שמתם לב שלפעמים העין ממשיכה “לראות” אור, זמן קצר אחרי שהוא נעלם בפועל? - זהו עיקרון שנקרא עיקרון התמדת הראייה (Persistence of Vision או בקיצור POV). כל אמנות הקולנוע והצילום של תנועה מבוסס עליו.

עיקרון התמדת הראייה, או עיקרון התמדת המראה, אומר שאם מוקרנת שורה של תמונות בודדות במהירות ובין אחת לשנייה מוקרן חושך, נוצרת אשליה של תנועה רציפה.

הבסיס של עקרון התמדת הראייה נובע מהפירוש שהמוח נותן לסדרת תמונות קפואות שמוצגות בזו אחר זו במהירות. המוח תופס את סדרת התמונות הזו כאילו היו תמונה אחת, תמונה של תנועה. כיום התפיסה היא שזה קורה במוח, אבל פעם סברו שהסיבה לכך היא שהתמונה הקודמת נשארת ומתמידה (מכאן "התמדת הראייה") לחלקיק שנייה על גבי רשתית העין - אותו חלק שאחראי על המרת האור לאותות העצביים שמשודרים למוח.

כך יכול רצף של תמונות בודדות ובהן סוס רץ להפוך לתמונה נעה, כשהן מוקרנות ברצף. את זה הראה הצלם מייברידג' ביצירת מה שייחשב לסרט הראשון בהיסטוריה (בתגית "אדוארד מייברידג'").

גם בקולנוע המצולם וגם בסרטי אנימציה משתמשים בעיקרון התמדת הראייה כדי ליצור אשליה של תנועה.

בקולנוע מה שיוצר את אשליית התנועה היא המצלמה. מצלמות הקולנוע, הן מצלמות הפילם של פעם והן מצלמות הווידאו, מצלמות בכל שנייה מספר רב של פריימים, כלומר תמונות בודדות. הצילום הוא של 24 פריימים בשנייה בפילם, ולפחות 25 פריימים בווידאו. אשליית התנועה נוצרת כשהפריימים הללו מוקרנים במהירות.

סרטי אנימציה נוצרים בצורה דומה אבל מורכבת יותר. האנימטורים יוצרים פריים אחד אחרי השני, כל אחד בנפרד. אשליית התנועה נוצרת בתהליך ארוך שבו מניעים עצמים על המסך, פריים אחרי פריים, לאט לאט. לכן נמשכת יצירתם של סרטי אנימציה כל כך הרבה זמן.


עיקרון התמדת הראייה הוא חלק מהקסם של האנימציה והקולנוע בכלל (מתורגם):

https://youtu.be/V8A4qudmsX0


הדגמה נהדרת של עיקרון התמדת הראייה:

https://youtu.be/YismwdgMIRc


כבר ביוון העתיקה עלו על העיקרון הזה:

https://youtu.be/1OGUkY2jfZg


מתקן שכבר בשנת 1860 הראה תנועה מדומה באמצעות עיקרון התמדת המראה:

http://youtu.be/6Ww2qFhW3Ws


וסרט תיעודי על עבודתו פורצת הדרך של מייברידג':

https://youtu.be/5Awo-P3t4Ho?long=yes

במאה ה-19 פותחו שורה של מכשירים, כמו ה"פנקיסטוסקופ", בעברית "תוף הפלאים", הסטרובוסקופ והזואטרופ (ראו בתגית "זואיטרופ").

כולם ניצלו את העיקרון של התמדת המראה, או עיקרון התמדת הראייה, שלפיו כשמוקרנת שורה של תמונות בודדות במהירות, נוצרת אשליה של תנועה רציפה.

כשהצופה במכשירים אלו היה מציץ בחריצי ההצצה, הוא היה רואה תנועה רצופה של פעולה, כמו סוס דוהר, אדם הולך וכדומה.


הנה סרטון על הטכנולוגיות החדשות הללו:

http://youtu.be/r4B3FHHt_k8


כך תבנו זואיטרופ:

http://youtu.be/lfAzr0GWknU


וסרטון הדרכה לבניית פינקיסטוסקופ בעצמכם:

http://youtu.be/2rzwdRqsuVM

זואיטרופ (Zoetrope), או זואטרופ כמו שלעיתים כותבים בטעות בעברית, הוא מכשיר בצורה של תוף חלול, שבו מספר גדול של חריצי הצצה. הזואטרופ הציג בתוכו סדרת ציורים במספר זהה לחרכי ההצצה, עם רצף של מצבי תנועה.

מבט אל חריצי ההצצה, תוך כדי סיבוב התוף, הציגה אשלייה של תנועה רצופה.

פירוש השם "זואטרופ" הוא ביוונית עתיקה "גלגל החיים" ("זואי" ביוונית פירושה חיים).


הנה סוס בדהירתו, מסוג הסרטונים המצויירים שהוצגו בזואיטרופ:

http://youtu.be/SBg6dAE3mI0


עוד זואטרופ מרגש:

https://youtu.be/SqCPFuxhn80


סרטוני זואיטרופ רבים ברצף:

http://youtu.be/fG6ywByMAyE


והנה זואיטרופ מודרני שיצרה חברת הסרטים פיקסר, כדי להדגים את התנועה הנוצרת מהרצה מהירה של דמויות:

http://youtu.be/5khDGKGv088

האנימציה המצוירת על נייר קדמה לסרטוני האנימציה שהוקרנו על מסך לעיני הצופים המשתאים. הפליפ בוק, "ספר הדפדוף" שכבר באמצע המאה ה-19 הוצג והוגן בפטנט, נשאר עד היום אחת הדרכים החביבות להציג אשליית תנועה באמצעים פשוטים.

הדפדוף של דפי הפליפבוק במהירות, הוא שנותן את תחושת התנועה והחיים של הדמויות המצוירות.

כבר בפליפ בוק הקדום השתמשו בעקרונות של האנימציה הטכנולוגית שתהפוך לאמנות ולצורת בידור פופולארית ומצליחה בכל העולם - סדרת תמונות בודדות שרצות ברצף בזו אחר זו.

התמונות המתחלפות במהירות יוצרות אשליה של תנועה ושל חיים, ממש כאילו יש נשמה לדמויות, או נפש. משום כך גם נקראה בעברית האמנות הזו "הנפשה".


הנה סרטון עם פליפבוק פשוט עם סיפור אהבה מצויר:

http://youtu.be/zyke9aZjwQY



פליפבוק של גביע העולם:

http://youtu.be/btWXBpcQ138


וכך תכינו פליפבוק בעצמכם:

http://youtu.be/Njl-uqnmBGA

עד שנת 1888 שימשו לוחות זכוכית לצילום. בשנה זו פיתח ג'ורג' איסטמן חומר גמיש וחזק מפלסטיק, שהחליף את הזכוכית ואיפשר צילום רציף של תמונות רבות בשנייה. זה היה הפילם, שהיה תנאי חשוב בדרך לצילום קולנועי ראשון, שהגיע עשור אחר-כך.

כך ייסד איסטמן את חברת קודאק, שהפכה לשם נרדף לצילום וזכתה להצלחה מסחרית עצומה. "אתם תלחצו על הכפתור ואנחנו נעשה את השאר" הייתה סיסמתה של קודאק, שאכן הפכה את הצילום למלאכה קלה לכולם. עד אז היית צריך להיות בעל מקצוע כדי לצלם היטב, אבל קודאק הפכה את הצילום למשימה פשוטה וקלה.

בהמשך חייו הפך איסטמן למולטי-מיליארדר והמצאתו איפשרה לעולם הצילום ולעולם הקולנוע להפוך לתעשיות מצליחות ביותר, גם מבחינה כלכלית וגם בהשפעה העצומה של שתיהן על התרבות המודרנית.


הנה המצאת הפילם והמצלמה של קודאק:

http://youtu.be/_v0cUEBZSC4


איסטמן ואדיסון - שני הממציאים הדגולים שאיפשרו את תעשיית הקולנוע ולאחר שנים גם את הסרט המדבר:

http://youtu.be/4Q9shRCfkVQ


התפתחות הצילום, שבו תרם איסטמן חלק משמעותי ביותר:

http://youtu.be/VUsqS8Ena14


וסרטון בציורים על השתלבות המצאת הפילם של איסטמן ברצף ההמצאות שיצרו את הקולנוע:

http://youtu.be/BKJqeJ48CPs

הפרקסינוסקופ (Praxinoscope), המכונה לעיתים בטעות פאראקסינוסקופ, הוא מכשיר האנימציה המוקדם ביותר שהומצא. זה היה פנס קסם לאנימציה, מכשיר להקרנת סרטים מצוירים על הקיר, שהמציא בשנת 1873 האמן והממציא הצרפתי אמיל רנו.

הפרקסינוסקופ העגול מזכיר סיר רחב. לדופן הפנימית שלו הוצמדה סדרת ציורים של שלבים שונים בתנועה. זו השתקפת במערכת מראות וכשסובבו את הפרקסינוסקופ ראו הצופים מעין סרט מצויר, שהיה תולדה של אשליה, שהתבססה על תנועה.

את הפרקסינוסקופ יצר אמיל רנו הצרפתי בשנת 1888, עוד פיתוח שנוצר, לאחר סדרה של מכשירים קטנים להקרנת סרטונים, שנוצרו בידי אחרים, כמו הפנקיסטוסקופ, הסטרובוסקופ והזואיטרופ. ההבדל בינו לבינם היה שלראשונה הצליח אמיל רנו להקרין את הסרטון המצויר על הקיר.

אבל איך הוא עשה זאת?

רנו המוכשר הוסיף לפרקסינוסקופ פנס קסם נוסף, שהקרין תמונת רקע שאינה זזה. על התמונה הזו הוקרנו סרטוני התנועה של הפרקסינוסקופ. כך הוא יצר מופע של סרט מצויר שאמיל רנו כינה "התאטרון האופטי". זו הייתה צורת הבידור המוקדמת ביותר של הסרטים המצוירים לקהל הרחב והפעם הראשונה שבה סופר סיפור של ממש על גבי מסך.


הנה סיפורו של הפרקסינוסקופ של אמיל רנו:

https://youtu.be/TK_K_Hvf-24


מספר אנימציות מתוך סרטוני הפרקסינוסקופ:

https://youtu.be/TxYP1nOSVJY


מכשיר הפרקסינוסקופ שהמציא אמיל רנו:

https://youtu.be/ChRD0UG0txw


הפרקסינוסקופ בפעולה:

http://youtu.be/xOItdZOGnx8


פראקסינוסקופ משנת 1906 שנקרא "שלבים משעשעים של פרצופים מצחיקים":

http://youtu.be/8dRe85cNXwg


סרטוני פארקסינוסקופ מודרניים:

http://youtu.be/AznclmOj9UI?t=24s


ודגם של פארקסינוסקופ במוזיאון הקולנוע, שמצורפת לו גם תיבת נגינה קטנה:

http://youtu.be/ChRD0UG0txw

"התאטרון האופטי" (Theatre Optique) היה צורת הבידור המוקדמת ביותר של סרטים מצוירים שהוקרנו לקהל הרחב והפעם הראשונה שבה סופר סיפור של ממש על גבי מסך. זה היה הראינוע המוקדם, מבוסס טכנולוגיה ואנימציה שכולן מעשה ידיו של האנימטור הראשון והממציא אמיל רנו (Emile Reynaud).

"התאטרון האופטי" התבסס על מכונה גדולה ופורצת דרך, שיצר רנו. זה היה פיתוח טכנולוגי משולב של סרטון אנימציה מצויר, שהוקרן לראשונה על מסך לבן, בשילוב עם תמונת רקע שלא זזה והוקרנה על ידי פנס קסם נוסף. הוא היה כמו תיאטרון אמיתי, עם תפאורה סטטית מאחור, אבל את השחקנים החליפה התרחשות מצוירת, אופטית, שנעה על המסך באנימציה, על פני הרקע הסטטי.

מכונת "התיאטרון האופטי" הגדולה הורכבה מגלגל בקוטר של מטר וממערכת של פנסים, עדשות ומראות. היא הקרינה סרטי אנימציה קצרים, בעזרת פרקסינוסקופ שיצר רנו. המכונה הזו הייתה הראשונה שאיפשרה להקרין רצף בן מאות פריימים ולספר סיפור. לראשונה יכול היה הקהל לחזות בסרט שלם על גבי מסך, באופן שדומה להקרנות הקולנוע של ימינו.

סרטון האנימציה הראשון שהקרין רנו לפני קהל גדול שישב וצפה בו מעל גבי מסך, היה הסרטון העלילתי "פיירו המסכן" (Pauvre Pierrot). במסגרתו הקרין רנו סרטונים נעים על ידי הפרקסינוסקופ, על גבי התמונה הקבועה של הרקע. בתור ליווי הוא השמיע פסקול מוזיקלי. בכך הוא ניבא בדייקנות את הראינוע, אך עדיין ללא סרט מצולם, מה שיעשו לראשונה האחים לומייר, כמה שנים אחר כך.


כך פיתח אמיל ריינו את התיאטרון האופטי:

https://youtu.be/pM1K8h8xtb4?end=5m4s


"פיירו המסכן" סרטון האנימציה הראשון שהוקרן על מסך בפני קהל "Pauvre Pierrot":

https://youtu.be/426mqlB-kAY


סרטו של אמיל ריינו מ-1895 - "Autour d'une cabine":

https://youtu.be/_ntdUMPancg


וסרט תיעודי קצר על סיפורו של התאטרון האופטי של אמיל רנו:

https://youtu.be/TAUA6pg_EXk?long=yes