לא תמיד סרטים כללו גם מוסיקה, דיבור וקולות דיבור כמו הסרטים של היום. בתחילת ימי הקולנוע, לפני 100 שנה, סרטי הקולנוע היו חרישיים. קראו לקולנוע אז "ראינוע", כלומר "מראות זזים" (Movies).

ואכן, הראינוע, או הסרט האילם, היו יצירות מצולמות בתנועה, אך ללא קולות וצלילים. הם צולמו באופן פשוט למדי. בסרט האילם לא היה אפילו "קלוז אפ", כלומר לא צילמו מקרוב. זאת מכיוון שההתייחסות אליו הייתה אז כאל תיאטרון מצולם.

ומכיוון שהסרט האילם היה ללא קולות, הושיבו בעלי בתי הקולנוע נגנים שישבו באולם וליוו את הסרט, כשהם מנגנים מוסיקה שמתאימה להתרחשויות שבו.

רק בשנות ה-30 של המאה ה-20, כשנוספה היכולת להקליט ולהשמיע קולות בסרטים, השתנה המושג ל"קולנוע" - סרטים עם קול. במקום "מוביז", סרטים נעים, הם נקראו "טוקיז", הסרטים המדברים.


הנה סיפור הראינוע:

http://youtu.be/qva68R2FSJo


כך הוא משתלב בתולדות הקולנוע בכלל:

https://youtu.be/7CDyjMouQyc


קטע מהסרט המדבר הראשון, ששבר את מסורת הראינוע:

http://youtu.be/PIaj7FNHnjQ


והמלך הבלתי מעורער של הראינוע, מר צ'ארלי צ'פלין:

http://youtu.be/mpjEyBKSfJQ

סרטי אימה (Horror Movies) מצטיינים ב... פחד. את הפחד יוצרים הרבה חלקים בסרט. הדמויות, הסיפור, הקולות והסאונד אפקטס, אבל חלק לא קטן באימה שבסרטים הללו יכולה לגרום המוסיקה.

כי למוסיקה שבפסקול סרטי האימה הללו יש תפקיד מכריע בעיצוב הקטע הרגשי של הסרט. כמו שהיא מגבירה את המתח בסרטים, את האהבה, ההתהלהבות וכל השאר - בסרטי אימה המוסיקה יכולה ליצור אימה מקפיאת דם.

מוסיקה אימתנית שכזו אפשר לשמוע בסרטים מפחידים במיוחד, כמו "שתיקת הכבשים" (Silence of the Lambs), פסיכו (Psycho), מגרש השדים (The Exorcist) ומלתעות (Jaws).

כן. יש לא מעט שיטות לייצר מוסיקה קריפית, מאיימת, מפחידה ומרתיעה. קודם כל אפשר להשתמש בצלילים נמוכים וצלילים איטיים. הכי מוצלחים הם גם נמוכים וגם איטיים. למשל, באסים או תופי טימפני המנגנים נמוך כמובן, אבל גם צלילים בודדים ורחוקים. הם מייצרים פחד כי הם מתחברים אצל הצופה לפעימות הלב שלו או של הדמות שעל המסך.

הצלילים הנמוכים מאיימים כי אנחנו רגילים מהקולנוע שקולות כאלה הם גבריים וסמכותיים ולא פעם מקושרים בקולנוע לדמות הרשע. איטיות של צלילים מתקשרת המון פעמים להתגנבות, למישהו שאורב בסתר ובאופן כללי למסתורין.

בפסקול המפחיד והגאוני של המלחין ג'ון וויליאמס לסרט מלתעות התבסס הלחן המרכזי על שני צלילים בלבד, הצלילים מי ופה. הם הרכיבו את הלייט מוטיב בסרט, צירוף מלודי שמסמל ומבשר על הכריש המתקרב.

האגדה בהוליווד מספרת שסטיבן ספילברג התפוצץ מצחוק כשוויליאמס השמיע לו את הלחן הזה על הפסנתר לראשונה. הוא אומר שהוא "קצת צחק", כי חשב שוויליאמס מתבדח איתו.

על הפסקול לסרט הזה וויליאמס זכה לאוסקר. אחד מתוך 5 אוסקרים שקיבל בקריירה שלו.

שימוש בטרמולו, הרעדה של מיתרים ברקע, מייצר גם הוא חשש. אם מלבישים עליו צליל מפתיע ומבהיל אז הוא מייצר אימה של ממש.

דיסוננס, צירוף צורם של צלילים, עובד נהדר גם הוא עם פחד. את זה אנחנו כבר יודעים מזמן. מוסיקאים יודעים ששימוש באקורדים עם דיסוננס, כמו ספטאקורדים או אקורדים מוגדלים ואפילו שימוש בקלאסטרים של צלילים, כל אלה הם כלים חזקים בסצנות של פחד.

הכפלות של צלילים עמוקים ונמוכים וביחד איתם צלילי תיבת נגינה או צ'לסטה תמימה יכולים גם הם ליצור אימה ופחד, כי החיבור שלהם מוזר ומאיים על התמימות של הדמות, הרבה פעמים במקרה שעל המסך מופיע ילד בסכנה.


הנה המוסיקה מ"מלתעות" - סרט האימה שאיננו סרט אימה:

https://youtu.be/BX3bN5YeiQs


ניתוח מוסיקלי של הלייט מוטיב שמתאר את הכריש ב"מלתעות":

https://youtu.be/jPMalmj5Ag4


כך יוצרים מוסיקה מוצלחת לסרט אימה (מתורגם):

https://youtu.be/S-u9YDDrTFo


מה הופך מוסיקה למפחידה - מקצבי פולסים נמוכים, אקורדים מוגדלים, ספטאקורדים הן רק ההתחלה:

https://youtu.be/y-dMimIr1pY?long=yes


והנה המוסיקה, שהיא חלק משמעותי מאוד בסרטי אימה:

https://youtu.be/HfqcLECDgQ4?long=yes

המיוזיקל (Musical) הוא מחזה מוסיקלי, מחזמר. המושג התפרסם בעיקר בז'אנר של הסרט ה מוסיקלי (Musical film), סרטים שבהם משולבים שירים וריקודים.

מדובר בז'אנר של סרטים שלאורך העלילה בהם השחקנים שרים שירים ורוקדים. במיוזיקל השירים בדרך כלל משמשים לאפיון הדמויות, לחשיפת של העולם הפנימי, התת-מודע, התשוקות או החלומות שלהם, או לקידום ולתיאור של התפתחות העלילה.

אמנם לשונית ומילולית נהוג לזהות את המיוזיקל והמחזמר כמושג אחד, אבל תרבותית המיוזיקל נתפס בקרב דוברי עברית רבים, או מי שאינם דוברי אנגלית, בצורה מעט שונה מהמחזמר. המחזמר, לפי האבחנה הזו, הוא בעצם המדיום התאטרלי (Musical theatre), בעוד שבעולם הקולנוע מדברים על המיוזיקל (Musical film), אחיו הקולנועי, המפורסם והעשיר יותר באפשרויות התפאורה שבו.

בתחילת ההתפתחות של הסרט המדבר, הוליווד החלה לאבד את הקהל שלה בעולם. בעוד הסרטים האילמים דיברו לכולם, בכל מקום, הסרט המדבר היה לפתע מנוכר לכל מי שלא דיבר אנגלית.

מי שהצילו אז את הוליווד היו המיוזיקלס, מחזות הזמר הקולנועיים. באותה תקופה נוצרו בקולנוע המיוזיקלס הצבעוניים ומלאי הריקודים והמוסיקה, שהכניסו הון לאולפנים שיצרו אותם. הם חשפו כוכבים חדשים, שמטבע הדברים התאימו לעולם של ה"טוקיז", הסרטים המדברים ובמקרה הזה גם מזמרים.


הנה עולם המיוזיקל, הסרט הקולנועי:

https://youtu.be/Y58MBY7Jqp8


גדול הכוריאוגרפים של המיוזיקל היה באזבי ברקלי:

https://youtu.be/K6xsBD4ZmOU


שניים מהגדולים - פרד אסטייר וג'ינג'ר רוג'רס

https://youtu.be/mxPgplMujzQ


אחד המיוזיקלס המצליחים ביותר בתולדות הקולנוע - גריז:

https://youtu.be/7JW05NMUBHs


מחווה ל-25 מהמיוזיקלס הגדולים

https://youtu.be/vdapEFiyTdY


מתוך Across the Universe מחזמר מודרני בקולנוע, המבוסס על שירי הביטלס:

https://youtu.be/SSnw1JaL2uA


וסצנה נפלאה מתוך צ'ריטי המתוקה:

https://youtu.be/rw_M-ai1I0k

אישה פתיינית מפתה בלש פרטי לחקור פרשה מסתורית, בתוך משרד אפלולי שאורו של פנס הרחוב חודר אליו רק מבעד לתריסים... אתם ודאי מכירים את הסצנה הכל כך נפוצה הזו מסרטי בלשים של פעם. אולי לא תאמינו, אבל מדובר בז'אנר קולנועי של ממש, הנקרא "הסרט האפל".

"הסרט האפל" הוא מונח בצרפתית - Film noir שפירושו "סרט שחור". סגנון זה כולל סרטים בעלי אופי דומה. סרטים בסגנון "סרט אפל" מצולמים בעיר, מציגים עולם מייאש, מלא פשע, בדידות, פחד, מוות וכדומה. בסרטים בסגנון "סרט אפל" יש לרוב תאורה עמומה, מפחידה ומלאת צללים. לרוב סרט אפל משופע בסצנות ליליות. הגיבור בסרטים אפלים נוטה להיות בודד וציני ופעמים רבות קרה לו בעבר אירוע קשה, שעיצב את דמותו או את סיפורו.

ב"פילם נואר", בצרפתית הסרט האפל, יהיה איש מקצוע שאישה פתיינית, יפה, מסתורית, בנעלי סטילטו עם עקב דקיק, סוחפת אותו לפשע, מסתבך ומשלם את המחיר, בעוד שהיא נעלמת עם השלל.

בדרך כלל יהיה בסרטים הללו ווייס אובר (Voice over), קריינות שבה הדמות הראשית שמספרת את מה שקרה.

סרטים אפלים הוצגו לרוב בשחור-לבן ונבעו מסרטי "הבלש הקשוח" שהיו נפוצים בארה"ב של שנות ה-30 במאה הקודמת. הם גם הושפעו מסרטים הגרמניים של שנות ה-20. בין המפורסמים שבהם ניתן למצוא את "הנץ ממלטה" שנעשה בשנת 1941 והיה הראשון בסגנון הזה. את האחרון בסרטים האפלים - "מגע של רשע", עשה אורסון וולס בשנת 1958.


הנה דוגמה לסרטון שמציג את כל המרכיבים של הסרט האפל:

http://youtu.be/aAZB2_yfHAs?t=5s


קטעים מסרטי פילם נואר:

https://youtu.be/K-GQCb1nMGY


וסרט שלם בסגנון "הסרט האפל" על "שוד הבנק של סנט לואיס":

http://youtu.be/ickpl67DVTs?long=yes

עד שנות השמונים שלטו בישראל הצעירה סרטים עממיים שבעיני רבים היו נלעגים, על אף שהם היו בעצם מלודרמות חברתיות מרתקות.

מעבר לבידור להמונים, באיזה שהוא מקום הסרטים הללו, שכונו "סרטי בורקס", הצביעו על הבדלי עדות ומעמדות בישראל ורמזו על השינויים החברתיים והפוליטיים שתעבור החברה הישראלית בעשורים הבאים.

כי לצד הפולקלור הישראלי המקומי על כל גווניו, סרטי הבורקס עסקו לא מעט בקונפליקט האשכנזי-מזרחי בישראל הצעירה. כל סרט הדגים בדרכו המשעשעת אספקט אחר שלו. "סאלח שבתי", כנראה הראשון שבהם, הציג את קשיי העלייה מצפון אפריקה. לעומתו "קזבלן" הדגים את הפערים המעמדיים בין העדות, בעוד "צ'ארלי וחצי" נטא אולי הבולט מתוך רבים מסרטי הבורקס שהציגו עד כמה מתנגדת המשפחה האשכנזית לחתן המזרחי של הבת העדינה והיפה שלהם.

עילגות לשון, מבטאים מזרחיים, קללות בערבית ותכונות רעות היו לא פעם המאפיינים והסימנים של דמות המזרחי, מי שבא מהשכונות העניות בסרטים הללו וגם בחיים ונאלץ לתמרן כדי להסתדר. הטובות? - פיקחות ויצירתיות בפתרון בעיות מצד מי שלא זכה להשכלה פורמלית אבל מצליח תמיד להסתדר.

האשכנזים, לעומת זאת, תוארו כמתנשאים, קרים, מחמיצי פנים ולא פעם משעממים. אם הבחורה בסרטים כמו "צ'ארלי וחצי" נמשכת לצ'ארלי, איש השכונות התחמן, חסר ההשכלה גם אם הפיקח ובעל הלב הגדול, היא לא תיגע אפילו במקל בבחור הגוץ שהוריה מנסים להדביק לה כבעל.

מצד שני האשכנזים בסרטי הבורקס הם המסודרים, בעלי הממון, מנהלי המפעל, היורשים ואלה שנוסעים במכונית מפוארת, במונחי התקופה. אבל לא פעם הם גם קמצנים ומביטים על העולם דרך חשבון הבנק שלהם.

עם ביטויים חצי פואטיים ומלאי פומפוזיות, כמו "ימשיך כבודו..." הוצג המזרחי כמחובר למקורות ולנימוס מופגן מארץ מוצאו, אבל כשהמשפחה האשכנזית מבקרת בביתו, קשה שלא לראות כיצד הם מסתייגים מה"מנהגים" המזרחיים שהם רואים ונשרפים מעודף החריף שבאוכל...

בסרטים הללו הרבו השחקנים, לא פעם גם נתנו להם הבימאים, לאלתר ולהשתטות, במה שלא פעם יהפכו בעתיד ל"קאלט", סרטי פולחן. כי סרטי הבורקס אולי הביאו קהל אבל לא ממש הכניסו כסף ובטח לא זכו להערכה.

ג'ורג' עובדיה, למשל, מגדולי היוצרים של הסרטים הללו, זכה באוסקר בצרפת אבל בארץ הוא נתפס כיוצר פחות נחשב מבימאים שעשו סרטים אמנותיים, שכמעט איש לא צפה בהם...

ה"נקמה" של הבורקס, אם אפשר לקרוא לה ככה, הגיעה שנים אחרי. כשבימי העצמאות החלו להקרין בערוצי הטלוויזיה דרך קבע דווקא את הסרטים הללו. כמו אוכל מנחם מבית אימא, ישבו הורים שחוו את הסרטים האלה בילדותם והתענגו עליהם. הם הראו לילדיהם ואלה התחברו, צפו שוב ושוב, לבד ובחבורות והחלו לצטט משפטים ודיאלוגים שלמים. השאר? - פולחן.


הנה סיפורם של סרטי הבורקס (עברית):

https://youtu.be/CstmsI0puKU


סצנת הביצים במסעדת השכונה מהסרט "צ'ארלי וחצי":

https://youtu.be/i0Sduu9TT74


"משפחת צנעני" תרמה את הדמות של הפרסי:

https://youtu.be/64Lg_PweR70


איכות הקלטה נמוכה הביאה לכך שהוסיפו כתוביות גם בשפת הדיבור, כאן מתוך "לופו":

https://youtu.be/dbe7XOQMVQ4


גבעת חלפון אינה עונה הפך לסרט פולחן:

https://youtu.be/Yv0oPXMIOyc


לא פעם נולדו להיטים בסרטי בורקס כמו המלודרמה "שרית":

https://youtu.be/7io-VffIMwo


ולסיום משעשע שמראה כמה השתנינו - גרסה פארודית, חדשה ומרתקת לסרט הפולחן "צ'ארלי וחצי" (עברית):

https://youtu.be/fj_aJHyqotw

שוטרים, בלשים, גנבים, רוצחים, נשים סקסיות, חזקות, בוגדות או נבגדות, משפטי מחץ ודיאלוגים שנונים, פנסי רחוב עמומים ברחובות ריקים ואפלים, צללים, אקדחים נשלפים, יריות מהדהדות ופריימים מעוצבים בשחור ולבן.

פילם נואר.

פִילְם נוּאָר (Film Noir) הוא שמו של סגנון בקולנוע המכונה בעברית "הסרט האפל". הסגנון אפיין מותחנים אמריקאיים שהופקו בשנות ה-40 וה-50 ומציגים בדרך כלל עולם מייאש, מלא עלילות פשע עמוסות פחד, רחובות אפלוליים, ריקנות, בדידות, מוות וכדומה.

במרכז כל סרט אפל כזה עומד גבר קשוח, גיבור שאינו חסר פגמים, האוחז במוסריות רחוקה משלמות. מולו תהיה תמיד האשה היפהפיה, הפאם פאטאל המסעירה מהסרטים, הסקסית והמסוכנת, שתסבך אותו בהמשך העלילה.

מבחינה קולנועית התאפיינו המותחנים הללו בצילום אקספרסיבי, מאוד קונטרסטי, מוצל ובצבעי שחור-לבן. הם מצולמים תמיד בעיר והתאורה בהם הייתה בדרך כלל עמומה, מפחידה ועמוסת צללים.

סרטי הפילם נואר משופעים בדרך כלל בסצנות ליליות והגיבורים בהם נוטים להיות בודדים, ציניים ולא חסרים פגמים, כולל מוסריים. בעברם כמעט תמיד יש אירוע קשה כלשהו, שעיצב את דמותם בסיפור.

בין סרטי הפילם נואר הידועים ניתן למצוא את ראשון הסרטים הללו והסרט הגדול בתולדות הז'אנר, "הנץ ממלטה", שביים ג'ון יוסטון בשנת 1941, לפי הספר של אחד מגדולי סופרי הפשע האמריקאיים דשיאל האמט. בוגרט מגלם בו את הבלש הקשוח סם ספייד, שאשה מסתורית שוכרת כדי שיגן עליה מגבר מאיים ובהדרגה נסחף אל מסכת מזימות ושקרים.

עוד סרט פילם נואר מסעיר ומוכר במיוחד הוא "האדם השלישי" שצולם בווינה ב-1949.

כאמור, סרטי ה"פילם נואר" צולמו לרוב בשחור-לבן. מקורם בסרטי "הבלש הקשוח", שהיו נפוצים בארה"ב של שנות ה-30 במאה הקודמת. הייתה בהם גם השפעה ניכרת של סרטים גרמניים משנות ה-20 והשפעה מסוימת של סרטי גנגסטרים אמריקניים.

השפעה רבה הייתה גם מהסרט "האזרח קיין" של אורסון וולס שאמנם אינו נחשב כ"סרט אפל", אך הרעיונות החזותיים שלו וקידום העלילה באמצעות קריינות-רקע (voice over) עברו לסרטי פילם נואר רבים. באופן סמלי, סרטו של וולס "מגע של רשע" משנת 1958 נחשב "הסרט האפל האחרון".

המונח "פילם נואר" בא מצרפתית ופירושו "סרט שחור".


הנה מאפייני הפילם-נואר:

http://youtu.be/HV7pzHnpqLE


קטע מסרט בסגנון הפילם נואר של סטנלי קובריק מ-1956:

http://youtu.be/V5Rzh8XjzHI


פרסומת בסגנון הפילם נואר:

http://youtu.be/jZ1-uWS5OSU


ותרגיל קולנועי בפילם נואר:

http://youtu.be/9cHNOIcYASA