירים מעולים.

כשעברה המשפחה לפלורידה, הוא נחשף לסגנונות שונים של ג'אז והחל לנגן גיטרה בס חשמלית. היה שלב שהוא קנה קונטרבס, אבל אחרי שהכלי נסדק, בגלל הלחות הגבוהה במקום, התמסר ג'אקו לבס החשמלית, כלי שאיתו הוא עתיד לעשות דרך מרהיבה אל הפסגה.

הוא ניגן בתחילה בלהקות שונות, בעיקר מוסיקת R&B וג'אז. בשנת 1974 התחבר והחל לנגן עם גיטריסט ג'אז צעיר, שעתיד גם הוא להפוך לאגדה, שמו פט מתיני. ביחד הם הקליטו את אלבום הפיוז'ן הראשון של שניהם, Bright Size Life.

כבר אז הבין ג'אקו שהוא משהו מיוחד. אבל בניגוד לענקים אחרים, שנותנים לאחרים להכתיר אותם, הוא פיתח את היהירות המפורסמת שלו. למוסיקאים שהוא הכיר אז הוא נהג לומר ביובש "אני הבסיסט הטוב בעולם". בסרט תיעודי שנעשה עליו סיפרו כמה נגני ג'אז ידועים על החוויה המשותפת שמתחילה מהרגע שבו ג'אקו מספר לך שהוא הבסיסט הטוב בעולם ועד לרגע שבו אתה מבין שהוא לא הגזים...

כך גם הציג את עצמו פסטוריוס לג'ו זאווינול, המנהיג של Weather Report, להקת הפיוז'ן הטובה בעולם בשנות ה-70. זה היה לאחר שראה הופעה של הלהקה המצוינת והחליט שהיא טובה לו. זאווינול, יוצר דגול ונגן מליגת העל של עולם הג'אז-רוק והפיוז'ן, הביט בג'אקו בזלזול ולא התייחס לשחצנות שלו בחיוב. הוא סירב לקבל אותו ללהקה.

"תחזית מזג אוויר" כמו שקראו לה אז בארץ, הייתה סופרגרופ, שהכילה נגני-על שלא חסרים כישרון ווירטואוזיות. רבים רואים בה את להקת הפיוז'ן הטובה בכל הזמנים. אבל לפסטוריוס הצעיר וממוקד המטרה לקח רק ימים ספורים, עד שהוא הוחתם כבסיסט הגדול של להקת הפיוז'ן הטובה בכל הזמנים והפך, כמה צפוי באגדות, לכוכב הבלתי מעורער שלה.

צריך להזכיר שהוא היה באסיסט, נגן של גיטרה בס, כלי ליווי שעד אז נחשב אפרפר יחסית? שהוא לא ניגן אפילו בקונטרבס? - אבל ג'אקו של אותם ימים התגלה כבסיסט המוכשר והיצירתי ביותר שנראה בג'אז. מעבר ל-feel שלו, לתזמון, לפרייזינג ולטכניקה הבלתי נתפסת, אחרי הוירטואוזיות, המקצבים האפרו-קובניים, הנגינה והגרוב ששאב מעולמות ה-R&B וה-Fאנק, הנגינה מלאת האוברטונים, המלודיות דמויות כלי הנשיפה שייצר מהפרטלס שלו - מאחרי כל אלה עמד מוח של גאון, פרוע, תזזיתי וחושני, אבל מדויק ומחושב להפליא, איש שהוא הבס שלו והיא ההמשך של עצמו.

לרבים הזכיר פסטוריוס, בהתלהבות, ההנאה והאנרגיה שלו, ענק מהפכני אחר בשם ג'ימי הנדריקס. כמו הנדריקס, גם ג'אקו היה מטאור והוא החל את מסעו בדרך להיות הבסיסט המשפיע ביותר בתולדות הג'אז ולפתוח לבסיסטים אחרים אופקים חדשים. אבל ממש כמו עילוי הגיטרה הגדול, גם ג'אקו היה כוכב שביט, שההשערה מסביבו הייתה שגורלו הטרגי יהיה ליפול מהר ולמות צעיר.

בינתיים, כשיוציא את אלבום הסולו שלו "ג'אקו פסטוריוס", הוא יטלטל לחלוטין את עולם הג'אז ואת תחום הבס. פעם הוא סיפר בראיון כמה היה מתוסכל לגלות שאחרי שהאלבום יצא, נעלמו כל הבסיסטים הגדולים למשך חודשיים. "הם ישבו ולמדו את האלבום בבית ואז הגיחו, כשהם מנגנים ג'אקו יותר טוב מג'אקו..." הוא התלונן.

כך או כך, ג'אקו בן ה-24 היה בנסיקה אל הנצח. ההצלחה הייתה חזקה ומהירה כל כך, שיתכן שכאן נזרע הזרע שיוביל לנפילה האיומה, שתבוא בעוד מספר שנים. אבל בינתיים ג'אקו ימשיך להכות גלים, גם ב"וודר ריפורט", במיוחד באלבום המוצלח והמצליח Heavy Weather והן באלבום הבכורה המופתי של חברו פט מתיני, פרי עבודה משותפת של השניים. יותר ויותר יבוא לידי ביטוי גם התפקיד המרכזי של פסטוריוס בבום של הג'אז-רוק, אותו חיבור מופלא בין שני סגנונות שפרצו והתחברו להם לפתע יחדיו והיו חלק ממהפכת הפיוז'ן המלאה.

אבל היחסים המעורערים בין פסטוריוס לג'ו זאווינול, מנהיג הלהקה, גרמו לו לעזוב את Weather Report. הוא נשאר לבד. ג'אקו ימשיך לנגן ולהופיע, אבל מעתה הלך מצבו והתדרדר. הוא עתיד להפוך לצל חיוור של המוסיקאי שהוא היה. בהדרגה הוא יהפוך להומלס, מכור לאלכוהול ולסמים.

מותו ב-1987 היה לא יאומן בסתמיות שלו. ג'אקו פסטוריוס נתפס כשעלה לבמה בהופעה של קרלוס סנטנה. הוא הורחק מהמופע והגיע למועדון, שגם ממנו הורחק. הוא נאבק בשומרים ואחד המאבטחים חבט בו בכוח והכניס אותו לתרדמת. בתוך ימים אחדים נפח את נשמתו גדול נגני הבס בכל הזמנים.

בבקשה, שמרו על עצמכם מאלכוהול ואל תשתמשו בסמים!


הנה ג'קו פסטוריוס בצעירותו מנגן את Purple Haze של ג'ימי הנדריקס:

https://youtu.be/vELtNFZHqEc


בלהקת Weather Report:

https://youtu.be/i8q6sR6yZCE


ג'אקו בנגינת אוברטונים ב-Portrait of Tracy:

https://youtu.be/25DXcFg1TFo


הנה הקטע הכי מפורסם שלו "דה צ'יקן":

https://youtu.be/TgntkGc5iBo


זה אולי מה שנקרא "לנגן פסטוריוס יותר טוב מפסטוריוס" (לא באמת...) נגן באס בשם ריקרדו אוליבה עם ההרכב שלו עם "The Chicken":

https://youtu.be/ST9--HWOTA8


סולו אופייני של פסטוריוס לבד:

https://youtu.be/lEKwLwbrYnM


וקדימון לסרט תיעודי עליו:

https://youtu.be/xYE-tm8UBSM

פעם נשאל מיילס דייוויס מהי תמצית הג'אז? - הוא לא חשב אפילו שניה וענה מיידית תשובה בת 4 מחלום: "לואי ארמסטרונג וצ'ארלי פרקר!".

אז כן. את סקסופוניסט הג'אז צ'ארלי פארקר (Charlie Parker) מכנים לעיתים "האלוהים של הביבופ" וההערצה אליו בעולם הג'אז היא עצומה, אבל בצד המוסיקה האלוהית שלו, התנהלו חייו של פארקר כרכבת הרים שכללה סמים קשים וסכנות ובדיעבד הביאה רכבת ההרים הזו גם למותו.

מגיל צעיר פארקר ניגן בתזמורות הג'אז המפורסמות של עירו, קנזס סיטי. כבר אז הוא זכה לכינוי "בירד", קיצור של "יארד בירד" - הכינוי המקורי שלו.

היו לפארקר חלומות גדולים וכדי להגשימם אותם הוא הגיע בסוף שנות ה-30 לניו יורק. עוד לא בן 20 וכבר היה לו ניסיון חיים עשיר והתמכרות קשה ובת 3 שנים לסמים קשים.

אך לא הגיל ולא הסמים הפריעו לו להתחבר לג'אזיסטים הכי מוכרים בניו-יורק. אלה התמלאו הערכה לצעיר המוכשר, עם הקצב המושלם והמוסיקליות המופלאה. הם לא שמו לב שהוא במסלול של הרס עצמי.

הוא עצמו החליט לשנות את הג'אז מהקצה אל הקצה ועשה בדיוק את זה. בהדרגה החל פארקר להתרחק מהסווינג ומהג'אז הנעים ששימש באולמות הריקודים. הוא החל לנגן ג'אז שנשמע אחרת מכל מה שהיה קיים. ב-1945 הוא החל את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו, עם החצוצרן דיזי גילספי. בשרשרת הופעות שהסעירו את עולם הג'אז לחלוטין, יתחילו השניים ליצור מוסיקה חדשה, בסגנון שדי מהר יקבל את הכינוי "ביבופ".

הביבופ היה ג'אז מהיר, קצבי, לא סימטרי ותזזיתי, שהתבסס על חילופי אקורדים וסולמות מהירים ומפתיעים מאד. פארקר ודיזי גם אפשרו ואפילו עודדו את המתופפים והבאסיסטים שלהם להפסיק ללוות ברקע באופן שמרני ולהתחיל לנגן בצורה מושקעת ויצירתית, בחזית ההופעה, שלא כמו שנהוג בג'אז ה"רגיל".

חובבי ג'אז רבים ונגנים הסתייגו אז מהסגנון החדש הזה. מנגד, היו מי שהבינו את האפשרויות החדשות שהביא הביבופ והצטרפו לשינוי. בהדרגה הפך הביבופ שלהם למיינסטרים של הג'אז, דבר שלא השתנה עד היום.

אבל המישור האישי "בירד" היה תקוע והלך וגלש במורד. הצלחת הביבופ לא גרמה לו לשנות את הרגלי הסמים שלו. הוא ניסה אמנם להיגמל ולהתנקות מהם, אבל ההתמכרות שלו רק הלכה והחמירה. היו לו כמה ההתמוטטויות והוא המשיך לצרוך סמים, תוך שהוא מתמכר לסמים קשים וצורך מנות הולכות וגדלות מהם, צולל במורד חייו.

חייבים להודות שחלק מהמוזיקה הטובה ביותר של פארקר הוקלטה ברגעים הקשים של המכור לסמים שהוא היה. ניסיונות שעשה שוב ושוב להיגמל ולהתנקות מהם, לא עזרו. מצבו של צ'ארלי פארקר החמיר לאחר שאיבד את בתו הקטנה והוא שקע עוד יותר בסמים. בגיל 31 הוא הפסיק להופיע ו-3 שנים אחר-כך הלך גאון הג'אז הצעיר לעולמו.

על אף שרשמית הייתה סיבת המוות כיב קיבה מדמם ודלקת ריאות, ברור היה שהתמכרותו להרואין גרמה לבסוף למותו. גופו היה זקן ועייף ובגיל 34 הוא מת מסמים.

מספרים שחוקר מקרי המוות העריך את גילו של פארקר המת כמצב של אדם בגילאי בין 50 ל-60.

אבל מורשתו של צ'רלי פרקר נשארה אחריו ולתמיד. כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים מרבית נגני הג'אז. צ'ארלי פארקר, מצידו, נחשב לאבי הג'אז המודרני ולאגדת ג'אז ענקית.

על פרקר עשה קלינט איסטווד את סרטו האיכותי הראשון, "בירד". בעיני רבים זה נחשב לסרט הג'אז הטוב ביותר אי-פעם והוא שהקנה לאיסטווד את תג האיכות של במאי שהמבקרים מעריכים.


הנה חייו של צ'ארלי פארקר:

https://youtu.be/q6_kbDGIBdc


קדימון הסרט "Bird" על צ'ארלי פארקר:

https://youtu.be/2qaSYknbapk


קטע מהסרט של קלינט איסטווד עליו:

https://youtu.be/ART5pmT6zro


סיפור חייו במצגת וידאו מצוינת שערכה ילדה:

https://youtu.be/CQjmZnl9Ciw


והביבופ הפך לאחד המנועים של תנועת הביט והביטניקים:

https://youtu.be/RfRJq0l5OTc

בספטמבר 1970, מת הגיטריסט האמריקני ג'ימי הנדריקס והוא בן 27. אלה לא היו הסמים או הפסיכדליה ולא דיכאון או קושי להתמודד עם ההצלחה - האבחנה לסיבת מותו הייתה הרעלה מכדורי שינה וחנק מהקיא של עצמו, לאחר שבלע כדורי שינה, שתה יין אדום וישן על הגב.

זה היה מוות משונה למוסיקאי כהנדריקס, מי שנחשב בעיני רבים לנגן הגיטרה הטוב ביותר אי-פעם. את עדיפותו קובעים סקרים ומשאלים בקרב מומחים וחובבי מוזיקה שוב ושוב בעולם. כך גם קבע בסקר השנתי שלו מגזין המוסיקה החשוב ביותר "רולינג סטון".

אבל יש עוד משהו. הנדריקס לא היה רק הנגן הטוב ביותר. הוא גם היה מהפכן ששינה את נגינת הגיטרה החשמלית לחלוטין ולקח את עולם הרוק למחוזות חדשים.

נתחיל בזה שהנדריקס הצעיר, בן העניים, לא יכול היה לרכוש גיטרה לשמאליים. בהיותו איטר, כלומר שמאלי, הוא קנה בזול גיטרה רגילה והפך את המיתרים שלה. הטכניקה שיצר עם הגיטרה ההפוכה הייתה מנצחת, כי הוא החל ללמד את עצמו לנגן ולרגע לא עצר כדי לברר אם הטכניקה שלו הגיונית. היא הייתה לא הגיונית ולא משום שהיא לא הייתה טובה, אלא מפני שהיא הייתה טובה יותר משל כל נגן גיטרה חשמלית אחר.

הנדריקס המציא טכניקות נגינה וסאונד חדשות ותוך כדי פיתוח טכניקת הנגינה המצוינת שלו, מכיוון שלא היה חבר בלהקה, הוא לימד את עצמו בלית ברירה לנגן גם את הליווי וגם את סולו הגיטרה בו-זמנית. זה יהפוך לאחד היתרונות הגדולים ומקור החדשנות שלו, כי בהמשך הוא יקים לראשונה טריו רוק מהמם, The" Experience", שבו ליוו אותו רק באס ותופים, בעוד הוא לא נזקק לגיטריסט ליווי, כי היא ניגן גם סולו, גם ליווי וגם שר. ואת שלושתם הוא עשה נהדר.

אגב, שני הנגנים שאיתו היו מעולים גם הם במיוחד. המתופף מיץ' היה מתופף ג'אז בעצם ונואל הבסיסט היה בעצם גם גיטריסט סולו מוכשר.

בהמשך גילה ג'ימי הנדריקס גם את הצליל המיוחד של האפקטים לגיטרה שיצרו לו מעין מסך של לווי והרמוניה גם בשמח הסולואים שלו. במיוחד הוא התלהב מהדיסטורשן - הצליל המעוות של הגיטרה שבא במקור ממגבר שמגביר חזק מדי, עד לעיוות, באנגלית "דיסטורשן".

ג'ימי נהג להגביר את המגבר שלו למקסימום ושלט בעוצמה מהגיטרה, כך שבניגוד לכל הנגנים שנרתעו מהדיסטורשן, הוא הפך אותו לחלק מטכניקת הנגינה שלו. בזה הוא פתח דלת מוסיקלית לכל רוק הדיסטורשן שיבוא אחריו, כולל הרוק הכבד ושאר הסגנונות הרועמים שנולדו ממנו. אין נגן רוק שלא הולך בדרכים שג'ימי סלל.

הנדריקס גם ניסה גיטרות רבות, אבל התאהב לבסוף בפנדר סטרטוקסטר. לא פעם הוא שינה את כיוון המיתרים והורידם עד טון וחצי למטה. עד היום רואים בצליל הגיטרה שהציג בשירו הגדול "היי ג'ו", צליל שמן ובעל עומק יותר מכל גיטרה שקדמה לו. בבדיקה שעשו פעם מהנדסי חברת "פנדר", הם נוכחו לתדהמתם שהנדריקס הצליח לכוון טוב מכל אדם אחר את הפיק-אפים (מיקרופוני הגיטרה) של הסטראט שלהם.

כל אלה לא הפריעו להנדריקס לאמץ גימיקים זולים, אבל אפקטיביים מבחינת התהילה, כמו לנגן בשיניים ומאחורי הגב ולשרוף את הגיטרה בסוף ההופעה. לפחות 30 גיטרות פנדר סטרטוקסטר שהיום היו שוות הון הוא שרף. כשרצה להפסיק, גילה הגאון שהמעריצים ממשיכים לדרוש את הטקס הזול הזה בהופעות...

אגב, למרות שהיה גיטריסט יוצא דופן, שמאלי שלא ניגן על גיטרה שמאלית, ומוזיקאי מוכשר, הנדריקס מעולם לא למד לקרוא תווים. מצד אחד זה הגביל אותו והוא סרב לשיתופי פעולה עם גאונים ברמה של ענק הג'אז ג'ון קולטריין. אבל מנגד זה גם הפך אצלו ליתרון, כי הוא פיתח את סגנון הנגינה הייחודי שלו, שהתאפיין בחופש רב, באי-היצמדות לכללים מיושנים, באלתור פתוח ויצירתי ובטכניקת נגינה וירטואוזית, חדשנית וייחודית.

אולי בזכות כל אלה נהגו לכנות אותו "יד הגרזן".


גדולתו של הנדריקס על קצה המזלג (עברית):

https://youtu.be/v6S94GbfJwg


סיפורו של גיטריסט-העל ג'ימי הנדריקס:

https://youtu.be/5ZtJNfNhhLU


קליפ שמציג אותו מנגן בגיטרה אקוסטית, ללא הגברה:

http://youtu.be/IPtv14q9ZDg?t=15s


רשימת הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים. בראשם, איך לא, ג'ימי הנדריקס:

http://youtu.be/8ZMOsDT6mfk


המפגש שלו עם אריק קלפטון בלונדון:

https://youtu.be/6t4qXH_YaBs


"לאורך מגדל השמירה" שלו מתורגם, הגיטריסט שלמה מזרחי (עברית):

https://youtu.be/6bnfQIsWFrM


הטכניקה שלו בליווי השירים (עברית):

https://youtu.be/oVLtmMIuYxY


טוטאלי, נערץ ואוהב מוסיקה - חבר שהכיר אותו מספר עליו ועל הטריו האדיר שלו:

https://youtu.be/hbrpcgISFUs?long=yes


וניתוח מוסיקלי על הגאונות של הגיטריסט שלימד את הרוק לנגן גיטרה:

https://youtu.be/hCLxV1JdHlM?long=yes

הוא היה השד של פסנתר הג'אז. ענק עדין, גם בג'אז וגם בממדי גופו, עם צליל קל כמו נוצה, רך כמו חמאה, מהיר כמו חללית ומבריק כמו ציפוי הלכה הנוצץ של הפסנתר שלו. לא היו הרבה פסנתרנים עם טכניקה מושלמת כמו שלו, תפיסה הרמונית כל כך מדויקת ונגינת ג'אז כל כך מלאת חיים ואנרגיה.

זהו אוסקר פיטרסון (Oscar Peterson), מוסיקאי שהטכניקה המושלמת והמהירות המהוקצעת שלו מעולם לא החליפו טיפול מסוגנן ומלא כבוד למוטיבים המלודיים ולמשפטים המפוסקים היטב שבנה בסולואים שלו בזמן אמת.

בילדותו הוא החל לנגן דווקא בחצוצרה, אבל לאחר שחלה בשחפת הוא עבר לנגן בכלי שהיה אמנם פחות אהוב עליו, אבל מרגע שהתמקד בו הוא צמח והיה לתלמיד חרוץ.

האגדה מספרת שבנערותו הוא שמע את הטכניקה המטורפת של ארט טייטום, אולי הפסנתרן הגדול והמיומן בתולדות הג'אז. הוא נכנס להלם, פשוטו כמשמעו ובמשך חודשים אוסקר הצעיר לא הצליח להביא את עצמו לנגן בפסנתר.

אבל ההלם התחלף בגאווה. טייטום בחר בו והיה לו העונג והטירוף ללמוד ולצקת מים על ידיו של "אלוהי פסנתר הג'אז", כמו שטייטום כונה לא פעם. תחת הרושם האדיר של המאסטר הווירטואוזי והטכניקה המושלמת שלו, הלך וצמח פטרסון, כשגם הוא מעצב סגנון מהיר, מעודן, מעמיק וחזק משלו.

סווינג, ביבופ או בלוז - ענק הג'אז המתהווה החל לטפל נהדר בכל סגנון שבו נגע. עם מעל 200 אלבומים וטריו אגדי משלו, שדרכו עוברים המון נגנים מעולים אבל הוא תמיד במרכזו, אוסקר דייק גם את היכולת המלודית הנפלאה והייחודית כל כך שלו.

את טייטום מכירים כיום יותר חובבי הג'אז המעמיקים ופחות חובבי ג'אז מזדמנים. שמו של אוסקר פיטרסון, לעומת זאת, מוכר מאז מותו גם לחובבים קלים ומתחילים. כמו מורהו הווירטואוז, הוא עומד בשורה אחת עם גדולי הג'אז. ב-1984 הוא זכה בפרס ונכנס ל"היכל התהילה של הג'אז", בדיוק 20 שנה אחרי שנבחר להיכל המורה הנערץ שלו.


הנה סיפורו של אוסקר פיטרסון:

https://youtu.be/o1kkryclFiM


כמו מורה שלו ארט טאטום, הוא היה וירטואוז פסנתר אמיתי:

https://youtu.be/vxB-LbcZITU


היצירה "On Green Dolphin Street":

https://youtu.be/VZOGy1Ctd3w


עם ההרכב שלו ב"Caravan" של דיוק אלינגטון:

https://youtu.be/08ye6b7omO8


מחווה לבאך:

https://youtu.be/GrvRiz0Idfc


ביצוע מפואר של "Body and Soul" (גוף ונפש):

https://youtu.be/Vf0LOc49fX0


"בובת משי" (Satin Doll) בביצוע שלישייתו של פיטרסון:

https://youtu.be/oYjB_j8EjKA


ואוסקר פיטרסון עושה היכרות עם הסינטסייזר:

https://youtu.be/FI-4HNQg1JI

בשנות ה-30 של המאה ה-20 בני גודמן (Benny Goodman) היה ללא ספק הג'אזיסט הפופולרי והמפורסם ביותר בארצות הברית. עם המוסיקה שלו הוא לימד את אמריקה לרקוד סווינג.

היו שכינו אותו "מלך הסווינג". אחרים קראו לו בחיבה "הפרופסור". הוא היה אליל המונים בעולם הג'אז הצעיר של אותם ימים, אבל גם נגן ויוצר משמעותי. אין ספק שנגן הקלרניט הלבן הזה, עניין נדיר יחסית באותם ימים, הוא מהמעניינים שבענקי הסווינג המוקדמים ובתולדות הג'אז בכלל.

מי שנולד כבנימין דוד גודמן, גדל בשכונות העוני של שיקגו, בן להורים שהיגרו מרוסיה שהיה לנגן קלרינט יהודי אמריקאי. בבגרותו הוא הפך למנצח על תזמורת ביג-בנד מצליחה.

גם כמנצח וגם כנגן קלרניט מוכשר, היה בני גודמן כל כך פופולרי בשנות ה-30 וה-40, עד שזכה לכינוי "מלך הסווינג".

בתולדות הג'אז זוכרים אותו כמנצח ומנהיג של ביג בנד מצליחה, אבל גם כשהסווינג ירד, הוא לא ירד איתו או יצא מהאופנה. להיפך, גודמן צעד עם הזמן והתנסה בביבופ, הסגנון שהחליף אותו, הירבה לעשות ולבצע עיבודי ג'אז ליצירות קלאסיות ולנסות אפילו את סגנון ה-Cool Jazz, אחיו הסגנוני הרגוע והנינוח של הביבופ.

אם נחזור רגע לסווינג, הסגנון שאותו הזניק גודמן למעמד של שיגעון לאומי, הוא היה סגנון מוסיקלי שחיבר והיווה מעין שלב ביניים, בין סגנונות הג'אז והבלוז הוותיקים יותר, לבין הרוקנ'רול הצעיר שיוולד אחריו. בין השנים 1935 ל-1946, היה הסווינג לסגנון המוסיקלי החם במקלטי הרדיו בארצות הברית ומבצעיו היו בדרך כלל תזמורות גדולות יחסית, שנקראו, כמה צפוי, Big Bands.

מקומו מובטח לו בתולדות הג'אז. גודמן הוביל אז את אחת התזמורות החשובות והמפורסמות בתולדות הג'אז. כמנהיג תזמורת ביג-בנד מצליחה ונגן קלרינט ג'אז מוערך, הוא נחשב בזמנו לאחד מהמובילים בתחום. הוא ניצב בשורה הראשונה של מנצחי הביג בנדס, ביחד עם שמות כמו קאונט בייסי ודיוק אלינגטון. הם נחשבים עד היום, אגב, לשלושת מנהיגי התזמורות הגדולים והחשובים בתולדות הג'אז.


הנה סיפורו של בני גודמן וכיצד התפרסם בשנות ה-30:

https://youtu.be/IQvA2L_DL6w


תזמורתו של בני גודמן ב-1937:

https://youtu.be/3mJ4dpNal_k


ב-1943, ב"מיני עם הכסף":

https://youtu.be/prnS5URkyc8


ב-1980 עם "סוויט ג'ורג'יה בראון":

https://youtu.be/0jE2g055zRA


סיינט לואיס בלוז:

https://youtu.be/45Kx4KzfMn0


והופעתו האחרונה בקטע המפורסם "Lady be Good":

https://youtu.be/prmf5tDgf3k

מעט מאד מוסיקאים מוצאים פנאי ורצון לעסוק במדע. אבל בריאן מיי, הגיטריסט של להקת קווין ומי שנחשב בעיני רבים לגיטריסט רוק מהגדולים בהיסטוריה, הוא גם דוקטור לאסטרופיזיקה ונשיא אוניברסיטה בליברפול, שאפילו פרסם ספר על ההיסטוריה של היקום.

אבל גיטריסט-העל הזה והמדען המוכשר (פחות ממוסיקה, לטענתו) הוא לא רק אגדה, אלא גם היה נער מוכשר וחרוץ במיוחד. לא רבים יודעים שבגיל 16 הוא בנה עם אביו, מהנדס האלקטרוניקה, את הגיטרה הראשונה והאדומה שלו שזכתה לכינוי "The Red Special", האדומה המיוחדת.

בשל המחסור הכספי בביתו, בן העניים ואביו האנגלי בנו את הגיטרה שלו מרכיבים מעניינים, שכללו עץ משולחן, חלקים מאופניים ואח ישנים. הגיטרה כולה עלתה לו 8 פאונד, המון שעות עבודה וגאונות בשפע.

ה"רד ספיישל" מזכירה גיטרות של פנדר וגיבסון, שלא היה לו כסף לקנות אז ואחר-כך הוא כבר לא רצה.. הצליל האלוהי שלה הפך לסימן ההיכר של הסולואים המדהימים של קווין. כל הניסיונות ליצור גיטרות חדשות שיחליפו את ה"רד" לא צלחו והוא ממשיך לנגן עליה עד היום.


הנה סיפור הגיטרה שלו:

http://youtu.be/cPD7_hQk7hk


הספיישל רד בהופעה:

http://youtu.be/nZ2uMhi3fu4


בריאן מאי מספר על הקריירה האקדמית שלו ואיך אביו החכם בנה גיטרה ונתן לו השראה לשלב את המדע עם המוסיקה:

https://youtu.be/W7s4bEfPq6g


כאן הוא מסביר על המחקר לתכנית עתידית להסיט אסטרואיד שמסכן את כדור הארץ:

https://youtu.be/sJ0wQg_o9Io


כך חבריו המדענים חולקים לו כבוד במקצב מלהיט של קווין:

https://youtu.be/1VoQ49HN-gg


וסיפור הגיטרה האדומה מפיו של מאי על חגיגות ה-50 לגיטרה האגדית:

https://youtu.be/TFssjJKqSQY?long=yes

לואי ארמסטרונג הוא מחשובי היוצרים והמבצעים בסגנון הג'אז במוסיקה. רבים רואים בו את האיש שניסח את שפת הג' אז הבסיסית ואת המוזיקאי החשוב והמרכזי בג'אז של ניו אורלינס.

ארמסטרונג, שכינויו היה "סצ'מו", היה נגן מעולה של קורנט, סוג של חצוצרה. בעת שחלה פעם ולא יכול היה לנגן, החל לואי לשיר. למרבה ההפתעה, בעיקר שלו, הוא הפך לזמר ג'אז מפורסם ונערץ בכל העולם. הוא הרבה להופיע, בכל העולם, מה שהפך אותו לאמן הג'אז הכי מוכר ולסוג של שגריר אמריקאי בעולם כולו.

מוזיקלית, ארמסטרונג היה גאון. נגן בעל טיימינג מטורף, איש שהגאונות שלו בנגינה על הזמן היא דבר שנגני ג'אז מעריצים ורואים בו מתת-אל. גם בניית המשפטים המוסיקליים שלו, מה שקרוי "פרייזינג", היא מדהימה.

כיום, לואי ארמסטרונג נחשב בעיני רבים למוסיקאי הג'אז המפורסם והחשוב ביותר בתולדות הג'אז.


הנה כתבה קצרה על האיש עם חצוצרת הזהב (בעברית):

https://youtu.be/B0v-R224ZyY


סיפור חייו של לואי ארמסטרונג:

https://youtu.be/sIILBeUrYLk


בהופעה עם דיזי גילספי ב-1952:

https://youtu.be/vWjBZ8ZmI4s


השיר המפורסם "הלו דולי" בביצוע לואי ארמסטרונג:

http://youtu.be/kmfeKUNDDYs


עם בילי הולידיי:

https://youtu.be/x6RwSsHSIfs


דואט של לואי ארמסטרונג עם כוכב הקולנוע דני קיי:

http://youtu.be/jm6ktYq0Yxk


מצגת וידאו עם סיפור חייו:

http://youtu.be/fr5CbstQZ24


מחווה נהדרת לאחד מלהיטיו הגדולים:

https://youtu.be/ddLd0QRf7Vg


וסרט תיעודי קצר על גדולתו של לואי:

https://youtu.be/BYvmFTUMaSo?long=yes

מה קורה כשמישהו יושב לך על החצוצרה ומעקם אותה? - בכל מקרה שאינך דיזי גילספי (Dizzy Gillespie) אתה רץ לקנות חדשה או לתקן את החצוצרה העקומה שלך. אבל דיזי גילספי שמצא את החצוצרה שלו עקומה, לאחר שלפי הסיפור התיישבה עליה בטעות שחקנית כלשהי במסיבה, לא התרגש והחל לנגן בה. תוך שניות הוא הבין את העניין - הסאונד של החצוצרה המעוקמת שלו נשמע לו טוב יותר מקודם! - החצוצרה הזו, מיותר לספר, הפכה לחצוצרה הקבועה שלו ולסמלו המסחרי!

ואכן, אחד מסמלי חצוצרת הג'אז היו הלחיים המנופחים של החצוצרן דיזי גילספי (Dizzy Gillespie). צורת הנגינה הזו הייתה ייחודית לו. לצד הנגינה מלאת ההומור והריקוד על הבמה, הסגנון האישי וההתנהגות המסודרת, היא הפכה אותו לאחד מהגאונים המיוחדים והצבעוניים שקמו לג'אז.

עם סולואים מורכבים וחכמים במיוחד, גילספי נחשב לאחד הווירטואוזים, החדשנים והמאלתרים הגדולים של הג'אז האמריקאי. ביחד עם ג'אזיסטים נוספים וגאונים כצ'ארלי פארקר, תלוניוס מונק, ארט טייטום, צ'ארלי כריסטיאן ומיילס דיוויס, הוא יצר את סגנון הבי בופ שבשנות ה-40 שינה לחלוטין את פני הג'אז והפך אותו סופית מצורת בידור מוסיקלית ופופולארית, גם אם חכמה ומורכבת יותר מסתם מוסיקה קלה, לזרם מוביל באמנות המוסיקה בכלל.

לא רק את הביבופ יצר דיזי. הוא גם נחשב ליוצר הלטין ג'אז - סגנון הג'אז הלטיני, כשבשנות ה-50 הוא ממש הנהיג את המוסיקה האפרו-קובנית, זרם או תנועה שהכניסו אלמנטים לטיניים ואפריקאיים למוסיקת הג'אז הזו. בתור "באנד לידר" (מוביל הרכבים) הוא הפיץ את הז'אנר הזה והפך אותו לאחד הפופולאריים בעולם הג'אז.


הנה תולדות חייו של דיזי גילספי:

https://youtu.be/8iU8_D258nA?t=32s


דיזי גילספי ב"מנטקה" עם הביג בנד של קני קלארק:

https://youtu.be/A5tRGMHfKrE


עם צ'ארלי פרקר:

https://youtu.be/4PiKHAEcEvM?t=115


"לילה בטוניסיה":

https://youtu.be/mkemox0461U


סולו של דיזי בשיר של ענק מוסיקת הנשמה סטיבי וונדר:

https://youtu.be/bQEBZfG5SaY


הופעה של דיזי גילספי וחמישייתו:

https://youtu.be/2uLpjp7xkyI?long=yes