הפצעונים יכולים להיגרם ממתח או לחץ גדול. הפחד או הלחץ הוא תגובה גופנית לסכנה. כשאנו פוחדים או חוששים מאד, גורמים לנו הורמוני לחץ להתמודד מול הסכנה, בלחימה נגדה או בבריחה ממנה.

אבל כשאיננו יכולים להילחם או לברוח מקשיים שאנו חווים, אותו הורמון לחץ שנקרא קורטיזול, מצטבר בגוף ומשפיע על בריאותנו. הורמוני הלחץ מגבירים את הדלקות בגוף, מחלישים את המערכת החיסונית והופכים אותנו רגישים לזיהומים. כך גופנו מתקשה יותר להילחם בחיידקים שגורמים לנו לפצעונים בעור ומגבירים את ייצור השומן בעורנו.

כך שכן - לחץ ומתח מגדילים את הסיכוי לפצעונים בפנים ובגוף.


הנה האקנה:

https://youtu.be/ue0uX-Eq19E


הקשר בין מתח ולחץ לפצעונים (מתורגם):

http://youtu.be/qz1FKi6z4Fc?t=14s


הכימיה של האקנה:

https://youtu.be/vy6KX5bZOg0


ויש כל מיני שיטות שמתיימרות לפתור את בעיית פצעוני האקנה:

https://youtu.be/dEJo4Bq6100

תהיתם פעם כיצד נוצרים פצעי הבגרות, או בשפה יותר מדעית - איך נוצר אקנה?

פצעי בגרות, או פצעוני אקנה, הם פצעים המופיעים על הפנים ונקראים בשפה העממית "חצ'קונים". זוהי סוג של מחלה כרונית, עם נטייה שהיא בדרך כלל תורשתית, ממנה יסבלו בשלב כלשהו בגיל ההתבגרות, כ-85% מבני הנוער.

אגב, רבים לא יודעים שגם בגיל מבוגר קיימת לעתים תופעה של אקנה ופה ושם אפילו תינוקות יכולים לסבול ממנה. מכאן שעד כמה שזה נשמע מוזר, בכל גיל אפשר לסבול מ"פצעי בגרות".

לא בדיוק ברור מהם הגורמים לאדם אחד לסבול מפצעים (חצ'קונים) ולשני לא. דומה שהורמונים, תזונה ונפש משחקים תפקיד בהיווצרותם.


#גורמי אקנה
פעילות הורמונלית מוגברת - מחקרים מצאו שאחד הגורמים שמופיעים בשכיחות גבוהה אצל מי שסובלים מאקנה היא פעילות הורמונלית מוגברת. פעילות כזו עלולה לגרום להיווצרות פצעים ומתבטאת למשל במחזור חודשי או בשינויים הורמונאליים שנוטים להתרחש בגיל התבגרות. עלייה בהורמוני המין הזכריים, כשהיא מתרחשת במהלך גיל ההתבגרות, יוצרת למשל לא פעם הפרשה שומנים יתרה של בלוטות החלב, שתוצאתה היא היווצרות של אקנה, כלומר "פצעי בגרות".

פסיכולוגיה - עניינים פסיכולוגיים משפיעים גם הם על היווצרות של אקנה. מחקרים רפואיים מצביעים על קשר הדוק בין לחץ נפשי, סטרס ומתח להיווצרות של אקנה.

תזונה - אמנם לא ברורה לחלוטין ההשפעה של התזונה על הופעה של אקנה, אך ברור שאצל מי שיש להם נטייה לכך התזונה יכולה להשפיע לרעה. במחקרים רפואיים נמצא שההסתברות להופעת אקנה גוברת בצריכה של מוצרי חלב ומזון עתיר בסוכרים.


כך נוצרים פצעי אקנה (עברית):

https://youtu.be/P01xR9hKIIM


הרצאת וידאו קצרה על מאפייני האקנה (עברית):

https://youtu.be/E6AhMWp6-xM


התסמינים (עברית):

https://youtu.be/KOFee8iyWhk


ולמתעקשים לפוצץ פצעי בגרות - הנה הדרך הנכונה לנהוג באקנה:

https://youtu.be/lQPjbsVh61c

קנאה (Jealousy) היא רגש שמתעורר אצל בני-אדם כשלזולתם יש משהו שהם חשים שמגיע להם, או שנלקח מהם בשל הצלחת האחר ותחושת הנחיתות היחסית למולו.

"קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה – רְשָפֶיהָ רִשְפֵּי אֵשׁ שַלְהֶבֶתְיָה" נכתב לפני אלפי שנים בשיר השירים (ח', ו'). כן, יש בקנאה משהו מייסר ובחברה נתפס הרגש הזה כשלילי. אנשים מביטים באדם שמקנא כאדם פחות טוב.

הספרות תאמר שלמראה מושא קנאתו, ניצת המקנא באש. איזה טוב כבר מצאנו בגיבורים ספרותיים שהיו מלאי קנאה? - מי מאיתנו חש סימפתיה לקין על קנאתו בהבל, או בלאגו של שייקספיר שבקנאתו עושה מעשים איומים?

אבל גם אם הקנאה מאמללת ומייסרת אותנו, חוקרים רבים מוצאים שהמין האנושי לא היה יכול לשרוד בלעדיה ובטח לא להגיע למקומות אליהם הגענו.

וזה אומר שישנם שני סוגי קנאה, שראוי להבחין ביניהם. יש קנאה שפירה ויש קנאה זדונית.


#קנאה זדונית
קנאה המבטאת רצון לפגוע באחר. יש בה את "צרות העין", שהאמנות תיטיב לתאר כניצוצות ורשפי אש מדומים, הניתזים מעיני המקנא למראה מושא קנאתו.

הבסיס שלה הוא התפיסה שיתרונו של מושא הקנאה לא ראוי ולא בהישג ידינו. בקנאה זו, לא זו בלבד שאדם לא טורח לפרגן, להתאמץ, להתקדם ולהעמיד את עצמו בשורה אחת עם הצלחת מושא הקנאה שלו, אלא שהוא רוצה בנפילת ההוא או ההיא, המצליחים.

זו קנאה שלילית, הרסנית ומסוכנת. היא מטרידה את המקנא ולא פעם גם את האדם שמקנאים בו. המקנא רוצה להכשיל את מושא קנאתו, להוריד, להקטין ולפגוע בתדמית המצליחן ואף להרוס אותו.

זו קנאה מאמללת, גם את המקנאים ולא פעם גם את מושאיהם. בשיאה היא מובילה לרעילות ביחסים הבין-אישיים, למעשים המערערים את היחסים ומגיעה עד הרס מוחלט של מערכות יחסים. יש בה רכילות מרושעת, שימוש באמונות טפלות וחשש מתמיד מעין הרע אצל מושא הקנאה.


#קנאה שפירה
הסוג השני הוא ה"קנאה המבורכת", שמבטאת רצון להידמות לאחר ומנתבת אותנו להתמודד איתה על ידי שיפור עצמי.

בניגוד לקנאה הזדונית, קנאה שפירה היא נטולת עוינות ובעולם הקפיטליסטי של ימינו רבים אף רואים בה נורמה. "קנאת סופרים תרבה חוכמה" כבר נאמר ואצל אנשים הישגיים וחיוביים, קנאה כזו יכולה להוביל להשתדלות, למאמץ ולשיפור - הכל כדי להתקדם ולהיות כמו מי שהם מקנאים בו, להיות כמו מושא הקנאה שלהם.

זו קנאה שמביאה לידי תחרות. היא מאלצת אותנו לשקוד על פיתוח היכולות שלנו, להתעלות על עצמנו ולהגיע לשיאים, שאלמלא התחרות ספק אם היינו חווים.


#סיכום
יש נטייה לחשוב שבחיים החברתיים יש יותר קנאה זדונית מקנאה בונה ושפירה. החוקרים, אגב, מצאו שזה לא נכון ושהן תופסות פחות או יותר את אותו חלק.

בשפות שונות יש שתי מילים נפרדות לסוגי הקנאה השונים. סביר שלשונית לא מוצדק להשתמש באותה מילה לשניהם. יתכן ש"צרות עין" בעברית תהיה מדויקת יותר עבור הקנאה הזדונית.


הנה ניסוי שמדגים את הקנאה המובנית בנו ובבעלי חיים:

https://youtu.be/7tKZB2k14iY


גם גרביים יכולות לקנא - לפחות בחינוכית (עברית):

https://youtu.be/knPgC6R011w


הקנאה היא פעמים רבות לא מוצדקת (עברית):

https://youtu.be/xaFW6YzVHP4


וגם גדולי או גדולות עולם יכולים לקנא (עברית):

https://youtu.be/tyqXP73IFWQ

גשר המנעולים (Pont des arts) שבפאריס הוא גשר צר שמחבר בין הרובע הלטיני של עיר האורות, לבין מוזיאון הלובר. איש לא יודע כיצד ומתי זה החל, אבל במהלך השנים הותירו בו זוגות אוהבים מאות אלפי מנעולים שסימלו את אהבתם. ה"מסורת" הייתה שאת המפתח למנעול זרק הזוג לנהר, סמל לכך שהאהבה תהיה לנצח.

רבים בפאריז רואים במנהג הרומנטי, שנולד אי שם בשנת 2008 והפך למושא לחיקוי במקומות רבים בעולם, דבר המזהם ומלקל את צורתו המיוחדת של הגשר. גם את זיהום הנהר במפתחות הרבים שהושלכו אליו הם מבקרים קשות.

במהלך 15 שנות המנהג החביב, הפך הגשר למוקד הזוגות של העיר הנחשבת גם כך לעיר הרומנטית בעולם. היא גם בירת צרפת, הנחשבת בעיני רבים ל"מולדת האהבה". מעל מיליון מנעולים הצטברו על גבי הגשר, אך לטענת המהנדסים הם החלו ליצור בעיית משקל של ממש. בשנת 2014, כשקרס קטע מהמעקה עתיר המנעולים גברה הדרישה להסיר את המנעולים ולהפסיק עם המנהג לקשור אותם לגשר. שנה אחר כך החליטו בעיריית פאריס לפרק את המנעולים ולאסור על חידוש המנהג הרומנטי שמסכן את יציבות הגשר. לבסוף אכן פורקו המנעולים והגשר הוחזר לקדמותו הנקייה.

האוהבים, אגב, עברו להצמיד את המנעולים לגשרים אחרים בעיר ולמגדל אייפל. וגם בעיריה לא רצו להרוג את הרומנטיקה שכל כך מזוהה עם "עיר האורות" והחליטו לשמור על המנעולים. יתכן שבעתיד הם יוצגו לציבור.


הנה סיפורו של גשר המנעולים שבפאריז:

http://youtu.be/KP4prPLfjrk


התמוטטות חלק מגשר המנעולים בשנת 2014:

http://youtu.be/lSM3AreSiAA


ופירוק המנעולים מהגשר ביוני 2015:

http://youtu.be/d7xxHXioddI

את אנשי כת האיימיש אפשר לראות כסוג של "חרדים נוצריים". אנשי הכת, שמרבית יישוביה נמצאים במדינת פנסילבניה שבארצות הברית, חיים כמו בעבר.

בני האיימיש נוסעים בכרכרות, לא נוהגים באלימות, מעמידים את המשפחה והקהילה במרכז חייהם ומקפידים להתנתק כמעט לחלוטין מהעולם המודרני.

האיימיש דוגלים בהפרדה בין דת למדינה. אורח חייהם מכוון למנהגי הכת ומדגיש את ערכי המשפחה והקהילה. קוד ההתנהגות שלהם מעודד ערכים של צניעות, סובלנות, אי-אלימות והתנתקות מהעולם שמסביב.

אחד הדברים המעניינים במנהגים של האיימיש הוא טקס המעבר של הצעירים לעולם הבוגר והאופן שבו הם בוחרים להמשיך או לחדול להיות איימיש.

איך זה עובד?

בטרם ייכנסו לעולם המבוגרים, מציע להם שלב המעבר של צעירי האיימיש תהליך מרתק של בחירה. זה קורה בתקופת המעבר שבין ילדות לבגרות ונקרא "רומשפרינגה" (Rumspringa), מושג שפירושו בשפת האיימיש, שפה גרמנית-פנסילבנית שמקורותיה בגרמנית "התרוצצות".

בשלב הזה מותר לצעירים כמעט הכל. ברגע אחד הם נחשפים וחווים את כל מנעמי העולם המודרני. מסיבות, ביקורים בקניון, נהיגה, עישון, יציאה לבילויים עם חברים וחברות, מדורות לאורך כל הלילה, אלכוהול וכמובן ענייני בנים ובנות.

בתקופה הזו רבים מהם מתנסים גם בסמים קלים, בשלל החוויות של בני הנוער המודרניים ובחיים שהם מסיבה שלא נגמרת.

כשהתקופה הזו מסתיימת, גומרים מרבית הצעירים את מסע ההתנסות של ה"רומשפרינגה" כשהם עייפים לגמרי. אז מגיע שלב הבחירה. ההחלטה הדרמטית של חייהם: האם להמשיך, כלומר לשוב ולהיות איימיש לכל דבר, כמו הוריהם והדורות שלפניהם, או לשנות את אורח חייהם ולעזוב.

חלק אדיר, מעל 80% מהם, משוחררים מהציניות של הנוער הרגיל ובוחרים לשוב אל חיק הקהילה. בכך הם נוטשים לתמיד את המודרניות ואת החיים המתירניים שאליהם נחשפו.

מי שבשלב הזה בוחרים לפרוש מהאיימיש, לא מוחרמים. הם לא יהיו בכת אך יוכלו בעתיד להיות בקשר עם משפחתם. אבל הסובלנות שמגלה הכת כלפיהם היא רק בעת הזו בחייהם. בעתיד לא יזכו הפורשים מהכת לכזה יחס.

כי המצב הוא שונה לגבי מי שמחליטים להישאר בתום ה"רומשפרינגה" באיימיש ובשלב מסוים בהמשך חייהם פורשים מהכת. הבוגרים הפורשים הללו יוחרמו ויהיו מנודים לנצח מהמשפחה שלהם ומכל חברי כת האיימיש.


הנה הרומשפרינגה של צעירי האיימיש:

https://youtu.be/n518iLqRekM


כתבת טלוויזיה על תקופת הרומשפרינגה:

https://youtu.be/skn_rRdDHnA


התרוצצות הרומשפרינגה היא מנוגדת לחלוטין לאורח חייהם של בני האמיש:

https://youtu.be/x00Tl7FxEf8


אבל הרומשפרינגה היא שלב בחיים המאפשר לצעירים בחירה אמיתית:

https://youtu.be/5lKlBPdgA_E

הריקוד (Dancing) היא פעולה מהנה ומעוררת, פיזית ואנרגטית, שיש לה תפקיד רגשי והיא מחזקת אהבה בין הרוקדים. אבל יש לריקודים עוד המון תרומות נוספות לרוקדים והן נוגעות בשלל תחומים והיבטים של חייהם. הציצו בתגית "ריקודים" ותבינו עד כמה העולם הזה מגוון ורחב.

אז ראשית, הריקוד הוא פעילות חברתית נהדרת ומהנה, המוציאה אותנו מהבית, מקטינה את הבדידות והשגרה ובמרבית המקרים היא גם חינמית לחלוטין. נסו רק לחשוב על פעילות נוספת שאנו עושים בכל כך הרבה סיטואציות ואירועים בחיינו - ממסיבות ושמחות ועד חגים, חוגים ובילויים - כשהכל ללא צורך בהכשרה ארוכה ויקרה, או כישרון מיוחד.

הריקוד גם משפר את הכושר הגופני שלנו. זה גם שריפת הקלוריות, אבל לא רק זה, כי הריקוד הוא גם פעילות שרירית ויכול אפילו להיות מאמץ מרוכז ואירובי, כשבתוך ההנאה הרבה ממנו כמעט ואיננו חשים או חווים את הקושי שבמאמץ.

רגשית, במחקרים נמצא שבריקוד זוגי מופרש במוח המון אוקסיטוצין, אותו הורמון אהבה מפורסם. מסתבר שסנכרון התנועות המשותפות עם בני הזוג לריקוד עושה לנו טוב ומחזק את הקשר הרומנטי והבינאישי.

הריקוד גם מחבר אותנו לגופנו וזה ודאי לא דבר של מה בכך. כל כך הרבה שיטות רוחניות עמלות על זה, אך דורשות כל כך הרבה מאמץ והתמסרות. לא שזה רע קצת רוחניות ומאמץ, אבל הריקוד מגיע עם כל אלה כבר בפנים, בילט-אין.

אז אתם יודעים מה בא עכשיו - קומו לרקוד!


הנה היתרונות החברתיים שבריקוד (מתורגם):

https://youtu.be/dpCBMwAweDI


רקדני רחוב:

https://youtu.be/wcps0MFV-6s


בריקוד אמנותי אין כמו הבאלט האירופי:

https://youtu.be/g_5jtaXHtKg


לפעמים לריקוד יש תפקיד דתי, כמו אצל הדרווישים המחוללים:

http://youtu.be/W_Km4j36khA


וריקודי עם בישראל:

https://youtu.be/FLhwxlrteS4

ערבוב בין אמנות לחיים, בדייה שיצאה משליטה, אהבה ללא גבול או חיים שאינם חיים בלי נפש תאומה - איך שלא נביט בו, מדובר בסיפור האהבה הגדול בכל הזמנים.

סיפורם של זוג האוהבים רומיאו ויוליה (Romeo and Juliet), מעסיק כבר מאות שנים את גדולי האמנים, הכותבים והמלחינים. הקהל נוהר להפקות, נוהה אחרי הספרים, השירים, האופרות והציורים ולא מפסיק להתעניין בכל מה שנוגע לאהבה הגדולה מכולן, עם הלקח שבצידה.

בבית מספר 21 שברחוב קפלו בעיר ורונה, אי-שם בצפון איטליה, התגוררה לפי האמונה ג'ולייטה קפולטו, בת למשפחת קפולטו. הסופר האיטלקי לואיג'י דפורטו הוא זה שכתב עליה ועל אהובה רומיאו בשנת 1524. איש לא יודע אם הסיפור אכן התרחש במציאות, אבל הוא הפך כה ידוע עד שכולם מאמינים בו, ללא כל ספק.

כ-70 שנה אחר כך יכתוב גם ויליאם שייקספיר האנגלי את גרסתו המפורסמת יותר של הסיפור, על האוהבים מהמשפחות היריבות, קפולטו ומונטגיו, שמשפחותיהם אסרו עליהם להיפגש, להתאהב או להתחתן ולכן הם ויתרו על חייהם.

תיירים בוורונה ממשיכים עד היום לפקוד את הבית בוורונה. הוא משמש גם כמוזיאון המסביר ונותן הצצה לחיים של לפני כמעט 500 שנה, באיטליה של אותם זמנים.


על הספר של שייקספיר שהגדיר מהו סיפור אהבה סופני (עברית):

https://youtu.be/llgD3qNnu1Y


קדימון לסרט "רומיאו ויוליה" של ויליאם שייקספיר (מתורגם):

https://youtu.be/ZeIYWGFgU6I


השיר המפורסם משנות ה-60, מהסרט בשם זה:

https://youtu.be/4FHpmn-KYec


סיפור זוג האוהבים מוורונה:

https://youtu.be/VvG9zdbH2Gg


הבית של יוליה בעיר ורונה:

https://youtu.be/3ydmNCgqMWs


אין כמו פניה של איזבל אדג'ני לגלם את יוליה:

https://youtu.be/8Ay4i7log4U


שיר מודרני ליוליה ששר רומיאו הנעזב, לפי דייר סטרייטס:

https://youtu.be/rC95MEenIxA


וממשרד החיוך:

https://youtu.be/lNH95YC5tF0

הנשיקות נולדו עוד בפרהיסטוריה ונראה שהמקור שלהן הוא עתיק הרבה יותר. לידתן של הנשיקות הייתה ככל הנראה עוד כשהיינו קופים. כן, הנשיקות הגיעו אלינו בני האדם עוד מהעידן הקופי שלנו.

אצל הקופים והציפורים, למשל, היו הנשיקות דרך להעביר מזון לעוס מאחד לשני, מאם לבנה או מציפור לגוזלים. עד לפני האוכל המתועש היו נשים לועסות מזון קשה לפעוטות.

אבל המין האנושי הפך את הנשיקות גם לדרך של הבעת חיבה וקרבה בין גבר לאישה. יש תיאוריה של חוקרים שטוענים שאנשי המערות התנשקו כדי לזהות לפי טעם הרוק, אם הם מתאימים...

ההיסטוריה האנושית כבר אימצה את הנשיקה בין אוהבים. לפחות 3500 שנה מתועדות נשיקות רומנטיות באופן היסטורי בספר הודי עתיק שנכתב בשפה הספרותית הקדומה של ההודים שנקראה "סנסקריט".

משום כך הסברה היא שהנשיקה כנשיקה הומצאה בהודו. משם סבורים החוקרים שהרומאים הפיצו את מנהג הנשיקה ברחבי אירופה וצפון אפריקה. נשיקה על השפתיים כונתה אצלם "סביום".

כיום לפחות 90% מתרבויות העולם מתנשקות.

הנשיקה משחררת לנו שלל אנדורפינים, סוגי הורמונים כמו אדרנלין, דופמין, סרוטונין ואוקסיטוצין, שמייצרים בהתאמה תחושות של הנאה, עונג, ביטחון וקשר. קראו עליהם בתגית "אנדורפין".

הנשיקה יוצרת ומשקפת את הקרבה בין אנשים. זו הסיבה שיותר ויותר אנשים מתנשקים גם בלי קשר לרומנטיקה, אלא כאקט של ידידות.

קצת סטטיסטיקות? - נשיקה שורפת 2-3 קלוריות בכל דקה, הנשיקה הארוכה בהיסטוריה נמשכה מעל 58 שעות והאדם הממוצע יבלה בחייו מעל 20 אלף דקות בנשיקות!


זו הסיבה שאנו מתנשקים:

https://youtu.be/zwRbeGXuv98


הנה הסברים לנשיקה:

https://youtu.be/HZKvYbR3S9c


מצגת וידאו על המקורות של הנשיקה:

https://youtu.be/aaUVR4_16gM


והרצאה קצרה על תולדות הנשיקות:

https://youtu.be/ixQbCXLUUj8?long=yes

האהבה (Love) היא רגש לא לחלוטין ברור. אלפי שנים עסקו בה האמנים והאוהבים והיום גם המדענים. המון שאלות יש ברגש המבלבל הזה.

שווה לדעת שגילו של המושג "אהבה רומנטית" ואפילו המשמעות שיש לו בימינו, הם בקושי בני 600 שנה. עד אותם זמנים אנשים התחתנו משלל סיבות, כלכליות ומעמדיות, לא פעם ממש הישרדותיות ולעתים סתם כדי שהאישה תשרת את הבעל. אבל אהבה באופן שאנחנו מבינים וחווים אותה - כנראה שלא הוכרה והייתה נפוצה בתרבות האנושית עד אז.

מיד נדבר גם על המדע ועל ההגדרות, אבל אולי נתחיל בתחושת האהבה שיכולים לבטא הכי טוב דווקא המשוררים. המשורר יהודה עמיחי עשה זאת היטב, כדרכו, בשורת הפרידה הכואבת אבל המדויקת להפליא: "חבל, היינו המצאה טובה ואוהבת: אווירון עשוי מגבר ואישה".

אז התרוממות רוח אצל אוהבים יש. גם אושר צרוף, גם ציפייה למימוש יש. אבל האם זוהי אהבה? ואולי זוהי התאהבות?

אהבה אינה בהכרח אומרת שאנחנו רק אוהבים מישהו, הרי לפעמים אנחנו גם שונאים את מי שאנחנו אוהבים, לא? ומה קורה כשלא אוהבים אותנו בחזרה?

קצת קשה להגדיר את האהבה בדיוק. האם היא התמכרות למישהו? האם מדובר, כמו שהמדענים גורסים, בחומרים כימיים בגופנו שמושכים אותנו למי שאנחנו אוהבים? ואולי היא הרגל למי שאנו רוצים להיות לידו? או שהאהבה היא שיטה שפיתחה האבולוציה כדי לגרום לנו להתרבות ולהמשיך להרבות את עצמנו ואת הגזע האנושי?

האם אהבה היא בכלל דבר זהה אצל כולנו? - מדענים מצאו שבזמן ההתאהבות, תחילת זמן האהבה, בשלב של אותה התרגשות מטורפת של התחלה, בתקופה הזו יש עליה של כמה חומרים כימיים במוח. חומרים כמו נוראפינפרין (הקרוב לאדרנלין), דופאמין ופנילאתילאמין (ובקיצור PEA) מתרבים במוחנו בעת שאנו מתאהבים.

הם הסערה הנהדרת של ההתאהבות.

אבל אחרי כמה שנים, נוהגים להעריך שזה סביב שנתיים, יש ירידה בחומרים הללו. עכשיו יהיה עלינו לטפח את האהבה, לחדש ולהשקיע בה, לגדל אותה משתיל ירוק ויפהפה לצמח שיגדל ויוציא ענפים חדשים ופרחים.

אחרת היא תהיה כמו צמח שלא משקים. היא תלך ותנבול. כי ככה לא אוהבים. כך נפרדים.

המדע סביב הנושא, ההשערות הרבות, המחקרים והממצאים החדשים, כולם מראים שהאהבה הישנה, שמלווה את האנושות דורות אינספור, היא נושא חם גם היום. כמו החקלאות, אהבה היא התרגשות בתחילת החריש ואז היא מלאכה, לא פעם מתישה, של גידול וטיפוח, בציפייה לגשם ולפריחה.


הנה סרטון שמסביר מהי האהבה (מתורגם):

http://youtu.be/5sY4rhvB9LE?t=7s


אהבה, גם ביהדות, הייתה פעם הדבר הכי קדוש שיש (עברית):

https://youtu.be/zG678YCtaTo


ואהבה מהכיוון הפילוסופי (מתורגם):

https://youtu.be/yJSiUm6jvI0

ישנו הורמון בגופנו שנקרא אוקסיטוצין (oxytocin). ההורמון המיוחד הזה זכה כבר מזמן לכינוי "הורמון האהבה".

כשההורמון הזה מופרש הוא משפיע על אהבה, תקשורת בין אישית וקשרים חברתיים. האוקסיטוצין גם מגדיל אצל אנשים דברים כמו אמון, נדיבות ואמפתיה ושאר התנהגותיות פרו-חברתיות, כלומר התנהגויות התורמות לחברה.

האוקסיטוצין הוא זה שמסביר, למשל, את הקשר המופלא והאוטומטי שבין אם לתינוק שלה שרק נולד. למעשה, הוא מופרש במוח כבר בשעת הלידה וממשיך להתגבר ולהיות מופרש שוב ושוב בזמני ההנקה.

מחקרים מגלים שהאוקסיטוצין גם מופרש במוח בהתלהבות כשאנו רוקדים בזוג. מסתבר שסנכרון התנועות המשותפות עם בני הזוג בריקוד עושה לנו טוב ומחזק עימם את הקשר.

אבל המשמעות של האוקסיטוצין היא רבה יותר מאשר רק ענייני זוגיות, אהבה או הורות בגיל הרך.

הקשר בינו לבין קשרים חברתיים ואמון נמצא כבר מזמן וכך גם לשיתוף פעולה. משמצאו החוקרים שמי שיש להם קשרים בינאישיים טובים וידידותיות יש להם גם רמת אוקסיטוצין גבוהה, הם הבינו שיש כנראה קשר בין הדברים.

כיום עוסקים ביצירת טיפולים לשיפור הקשרים החברתיים, באמצעות פעילויות שמגדילות את הפרשת האוקסיטוצין. למשל לימוד של אמנויות לחימה כמו קפוארה, היאבקות וג'ודו. זו פעילות מפתיעה אבל מסתבר שיש בה סוג של ריקוד, תנועה מסונכרנת, עם כבוד ובמיוחד עם מגע פיזי אינטנסיבי. גם אם המגע בין הלוחמים הוא אגרסיבי, הוא עדיין מגע ויש בו שמירה אחד על השני, מה שמעודד הפרשת אוקסיטוצין.

טיפולים כאלה להגדלת האוקסיטוצין מסייעים גם לחיזוק היכולת החברתית של מי שזקוקים לכך. לשם כך משתמשים בהם, בין השאר, עם מי שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי ועם נוער בסיכון.


הנה הסבר על ההורמון המופלא של האהבה וטוב הלב (עברית):

https://youtu.be/wzpQQ2HAdz0


על האוקסיטוצין - מרכיב האהבה בגופנו:

https://youtu.be/s1BRediZRJM


כך פועלים החומרים כבר מרגע שהבחור פוגש בחורה:

https://youtu.be/G4NfXEuF_cs


גם כאן הוא מופרש המון - ריקוד זוגי:

https://youtu.be/kC6DtiiIvzs


ושיפור היכולת החברתית של מי שנמצאים על הרצף (עברית):

https://youtu.be/dIuMBPpoRIY

הקומיקאי המיתולוגי רודני דיינג'רפילד סיפר פעם בהומור "אמרתי לפסיכיאטר שלי שכולם שונאים אותי, אבל התשובה שלו הייתה: אל תהיה מגוחך, לא כולם פגשו אותך עדיין..."

אבל עכשיו ברצינות... מסתבר שיש מרכיבים שונים שיכולים לחזק או להחליש את ההערכה העצמית (Self-Esteem) והדימוי העצמי שלנו. הנה כמה מהם:

ההורה שלך - ראשית, אנו משווים את עצמנו להורה שלנו, מאותו המין. אם אתה בן ואביך היה מצליח ממך, יש סיכוי רב שתחוש כישלון ביחס אליו. אם לעומת זאת הוא היה עני ואתה אינך עשיר גדול, אבל השגת בכל זאת יותר ממנו - הדימוי העצמי שלך יגדל משמעותית ויהיה ככל הנראה חיובי.

קבוצת השווים - אנשים שלמדו איתנו, שהם בגילנו וגרים באזור שלנו בעולם, הם קבוצה שאנו משווים את עצמנו אליה. במילים אחרות, הדימוי העצמי שלנו יינזק קשות אם מישהו מאלו הצליח באופן מדהים. אם אלה אנחנו שהצלחנו - סביר שהדימוי העצמי שלנו ימריא יפה מאד...

זו, אגב, סיבה טובה לחשוב לפני שאתם משתתפים בפגישת המחזור הבאה שלכם, אם כי, במחשבה שנייה, הפייסבוק היום עושה עבודה לא רעה בעדכון מדויק מה קורה עם חברי הילדות שלנו, על אף ששם מדווחות כמובן בעיקר ההצלחות של כולם, הבילויים והאושר האינסופי שכל אחד חווה...

האהבה שקיבלנו בילדות - מסתבר שסוג האהבה שהעניקו לנו ההורים בילדותנו משפיע מאד על הדימוי העצמי של המבוגרים שנהיה. אהבה לא מותנית שנתנו לנו ההורים תהפוך אותנו כנראה לבעלי דימוי עצמי טוב. מי שזכו באהבה מותנית, כזו שניתנה על פי ההישגים שלנו והציונים, יהיו יותר הישגיים, אבל גם פחות בטוחים בעצמם בבגרותם. הם ייקחו כישלונות קשה יותר ויהיו זקוקים כל הזמן למחיאות כפיים על הישגיהם.


כך נבנה הדימוי העצמי שלנו (מתורגם):

https://youtu.be/wC9S_fFMnaU


וכמה דרכים להעלאת ההערכה העצמית (מתורגם):

https://youtu.be/l_NYrWqUR40