שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה מיוחד בסימפוניה התשיעית של בטהובן?
את הסימפוניה התשיעית של בטהובן (Beethoven's 9th Symphony) הציג המלחין באביב 1824, בווינה. מאחורי לודוויג ון בטהובן, מי שנחשב אז גדול מלחיני אוסטריה וגרמניה, היו כבר 8 סימפוניות שהטביעו חותם של ממש בתולדות המוסיקה הקלאסית ותולדות האמנות המערבית. אבל הסימפוניה הזו הייתה משהו אחר לחלוטין.
נתחיל בכך שאת הסימפוניה הזו הוא הלחין בטהובן 12 שנים לאחר שחיבר את הסימפוניה השמינית שלו. בשנים האלה הוא עבר תהליכים אישיים מטורפים. היו אלה שנים שבהן סבל הגאון ממחלות שונות, נקלע למצוקה נפשית חמורה והסתבך בתביעות משפטיות. אבל לפני הכל - במהלך השנים הללו הוא איבד כמעט לגמרי את שמיעתו והפך למעשה לחירש.
במהלך אותן שנים הוא אמנם יצר והתנסה בכתיבה של יצירות במבנים ובמגוון סוגים אחרים. אבל ההבשלה שעבר הביאה אותו בסופו של דבר למהפכה של ממש בסימפוניה הקלאסית ולכתיבה של יצירה מסוג חדש. כן, בפרק האחרון של הסימפוניה התשיעית והגדולה שלו בטהובן מכניס מקהלה ומשלב זמרים. ב"אוֹדָה לשמחה" (An die Freude), שיר בו מודגש האידאל של חברה אנושית שוויונית, חברה מלאת שמחה ואחווה בין בני-האדם.
חילול הקודש, היו שאמרו, כתבו או הטיחו בו. אין כמו הסימפוניה למלכת היצירות הכליות והסימפוניות. איך הוא מעז להכניס לתוכה את הצד הווקאלי שהוא כל כך זר לה.
אבל ההמונים והמבקרים היו צריכים להמתין מעט ולהתרגל למחשבה שבטהובן התקדם וקידם את הצורה הסימפונית ואת המוסיקה הקלאסית אל עבר עידן חדש. ואכן, הייתה זו ה"אוֹדָה לשמחה" מהפרק הרביעי בסימפוניה התשיעית שלו, אותו שיר וקטע קולי מהמם, שהפכה את בטהובן לא רק גאון ווירטואוז אלא גם למהפכן. כאן הוא מתגלה כאמן שלא קופא על השמרים ומביא שינוי טקטוני לאחת הצורות השמרניות של המוסיקה האירופית הקלאסית.
התזמורת הסימפונית, המקהלה והזמרים משתלבים בסימפוניה הזו כל כך טוב עד שהם יוצרים שלימות. זו מושלמות מהפכנית, פורצת דרך, אם תרצו זו פצצת אטום של כישרון עילאי, מהול בסבל אנושי וכאב, אבל אוהב אדם, שמח בחלקו ובחייו - בפרק הרביעי של הסימפוניה הזו מגיע בטהובן לשיאו, בהרמוניה נפלאה בין היצירה הכלית לבין העומק הקולי שהוא הוסיף לה באודה המפורסמת הזו.
מאז ביצוע הבכורה שלה הפכה התשיעית שלו לאחת מיצירות המופת של בטהובן. היא גם מהיצירות המפורסמות והנערצות ביותר ברפרטואר של המוסיקה המערבית. אבל המעניין ביותר הוא שאין כמו ה"תשיעית" לסמל את התקופה הרומנטית, שבטהובן, במו צליליו, נחשב למבשר שלה ולזה שהעביר את המוסיקה האירופית מהתקופה הקלאסית אליה.
ואגב, המוסיקה של הפרק הרביעי והמהפכני מהסימפוניה התשיעית של בטהובן משמשת מאז שנת 1985 בתור ההמנון הרשמי של האיחוד האירופי. ללא מילים, בשל מגוון השפות של מדינות האיחוד, אבל עם המון יופי מלודי שמתבקש.
הנה הסימפוניה התשיעית של בטהובן:
https://youtu.be/PSxJ3gfjp38?t=8
האודה לשמחה:
https://youtu.be/MsZGY4v3USw
פלאש מוב ברחוב נהדר שלה:
https://youtu.be/cxLbmnvMWM0
הביצוע הגדול ביותר עם 10,000 זמרים בעיר אוסקה שביפן:
https://youtu.be/ITzeRSJQtB4
וגיל שוחט מספר על הסימפוניה התשיעית (עברית):
https://youtu.be/FTFEllMD2E4?long=yes
מה הסוד של הסימפוניה ה-7 של בטהובן?
המלחין הנודע לודוויג ואן בטהובן אמר שהסימפוניה השביעית שלו היא הטובה ביותר שהוא כתב. היא נולדה בקיץ 1812, כשבטהובן (Beethoven) נפש בעיירת הנופש טפליץ ורשם בחופזה את תווי הסימפוניה ה-7 שלו.
כשבטהובן כותב את הסימפוניה השביעית שלו הוא כבר כבד שמיעה, כמעט חרש לחלוטין. ובכל זאת הוא יוצר יצירה שנשמעת כאילו כתבה אדם שחי בצלילים.
הביצוע הראשון של השביעית של בטהובן נערך בדצמבר 1813 בווינה, לטובת חיילים פצועים ממלחמות נפוליאון (Napoleonic Wars). בטהובן ניצח על היצירה בעצמו ולפי עדויות מהתקופה הוא כל כך נסחף במוסיקה, עד כדי כך שקפץ באוויר ברגעי השיא וכמעט נפל מהבמה.
הפרק השני של השביעית של בטהובן עורר התלהבות כל כך גדולה עד שהקהל דרש מהתזמורת לנגן אותו שוב. זה קרה לעיתים רחוקות באותה תקופה. מה הסוד? התשובה קשורה לרעיון פשוט שבטהובן דחף אל הקצה: קצב (Rhythm).
אם בסימפוניות קלאסיות אחרות, הקצב שימש רקע נייטרלי שעליו נוחתות מנגינות יפות. בסימפוניה ה-7, בטהובן הופך את הסדר. הקצב ב"שביעית" הוא הגיבור הראשי. כבר בפרק הראשון, מוטיב קצבי קצר חוזר שוב ושוב, מתנפח, צובר עוצמה ויוצר מתח שרק גדל. המאזין לא כל כך שומע מנגינה, אלא כוח תנועתי שלא מרפה.
המלחין ריכרד וגנר (Richard Wagner) אמר עליה שזוהי הסימפוניה שהפכה את הריקוד לאמנות מוחלטת. זו לא הייתה מחמאה ריקה. הפרקים מאורגנים כמו ריקוד עם שותף: לפעמים מזרזים, לפעמים מאטים, לפעמים מהססים. הגוף מגיב לפני שהשכל מבין.
הפרק השני והקסום של היצירה הזו בנוי על רצף קצבי אחד בלבד שנמשך כמעט לכל אורכו: שני קצרים, אחד ארוך. זהו. אבל בטהובן לקח את הרצף הפשוט הזה והלביש אותו בשכבות קול, מינור עצוב שמתבהר למאז'ור שמח. כך נוצר מה שרבים מגדירים כאחת מנקודות השיא הרגשיות בכל הרפרטואר הסימפוני.
מה שמדהים במיוחד הוא שבטהובן לא הסתמך על מנגינות בלתי נשכחות כדי לגעת בלב. שלא כמו בסימפוניה ה-5 עם 4 התווים האגדיים, כאן אין ציטוט שאפשר לזמזם ברחוב. במקום מלודיה מדהימה, היצירה עובדת דרך החזרה, הדיוק, העוצמה שמשתנה ללא אזהרה.
בטהובן הוכיח בסימפוניה השביעית שלו שמוסיקה לא חייבת לספר סיפור מלודי כדי לעורר רגש עמוק. מספיק לנגן שוב ושוב בקצב הנכון, בהרמוניה ובעוצמה המדויקים, כדי לספר סיפור שאנו כמאזינים נתקשה לשכוח.
הנה סיפור כתיבתה של הסימפוניה השביעית:
https://youtu.be/jdBSbyk3t5Q
לאונרד ברנשטיין מסביר את היצירה
https://youtu.be/_HHIb9tcc9c
האלגרטו מהפרק השני המפורסם כפי שהוא משתלב בקולנוע ובסדרות:
https://youtu.be/WB_iBo-XEPk
תהליך כתיבת השביעית של בטהובן:
https://youtu.be/Fo8C9qIO_mw
והביצוע המלא של הסימפוניה השביעית של בטהובן בביצוע הפילהרמונית בניצוחו של פנחס צוקרמן:
https://youtu.be/bX_3hO-W0KE?long=yes
מה זו סימפוניית האלף?
בשנת 1909 הניף המלחין היהודי הדגול גוסטב מאהלר את מקל הניצוח ו-1000 נגנים וזמרים החלו לבצע את היצירה שהוא עצמו הגדיר "יצירתי הגדולה ביותר". כיום אמנם לא נדרשים באמת אלף מבצעים כדי לנגן ולשיר אותה, אבל הסימפוניה ה-8 של מאהלר זכתה לכינוי "סימפוניית האלף" בזכות גודל ההרכב שנכתבה לו והממדים של התזמורת, המקהלה וקבוצת הסולנים שהשתתפה בה.
בעיני המלחין הייתה הסימפוניה ביטוי אופטימי לרוח האדם ולגאולה שבאהבה. לכן השוו אותה לא פעם לסימפוניה התשיעית של בטהובן, עוד יצירה נשגבת המוקדשת לרוח האדם.
הנה ביצוע בישראל של סימפוניית ה-1000 של מאהלר:
http://youtu.be/nZAqHni_eJQ
וביצוע הפרק המסיים מהסימפוניה הענקית:
http://youtu.be/9WhNn6zxqVg
איך כתב שוסטקוביץ' סימפוניה בלנינגרד ההרוסה?
הסימפוניה ה-7 ( Shostakovich: The War Music, Symphony #7) של שוסטקוביץ', נקראת סימפוניית "לנינגרד", על שם העיר הנצורה במלחמת העולם השנייה, שבעצם ניצחה את הצבא הגרמני, לאחר שקטעה את שרשרת הניצחונות שלו, קטלה את מרבית חייליו בחזית ברוסית והביאה אותו אל מסע התבוסה הגדול שלו, אל מול החורף הרוסי.
הסימפוניה הזו נכתבת בעיר לנינגרד, כשהיא במצור ותחת איום של השמדה. היא בוצעה לראשונה בעיר הנצורה עצמה, בזמן בו תושביה חוו את רגעיהם הקשים ביותר.
לנינגרד באותו שלב היא עיר עצובה, הרוסה ונואשת לעזרה שלא מגיעה. הנגנים, כמו שאר תושביה, מורעבים ורבים מהם מזכירים במראה שלהם שלדים מהלכים. כשאין בה אוכל, החשמל מזמן לא קיים, בכל יום מתים עוד תושבים מקור ומרעב ואפילו כלי הנגינה שלהם חלודים.
אבל דווקא אז, מתכנסים אותם מוסיקאים בעיר ההרוסה ומנגנים, ליטרלי לצלילי ההפגזות הגרמניות, את ביצוע הבכורה של הסימפוניה של שוסטקוביץ'. חלק מחבריהם לתזמורת כבר נהרגו או מתו ממחלות, אבל הם לא נרתעו ועשו את הכל כדי לתת למוסיקה לדבר ולומר את דברה, כנגד האלימות, האכזריות והאימה של המפלצת הנאצית.
בהמשך הוברחו למערב תווי הסימפוניה ומיקרופילם שהציג את הנסיבות בהן היא נכתבה ובוצעה לראשונה. אלה התפרסמו והפכו אותה לסמל של התנגדות לנאציזם ולתוקפנות הנאצית. היא הפכה אז ובצדק להצהרה מוסיקלית מובילה, סמל ההתנגדות האמנותית והשאיפה לחיים.
המנצח הרוסי הנודע גרגאייב אמר פעם שהמסר של הקונצרט הזה לגרמנים היה שהם לא ינצחו ארץ שבה מוסיקאים שהם כמעט מתים מסוגלים לנגן קונצרט בכורה של יצירה כזו, יצירה שעניינה הוא ניצחון. ואכן, אחרי מצור גרמני של 3 שנים על לנינגרד ומיליון וחצי מתושבי לנינגרד שנספו, מנצחים העיר ההרוסה ותושביה את היטלר ואת חייליו האכזריים.
את שוסטקוביץ' עצמו, אגב, הפכה הסימפוניה הזו למפורסם וממש לידוען עולמי. הסימפוניה תיוותר לשנים רבות סמל מוסיקלי עוצמתי להתנגדות הרוסית לפשיזם הנאצי והמלחין עצמו יחבר את הסימפוניה ה-13 שלו, יצירה לה יקרא "באבי יאר" ותוקדש ליהודים שנרצחו בשואה.
הנה סיפורה של הסימפוניה ה-7 של שוסטקוביץ':
https://youtu.be/eB__vPsfGXU
הנושא המפורסם מסימפוניית "לנינגרד":
https://youtu.be/RgTfPAON4_s
שוסטקוביץ מנגן קטעים מהסיפוניה בפסנתר:
https://youtu.be/nOKL_q-Ribs
ופודקסט על סימפוניית בלנינגרד ומה שליווה אותה:
https://youtu.be/Ad64YLnnRvk?t=6m55s&long=yes
מה בין בטהובן למלחמת העולם השנייה?
המלחין הנודע לודוויג ואן בטהובן לא יכול היה לדעת שהמוטיב המפורסם מהסימפוניה החמישית שלו יהפוך לסמל הניצחון על ארצו, מאות שנים אחרי מותו. זה קרה כששירות השידור הבריטי ה-BBC נהג לפתוח בו את מהדורות החדשות שלו במהלך מלחמת העולם השנייה.
הסיבה ששירות השידור בחר באות מוסיקלי שלקוח מתוך יצירת מופת של בן העם הגרמני דווקא, היא מעניינת מאד. היא אמנם קשורה גם לכך שהמלחין כתב את הסימפוניה הזו בתקופה שבה היה נחוש לנצח מכות גורל קשות שניחתו עליו מכל עבר, אבל לא פחות מכיוון שהמספר 5 בסימון הלטיני מסומן באות V ולכן נבחרה האות V להיות מיוצגת בקוד מורס על ידי שלוש נקודות וקו – בדיוק כמו המוטיב הדרמטי "דה-דה-דה-דאם" שפותח את הסימפוניה המפורסמת הזו. כך סייע מורס, ממציא השפה, לאלחוטנים לזכור את האותיות השונות.
וכך היה מוטיב 4 הצלילים 'קצר-קצר-קצר-ארוך' גם לקוד האלחוטנים בשפת מורס לאות האנגלית "V". אות זו ייצגה במלחמה את המילה "Victory", שפירושה "ניצחון". לכן היה המוטיב פתיח מושלם למהדורות החדשות לחיילים ולאזרחים של בנות הברית באנגלית. גם אישיותו של בטהובן, אולי המוסיקאי החופשי הידוע ביותר בתקופתו, שלא היו לו אדונים ומממנים והוא לא עבד עבור אף-אחד, אלא יצר כיוצר חופשי, מתוך השראה ורצון ליצור ולא כדי לספק מוסיקה למזמינים.
ויקטורי — נקודה, נקודה, נקודה, קו - היה לסמל הניצחון על הנאצים. כולם זיהו את המוטיב והזדהו איתו. כך הפך מלחין גרמני ליוצר הסמל של הניצחון על גרמניה.
הנה המחשה של האות וי בשפת מורס:
http://youtu.be/X0HrbCbfwlg
המוטיב ברדיו הבריטי:
http://youtu.be/ZZi_6FUbo-Q
המוטיב הזה שחוזר בכל הסימפוניה החמישית שלו:
http://youtu.be/Lldd9UOw9iY
וכך הוא נשמע ונראה:
https://youtu.be/rRgXUFnfKIY
איך שוברט הלחין את הסימפוניה הבלתי גמורה?
עוני, מחסור, מחלות ודיכאון היו נחלתו של המלחין פרנץ שוברט (Franz Schubert). הוא היה תושב העיר וינה, שבחייו הקצרים הוא מעולם לא עזב אותה.
רק עשר שנים שוברט יצר מוסיקה, לפני שמת - בגיל 31 בלבד. ובכל זאת הוא הותיר אחריו 1,000 יצירות, ביניהן כמה מהיפות שביצירות הקלאסיות. חלק גדול מהן, אגב, נמצא בעזבונו, רק לאחר מותו ובוצע לראשונה כשהוא כבר לא בין החיים.
מה היה הסוד של הגאון העצוב, שלא יצא או עזב את העיר וינה לאורך כל חייו ועדיין יצר מוסיקה חובקת עולם ותקופות?
ביצירות של שוברט המופלא יש צירוף לא יאומן, של יופי ועצב. הוא מלחין ואמן אופייני של התקופה הרומנטית. ייסורי הנפש והאמנות, הרגשות והצלילים - הכל משתלב ביצירותיו בסוג של חסד מופלא.
אביו של שוברט, שנולד בווינה למשפחה מוסיקלית, הוא מורה. מגיל צעיר מאוד הוא זיהה וטיפח את הכשרון של בנו. האב לימד את שוברט כינור ואחיו הבוגר לימד אותו לנגן בפסנתר. בנעוריו התקבל שוברט כנער מקהלה ל"נערי וינה", מקהלת נערים שעד יום היא מהטובות בעולם. הוא חי בפנימיה בה הפך די מהר לכנר הראשון בתזמורת. עם סיום לימודיו בבית הספר הכנסייתי הוא הופך מורה למוסיקה בבית הספר שאביו כבר מנהל ובמקביל לומד מוסיקה אצל אנטוניו סליירי, המלחין האיטלקי הנודע שחי בווינה ומוכר כמי שהיה המתחרה של מוצרט, לפחות על פי הסרט "אמדאוס"...
בשנת 1814 שוברט נחשף להלחנת שירה. למילותיו של המשורר הגרמני גתה הוא מלחין את "גרכטן ליד הכישור", שיהיה מכאן לאחד הלידרים הכי ידועים שלו. מאותו ליד הוא לא יפסיק לרגע להלחין שירי משוררים ויהפוך בתולדות המוסיקה למלחין הלידר הפורה והמפורסם ביותר.
ארבע שנים אחר כך יעזוב שוברט את עבודותיו הקבועות ויהפוך לאמן חופשי, פרילנס היו אומרים עליו היום. הנטישה של העבודה במשכורת תאפשר לו ליצור המון מוסיקה והשכנות למשורר הווינאי מייהופר תמלא אותו גם היא בהשראה.
אבל מחלת העגבת שהוא נחשף אליה ב-1822 משפיעה קשות על מצב הרוח של שוברט הוא הולך ושוקע בייאוש ודיכאון. קשיי הפרנסה מביאים אותו ללמד מוסיקה בחצר האצילים של בית אסתרהזי.
שוברט השאיר אחריו את הסימפוניה מספר 8 בסי מינור דויטש 759, שנהוג לקרוא לה "הסימפוניה הבלתי גמורה". רבים רואים בה יצירה מקסימה ומרתקת שאינה זקוקה להשלמה והיא מושלמת גם כך.
הנה קיצור תולדותיו של המלחין הפורה כל כך שמת צעיר:
https://youtu.be/vwwKGMGKDms
פרק ראשון מהסימפוניה הבלתי גמורה מהפילהרמונית של זלצבורג:
https://youtu.be/YU3b723XEVY
פרק שני עם אנימציה:
http://youtu.be/2WLpV6TPMsw
פודקסט של מיסטר קינן על "הסימפוניה הבלתי גמורה" (עברית):
https://youtu.be/cBXVNG1LA_k?long=yes
סרט תיעודי בשני חלקים על חייו של שוברט:
https://youtu.be/x3m6qvh8t-0?long=yes
חלק שני:
https://youtu.be/PNE9DowCTmQ?long=yes
כל הסימפוניה ה-8 "הבלתי גמורה" של שוברט בניצוחו של טרוור פינוק:
https://youtu.be/oDOwP0jZrSQ?long=yes
והביצוע של התזמורת הפילהרמונית הישראלית:
https://youtu.be/DC21y_a0f9A?long=yes
את הסימפוניה התשיעית של בטהובן (Beethoven's 9th Symphony) הציג המלחין באביב 1824, בווינה. מאחורי לודוויג ון בטהובן, מי שנחשב אז גדול מלחיני אוסטריה וגרמניה, היו כבר 8 סימפוניות שהטביעו חותם של ממש בתולדות המוסיקה הקלאסית ותולדות האמנות המערבית. אבל הסימפוניה הזו הייתה משהו אחר לחלוטין.
נתחיל בכך שאת הסימפוניה הזו הוא הלחין בטהובן 12 שנים לאחר שחיבר את הסימפוניה השמינית שלו. בשנים האלה הוא עבר תהליכים אישיים מטורפים. היו אלה שנים שבהן סבל הגאון ממחלות שונות, נקלע למצוקה נפשית חמורה והסתבך בתביעות משפטיות. אבל לפני הכל - במהלך השנים הללו הוא איבד כמעט לגמרי את שמיעתו והפך למעשה לחירש.
במהלך אותן שנים הוא אמנם יצר והתנסה בכתיבה של יצירות במבנים ובמגוון סוגים אחרים. אבל ההבשלה שעבר הביאה אותו בסופו של דבר למהפכה של ממש בסימפוניה הקלאסית ולכתיבה של יצירה מסוג חדש. כן, בפרק האחרון של הסימפוניה התשיעית והגדולה שלו בטהובן מכניס מקהלה ומשלב זמרים. ב"אוֹדָה לשמחה" (An die Freude), שיר בו מודגש האידאל של חברה אנושית שוויונית, חברה מלאת שמחה ואחווה בין בני-האדם.
חילול הקודש, היו שאמרו, כתבו או הטיחו בו. אין כמו הסימפוניה למלכת היצירות הכליות והסימפוניות. איך הוא מעז להכניס לתוכה את הצד הווקאלי שהוא כל כך זר לה.
אבל ההמונים והמבקרים היו צריכים להמתין מעט ולהתרגל למחשבה שבטהובן התקדם וקידם את הצורה הסימפונית ואת המוסיקה הקלאסית אל עבר עידן חדש. ואכן, הייתה זו ה"אוֹדָה לשמחה" מהפרק הרביעי בסימפוניה התשיעית שלו, אותו שיר וקטע קולי מהמם, שהפכה את בטהובן לא רק גאון ווירטואוז אלא גם למהפכן. כאן הוא מתגלה כאמן שלא קופא על השמרים ומביא שינוי טקטוני לאחת הצורות השמרניות של המוסיקה האירופית הקלאסית.
התזמורת הסימפונית, המקהלה והזמרים משתלבים בסימפוניה הזו כל כך טוב עד שהם יוצרים שלימות. זו מושלמות מהפכנית, פורצת דרך, אם תרצו זו פצצת אטום של כישרון עילאי, מהול בסבל אנושי וכאב, אבל אוהב אדם, שמח בחלקו ובחייו - בפרק הרביעי של הסימפוניה הזו מגיע בטהובן לשיאו, בהרמוניה נפלאה בין היצירה הכלית לבין העומק הקולי שהוא הוסיף לה באודה המפורסמת הזו.
מאז ביצוע הבכורה שלה הפכה התשיעית שלו לאחת מיצירות המופת של בטהובן. היא גם מהיצירות המפורסמות והנערצות ביותר ברפרטואר של המוסיקה המערבית. אבל המעניין ביותר הוא שאין כמו ה"תשיעית" לסמל את התקופה הרומנטית, שבטהובן, במו צליליו, נחשב למבשר שלה ולזה שהעביר את המוסיקה האירופית מהתקופה הקלאסית אליה.
ואגב, המוסיקה של הפרק הרביעי והמהפכני מהסימפוניה התשיעית של בטהובן משמשת מאז שנת 1985 בתור ההמנון הרשמי של האיחוד האירופי. ללא מילים, בשל מגוון השפות של מדינות האיחוד, אבל עם המון יופי מלודי שמתבקש.
הנה הסימפוניה התשיעית של בטהובן:
https://youtu.be/PSxJ3gfjp38?t=8
האודה לשמחה:
https://youtu.be/MsZGY4v3USw
פלאש מוב ברחוב נהדר שלה:
https://youtu.be/cxLbmnvMWM0
הביצוע הגדול ביותר עם 10,000 זמרים בעיר אוסקה שביפן:
https://youtu.be/ITzeRSJQtB4
וגיל שוחט מספר על הסימפוניה התשיעית (עברית):
https://youtu.be/FTFEllMD2E4?long=yes
המלחין הנודע לודוויג ואן בטהובן אמר שהסימפוניה השביעית שלו היא הטובה ביותר שהוא כתב. היא נולדה בקיץ 1812, כשבטהובן (Beethoven) נפש בעיירת הנופש טפליץ ורשם בחופזה את תווי הסימפוניה ה-7 שלו.
כשבטהובן כותב את הסימפוניה השביעית שלו הוא כבר כבד שמיעה, כמעט חרש לחלוטין. ובכל זאת הוא יוצר יצירה שנשמעת כאילו כתבה אדם שחי בצלילים.
הביצוע הראשון של השביעית של בטהובן נערך בדצמבר 1813 בווינה, לטובת חיילים פצועים ממלחמות נפוליאון (Napoleonic Wars). בטהובן ניצח על היצירה בעצמו ולפי עדויות מהתקופה הוא כל כך נסחף במוסיקה, עד כדי כך שקפץ באוויר ברגעי השיא וכמעט נפל מהבמה.
הפרק השני של השביעית של בטהובן עורר התלהבות כל כך גדולה עד שהקהל דרש מהתזמורת לנגן אותו שוב. זה קרה לעיתים רחוקות באותה תקופה. מה הסוד? התשובה קשורה לרעיון פשוט שבטהובן דחף אל הקצה: קצב (Rhythm).
אם בסימפוניות קלאסיות אחרות, הקצב שימש רקע נייטרלי שעליו נוחתות מנגינות יפות. בסימפוניה ה-7, בטהובן הופך את הסדר. הקצב ב"שביעית" הוא הגיבור הראשי. כבר בפרק הראשון, מוטיב קצבי קצר חוזר שוב ושוב, מתנפח, צובר עוצמה ויוצר מתח שרק גדל. המאזין לא כל כך שומע מנגינה, אלא כוח תנועתי שלא מרפה.
המלחין ריכרד וגנר (Richard Wagner) אמר עליה שזוהי הסימפוניה שהפכה את הריקוד לאמנות מוחלטת. זו לא הייתה מחמאה ריקה. הפרקים מאורגנים כמו ריקוד עם שותף: לפעמים מזרזים, לפעמים מאטים, לפעמים מהססים. הגוף מגיב לפני שהשכל מבין.
הפרק השני והקסום של היצירה הזו בנוי על רצף קצבי אחד בלבד שנמשך כמעט לכל אורכו: שני קצרים, אחד ארוך. זהו. אבל בטהובן לקח את הרצף הפשוט הזה והלביש אותו בשכבות קול, מינור עצוב שמתבהר למאז'ור שמח. כך נוצר מה שרבים מגדירים כאחת מנקודות השיא הרגשיות בכל הרפרטואר הסימפוני.
מה שמדהים במיוחד הוא שבטהובן לא הסתמך על מנגינות בלתי נשכחות כדי לגעת בלב. שלא כמו בסימפוניה ה-5 עם 4 התווים האגדיים, כאן אין ציטוט שאפשר לזמזם ברחוב. במקום מלודיה מדהימה, היצירה עובדת דרך החזרה, הדיוק, העוצמה שמשתנה ללא אזהרה.
בטהובן הוכיח בסימפוניה השביעית שלו שמוסיקה לא חייבת לספר סיפור מלודי כדי לעורר רגש עמוק. מספיק לנגן שוב ושוב בקצב הנכון, בהרמוניה ובעוצמה המדויקים, כדי לספר סיפור שאנו כמאזינים נתקשה לשכוח.
הנה סיפור כתיבתה של הסימפוניה השביעית:
https://youtu.be/jdBSbyk3t5Q
לאונרד ברנשטיין מסביר את היצירה
https://youtu.be/_HHIb9tcc9c
האלגרטו מהפרק השני המפורסם כפי שהוא משתלב בקולנוע ובסדרות:
https://youtu.be/WB_iBo-XEPk
תהליך כתיבת השביעית של בטהובן:
https://youtu.be/Fo8C9qIO_mw
והביצוע המלא של הסימפוניה השביעית של בטהובן בביצוע הפילהרמונית בניצוחו של פנחס צוקרמן:
https://youtu.be/bX_3hO-W0KE?long=yes
בשנת 1909 הניף המלחין היהודי הדגול גוסטב מאהלר את מקל הניצוח ו-1000 נגנים וזמרים החלו לבצע את היצירה שהוא עצמו הגדיר "יצירתי הגדולה ביותר". כיום אמנם לא נדרשים באמת אלף מבצעים כדי לנגן ולשיר אותה, אבל הסימפוניה ה-8 של מאהלר זכתה לכינוי "סימפוניית האלף" בזכות גודל ההרכב שנכתבה לו והממדים של התזמורת, המקהלה וקבוצת הסולנים שהשתתפה בה.
בעיני המלחין הייתה הסימפוניה ביטוי אופטימי לרוח האדם ולגאולה שבאהבה. לכן השוו אותה לא פעם לסימפוניה התשיעית של בטהובן, עוד יצירה נשגבת המוקדשת לרוח האדם.
הנה ביצוע בישראל של סימפוניית ה-1000 של מאהלר:
http://youtu.be/nZAqHni_eJQ
וביצוע הפרק המסיים מהסימפוניה הענקית:
http://youtu.be/9WhNn6zxqVg
הסימפוניה ה-7 ( Shostakovich: The War Music, Symphony #7) של שוסטקוביץ', נקראת סימפוניית "לנינגרד", על שם העיר הנצורה במלחמת העולם השנייה, שבעצם ניצחה את הצבא הגרמני, לאחר שקטעה את שרשרת הניצחונות שלו, קטלה את מרבית חייליו בחזית ברוסית והביאה אותו אל מסע התבוסה הגדול שלו, אל מול החורף הרוסי.
הסימפוניה הזו נכתבת בעיר לנינגרד, כשהיא במצור ותחת איום של השמדה. היא בוצעה לראשונה בעיר הנצורה עצמה, בזמן בו תושביה חוו את רגעיהם הקשים ביותר.
לנינגרד באותו שלב היא עיר עצובה, הרוסה ונואשת לעזרה שלא מגיעה. הנגנים, כמו שאר תושביה, מורעבים ורבים מהם מזכירים במראה שלהם שלדים מהלכים. כשאין בה אוכל, החשמל מזמן לא קיים, בכל יום מתים עוד תושבים מקור ומרעב ואפילו כלי הנגינה שלהם חלודים.
אבל דווקא אז, מתכנסים אותם מוסיקאים בעיר ההרוסה ומנגנים, ליטרלי לצלילי ההפגזות הגרמניות, את ביצוע הבכורה של הסימפוניה של שוסטקוביץ'. חלק מחבריהם לתזמורת כבר נהרגו או מתו ממחלות, אבל הם לא נרתעו ועשו את הכל כדי לתת למוסיקה לדבר ולומר את דברה, כנגד האלימות, האכזריות והאימה של המפלצת הנאצית.
בהמשך הוברחו למערב תווי הסימפוניה ומיקרופילם שהציג את הנסיבות בהן היא נכתבה ובוצעה לראשונה. אלה התפרסמו והפכו אותה לסמל של התנגדות לנאציזם ולתוקפנות הנאצית. היא הפכה אז ובצדק להצהרה מוסיקלית מובילה, סמל ההתנגדות האמנותית והשאיפה לחיים.
המנצח הרוסי הנודע גרגאייב אמר פעם שהמסר של הקונצרט הזה לגרמנים היה שהם לא ינצחו ארץ שבה מוסיקאים שהם כמעט מתים מסוגלים לנגן קונצרט בכורה של יצירה כזו, יצירה שעניינה הוא ניצחון. ואכן, אחרי מצור גרמני של 3 שנים על לנינגרד ומיליון וחצי מתושבי לנינגרד שנספו, מנצחים העיר ההרוסה ותושביה את היטלר ואת חייליו האכזריים.
את שוסטקוביץ' עצמו, אגב, הפכה הסימפוניה הזו למפורסם וממש לידוען עולמי. הסימפוניה תיוותר לשנים רבות סמל מוסיקלי עוצמתי להתנגדות הרוסית לפשיזם הנאצי והמלחין עצמו יחבר את הסימפוניה ה-13 שלו, יצירה לה יקרא "באבי יאר" ותוקדש ליהודים שנרצחו בשואה.
הנה סיפורה של הסימפוניה ה-7 של שוסטקוביץ':
https://youtu.be/eB__vPsfGXU
הנושא המפורסם מסימפוניית "לנינגרד":
https://youtu.be/RgTfPAON4_s
שוסטקוביץ מנגן קטעים מהסיפוניה בפסנתר:
https://youtu.be/nOKL_q-Ribs
ופודקסט על סימפוניית בלנינגרד ומה שליווה אותה:
https://youtu.be/Ad64YLnnRvk?t=6m55s&long=yes
סימפוניות
המלחין הנודע לודוויג ואן בטהובן לא יכול היה לדעת שהמוטיב המפורסם מהסימפוניה החמישית שלו יהפוך לסמל הניצחון על ארצו, מאות שנים אחרי מותו. זה קרה כששירות השידור הבריטי ה-BBC נהג לפתוח בו את מהדורות החדשות שלו במהלך מלחמת העולם השנייה.
הסיבה ששירות השידור בחר באות מוסיקלי שלקוח מתוך יצירת מופת של בן העם הגרמני דווקא, היא מעניינת מאד. היא אמנם קשורה גם לכך שהמלחין כתב את הסימפוניה הזו בתקופה שבה היה נחוש לנצח מכות גורל קשות שניחתו עליו מכל עבר, אבל לא פחות מכיוון שהמספר 5 בסימון הלטיני מסומן באות V ולכן נבחרה האות V להיות מיוצגת בקוד מורס על ידי שלוש נקודות וקו – בדיוק כמו המוטיב הדרמטי "דה-דה-דה-דאם" שפותח את הסימפוניה המפורסמת הזו. כך סייע מורס, ממציא השפה, לאלחוטנים לזכור את האותיות השונות.
וכך היה מוטיב 4 הצלילים 'קצר-קצר-קצר-ארוך' גם לקוד האלחוטנים בשפת מורס לאות האנגלית "V". אות זו ייצגה במלחמה את המילה "Victory", שפירושה "ניצחון". לכן היה המוטיב פתיח מושלם למהדורות החדשות לחיילים ולאזרחים של בנות הברית באנגלית. גם אישיותו של בטהובן, אולי המוסיקאי החופשי הידוע ביותר בתקופתו, שלא היו לו אדונים ומממנים והוא לא עבד עבור אף-אחד, אלא יצר כיוצר חופשי, מתוך השראה ורצון ליצור ולא כדי לספק מוסיקה למזמינים.
ויקטורי — נקודה, נקודה, נקודה, קו - היה לסמל הניצחון על הנאצים. כולם זיהו את המוטיב והזדהו איתו. כך הפך מלחין גרמני ליוצר הסמל של הניצחון על גרמניה.
הנה המחשה של האות וי בשפת מורס:
http://youtu.be/X0HrbCbfwlg
המוטיב ברדיו הבריטי:
http://youtu.be/ZZi_6FUbo-Q
המוטיב הזה שחוזר בכל הסימפוניה החמישית שלו:
http://youtu.be/Lldd9UOw9iY
וכך הוא נשמע ונראה:
https://youtu.be/rRgXUFnfKIY
עוני, מחסור, מחלות ודיכאון היו נחלתו של המלחין פרנץ שוברט (Franz Schubert). הוא היה תושב העיר וינה, שבחייו הקצרים הוא מעולם לא עזב אותה.
רק עשר שנים שוברט יצר מוסיקה, לפני שמת - בגיל 31 בלבד. ובכל זאת הוא הותיר אחריו 1,000 יצירות, ביניהן כמה מהיפות שביצירות הקלאסיות. חלק גדול מהן, אגב, נמצא בעזבונו, רק לאחר מותו ובוצע לראשונה כשהוא כבר לא בין החיים.
מה היה הסוד של הגאון העצוב, שלא יצא או עזב את העיר וינה לאורך כל חייו ועדיין יצר מוסיקה חובקת עולם ותקופות?
ביצירות של שוברט המופלא יש צירוף לא יאומן, של יופי ועצב. הוא מלחין ואמן אופייני של התקופה הרומנטית. ייסורי הנפש והאמנות, הרגשות והצלילים - הכל משתלב ביצירותיו בסוג של חסד מופלא.
אביו של שוברט, שנולד בווינה למשפחה מוסיקלית, הוא מורה. מגיל צעיר מאוד הוא זיהה וטיפח את הכשרון של בנו. האב לימד את שוברט כינור ואחיו הבוגר לימד אותו לנגן בפסנתר. בנעוריו התקבל שוברט כנער מקהלה ל"נערי וינה", מקהלת נערים שעד יום היא מהטובות בעולם. הוא חי בפנימיה בה הפך די מהר לכנר הראשון בתזמורת. עם סיום לימודיו בבית הספר הכנסייתי הוא הופך מורה למוסיקה בבית הספר שאביו כבר מנהל ובמקביל לומד מוסיקה אצל אנטוניו סליירי, המלחין האיטלקי הנודע שחי בווינה ומוכר כמי שהיה המתחרה של מוצרט, לפחות על פי הסרט "אמדאוס"...
בשנת 1814 שוברט נחשף להלחנת שירה. למילותיו של המשורר הגרמני גתה הוא מלחין את "גרכטן ליד הכישור", שיהיה מכאן לאחד הלידרים הכי ידועים שלו. מאותו ליד הוא לא יפסיק לרגע להלחין שירי משוררים ויהפוך בתולדות המוסיקה למלחין הלידר הפורה והמפורסם ביותר.
ארבע שנים אחר כך יעזוב שוברט את עבודותיו הקבועות ויהפוך לאמן חופשי, פרילנס היו אומרים עליו היום. הנטישה של העבודה במשכורת תאפשר לו ליצור המון מוסיקה והשכנות למשורר הווינאי מייהופר תמלא אותו גם היא בהשראה.
אבל מחלת העגבת שהוא נחשף אליה ב-1822 משפיעה קשות על מצב הרוח של שוברט הוא הולך ושוקע בייאוש ודיכאון. קשיי הפרנסה מביאים אותו ללמד מוסיקה בחצר האצילים של בית אסתרהזי.
שוברט השאיר אחריו את הסימפוניה מספר 8 בסי מינור דויטש 759, שנהוג לקרוא לה "הסימפוניה הבלתי גמורה". רבים רואים בה יצירה מקסימה ומרתקת שאינה זקוקה להשלמה והיא מושלמת גם כך.
הנה קיצור תולדותיו של המלחין הפורה כל כך שמת צעיר:
https://youtu.be/vwwKGMGKDms
פרק ראשון מהסימפוניה הבלתי גמורה מהפילהרמונית של זלצבורג:
https://youtu.be/YU3b723XEVY
פרק שני עם אנימציה:
http://youtu.be/2WLpV6TPMsw
פודקסט של מיסטר קינן על "הסימפוניה הבלתי גמורה" (עברית):
https://youtu.be/cBXVNG1LA_k?long=yes
סרט תיעודי בשני חלקים על חייו של שוברט:
https://youtu.be/x3m6qvh8t-0?long=yes
חלק שני:
https://youtu.be/PNE9DowCTmQ?long=yes
כל הסימפוניה ה-8 "הבלתי גמורה" של שוברט בניצוחו של טרוור פינוק:
https://youtu.be/oDOwP0jZrSQ?long=yes
והביצוע של התזמורת הפילהרמונית הישראלית:
https://youtu.be/DC21y_a0f9A?long=yes
