שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי מטפורה ומה החשיבות שלה ביצירתיות?
מטפורה (Metaphor) היא אמצעי לשוני שבעזרתו ניתן להסביר את עצמנו. הן מאפשרות למשל להאיר מושג אחד בתכונות של מושג אחר.
כך מדברים על משהו, על ידי שמדברים על משהו אחר.
המושג "מטפורה", אגב, הוא צירוף של "מטא" (אחרי או מעבר) ו"פראין" (לשאת).
יש המון מטאפורות אפשריות, דימויים שמקלים על הבנת מושגים אחרים. יש ביניהם שהן כל כך שכיחות שכולם כבר התרגלו אליהן. למשל נורה שמייצגת רעיון. ודאי ראיתם פעם או פעמיים בחייכם ציור או אייקון של נורת חשמל, כמסמלת רעיון. או למשל חשיבה, שמיוצגת בציור כגלגלי שיניים בתוך הראש. אלה דימויים, מטאפורות.
עוד דוגמה? - נניח כשאומרים שמשהו הוא כמו משהו. למשל, אם נאמר שגבר הוא צבר, כואב מבחוץ אבל רך ונעים מבפנים. במטפורה הזו אנו מתארים את תכונותיו של הגבר, בתכונותיו המוכרות של פרי הצבר. יש בזה יתרונות רבים, כי כך ניתן להדגיש את מה שאליו אנו מכוונים, על ידי זה שאנו מדברים על משהו שזו תכונתו העיקרית או המוכרת מאד. הקוצים של הצבר ידועים יותר מהקוצים שאנו רוצים להדגיש את קיומם אצל הגבר...
השימוש שלנו, בני המין האנושי, בדימויים ובמטאפורות, הוא מאד נוח. כשאנו חושבים על דבר אחד, תוך התייחסות לדבר אחר, אנו מבינים טוב יותר, את הבעיה. לא פעם זה מסייע לנו להבין גם את הפתרון. המטאפורה של קריירה במונחים של לוחמה וניהול קרבות (נגד הבוס או המתחרים העסקיים, למשל) "מסדר" לנו היטב את הבנת הדברים ומבהיר מה עלינו לעשות, מאסטרטגיה ועד טקטיקות, ממארב ועד התקפה. ובעצם, גם לזכות בילדה שאנו אוהבים זה סוג של יעד שיש לכבוש, לא?
בניגוד לדימוי, במרבית המטפורות אין מילות השוואה דוגמת "כמו", "דומה ל" וכדומה. כשאומרים על האנציקלופדיה שלנו "אאוריקה היא ים של מידע", לא מתכוונים שהיא באמת ים. הכוונה במטפורה הזו, שבאאוריקה, כמו ים, יש עושר רב (של ידע) ושניתן להפליג על פניה ולגלות עוד ועוד דברים חדשים, כמו שספן יכול לגלות יבשות ואיים בים הגדול.
הנה השימוש במטאפורות בתרבות (מתורגם):
https://youtu.be/A0edKgL9EgM
מטאפורות ויזואלית בקולנוע:
https://youtu.be/2qYXoJtuzZg
מהי השעיית חוסר האמונה?
השעיית חוסר האמונה (Suspension of Disbelief) היא מושג המתייחס ליכולתו של אדם להשעות מרצון את הביקורת שלו ולהאמין בדבר בדוי, שאינו אמיתי, בכדי ליהנות באופן מלא מיצירה בדיונית.
השעיית חוסר האמונה, המכונה לא פעם גם "סספונד", היא מונח שבא מתחום הפסיכולוגיה ומשמש לתיאור הקבלה הזמנית שמקבל הקורא או הקהל, של אירועים ומרכיבים בדיוניים בסיפור או יצירת אמנות, כאילו הם אמיתיים או סבירים.
חוסר האמונה קשור בהרבה מרכיבים. הרי ברור לנו שלאונרדו דה קפריו, שלא מזמן היה הנער מהטיטאניק, לא יכול להיות גם הטייס המפורסם הווארד יוז. למה שנאמין לסרט הזה ולמעשה לכל סרט עלילתי או רומן שכזה?
וככל שיצירה אמנותית סיפורית היא מרחיקת לכת יותר ופונה לעולמות הדמיון והפנטזיה, כך גדלים הדרישה מהקהל והצורך המשמעותי כל כך להשעות את חוסר האמונה שלו.
כמובן שהתהליך הזה הוא ברובו לא מודע. כשאנו צופים בסרט מדע בדיוני, למשל, או קוראים סיפור מז'אנר הפנטזיה, ברור לנו שמה שאנו צופים בו או קוראים אינו אמיתי. אבל רובנו מסוגלים ומצליחים "לשכוח" ולהניח בצד, באופן זמני, את חוסר האמונה שלנו ונותנים לעצמנו לשקוע בסיפור.
במהלך המצב הזה של ה"סספונד", אנחנו מוכנים להתמסר ולהאמין בקיומם של מרכיבים בדויים לחלוטין, כמו חייזרים, יצורים מופלאים כמו חגי קרן, בנות ים, גיבורי-על או פיות, ומרכיבים פנטסטיים נוספים - כי רק כך נוכל באמת ליהנות מהסיפור ולחוות את הרגשות שהוא מעורר.
#למה זה חשוב ואיך זה עובד?
הסיבה שהשעיית אי האמונה היא מושג כה חשוב בספרות, בתיאטרון ובקולנוע, נעוצה בכך שבזכותו יכולים יוצרי אמנות לשלב ביצירותיהם מרכיבים דמיוניים או בלתי סבירים, מבלי לאבד את הכבוד ותשומת הלב שרוחש להם הקהל.
השעיית חוסר האמון בנויה על אמון במספר הסיפור או לפחות בדמויות שבו. פעמים רבות כשאנו נותנים אמון ביוצר, האמון הזה מבוסס על ההיכרות איתו, עם יצירותיו והאמון אליו שפיתחנו בעבר. אם מדובר ביצירה של יוצר שלא היכרנו בעבר, היצירה היא שצריכה לעורר את האמון הזה בזכות האמינות שלה והדמויות כפי שהן מוצגות.
רוב סרטי האקשן וספרי המתח והפעולה מסתמכים גם הם ומאוד על ההשעיה של חוסר האמון. סרטי האקשן משתדלים לסחוף אותנו לעלילה המהירה והנועזת, כך שנשקע בהם ונשעה את חוסר האמונה שלנו. בסרטי או בספרי מתח העניין בתעלומה לוקח אותנו פנימה לקשב רב ולעיסוק בפתרון, כך שבמקביל ומבלי לשים לב לכך אנו משעים את חוסר האמון שלנו בפרטים האחרים שבה.
גם בסרטים מצחיקים, מסייע ההומור בעיצוב של דמויות כאלה. הצחוק וההומור, שבנויים לא פעם על הגזמה, מצליחים לרוב להשכיח מאיתנו את הביקורת המובנית בנו, שהייתה אמורה להיות על הדמויות והטקסטים שלהן ועל המציאות שבה הן פועלות. במילים פשוטות, אנחנו כל כך עסוקים בלצחוק שאנחנו לא מתעסקים בשטויות שלפנינו ובמצבים שבעולם אמיתי הם אינם הגיוניים.
הנה הסבר המושג "השעיית חוסר האמונה":
https://youtu.be/zdGM7QzFJhM
מה סוד ערכם של חפצים שהיו שייכים למפורסמים?
למה אנשים מוכנים לשלם כה הרבה עבור חפצים אישיים ולא פעם אפילו שמריחים רע, כמו גרביים או חולצה ספוגת זיעה, כשמדובר בחפצים של אנשים מפורסמים?
אפשר להבין את השווי הכספי של חפצים אייקונים כמו הגיטרה של ג'ימי הנדריקס, המשקפיים העגולים של ג'ון לנון, או מקל ההליכה של ווינסטון צ'רצ'יל. אבל סתם חפץ או אביזר לבוש של דמות היסטורית או סלבריטאי?
נראה וגם נמצא לא פעם במחקר, שבני אדם נוטים לתת ערך לדברים שיש מאחוריהם סיפור. אנו מתייחסים למהותם של דברים לא רק בזכות הפונקציונליות שלהם, אלא גם ואולי אף בעיקר, לסיפור שמאחוריהם.
אם יש ספק, בררו מה סוד האטרקציה של הרשת האמריקאית Hard Rock Cafe. היא נוהגת למקם בסניפיה מזכרות אישיות, "ממורביליה" בלעז, של כוכבי רוק והלקוחות שבאים לאכול ולשתות חשים שהם מבלים בסוג של מוזיאון המוקדש למוסיקת הרוק והפופ. הם חווים חוויה של קרבה לכוכבים הנערצים שלהם.
יתכן שמאותו מקום (של הסיפור והערך שנובע ממנו) באה גם התפיסה המודרנית של אמנות ה"רדי מייד" (Ready Made). אותו ז'אנר של אמנות המתבסס על העובדה שאמן מפורסם בחר למקם חפץ במוזיאון, מה שהופך את החפץ, סתמי ככל שיהיה, לפריט אמנותי שמחירו מיד מאמיר. את זה הראה אמן הדאדא מרסל דושאן, כשהביא למוזיאון משתנה וקרא לה "פונטנה" (בעברית מזרקה). היום שווייה הכספי של משתנה רגילה זו הוא עצום. כל אספן או חובב אמנות שהיה מצליח לרכוש אותה, ודאי היה ממקם אותה לתצוגה במרכז הסלון שלו. הסיפור שלה הוא כבר ממש לא סיפור של משתנה רגילה.
רדי מייד הוא רק חלק מתופעה רחבה הרבה יותר, שלפיה המידע שיש לנו על דברים קובע המון לגבי תחושתנו לגביהם. אם התגלה שציור צויר בידי אמן מפורסם, מחירו עולה באלפי אחוזים. לעומת זאת ציור של מפורסם שהתגלה כמזויף, יצנח ערכו פלאים, לרוב לשווי של אפס.
השינוי בערך ובביקוש לאותו ציור בדיוק, הוא בשל העניין שמאחוריו, הסיפור שלו. השוני בערך מתרחש רק משום שהוא כן או לא כולל את הסיפור המקורי על האמן הדגול שצייר אותו (צפו בהרצאה שבסרטון האחרון).
והרי על כך מתבסס עולם האספנות, שלא לדבר על עולם המכירות הפומביות, בו נמכרים בסכומי עתק חפצים אישיים של אישים מפורסמים וידוענים. דמיינו גרביים מסריחות של אלוף עולם בריצה שנמכרות בעשרות אלפי דולרים. מעבר לריח הרע, הקונה המאושר יודע שבידיו גרביים היסטוריות. הן שוות המון - בתנאי אגב שלא כובסו עדיין.
גם מותג בעולם העסקי והמסחרי הוא דבר שמעלה את ערכם של מוצריו ושירותים שהוא משווק באופן דרסטי. זו הסיבה שאוזניות של Apple עולות הרבה יותר ונחשקות הרבה יותר מאוזניות טובות בהרבה שנמכרות במחירים זולים יותר. המותג ולא פעם גם הסיפור שמאחוריו (שני סטודנטים רעבים מקימים את החברה בחנייה ששכרו בגרושים), מייצרים סיפור שמעלה את ערכו של המותג ושל המוצרים שנושאים אותו.
אגב, זה לא קשור רק לערך כספי, סנטימנטלי או אפילו בעניינים של טעם. זה אפילו מגיע לכאב. מחקרים מצאו שוב ושוב שאנשים דיווחו על כאב רב יותר, כשנודע להם שהוא נגרם להם בכוונה על ידי אנשים אחרים. המידע משנה אפילו את רמת הכאב. הסיפור מאחורי העובדות חשוב לפחות כמו ויש שיאמרו הרבה יותר מהעובדות עצמן.
רשת "הרד רוק קפה" שעשתה הון מפריטים אישיים של כוכבי רוק ופופ:
https://youtu.be/K8i-9YPtcEc
מכוניות משומשות מכוכבי כדורגל, הן יקרות הרבה יותר (עברית):
https://youtu.be/bX7FU4LLUvw
הסיפור של השווי באמנות Ready made (עברית):
https://youtu.be/f1r3G25bWig
חפצים מדהימים של מפורסמים שנמכרו במכירות פומביות (עברית):
https://youtu.be/uGMFBXPoqwM?long=yes
והרצאת טד מעולה שמסבירה כיצד ערך של דברים קשור במידע שיש לנו עליהם (מתורגם):
https://youtu.be/RPicL1AWrs8?long=yes
מה חשיבות הקריאה והכתיבה והאם סיפורים משנים משהו בעולם?
סיפורים בעידן המודרני הופכים ומשמשים כלי רב עוצמה בשינוי, ביצירת אמון ובהנעה של תהליכי שינוי.
יותר ויותר מתגלה אמנות הסיפור, גם בעידן המודרני, כמרכיב חשוב בקריירה ובהעברת רעיונות קטנים כגדולים בחברה האנושית - מרמת החבר הבודד, דרך הארגון כולו, מול עובדיו והלקוחות מולם ניצבים נציגיו ועד לאומות, בהן הוכח שוב ושוב בעבר כוחם של הסיפורים שסיפרו מנהיגים ומובילי דעה.
המחקר מנסה למפות ולחקור את הדרכים בהן סיפורים מסייעים בתהליכי שינוי, בריכוך התנגדויות לשינויים, בהנעה של שינוי בקרב פרטים וחברות שלמות, בסגירת עסקאות מסחריות ובגיוס אנשים לקהילות המחוללות שינוי - כל אלו ועוד באמצעות הכוח העצום של סיפורים.
אם בתקופה הקלאסית, כשנולדו במאות שלפני הספירה, נחשבו הספרים להמצאה שעלולה לפגוע בחשיבה וביכולות השכליות של האדם (כמו הטלוויזיה בזמנה, המחשב והאינטרנט היום), היום כבר ברור שהם עשו בדיוק את ההיפך. במקום ליצור את מה שסוקרטס הגדיר כ"שכחה בנשמה", הם פתחו לנשמה עולמות נהדרים וציידו אותה בספינות מטפוריות להפליג בהם.
מאז המשוררת הראשונה, הכוהנת הגדולה של האימפריה השומרית אנהדואנה, מי שכתבה על רגשות ורעיונות בכתב יתדות, ועד ימינו אנו, עם החוגים והפוסטים ברשתות החברתיות, הכתיבה שימשה ככלי ביטוי וחיבור אנושי ראשון במעלה.
יותר מכל גורם אחר, הייתה זו המצאת הדפוס במאה ה-15 שעתידה לאפשר את אגירת הידע האנושי, הפצתו ופיתוחו. במהלך השנים היא עתידה להביא לפריחה אנושית אדירה, שתוליד את תקופת הרנסאנס, המהפכה המדעית, עידן ההשכלה ובהמשך את העידן המודרני.
החשיבות של הקריאה והסיפור בחיינו היא אדירה. אם השעונים המכניים הניעו והניחו את היסודות לחשיבה המדעית, הספרים יצקו את היסודות לנאורות ולהשכלה. הם לימדו את האדם להעמיק בחשיבה ונתנו לו כלים לנתח מצבים ומגמות.
יש משהו מיוחד בשקיעה הזו בקריאה של ספר. דומה שהיא משאירה את הרעש והגירויים של העולם שבחוץ. יותר מכל, היא מאמנת אותנו בריכוז ובחשיבה מעמיקה על דברים, על רעיונות ועל סיפורים שמניעים אותם והמסקנות שהם מייצרים במוחנו.
היטיב לנסח זאת חלוץ חקר התקשורת מרשל מקלוהן, כשאמר ש"המדיום הוא המסר". שיטת המסירה של המסר משפיעה לדבריו לא פחות ואפילו יותר מתוכנו של המסר. אז אולי ניתן לומר בפראפראזה ש"הספר והסיפור הם הרקטות של המסר"?
המדהים הוא שרבים מהאנשים המצליחים, החזקים והעשירים ביותר בעולם הם גם קוראים אובססיביים. אמנם הם אינם נוטים לקרוא מגזינים ועיתונים יומיים או ספרי מדע בדיוני, אלא יותר ביוגרפיות של אנשים גדולים וספרי ידע והשכלה, אבל כך הם קונים את היכולת לספר את הסיפורים שלהם ולתקשר לקהלים גדולים את רעיונותיהם.
רשת האינטרנט, על השינויים שהיא מחוללת, גם היא עושה עתה שירות נהדר לרעיונות העוברים בסיפורים כאלה. אמנים שהצליחו, דרך סטארטאפים קטנים ועד לתאגידי ענק - כולם רוצים למצוא את הסיפור שיהפוך אותם למעניינים מעט יותר מחבורה של אנשים שרוצה לעשות כסף (דוגמאות בתגית "סיפורי חברה"). אז הם מספרים את הסיפור המיוחד שלהם, שיוסיף ריגוש והתרגשות להצלחתם ה"מוצדקת".
ובכיוון אחר, בו אפשר לראות את ה"סטורי טלינג" השולט הזה - אם יש נוסחה שתמיד עובדת בהרצאות האינטרנט בנוסח "Ted", שכל כך נפוצות היום, הרי שהיא כוללת תמיד ולפני הכל סוג של סיפור מעולה.
הנה הסבר מרתק על כוחו של הסיפור וחשיבותו לאנושות:
https://youtu.be/lHZ72NkBueU
הנה הטוב שבספרות:
https://youtu.be/4RCFLobfqcw
על כוחם של ספרים וסיפורים להשפיע על החיים האמיתיים ועל התפיסות החברתיות (מתורגם):
https://youtu.be/ctaPAm14L10
רנדל וואלאס רואה בסיפור את הדרך הטובה ביותר להפיץ אמת:
https://youtu.be/zfJCN9tzClo
המשוררת והסופרת הראשונה בהיסטוריה תקשרה עוד בימי השומרים בכתיבה (מתורגם):
https://youtu.be/XhNw1BhV6sw
פרסומת שמציגה את הכוח הטמון בסיפורים:
https://youtu.be/YuoVnBc7RvE
ובחיוך, הנה הכוח של סיפור טוב בחיים:
https://youtu.be/GdJT5hjRSR4
הקריאה היא התחביב של האנשים המצליחים ביותר בעולם:
https://youtu.be/jrBFyUnJdcA
והנה הרצאה מדהימה שמוכיחה שאמנות הסיפור מוכרת ובגדול ואם תרצו הצלחה כדאי ללמוד לספר את הסיפור הנכון:
https://youtu.be/Nj-hdQMa3uA?long=yes
מהם ציורי הקומיקס?
קומיקס (Comics) היא אומנות של סיפור בדמויות מצוירות. הקומיקס מציג את רצף האירועים מתמונה לתמונה. הוא נולד מרצועות הקומיקס המשעשעות שהופיעו בעיתונות של פעם. כיום מכיל הקומיקס גם תכנים שאינם משעשעים.
את הדמויות מציירים אמנים שמתמחים בקומיקס. גם בארץ יש קהילה גדולה של יוצרי קומיקס מוכשרים.
הקומיקס הפך לאמנות ונכנס למוזיאון בזכות אמן הפופ-ארט רוי ליכטנשטיין. הוא היה מראשי זרם הפופ בארה"ב (קראו לזה פופ-ארט), ספג מתרבות הקומיקס לא מעט והירבה לשלב את הקומיקס בציורי הענק שלו.
הנה קדימון קצר לסדרה על הקומיקס והיוצרים:
http://youtu.be/S-sKf3KCRY4
בעשורים האחרונים השתלטו גיבורי הקומיקס על הקולנוע (עברית):
https://youtu.be/IaShFsVoE0Q
על הקומיקס של חברת מרוול:
http://youtu.be/rT1y7uYRrPw
כך מציירים קומיקס (עברית):
http://youtu.be/lD4eAz-xqZk
ודוגמה של קומיקס לתנ"ך: (עברית)
http://youtu.be/S8KXfxwFxx0
מטפורה (Metaphor) היא אמצעי לשוני שבעזרתו ניתן להסביר את עצמנו. הן מאפשרות למשל להאיר מושג אחד בתכונות של מושג אחר.
כך מדברים על משהו, על ידי שמדברים על משהו אחר.
המושג "מטפורה", אגב, הוא צירוף של "מטא" (אחרי או מעבר) ו"פראין" (לשאת).
יש המון מטאפורות אפשריות, דימויים שמקלים על הבנת מושגים אחרים. יש ביניהם שהן כל כך שכיחות שכולם כבר התרגלו אליהן. למשל נורה שמייצגת רעיון. ודאי ראיתם פעם או פעמיים בחייכם ציור או אייקון של נורת חשמל, כמסמלת רעיון. או למשל חשיבה, שמיוצגת בציור כגלגלי שיניים בתוך הראש. אלה דימויים, מטאפורות.
עוד דוגמה? - נניח כשאומרים שמשהו הוא כמו משהו. למשל, אם נאמר שגבר הוא צבר, כואב מבחוץ אבל רך ונעים מבפנים. במטפורה הזו אנו מתארים את תכונותיו של הגבר, בתכונותיו המוכרות של פרי הצבר. יש בזה יתרונות רבים, כי כך ניתן להדגיש את מה שאליו אנו מכוונים, על ידי זה שאנו מדברים על משהו שזו תכונתו העיקרית או המוכרת מאד. הקוצים של הצבר ידועים יותר מהקוצים שאנו רוצים להדגיש את קיומם אצל הגבר...
השימוש שלנו, בני המין האנושי, בדימויים ובמטאפורות, הוא מאד נוח. כשאנו חושבים על דבר אחד, תוך התייחסות לדבר אחר, אנו מבינים טוב יותר, את הבעיה. לא פעם זה מסייע לנו להבין גם את הפתרון. המטאפורה של קריירה במונחים של לוחמה וניהול קרבות (נגד הבוס או המתחרים העסקיים, למשל) "מסדר" לנו היטב את הבנת הדברים ומבהיר מה עלינו לעשות, מאסטרטגיה ועד טקטיקות, ממארב ועד התקפה. ובעצם, גם לזכות בילדה שאנו אוהבים זה סוג של יעד שיש לכבוש, לא?
בניגוד לדימוי, במרבית המטפורות אין מילות השוואה דוגמת "כמו", "דומה ל" וכדומה. כשאומרים על האנציקלופדיה שלנו "אאוריקה היא ים של מידע", לא מתכוונים שהיא באמת ים. הכוונה במטפורה הזו, שבאאוריקה, כמו ים, יש עושר רב (של ידע) ושניתן להפליג על פניה ולגלות עוד ועוד דברים חדשים, כמו שספן יכול לגלות יבשות ואיים בים הגדול.
הנה השימוש במטאפורות בתרבות (מתורגם):
https://youtu.be/A0edKgL9EgM
מטאפורות ויזואלית בקולנוע:
https://youtu.be/2qYXoJtuzZg
השעיית חוסר האמונה (Suspension of Disbelief) היא מושג המתייחס ליכולתו של אדם להשעות מרצון את הביקורת שלו ולהאמין בדבר בדוי, שאינו אמיתי, בכדי ליהנות באופן מלא מיצירה בדיונית.
השעיית חוסר האמונה, המכונה לא פעם גם "סספונד", היא מונח שבא מתחום הפסיכולוגיה ומשמש לתיאור הקבלה הזמנית שמקבל הקורא או הקהל, של אירועים ומרכיבים בדיוניים בסיפור או יצירת אמנות, כאילו הם אמיתיים או סבירים.
חוסר האמונה קשור בהרבה מרכיבים. הרי ברור לנו שלאונרדו דה קפריו, שלא מזמן היה הנער מהטיטאניק, לא יכול להיות גם הטייס המפורסם הווארד יוז. למה שנאמין לסרט הזה ולמעשה לכל סרט עלילתי או רומן שכזה?
וככל שיצירה אמנותית סיפורית היא מרחיקת לכת יותר ופונה לעולמות הדמיון והפנטזיה, כך גדלים הדרישה מהקהל והצורך המשמעותי כל כך להשעות את חוסר האמונה שלו.
כמובן שהתהליך הזה הוא ברובו לא מודע. כשאנו צופים בסרט מדע בדיוני, למשל, או קוראים סיפור מז'אנר הפנטזיה, ברור לנו שמה שאנו צופים בו או קוראים אינו אמיתי. אבל רובנו מסוגלים ומצליחים "לשכוח" ולהניח בצד, באופן זמני, את חוסר האמונה שלנו ונותנים לעצמנו לשקוע בסיפור.
במהלך המצב הזה של ה"סספונד", אנחנו מוכנים להתמסר ולהאמין בקיומם של מרכיבים בדויים לחלוטין, כמו חייזרים, יצורים מופלאים כמו חגי קרן, בנות ים, גיבורי-על או פיות, ומרכיבים פנטסטיים נוספים - כי רק כך נוכל באמת ליהנות מהסיפור ולחוות את הרגשות שהוא מעורר.
#למה זה חשוב ואיך זה עובד?
הסיבה שהשעיית אי האמונה היא מושג כה חשוב בספרות, בתיאטרון ובקולנוע, נעוצה בכך שבזכותו יכולים יוצרי אמנות לשלב ביצירותיהם מרכיבים דמיוניים או בלתי סבירים, מבלי לאבד את הכבוד ותשומת הלב שרוחש להם הקהל.
השעיית חוסר האמון בנויה על אמון במספר הסיפור או לפחות בדמויות שבו. פעמים רבות כשאנו נותנים אמון ביוצר, האמון הזה מבוסס על ההיכרות איתו, עם יצירותיו והאמון אליו שפיתחנו בעבר. אם מדובר ביצירה של יוצר שלא היכרנו בעבר, היצירה היא שצריכה לעורר את האמון הזה בזכות האמינות שלה והדמויות כפי שהן מוצגות.
רוב סרטי האקשן וספרי המתח והפעולה מסתמכים גם הם ומאוד על ההשעיה של חוסר האמון. סרטי האקשן משתדלים לסחוף אותנו לעלילה המהירה והנועזת, כך שנשקע בהם ונשעה את חוסר האמונה שלנו. בסרטי או בספרי מתח העניין בתעלומה לוקח אותנו פנימה לקשב רב ולעיסוק בפתרון, כך שבמקביל ומבלי לשים לב לכך אנו משעים את חוסר האמון שלנו בפרטים האחרים שבה.
גם בסרטים מצחיקים, מסייע ההומור בעיצוב של דמויות כאלה. הצחוק וההומור, שבנויים לא פעם על הגזמה, מצליחים לרוב להשכיח מאיתנו את הביקורת המובנית בנו, שהייתה אמורה להיות על הדמויות והטקסטים שלהן ועל המציאות שבה הן פועלות. במילים פשוטות, אנחנו כל כך עסוקים בלצחוק שאנחנו לא מתעסקים בשטויות שלפנינו ובמצבים שבעולם אמיתי הם אינם הגיוניים.
הנה הסבר המושג "השעיית חוסר האמונה":
https://youtu.be/zdGM7QzFJhM
למה אנשים מוכנים לשלם כה הרבה עבור חפצים אישיים ולא פעם אפילו שמריחים רע, כמו גרביים או חולצה ספוגת זיעה, כשמדובר בחפצים של אנשים מפורסמים?
אפשר להבין את השווי הכספי של חפצים אייקונים כמו הגיטרה של ג'ימי הנדריקס, המשקפיים העגולים של ג'ון לנון, או מקל ההליכה של ווינסטון צ'רצ'יל. אבל סתם חפץ או אביזר לבוש של דמות היסטורית או סלבריטאי?
נראה וגם נמצא לא פעם במחקר, שבני אדם נוטים לתת ערך לדברים שיש מאחוריהם סיפור. אנו מתייחסים למהותם של דברים לא רק בזכות הפונקציונליות שלהם, אלא גם ואולי אף בעיקר, לסיפור שמאחוריהם.
אם יש ספק, בררו מה סוד האטרקציה של הרשת האמריקאית Hard Rock Cafe. היא נוהגת למקם בסניפיה מזכרות אישיות, "ממורביליה" בלעז, של כוכבי רוק והלקוחות שבאים לאכול ולשתות חשים שהם מבלים בסוג של מוזיאון המוקדש למוסיקת הרוק והפופ. הם חווים חוויה של קרבה לכוכבים הנערצים שלהם.
יתכן שמאותו מקום (של הסיפור והערך שנובע ממנו) באה גם התפיסה המודרנית של אמנות ה"רדי מייד" (Ready Made). אותו ז'אנר של אמנות המתבסס על העובדה שאמן מפורסם בחר למקם חפץ במוזיאון, מה שהופך את החפץ, סתמי ככל שיהיה, לפריט אמנותי שמחירו מיד מאמיר. את זה הראה אמן הדאדא מרסל דושאן, כשהביא למוזיאון משתנה וקרא לה "פונטנה" (בעברית מזרקה). היום שווייה הכספי של משתנה רגילה זו הוא עצום. כל אספן או חובב אמנות שהיה מצליח לרכוש אותה, ודאי היה ממקם אותה לתצוגה במרכז הסלון שלו. הסיפור שלה הוא כבר ממש לא סיפור של משתנה רגילה.
רדי מייד הוא רק חלק מתופעה רחבה הרבה יותר, שלפיה המידע שיש לנו על דברים קובע המון לגבי תחושתנו לגביהם. אם התגלה שציור צויר בידי אמן מפורסם, מחירו עולה באלפי אחוזים. לעומת זאת ציור של מפורסם שהתגלה כמזויף, יצנח ערכו פלאים, לרוב לשווי של אפס.
השינוי בערך ובביקוש לאותו ציור בדיוק, הוא בשל העניין שמאחוריו, הסיפור שלו. השוני בערך מתרחש רק משום שהוא כן או לא כולל את הסיפור המקורי על האמן הדגול שצייר אותו (צפו בהרצאה שבסרטון האחרון).
והרי על כך מתבסס עולם האספנות, שלא לדבר על עולם המכירות הפומביות, בו נמכרים בסכומי עתק חפצים אישיים של אישים מפורסמים וידוענים. דמיינו גרביים מסריחות של אלוף עולם בריצה שנמכרות בעשרות אלפי דולרים. מעבר לריח הרע, הקונה המאושר יודע שבידיו גרביים היסטוריות. הן שוות המון - בתנאי אגב שלא כובסו עדיין.
גם מותג בעולם העסקי והמסחרי הוא דבר שמעלה את ערכם של מוצריו ושירותים שהוא משווק באופן דרסטי. זו הסיבה שאוזניות של Apple עולות הרבה יותר ונחשקות הרבה יותר מאוזניות טובות בהרבה שנמכרות במחירים זולים יותר. המותג ולא פעם גם הסיפור שמאחוריו (שני סטודנטים רעבים מקימים את החברה בחנייה ששכרו בגרושים), מייצרים סיפור שמעלה את ערכו של המותג ושל המוצרים שנושאים אותו.
אגב, זה לא קשור רק לערך כספי, סנטימנטלי או אפילו בעניינים של טעם. זה אפילו מגיע לכאב. מחקרים מצאו שוב ושוב שאנשים דיווחו על כאב רב יותר, כשנודע להם שהוא נגרם להם בכוונה על ידי אנשים אחרים. המידע משנה אפילו את רמת הכאב. הסיפור מאחורי העובדות חשוב לפחות כמו ויש שיאמרו הרבה יותר מהעובדות עצמן.
רשת "הרד רוק קפה" שעשתה הון מפריטים אישיים של כוכבי רוק ופופ:
https://youtu.be/K8i-9YPtcEc
מכוניות משומשות מכוכבי כדורגל, הן יקרות הרבה יותר (עברית):
https://youtu.be/bX7FU4LLUvw
הסיפור של השווי באמנות Ready made (עברית):
https://youtu.be/f1r3G25bWig
חפצים מדהימים של מפורסמים שנמכרו במכירות פומביות (עברית):
https://youtu.be/uGMFBXPoqwM?long=yes
והרצאת טד מעולה שמסבירה כיצד ערך של דברים קשור במידע שיש לנו עליהם (מתורגם):
https://youtu.be/RPicL1AWrs8?long=yes
סיפורים בעידן המודרני הופכים ומשמשים כלי רב עוצמה בשינוי, ביצירת אמון ובהנעה של תהליכי שינוי.
יותר ויותר מתגלה אמנות הסיפור, גם בעידן המודרני, כמרכיב חשוב בקריירה ובהעברת רעיונות קטנים כגדולים בחברה האנושית - מרמת החבר הבודד, דרך הארגון כולו, מול עובדיו והלקוחות מולם ניצבים נציגיו ועד לאומות, בהן הוכח שוב ושוב בעבר כוחם של הסיפורים שסיפרו מנהיגים ומובילי דעה.
המחקר מנסה למפות ולחקור את הדרכים בהן סיפורים מסייעים בתהליכי שינוי, בריכוך התנגדויות לשינויים, בהנעה של שינוי בקרב פרטים וחברות שלמות, בסגירת עסקאות מסחריות ובגיוס אנשים לקהילות המחוללות שינוי - כל אלו ועוד באמצעות הכוח העצום של סיפורים.
אם בתקופה הקלאסית, כשנולדו במאות שלפני הספירה, נחשבו הספרים להמצאה שעלולה לפגוע בחשיבה וביכולות השכליות של האדם (כמו הטלוויזיה בזמנה, המחשב והאינטרנט היום), היום כבר ברור שהם עשו בדיוק את ההיפך. במקום ליצור את מה שסוקרטס הגדיר כ"שכחה בנשמה", הם פתחו לנשמה עולמות נהדרים וציידו אותה בספינות מטפוריות להפליג בהם.
מאז המשוררת הראשונה, הכוהנת הגדולה של האימפריה השומרית אנהדואנה, מי שכתבה על רגשות ורעיונות בכתב יתדות, ועד ימינו אנו, עם החוגים והפוסטים ברשתות החברתיות, הכתיבה שימשה ככלי ביטוי וחיבור אנושי ראשון במעלה.
יותר מכל גורם אחר, הייתה זו המצאת הדפוס במאה ה-15 שעתידה לאפשר את אגירת הידע האנושי, הפצתו ופיתוחו. במהלך השנים היא עתידה להביא לפריחה אנושית אדירה, שתוליד את תקופת הרנסאנס, המהפכה המדעית, עידן ההשכלה ובהמשך את העידן המודרני.
החשיבות של הקריאה והסיפור בחיינו היא אדירה. אם השעונים המכניים הניעו והניחו את היסודות לחשיבה המדעית, הספרים יצקו את היסודות לנאורות ולהשכלה. הם לימדו את האדם להעמיק בחשיבה ונתנו לו כלים לנתח מצבים ומגמות.
יש משהו מיוחד בשקיעה הזו בקריאה של ספר. דומה שהיא משאירה את הרעש והגירויים של העולם שבחוץ. יותר מכל, היא מאמנת אותנו בריכוז ובחשיבה מעמיקה על דברים, על רעיונות ועל סיפורים שמניעים אותם והמסקנות שהם מייצרים במוחנו.
היטיב לנסח זאת חלוץ חקר התקשורת מרשל מקלוהן, כשאמר ש"המדיום הוא המסר". שיטת המסירה של המסר משפיעה לדבריו לא פחות ואפילו יותר מתוכנו של המסר. אז אולי ניתן לומר בפראפראזה ש"הספר והסיפור הם הרקטות של המסר"?
המדהים הוא שרבים מהאנשים המצליחים, החזקים והעשירים ביותר בעולם הם גם קוראים אובססיביים. אמנם הם אינם נוטים לקרוא מגזינים ועיתונים יומיים או ספרי מדע בדיוני, אלא יותר ביוגרפיות של אנשים גדולים וספרי ידע והשכלה, אבל כך הם קונים את היכולת לספר את הסיפורים שלהם ולתקשר לקהלים גדולים את רעיונותיהם.
רשת האינטרנט, על השינויים שהיא מחוללת, גם היא עושה עתה שירות נהדר לרעיונות העוברים בסיפורים כאלה. אמנים שהצליחו, דרך סטארטאפים קטנים ועד לתאגידי ענק - כולם רוצים למצוא את הסיפור שיהפוך אותם למעניינים מעט יותר מחבורה של אנשים שרוצה לעשות כסף (דוגמאות בתגית "סיפורי חברה"). אז הם מספרים את הסיפור המיוחד שלהם, שיוסיף ריגוש והתרגשות להצלחתם ה"מוצדקת".
ובכיוון אחר, בו אפשר לראות את ה"סטורי טלינג" השולט הזה - אם יש נוסחה שתמיד עובדת בהרצאות האינטרנט בנוסח "Ted", שכל כך נפוצות היום, הרי שהיא כוללת תמיד ולפני הכל סוג של סיפור מעולה.
הנה הסבר מרתק על כוחו של הסיפור וחשיבותו לאנושות:
https://youtu.be/lHZ72NkBueU
הנה הטוב שבספרות:
https://youtu.be/4RCFLobfqcw
על כוחם של ספרים וסיפורים להשפיע על החיים האמיתיים ועל התפיסות החברתיות (מתורגם):
https://youtu.be/ctaPAm14L10
רנדל וואלאס רואה בסיפור את הדרך הטובה ביותר להפיץ אמת:
https://youtu.be/zfJCN9tzClo
המשוררת והסופרת הראשונה בהיסטוריה תקשרה עוד בימי השומרים בכתיבה (מתורגם):
https://youtu.be/XhNw1BhV6sw
פרסומת שמציגה את הכוח הטמון בסיפורים:
https://youtu.be/YuoVnBc7RvE
ובחיוך, הנה הכוח של סיפור טוב בחיים:
https://youtu.be/GdJT5hjRSR4
הקריאה היא התחביב של האנשים המצליחים ביותר בעולם:
https://youtu.be/jrBFyUnJdcA
והנה הרצאה מדהימה שמוכיחה שאמנות הסיפור מוכרת ובגדול ואם תרצו הצלחה כדאי ללמוד לספר את הסיפור הנכון:
https://youtu.be/Nj-hdQMa3uA?long=yes
סיפור
קומיקס (Comics) היא אומנות של סיפור בדמויות מצוירות. הקומיקס מציג את רצף האירועים מתמונה לתמונה. הוא נולד מרצועות הקומיקס המשעשעות שהופיעו בעיתונות של פעם. כיום מכיל הקומיקס גם תכנים שאינם משעשעים.
את הדמויות מציירים אמנים שמתמחים בקומיקס. גם בארץ יש קהילה גדולה של יוצרי קומיקס מוכשרים.
הקומיקס הפך לאמנות ונכנס למוזיאון בזכות אמן הפופ-ארט רוי ליכטנשטיין. הוא היה מראשי זרם הפופ בארה"ב (קראו לזה פופ-ארט), ספג מתרבות הקומיקס לא מעט והירבה לשלב את הקומיקס בציורי הענק שלו.
הנה קדימון קצר לסדרה על הקומיקס והיוצרים:
http://youtu.be/S-sKf3KCRY4
בעשורים האחרונים השתלטו גיבורי הקומיקס על הקולנוע (עברית):
https://youtu.be/IaShFsVoE0Q
על הקומיקס של חברת מרוול:
http://youtu.be/rT1y7uYRrPw
כך מציירים קומיקס (עברית):
http://youtu.be/lD4eAz-xqZk
ודוגמה של קומיקס לתנ"ך: (עברית)
http://youtu.be/S8KXfxwFxx0
