הסיפור של הסימפוניה ה-9 של בטהובן?
את הסימפוניה התשיעית של בטהובן (Beethoven's 9th Symphony) הציג המלחין באביב 1824, בווינה. מאחורי לודוויג ון בטהובן, מי שנחשב אז גדול מלחיני אוסטריה וגרמניה, היו כבר 8 סימפוניות שהטביעו חותם של ממש בתולדות המוסיקה הקלאסית ותולדות האמנות המערבית. אבל הסימפוניה הזו הייתה משהו אחר לחלוטין.
נתחיל בכך שאת הסימפוניה הזו הוא הלחין בטהובן 12 שנים לאחר שחיבר את הסימפוניה השמינית שלו. בשנים האלה הוא עבר תהליכים אישיים מטורפים. היו אלה שנים שבהן סבל הגאון ממחלות שונות, נקלע למצוקה נפשית חמורה והסתבך בתביעות משפטיות. אבל לפני הכל - במהלך השנים הללו הוא איבד כמעט לגמרי את שמיעתו והפך למעשה לחירש.
במהלך אותן שנים הוא אמנם יצר והתנסה בכתיבה של יצירות במבנים ובמגוון סוגים אחרים. אבל ההבשלה שעבר הביאה אותו בסופו של דבר למהפכה של ממש בסימפוניה הקלאסית ולכתיבה של יצירה מסוג חדש. כן, בפרק האחרון של הסימפוניה התשיעית והגדולה שלו בטהובן מכניס מקהלה ומשלב זמרים. ב"אוֹדָה לשמחה" (An die Freude), שיר בו מודגש האידאל של חברה אנושית שוויונית, חברה מלאת שמחה ואחווה בין בני-האדם.
חילול הקודש, היו שאמרו, כתבו או הטיחו בו. אין כמו הסימפוניה למלכת היצירות הכליות והסימפוניות. איך הוא מעז להכניס לתוכה את הצד הווקאלי שהוא כל כך זר לה.
אבל ההמונים והמבקרים היו צריכים להמתין מעט ולהתרגל למחשבה שבטהובן התקדם וקידם את הצורה הסימפונית ואת המוסיקה הקלאסית אל עבר עידן חדש. ואכן, הייתה זו ה"אוֹדָה לשמחה" מהפרק הרביעי בסימפוניה התשיעית שלו, אותו שיר וקטע קולי מהמם, שהפכה את בטהובן לא רק גאון ווירטואוז אלא גם למהפכן. כאן הוא מתגלה כאמן שלא קופא על השמרים ומביא שינוי טקטוני לאחת הצורות השמרניות של המוסיקה האירופית הקלאסית.
התזמורת הסימפונית, המקהלה והזמרים משתלבים בסימפוניה הזו כל כך טוב עד שהם יוצרים שלימות. זו מושלמות מהפכנית, פורצת דרך, אם תרצו זו פצצת אטום של כישרון עילאי, מהול בסבל אנושי וכאב, אבל אוהב אדם, שמח בחלקו ובחייו - בפרק הרביעי של הסימפוניה הזו מגיע בטהובן לשיאו, בהרמוניה נפלאה בין היצירה הכלית לבין העומק הקולי שהוא הוסיף לה באודה המפורסמת הזו.
מאז ביצוע הבכורה שלה הפכה התשיעית שלו לאחת מיצירות המופת של בטהובן. היא גם מהיצירות המפורסמות והנערצות ביותר ברפרטואר של המוסיקה המערבית. אבל המעניין ביותר הוא שאין כמו ה"תשיעית" לסמל את התקופה הרומנטית, שבטהובן, במו צליליו, נחשב למבשר שלה ולזה שהעביר את המוסיקה האירופית מהתקופה הקלאסית אליה.
ואגב, המוסיקה של הפרק הרביעי והמהפכני מהסימפוניה התשיעית של בטהובן משמשת מאז שנת 1985 בתור ההמנון הרשמי של האיחוד האירופי. ללא מילים, בשל מגוון השפות של מדינות האיחוד, אבל עם המון יופי מלודי שמתבקש.
את הסימפוניה התשיעית של בטהובן (Beethoven's 9th Symphony) הציג המלחין באביב 1824, בווינה. מאחורי לודוויג ון בטהובן, מי שנחשב אז גדול מלחיני אוסטריה וגרמניה, היו כבר 8 סימפוניות שהטביעו חותם של ממש בתולדות המוסיקה הקלאסית ותולדות האמנות המערבית. אבל הסימפוניה הזו הייתה משהו אחר לחלוטין.
נתחיל בכך שאת הסימפוניה הזו הוא הלחין בטהובן 12 שנים לאחר שחיבר את הסימפוניה השמינית שלו. בשנים האלה הוא עבר תהליכים אישיים מטורפים. היו אלה שנים שבהן סבל הגאון ממחלות שונות, נקלע למצוקה נפשית חמורה והסתבך בתביעות משפטיות. אבל לפני הכל - במהלך השנים הללו הוא איבד כמעט לגמרי את שמיעתו והפך למעשה לחירש.
במהלך אותן שנים הוא אמנם יצר והתנסה בכתיבה של יצירות במבנים ובמגוון סוגים אחרים. אבל ההבשלה שעבר הביאה אותו בסופו של דבר למהפכה של ממש בסימפוניה הקלאסית ולכתיבה של יצירה מסוג חדש. כן, בפרק האחרון של הסימפוניה התשיעית והגדולה שלו בטהובן מכניס מקהלה ומשלב זמרים. ב"אוֹדָה לשמחה" (An die Freude), שיר בו מודגש האידאל של חברה אנושית שוויונית, חברה מלאת שמחה ואחווה בין בני-האדם.
חילול הקודש, היו שאמרו, כתבו או הטיחו בו. אין כמו הסימפוניה למלכת היצירות הכליות והסימפוניות. איך הוא מעז להכניס לתוכה את הצד הווקאלי שהוא כל כך זר לה.
אבל ההמונים והמבקרים היו צריכים להמתין מעט ולהתרגל למחשבה שבטהובן התקדם וקידם את הצורה הסימפונית ואת המוסיקה הקלאסית אל עבר עידן חדש. ואכן, הייתה זו ה"אוֹדָה לשמחה" מהפרק הרביעי בסימפוניה התשיעית שלו, אותו שיר וקטע קולי מהמם, שהפכה את בטהובן לא רק גאון ווירטואוז אלא גם למהפכן. כאן הוא מתגלה כאמן שלא קופא על השמרים ומביא שינוי טקטוני לאחת הצורות השמרניות של המוסיקה האירופית הקלאסית.
התזמורת הסימפונית, המקהלה והזמרים משתלבים בסימפוניה הזו כל כך טוב עד שהם יוצרים שלימות. זו מושלמות מהפכנית, פורצת דרך, אם תרצו זו פצצת אטום של כישרון עילאי, מהול בסבל אנושי וכאב, אבל אוהב אדם, שמח בחלקו ובחייו - בפרק הרביעי של הסימפוניה הזו מגיע בטהובן לשיאו, בהרמוניה נפלאה בין היצירה הכלית לבין העומק הקולי שהוא הוסיף לה באודה המפורסמת הזו.
מאז ביצוע הבכורה שלה הפכה התשיעית שלו לאחת מיצירות המופת של בטהובן. היא גם מהיצירות המפורסמות והנערצות ביותר ברפרטואר של המוסיקה המערבית. אבל המעניין ביותר הוא שאין כמו ה"תשיעית" לסמל את התקופה הרומנטית, שבטהובן, במו צליליו, נחשב למבשר שלה ולזה שהעביר את המוסיקה האירופית מהתקופה הקלאסית אליה.
ואגב, המוסיקה של הפרק הרביעי והמהפכני מהסימפוניה התשיעית של בטהובן משמשת מאז שנת 1985 בתור ההמנון הרשמי של האיחוד האירופי. ללא מילים, בשל מגוון השפות של מדינות האיחוד, אבל עם המון יופי מלודי שמתבקש.
