שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה הסיפור של Round midnight?
זה אחד הסטנדרטים הכי ידועים ואהובים במוסיקת הג'אז ומיצירות הג'אז המבוצעות והמשפיעות בכל הזמנים. חיבר אותו בשנת 1943 אחד מגדולי הפסנתרנים והמלחינים בתולדות הג'אז, ת'לוניוס מונק.
ו"ראונד מידנייט" (Round midnight) הוא אחד מסטנדרטי הג'אז המוקלטים ביותר שהלחין מוזיקאי ג'אז, עם מגוון מרשים של ביצועים שיצרו אמני ג'אז מובילים לאורך השנים.
כפי שמרמז שמו, הקטע Round midnight מצטיין באווירה מלנכולית ומהורהרת, שהיא כל כך מתאימה ומדויקת לשעות הקטנות של הלילה.
הוא ידוע גם במבנה ההרמוני הייחודי שלו, עם אקורדים שהם לא תמיד שגרתיים, מעברים כרומטיים מרתקים ומורכבות ועומק מוסיקלי, מאפשר "Round Midnight" למבצעים גמישות ומרחב גדול לאלתור ולפרשנות אישית בביצוע.
גם בשל כך, הסטנדרט הזה נחשב לאתגר עבור נגני ג'אז ועבור מוסיקאים רבים בתולדות הג'אז הוא היווה נקודת ציון משמעותית בקריירה.
את אחת ההקלטות המוקדמות ביותר של "Round Midnight" הקליט החצוצרן דיזי גילספי. באותו ביצוע יצר דיזי גם את האינטרו והקודה שהפכו כמעט בלתי נפרדים מהסטנדרט. שותפים לדיזי בהרכב שהקליט אותו אז היו לאקי תומפסון בסקסופון טנור, מילט ג'קסון - ויברפון, אל הייג - פסנתר, ריי בראון בבאס וסטן לוי בתופים.
בשנת 1993, בדיוק 50 שנה לאחר שנכתב, נוסף ביצוע שהוקלט על ידי החמישייה של מונק - לקראת הקבלה שלו אל היכל התהילה של הגראמי.
#הסרט Round Midnight
הסטנדרט הזה כיכב בסרט צרפתי מצוין שנשא את שמו, Round Midnight (בעברית "דקה לחצות"). הסרט התמקד בחיי נגן סקסופון אמריקאי בסצנת הג'אז בפריז של שנות ה-50 ובקשר עמוק ומורכב שמתפתח במהלכו.
הסרט הנהדר הצטיין בחיבור מצוין בין ביצועי ג'אז נהדרים וצילום קולנועי מרהיב, שלכדו היטב את החיים והאווירה הנוגה, אך תמיד רומנטית, של לילות פריז.
בתפקיד הראשי בסרט ובהופעת הקולנוע יחידה שלו, כיכב נגן הסקסופון שהוא עצמו מגדולי הג'אז, דקסטר גורדון. את הסרט יצר הבמאי הצרפתי המפורסם ואוהב הג'אז, ברטרן טברנייה (Bertrand Tavernier).
הסרט האותנטי ומרגש, התכתב עם חייהם של שניים מגדולי הג'אז, לסטר יאנג ובאד פאוול. הוצגו בו היטב היחסים האופייניים שבין אמנים אמריקאים לתרבות האירופאית של התקופה, לצד מבט על נושאים כמו גלות וחברות בין-תרבותית, לצד התמכרויות והקרבה של אמנים לטובת אמנותם.
הסרט, שהפך כמעט מיד לקלאסיקה, קיבע סופית גם את "Round Midnight" כאחת מאבני היסוד של הרפרטואר הג'אזי וכסמל לתקופה חשובה בתולדות הז'אנר.
פסקול הסרט, שזכה באוסקר על המוסיקה שלו, נחשב מהפסקולים היפים בהיסטוריה של הקולנוע והפך לאחד מאלבומי הג'אז הידועים בתולדות הג'אז. בין המבצעים בסרט נכללו מוסיקאי ג'אז נהדרים ובתוכם דקסטר גורדון, הרבי הנקוק, בובי מקפרין, וויין שורטר, ג'ון מקלוהן, רון קרטר, בילי היגינס, טוני וויליאמס, צ'ט בייקר ולונט מקי.
הנה מעט ממה שלא מספרים בריל בוק לגבי "ראונד מידנייט":
https://youtu.be/vzI3MQ9JF-Q
דיזי גילספי באחת ההקלטות הראשונות של הסטנדרט מ-1946:
https://youtu.be/WWiLCMGvqQA
המושלם של ת'לוניוס מונק, עם דיזי, סוני וארט בלייקי:
https://youtu.be/1gQuSdoN1nA
הביצוע של הרכב הגיטריסט הענק ווס מונטגומרי:
https://youtu.be/MOm17yw__6U
ובובי מקפרין שר את Round Midnight בסרט הג'אז הנפלא שהסטנדרט גם מככב בו:
https://youtu.be/w4nVDKeVxok
הקדימון של הסרט בשם זה:
https://youtu.be/JFIOUdVSTQw
מהם הסטנדרטס או ה"סטנדרטים" בג'אז?
ה"סטנדרטס" (Jazz standards) הם אוסף של שירים מוכרים לנגני ג'אז, המאפשרים לנגנים לנגן אותם יחד, גם אם לא ניגנו יחד בעבר, בלי צורך להתאמן ביחד או לתאם משהו מראש, חוץ מבחירת השיר.
ג'אז היא מוסיקה של ביצועים. באופן גס אפשר לומר שהוא כזה. בניגוד לרוק ופופ, למשל, שהם סגנונות של מבצעים גדולים, אותם כוכבים ולהקות שזוכים לתהילה בזכות יכולותיהם ופחות בשל שיר או קטע כזה או אחר.
הג'אז היא מוסיקה של ביצועים, גם בניגוד למוסיקה הקלאסית, שהיא מוסיקה של היוצרים. "המאסטרים הגדולים" דוגמת באך, מוצרט, בטהובן ועוד רבים וטובים, הם אלה שעל כתפיהם מונח הקנון הקלאסי כולו. הביצועים חשובים, אבל חשיבותם בפרשנות שנותנים המבצעים ליצירות הקאנוניות של גדולי הקלאסיקה.
אז הג'אז, לעומת כל אלה, היא לפני הכל מוסיקה של ביצועים לסטנדרטים. ה"סטנדרטס" הפכו ללחנים שהם חלק מהקנון הג'אז. אם תרצו זה משהו כמו "ספר תפילות", שכל מבצע ג'אז מכיר או חייב להכיר, כדי לתקשר עם נגני ג'אז אחרים.
זה לא אומר, אגב, שבג'אז אין מוסיקה מקורית ומעולה שנוצרת כל הזמן. כל גדולי הג'אז יצרו גם לחנים ועיבודים מדהימים, שנותרו אחריהם בהקלטות ותווים שאותם ילמדו ויבצעו מאות שנים קדימה, כל מי שמתיימרים להיות מבצעים מעולים.
אבל אלו מהם שהפכו לסטנדרטים יהיו אלה שכל אחד בג'אז יתאמץ וישלוט בהם בעל-פה וברמת ביצוע גבוהה.
מדובר במנגינה עם ליווי, שיחסית קל לזכור ולנגן ברגע מהראש. האילתורים, שבאים אחרי שמנגנים את מנגינת הסטנדרט בפתיחה (מה שנקרא "Head"), יווצרו ברגע, על המקום, כשכל נגן בתורו מאלתר באימפרוביזציה. האילתור הזה, אגב, נובע מהמנגינה, אבל גם מהרמוניה - האקורדים שמלווים אותה.
המשמעות הבסיסית של הסטנדרטים בג'אז מתבטאת בכך שכל נגן ג'אז שמכבד את עצמו יודע לנגן אותם ולאלתר עליהם.
#החשיבות של הסטנדרטים
אין הרבה חשיבות ל"סטנדרטס" (Jazz standards). אלו לחנים, שיותר מהחשיבות המוסיקלית שלהם לכשעצמם, הם פשוט פופולריים מאוד לביצוע ואילתור בקרב נגני וזמרי ג'אז.
החשיבות שלהם לנגני ג'אז לא מקבילה למשהו אחר בהיסטוריה של המוסיקה. במקור מדובר היה בשירי מחזות זמר מברודוויי, בעיקר כאלו שנכתבו ב"סמטת טין פאן" בידי המוסיקאים והכותבים שהועסקו בה אז וכתבו כמו מפס ייצור של שירים, לצד להיטי פופ אמריקאים שמוסיקאי ג'אז נהנו לנגן ולאלתר עליהם. אליהם נוספו עם הזמן לא מעט קטעים שהפכו לקלאסיקות ג'אז ונכתבו על ידי הג'אזיסטים הגדולים, כמו דיוק אלינגטון, דיזי גילספי, צ'ארלי פארקר, מיילס דייויס, ת'לוניוס מונק וג'ון קולטריין וכדומה.
כך הלכו הביצועים והתרבו, כשעם הזמן נוספו עוד ועוד הקלטות מהופעה או מאולפן של השירים הללו. אחד אחרי השני, הם נכנסו לאסופת הסטנדרטס והפכו לנכסי צאן ברזל של עולם הג'אז.
אם במוסיקת פופ ורוק נחשבות "גרסאות הכיסוי", מה שנקרא "קאברים", פחות מוערכות מהיצירה האישית של האמן המבצע (ראו כמה סינגר סונגרייטרים מוערכים לעומת זמרים שמזמינים שירים אצל כותבים או מבצעים קאברים), בג'אז זה עובד אחרת.
לסטנדרטים חשיבות רבה בעולם הג'אז. כל אחד מהם בוצע ולא פעם גם הונצח באלבום מוקלט, באלפי גרסאות. זה נעשה על ידי גדולי אמני הג'אז במהלך ההיסטוריה, כשאלפי הביצועים המוקלטים של סטנדרט כזה הם מגוונים מאוד מבחינה סגנונית וכלית, מה שהופך אותם למפורסמים מאוד בקרב אמני הג'אז ושוחרי הג'אז, שלא מוטרדים כלל מהעובדה שאת "השיר הזה" הם שמעו כבר המון פעמים.
הגרסה או הביצוע של הסטנדרט הם המרגשים ופחות הסטנדרט עצמו, גם כשהוא יפהפה.
אז הסטנדרט הוא התקן של הג'אז. בגלל זה הוא נקרא "סטנדרט". הוא גם כלי תקשורת בין אמנים ובזה יש לו משמעות רבה. הרי בעולם של הג'אז כסגנון שהוא מזמן כבר עולמי, יכול נגן ג'אז שייקלע לעיר רחוקה או לארץ זרה לעלות על הבמה, בהחלטה של רגע. הוא מצטרף לנגני הג'אז המקומיים ומספיק שהם יסכמו ברגע על סטנדרט או כמה כאלה שינגנו ביחד והם כבר מנגנים, מתואמים ביניהם, כאילו הם מכירים ומנגנים יחד שנים.
מוסיקה ללא גבולות. זה מה שהסטנדרטים מאפשרים למבצעי ג'אז. תקשורת מיידית עם כל דומיהם, בכל פינה בעולם.
וכשהסטנדרטס הם "התפילות" שיודע נגן הג'אז לומר בכל שעה, אז צריך גם את התנ"ך... או במקרה של הג'אז את הספר שזכה לשם "Real Book". הספר הזה הוא משהו בין אסופה של לחנים לספר לימוד מהיר למתחילים. נכללים בו כל הקטעים הפופולריים לביצוע בג'אז. ה"ריל-בוק" מכיל את מאות הסטנדרטים של הג'אז וכל נגן מקצועי שולט בו או צריך לשלוט בו על בוריו.
הנה מוסיקאי ג'אז מסביר על הסטנדרטס:
https://youtu.be/N4dqIUc1WoM
שיר מחזמר שהפך לסטנדרד ג'אז:
https://youtu.be/8d9cD_Es9k4
הסטנדרט הנפלא Round Midnight שכתב ת'לוניוס מונק - בביצוע הרביעייה שלו:
https://youtu.be/-yg7aZpIXRI
"עלי שלכת" (Autumn Jazz), מהסטנדרטים המפורסמים ביותר:
https://youtu.be/TWsOERt6Gxw
מינוס 1 - ליווי של סטנדרט לתרגול הנגינה - במקרה הזה של "עלי שלכת":
https://youtu.be/Xjf2kiDO19Y
וה"ריל בוק" (Real book), הספר בו מרוכזים כל הג'אז סטנדרדס שג'אזיסט נוהג להכיר:
https://youtu.be/-4JR00GY3PA?long=yes
מה הפך את טייק פייב לקטע ג'אז כה פופולארי?
טייק פייב (Take 5), בעברית "קחו חמש", הוא ללא ספק קטע הג'אז המפורסם ביותר של דייב ברובק (Dave Brubeck) וההרכב שלו "רביעיית ברובק". הוא הוקלט על ידי הרביעיה לאלבומם Time Out.
היצירה, או בואו נאמר הקטע, שנחשב כיום לסטנדרט ג'אז מהפופולריים ביותר, הוקלט בשנת 1959, באולפני קולומביה שבניו יורק.
מילולית, שם הקטע "Take Five" הוא משחק מילים שמחבר בין המשקל של היצירה, משקל 5/4, לביטוי נפוץ בעולם הבידור של ארצות הברית להפסקה של חמש דקות "טייק פייב!" אומר מנהל החזרה, למשל, למשתתפים.
דבר מעניין בקטע הוא השימוש שעושה "טייק פייב" במשקל הנדיר והלא שגרתי של 5/4 בג'אז. Take Five לא היה הראשון במשקל זה, אבל חשוב לומר שהוא הביא אותו לראשונה להצלחה משמעותית, הן בקרב חובבי הג'אז והן בציבור הרחב.
בואו רגע לביצוע הראשון של Take Five לפני קהל. זה היה בשנת 1959, במועדון הלילה "וילג' גייט" שבניו יורק. בזמן שטייק פייב מנוגן, ממש כמו ב"סימפוניית הפרידה" של יוזף היידן, עזב כל אחד מחברי הרביעייה של ברובק את הבמה, מיד כשסיים לנגן את הקטע שלו. הסיבה חביבה - חסרי ההרכב רצו להשאיר את הבמה לג'ו מורלו, המתופף שלהם, כך שיוכל להפגין בסיום את היכולות שלו בתיפוף סולו, במשקל חמישה הרבעים, כשכל הבמה שלו וכל האוזניים והעיניים עליו.
אופייני מאוד לקטע היא המלודיה לסקסופון שמבוססת על סולם בלוז, מלווה בפסנתר המלווה עם אוסטינטו (חזרה עיקשת) על שני אקורדים שחוזרים שוב ושוב ובסיום שלו סולו התופים המרשים של המתופף.
מאז יצא, הפך Take Five ללהיט ענק והתמקם במקומות גבוהים במצעדי המכירות, כולל התמקמות סמלית בין חמשת הגדולים של מצעד התקליטים האמריקאי. עד היום הוא גם נחשב לסינגל הג'אז המכניס ביותר בכל הזמנים.
רבים חושבים שדייב ברובק הוא גם מי שכתב את הקטע הכל כך ידוע ואהוב הזה. מי שלמעשה כתב אותו היה דווקא הסקסופוניסט פול דזמונד. אגב, אותו דזמונד, מלחין Take Five, הוריש במותו את זכויות התמלוגים של כל יצירותיו, כולל טייק פייב כמובן, לצלב האדום האמריקאי.
הנה טייק פייב (Take Five) המפורסם:
https://youtu.be/tT9Eh8wNMkw
דייב ברובק מסביר שהמקצב של טייק פייב בא מהסוסים שאביו הקאובוי גידל:
https://youtu.be/SuUhBfN6TNY
בהופעה:
https://youtu.be/PHdU5sHigYQ?t=3s
ביצוע קולי מרהיב של אל ג'ארו:
https://youtu.be/hhq7fSrXn0c
כרמן מקריי:
https://youtu.be/uEMzWuvUX44
ואפילו הסימפסונים בעניין:
https://youtu.be/7i6vcmXdJMM
סטנדרטים
זה אחד הסטנדרטים הכי ידועים ואהובים במוסיקת הג'אז ומיצירות הג'אז המבוצעות והמשפיעות בכל הזמנים. חיבר אותו בשנת 1943 אחד מגדולי הפסנתרנים והמלחינים בתולדות הג'אז, ת'לוניוס מונק.
ו"ראונד מידנייט" (Round midnight) הוא אחד מסטנדרטי הג'אז המוקלטים ביותר שהלחין מוזיקאי ג'אז, עם מגוון מרשים של ביצועים שיצרו אמני ג'אז מובילים לאורך השנים.
כפי שמרמז שמו, הקטע Round midnight מצטיין באווירה מלנכולית ומהורהרת, שהיא כל כך מתאימה ומדויקת לשעות הקטנות של הלילה.
הוא ידוע גם במבנה ההרמוני הייחודי שלו, עם אקורדים שהם לא תמיד שגרתיים, מעברים כרומטיים מרתקים ומורכבות ועומק מוסיקלי, מאפשר "Round Midnight" למבצעים גמישות ומרחב גדול לאלתור ולפרשנות אישית בביצוע.
גם בשל כך, הסטנדרט הזה נחשב לאתגר עבור נגני ג'אז ועבור מוסיקאים רבים בתולדות הג'אז הוא היווה נקודת ציון משמעותית בקריירה.
את אחת ההקלטות המוקדמות ביותר של "Round Midnight" הקליט החצוצרן דיזי גילספי. באותו ביצוע יצר דיזי גם את האינטרו והקודה שהפכו כמעט בלתי נפרדים מהסטנדרט. שותפים לדיזי בהרכב שהקליט אותו אז היו לאקי תומפסון בסקסופון טנור, מילט ג'קסון - ויברפון, אל הייג - פסנתר, ריי בראון בבאס וסטן לוי בתופים.
בשנת 1993, בדיוק 50 שנה לאחר שנכתב, נוסף ביצוע שהוקלט על ידי החמישייה של מונק - לקראת הקבלה שלו אל היכל התהילה של הגראמי.
#הסרט Round Midnight
הסטנדרט הזה כיכב בסרט צרפתי מצוין שנשא את שמו, Round Midnight (בעברית "דקה לחצות"). הסרט התמקד בחיי נגן סקסופון אמריקאי בסצנת הג'אז בפריז של שנות ה-50 ובקשר עמוק ומורכב שמתפתח במהלכו.
הסרט הנהדר הצטיין בחיבור מצוין בין ביצועי ג'אז נהדרים וצילום קולנועי מרהיב, שלכדו היטב את החיים והאווירה הנוגה, אך תמיד רומנטית, של לילות פריז.
בתפקיד הראשי בסרט ובהופעת הקולנוע יחידה שלו, כיכב נגן הסקסופון שהוא עצמו מגדולי הג'אז, דקסטר גורדון. את הסרט יצר הבמאי הצרפתי המפורסם ואוהב הג'אז, ברטרן טברנייה (Bertrand Tavernier).
הסרט האותנטי ומרגש, התכתב עם חייהם של שניים מגדולי הג'אז, לסטר יאנג ובאד פאוול. הוצגו בו היטב היחסים האופייניים שבין אמנים אמריקאים לתרבות האירופאית של התקופה, לצד מבט על נושאים כמו גלות וחברות בין-תרבותית, לצד התמכרויות והקרבה של אמנים לטובת אמנותם.
הסרט, שהפך כמעט מיד לקלאסיקה, קיבע סופית גם את "Round Midnight" כאחת מאבני היסוד של הרפרטואר הג'אזי וכסמל לתקופה חשובה בתולדות הז'אנר.
פסקול הסרט, שזכה באוסקר על המוסיקה שלו, נחשב מהפסקולים היפים בהיסטוריה של הקולנוע והפך לאחד מאלבומי הג'אז הידועים בתולדות הג'אז. בין המבצעים בסרט נכללו מוסיקאי ג'אז נהדרים ובתוכם דקסטר גורדון, הרבי הנקוק, בובי מקפרין, וויין שורטר, ג'ון מקלוהן, רון קרטר, בילי היגינס, טוני וויליאמס, צ'ט בייקר ולונט מקי.
הנה מעט ממה שלא מספרים בריל בוק לגבי "ראונד מידנייט":
https://youtu.be/vzI3MQ9JF-Q
דיזי גילספי באחת ההקלטות הראשונות של הסטנדרט מ-1946:
https://youtu.be/WWiLCMGvqQA
המושלם של ת'לוניוס מונק, עם דיזי, סוני וארט בלייקי:
https://youtu.be/1gQuSdoN1nA
הביצוע של הרכב הגיטריסט הענק ווס מונטגומרי:
https://youtu.be/MOm17yw__6U
ובובי מקפרין שר את Round Midnight בסרט הג'אז הנפלא שהסטנדרט גם מככב בו:
https://youtu.be/w4nVDKeVxok
הקדימון של הסרט בשם זה:
https://youtu.be/JFIOUdVSTQw
ה"סטנדרטס" (Jazz standards) הם אוסף של שירים מוכרים לנגני ג'אז, המאפשרים לנגנים לנגן אותם יחד, גם אם לא ניגנו יחד בעבר, בלי צורך להתאמן ביחד או לתאם משהו מראש, חוץ מבחירת השיר.
ג'אז היא מוסיקה של ביצועים. באופן גס אפשר לומר שהוא כזה. בניגוד לרוק ופופ, למשל, שהם סגנונות של מבצעים גדולים, אותם כוכבים ולהקות שזוכים לתהילה בזכות יכולותיהם ופחות בשל שיר או קטע כזה או אחר.
הג'אז היא מוסיקה של ביצועים, גם בניגוד למוסיקה הקלאסית, שהיא מוסיקה של היוצרים. "המאסטרים הגדולים" דוגמת באך, מוצרט, בטהובן ועוד רבים וטובים, הם אלה שעל כתפיהם מונח הקנון הקלאסי כולו. הביצועים חשובים, אבל חשיבותם בפרשנות שנותנים המבצעים ליצירות הקאנוניות של גדולי הקלאסיקה.
אז הג'אז, לעומת כל אלה, היא לפני הכל מוסיקה של ביצועים לסטנדרטים. ה"סטנדרטס" הפכו ללחנים שהם חלק מהקנון הג'אז. אם תרצו זה משהו כמו "ספר תפילות", שכל מבצע ג'אז מכיר או חייב להכיר, כדי לתקשר עם נגני ג'אז אחרים.
זה לא אומר, אגב, שבג'אז אין מוסיקה מקורית ומעולה שנוצרת כל הזמן. כל גדולי הג'אז יצרו גם לחנים ועיבודים מדהימים, שנותרו אחריהם בהקלטות ותווים שאותם ילמדו ויבצעו מאות שנים קדימה, כל מי שמתיימרים להיות מבצעים מעולים.
אבל אלו מהם שהפכו לסטנדרטים יהיו אלה שכל אחד בג'אז יתאמץ וישלוט בהם בעל-פה וברמת ביצוע גבוהה.
מדובר במנגינה עם ליווי, שיחסית קל לזכור ולנגן ברגע מהראש. האילתורים, שבאים אחרי שמנגנים את מנגינת הסטנדרט בפתיחה (מה שנקרא "Head"), יווצרו ברגע, על המקום, כשכל נגן בתורו מאלתר באימפרוביזציה. האילתור הזה, אגב, נובע מהמנגינה, אבל גם מהרמוניה - האקורדים שמלווים אותה.
המשמעות הבסיסית של הסטנדרטים בג'אז מתבטאת בכך שכל נגן ג'אז שמכבד את עצמו יודע לנגן אותם ולאלתר עליהם.
#החשיבות של הסטנדרטים
אין הרבה חשיבות ל"סטנדרטס" (Jazz standards). אלו לחנים, שיותר מהחשיבות המוסיקלית שלהם לכשעצמם, הם פשוט פופולריים מאוד לביצוע ואילתור בקרב נגני וזמרי ג'אז.
החשיבות שלהם לנגני ג'אז לא מקבילה למשהו אחר בהיסטוריה של המוסיקה. במקור מדובר היה בשירי מחזות זמר מברודוויי, בעיקר כאלו שנכתבו ב"סמטת טין פאן" בידי המוסיקאים והכותבים שהועסקו בה אז וכתבו כמו מפס ייצור של שירים, לצד להיטי פופ אמריקאים שמוסיקאי ג'אז נהנו לנגן ולאלתר עליהם. אליהם נוספו עם הזמן לא מעט קטעים שהפכו לקלאסיקות ג'אז ונכתבו על ידי הג'אזיסטים הגדולים, כמו דיוק אלינגטון, דיזי גילספי, צ'ארלי פארקר, מיילס דייויס, ת'לוניוס מונק וג'ון קולטריין וכדומה.
כך הלכו הביצועים והתרבו, כשעם הזמן נוספו עוד ועוד הקלטות מהופעה או מאולפן של השירים הללו. אחד אחרי השני, הם נכנסו לאסופת הסטנדרטס והפכו לנכסי צאן ברזל של עולם הג'אז.
אם במוסיקת פופ ורוק נחשבות "גרסאות הכיסוי", מה שנקרא "קאברים", פחות מוערכות מהיצירה האישית של האמן המבצע (ראו כמה סינגר סונגרייטרים מוערכים לעומת זמרים שמזמינים שירים אצל כותבים או מבצעים קאברים), בג'אז זה עובד אחרת.
לסטנדרטים חשיבות רבה בעולם הג'אז. כל אחד מהם בוצע ולא פעם גם הונצח באלבום מוקלט, באלפי גרסאות. זה נעשה על ידי גדולי אמני הג'אז במהלך ההיסטוריה, כשאלפי הביצועים המוקלטים של סטנדרט כזה הם מגוונים מאוד מבחינה סגנונית וכלית, מה שהופך אותם למפורסמים מאוד בקרב אמני הג'אז ושוחרי הג'אז, שלא מוטרדים כלל מהעובדה שאת "השיר הזה" הם שמעו כבר המון פעמים.
הגרסה או הביצוע של הסטנדרט הם המרגשים ופחות הסטנדרט עצמו, גם כשהוא יפהפה.
אז הסטנדרט הוא התקן של הג'אז. בגלל זה הוא נקרא "סטנדרט". הוא גם כלי תקשורת בין אמנים ובזה יש לו משמעות רבה. הרי בעולם של הג'אז כסגנון שהוא מזמן כבר עולמי, יכול נגן ג'אז שייקלע לעיר רחוקה או לארץ זרה לעלות על הבמה, בהחלטה של רגע. הוא מצטרף לנגני הג'אז המקומיים ומספיק שהם יסכמו ברגע על סטנדרט או כמה כאלה שינגנו ביחד והם כבר מנגנים, מתואמים ביניהם, כאילו הם מכירים ומנגנים יחד שנים.
מוסיקה ללא גבולות. זה מה שהסטנדרטים מאפשרים למבצעי ג'אז. תקשורת מיידית עם כל דומיהם, בכל פינה בעולם.
וכשהסטנדרטס הם "התפילות" שיודע נגן הג'אז לומר בכל שעה, אז צריך גם את התנ"ך... או במקרה של הג'אז את הספר שזכה לשם "Real Book". הספר הזה הוא משהו בין אסופה של לחנים לספר לימוד מהיר למתחילים. נכללים בו כל הקטעים הפופולריים לביצוע בג'אז. ה"ריל-בוק" מכיל את מאות הסטנדרטים של הג'אז וכל נגן מקצועי שולט בו או צריך לשלוט בו על בוריו.
הנה מוסיקאי ג'אז מסביר על הסטנדרטס:
https://youtu.be/N4dqIUc1WoM
שיר מחזמר שהפך לסטנדרד ג'אז:
https://youtu.be/8d9cD_Es9k4
הסטנדרט הנפלא Round Midnight שכתב ת'לוניוס מונק - בביצוע הרביעייה שלו:
https://youtu.be/-yg7aZpIXRI
"עלי שלכת" (Autumn Jazz), מהסטנדרטים המפורסמים ביותר:
https://youtu.be/TWsOERt6Gxw
מינוס 1 - ליווי של סטנדרט לתרגול הנגינה - במקרה הזה של "עלי שלכת":
https://youtu.be/Xjf2kiDO19Y
וה"ריל בוק" (Real book), הספר בו מרוכזים כל הג'אז סטנדרדס שג'אזיסט נוהג להכיר:
https://youtu.be/-4JR00GY3PA?long=yes
טייק פייב (Take 5), בעברית "קחו חמש", הוא ללא ספק קטע הג'אז המפורסם ביותר של דייב ברובק (Dave Brubeck) וההרכב שלו "רביעיית ברובק". הוא הוקלט על ידי הרביעיה לאלבומם Time Out.
היצירה, או בואו נאמר הקטע, שנחשב כיום לסטנדרט ג'אז מהפופולריים ביותר, הוקלט בשנת 1959, באולפני קולומביה שבניו יורק.
מילולית, שם הקטע "Take Five" הוא משחק מילים שמחבר בין המשקל של היצירה, משקל 5/4, לביטוי נפוץ בעולם הבידור של ארצות הברית להפסקה של חמש דקות "טייק פייב!" אומר מנהל החזרה, למשל, למשתתפים.
דבר מעניין בקטע הוא השימוש שעושה "טייק פייב" במשקל הנדיר והלא שגרתי של 5/4 בג'אז. Take Five לא היה הראשון במשקל זה, אבל חשוב לומר שהוא הביא אותו לראשונה להצלחה משמעותית, הן בקרב חובבי הג'אז והן בציבור הרחב.
בואו רגע לביצוע הראשון של Take Five לפני קהל. זה היה בשנת 1959, במועדון הלילה "וילג' גייט" שבניו יורק. בזמן שטייק פייב מנוגן, ממש כמו ב"סימפוניית הפרידה" של יוזף היידן, עזב כל אחד מחברי הרביעייה של ברובק את הבמה, מיד כשסיים לנגן את הקטע שלו. הסיבה חביבה - חסרי ההרכב רצו להשאיר את הבמה לג'ו מורלו, המתופף שלהם, כך שיוכל להפגין בסיום את היכולות שלו בתיפוף סולו, במשקל חמישה הרבעים, כשכל הבמה שלו וכל האוזניים והעיניים עליו.
אופייני מאוד לקטע היא המלודיה לסקסופון שמבוססת על סולם בלוז, מלווה בפסנתר המלווה עם אוסטינטו (חזרה עיקשת) על שני אקורדים שחוזרים שוב ושוב ובסיום שלו סולו התופים המרשים של המתופף.
מאז יצא, הפך Take Five ללהיט ענק והתמקם במקומות גבוהים במצעדי המכירות, כולל התמקמות סמלית בין חמשת הגדולים של מצעד התקליטים האמריקאי. עד היום הוא גם נחשב לסינגל הג'אז המכניס ביותר בכל הזמנים.
רבים חושבים שדייב ברובק הוא גם מי שכתב את הקטע הכל כך ידוע ואהוב הזה. מי שלמעשה כתב אותו היה דווקא הסקסופוניסט פול דזמונד. אגב, אותו דזמונד, מלחין Take Five, הוריש במותו את זכויות התמלוגים של כל יצירותיו, כולל טייק פייב כמובן, לצלב האדום האמריקאי.
הנה טייק פייב (Take Five) המפורסם:
https://youtu.be/tT9Eh8wNMkw
דייב ברובק מסביר שהמקצב של טייק פייב בא מהסוסים שאביו הקאובוי גידל:
https://youtu.be/SuUhBfN6TNY
בהופעה:
https://youtu.be/PHdU5sHigYQ?t=3s
ביצוע קולי מרהיב של אל ג'ארו:
https://youtu.be/hhq7fSrXn0c
כרמן מקריי:
https://youtu.be/uEMzWuvUX44
ואפילו הסימפסונים בעניין:
https://youtu.be/7i6vcmXdJMM
