שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה מיוחד במוסיקה של סרטי האימה?
סרטי אימה (Horror Movies) מצטיינים ב... פחד. את הפחד יוצרים הרבה חלקים בסרט. הדמויות, הסיפור, הקולות והסאונד אפקטס, אבל חלק לא קטן באימה שבסרטים הללו יכולה לגרום המוסיקה.
כי למוסיקה שבפסקול סרטי האימה הללו יש תפקיד מכריע בעיצוב הקטע הרגשי של הסרט. כמו שהיא מגבירה את המתח בסרטים, את האהבה, ההתהלהבות וכל השאר - בסרטי אימה המוסיקה יכולה ליצור אימה מקפיאת דם.
מוסיקה אימתנית שכזו אפשר לשמוע בסרטים מפחידים במיוחד, כמו "שתיקת הכבשים" (Silence of the Lambs), פסיכו (Psycho), מגרש השדים (The Exorcist) ומלתעות (Jaws).
כן. יש לא מעט שיטות לייצר מוסיקה קריפית, מאיימת, מפחידה ומרתיעה. קודם כל אפשר להשתמש בצלילים נמוכים וצלילים איטיים. הכי מוצלחים הם גם נמוכים וגם איטיים. למשל, באסים או תופי טימפני המנגנים נמוך כמובן, אבל גם צלילים בודדים ורחוקים. הם מייצרים פחד כי הם מתחברים אצל הצופה לפעימות הלב שלו או של הדמות שעל המסך.
הצלילים הנמוכים מאיימים כי אנחנו רגילים מהקולנוע שקולות כאלה הם גבריים וסמכותיים ולא פעם מקושרים בקולנוע לדמות הרשע. איטיות של צלילים מתקשרת המון פעמים להתגנבות, למישהו שאורב בסתר ובאופן כללי למסתורין.
בפסקול המפחיד והגאוני של המלחין ג'ון וויליאמס לסרט מלתעות התבסס הלחן המרכזי על שני צלילים בלבד, הצלילים מי ופה. הם הרכיבו את הלייט מוטיב בסרט, צירוף מלודי שמסמל ומבשר על הכריש המתקרב.
האגדה בהוליווד מספרת שסטיבן ספילברג התפוצץ מצחוק כשוויליאמס השמיע לו את הלחן הזה על הפסנתר לראשונה. הוא אומר שהוא "קצת צחק", כי חשב שוויליאמס מתבדח איתו.
על הפסקול לסרט הזה וויליאמס זכה לאוסקר. אחד מתוך 5 אוסקרים שקיבל בקריירה שלו.
שימוש בטרמולו, הרעדה של מיתרים ברקע, מייצר גם הוא חשש. אם מלבישים עליו צליל מפתיע ומבהיל אז הוא מייצר אימה של ממש.
דיסוננס, צירוף צורם של צלילים, עובד נהדר גם הוא עם פחד. את זה אנחנו כבר יודעים מזמן. מוסיקאים יודעים ששימוש באקורדים עם דיסוננס, כמו ספטאקורדים או אקורדים מוגדלים ואפילו שימוש בקלאסטרים של צלילים, כל אלה הם כלים חזקים בסצנות של פחד.
הכפלות של צלילים עמוקים ונמוכים וביחד איתם צלילי תיבת נגינה או צ'לסטה תמימה יכולים גם הם ליצור אימה ופחד, כי החיבור שלהם מוזר ומאיים על התמימות של הדמות, הרבה פעמים במקרה שעל המסך מופיע ילד בסכנה.
הנה המוסיקה מ"מלתעות" - סרט האימה שאיננו סרט אימה:
https://youtu.be/BX3bN5YeiQs
ניתוח מוסיקלי של הלייט מוטיב שמתאר את הכריש ב"מלתעות":
https://youtu.be/jPMalmj5Ag4
כך יוצרים מוסיקה מוצלחת לסרט אימה (מתורגם):
https://youtu.be/S-u9YDDrTFo
מה הופך מוסיקה למפחידה - מקצבי פולסים נמוכים, אקורדים מוגדלים וספטאקורדים הם רק ההתחלה:
https://youtu.be/y-dMimIr1pY?long=yes
והנה המוסיקה כחלק משמעותי מאוד בסרטי אימה:
https://youtu.be/HfqcLECDgQ4?long=yes
מה היה הראינוע?
לא תמיד סרטים כללו גם מוסיקה, דיבור וקולות דיבור כמו הסרטים של היום. בתחילת ימי הקולנוע, לפני 100 שנה, סרטי הקולנוע היו חרישיים. קראו לקולנוע אז "ראינוע", כלומר "מראות זזים" (Movies).
ואכן, הראינוע, או הסרט האילם, היו יצירות מצולמות בתנועה, אך ללא קולות וצלילים. הם צולמו באופן פשוט למדי. בסרט האילם לא היה אפילו "קלוז אפ", כלומר לא צילמו מקרוב. זאת מכיוון שההתייחסות אליו הייתה אז כאל תיאטרון מצולם.
ומכיוון שהסרט האילם היה ללא קולות, הושיבו בעלי בתי הקולנוע נגנים שישבו באולם וליוו את הסרט, כשהם מנגנים מוסיקה שמתאימה להתרחשויות שבו.
רק בשנות ה-30 של המאה ה-20, כשנוספה היכולת להקליט ולהשמיע קולות בסרטים, השתנה המושג ל"קולנוע" - סרטים עם קול. במקום "מוביז", סרטים נעים, הם נקראו "טוקיז", הסרטים המדברים.
הנה סיפור הראינוע:
http://youtu.be/qva68R2FSJo
כך הוא משתלב בתולדות הקולנוע בכלל:
https://youtu.be/7CDyjMouQyc
קטע מהסרט המדבר הראשון, ששבר את מסורת הראינוע:
http://youtu.be/PIaj7FNHnjQ
והסבר על הסרט האילם שממש לא היה אילם והמוסיקה שיחקה בו תפקיד מרכזי:
https://youtu.be/XbCPjGenEdk
המלך הבלתי מעורער של הראינוע, מר צ'ארלי צ'פלין ב"זמנים מודרניים":
https://youtu.be/_0a998z_G4g
ובקטעים לא רשמיים של צ'ארלי צ'פלין:
https://youtu.be/8jPs5_G65os
ובשנת 2011 זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר הסרט האילם "הארטיסט":
https://youtu.be/kJzbUhXX4xo
מהי קומדיה רומנטית?
הקומדיה הרומנטית (באנגלית Romantic Comedy ובקיצור הטרנדי "RomCom") היא אחד הז'אנרים הוותיקים והפופולריים ביותר בקולנוע.
בסרטים מסוג זה העלילה סובבת סביב שני אנשים שנמשכים זה לזה אבל פוגשים מכשולים בדרך להיות זוג. לצד זאת, יש בקומדיות הרומנטיות צחוק רב, לצד רגש אמיתי. השילוב שבין השניים גורם לצופים לצחוק גם הם ולצד זה גם להתרגש.
#קווים לדמותה?
בדרך כלל מכילה עלילת הקומדיה הרומנטית מתח בין הגיבורים. לא פעם הם יסתכסכו בפגישה הראשונה, יגיעו מעולמות שונים לגמרי או יסתירו זה מזה את רגשותיהם האמיתיים - מאחורי בדיחות.
ההומור מקדם את הסיפור, הרגעים הרומנטיים מוסיפים לו עומק ולבסוף יבשיל הקשר שבין הגיבורים ויתגלה גם להם עצמם וגם לקהל הצופים.
#תולדות הקומדיה הרומנטית
לז'אנר יש היסטוריה ארוכה. כבר בקומדיות של תקופת הקולנוע האילם הופיעו זוגות מצחיקים שנלחמו ואהבו בעת ובעונה אחת.
בשנות ה-30 הגיע הז'אנר לשיאו הראשון עם "קרה לילה אחד" משנת 1934. הסרט, עם קלארק גייבל וקלודט קולבר, הפך לאגדה כשזכה בכל חמשת פרסי האוסקר המרכזיים בטקס אחד. זו הייתה הפתעה גדולה, כי המפיקים ראו את סרט שיצרו בחשש רב ולא ציפו להצלחה כזאת.
אנקדוטה מפורסמת נוספת מגיעה מהסרט "כשהארי פגש את סאלי" משנת 1989. בסצנה המפורסמת במסעדת הכריכים אחת הדמויות מדמה תגובת התרגשות מינית קולנית, רק כדי להוכיח נקודה.
הרעיון לסצנה הזאת בעצם הגיע מהשחקנית מג ראיין שהציעה אותו במהלך הכנות לצילום. שורת ההמשך האייקונית, שבה אישה מבוגרת מזמינה "את אותו דבר" בו זכתה הצעירה, נאמרה על ידי אמו של הבמאי רוב ריינר בעת שביקרה בצילומים. השורה הפכה לאחת המוכרות בהיסטוריה של הקולנוע.
הקומדיה הרומנטית ניזונה גם מספרות ומהמיתולוגיה העתיקה. יש סרטים שהתבססו ישירות על מחזותיו של שייקספיר. למשל "מהומה רבה על לא דבר" בבימויו של קנת בראנה משנת 1993 לקח את הקומדיה של שייקספיר אל "זוג שריב ביניהם מסתיר אהבה גדולה".
גם "10 דברים שאני הכי שונאת אצלך" משנת 1999 עובד על תלמידי תיכון אמריקאי מודרני, לפי מחזהו של שייקספיר "אילוף הסוררת". מיתוס פיגמליון המוכר מיוון העתיקה שימש השראה לסרטים רבים עם עלילה דומה, בהם "יש לה את זה" משנת 1999.
"קלולס" משנת 1995 העביר את הנובלה של ג'יין אוסטן "אמה" לתיכון בבוורלי הילס. גם "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" משנת 2001 שאב מרומן ויקטוריאני מודרני והושפע מ"גאווה ודעה קדומה".
אנקדוטה חביבה קשורה דווקא לשחקן קולין פירת' שגילם בסרט את מארק דארסי. זה קרה כמחווה ישירה לכך שפירת' גילם את מר דארסי בסדרת הטלוויזיה הבריטית "גאווה ודעה קדומה" משנת 1995.
גם "תבונה ורגישות" (Sense and Sensibility), כמו כל כתיבתה ותרגומיה של ג'יין אוסטן, הם אבני יסוד ומבשרי ז'אנר הקומדיה הרומנטית המודרנית.
אגב, אף שהגדרתה הספרותית המדויקת היא "קומדיית נימוסים" (Comedy of Manners) העוסקת בחיים המעמדיים של המאה ה-19.
גם היום מושך הז'אנר הזה את הצופים והקומדיה הרומנטית ממשיכה להתחדש. היא משנה את הדמויות, את ההקשרים, המילים ואת סגנון ההומור. אבל דומה שהיא תמיד תיוותר נאמנה לעיקרון הבסיסי בז'אנר הזה: שני אנשים, מול מכשולים בסיפורם, עם צחוק ועם אהבה. כבר למעלה מתשעים שנה ועוד רבות ימשיך למשוך.
#קומדיות רומנטיות ידועות
בין שיאי הז'אנר נמנים סרטים כמו:
"אישה יפה" משנת 1990 וסו השתתפו ג'וליה רוברטס וריצ'רד גיר, והכניס קרוב לחצי מיליארד דולרים ברחבי העולם.
כשהרוויח מאות מיליונים הוכיח הסרט "החתונה היוונית שלי" משנת 2002 שסרט קטן עם תקציב זעיר יכול להפוך ללהיט עולמי.
גם "נוטינג היל" משנת 1999 עם ג'וליה רוברטס ויו גרנט נשאר אחד הסרטים המזוהים ביותר עם הז'אנר.
הנה רגע של דופמין, ציניות וקומדיה רומנטית (עברית):
https://youtu.be/U0ZBmTCXN8o
רגעים מה-RomCom הפופולרי ביותר "אישה יפה":
https://youtu.be/SZIcraQ5lHc
קומדיה רומנטית קצרה עם מאפיינים קלאסיים של הז'אנר (לא לילדים צעירים):
https://youtu.be/DJGOS6HIz6c
קדימון של "תבונה ורגישות", מבשר הקומדיה הרומנטית בספרות:
https://youtu.be/mLe8KPi_vmg
מאפיינים של הקומדיה הרומנטית מהוליווד? (עברית)
https://youtu.be/TweTZg8dj54
ולמה הקומדיות הרומנטיות כבר לא ממש רומנטיות?
https://youtu.be/VdOS0q6jcCg?long=yes
איך התפתח המיוזיקל?
המיוזיקל (Musical) הוא מחזה מוסיקלי, מחזמר. המושג התפרסם בעיקר בז'אנר של הסרט ה מוסיקלי (Musical film), סרטים שבהם משולבים שירים וריקודים.
מדובר בז'אנר של סרטים שלאורך העלילה בהם השחקנים שרים שירים ורוקדים. במיוזיקל השירים בדרך כלל משמשים לאפיון הדמויות, לחשיפת של העולם הפנימי, התת-מודע, התשוקות או החלומות שלהם, או לקידום ולתיאור של התפתחות העלילה.
אמנם לשונית ומילולית נהוג לזהות את המיוזיקל והמחזמר כמושג אחד, אבל תרבותית המיוזיקל נתפס בקרב דוברי עברית רבים, או מי שאינם דוברי אנגלית, בצורה מעט שונה מהמחזמר. המחזמר, לפי האבחנה הזו, הוא בעצם המדיום התאטרלי (Musical theatre), בעוד שבעולם הקולנוע מדברים על המיוזיקל (Musical film), אחיו הקולנועי, המפורסם והעשיר יותר באפשרויות התפאורה שבו.
בתחילת ההתפתחות של הסרט המדבר, הוליווד החלה לאבד את הקהל שלה בעולם. בעוד הסרטים האילמים דיברו לכולם, בכל מקום, הסרט המדבר היה לפתע מנוכר לכל מי שלא דיבר אנגלית.
מי שהצילו אז את הוליווד היו המיוזיקלס, מחזות הזמר הקולנועיים. באותה תקופה נוצרו בקולנוע המיוזיקלס הצבעוניים ומלאי הריקודים והמוסיקה, שהכניסו הון לאולפנים שיצרו אותם. הם חשפו כוכבים חדשים, שמטבע הדברים התאימו לעולם של ה"טוקיז", הסרטים המדברים ובמקרה הזה גם מזמרים.
הנה עולם המיוזיקל, הסרט הקולנועי:
https://youtu.be/Y58MBY7Jqp8
גדול הכוריאוגרפים של המיוזיקל היה באזבי ברקלי:
https://youtu.be/K6xsBD4ZmOU
שניים מהגדולים - פרד אסטייר וג'ינג'ר רוג'רס
https://youtu.be/mxPgplMujzQ
אחד המיוזיקלס המצליחים ביותר בתולדות הקולנוע - גריז:
https://youtu.be/7JW05NMUBHs
מחווה ל-25 מהמיוזיקלס הגדולים
https://youtu.be/vdapEFiyTdY
ומתוך Across the Universe, מחזמר מודרני בקולנוע, המבוסס על שירי הביטלס:
https://youtu.be/SSnw1JaL2uA
מהו "הסרט האפל"?
אישה פתיינית מפתה בלש פרטי לחקור פרשה מסתורית, בתוך משרד אפלולי שאורו של פנס הרחוב חודר אליו רק מבעד לתריסים... אתם ודאי מכירים את הסצנה הכל כך נפוצה הזו מסרטי בלשים של פעם. אולי לא תאמינו, אבל מדובר בז'אנר קולנועי של ממש, הנקרא "הסרט האפל".
"הסרט האפל" הוא מונח בצרפתית - Film noir שפירושו "סרט שחור". סגנון זה כולל סרטים בעלי אופי דומה. סרטים בסגנון "סרט אפל" מצולמים בעיר, מציגים עולם מייאש, מלא פשע, בדידות, פחד, מוות וכדומה. בסרטים בסגנון "סרט אפל" יש לרוב תאורה עמומה, מפחידה ומלאת צללים. לרוב סרט אפל משופע בסצנות ליליות. הגיבור בסרטים אפלים נוטה להיות בודד וציני ופעמים רבות קרה לו בעבר אירוע קשה, שעיצב את דמותו או את סיפורו.
ב"פילם נואר", בצרפתית הסרט האפל, יהיה איש מקצוע שאישה פתיינית, יפה, מסתורית, בנעלי סטילטו עם עקב דקיק, סוחפת אותו לפשע, מסתבך ומשלם את המחיר, בעוד שהיא נעלמת עם השלל.
בדרך כלל יהיה בסרטים הללו ווייס אובר (Voice over), קריינות שבה הדמות הראשית שמספרת את מה שקרה.
סרטים אפלים הוצגו לרוב בשחור-לבן ונבעו מסרטי "הבלש הקשוח" שהיו נפוצים בארה"ב של שנות ה-30 במאה הקודמת. הם גם הושפעו מסרטים הגרמניים של שנות ה-20. בין המפורסמים שבהם ניתן למצוא את "הנץ ממלטה" שנעשה בשנת 1941 והיה הראשון בסגנון הזה. את האחרון בסרטים האפלים - "מגע של רשע", עשה אורסון וולס בשנת 1958.
הנה דוגמה לסרטון שמציג את כל המרכיבים של הסרט האפל:
http://youtu.be/aAZB2_yfHAs?t=5s
קטעים מסרטי פילם נואר:
https://youtu.be/K-GQCb1nMGY
וסרט שלם בסגנון "הסרט האפל" על "שוד הבנק של סנט לואיס":
http://youtu.be/ickpl67DVTs?long=yes
מה היו סרטי הבורקס?
עד שנות השמונים שלטו בישראל הצעירה סרטים עממיים שבעיני רבים היו נלעגים, על אף שהם היו בעצם מלודרמות חברתיות מרתקות.
מעבר לבידור להמונים, באיזה שהוא מקום הסרטים הללו, שכונו "סרטי בורקס", הצביעו על הבדלי עדות ומעמדות בישראל ורמזו על השינויים החברתיים והפוליטיים שתעבור החברה הישראלית בעשורים הבאים.
כי לצד הפולקלור הישראלי המקומי על כל גווניו, סרטי הבורקס עסקו לא מעט בקונפליקט האשכנזי-מזרחי בישראל הצעירה. כל סרט הדגים בדרכו המשעשעת אספקט אחר שלו. "סאלח שבתי", כנראה הראשון שבהם, הציג את קשיי העלייה מצפון אפריקה. לעומתו "קזבלן" הדגים את הפערים המעמדיים בין העדות, בעוד "צ'ארלי וחצי" נטא אולי הבולט מתוך רבים מסרטי הבורקס שהציגו עד כמה מתנגדת המשפחה האשכנזית לחתן המזרחי של הבת העדינה והיפה שלהם.
עילגות לשון, מבטאים מזרחיים, קללות בערבית ותכונות רעות היו לא פעם המאפיינים והסימנים של דמות המזרחי, מי שבא מהשכונות העניות בסרטים הללו וגם בחיים ונאלץ לתמרן כדי להסתדר. הטובות? - פיקחות ויצירתיות בפתרון בעיות מצד מי שלא זכה להשכלה פורמלית אבל מצליח תמיד להסתדר.
האשכנזים, לעומת זאת, תוארו כמתנשאים, קרים, מחמיצי פנים ולא פעם משעממים. אם הבחורה בסרטים כמו "צ'ארלי וחצי" נמשכת לצ'ארלי, איש השכונות התחמן, חסר ההשכלה גם אם הפיקח ובעל הלב הגדול, היא לא תיגע אפילו במקל בבחור הגוץ שהוריה מנסים להדביק לה כבעל.
מצד שני האשכנזים בסרטי הבורקס הם המסודרים, בעלי הממון, מנהלי המפעל, היורשים ואלה שנוסעים במכונית מפוארת, במונחי התקופה. אבל לא פעם הם גם קמצנים ומביטים על העולם דרך חשבון הבנק שלהם.
עם ביטויים חצי פואטיים ומלאי פומפוזיות, כמו "ימשיך כבודו..." הוצג המזרחי כמחובר למקורות ולנימוס מופגן מארץ מוצאו, אבל כשהמשפחה האשכנזית מבקרת בביתו, קשה שלא לראות כיצד הם מסתייגים מה"מנהגים" המזרחיים שהם רואים ונשרפים מעודף החריף שבאוכל...
בסרטים הללו הרבו השחקנים, לא פעם גם נתנו להם הבימאים, לאלתר ולהשתטות, במה שלא פעם יהפכו בעתיד ל"קאלט", סרטי פולחן. כי סרטי הבורקס אולי הביאו קהל אבל לא ממש הכניסו כסף ובטח לא זכו להערכה.
ג'ורג' עובדיה, למשל, מגדולי היוצרים של הסרטים הללו, זכה באוסקר בצרפת אבל בארץ הוא נתפס כיוצר פחות נחשב מבימאים שעשו סרטים אמנותיים, שכמעט איש לא צפה בהם...
ה"נקמה" של הבורקס, אם אפשר לקרוא לה ככה, הגיעה שנים אחרי. כשבימי העצמאות החלו להקרין בערוצי הטלוויזיה דרך קבע דווקא את הסרטים הללו. כמו אוכל מנחם מבית אימא, ישבו הורים שחוו את הסרטים האלה בילדותם והתענגו עליהם. הם הראו לילדיהם ואלה התחברו, צפו שוב ושוב, לבד ובחבורות והחלו לצטט משפטים ודיאלוגים שלמים. השאר? - פולחן.
הנה סיפורם של סרטי הבורקס (עברית):
https://youtu.be/CstmsI0puKU
סצנת הביצים במסעדת השכונה מהסרט "צ'ארלי וחצי":
https://youtu.be/i0Sduu9TT74
"משפחת צנעני" תרמה את הדמות של הפרסי:
איכות הקלטה נמוכה הביאה לכך שהוסיפו כתוביות גם בשפת הדיבור, כאן מתוך "לופו":
https://youtu.be/dbe7XOQMVQ4
גבעת חלפון אינה עונה הפך לסרט פולחן:
https://youtu.be/Yv0oPXMIOyc
לא פעם נולדו להיטים בסרטי בורקס כמו המלודרמה "שרית":
https://youtu.be/7io-VffIMwo
ולסיום משעשע שמראה כמה השתנינו - גרסה פארודית, חדשה ומרתקת לסרט הפולחן "צ'ארלי וחצי" (עברית):
https://youtu.be/fj_aJHyqotw
מה היו מערבוני הספגטי?
באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 התחילה תעשיית הקולנוע האיטלקית לייצר סרטי מערבון זולים להפקה, בעיקר במדבריות ספרד באזור אלמריה ובחלקים נידחים של איטליה.
סרטים אלו היו תחליף זול למערבונים האמריקאים היקרים והכינוי "מערבוני ספגטי" (Spaghetti Westerns) ניתן להם בזלזול בגלל מקורם האיטלקי ולגלוג על היומרה שלהם להציג את המערב הפרוע מנקודת מבט אירופאית.
אבל משנות ה-80 ישנה הערכה מחודשת לסרטים הללו ודי מהר הכינוי הזה הפך לתג של גאווה ולסימן היכר לז'אנר קולנועי מיוחד במינו.
הבמאי סרג'ו לאונה (Sergio Leone) היה האיש שהפך את הז'אנר למה שהוא. הטרילוגיה שלו עם קלינט איסטווד (Clint Eastwood) החלה ב-1964 עם הסרט "בעבור חופן דולרים" (A Fistful of Dollars).
הסרט היה למעשה העתק לא מורשה של הסרט היפני יוג'ימבו מאת אקירה קורוסאווה (Akira Kurosawa). איסטווד, שאז היה שחקן לא ידוע בסדרת הטלוויזיה המערבונית רוהייד (Rawhide), הסכים לעבוד תמורת 15,000 דולר בלבד.
קורוסאווה תבע את לאונה על גניבת זכויות יוצרים. התביעה הסתיימה בפשרה שהעניקה לחברת טוהו (Toho) היפנית 15% מכל ההכנסות העולמיות.
הטרילוגיה המשיכה ב-1965 עם "בעבור עוד כמה דולרים" (For a Few Dollars More) והסתיימה ב-1966 עם הטוב הרע והמכוער (The Good, the Bad and the Ugly). הצלחת הסרטים הפכה את איסטווד לכוכב עולמי ולמיליונר.
מה שהבדיל את מערבוני הספגטי מהמערבונים האמריקאים היה הסגנון הוויזואלי הייחודי שפיתח לאונה. צילומי תקריב קיצוניים על פנים מזיעות ועיניים צרות, מעברים חדים לצילומים רחבים של נופים מדבריים, אלימות גרפית וגיבורים שהיו רחוקים מאוד מהקאובוי האציל ההוליוודי.
הגיבורים האופייניים של ה"ספגטי ווסטרן" היו אנטי-גיבורים ציניים שחיפשו רווח אישי ולאו דווקא צדק וכבוד. לאונה היה ידוע בסבלנות האינסופית שלו. הוא היה מצלם סצנות פעמים רבות עד שהשיג את הפריים המושלם, לעיתים הסרטה נמשכה שעות ארוכות רק בשביל להשיג את הזווית והתאורה הנכונות.
הנשמה של הז'אנר הייתה המוסיקה של אניו מוריקונה (Ennio Morricone). השריקות המפורסמות, הגיטרות החשמליות, הטרומפטים הבודדים והצלילים המוזרים יצרו פסקול שהיה בלתי נשכח לא פחות מהתמונות עצמן.
מוריקונה ולאונה היו חברי ילדות מבית הספר היסודי ברומא, הם ישבו באותה כיתה וכשלאונה הזמין את מוריקונה להלחין למערבונים שלו, מוריקונה כבר היה מלחין מבוסס בתעשיית הקולנוע האיטלקית.
כוכבים נוספים של הז'אנר היו לי ואן קליף (Lee Van Cleef), שגילם נבלים כריזמטיים בעלי מבט קפוא, פרנקו נרו (Franco Nero) שהפך לכוכב אירופאי גדול, ג'וליאנו ג'מה (Giuliano Gemma) שהיה מהשחקנים הפרודוקטיביים ביותר בז'אנר.
הז'אנר שהופק על ידי אולפנים איטלקיים שגשג עד אמצע שנות ה-70. הוא השפיע עמוקות על במאים כמו קוונטין טרנטינו (Quentin Tarantino) ורוברט רודריגז (Robert Rodriguez), תוך שהוא מותיר חותם בל ימחה על תרבות הפופ.
הנה מקור השם "מערבון ספגטי":
https://youtu.be/RkbqZU2auTI
סצנת חובה במערבון היא קרב האקדחים כשכאן 3 נגד 1 שהוא צ'רלס ברונסון:
https://youtu.be/uhYLfK8GSr0
המערבון האולטימטיבי, סרט הפולחן וכנראה גדול המערבונים - "הטוב, הרע והמכוער" מ-1966 (עברית):
https://youtu.be/-RvRVW6Ue-U?long=yes
עם "בעבור חופן דולרים" נולד מערבון הספגטי הזול ואז הפך לאיכות מצולמת (עברית):
https://youtu.be/JZTH3tbMHnI?long=yes
10 סרטי הספגטי הטובים ביותר בז'אנר:
https://youtu.be/9uk7H_qZ3os?long=yes
והדרך בה משתלבים מערבוני ספגטי בתולדות המערבון הקולנועי (עברית):
https://youtu.be/areGfpKcHzw?long=yes
מהו ה"פילם נואר"?
שוטרים, בלשים, גנבים, רוצחים, נשים סקסיות, חזקות, בוגדות או נבגדות, משפטי מחץ ודיאלוגים שנונים, פנסי רחוב עמומים ברחובות ריקים ואפלים, צללים, אקדחים נשלפים, יריות מהדהדות ופריימים מעוצבים בשחור ולבן.
פילם נואר.
פִילְם נוּאָר (Film Noir) הוא שמו של סגנון בקולנוע המכונה בעברית "הסרט האפל". הסגנון אפיין מותחנים אמריקאיים שהופקו בשנות ה-40 וה-50 ומציגים בדרך כלל עולם מייאש, מלא עלילות פשע עמוסות פחד, רחובות אפלוליים, ריקנות, בדידות, מוות וכדומה.
במרכז כל סרט אפל כזה עומד גבר קשוח, גיבור שאינו חסר פגמים, האוחז במוסריות רחוקה משלמות. מולו תהיה תמיד האשה היפהפיה, הפאם פאטאל המסעירה מהסרטים, הסקסית והמסוכנת, שתסבך אותו בהמשך העלילה.
מבחינה קולנועית התאפיינו המותחנים הללו בצילום אקספרסיבי, מאוד קונטרסטי, מוצל ובצבעי שחור-לבן. הם מצולמים תמיד בעיר והתאורה בהם הייתה בדרך כלל עמומה, מפחידה ועמוסת צללים.
סרטי הפילם נואר משופעים בדרך כלל בסצנות ליליות והגיבורים בהם נוטים להיות בודדים, ציניים ולא חסרים פגמים, כולל מוסריים. בעברם כמעט תמיד יש אירוע קשה כלשהו, שעיצב את דמותם בסיפור.
בין סרטי הפילם נואר הידועים ניתן למצוא את ראשון הסרטים הללו והסרט הגדול בתולדות הז'אנר, "הנץ ממלטה", שביים ג'ון יוסטון בשנת 1941, לפי הספר של אחד מגדולי סופרי הפשע האמריקאיים דשיאל האמט. בוגרט מגלם בו את הבלש הקשוח סם ספייד, שאשה מסתורית שוכרת כדי שיגן עליה מגבר מאיים ובהדרגה נסחף אל מסכת מזימות ושקרים.
עוד סרט פילם נואר מסעיר ומוכר במיוחד הוא "האדם השלישי" שצולם בווינה ב-1949.
כאמור, סרטי ה"פילם נואר" צולמו לרוב בשחור-לבן. מקורם בסרטי "הבלש הקשוח", שהיו נפוצים בארה"ב של שנות ה-30 במאה הקודמת. הייתה בהם גם השפעה ניכרת של סרטים גרמניים משנות ה-20 והשפעה מסוימת של סרטי גנגסטרים אמריקניים.
השפעה רבה הייתה גם מהסרט "האזרח קיין" של אורסון וולס שאמנם אינו נחשב כ"סרט אפל", אך הרעיונות החזותיים שלו וקידום העלילה באמצעות קריינות-רקע (voice over) עברו לסרטי פילם נואר רבים. באופן סמלי, סרטו של וולס "מגע של רשע" משנת 1958 נחשב "הסרט האפל האחרון".
המונח "פילם נואר" בא מצרפתית ופירושו "סרט שחור".
הנה מאפייני הפילם-נואר:
http://youtu.be/HV7pzHnpqLE
קטע מסרט בסגנון הפילם נואר של סטנלי קובריק מ-1956:
http://youtu.be/V5Rzh8XjzHI
פרסומת בסגנון הפילם נואר:
http://youtu.be/jZ1-uWS5OSU
ותרגיל קולנועי בפילם נואר:
http://youtu.be/9cHNOIcYASA
סרטי אימה (Horror Movies) מצטיינים ב... פחד. את הפחד יוצרים הרבה חלקים בסרט. הדמויות, הסיפור, הקולות והסאונד אפקטס, אבל חלק לא קטן באימה שבסרטים הללו יכולה לגרום המוסיקה.
כי למוסיקה שבפסקול סרטי האימה הללו יש תפקיד מכריע בעיצוב הקטע הרגשי של הסרט. כמו שהיא מגבירה את המתח בסרטים, את האהבה, ההתהלהבות וכל השאר - בסרטי אימה המוסיקה יכולה ליצור אימה מקפיאת דם.
מוסיקה אימתנית שכזו אפשר לשמוע בסרטים מפחידים במיוחד, כמו "שתיקת הכבשים" (Silence of the Lambs), פסיכו (Psycho), מגרש השדים (The Exorcist) ומלתעות (Jaws).
כן. יש לא מעט שיטות לייצר מוסיקה קריפית, מאיימת, מפחידה ומרתיעה. קודם כל אפשר להשתמש בצלילים נמוכים וצלילים איטיים. הכי מוצלחים הם גם נמוכים וגם איטיים. למשל, באסים או תופי טימפני המנגנים נמוך כמובן, אבל גם צלילים בודדים ורחוקים. הם מייצרים פחד כי הם מתחברים אצל הצופה לפעימות הלב שלו או של הדמות שעל המסך.
הצלילים הנמוכים מאיימים כי אנחנו רגילים מהקולנוע שקולות כאלה הם גבריים וסמכותיים ולא פעם מקושרים בקולנוע לדמות הרשע. איטיות של צלילים מתקשרת המון פעמים להתגנבות, למישהו שאורב בסתר ובאופן כללי למסתורין.
בפסקול המפחיד והגאוני של המלחין ג'ון וויליאמס לסרט מלתעות התבסס הלחן המרכזי על שני צלילים בלבד, הצלילים מי ופה. הם הרכיבו את הלייט מוטיב בסרט, צירוף מלודי שמסמל ומבשר על הכריש המתקרב.
האגדה בהוליווד מספרת שסטיבן ספילברג התפוצץ מצחוק כשוויליאמס השמיע לו את הלחן הזה על הפסנתר לראשונה. הוא אומר שהוא "קצת צחק", כי חשב שוויליאמס מתבדח איתו.
על הפסקול לסרט הזה וויליאמס זכה לאוסקר. אחד מתוך 5 אוסקרים שקיבל בקריירה שלו.
שימוש בטרמולו, הרעדה של מיתרים ברקע, מייצר גם הוא חשש. אם מלבישים עליו צליל מפתיע ומבהיל אז הוא מייצר אימה של ממש.
דיסוננס, צירוף צורם של צלילים, עובד נהדר גם הוא עם פחד. את זה אנחנו כבר יודעים מזמן. מוסיקאים יודעים ששימוש באקורדים עם דיסוננס, כמו ספטאקורדים או אקורדים מוגדלים ואפילו שימוש בקלאסטרים של צלילים, כל אלה הם כלים חזקים בסצנות של פחד.
הכפלות של צלילים עמוקים ונמוכים וביחד איתם צלילי תיבת נגינה או צ'לסטה תמימה יכולים גם הם ליצור אימה ופחד, כי החיבור שלהם מוזר ומאיים על התמימות של הדמות, הרבה פעמים במקרה שעל המסך מופיע ילד בסכנה.
הנה המוסיקה מ"מלתעות" - סרט האימה שאיננו סרט אימה:
https://youtu.be/BX3bN5YeiQs
ניתוח מוסיקלי של הלייט מוטיב שמתאר את הכריש ב"מלתעות":
https://youtu.be/jPMalmj5Ag4
כך יוצרים מוסיקה מוצלחת לסרט אימה (מתורגם):
https://youtu.be/S-u9YDDrTFo
מה הופך מוסיקה למפחידה - מקצבי פולסים נמוכים, אקורדים מוגדלים וספטאקורדים הם רק ההתחלה:
https://youtu.be/y-dMimIr1pY?long=yes
והנה המוסיקה כחלק משמעותי מאוד בסרטי אימה:
https://youtu.be/HfqcLECDgQ4?long=yes
לא תמיד סרטים כללו גם מוסיקה, דיבור וקולות דיבור כמו הסרטים של היום. בתחילת ימי הקולנוע, לפני 100 שנה, סרטי הקולנוע היו חרישיים. קראו לקולנוע אז "ראינוע", כלומר "מראות זזים" (Movies).
ואכן, הראינוע, או הסרט האילם, היו יצירות מצולמות בתנועה, אך ללא קולות וצלילים. הם צולמו באופן פשוט למדי. בסרט האילם לא היה אפילו "קלוז אפ", כלומר לא צילמו מקרוב. זאת מכיוון שההתייחסות אליו הייתה אז כאל תיאטרון מצולם.
ומכיוון שהסרט האילם היה ללא קולות, הושיבו בעלי בתי הקולנוע נגנים שישבו באולם וליוו את הסרט, כשהם מנגנים מוסיקה שמתאימה להתרחשויות שבו.
רק בשנות ה-30 של המאה ה-20, כשנוספה היכולת להקליט ולהשמיע קולות בסרטים, השתנה המושג ל"קולנוע" - סרטים עם קול. במקום "מוביז", סרטים נעים, הם נקראו "טוקיז", הסרטים המדברים.
הנה סיפור הראינוע:
http://youtu.be/qva68R2FSJo
כך הוא משתלב בתולדות הקולנוע בכלל:
https://youtu.be/7CDyjMouQyc
קטע מהסרט המדבר הראשון, ששבר את מסורת הראינוע:
http://youtu.be/PIaj7FNHnjQ
והסבר על הסרט האילם שממש לא היה אילם והמוסיקה שיחקה בו תפקיד מרכזי:
https://youtu.be/XbCPjGenEdk
המלך הבלתי מעורער של הראינוע, מר צ'ארלי צ'פלין ב"זמנים מודרניים":
https://youtu.be/_0a998z_G4g
ובקטעים לא רשמיים של צ'ארלי צ'פלין:
https://youtu.be/8jPs5_G65os
ובשנת 2011 זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר הסרט האילם "הארטיסט":
https://youtu.be/kJzbUhXX4xo
הקומדיה הרומנטית (באנגלית Romantic Comedy ובקיצור הטרנדי "RomCom") היא אחד הז'אנרים הוותיקים והפופולריים ביותר בקולנוע.
בסרטים מסוג זה העלילה סובבת סביב שני אנשים שנמשכים זה לזה אבל פוגשים מכשולים בדרך להיות זוג. לצד זאת, יש בקומדיות הרומנטיות צחוק רב, לצד רגש אמיתי. השילוב שבין השניים גורם לצופים לצחוק גם הם ולצד זה גם להתרגש.
#קווים לדמותה?
בדרך כלל מכילה עלילת הקומדיה הרומנטית מתח בין הגיבורים. לא פעם הם יסתכסכו בפגישה הראשונה, יגיעו מעולמות שונים לגמרי או יסתירו זה מזה את רגשותיהם האמיתיים - מאחורי בדיחות.
ההומור מקדם את הסיפור, הרגעים הרומנטיים מוסיפים לו עומק ולבסוף יבשיל הקשר שבין הגיבורים ויתגלה גם להם עצמם וגם לקהל הצופים.
#תולדות הקומדיה הרומנטית
לז'אנר יש היסטוריה ארוכה. כבר בקומדיות של תקופת הקולנוע האילם הופיעו זוגות מצחיקים שנלחמו ואהבו בעת ובעונה אחת.
בשנות ה-30 הגיע הז'אנר לשיאו הראשון עם "קרה לילה אחד" משנת 1934. הסרט, עם קלארק גייבל וקלודט קולבר, הפך לאגדה כשזכה בכל חמשת פרסי האוסקר המרכזיים בטקס אחד. זו הייתה הפתעה גדולה, כי המפיקים ראו את סרט שיצרו בחשש רב ולא ציפו להצלחה כזאת.
אנקדוטה מפורסמת נוספת מגיעה מהסרט "כשהארי פגש את סאלי" משנת 1989. בסצנה המפורסמת במסעדת הכריכים אחת הדמויות מדמה תגובת התרגשות מינית קולנית, רק כדי להוכיח נקודה.
הרעיון לסצנה הזאת בעצם הגיע מהשחקנית מג ראיין שהציעה אותו במהלך הכנות לצילום. שורת ההמשך האייקונית, שבה אישה מבוגרת מזמינה "את אותו דבר" בו זכתה הצעירה, נאמרה על ידי אמו של הבמאי רוב ריינר בעת שביקרה בצילומים. השורה הפכה לאחת המוכרות בהיסטוריה של הקולנוע.
הקומדיה הרומנטית ניזונה גם מספרות ומהמיתולוגיה העתיקה. יש סרטים שהתבססו ישירות על מחזותיו של שייקספיר. למשל "מהומה רבה על לא דבר" בבימויו של קנת בראנה משנת 1993 לקח את הקומדיה של שייקספיר אל "זוג שריב ביניהם מסתיר אהבה גדולה".
גם "10 דברים שאני הכי שונאת אצלך" משנת 1999 עובד על תלמידי תיכון אמריקאי מודרני, לפי מחזהו של שייקספיר "אילוף הסוררת". מיתוס פיגמליון המוכר מיוון העתיקה שימש השראה לסרטים רבים עם עלילה דומה, בהם "יש לה את זה" משנת 1999.
"קלולס" משנת 1995 העביר את הנובלה של ג'יין אוסטן "אמה" לתיכון בבוורלי הילס. גם "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" משנת 2001 שאב מרומן ויקטוריאני מודרני והושפע מ"גאווה ודעה קדומה".
אנקדוטה חביבה קשורה דווקא לשחקן קולין פירת' שגילם בסרט את מארק דארסי. זה קרה כמחווה ישירה לכך שפירת' גילם את מר דארסי בסדרת הטלוויזיה הבריטית "גאווה ודעה קדומה" משנת 1995.
גם "תבונה ורגישות" (Sense and Sensibility), כמו כל כתיבתה ותרגומיה של ג'יין אוסטן, הם אבני יסוד ומבשרי ז'אנר הקומדיה הרומנטית המודרנית.
אגב, אף שהגדרתה הספרותית המדויקת היא "קומדיית נימוסים" (Comedy of Manners) העוסקת בחיים המעמדיים של המאה ה-19.
גם היום מושך הז'אנר הזה את הצופים והקומדיה הרומנטית ממשיכה להתחדש. היא משנה את הדמויות, את ההקשרים, המילים ואת סגנון ההומור. אבל דומה שהיא תמיד תיוותר נאמנה לעיקרון הבסיסי בז'אנר הזה: שני אנשים, מול מכשולים בסיפורם, עם צחוק ועם אהבה. כבר למעלה מתשעים שנה ועוד רבות ימשיך למשוך.
#קומדיות רומנטיות ידועות
בין שיאי הז'אנר נמנים סרטים כמו:
"אישה יפה" משנת 1990 וסו השתתפו ג'וליה רוברטס וריצ'רד גיר, והכניס קרוב לחצי מיליארד דולרים ברחבי העולם.
כשהרוויח מאות מיליונים הוכיח הסרט "החתונה היוונית שלי" משנת 2002 שסרט קטן עם תקציב זעיר יכול להפוך ללהיט עולמי.
גם "נוטינג היל" משנת 1999 עם ג'וליה רוברטס ויו גרנט נשאר אחד הסרטים המזוהים ביותר עם הז'אנר.
הנה רגע של דופמין, ציניות וקומדיה רומנטית (עברית):
https://youtu.be/U0ZBmTCXN8o
רגעים מה-RomCom הפופולרי ביותר "אישה יפה":
https://youtu.be/SZIcraQ5lHc
קומדיה רומנטית קצרה עם מאפיינים קלאסיים של הז'אנר (לא לילדים צעירים):
https://youtu.be/DJGOS6HIz6c
קדימון של "תבונה ורגישות", מבשר הקומדיה הרומנטית בספרות:
https://youtu.be/mLe8KPi_vmg
מאפיינים של הקומדיה הרומנטית מהוליווד? (עברית)
https://youtu.be/TweTZg8dj54
ולמה הקומדיות הרומנטיות כבר לא ממש רומנטיות?
https://youtu.be/VdOS0q6jcCg?long=yes
המיוזיקל (Musical) הוא מחזה מוסיקלי, מחזמר. המושג התפרסם בעיקר בז'אנר של הסרט ה מוסיקלי (Musical film), סרטים שבהם משולבים שירים וריקודים.
מדובר בז'אנר של סרטים שלאורך העלילה בהם השחקנים שרים שירים ורוקדים. במיוזיקל השירים בדרך כלל משמשים לאפיון הדמויות, לחשיפת של העולם הפנימי, התת-מודע, התשוקות או החלומות שלהם, או לקידום ולתיאור של התפתחות העלילה.
אמנם לשונית ומילולית נהוג לזהות את המיוזיקל והמחזמר כמושג אחד, אבל תרבותית המיוזיקל נתפס בקרב דוברי עברית רבים, או מי שאינם דוברי אנגלית, בצורה מעט שונה מהמחזמר. המחזמר, לפי האבחנה הזו, הוא בעצם המדיום התאטרלי (Musical theatre), בעוד שבעולם הקולנוע מדברים על המיוזיקל (Musical film), אחיו הקולנועי, המפורסם והעשיר יותר באפשרויות התפאורה שבו.
בתחילת ההתפתחות של הסרט המדבר, הוליווד החלה לאבד את הקהל שלה בעולם. בעוד הסרטים האילמים דיברו לכולם, בכל מקום, הסרט המדבר היה לפתע מנוכר לכל מי שלא דיבר אנגלית.
מי שהצילו אז את הוליווד היו המיוזיקלס, מחזות הזמר הקולנועיים. באותה תקופה נוצרו בקולנוע המיוזיקלס הצבעוניים ומלאי הריקודים והמוסיקה, שהכניסו הון לאולפנים שיצרו אותם. הם חשפו כוכבים חדשים, שמטבע הדברים התאימו לעולם של ה"טוקיז", הסרטים המדברים ובמקרה הזה גם מזמרים.
הנה עולם המיוזיקל, הסרט הקולנועי:
https://youtu.be/Y58MBY7Jqp8
גדול הכוריאוגרפים של המיוזיקל היה באזבי ברקלי:
https://youtu.be/K6xsBD4ZmOU
שניים מהגדולים - פרד אסטייר וג'ינג'ר רוג'רס
https://youtu.be/mxPgplMujzQ
אחד המיוזיקלס המצליחים ביותר בתולדות הקולנוע - גריז:
https://youtu.be/7JW05NMUBHs
מחווה ל-25 מהמיוזיקלס הגדולים
https://youtu.be/vdapEFiyTdY
ומתוך Across the Universe, מחזמר מודרני בקולנוע, המבוסס על שירי הביטלס:
https://youtu.be/SSnw1JaL2uA
סגנונות בקולנוע
אישה פתיינית מפתה בלש פרטי לחקור פרשה מסתורית, בתוך משרד אפלולי שאורו של פנס הרחוב חודר אליו רק מבעד לתריסים... אתם ודאי מכירים את הסצנה הכל כך נפוצה הזו מסרטי בלשים של פעם. אולי לא תאמינו, אבל מדובר בז'אנר קולנועי של ממש, הנקרא "הסרט האפל".
"הסרט האפל" הוא מונח בצרפתית - Film noir שפירושו "סרט שחור". סגנון זה כולל סרטים בעלי אופי דומה. סרטים בסגנון "סרט אפל" מצולמים בעיר, מציגים עולם מייאש, מלא פשע, בדידות, פחד, מוות וכדומה. בסרטים בסגנון "סרט אפל" יש לרוב תאורה עמומה, מפחידה ומלאת צללים. לרוב סרט אפל משופע בסצנות ליליות. הגיבור בסרטים אפלים נוטה להיות בודד וציני ופעמים רבות קרה לו בעבר אירוע קשה, שעיצב את דמותו או את סיפורו.
ב"פילם נואר", בצרפתית הסרט האפל, יהיה איש מקצוע שאישה פתיינית, יפה, מסתורית, בנעלי סטילטו עם עקב דקיק, סוחפת אותו לפשע, מסתבך ומשלם את המחיר, בעוד שהיא נעלמת עם השלל.
בדרך כלל יהיה בסרטים הללו ווייס אובר (Voice over), קריינות שבה הדמות הראשית שמספרת את מה שקרה.
סרטים אפלים הוצגו לרוב בשחור-לבן ונבעו מסרטי "הבלש הקשוח" שהיו נפוצים בארה"ב של שנות ה-30 במאה הקודמת. הם גם הושפעו מסרטים הגרמניים של שנות ה-20. בין המפורסמים שבהם ניתן למצוא את "הנץ ממלטה" שנעשה בשנת 1941 והיה הראשון בסגנון הזה. את האחרון בסרטים האפלים - "מגע של רשע", עשה אורסון וולס בשנת 1958.
הנה דוגמה לסרטון שמציג את כל המרכיבים של הסרט האפל:
http://youtu.be/aAZB2_yfHAs?t=5s
קטעים מסרטי פילם נואר:
https://youtu.be/K-GQCb1nMGY
וסרט שלם בסגנון "הסרט האפל" על "שוד הבנק של סנט לואיס":
http://youtu.be/ickpl67DVTs?long=yes
עד שנות השמונים שלטו בישראל הצעירה סרטים עממיים שבעיני רבים היו נלעגים, על אף שהם היו בעצם מלודרמות חברתיות מרתקות.
מעבר לבידור להמונים, באיזה שהוא מקום הסרטים הללו, שכונו "סרטי בורקס", הצביעו על הבדלי עדות ומעמדות בישראל ורמזו על השינויים החברתיים והפוליטיים שתעבור החברה הישראלית בעשורים הבאים.
כי לצד הפולקלור הישראלי המקומי על כל גווניו, סרטי הבורקס עסקו לא מעט בקונפליקט האשכנזי-מזרחי בישראל הצעירה. כל סרט הדגים בדרכו המשעשעת אספקט אחר שלו. "סאלח שבתי", כנראה הראשון שבהם, הציג את קשיי העלייה מצפון אפריקה. לעומתו "קזבלן" הדגים את הפערים המעמדיים בין העדות, בעוד "צ'ארלי וחצי" נטא אולי הבולט מתוך רבים מסרטי הבורקס שהציגו עד כמה מתנגדת המשפחה האשכנזית לחתן המזרחי של הבת העדינה והיפה שלהם.
עילגות לשון, מבטאים מזרחיים, קללות בערבית ותכונות רעות היו לא פעם המאפיינים והסימנים של דמות המזרחי, מי שבא מהשכונות העניות בסרטים הללו וגם בחיים ונאלץ לתמרן כדי להסתדר. הטובות? - פיקחות ויצירתיות בפתרון בעיות מצד מי שלא זכה להשכלה פורמלית אבל מצליח תמיד להסתדר.
האשכנזים, לעומת זאת, תוארו כמתנשאים, קרים, מחמיצי פנים ולא פעם משעממים. אם הבחורה בסרטים כמו "צ'ארלי וחצי" נמשכת לצ'ארלי, איש השכונות התחמן, חסר ההשכלה גם אם הפיקח ובעל הלב הגדול, היא לא תיגע אפילו במקל בבחור הגוץ שהוריה מנסים להדביק לה כבעל.
מצד שני האשכנזים בסרטי הבורקס הם המסודרים, בעלי הממון, מנהלי המפעל, היורשים ואלה שנוסעים במכונית מפוארת, במונחי התקופה. אבל לא פעם הם גם קמצנים ומביטים על העולם דרך חשבון הבנק שלהם.
עם ביטויים חצי פואטיים ומלאי פומפוזיות, כמו "ימשיך כבודו..." הוצג המזרחי כמחובר למקורות ולנימוס מופגן מארץ מוצאו, אבל כשהמשפחה האשכנזית מבקרת בביתו, קשה שלא לראות כיצד הם מסתייגים מה"מנהגים" המזרחיים שהם רואים ונשרפים מעודף החריף שבאוכל...
בסרטים הללו הרבו השחקנים, לא פעם גם נתנו להם הבימאים, לאלתר ולהשתטות, במה שלא פעם יהפכו בעתיד ל"קאלט", סרטי פולחן. כי סרטי הבורקס אולי הביאו קהל אבל לא ממש הכניסו כסף ובטח לא זכו להערכה.
ג'ורג' עובדיה, למשל, מגדולי היוצרים של הסרטים הללו, זכה באוסקר בצרפת אבל בארץ הוא נתפס כיוצר פחות נחשב מבימאים שעשו סרטים אמנותיים, שכמעט איש לא צפה בהם...
ה"נקמה" של הבורקס, אם אפשר לקרוא לה ככה, הגיעה שנים אחרי. כשבימי העצמאות החלו להקרין בערוצי הטלוויזיה דרך קבע דווקא את הסרטים הללו. כמו אוכל מנחם מבית אימא, ישבו הורים שחוו את הסרטים האלה בילדותם והתענגו עליהם. הם הראו לילדיהם ואלה התחברו, צפו שוב ושוב, לבד ובחבורות והחלו לצטט משפטים ודיאלוגים שלמים. השאר? - פולחן.
הנה סיפורם של סרטי הבורקס (עברית):
https://youtu.be/CstmsI0puKU
סצנת הביצים במסעדת השכונה מהסרט "צ'ארלי וחצי":
https://youtu.be/i0Sduu9TT74
"משפחת צנעני" תרמה את הדמות של הפרסי:
איכות הקלטה נמוכה הביאה לכך שהוסיפו כתוביות גם בשפת הדיבור, כאן מתוך "לופו":
https://youtu.be/dbe7XOQMVQ4
גבעת חלפון אינה עונה הפך לסרט פולחן:
https://youtu.be/Yv0oPXMIOyc
לא פעם נולדו להיטים בסרטי בורקס כמו המלודרמה "שרית":
https://youtu.be/7io-VffIMwo
ולסיום משעשע שמראה כמה השתנינו - גרסה פארודית, חדשה ומרתקת לסרט הפולחן "צ'ארלי וחצי" (עברית):
https://youtu.be/fj_aJHyqotw
באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 התחילה תעשיית הקולנוע האיטלקית לייצר סרטי מערבון זולים להפקה, בעיקר במדבריות ספרד באזור אלמריה ובחלקים נידחים של איטליה.
סרטים אלו היו תחליף זול למערבונים האמריקאים היקרים והכינוי "מערבוני ספגטי" (Spaghetti Westerns) ניתן להם בזלזול בגלל מקורם האיטלקי ולגלוג על היומרה שלהם להציג את המערב הפרוע מנקודת מבט אירופאית.
אבל משנות ה-80 ישנה הערכה מחודשת לסרטים הללו ודי מהר הכינוי הזה הפך לתג של גאווה ולסימן היכר לז'אנר קולנועי מיוחד במינו.
הבמאי סרג'ו לאונה (Sergio Leone) היה האיש שהפך את הז'אנר למה שהוא. הטרילוגיה שלו עם קלינט איסטווד (Clint Eastwood) החלה ב-1964 עם הסרט "בעבור חופן דולרים" (A Fistful of Dollars).
הסרט היה למעשה העתק לא מורשה של הסרט היפני יוג'ימבו מאת אקירה קורוסאווה (Akira Kurosawa). איסטווד, שאז היה שחקן לא ידוע בסדרת הטלוויזיה המערבונית רוהייד (Rawhide), הסכים לעבוד תמורת 15,000 דולר בלבד.
קורוסאווה תבע את לאונה על גניבת זכויות יוצרים. התביעה הסתיימה בפשרה שהעניקה לחברת טוהו (Toho) היפנית 15% מכל ההכנסות העולמיות.
הטרילוגיה המשיכה ב-1965 עם "בעבור עוד כמה דולרים" (For a Few Dollars More) והסתיימה ב-1966 עם הטוב הרע והמכוער (The Good, the Bad and the Ugly). הצלחת הסרטים הפכה את איסטווד לכוכב עולמי ולמיליונר.
מה שהבדיל את מערבוני הספגטי מהמערבונים האמריקאים היה הסגנון הוויזואלי הייחודי שפיתח לאונה. צילומי תקריב קיצוניים על פנים מזיעות ועיניים צרות, מעברים חדים לצילומים רחבים של נופים מדבריים, אלימות גרפית וגיבורים שהיו רחוקים מאוד מהקאובוי האציל ההוליוודי.
הגיבורים האופייניים של ה"ספגטי ווסטרן" היו אנטי-גיבורים ציניים שחיפשו רווח אישי ולאו דווקא צדק וכבוד. לאונה היה ידוע בסבלנות האינסופית שלו. הוא היה מצלם סצנות פעמים רבות עד שהשיג את הפריים המושלם, לעיתים הסרטה נמשכה שעות ארוכות רק בשביל להשיג את הזווית והתאורה הנכונות.
הנשמה של הז'אנר הייתה המוסיקה של אניו מוריקונה (Ennio Morricone). השריקות המפורסמות, הגיטרות החשמליות, הטרומפטים הבודדים והצלילים המוזרים יצרו פסקול שהיה בלתי נשכח לא פחות מהתמונות עצמן.
מוריקונה ולאונה היו חברי ילדות מבית הספר היסודי ברומא, הם ישבו באותה כיתה וכשלאונה הזמין את מוריקונה להלחין למערבונים שלו, מוריקונה כבר היה מלחין מבוסס בתעשיית הקולנוע האיטלקית.
כוכבים נוספים של הז'אנר היו לי ואן קליף (Lee Van Cleef), שגילם נבלים כריזמטיים בעלי מבט קפוא, פרנקו נרו (Franco Nero) שהפך לכוכב אירופאי גדול, ג'וליאנו ג'מה (Giuliano Gemma) שהיה מהשחקנים הפרודוקטיביים ביותר בז'אנר.
הז'אנר שהופק על ידי אולפנים איטלקיים שגשג עד אמצע שנות ה-70. הוא השפיע עמוקות על במאים כמו קוונטין טרנטינו (Quentin Tarantino) ורוברט רודריגז (Robert Rodriguez), תוך שהוא מותיר חותם בל ימחה על תרבות הפופ.
הנה מקור השם "מערבון ספגטי":
https://youtu.be/RkbqZU2auTI
סצנת חובה במערבון היא קרב האקדחים כשכאן 3 נגד 1 שהוא צ'רלס ברונסון:
https://youtu.be/uhYLfK8GSr0
המערבון האולטימטיבי, סרט הפולחן וכנראה גדול המערבונים - "הטוב, הרע והמכוער" מ-1966 (עברית):
https://youtu.be/-RvRVW6Ue-U?long=yes
עם "בעבור חופן דולרים" נולד מערבון הספגטי הזול ואז הפך לאיכות מצולמת (עברית):
https://youtu.be/JZTH3tbMHnI?long=yes
10 סרטי הספגטי הטובים ביותר בז'אנר:
https://youtu.be/9uk7H_qZ3os?long=yes
והדרך בה משתלבים מערבוני ספגטי בתולדות המערבון הקולנועי (עברית):
https://youtu.be/areGfpKcHzw?long=yes
שוטרים, בלשים, גנבים, רוצחים, נשים סקסיות, חזקות, בוגדות או נבגדות, משפטי מחץ ודיאלוגים שנונים, פנסי רחוב עמומים ברחובות ריקים ואפלים, צללים, אקדחים נשלפים, יריות מהדהדות ופריימים מעוצבים בשחור ולבן.
פילם נואר.
פִילְם נוּאָר (Film Noir) הוא שמו של סגנון בקולנוע המכונה בעברית "הסרט האפל". הסגנון אפיין מותחנים אמריקאיים שהופקו בשנות ה-40 וה-50 ומציגים בדרך כלל עולם מייאש, מלא עלילות פשע עמוסות פחד, רחובות אפלוליים, ריקנות, בדידות, מוות וכדומה.
במרכז כל סרט אפל כזה עומד גבר קשוח, גיבור שאינו חסר פגמים, האוחז במוסריות רחוקה משלמות. מולו תהיה תמיד האשה היפהפיה, הפאם פאטאל המסעירה מהסרטים, הסקסית והמסוכנת, שתסבך אותו בהמשך העלילה.
מבחינה קולנועית התאפיינו המותחנים הללו בצילום אקספרסיבי, מאוד קונטרסטי, מוצל ובצבעי שחור-לבן. הם מצולמים תמיד בעיר והתאורה בהם הייתה בדרך כלל עמומה, מפחידה ועמוסת צללים.
סרטי הפילם נואר משופעים בדרך כלל בסצנות ליליות והגיבורים בהם נוטים להיות בודדים, ציניים ולא חסרים פגמים, כולל מוסריים. בעברם כמעט תמיד יש אירוע קשה כלשהו, שעיצב את דמותם בסיפור.
בין סרטי הפילם נואר הידועים ניתן למצוא את ראשון הסרטים הללו והסרט הגדול בתולדות הז'אנר, "הנץ ממלטה", שביים ג'ון יוסטון בשנת 1941, לפי הספר של אחד מגדולי סופרי הפשע האמריקאיים דשיאל האמט. בוגרט מגלם בו את הבלש הקשוח סם ספייד, שאשה מסתורית שוכרת כדי שיגן עליה מגבר מאיים ובהדרגה נסחף אל מסכת מזימות ושקרים.
עוד סרט פילם נואר מסעיר ומוכר במיוחד הוא "האדם השלישי" שצולם בווינה ב-1949.
כאמור, סרטי ה"פילם נואר" צולמו לרוב בשחור-לבן. מקורם בסרטי "הבלש הקשוח", שהיו נפוצים בארה"ב של שנות ה-30 במאה הקודמת. הייתה בהם גם השפעה ניכרת של סרטים גרמניים משנות ה-20 והשפעה מסוימת של סרטי גנגסטרים אמריקניים.
השפעה רבה הייתה גם מהסרט "האזרח קיין" של אורסון וולס שאמנם אינו נחשב כ"סרט אפל", אך הרעיונות החזותיים שלו וקידום העלילה באמצעות קריינות-רקע (voice over) עברו לסרטי פילם נואר רבים. באופן סמלי, סרטו של וולס "מגע של רשע" משנת 1958 נחשב "הסרט האפל האחרון".
המונח "פילם נואר" בא מצרפתית ופירושו "סרט שחור".
הנה מאפייני הפילם-נואר:
http://youtu.be/HV7pzHnpqLE
קטע מסרט בסגנון הפילם נואר של סטנלי קובריק מ-1956:
http://youtu.be/V5Rzh8XjzHI
פרסומת בסגנון הפילם נואר:
http://youtu.be/jZ1-uWS5OSU
ותרגיל קולנועי בפילם נואר:
http://youtu.be/9cHNOIcYASA
