הרגטיים (Ragtime) הוא אחד מהיסודות החשובים של מוסיקת הג'אז. זהו סגנון נגינה בפסנתר, שהפך פופולארי מאד בסוף המאה ה-19. הרגטיים שפירושו "מקצב של דמעות או סחבות" מאופיין בקצב לא-אחיד וכתוב בתווים.

אבי הסגנון היה פסנתרן מועדונים לא מוכר בשם סקוט ג'ופלין. הנגן המוכשר מהעיר סיינט לואיס המציא לבדו את הסגנון והיה ראשון וגדול מלחיני ונגני הרגטיים. בין יצירותיו המפורסמות נמנים "הבדרן" ו"רגטיים עץ-האדר". בסגנון התערבבו השפעות של שירי לכת ושל מוסיקה קלאסית, כגון קצב זוגי עם מנגינה בהדגשות לא צפויות (סינקופה).

בהמשך השפיע הרגטיים, ביחד עם הבלוז, הספיריטואלז והאילתורים, על הצורות הראשונות של מוסיקת הג'אז. מעניין לגלות שמסגנון מוסיקה קליל, ריקודי, פופולארי ומצליח מאד. נולד אחד הסגנונות המוסיקליים המורכבים והרציניים בתולדות המוסיקה.


הנה סיפורו של סקוט ג'ופלין, ראשון נגני הרגטיים:

https://youtu.be/ZDddxRUwIFc


ג'ופלין לילדים:

https://youtu.be/NgYFeoGHQC0


כך נולד הרגטיים:

http://youtu.be/rk-3owM_MpU


קדימון לסרט על סקוט ג'ופלין:

http://youtu.be/o5KIEdl8iec


דו-קרב פסנתרני רגטיים מתוך הסרט על חייו:

https://youtu.be/NOi9K7yZ6QA


ועיבוד לרגטיים של סקוט ג'ופלין:

http://youtu.be/Um_kIkgqGvA

מוסיקת הבלוז (Blues) נולדה כשירים עצובים של האפרו-אמריקנים בארה"ב. הסגנון נולד בתקופת השחרור מהעבדות ואחרי מלחמת האזרחים. מצבם של השחורים היה אז של חופש מהעבדות מצד אחד ומהצד השני מחסור כלכלי וגזענות איומה, מצד רבים מהלבנים של אמריקה.

בלוז הוא אחד מיסודות סגנון הג'אז. הדבר הבולט ביותר במוסיקת הבלוז הוא המשפט המוסיקלי החוזר בן 12 התיבות, לרוב בטמפו איטי.

הבלוז נולד הרבה לפניו אבל ויליאם כריסטופר הנדי מהעיר ממפיס נחשב על ידי רבים "אבי הבלוז". יצירות הבלוז הראשונות שזכו לפרסום היו שלו, ביניהן "ממפיס בלוז" (1912) ו"סיינט לואיס בלוז" (1914). המוסיקאים החשובים בתולדות הבלוז הם נגנים כמו ג'ון לי הוקר, מאדי ווטרס ובי. בי. קינג "מלך הבלוז". הזמרים הידועים בסי סמית ובילי הולידיי הם מהגדולים בשירת הבלוז.

בשנות ה-60 היה הבלוז כמעט מוסיקה מתה. ואז קרה למוזיקת הבלוז נס של ממש. באופן מוזר ואירוני הביאה "הפלישה הבריטית", אותה הצפה באמריקה של להקות רוק מצוינות מהאי הבריטי, להחזרת הבלוז. אותו בלוז שנולד באמריקה, חזר שוב ובגדול לזרם המרכזי והפופולארי של המוסיקה האמריקאית.

אריק ברדן, סולן להקת "החיות" הבריטית, אמר פעם "הושטנו את היד לפח האשפה של אמריקה ומצאנו בו תרבות"... ואכן, הצעירים הבריטים שאהבו מאד את הבלוז והרית'ם אנד בלוז הקצבי יותר, לימדו והרגילו בשנות ה-60 את המעריצים בכל העולם, אבל במיוחד באמריקה, לצרוך מוסיקה שחורה, על בסיס יומיומי.

לא פלא שבעקבות השינוי הזה יתחילו להתגלות גם באמריקה כוכבי ענק שחורים כמו ג'יימס בראון וג'ימי הנדריקס - כוכבי במה עם אנרגיות של חיות פרא וכישרון מאלוהים, חיבור שאמריקה כבר שכחה שהולך כל כך יפה ביחד...


מעבר לאופי המוסיקלי הייחודי שלו, המילה "בלוז" כבר מזמן הפכה שם גנרי למוסיקה כואבת ומלנכולית, מעין כותרת לסגנונות דומים בעולם. מהבלוז הפורטוגלי שנקרא "פאדו", דרך הרֶבֶּֿטִיקוֹ (Rebetiko), או הרמבטיקו של היוונים, שמכונה לא פעם "בלוז יווני", ממשיך בפלמנקו של ספרד, הסמבה בברזיל והטנגו בארגנטינה. כולם היו וזכו לכינוי "בלוזים".


מהו הבלוז:

http://youtu.be/JAt0L5TGuEY


הסבר על מוסיקת הבלוז בג'אז:

http://youtu.be/aBg_gQxAShM


תולדות הבלוז:

https://youtu.be/vnaorRAxhmU


"מלך הבלוז", הגיטריסט ביבי קינג, מנגן בלוז:

http://youtu.be/4Ny5ajCn0xw


קצת שירה והסברים על בלוז:

http://youtu.be/DXbclfmvSfU


והסבר מדהים לגיטריסטים איך לנגן סולו בלוז ברמה הגבוהה ביותר:

https://youtu.be/C8EAAVxvB4A?long=yes

דיקסילנד (Dixieland) הוא אחד הסגנונות הראשונים בג'אז. בתור ז'אנר שנולד מתזמורות הצעידה של דרום ארצות הברית, זה סגנון שהמקצב שלו הוא של מארש.

המאפיין הבולט של הדיקסילנד הוא אלתור של כמה כלי נגינה ביחד, כלומר כמה נגנים המאלתרים בו זמנית וכמו משוחחים ביניהם.

הכלים השונים המאלתרים בו זמנית יוצרים מוסיקה רב-קולית, פוליפונית וייחודית במוסיקה של המאה ה-20.

מקורו של הדיקסילנד בעיר האמריקאית ניו אורלינס. בעיר זו נפגשו התרבויות האפריקאית והאירופאית, זו של העבדים מאפריקה, על המוסיקה והקצב שלה, לבין הכלים של התרבות המערבית.

המפגש המוסיקלי הזה בתחילת המאה ה-20, של קצב אפריקאי וכלים מערביים, הוליד את הדיקסילנד. הוא נקרא אז לעיתים "הג'אז של ניו אורלינס" והיה הסגנון הראשון בג'אז שהוקלט על גבי תקליטים.

השיר הכי מוכר בסגנון הדיקסילנד הוא "כשהמלאכים צועדים בסך" ("When the Saints Go Marching In") שהתפרסם בביצועו של גדול מוסיקאי הג'אז ומי שהעביר אותו מסגנון מגזרי של שחורים למוסיקה פופולרית כל אמריקאית, החצוצרן וזמר הג'אז לואי ארמסטרונג.

תזמורות דיקסילנד מסורתיות התחלקו לשתי קבוצות נגנים. הראשונה היא יחידת הקצב, שכללה תופים, באס (קונטרבס או טובה) וכלי הרמוני (פסנתר או בנג'ו). השנייה היא מחלקת הנשיפה שכללה חצוצרות שניגנו את המנגינה, טרומבונים שניגנו קונטרפונקט וקלרינט (או סקסופון) שקישט את המנגינה.

באילתור בו-זמני של החצוצרה, הקלרינט והטרומבון הייתה נוצרת הפוליפוניה המופלאה של הדיקסילנד.

מקור השם דיקסילנד מהכינוי "דיקסי" שהוצמד לאזור הדרום-מזרחי של ארצות הברית עוד בתקופת מלחמת האזרחים.


הנה הרכב בסגנון הדיקסילנד על הדשא:

https://youtu.be/NpSR0oI5zy8


דיקסילנד אותנטי מפעם בשם "Lasses Candy":

https://youtu.be/n2Wa_gsUM6Q?t=5s


לואי ארמסטרונג מנגן עם להקתו את "כשהמלאכים צועדים בסך" בסגנון דיקסילנד:

https://youtu.be/wyLjbMBpGDA?t=9s


הרכב של מוסיקת דיקסילנד מאירופה:

https://youtu.be/pnPVExzm0DY


הרכב רחוב שמנגן דיקסילנד:

https://youtu.be/bvXQ6MBh_2s?t=4s


ובניו-אורלינס גם לווייה יכולה לכלול תזמורת דיקסילנד:

https://youtu.be/yt_pOf1QHDY

הספיריצ'ואלס או ספיריטואלז (Spirituals) היו שירי המרד והמחאה הדתיים של השחורים בארה"ב, בזמן שהיו עבדים. על פי רוב, עסקו הספיריטואלס בנושאים תנכ"ים ובהליכה בדרכיו של ישו הנוצרי, אך למעשה היו אלה שירי תקווה לשחרור מעול העבדות. לאחר השחרור מהעבדות בטאו שירי הספיריצ'ואלס תקווה לשיפור בחייהם כעבדים משוחררים בארה"ב הגזענית.

סגנון הג'אז הושפע מאד משירי הספיריטואלס. רבים מהם מושרים עד היום ונחשבים מעין שירי עם אמריקניים, ביניהם "הסתובבו מרכבות מתוקות", ו-"שלח את עמי" התפרסמו בזכות הרכבים קוליים כמו פיסק ג'ובילי (1871).

גם מוסיקת הגוספל נולדה משירי הספיריטואלז. הם נתנו את הבסיס הרגשני ומלא ההתלהבות, שכל כך אופייני לקהילות העבדים מאפריקה, למזמורים הנוצריים שהם שרו בכנסיות שלהם. הספיריטואלז הדתיים, שנתנו מעט נחמה בעיתות המצוקה של העבדים שהם היו, שולבו עם המקצבים והלחנים של סגנונות המוזיקה החילוניים שלהם, כמו הבלוז והרגטיים ויצרו ביחד מצד אחד את הג'אז ומצד שני את מוסיקת "הגוספל השחור".


הנה הספיריטואל הידוע "הסתובבו מרכבות מתוקות":

http://youtu.be/ljup8cIRzIk


עוד ספיריצ'ואל "אני בא אלוהים":

http://youtu.be/OsQ6mxGIjRw


והספיריטואל "שלח נא את עמי" שחיבר בין העבדים לסיפור העבדות היהודית במצרים (עברית):

http://youtu.be/I7iYh88tb58

ריקוד הסווינג (Swing dance) הוא למעשה קבוצה של כמה ריקודי סווינג. אלה היו כמה ריקודים ייחודיים שכוללים את ריקודי הצ'רלסטון, הלינדי הופ ועוד.

בין השנים 1920 ל-1940 נהגו לרקוד אותם לצלילי מוסיקת הסווינג, המוסיקה לריקודים שנוגנה בידי התזמורות הגדולות ("ביג בנדס"). המוסיקה הזו, שנולדה והתפתחה בניו-אורלינס ובשכונת הארלם בניו-יורק, הפכה לסגנון הבולט ביותר של מוסיקת הג'אז, ברחבי ארצות הברית של אותם ימים.

ממש כמו מוסיקת הסווינג, גם ריקוד הסווינג התבסס על מקצבים אפרו-אמריקאיים שנשמרו ועברו התפתחות בדרום ארה"ב, אזור בו התרכזו הרבה עבדים לשעבר.

הריקודים הללו נתנו מקום רב לאלתור ולביטוי אישי והתאפיינו באנרגיה ושמחה. באותן שנים האהדה לריקודי הסווינג הניבה את מה שכונה אז "שיגעון הסווינג". רבים נהגו לרקוד אז את הסווינג, כשתזמורות הביג-בנד שידרו ברדיו ובטלוויזיה של אותם ימים הופעות סווינג שלמות שאיפשרו להמונים לרקוד לצליליהן.

אפילו בגרמניה הנאצית של היטלר רקדו אז סווינג, למורת רוחו של הדיקטטור שנלחם בתנועת הנוער המחתרתית שכינתה את עצמה "נערי הסווינג". חבריה הסתכנו אז במוות, כשנהגו להפר את החוק הגרמני ולרקוד סווינג אמריקאי (ראו בתגית "נערי הסווינג").

עם עליות וירידות, אבל באופן מתמיד יחסית, נמשכה ההתלהבות מהריקודים לצלילי המוזיקה הסוחפת הזו, עד לשנות ה-40.

התקופה שאחרי תום מלחמת העולם השנייה הביאה לדעיכה הדרגתית וברורה של ריקודי הסווינג. אחרי המלחמה ובהתאם לשינויים במוסיקה הפופולארית, החליפו ריקודי הרוק-אנד-רול את הסווינג בתור הלהיט החדש ברחבות הריקודים. כמו מוסיקת הרוקנרול, גם הריקודים הללו שאבו מריקודי הסווינג, גם תנועות וגם אנרגיה והתלהבות.

לירידת קרנו של הריקוד הביאה גם ירידתה של מוסיקת הסווינג כסגנון הג'אז המוביל, לטובת סגנון הביבופ (Bebop) שכבש את עולם הג'אז בשנות ה-50.

בשנות ה-80 החלו רקדנים להחיות את הריקוד. במיוחד היו פעילות בכך קבוצות רקדנים בארצות שונות, כולל ארצות הברית, אנגליה ושוודיה. בעזרת רקדני עבר שלימדו וחיברו אותם למסורת הגדולה ההיא, הן הצליחו להחיות את הסווינג ולהביאו שוב להצלחה יחסית ולפעילות הנמשכת גם היום.

באופן מסוים עברו מאז ריקודי הסווינג התפתחות וכיום נכללים בהם גם ריקודי ג'אז המקוריים שנוהגים לרקוד לבד (סולו) וריקוד הבלוז האיטי.


הנה ריקודי הסווינג:

https://youtu.be/mHANNkKBSNU


כך זה נראה בקולנוע:

https://youtu.be/TOPSETBUgvQ


והיום:

https://youtu.be/26-1t15R_MU


להקת ריקוד מקצועית בתל אביב:

https://youtu.be/QNppCfa_oRs


ופרסומת ללהקת סווינג בלונדון:

https://youtu.be/SjxwotSIbsk

סווינג הייתה מוסיקה לריקודים שנוגנה בידי התזמורות הגדולות ("ביג בנדס"). הסווינג התפתח בין שנות ה-20 וה-40 של המאה הקודמת באמריקה, כולל בשנות מלחמת העולם השנייה.

את הסווינג ניגנו התזמורות מעיבודים כתובים ומדוייקים וכמעט ללא אילתורים. זו הייתה מוסיקה פופולארית ביותר ומנצחי ומנהיגי התזמורות הללו היו הכוכבים הגדולים של התקופה.

על תזמורות הג'אז הללו ניצחו גדולי הג'אז של התקופה, ביניהם פלטשר הנדרסון, צ'יק ווב, בני גודמן, דיוק אלינגטון, קאונט בייסי וגלן מילר - מי שהפך הכוכב הגדול והמצליח ביותר של עידן התזמורות. בתזמורות הסווינג הגדולות ישבו רבים מהנגנים שבהמשך יהפכו לכוכבי הג'אז הגדולים, לאחר שהתזמורות הגדולות יירדו, לטובת הרכבים קטנים ומצליחים יותר.

רבים נהגו לרקוד אז את הסווינג. תזמורות הביג בנד שידרו בטלוויזיה של אותם ימים הופעות סווינג שלמות וההמונים רקדו. כשהתזמורות הללו נדדו בארצות הברית להופעות, התגלה למוסיקאים שהם יצרו את המוסיקה והריקוד האמריקאים החדשים.

אפילו לגרמניה הנאצית הגיע הסווינג בגדול, כשתנועת נוער מחתרתית שכינתה עצמה "נערי הסווינג" נהגה לרקוד סווינג, בניגוד לחוק הגרמני ולתיעוב של הנאצים כנגד מוסיקה אמריקאית והסתכנה בכך במוות (קראו על כך באאוריקה בתגית "נערי הסווינג")...

כיום הסווינג נחשב לאחד מאבות הרוקנ'רול ולמנבא של ההצלחה העצומה שלה תזכה מוסיקת הרוק בכלל.


הנה הסבר על הסווינג:

https://youtu.be/31JgwfP15kw


תולדות מוסיקת הסווינג:

http://youtu.be/F9B44JUwr74


תזמורות הסווינג הגדולות:

http://youtu.be/IebackS9RPc?t=5s


גם היום יש מי שממשיכים את המסורת:

https://youtu.be/cY0ZZkBOHaU


ובעולם הבידור הגלובלי הסווינג כבר מזמן הפך לסטייל - כאן ביוון:

https://youtu.be/pKGSOAqvmUw

בשנות ה-20 של המאה הקודמת פרצה מוסיקת הסווינג לעולם והפכה לדבר הכי אופנתי שיש. ביצעו אותה ה"ביג בנדס", התזמורות הגדולות של הג'אז, בנות 20 נגנים ויותר.

אבל הסווינג הייתה רק חלק מתופעת הביג בנד ג'אז (Big Band). זה עתיד להפוך לסגנון של ג'אז נוצץ ומהוקצע, מוסיקה בידורית מעובדת ומתוזמרת היטב, שבוצעה בידי תזמורות גדולות, בעיבודים כתובים ומדוייקים וכמעט ללא אילתורים.

את העיבודים והקומפוזיציות לתזמורות הגדולות כתבו להן הכותבים הטובים של התקופה. חלק גדול מהם היו המנצחים של התזמורות הללו - מי שגם היו כוכבי התקופה. לא מעט מהם עתידים להיחשב מגדולי הג'אז. ביניהם מפורסמים במיוחד כדיוק אלינגטון, קאונט בייסי, פלטשר הנדרסון, בני גודמן, וודי הרמן וצ'יק ווב. עוד רבים אחרים מכוכבי הג'אז בעתיד עתידים לבוא מקרב הנגנים של התזמורות הגדולות.

תקופת הפריחה של ה"ביג בנדס" הייתה משנות ה-20 ועד תחילת שנות ה-50. עם הזמן הלכו הביג בנדס וירדו, כשמחליפים אותן הקומבוז (Combo), הרכבים קטנים ומצליחים שיהיו להקות הג'אז המצליחות החדשות.


הנה תולדות מוסיקת הסווינג והתזמורות הגדולות:

http://youtu.be/F9B44JUwr74


אחד מהלהיטים הגדולים של גלן מילר ותזמורתו, "In the Mood":

https://youtu.be/IebackS9RPc


הנה ביצוע של תזמורתו של דיוק אלינגטון:

https://youtu.be/qDQpZT3GhDg


וריקודי הסווינג שאותם ליוו התזמורות הגדולות, הביג בנדס:

https://youtu.be/mHANNkKBSNU?t=4s

בין "ביבופ רקיד" ל"שיבה למקורות", ז'אנר הג'אז "הארד-בופ" (Hard bop) הוא סוגת ג'אז, ז'אנר שנולד מהביבופ, שמתפתח באמצע שנות ה-50 ונותר פופולרי עד אמצע שנות ה-60.

הארד בופ בא לפתור את בעיית הפופולריות של הביבופ, שאם אפשר לומר את זה בעדינות, לא הייתה בשמיים. הרי הרכבי הביבופ די "עפו על עצמם" ומאוד נהנו מהמוסיקה שהם ביצעו על הבמה, אבל הקהל התחבר פחות. יש שיאמרו אפילו "הרבה פחות"...

על הביבופ היו שאמרו אז ש"הביבופ יותר סגר מועדונים מאשר פתח..." כלומר, הסגנון המורכב, הווירטואוזי והמאוד מתוחכם הזה, מבית היוצר של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, ייצר אמנם צבע ייחודי, אמנותי, עם מרכיב קצב מהיר וחזק במיוחד, אבל לא דיבר אל הקהל של הג'אז כמו שהתחבב על מי שביצעו את הג'אז.

אז במקום השכלתנות של הביבופ, שהיה בה משהו לבן, נולד ההארד בופ. זה היה ז'אנר שאפיינה אותו מוסיקה יותר תקשורתית, ישירה, חסכונית בצלילים, מעובדת יותר, גרובית, רקידה ולא פחות חשוב - נגישה ומעניינת למאזינים.

גם ההרכב גדל. את ההארד בופ ביצעו בהרכבים מעט יותר גדולים מהקומבו האופייני של רביעיות הביבופ, מה שתמיד מוסיף עניין לקהל.

גם המוסיקה ב"הרד בופ" מעובדת יותר, מנוגנת באווירה בלוזית משהו, יותר שחורה ולא מעט בהשפעת ההתעוררות של מחאות השחורים בארצות הברית באותה תקופה. היא הכילה מרכיבים מוסיקליים שמזכירים מרכיבי גוספל מהכנסיות של השחורים באמריקה וגם מרכיבים קליטים ורקידים שבאים מסגנונות "שחורים", כמו ה-Fאנק, רית'ם אנד בלוז וממוסיקת ה"סול" המתפתחת אז.

ועדיין, בהארד בופ היו עדיין גם מרכיבי ג'אז שבאו מהביבופ סטייל צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי. החיבור הזה ביניהם ובין הבלוזיות השחרחרה מעניק להרד בופ צבע ייחודי, שגם משתלב יפה במרכיב הקצב הדומיננטי מאוד שהוריש לו הביבופ.


#מי מניעים את הז'אנר?
הדמות המרכזית שמניעה את סוגת ההארד בופ החדשה הוא המתופף ארט בלייקי (Art Blakey), הנחשב לדמות המשמעותית שהובילה את הסגנון. הוא נחשב לאחד מהמתופפים המשפיעים בתולדות הג'אז ומנהיג ההרכב מיתולוגי של "הג'אז מסנג'רס של ארט בלייקי". אומרים שנסיעה שלו ב-1948 לאפריקה חשפה אותו למקצבים פוליריתמיים ששינו את האופן בו הוא ניגן. אותה השפעה אפריקאית, ביחד עם הבלוז, הרית'ם אנד בלוז והביבופ, הם שהחלו טת המסע להארד בופ, שהוא היה מאבותיו.

חשוב לציין גם את הוראס סילבר, מהמוסיקאים המרכזיים בהארד בופ. הוא ניגן בהרכב הראשון של המסנג'רס ועם הזמן הקים הרכב משלו.

בנוסף לבלייקי ולסילבר, משתתפים בחגיגת ההארד בופ גם דקסטר גורדון, לי מורגן, קליפורד בראון, האנק מובלי, בני גולסון, פרדי האברד, ג'ון קולטריין, מקס רוץ', סוני רולינס ואחרים.

חברת התקליטים שהכי מזוהה עם ההארד בופ הייתה "בלו-נוט".


עיבוד אופייני להארד בופ של "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:

https://youtu.be/ZOs43uxpbqk


המסנג'רס של ארט בלייקי ב"דת דר":

https://youtu.be/EfGDTGBHM9M


"וויספר נוט" שלהם מעובד מ-1958:

https://youtu.be/JN6vCdmOV-Q


הוראס סילבר:

https://youtu.be/dCFPP1ERil0


דקסטר גורדון ב"ליידי בירד":

https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ


ו"סוויט האני בי" של לי מורגן:

https://youtu.be/21OET-loXCY

זה קרה במועדון מינטונ'ז שבמנהטן, בתחילת שנות ה-40. כאן נפגשו מספר נגני ג'אז מצוינים, כמו הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן דיזי גילספי, שביחד עם אמנים כמו ארט טייטום, תלוניוס מונק וצ'ארלי כריסטיאן, עמדו ליצור סגנון ג'אז חדש.

זה היה סגנון ה"בִּיבּוֹפּ" (BeBop), ז'אנר חדשני, מסעיר והרפתקני, משהו אחר מכל מה שחובבי הג'אז הכירו עד אז.

איש מהם לא חשב אז שזו תהיה תחילת המהפכה שתשנה את עולם הג'אז לחלוטין. שבמקום הג'אז ה"מסורתי", שעסק עד אז ב"לבדר" את הקהל, עתיד הבי בופ להפוך לז'אנר מרכזי בג'אז ולקחת את הג'אז לעולם של אמנות ויצירה.

הביבופ התבסס על הרכבים הקטנים שכונו "קומבו" וכללו מ-2 ועד 5 נגנים, בדגש על ארבעה. הוא הציג שפה מלודית והרמונית חדשה בג'אז.

אמנם מייסדיו המשיכו לאלתר על אותם סטנדרטים, שירי הג'אז והקטעים שכל ג'אזיסט מנגן ושהם עצמם ניגנו בתזמורות הביג-בנד שבהן היו חברים, אבל הם הירבו לכתוב גם קטעים מקוריים ואילתרו בצורה חופשית, מהירה ומתקדמת הרבה יותר מקודמיהם.

האילתור התבסס בביבופ על ההרמוניות ולא על המנגינה כבעבר. בביבופ נולדו אקורדים עשירים מאי-פעם, עם דרגות זרות לסולם, פיתוחים של הדרגות הבסיסיות (שנייה ורביעית) והרכבי אקורדים חדשים, כמו 9, 11 ו-13.

גם באילתורים וגם במנגינות שחיברו, פרצו אמני הביבופ את הסולמות לטובת הרבה צלילים זרים לסולם, עם מוסיקה מופשטת יותר, כרומטית ומפותלת מאד. המקצבים אופיינו בסווינג מהיר, כשתוף הבאס מנגן בסינקופות ופחות "מסודר" מתוף הבאס של הסווינג והביג בנד. המתופף גם מרבה להקיש בתוף הסנייר בחופשיות. חוץ מהתופים והבאס, שנשארו יחידים ב"החזקת הקצב", מלווים הכלים האחרים את הסולן בהדגשות ותגובות חופשיות וסינקופטיות ביותר.

סגנון "הביבופ" היה גם מוסיקלי וגם חברתי. שכן הייתה בו גם התרסה וגאווה. נוצרה שם מעין תת-תרבות שחורה, כשבצד המוסיקה החדשה של פארקר, גילספי וחבריהם, הם החלו גם לבדל את עצמם מבחינה חברתית מהנגנים הלבנים ומסגנון הנגינה שלהם. היה להם סגנון חברתי חדש, עם לבוש אופייני שכלל כובעי ברט, משקפי קרן וסלנג מיוחד. אפילו שמות היצירות שלהם נשמעו שונים מהרגיל.

מלכתחילה נתקל סגנון הביבופ בהתנגדות רבה. רבים ראו בו איום על הסדר שנוצר בג'אז, שכן בביבופ ניגנו והופיעו השחורים על הבמות ובהרכבים, ממש כמו הלבנים. זאת בניגוד לעשורים הקודמים שבהם הם הופלו לרעה לעומת נגני הג'אז הלבנים. אבל בהדרגה הלכה ההתנגדות וירדה. עד תחילת שנות ה-50, היה הביבופ לסגנון מצליח ואהוד על המוסיקאים. בהדרגה הפך מה שנולד כתנועת ג'אז מחתרתית בניו-יורק, לסגנון הג'אז המועדף על מרבית אמני הג'אז הצעירים. הוא הפך את הג'אז מעולם של בידור להמונים ומוסיקה לריקודים, לאמנות של ממש. בעשורים הבאים עתיד הביבופ להפוך לבסיס שממנו יצמחו מרבית סגנונות הג'אז המודרני.

כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים רוב נגני הג'אז. הוא גם היווה השראה לתרבות נגד נוספת, כשגיבורי הביבופ, דוגמת צ'ארלי פרקר, מיילס דיוויס ותלוניוס מונק, הפכו בעשורים הבאים לגיבוריהם של משוררי הביט והשפיעו בכך על ה"ביטניקים" של דור הביט.


כך שינה הביבופ את הג'אז והפך אותו מורכב ואינטלקטואלי מבעבר (עברית):

https://youtu.be/Os9XkxybCrs


הנה הביבופ:

https://youtu.be/NlfLBdKtemY?t=16s


אבות הביבופ, הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן האגדי דיזי גילספי:

https://youtu.be/4PiKHAEcEvM


צ'ארלי פארקר בסקסופון אלט עם אורניתולוג'י:

https://youtu.be/H00oDcOs4kM?t=6s


דיזי גילספי מספר על הולדת הביבופ:

https://youtu.be/30LDSn5uioA


ורשימה של כמה קטעים מומלצים להאזנה מהטובים של זרם הביבופ:

https://youtu.be/DPRoGqITZZw?t=3s

קר, Cool מלא אוויר. זה היה הרעיון הבסיסי שהוביל בשלהי שנות ה-40 את כניסת הג'אז הקר, קוּל ג'אז (Cool Jazz). מתחילת שנות ה-40 ועד אמצע שנות ה-50 הפך הג'אז הקריר הזה לפופולרי מאוד.

זו המהפכה השנייה בה יפצח איש שלושת המהפכות בג'אז, החצוצרן ומנהיג הלהקות מיילס דיוויס. הוא הראה ליוצרים ונגני ג'אז רבים את הדרך.


#מה הדרך לקוּל ג'אז?
בקוּל ג'אז מורידים אנרגיה, נכנסים פנימה ומתעמקים בחקר המוסיקה המופלאה שמאפשר הג'אז.

הז'אנר הקריר הזה הוא תגובה ומהפך ל"בִּי בּוֹפּ" המהיר, סוער, אנרגטי וממש לוהט, שצמח באותן שנים בניו יורק והחוף המזרחי וסחף את הג'אז למקום ההפוך.

אם בביבופ כיכבו אז וירטואוזים דוגמת צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, מיילס של סוף שנות הארבעים ראה מקום לרכך את הביבופ המהיר, להאט אותו, להוריד אנרגיה וליצור את הז'אנר החדש בג'אז. כך נולד ה-Cool Jazz, "הג'אז הקר", העמוק באופיו וכמובן המגניב, שגם חובבים פחות מיומנים התחברו אליו.

זה התחיל בסדרת ההקלטות שמיילס הקליט לאלבום The Birth of the Cool וזכה גם לשם נגדי לנטייה הגאוגרפית של הביבופ, "ג'אז החוף המערבי".

ביחד עם מוסיקאים נוספים שהחלו לעשות קוּל ג'אז, כמו סטן גץ ודייב ברובק ופול דזמונד, הביא מיילס באותם ימים את הג'אז למקום חדש ולדעת רבים גם טוב, במיוחד יחסית לתקופה שבה הג'אז מתחיל להיות מאוים על ידי מוסיקה קליטה, בדגש על מוסיקת הפופ והרוקנ'רול המצליחים, ההולכים ומשתלטים על הרדיו ומתחילים לדחוק אותו לירכתי הבמה והתרבות הפופולרית.

לצד ההצלחות של מיילס עם הג'אז הקר שלו, בלטו ענקים נוספים, כולל נגן הסקסופון סטן גץ, הרביעייה של הפסנתרן דייב ברובק, עם נגן הסקסופון פול דסמונד, מי שגם חיבר את המצליחה ביצירות שלהם, "Take Five" המפורסמת ואחרים.

אחר כך גם ייצא ממנו הליטוף של הג'אז הרך, Smooth Jazz, אבל זה כבר סיפור או שמא אילתור אחר...


#איך לזהות את הביבופ לעומת הקוּל ג'אז?
אפשר לראות את ה"קול ג'אז" וה"ביבופ" בתור המלח והפלפל של סגנונות הג'אז. אחד רגוע והוגה והשני חריף ומתרגש. הראשון מעמיק והשני מתפרץ, הקול קר והביבופ חם. אם הראשון יושב על כורסה, השני הוא על קוצים - סוער ונחפז.

אם נגני ביבופ בולטים בסולואים מהירים ואלתורים טכניים עד וירטואוזיים, הקול ג'אזיסטים עוסקים יותר בעומק הצליל, בביטוי והאיכות של הדברים. הראשונים הם כמו צעירים שנלהבים מההצלחה והשניים נוטים להרגיע ולומר בצלילים "לאט לך, תן לחשוב על זה, ברו!"

הסולואים בשניהם מתאפיינים אמנם בשינויי המנגינה ובאילתור על בסיס ההרמוניה, כלומר האקורדים המקוריים, אבל לקול ג'אז, הרגוע יחסית, אין אפילו מעט מה"סערה" האינטנסיבית שמביא איתו הביבופ לנגינה.

גם מתופפי כל סגנון שונים בנגינתם. בעוד מתופף ביבופ מרבה לנגן במקצבים מהירים ובצלילי תופים חדים שמפיקים מקלות התיפוף שלו, מתופף קול ג'אז משתמש לא פעם במברשות, לתיפוף רגוע ומלטף, רך יותר, מבליט את עצמו פחות.


הסבר של הג'אז הקר (Cool Jazz):

https://youtu.be/1WRvn66FwBc


"Take five" של רביעיית דייב ברובק:

https://youtu.be/tT9Eh8wNMkw


אז מה? - "So what?" מקטעי הקוּל ג'אז המפורסמים של מיילס:

https://youtu.be/zqNTltOGh5c


סטן גץ מנגן את "Misty" הקוּלי:

https://youtu.be/P3qS363m7-w


וגם "בופליסיטי" הוא קוּל ג'אז נהדר:

https://youtu.be/w6vuBL9eQbs