שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
למה נינה סימון לא הפכה לפסנתרנית קלאסית?
נינה סימון (Nina Simone) היא אחת המוסיקאיות המדהימות של אמריקה והיא זכתה לכינוי "הנסיכה של שירת הנשמה". מי שהייתה בתה של מטיפה שחורה החלה לנגן בגיל צעיר מאוד בעצמה בפסנתר ונהגה ללוות את השירה בכנסייה. שתי נשים לבנות ששמעו אותה מנגנת החליטו שתלמד פסנתר ואחת מהן, מורה לפסנתר קלאסי, לימדה אותה באך וברהמס. היכ התגלתה ככשרון גדול.
בבגרותה היא למדה במוסדות נחשבים, אך כשניסתה להתקבל למכון קרטיס, בית ספר גבוה למוסיקה קלאסית ונדחתה רק בשל היותה שחורה, היא נאלצה בעוניה לעבוד כנגנית פסנתר בברים.
כבר ביום השני דרש ממנה בעל הבר לשיר, אחרת יפטר אותה. בלי שום ניסיון בזמרה, היא החלה לשיר באותו ערב בבר ובעיותיה הכלכליות הפכו לא רלוונטיות. כי די מהר היא הפכה לסנסציה של ממש. האלבום הראשון שלה הזניק אותה לתודעה הלאומית, כזמרת יוצרת ומוכשרת במיוחד, בעלת קול בריטון, נגינת פסנתר מרהיבה וסגנון ייחודי שאין כמותו.
נינה הכירה ונישאה לשוטר, שהיה למנהלה האישי וקידם אותה, בצד שליטה מוחלטת בחייה ואף אלימות מצידו. היא סבלה אבל אהבה אותו ולכן לא עזבה. מהר מאוד נולדה להם גם בת נפלאה.
אך מה שגרם לה לקום על רגליה האחוריות היה דווקא הגזענות באמריקה. זה קרה לאחר רצח ארבעת הילדים בפיצוץ מכוון שעשו לבנים גזענים בעיר האמריקאית בירמינגהם. היא כתבה אז את שיר המחאה הבוטה "מיסיסיפי, לעזאזל". השיר היה נועז ומהפכני והראשון שהעיז לומר לאמריקאים הלבנים והגזענים של הדרום את דעתו של האדם השחור עליהם - בקללה של ממש. במדינות רבות הוא נאסר בשל כך לשידור, אבל על אף הקללה הזו ואולי בזכותה, השיר פרץ גבולות ויצר שינוי. השחורים של אמריקה קיבלו הימנון בוטה, מטיח ונוקשה. כולם רצו לומר או לשיר שיר מסוג זה, אבל רק נינה העיזה. המחאה השחורה קיבלה לחן והיא את ההיסטוריה.
מכאן החל מסלול חדש בקריירה שלה. בזוכרה את העוני והאפליה שראתה כבר כילדה, היא החלה להיות מעורבת במאבק על זכויות האזרח של השחורים באמריקה. מי שבילדותה הייתה חייבת לשתוק כדי שלא להיתפס, בעת שהיא חצתה את. המסילה שהפרידה בין שכונת השחורים לזו של המורה לפסנתר הלבנה שלה, זעקה עתה את מחאת האדם השחור של אמריקה ושרה את כאבו ועלבונו.
חבריה החדשים היו אגדות כמו מרטין לותר קינג וכרמייקל. היא אירחה בביתה את כל מנהיגי התנועה לזכויות האזרח. האקטיביסטית שהיא הפכה זקפה את קומתם של שחורים רבים, שהתחברו בזכותה לאפריקניות שלהם ולתרבות השחורה. כמעט במו שיריה היא הפכה את השחורים ליפים, גאים, מוצלחים ותרבותיים. לא מעט בזכותה היה עתיד העשור של שנות ה-70 להיות במידה רבה שלהם. המסר שלה, של "שחור הוא יפה", החליף או לפחות העשיר באותו עשור את רעיון "הכוח השחור" של הסיקסטיז.
ההמשך מבחינתה היה פחות מוצלח. נינה נאמה לקהל בהופעות, המשיכה להקצין את עמדותיה ומשום כך גם זכתה לפחות ופחות הופעות, עבודה וטלוויזיה. היא הפכה לטראבל מייקרית, שהמקצוענים, לבנים כמעט כולם, לא רצו לעבוד איתה. היא התגרשה מבעלה ומנהלה ובלעדיו לא הצליחה לארגן הופעות.
התוצאות הכלכליות היו קשות. הכסף הלך ואזל והיא עברה לליבריה שבאפריקה. שם חיה כמו בגן עדן, אך ללא בסיס כלכלי היא נאלצה לעבור לאירופה. בצרפת הצליחו חברים לסייע לה והיא שבה להופיע. טיפין טיפין היא התארגנה על חייה, גילתה שהיא סובלת ממחלת נפש ותרופה שקיבלה הצליחה להעמיד אותה על הרגליים.
יומיים לפני מותה העניק לה מכון המוסיקה קרטיס, זה שדחה אותה בגיל 19 והרג את חלומה להיות פסנתרנית קלאסית, פרס על מפעל חיים. כל כך מעט וכה מאוחר לאישה שחורה ומוסיקאית מהדרגה העליונה. אבל שום פרס לא לא היה נחוץ למי שהיא הייתה - גאונה, אמיצה, פורצת דרך וגאה במי שהיא - אישה עם חיים שלא היו פשוטים, אך. עם מורשת מעוררת השראה, של חופש, כישרון וגאווה.
הנה סיפורה של נינה סימון:
https://youtu.be/yqo8RVjLaLg
הלהיט הראשון "אני אוהבת אותך פורגי":
https://youtu.be/s7RoA-JI6Us
סימון ב-I put a spell on your:
https://youtu.be/W7mBQhfkqHs
שיר המחאה המהפכני "מיסיסיפי לעזאזל":
https://youtu.be/hBiAtwQZnHs
"יש לי שיער"... שיר זוקף קומה לאדם השחור:
https://youtu.be/L5jI9I03q8E
"לאהובי אכפת ממני" - בסוף חייה:
https://youtu.be/OeHTsR5Y1bc
וסרט תיעודי נפלא על נסיכת הנשמה:
https://youtu.be/sL1m7SvoICw?long=yes
מהו סיפורו של מיסטר בוג'נגלס?
ביל רובינסון שכונה "בוג'נגלס" היה מגדולי רקדני הסטפס באמריקה ומי שנחשב לאבי הסטפס בארצות הברית. הוא החל כרקדן רחוב שחור בשנות ה-30 של המאה ה-20, אבל משהתגלה על ידי בעלי האולפנים הגדולים, הוא הפך לרקדן בקולנוע והשתתף בסרטים רבים. במיוחד זוכרים אותו היום מריקוד הסטפס עם ילדת הפלא של אמריקה, שירלי טמפל.
יש מי שסברו שעליו נכתב אחד מהשירים הנערצים במאה ה-20 "מיסטר בוג'נגלס" (Mister Bojangles), אבל לא ידעו שאחרי שהשיר עצמו התפרסם, נטלו רבים מרקדני הרחוב השחורים באמריקה את הכינוי "בוג'נגלס". ג'רי ג'ף ווקר, שכתב את השיר סיפר שהוא נולד בהשראתו של אסיר שהכיר בבית סוהר בניו אורלינס, בו נכלא ווקר עצמו לאחר שהתחצף לגברת מקומית.
השיר, שנכתב בשנת 1968, סיפר על רקדן בודד שרוקד כמו אלוהים, אבל מעולם לא הצליח יותר מלהופיע עם כלבו במופעים נודדים ובירידים. אחרי שהכלב הנאמן מת, הוא התאבל עליו 20 שנים ארוכות והתמכר לשתייה. בסוף השיר הוא נמצא מאחורי הסורגים. אבל לפעמים, אם מקשיבים היטב, אפשר לשמוע שמישהו מבקש ממנו לרקוד עוד ריקוד קטן.
והשיר הקטן הזה הפך לאחד השירים המבוצעים באמריקה. מי לא שר אותו? - כמו במירוץ שליחים שנוטלים זה מזה את המיקרופון, החל בווקר, הכותב-זמר שהרטיט בקאנטרי עגמומי, דרך כוהנת הסול והגוספל נינה סימון, שהפכה אותו לשיר הכאב האולטימטיבי, על הבדרנים הפשוטים שרגע אחרי ההצגה, איש אינו מכיר יותר או רוצה להכיר.
אחריהם נטל אותו הבדרן השחור המצליח ביותר בשנות ה-60 סמי דייוויס ג'וניור והפליא גם הוא לשיר את סיפורו של בוג'אנגלס האומלל. ואחרי כל הגדולים מהעבר (הזכרנו כבר את פרנק סינטרה ובוב דילן?), הפליא גם זמר הפופ המצליח רובי ויליאמס, להציג את המיסטר לדור החדש של הניינטיז, במסע הלא-נגמר של השיר עם הסיפור הקטן-גדול הזה. הוא שר עם תזמורת בלוז ורקדן סטפס שרקד את עצמו בלי הפסקה. שיר קטן וריקוד גדול.
הנה יוצר השיר ג'רי ג'ף ווקר:
https://youtu.be/IcZCPT1eb0I
צלילי הביצוע החזק של נינה סימון עם ריקוד לא קשור אבל יפה של דרווישים מחוללים:
https://youtu.be/ySzkTMv98pQ
אבי הסטפס, "בוג'נגלס" ביל רובינסון, ב-1932:
https://youtu.be/vj1KYaCIA5o
סמי דיוויס ג'וניור מבצע אותו בהופעה:
https://youtu.be/-Fju4UajL7g
רובי ויליאמס בביצוע ג'אז מרהיב:
https://youtu.be/Zif1W8fxEJU
ביל בוג'נגלס רוקד סטפס בסרט הוליוודי:
https://youtu.be/WkD60wab3n4
וכאן ביל בוג'נגלס, בריקוד סטפס עם שירלי טמפל:
https://youtu.be/wtHvetGnOdM
מהם שירי מחאה ולמה צריכים לשיר אותם?
שירי מחאה (Protest songs) הם שירים שכותבים כדי להביע התנגדות לתופעות שונות הפושות בתחומים כמו חברה, תרבות, איכות סביבה, משטר וכדומה.
שיר המחאה הם תופעה חדשה יחסית. זה אולי מפתיע אבל בימי קדם ועד לפני 200 שנה לא השתמשו בכלי המוזיקלי להעברת מסרים של התנגדות, ודאי לא לכתיבת שירים נגד השליטים ושלוחיהם. היו שירים שהעבירו ביקורת זהירה ודי עמומנט, אבל בכך הדברים הסתכמו.
הכל הסתיים בשלהי המאה ה-18, ככל הנראה בהשפעת המהפכה הצרפתית, האירוע המכונן של תחילת המאה שאחריה. היו אלה תנועות חברתיות ובעלות אופי דתי, בארצות הברית של המאה ה-19, שהחלו ליצור שירי מחאה.
באותם ימים החלו גם עבדים שחורים לחבר שירי מחאה משלהם. הם היו סודיים יחסית, לפחות כל עוד העבדות התקיימה, אבל הם מחו כנגד העבדות ועל נסיבות חייהם הקשות.
היו גם שירי מחאה חברתיים שנכתבו במאה זו, בזמן שלפני ובעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול. התופעה הואצה עוד יותר, כשהממשל הגיב באלימות כנגד המוחים.
במאה ה-20 שירי המחאה היו פחות בולטים, עד לשנות החמישים והעשור שאחריהם. היו אלה וודי גאת'רי, פיט סיגר ושותפים נוספים ופחות בולטים, שהחלו ליצור אז שירי מחאה באמריקה. יש הופעות גדולות ורבים מתחילים להכיר את מושג "שיר המחאה" ולהעריך את מי שכותבים אותם.
אבל התקשורת והמדיה של אותה תקופה עדיין לא מתחברים לסגנון ולמילה המחאתית. זה מחוספס מדי, לא פופולרי ולא מרגש כמו שירי אהבה או רוקנרול, שמתפוצץ עם כוכבים גבריים ויפי תואר, כמו אלביס פר לי ודומיו.
ואז מגיע "קולו של הדור". זו התקופה של תחילת המאבק במלחמה ההולכת ומסתבכת בווייטנאם. דור של זמרים צעירים ומוכשרים מתחיל לעשות מוסיקה עם טקסטים מחאתיים. היו שם בילי הולידיי, עם "פרי מוזר", אחד משירי המחאה המצמררים שנכתבו אי-פעם, על שחורים שנתלו על עצים בידי גזענים לבנים. נינה סימון כתבה את שיר המחאה המתריס "מיסיסיפי, לעזאזל", בו שרה לגזענים של הדרום את דעתו של האדם השחור עליהם. עם הזמן מתחילים להתפרסם גם זמרי מחאה לבנים כמו ג'ון באאז, שקשה לשכוח את "יהלומים וחלודה" (Diamonds and Rust) המיתולוגי שלה.
אבל הבכיר מביניהם עומד להיות בוב דילן. הצעיר היהודי, גאון המילים והלחן ויפה המראה היה תלמידו ברוח של וודי גאת'רי ובן הטיפוחים לתקופת מה של פיט סיגר, לפחות עד שיסתבר לאחרון איזו מפלצת של כישרון והצלחה הוא טיפח והשאירה לו אבק.
כבר משיריו הראשונים זכה דילן להערצה אדירה וכמעט בכל שיר מצאו מעריציו הנלהבים מסרים מחאתיים. הוא ניסה להסביר שלהיטו המונומנטלי "התשובה נישאת ברוח" הוא לא "שיר מחאה" אבל זה לא עזר. בעקבותיו זכו יותר ויותר זמרי מחאה בהערכה. שירי מחאה בוצעו עתה בהצלחה אדירה בפסטיבלים, בהקלטות, הופעות ענק יחסית לתקופה ובחשיפה תקשורתית אדירה.
גם דילן עצמו התרכך מעט. לפחות כך זה נראה ב-1965, כשהודיע לקהל, בסיבוב הופעות באנגליה, שכל השירים שהוא שר בהופעות הם שירי מחאה...
אחריו יבואו גם ג'ון לנון ויוקו אונו שתמכו במחאה נגד וייטנאם והקליטו לא מעט שירים כאלה. Imagine הוא ללא ספק הגדול מביניהם. יהיה גם בוב מארלי שהפך לכהן והמחאה אצלו חכמה ופחות בוטה, אבל נכונה ובמקצב הנכון.
ובכלל, בעשור הבא המחאה מעט נחלשת. אמריקה יצאה מוייטנאם, נפטרה מניקסון ובסבנטיז זוכים זמרים שחורים להצלחה מסחררת. עכשיו מגיע ממשיכו של דילן ומי שיוכרז כ"עתיד של הרוק", ברוס ספרינגסטין. המשורר המסוקס עם הגיטרה, שיזכה לכינוי "הבוס", דואג להנציח עיוותים ולמחות, תוך שהוא משתמש בפופולריות האדירה שלו לשינוי חברתי. בלהיט הענקי "הוריקן" הוא משחרר מהכלא מתאגרף שהפך אסיר עולם על רצח שלא ביצע. ב-"41 יריות" הוא מוחה על רצח שחורים בידי שוטרים ומעורר דיון עוצמתי שלא הסתיים עד ג'ורג' פלויד וצפונה.
ואז נולד ההיפ הופ שיהפוך את המחאה לדבר הכי חם בעולם. הכי חשוב בניינטיז הוא טופאק, שנרצח די מהר. לפני מותו הוא הפך לראפר הנערץ באמריקה, לה הוא קרא "הכנופיה הגדולה בעולם". כמעט לבדו הוא עשה מהפכה מוסיקלית, בדמות ה"גנגסטה ראפ" שלו. הוא ביצע את הלהיט האלמותי When Thugz Cry, שפירושו בעברית הוא משהו כמו "כשערסים בוכים"...
עכשיו כבר הפכו שירי המחאה לתופעה עולמית. מה שהיה בסיקסטיז חיקוי למה שקרה באמריקה הפך לצורה של אקטיביזם עולמי. האינטרנט, יוטיוב והרשתות החברתיות פותחות ערוץ ישיר בין האמן לקהל שלו. דיקטטורים כמו פוטין "זוכים" לשירי מחאה אפקטיביים, כולאים את פוסי ריוט ומקביליהם. בכל מקום מופיעים ליטרלי זמרים אמיצים מהמיינסטרים, כמו "הדג נחש" אצלנו, לא בוחלים במילים וסונטים את המשטר, תוך עידוד למחאה החברתית. באביב הערבי, בכיכר תחריר וטוניס, קונים זמרים את עולמם במילים. שיר המחאה כאן כדי להישאר.
"גשם כבד עומד לרדת" בוב דילן באחד משיריו הנוקבים נגד וייטנאם:
https://youtu.be/hXn9ZKPx6CY
"גופות שחורים מתנדנדות ברוח" מתוך "פרי מוזר" של בילי הולידיי במחאה על הגזענות והלינץ' בשחורים באמריקה:
https://youtu.be/bckob0AyKCA
"עיר רפאים" (Ghost town) של הלהקה הבריטית "הספשלז", מ-1981, במחאה על העיר הנהדרת שבשל מהומות רחוב של צעירים מובטלים בעידן תאצ'ר הייתה לעיר רפאים:
https://youtu.be/RZ2oXzrnti4
שיר מחאה מצרי של איידה אל איובי ולהקת צ'רוקי שנכתב על מחאת כיכר תחריר:
https://youtu.be/umlJJFVgYVI
When Thugz Cry של טופאק שאקור (מתורגם):
https://youtu.be/tH3jdMU_Qeg
ובנות להקת פוסי ריוט ב"פוטין ילמד אתכם לאהוב":
https://youtu.be/gjI0KYl9gWs
נינה סימון
נינה סימון (Nina Simone) היא אחת המוסיקאיות המדהימות של אמריקה והיא זכתה לכינוי "הנסיכה של שירת הנשמה". מי שהייתה בתה של מטיפה שחורה החלה לנגן בגיל צעיר מאוד בעצמה בפסנתר ונהגה ללוות את השירה בכנסייה. שתי נשים לבנות ששמעו אותה מנגנת החליטו שתלמד פסנתר ואחת מהן, מורה לפסנתר קלאסי, לימדה אותה באך וברהמס. היכ התגלתה ככשרון גדול.
בבגרותה היא למדה במוסדות נחשבים, אך כשניסתה להתקבל למכון קרטיס, בית ספר גבוה למוסיקה קלאסית ונדחתה רק בשל היותה שחורה, היא נאלצה בעוניה לעבוד כנגנית פסנתר בברים.
כבר ביום השני דרש ממנה בעל הבר לשיר, אחרת יפטר אותה. בלי שום ניסיון בזמרה, היא החלה לשיר באותו ערב בבר ובעיותיה הכלכליות הפכו לא רלוונטיות. כי די מהר היא הפכה לסנסציה של ממש. האלבום הראשון שלה הזניק אותה לתודעה הלאומית, כזמרת יוצרת ומוכשרת במיוחד, בעלת קול בריטון, נגינת פסנתר מרהיבה וסגנון ייחודי שאין כמותו.
נינה הכירה ונישאה לשוטר, שהיה למנהלה האישי וקידם אותה, בצד שליטה מוחלטת בחייה ואף אלימות מצידו. היא סבלה אבל אהבה אותו ולכן לא עזבה. מהר מאוד נולדה להם גם בת נפלאה.
אך מה שגרם לה לקום על רגליה האחוריות היה דווקא הגזענות באמריקה. זה קרה לאחר רצח ארבעת הילדים בפיצוץ מכוון שעשו לבנים גזענים בעיר האמריקאית בירמינגהם. היא כתבה אז את שיר המחאה הבוטה "מיסיסיפי, לעזאזל". השיר היה נועז ומהפכני והראשון שהעיז לומר לאמריקאים הלבנים והגזענים של הדרום את דעתו של האדם השחור עליהם - בקללה של ממש. במדינות רבות הוא נאסר בשל כך לשידור, אבל על אף הקללה הזו ואולי בזכותה, השיר פרץ גבולות ויצר שינוי. השחורים של אמריקה קיבלו הימנון בוטה, מטיח ונוקשה. כולם רצו לומר או לשיר שיר מסוג זה, אבל רק נינה העיזה. המחאה השחורה קיבלה לחן והיא את ההיסטוריה.
מכאן החל מסלול חדש בקריירה שלה. בזוכרה את העוני והאפליה שראתה כבר כילדה, היא החלה להיות מעורבת במאבק על זכויות האזרח של השחורים באמריקה. מי שבילדותה הייתה חייבת לשתוק כדי שלא להיתפס, בעת שהיא חצתה את. המסילה שהפרידה בין שכונת השחורים לזו של המורה לפסנתר הלבנה שלה, זעקה עתה את מחאת האדם השחור של אמריקה ושרה את כאבו ועלבונו.
חבריה החדשים היו אגדות כמו מרטין לותר קינג וכרמייקל. היא אירחה בביתה את כל מנהיגי התנועה לזכויות האזרח. האקטיביסטית שהיא הפכה זקפה את קומתם של שחורים רבים, שהתחברו בזכותה לאפריקניות שלהם ולתרבות השחורה. כמעט במו שיריה היא הפכה את השחורים ליפים, גאים, מוצלחים ותרבותיים. לא מעט בזכותה היה עתיד העשור של שנות ה-70 להיות במידה רבה שלהם. המסר שלה, של "שחור הוא יפה", החליף או לפחות העשיר באותו עשור את רעיון "הכוח השחור" של הסיקסטיז.
ההמשך מבחינתה היה פחות מוצלח. נינה נאמה לקהל בהופעות, המשיכה להקצין את עמדותיה ומשום כך גם זכתה לפחות ופחות הופעות, עבודה וטלוויזיה. היא הפכה לטראבל מייקרית, שהמקצוענים, לבנים כמעט כולם, לא רצו לעבוד איתה. היא התגרשה מבעלה ומנהלה ובלעדיו לא הצליחה לארגן הופעות.
התוצאות הכלכליות היו קשות. הכסף הלך ואזל והיא עברה לליבריה שבאפריקה. שם חיה כמו בגן עדן, אך ללא בסיס כלכלי היא נאלצה לעבור לאירופה. בצרפת הצליחו חברים לסייע לה והיא שבה להופיע. טיפין טיפין היא התארגנה על חייה, גילתה שהיא סובלת ממחלת נפש ותרופה שקיבלה הצליחה להעמיד אותה על הרגליים.
יומיים לפני מותה העניק לה מכון המוסיקה קרטיס, זה שדחה אותה בגיל 19 והרג את חלומה להיות פסנתרנית קלאסית, פרס על מפעל חיים. כל כך מעט וכה מאוחר לאישה שחורה ומוסיקאית מהדרגה העליונה. אבל שום פרס לא לא היה נחוץ למי שהיא הייתה - גאונה, אמיצה, פורצת דרך וגאה במי שהיא - אישה עם חיים שלא היו פשוטים, אך. עם מורשת מעוררת השראה, של חופש, כישרון וגאווה.
הנה סיפורה של נינה סימון:
https://youtu.be/yqo8RVjLaLg
הלהיט הראשון "אני אוהבת אותך פורגי":
https://youtu.be/s7RoA-JI6Us
סימון ב-I put a spell on your:
https://youtu.be/W7mBQhfkqHs
שיר המחאה המהפכני "מיסיסיפי לעזאזל":
https://youtu.be/hBiAtwQZnHs
"יש לי שיער"... שיר זוקף קומה לאדם השחור:
https://youtu.be/L5jI9I03q8E
"לאהובי אכפת ממני" - בסוף חייה:
https://youtu.be/OeHTsR5Y1bc
וסרט תיעודי נפלא על נסיכת הנשמה:
https://youtu.be/sL1m7SvoICw?long=yes
ביל רובינסון שכונה "בוג'נגלס" היה מגדולי רקדני הסטפס באמריקה ומי שנחשב לאבי הסטפס בארצות הברית. הוא החל כרקדן רחוב שחור בשנות ה-30 של המאה ה-20, אבל משהתגלה על ידי בעלי האולפנים הגדולים, הוא הפך לרקדן בקולנוע והשתתף בסרטים רבים. במיוחד זוכרים אותו היום מריקוד הסטפס עם ילדת הפלא של אמריקה, שירלי טמפל.
יש מי שסברו שעליו נכתב אחד מהשירים הנערצים במאה ה-20 "מיסטר בוג'נגלס" (Mister Bojangles), אבל לא ידעו שאחרי שהשיר עצמו התפרסם, נטלו רבים מרקדני הרחוב השחורים באמריקה את הכינוי "בוג'נגלס". ג'רי ג'ף ווקר, שכתב את השיר סיפר שהוא נולד בהשראתו של אסיר שהכיר בבית סוהר בניו אורלינס, בו נכלא ווקר עצמו לאחר שהתחצף לגברת מקומית.
השיר, שנכתב בשנת 1968, סיפר על רקדן בודד שרוקד כמו אלוהים, אבל מעולם לא הצליח יותר מלהופיע עם כלבו במופעים נודדים ובירידים. אחרי שהכלב הנאמן מת, הוא התאבל עליו 20 שנים ארוכות והתמכר לשתייה. בסוף השיר הוא נמצא מאחורי הסורגים. אבל לפעמים, אם מקשיבים היטב, אפשר לשמוע שמישהו מבקש ממנו לרקוד עוד ריקוד קטן.
והשיר הקטן הזה הפך לאחד השירים המבוצעים באמריקה. מי לא שר אותו? - כמו במירוץ שליחים שנוטלים זה מזה את המיקרופון, החל בווקר, הכותב-זמר שהרטיט בקאנטרי עגמומי, דרך כוהנת הסול והגוספל נינה סימון, שהפכה אותו לשיר הכאב האולטימטיבי, על הבדרנים הפשוטים שרגע אחרי ההצגה, איש אינו מכיר יותר או רוצה להכיר.
אחריהם נטל אותו הבדרן השחור המצליח ביותר בשנות ה-60 סמי דייוויס ג'וניור והפליא גם הוא לשיר את סיפורו של בוג'אנגלס האומלל. ואחרי כל הגדולים מהעבר (הזכרנו כבר את פרנק סינטרה ובוב דילן?), הפליא גם זמר הפופ המצליח רובי ויליאמס, להציג את המיסטר לדור החדש של הניינטיז, במסע הלא-נגמר של השיר עם הסיפור הקטן-גדול הזה. הוא שר עם תזמורת בלוז ורקדן סטפס שרקד את עצמו בלי הפסקה. שיר קטן וריקוד גדול.
הנה יוצר השיר ג'רי ג'ף ווקר:
https://youtu.be/IcZCPT1eb0I
צלילי הביצוע החזק של נינה סימון עם ריקוד לא קשור אבל יפה של דרווישים מחוללים:
https://youtu.be/ySzkTMv98pQ
אבי הסטפס, "בוג'נגלס" ביל רובינסון, ב-1932:
https://youtu.be/vj1KYaCIA5o
סמי דיוויס ג'וניור מבצע אותו בהופעה:
https://youtu.be/-Fju4UajL7g
רובי ויליאמס בביצוע ג'אז מרהיב:
https://youtu.be/Zif1W8fxEJU
ביל בוג'נגלס רוקד סטפס בסרט הוליוודי:
https://youtu.be/WkD60wab3n4
וכאן ביל בוג'נגלס, בריקוד סטפס עם שירלי טמפל:
https://youtu.be/wtHvetGnOdM
שירי מחאה (Protest songs) הם שירים שכותבים כדי להביע התנגדות לתופעות שונות הפושות בתחומים כמו חברה, תרבות, איכות סביבה, משטר וכדומה.
שיר המחאה הם תופעה חדשה יחסית. זה אולי מפתיע אבל בימי קדם ועד לפני 200 שנה לא השתמשו בכלי המוזיקלי להעברת מסרים של התנגדות, ודאי לא לכתיבת שירים נגד השליטים ושלוחיהם. היו שירים שהעבירו ביקורת זהירה ודי עמומנט, אבל בכך הדברים הסתכמו.
הכל הסתיים בשלהי המאה ה-18, ככל הנראה בהשפעת המהפכה הצרפתית, האירוע המכונן של תחילת המאה שאחריה. היו אלה תנועות חברתיות ובעלות אופי דתי, בארצות הברית של המאה ה-19, שהחלו ליצור שירי מחאה.
באותם ימים החלו גם עבדים שחורים לחבר שירי מחאה משלהם. הם היו סודיים יחסית, לפחות כל עוד העבדות התקיימה, אבל הם מחו כנגד העבדות ועל נסיבות חייהם הקשות.
היו גם שירי מחאה חברתיים שנכתבו במאה זו, בזמן שלפני ובעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול. התופעה הואצה עוד יותר, כשהממשל הגיב באלימות כנגד המוחים.
במאה ה-20 שירי המחאה היו פחות בולטים, עד לשנות החמישים והעשור שאחריהם. היו אלה וודי גאת'רי, פיט סיגר ושותפים נוספים ופחות בולטים, שהחלו ליצור אז שירי מחאה באמריקה. יש הופעות גדולות ורבים מתחילים להכיר את מושג "שיר המחאה" ולהעריך את מי שכותבים אותם.
אבל התקשורת והמדיה של אותה תקופה עדיין לא מתחברים לסגנון ולמילה המחאתית. זה מחוספס מדי, לא פופולרי ולא מרגש כמו שירי אהבה או רוקנרול, שמתפוצץ עם כוכבים גבריים ויפי תואר, כמו אלביס פר לי ודומיו.
ואז מגיע "קולו של הדור". זו התקופה של תחילת המאבק במלחמה ההולכת ומסתבכת בווייטנאם. דור של זמרים צעירים ומוכשרים מתחיל לעשות מוסיקה עם טקסטים מחאתיים. היו שם בילי הולידיי, עם "פרי מוזר", אחד משירי המחאה המצמררים שנכתבו אי-פעם, על שחורים שנתלו על עצים בידי גזענים לבנים. נינה סימון כתבה את שיר המחאה המתריס "מיסיסיפי, לעזאזל", בו שרה לגזענים של הדרום את דעתו של האדם השחור עליהם. עם הזמן מתחילים להתפרסם גם זמרי מחאה לבנים כמו ג'ון באאז, שקשה לשכוח את "יהלומים וחלודה" (Diamonds and Rust) המיתולוגי שלה.
אבל הבכיר מביניהם עומד להיות בוב דילן. הצעיר היהודי, גאון המילים והלחן ויפה המראה היה תלמידו ברוח של וודי גאת'רי ובן הטיפוחים לתקופת מה של פיט סיגר, לפחות עד שיסתבר לאחרון איזו מפלצת של כישרון והצלחה הוא טיפח והשאירה לו אבק.
כבר משיריו הראשונים זכה דילן להערצה אדירה וכמעט בכל שיר מצאו מעריציו הנלהבים מסרים מחאתיים. הוא ניסה להסביר שלהיטו המונומנטלי "התשובה נישאת ברוח" הוא לא "שיר מחאה" אבל זה לא עזר. בעקבותיו זכו יותר ויותר זמרי מחאה בהערכה. שירי מחאה בוצעו עתה בהצלחה אדירה בפסטיבלים, בהקלטות, הופעות ענק יחסית לתקופה ובחשיפה תקשורתית אדירה.
גם דילן עצמו התרכך מעט. לפחות כך זה נראה ב-1965, כשהודיע לקהל, בסיבוב הופעות באנגליה, שכל השירים שהוא שר בהופעות הם שירי מחאה...
אחריו יבואו גם ג'ון לנון ויוקו אונו שתמכו במחאה נגד וייטנאם והקליטו לא מעט שירים כאלה. Imagine הוא ללא ספק הגדול מביניהם. יהיה גם בוב מארלי שהפך לכהן והמחאה אצלו חכמה ופחות בוטה, אבל נכונה ובמקצב הנכון.
ובכלל, בעשור הבא המחאה מעט נחלשת. אמריקה יצאה מוייטנאם, נפטרה מניקסון ובסבנטיז זוכים זמרים שחורים להצלחה מסחררת. עכשיו מגיע ממשיכו של דילן ומי שיוכרז כ"עתיד של הרוק", ברוס ספרינגסטין. המשורר המסוקס עם הגיטרה, שיזכה לכינוי "הבוס", דואג להנציח עיוותים ולמחות, תוך שהוא משתמש בפופולריות האדירה שלו לשינוי חברתי. בלהיט הענקי "הוריקן" הוא משחרר מהכלא מתאגרף שהפך אסיר עולם על רצח שלא ביצע. ב-"41 יריות" הוא מוחה על רצח שחורים בידי שוטרים ומעורר דיון עוצמתי שלא הסתיים עד ג'ורג' פלויד וצפונה.
ואז נולד ההיפ הופ שיהפוך את המחאה לדבר הכי חם בעולם. הכי חשוב בניינטיז הוא טופאק, שנרצח די מהר. לפני מותו הוא הפך לראפר הנערץ באמריקה, לה הוא קרא "הכנופיה הגדולה בעולם". כמעט לבדו הוא עשה מהפכה מוסיקלית, בדמות ה"גנגסטה ראפ" שלו. הוא ביצע את הלהיט האלמותי When Thugz Cry, שפירושו בעברית הוא משהו כמו "כשערסים בוכים"...
עכשיו כבר הפכו שירי המחאה לתופעה עולמית. מה שהיה בסיקסטיז חיקוי למה שקרה באמריקה הפך לצורה של אקטיביזם עולמי. האינטרנט, יוטיוב והרשתות החברתיות פותחות ערוץ ישיר בין האמן לקהל שלו. דיקטטורים כמו פוטין "זוכים" לשירי מחאה אפקטיביים, כולאים את פוסי ריוט ומקביליהם. בכל מקום מופיעים ליטרלי זמרים אמיצים מהמיינסטרים, כמו "הדג נחש" אצלנו, לא בוחלים במילים וסונטים את המשטר, תוך עידוד למחאה החברתית. באביב הערבי, בכיכר תחריר וטוניס, קונים זמרים את עולמם במילים. שיר המחאה כאן כדי להישאר.
"גשם כבד עומד לרדת" בוב דילן באחד משיריו הנוקבים נגד וייטנאם:
https://youtu.be/hXn9ZKPx6CY
"גופות שחורים מתנדנדות ברוח" מתוך "פרי מוזר" של בילי הולידיי במחאה על הגזענות והלינץ' בשחורים באמריקה:
https://youtu.be/bckob0AyKCA
"עיר רפאים" (Ghost town) של הלהקה הבריטית "הספשלז", מ-1981, במחאה על העיר הנהדרת שבשל מהומות רחוב של צעירים מובטלים בעידן תאצ'ר הייתה לעיר רפאים:
https://youtu.be/RZ2oXzrnti4
שיר מחאה מצרי של איידה אל איובי ולהקת צ'רוקי שנכתב על מחאת כיכר תחריר:
https://youtu.be/umlJJFVgYVI
When Thugz Cry של טופאק שאקור (מתורגם):
https://youtu.be/tH3jdMU_Qeg
ובנות להקת פוסי ריוט ב"פוטין ילמד אתכם לאהוב":
https://youtu.be/gjI0KYl9gWs
