בסרט השני בטרילוגיית המטריקס, שנקרא "מטריקס רילודד", מוצא את עצמו האקר המחשבים ניאו, שמגולם על ידי קיאנו ריבס, כשהוא נלחם בסוכן סמית', שהפעם יודע לשכפל את עצמו פי 100 לפחות. זה קורה לאחר שאותו סמית' כבר לא חלק בממסד. משוחרר ממגבלות ואיסורים, הוא מצא דרך להכפיל את עצמו בכמויות ענק ולהילחם במתנגדיו של עולם השקר שהוא חלק ממנו.

בטרילוגיה שבה מגלה חבורת מורדים לניאו את האמת על עולם שבו הוא חי, הוא לוקח על עצמו את המשימה להשיב את הסדר בעולם על כנו.

יוצרי הטרילוגיה האגדית הזו, האחים וושבסקי, שאגב בהמשך הקריירה שלהם עשו ניתוח מין והפכו שניהם לנשים(...) התעלו כאן על השיאים של הסרט הראשון, בכל מה שקשור לאפקטים גרפיים ממוחשבים ולכוריאוגרפיה של סצנות הקרב שבה קנו את עולמם מלכתחילה. כדי לתת לקרבות הללו של ניאו בסוכני הסמית' הבלתי נגמרים, הם צילמו את השחקנים, שוב ושוב, מעשרות זוויות צילום ועם המון מצלמות. כל החומרים הללו שצילמו, שימשו אותם לעריכה מופתית ולכבסיס לאפקטים ממוחשבים כמעט מהפכניים, שיצרו סצנת קרב חסרת תקדים ובלתי נשכחת.


הנה סצנת המאבק במאה סוכני סמית' במטריקס בליווי מוסיקה בלבד:

https://youtu.be/bb8KZps4woA


זו אגב לא סצנת המאבק היחידה שעובדת נהדר, שימו לב לקרב החרבות בטירה:

https://youtu.be/3WfR87K5zW8

הסצנה של 'תה מדבר אלי (You Talkin' to Me?) מתוך הסרט "נהג מונית" נחשבת לאחת הסצנות הטובות בתולדות הקולנוע. זו סצנה אותנטית, בה הדמות שאותה מגלם השחקן הראשי רוברט דה נירו עומדת ומדברת אל עצמה, כשהיא ניצבת אל מול המראה.

המדהים הוא שאת הסצנה הזו הבמאי והיוצר של הסרט, מרטין סקורסזה, כלל לא כתב. הוא פשוט צילם אותה.

הסיפור הוא שכשהם התכוננו לצלם אותה, רוברט דה נירו לא ראה דיאלוג בתסריט. הוא שאל את סקרוסזה איפה הטקסט והבמאי הנודע ענה לו "אתה השחקן, תמצא אתה..."

דה נירו החל להתאמן ועשה ניסיונות משלו על הדיאלוג ובשקט בשקט סקורסזה החל לצלם אותו.

הסצנה שנכנסה לסרט הייתה מצויינת באופן לא רגיל וצולמה בספונטניות גמורה, מתוך התרגול והאילתור של דה נירו, כחזרות לקראת הצילום ואפילו בלי הודעת "אקשן!" של הבמאי.

התוצאה כאמור, היא מאסטרפיס. אחת הסצנות האמינות, המרתקות והמעניינות בתולדות הקולנוע, אפילו בקנה מידה של סקורסזה עצמו, אחד היוצרים האיכותיים בתולדות המסך הגדול.


הנה הסצנה:

https://youtu.be/-QWL-FwX4t4


כאן היא משולבת בסרטון שמסביר את עיקרון האילתור:

https://youtu.be/mQgZjRf-xmY


הזמנה ליום ההולדת של דה נירו:

https://youtu.be/HCfJY3eiebc


וההסבר המרתק של סוף הסרט:

https://youtu.be/ByLEIKTjgtk?long=yes

כשצ'ארלי צ'פלין יצר את ריקוד הלחמניות בסרט הנפלא שלו "הבהלה לזהב'", הוא יצר סצנה אגדית ששרדה הרבה שנים אחריו. עד היום הסצנה הזו נחשבת לאחד מרגעי הקסם הגדולים של הקולנוע בכלל ושל הסרט האילם בפרט.

זוכרים את הנווד האגדי ששיחק צ'פלין בסרטיו?

בסרט הזה מחפש הנווד האגדי הזה זהב, כמו כל מחפשי הזהב בקליפורניה של תקופת "הבהלה לזהב".

הנווד הגמלוני מתמודד עם הקשיים והבדידות, עם הרעב, העוני והבטן המציקה. אבל במקביל הוא מנסה לזכות בג'ורג'יה, אהובת ליבו. כשהוא מזמין אותה לארוחת ערב, שאליה היא עתידה לבוא עם חברותיה, הוא מחליט, במקום לתת נאום מרשים של מארח לכבודן, לשעשע את הבנות בריקוד.

ריקוד של לחמניות...

כי הנווד העגמומי והמצחיק עד דמעות לא יודע כאן לרקוד. במקום לרקוד בעצמו, הוא תוקע שתי לחמניות מהשולחן על מזלגות. ברגע אחד הופכות הלחמניות השמנמנות לרגליים של רקדנית בלט.

ואז הוא מתחיל להרקיד אותן. כמו במעין תיאטרון בובות משעשע, הן רוקדות ריקוד נפלא לצלילי המוסיקה מפסקול הסרט.

התוצאה היא נהדרת ומצחיקה, יפה, מרגשת וגם מעט עצובה. בעליבותו ובפשטותו הקולנועית, מנסה הנווד הבודד להרשים את ג'ורג'יה ולתת לה סיבה קטנה לגאווה. הוא לא חזק בכלום ולא מדבר יותר מדי (אחרי הכל זה סרט אילם...) ובקיצור, אין לו טריקים מיוחדים.

אין לו טריקים כלל, מלבד הכישרון הקטן הזה ליצור ולאלתר אצלן מעט שמחה ולסחוט חיוך קטן בזכות כישרונו.

כאן רואים את גאוניותו של היותר המשופם והמוכשר הזה. בעיה לרקוד הרי לא באמת הייתה לו. בתחילת חייו הבוגרים היה צ'פלין בדרן רחוב באנגליה והוא גם היה רקדן. יש מספרים שאפילו רקד בלט נהדר.

גם לביים קומדיה אין מי שידע יותר ממנו וכמובן שאת פס הקול והמוסיקה של סרטיו הוא היה זה שהלחין, גם אם לא ידע תווים כדי לרשום בעצמו את מנגינותיו על הדף...

אבל הוא מעדיף את ההומור המקורי של לחמניות רוקדות, על עוד ריקוד של הנווד שלו, ריקוד שכמותו כבר ביצע בסרטיו לפני כן.

מה שמדגיש כמה שהוא היה ענק קולנועי חד פעמי גאון מרובה כישרונות וללא ספק אחד האנשים היצירתיים בתולדות המאה ה-20.

ואגב, לאחר מאמצים רבים מתעשר בסופו של דבר בסרט גם הנווד שלו. זה קורה לאחר שהוא מוצא את מטמון הזהב שחיפש כל כך. גם ג'ורג'יה מוצאת בדרך מטמון אבל אותו תצטרכו לגלות בעצמכם, בצפייה בסרט.


הנה מחול הלחמניות של צ'ארלי צ'אפלין:

https://youtu.be/ww5pb-z0o0I


והתפתחות הריקוד הזה שלו מרעיון של יוצר אחר:

https://youtu.be/pPYMrDYWkXc

סרט הקולנוע "רשימת שינדלר" (Schindler's List) הוא מסרטי השואה החזקים והמשפיעים שנוצרו אי-פעם. מדובר בסרט מעוטר שזכה באינספור פרסים, כולל 7 פרסי אוסקר. בעיני רבים זהו הסרט הדרמטי הטוב ביותר שנעשה על השואה (או לפחות אחד משניים, אם מתחשבים באיכותו המדהימה של הסרט "הפסנתרן").

הסרט מסתיים באחת הסצנות האופטימיות וקורעות הלב בקולנוע. זה קורה כשצועדת לה קבוצה ענקית של ניצולים, ילדיהם ונכדיהם - כולם חבים את חייהם לאוסקר שינדלר וצועדים כדי להניח אבן על קברו שבירושלים. שינלדר, שמת בעוני, הובא לקבורה בבית הקברות הקתולי בהר ציון שבירושלים, לפי בקשתו ובמה שהיה בחזקת חסד אחרון של ניצוליו ושל האומה היהודית כולה, לאדם שהציל יהודים כה רבים ממחנות ההשמדה בשואה.

מי שצועדים בסצנה הזו בסרט הם הניצולים האמיתיים של שינדלר, כשביחד עם כל ניצול אמיתי, צועד בן דמותו הצעיר מהסרט. חזק ומרגש כמו ששפילברג עושה כשהוא מצליח.


הסצנה המרגשת שמסיימת את הסרט:

https://youtu.be/BFP4dDheqHY


הנה המוסיקה המרגשת שכתב ג'ון ויליאמס לסרט ושביצע הכנר יצחק פרלמן:

https://youtu.be/ueWVV_GnRIA?t=19s

וודי אלן נחשב לאחד היוצרים המשעשעים והמתוחכמים בקולנוע האמריקאי. הוא הרבה לשבור כללים קולנועיים, כמו שקרה למשל בסצנת התור מסרטו "הרומן שלי עם אנני".

בסצנה הזו עומדים בני הזוג, שמגלמים כאן וודי אלן ודיאן קיטון, בתור לסרט. כמו שקורה לכל אחד מאיתנו לעתים, אחריהם עומד ברנש ומקשקש את עצמו לדעת. הוא אומר דברים שאלן רואה כשטויות. במיוחד מרגיזות אותו קביעות של הטרחן, לגבי משנתו של תאורטיקן התקשורת המודרנית מרשל מקלוהן.

לא פעם בסצנה וודי אלן שובר את הקיר הרביעי ומדבר אל קהל צופי הסרט. הקיר הרביעי הוא הקיר המדומה, שבין הדמויות לבין קהל הצופים. שבירת הקיר הרביעי בקולנוע היא לא אירוע נדיר, אם כי גם לא מנהג שכיח, בקרב יוצרי קולנוע. אלן מדבר אל הקהל ומשתף אותו בתסכול שלו.

הוויכוח בין השניים לא היה מוכרע, אלמלא מגיח לפתע התאורטיקן המהולל מנקודה כלשהי, כדי להעמיד את הקשקשן על טיפשותו. זה קורה רק בסרטים ואת זה בדיוק מסכם וודי אלן, לנו הצופים, במשפט הכל כך נכון "לו רק החיים היו ככה"...


הנה שבירת כל הקירות בסצנה המבריקה של וודי אלן:

https://youtu.be/sXJ8tKRlW3E

המצאת פס הייצור ו"הסרט הנע", על ידי היצרן הנרי פורד, היא ללא ספק המניע של הרבה ממה שקרה בהיסטוריה של המאה ה-20. לא סתם היא הניעה את מה שזכה לשם "המהפכה התעשייתית השנייה".

אבל קולנוען אחד לא ממש אהד את המודרנה, זו שמולידה את החידושים הגדולים ששוטפים את החברה האנושית ומשאירים אותה המומה, לנוכח השינויים המהירים והאופן שבו הם הולכים ונחלשים, למול המערכות ההולכות ומתחזקות על גבם.

קראו לו צ'ארלי צ'אפלין. הוא היה הקולנוען המפורסם, המצליח והאהוב של תקופת הסרט האילם. ממש כמו שיעשה כמה שנים אחר כך, כשיהפוך לבדיחה את הפיהרר הנאצי היטלר ובד בבד ייתן חומר למחשבה לעולם כולו, על פשיזם, גזענות, אהבה ומלחמה.

אבל בהקשר הזה צ'אפלין הדהים את העולם, כשיצר בשנת 1936 את הסרט "זמנים מודרניים". זה היה סרט חדשני, מצחיק עד דמעות וחכם בהמון מובנים, אבל סרט עם מחאה ובעיטה של ממש בעולם המודרני. איש לא שיער עד כמה הוא עתיד להפוך לאבן דרך בנקודת המבט האמנותית והביקורתית שלו, אל מול החדשנות והטכנולוגיה, שהופכות את כולנו לברגים קטנים במערכות גדולות ודורסניות, שלא לומר מעכלות ומפוררות אותנו העובדים היטב...

הסרט, שנעשה בתקופת "השפל הגדול" בארה"ב, הצביע על התוצאה של המהפכה התעשייתית, שבה הופך העובד ל"בורג במערכת". מאדם עצמאי ויוצר, הוא הופך לפועל פס ייצור, חלק קטן וזוטר במכונה הגדולה, שכל פעולתו היא סיבוב של בורג, בטור נע ואינסופי של מוצרים להרכבה, שנעים מולו על גבי הסרט הנע, בבית החרושת שבו הוא מועסק. צ'פלין, היוצר והשחקן, מתמודד עם המכונה הדורסנית, שאותה הוא למעשה עובד. כך חוזר המסר הקבוע של "אדם מול המכונה", שניתן לראות שוב ושוב עם השינויים הטכנולוגיים בהיסטוריה.

הסרט שלעג לקפיטליזם הדורסני, ליעילות שמקדשת כל דבר ולדיכוי של מחשבה עצמאית של הפרט בידי התעשייה, הקפיטליזם ובעלי הכוח וההון, הביע כמיהה לרגשות אנושיים, לקשר בין אנשים ולאהבה - לא לכסף ולעושר, אלא לאהבה יפה וחמלה פשוטה.

פרט מעניין הוא שאותו צ'ארלי צ'אפלין יירדף 20 שנה אחר-כך על ידי הסנטור מקרתי, שיאשים אותו שהוא קומוניסט. צ'אפלין, שבהחלט חלק עם הקומוניזם ועם קרל מרקס, את הבוז לתעשייה וההון שחומסים את האיש הקטן, נאלץ לברוח מארצות הברית ולחיות עד יומו האחרון בשווייץ.


כך מאיצים את הקצב, כדי להגביר את הייצור במפעל:

https://youtu.be/VrZRjO4t-7s


ארוך יותר - סצנת העבודה על הסרט הנע של צ'ארלי צ'אפלין בסרט "זמנים מודרניים":

http://youtu.be/DfGs2Y5WJ14?t=7s


שחזור היתולי של הסצנה בתכנית "ניקוי ראש" בטלוויזיה הישראלית:

https://youtu.be/abDbs3bONVs


ואפרופו האיש הקטן, ככה רוצה מנהל המפעל להאכיל את עובדיו, כדי לחסוך זמן:

https://youtu.be/n_1apYo6-Ow

הבימאית הגרמנית ומשרתת הנאצים לני ריפנשטאל היא מי שביימה את אחת ההצגות הגדולות בתולדות הקולנוע. השנה היא 1934 ומתוכנן צילום סרט התעמולה "ניצחון הרצון" (Triumph of the will). הסרט נועד לפאר את הנאציזם ואת היטלר וליצור את הזיהוי של "היטלר הוא גרמניה וגרמניה היא היטלר".

ריפנשטאל הבימאית התכוונה להעמיד את האמנות לשירות הפשיזם הנאצי. היא העריצה את אישיותו של הצורר והוא, חובב קולנוע ומאמין גדול בתעמולה, היה מעורב לחלוטין בתכנון המצעד, בבחירת הצועדים ואפילו בארגון הבמות, הגשרים ומגדלי המצלמות שבאתר הכינוסים של המפלגה הנאצית בנירנברג, שבו צפויה הייתה להיערך הקונגרס של המפלגה הנאצית.

לא פחות מכך הוא היה מצוי ומעורב בכל פרטי צילום הסרט, הבימוי והתפאורה. כל המפלגה הנאצית עמדה לרשות הבימאית וצוותה. היטלר עצמו ראה בסרט את הגורם החשוב ביותר לשלטונו באותה העת. הוא היה זקוק לכוח והבין שהסרט הוא כלי רב עוצמה, שיאפשר לו לזכות בפופולאריות והערצה. הסרט נועד להפוך אותו לאלוהים של הגרמנים, פיהרר.

אחדות, סדר ועוצמה גרמניים היו השחקנים הראשיים כאן. 30 מצלמות שפעלו ללא הפסק, ומיליון ניצבים היו כלי העבודה ששימשו לצילומי ההמונים ולתעמולת הנאצית. צלבי הקרס, המדים, סמלי המפלגה והדגלים המרובים פיארו את השלטון החדש.

אל מול עשרות אלפי הדמויות הקטנות שהופיעו בכל פריים, הוצבו תצלומי תקריב של הפיהרר, שהפכו אותו לגדול וסמכותי בעיני הצופים. כשהראו תקריבים של הקהל, תמיד היו אלה פנים אריות, צעירות, בהירות, של הגרמנים "הנכונים" לפי תיאורית הגזע הנאצית.


הנה לני ריפנשטאל, הבימאית של המפלצת הנאצית:

https://youtu.be/EGm43jieVow


דוגמה לעריכה מכוונת התעמולה בסרט "ניצחון הרצון":

https://youtu.be/QWDrd-1yA5A


בסצנת הפתיחה של הסרט:

https://youtu.be/Yl2iIHRE1ng


וסיפורם של היוצרת והסרט שהציגו את היטלר כמו אלוהים היורד ממרומים:

https://youtu.be/VYjHpC2u7ck?long=yes

שכפול בקולנוע (Movie Cloning), או קלונינג, הוא חלק מהקסם של האפקטים המיוחדים ומהוותיקים שבהם. לא פעם אפשר לראות בסרטים שתי דמויות שמגולמות על ידי אותו שחקן, כשהן משוחחות זו עם זו. יש ששואלים כיצד עושים את זה.

אז השיטה היא כמו בהרבה אפקטים בקולנוע, לצלם עם מסך ירוק, גרין סקרין למי שרוצה לומר זאת בשפה ה"מקצועית". קודם מצלמים את השורות של דמות אחת מהמשוכפלות כשברקע יש מסך ירוק. המסך הירוק מאפשר להלביש ברקע את הסרטון השני שיצולם, עם הדמות ה"שנייה".

לאחר מכן מצלמים את השורות של הדמות השנייה. היא מנהלת דיאלוג ומדברת עם הדמות שצולמה קודם.

בשלב העריכה מצרפים את שני התפקידים ביחד, כך שייראה כאילו מדובר בשתי דמויות שונות. הדמות עם המסך הירוק מופיעה בערוץ אחד, כשהצבע הירוק מוגדר כשקוף. דרך השקיפות הזו עובר הסרטון של הדמות השנייה, זה שבערוץ שמתחת. כך הדמויות נראות כמדברות זו עם זו.

אז כשהשחקנים מדברים עם עצמם וחושבים שהם אנשים שונים, אל תתפלאו שמכנים את הקולנוע "תעשיית האשליות"...


כך שחקן משוחח עם עצמו בסרט:

http://youtu.be/vUWjWuBeb4A


סרט קצר שבו שחקן מדבר עם עצמו בילדותו. זו שיטה מעט שונה כמובן:

https://youtu.be/mh2lGBMcnC0


ככה זה נראה כשעושים את הדמות בהמון המון גרסאות:

https://youtu.be/6Kxt-4bkMdE


ומה קורה כשאפס מדבר עם עצמו מהעתיד (או לא...)

https://youtu.be/5XKIdfJZrys


סצנות הקלוננינג הכי מפורסמים בקולנוע:

https://youtu.be/rgCbIvnQDFI?long=yes


סרט הסבר ארוך על צילום דיאלוגים מוצלחים בין דמויות משוכפלות בקולנוע:

https://youtu.be/kZLrphMBYNw?long=yes


והדרכה לצילום סצמה כזו (עברית):

https://youtu.be/M9gzboCknoU?long=yes

בסרט הקולנוע "רשימת שינדלר" (Schindler's List) הופיעה רק דמות אחת בצבע. זו הייתה דמותה של "הילדה באדום".

הסצינה בה היא מופיעה היא אחת הסצנות הקשות בסרט, שבכל מקרה אינו קל לצפייה. אוסקר שינדלר וזוגתו רוכבים על סוסים על הר הצופה אל הגטו היהודי. למטה הם רואים את זוועות הנאצים המפנים את היהודים לרכבת שתוביל אותם אל מחנות הריכוז. על המסך רואים הצופים ילדה קטנה, לבושה בשמלה אדומה. למעט סצנת הסיום של הסרט, המתרחשת בימינו, זה הצבע היחיד שרואים במהלך כל הסרט, שמוצג בשחור לבן.

אבל זה לא מסתיים כאן. הילדה באדום צועדת אל מבנה ובהמשך הסצנה יראו אותה הצופים עוד כמה פעמים. לא נספר בדיוק, אבל זה אחד הרגעים מכמירי הלב ביותר בסרט. ילדה אחת שמגיחה מדי פעם לפריים, מזוהה בצבע שמלתה האדומה וצובטת את הלב.

מבקרי הקולנוע אהבו מאוד את "הילדה באדום". הם ראו בה ביטוי לתמימות ולתקווה של הילדים החפים מפשע שנרצחו בשואה. רובם העריכו שזו הייתה דרכו של שפילברג למנוע את התופעה בה נראו היהודים בשואה כגוש אחיד וכהה שהלך אל מותו ורצה למקד ולתת ממד אישי ולו לרגע.

מבחינה קולנועית זה היה רגע שמסביר כיצד ישנה שינדלר מעתה את תפיסתו את היהודים. האיש הוא תעשיין ואיש עסקים גרמני, שעד אותו רגע משתף פעולה עם הנאצים ועושה כסף רב מהקשרים איתם. מהבעת פניו של שינדלר בסצנה הזו, לנוכח הזוועות שהוא רואה ובמיוחד ברגעים המקושרים שלב אחרי שלב, של "הילדה באדום", קל להבין כיצד משנה הרגע הזה את מעשיו מכאן ואילך.


#על הילדה השחקנית
הילדה ששיחקה בסרט היה ילדה פולנית מהעיר קרקוב בשם אוליביה דַבְּרוֹוסְקָה. היא הייתה בת 3 כשהשתתפה בסרט. פעם היא ספרה שהתביישה בחלקה בסרט אבל רק כשהתבגרה למדה לחוש גאווה בו. שגיאתה, היא אמרה, הייתה שהיא לא נעתרה לבקשתו של סטיבן ספילברג, שלא לצפות בסרט לפני שתגיע לגיל 18 ותהיה בוגרת מספיק. היא צפתה בו בגיל 11 והרושם שלה ממנו היה רע.


#הרעיון הקולנועי
ההברקה המעולה של סטיבן ספילברג נעוצה בכך שבודד את הילדה מההמון הצבוע בשחור לבן. בכך הוא מצליח להימנע מאחת הבעיות הגדולות של סרטי שואה והיא היכולת לגרום לצופה הזדהות עם סבל העם היהודי, בזמן שהוא רואה רבים כל כך שסובלים, אבל אין לו מקרה פרטי שהוא יכול להזדהות איתו רגשית עד הסוף.

החיבור הרגשי שספילברג מצליח ליצור כאן הוא הכרחי כדי להבין את הגיבור ואת מניעיו ולהכניס ולו גם לרגע, את הצופה לתוך ראשו.

את ההברקה הזו הוא נותן בנקןדת המפנה של הסרט ובכך הוא מחדד עוד יותר את מה שאולי גורם לגיבור, נזכיר שהוא אדם אמיתי, לעשות מעשה אמיץ כל כך, מסוכן ומנוגד להמון אינטרסים כלכליים שלו ולהתחיל להציל יהודים.

ספילברג גם מצליח לשלוט במיומנות במה שאנו מרגישים לאורך הסצינה ולהוביל אותנו אל ההכרה בגורל הפרטי והכללי של היהודים. הוא מציג, פעם זה ופעם זה, את הגורל הפרטי של הילדה ואת גורל הקהילה היהודית של הגטו כולה. הוא עושה זאת על ידי טריק קולנועי אפקטיבי במיוחד - בכל פעם שהילדה נעלמת מהפריים, אחרי חפץ, בתוך בניין או מאחורי עץ, הוא מראה לנו את האלימות והאימה של פינוי הגטו, ההוצאות להורג בידי החיילים הנאצים והשלכת הרכוש היהודי מהחלונות אל הרחוב. הפרט והכלל - זה לצד זה.

הכוח של החילופים האלה, תוך המיקוד במעיל האדום, הם האפקטיביים ביותר בסרט. הצבע האדום גם מייצג את עניין הדם.


#על הבחירה באדום
הבחירה בצבע אדום קשורה אסוציאטיבית לדם וההתעלמות המוחלטת של העולם ובמיוחד של מדינות המערב ובתוכן בנות הברית מהשואה.

זה מסר שספילברג ניסה להעביר לאורך כל הסרט, במגוון דרכים. אחת הבולטות בהן היא השימוש בסצינות צבע וכאלה יש עוד 3 כאלה, גם אם פחות בולטות, בסרט.

הוא אמר פעם בראיון: "... כולם ידעו על השואה בזמן שהיא קרתה, אך עדיין לא עשו דבר בקשר לזה. לא הייתה הקצאה של כל הכוחות שלנו על מנת שהמצעד הבלתי פוסק לעבר המוות יעצור."

"זה היה" - מוסיף ספילברג - "כתם דם גדול ואדום, כתם ענק על הרדאר של כל אלה, אבל איש לא עשה דבר בעניין".


#הסיפור שמאחורי הסיפור
הסצינה שזכתה לכינוי "הילדה באדום" היא מהזכורות ביותר בסרט של ספילברג. אבל מאחוריה מסתתרת עדות אמיתית מהשואה.

מדובר בדוקטור מרטין פלדי, עד במשפט אייכמן, שהעיד על הניסיון להציל את בנו בן ה-12 מהסלקציה בשואה. הוא רואה את אשתו ואת בתו הפעוטה נשלחות שמאלה ומשך את בנו איתו לצד ימין. חייל אס אס שזיהה את הילד פקד עליו להצטרף לאם. כל שנותר לאביו היה לראות את בני נעלם והמראה האחרון שהוא זכר ממשפחתו היה המעיל האדום של בתו הקטנה, ההולך ומתרחק עד שהוא הופך לנקודה אדומה וזעירה, הולכת וקטנה, עד שהיא נעלמת.

על העדות הזו סיפר מי שהיה סגן פרקליט המדינה ומי שהיה בצוות התביעה במשפט אייכמן, השופט גבריאל בך. הוא סיפר ששבועיים לפני העדות הזו, קנה גם הוא במקרה לבתו בת השנתיים מעיל אדום. כשהוא הקשיב לעדות, מחנק טיפס לגרונו. הוא סיפר פעם לעיתונאי שמאז, בכל פעם שהוא רואה ילד או ילדה במעיל אדום, ליבו פועם במרץ.

תוך כדי התחקיר לסרט "רשימת שינדלר", תוך שהוא מאזין לפרוטוקולים של המשפט, שמע סטיבן שפילברג את העדות הזו והפנים אותה. ממנה הוא עתיד ליצור לסרט את אחת הסצנות החזקות והבלתי נשכחות בתולדות הקולנוע.


הילדה באדום מ"רשימת שינדלר":

https://youtu.be/no8jsmInwBQ


הנה קדימון הסרט המפורסם של שפילברג "רשימת שינדלר":

https://youtu.be/M5FpB6qDGAE


טקס בבית ספר ישראלי, עם ילדה באדום (עברית):

https://youtu.be/GCFhkYq0iKo


וריקוד על הקרח, שהקדישה ל"ילדה באדום" הרקדנית יוליה ליפניצקיה בת ה-15:

https://youtu.be/hwr2xIhEbCM

צ'ארלי צ'פלין היה אחד היוצרים הגדולים בתולדות הקולנוע. בעידן הסרטים המדברים, סוף סוף נשמע קולם של כוכבי הראינוע, הסרט האילם. רבים מהם התגלו לצופים כבעלי קולות מצחיקים, משונים, או לא מעניינים והקהל הפסיק לצפות בהם. צ'ארלי צ'פלין המתין שנים לפני שהחל לעשות "טוקיז", סרטים מדברים.

כשעשה זאת לבסוף, צ'אפלין היה מהכוכבים היחידים של הראינוע (הסרט האילם) שעברו אל "הסרט המדבר" בהצלחה מרובה. וצ'פלין לא סתם דיבר, אלא עשה סרט גדול, שבו לגלג על הדיקטטורה ועל הדיקטטור הנאצי היטלר. בסרט "הדיקטטור הגדול" הוא נתן את נאום חייו.

הסרט "הדיקטטור הגדול" שיצא לאקרנים בשנת 1940 הפליא צ'ארלי צ'אפלין להציג בצורה סאטירית את הדיקטטור המגוחך, שרוצה לשלוט בעולם ומסתבך בשיגעונו. בסופו מציג צ'אפלין את אחד הנאומים המרגשים והחכמים בתולדות הקולנוע, נאום של שלום, מלא אהבה וחמלה, של דיקטטור קולנועי לעולם אמיתי, שעמד לחוות בתוך זמן קצר את המלחמה האיומה בתולדותיו.

צריך להבין שרק ב-1929, עוד בטרם הפך לשליט גרמניה, זכה היטלר לנצל את ההמצאה החדשה, המיקרופון שמחובר למערכת הגברה, כדי לנאום בפני 18 אלף איש בבת-אחת. זו הייתה התקדמות עצומה, למי שנאלץ עד אז לנאום לפני מאות בודדות של מאזינים בכל פעם. באופן כללי, היטלר היה ידוע בניצול של כל המצאה חדשה בכדי לזכות בתמיכה, לשלוט ולהשיג את מטרות המפלגה הנאצית.

בסרט הזה מנצל הקומיקאי המצליח בעולם את ההמצאות החדשות של הקולנוע וההגברה, דווקא כדי ללעוג לפיהרר של גרמניה. לשמחתנו, במירוץ החידושים הזה ניצח הדיקטטור הקולנועי הטוב את הדיקטטור הנאצי האמיתי. הטוב ניצח את הרע, האמן ניצח את האנטישמי, הרשע והרצחני.

אגב, עוזריו של היטלר העידו שהרודן הנאצי אהב מאד את סרטין של צ'אפלין וגם את הסרט הזה, גם אם הוא הפך אותו במידה רבה לבדיחה קולנועית.


נאומים איקוניים נוספים בתגית "נאומים מפורסמים".



הנה עריכה עכשווית של נאום הדיקטטור הגדול, מהנאומים הגדולים בתולדות הקולנוע (מתורגם):

https://youtu.be/j5U0pwdm5IU

צ'ארלי צ'אפלין היה הגיבור הבלתי מעורער של הסרט האילם. גם אחרי שהתחילו לצאת ה"טוקיז", הסרטים המדברים, הוא עדיין המשיך לעשות סרטים אילמים.

חלק מכוכבי הראינוע הגדולים לא הצליחו לשרוד את המעבר לסרט המדבר והקריירה שלהם התרסקה. חלק מהם בגלל שקולותיהם לא היו נעימים לצופים וחלק מפני שהדיבור הסגיר את זרותם או את חוסר כשרונם בקולנוע החדש הזה.

אבל גם כשצ'אפלין אוזר אומץ ומחליט ליצור סרט מדבר, הוא עושה זאת בזהירות. הפעם הראשונה שצ'אפלין מדבר תהיה רק בשיר האחרון שבסוף הסרט המפורסם שלו "אורות הכרך".

הדמות הראשית, שהוא מגלם בסרט, מאבדת את מילות השיר שהיא אמורה לשיר. צ'ארלי צ'אפלין שר בג'יבריש, כאילו הוא רוצה לומר "רציתם דיבור וקולות בסרט, הנה מה שאני חושב על זה..."

זה לא עזר לו. הסרט הצליח וקולו של צ'ארלי צ'אפלין החל להישמע בסרטיו הבאים ונחל הצלחה גם בטוקיז המדברים.


הנה צ'ארלי צ'אפלין בשיר ג'יבריש נונסנס מתוך "אורות הכרך":

https://youtu.be/HJJ5I8TQY5g


ונאום הדיקטטור הגדול (בעיבוד מודרני מהיוטיוב), אחד הנאומים הגדולים בתולדות הקולנוע:

http://youtu.be/Uizz0W9ynuk

השיר "אלף-בית", שמוכר הרבה יותר כ"חדר קטן" הוא שיר של המשורר מרק ורשבסקי. הוא פורסם לראשונה בפולין בשנת 1901, כשיר באידיש שנקרא "אויפן פירפעטשיק", או בעברית "חדר קטן". הוא מספר על "החדר" הקטן שבו בוערת האש באח ובו מלמד הרבי את הילדים, הקינדערלך, את האלף בית בלשון הקודש, כדי שיידעו לקרוא בתורה.

אווירתו המתנגנת והפשוטה של השיר, שהושפע מאד ממקורות עממיים, הפכה אותו לשיר תקווה, שניחם את רוחם של היהודים במזרח אירופה, בימיהם הקשים לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. לא סתם סימל השיר היהודי הנוגע ללב, את העיירה, או "השטעטל" היהודי. לרבים הוא הזכיר את חיי היהודים בגולה של מזרח אירופה, בזמנים שלפני השואה והאסון היהודי. מכאן מעמדו הנוסטלגי ומה שהפך אותו לשיר זיכרון לחיים שנכחדו.

הוא גם זכה לשלל תרגומים לעברית, בשמות נוספים כמו "צריף פשוט ודל", "חדר קטן צר" או סתם "חדר קטן".

בגרסת היידיש, השיר הזה ליווה את אחת הסצינות הקשות בסרט "רשימת שינלדר". בסצינה שמכונה על ידי רבים "הילדה באדום" צופה אוסקר שינדלר מראש הגבעה בזוועות שמתרחשות בגטו היהודי בקרקוב, כשהחיילים הנאצים מפנים את היהודים באלימות, אל הרכבות למחנות.

ילדה קטנה המופיעה רק היא בשמלה אדומה, רק היא בצבע בסרט שלם שכולו שחור לבן, ממקדת את עיני הצופים בטרגדיה ובשואה מנקודת המבט של היחיד, הרך מכל.


הילדה באדום מ"רשימת שינדלר":

https://youtu.be/no8jsmInwBQ


השיר אויפן פּריפּעטשיק (מתורגם):

https://youtu.be/LZ4QZ3Cch48?end=1m14s


וביצוע של אסתר עופרים:

https://youtu.be/OaZtt89fYAc

על הר ראשמור שבסמוך לעיירה קיסטון במדינת דקוטה הדרומית שבארצות הברית, יש אנדרטה ענקית ומרשימה, המפוסלת בהר.

האנדרטה היא פסל גרניט עצום שפיסל הפסל גאטסון בורגלם. הפסל מורכב מארבעה פסלי ראש ענקיים, בגובה 18 מטרים כל אחד, של ארבעה נשיאי ארצות הברית היסטוריים.

הנשיאים האמריקניים שראשם על הפסל הם ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, תאודור רוזוולט ואברהם לינקולן - כולם סימלו את 150 השנים הראשונות של ארה"ב.


#תולדות ההר והפסל
ההר עצמו היה שייך לבני השבט האינדיאני לקוטה מבני הסו, המחשיבים אותו עד היום כאתר קדוש וכינו אותו "ששת הסבים" (Six Grandfathers).

ב-1885 הוחלט בארצות הברית לקרוא לו על שם איש עסקים מפורסם מניו יורק ששמו צ'ארלס ראשמור.

הבחירה בנשיאים הללו באה בזכות מאמציהם לאיחוד הרפובליקה ולהרחבת שטחה. ברורה הסיבה לבחירה בוושינגטון, נשיא האומה הראשון ובלינקולן, הנשיא ששמר עליה מאוחדת במלחמת האזרחים שאיימה לקרוע אותה לשתיים.

הנשיא ג'פרסון זכה להיכלל בפסל על שהכפיל ב-1803 את שטחה של ארצות הברית, באמצעות רכישת לואיזיאנה. תאודור רוזוולט היה הנשיא האחרון שנבחר. הציע אותו הנשיא קולידג', הנשיא המכהן בזמן ההחלטה והוא נועד להנציח את הקמת שירות הפארקים הלאומיים בימיו של רוזוולט.

בניית הפסל התארכה והסתבכה מעט, גם בשל בעיות תקציב, גם בשל הפיסול הלא פשוט וגם בשל מלחמת העולם השנייה שהחלה והפריעה להקמת המוזיאון שתוכנן בכניסה.

הפסל הראשון שגולף בסלע הגרניט של ההר היה דיוקנו של ג'ורג' וושינגטון. תחילה גילפו אותו לצורה של ביצה ואז החלו לדייק את תווי פניו.

היו גם טעויות ותקלות שהוסיפו שנים לפרויקט. לימין דיוקנו של וושינגטון החל הפסל בורגלם לגלף את פסלו של ג'פרסון. אך לאחר שנתיים נסדק סלע הגרניט יותר מדי. לכן בורגלם פוצץ את הפסל ובנה אותו מחדש, הפעם לשמאל דיוקנו של וושינגטון.


#בתרבות
בשנות ה-70 הפסל זכה לציטוט אייקוני בתולדות המוסיקה, כשהופיע על עטיפת האלבום המפורסם של להקת הרוק "סגול כהה", האלבום "Deep Purple in Rock". פניהם של הנשיאים האמריקאים הוחלפו על עטיפת האלבום בפניהם של חברי הלהקה.

גם עולם הקולנוע והטלוויזיה השתמש לא פעם באנדרטה, כחלק מהסיפור שלו. בסרט "מזימות בינלאומיות" של אלפרד היצ'קוק משנת 1959 יש את הסצנה המפורסמת ביותר - בה משמש הר ראשמור המקום הנהדר לסצנת מרדף אייקונית.

בסרט סופרמן 2 השתלטו שלושה פושעים מכוכב קריפטון על כדור הארץ ובמקום דמויות הנשיאים שהרסו, הם פיסלו בהר את דמויותיהם שלהם.

שרידותו האפשרית של הפסל הודגמה היטב גם בסדרת הטלוויזיה "העולם אחרי האנושות", בה הוא הוצג כמעשה ידי האדם האחרון שישרוד על כדור הארץ, כעשרת אלפים שנה לאחר שהאנושות תיכחד.


הנה סיפור הפסל הענקי של נשיאי ארצות הברית שבהר רושמור:

https://youtu.be/fApIefqUvSo


כך נוצר דיוקן הנשיאים הענקי:

https://youtu.be/Bvj2URpgRc8


בניית הפסל בהר ראשמור:

http://youtu.be/2U5OdWz7Gwc


סרט אילם מ-1927 שמראה את הפועלים חוצבים בהר ראשמור:

https://youtu.be/qx4wu8gzTaM


המרדף מהסרט "מזימות בינלאומיות" של היצ'קוק, שצולם בהר ראשמור:

https://youtu.be/4zr_zL_T3g8


וסרט שמתאר את הפסל הגדול של רושמור:

http://youtu.be/A-ByLfAMABM?long=yes