שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה ההבדל בין צניעות לענווה?
ההבדל הגדול שבין צניעות לענווה הוא כה משמעותי, שלא פעם אנשים מבלבלים ביניהם. אז מהו ההבדל שבין המילים, או התכונות הללו?
עֲנָוָה היא לא לשים את עצמך במרכז, לא לבקש לעצמך תהילה וכבוד מאחרים ולחיות לפי התכונות הטובות שלך, אך מבלי להשתבח בהן או לצפות לתשבחות ואפילו לידיעה של אחרים.
צניעות היא תכונה של מי שמצניעים את כישוריהם או את מעשיהם הטובים ונוטים שלא להבליט את עצמם. הם מודעים להם, אך לא מפרסמים אותם.
גולדה מאיר אמרה פעם: 'אל תצטנע. אתה לא כזה גדול!' - הערה שנונה ויפה של מי שידעה שצניעות מוזכרת כמעט תמיד לצד תשבחות לאנשים מוצלחים, גדולים או חזקים...
יתכן שיחלקו עלינו פה ושם, אבל אנו ננסה לטעון שיתכן שעֲנָוָה היא תכונת אופי טבעית, בעוד שצניעות היא תכונה שנוצרת מהתנהגות חברתית. אם צניעות היא הסתרת מעשיך הטובים ויתרונותיך החברתיים, ענווה היא ביטוי לאופי שקשור בחוסר צורך או חוסר רצון כללי להתבלט בחברה, או אורח חיים שאינו מעוניין כלל להפוך את עצמך לאישיו חברתי.
יש מי שיאמרו שענווים הם צנועים בבסיסם ולא זקוקים לתשבחות על תכונותיהם או מעשיהם, בעוד שהצנועים ינהגו בצניעות, אבל ישמחו לדעת שצניעותם, על ביטוייה השונים, זוכה להערכה.
נסיים במסעו של סוקרטס, שכונה בתקופתו "החכם באדם". הדימוי נולד אצל הנביאה מדלפי שסיפרה על דברי אפולו שסוקרטס הוא האיש החכם בעולם. אבל הוא, בצניעותו, החליט להראות שאין אמת בכך ויצא לחפש אנשים חכמים ממנו. בסוף אותו מסע מגיע סוקרטס למסקנה שהאנשים אינם חכמים כמו שהם חושבים שהם - וזו לטענתו החוכמה האמיתית - החוכמה שמבוססת על צניעות והבנה שחוכמתך שלך אינה החוכמה הסופית, או הידע של הכל.
אנו הקטנים והלא חכמים בעליל (שמתם לב לצניעות, נכון?) נשבח את האבחנה הצנועה, מפיו של מי שנודע בחוכמתו. אבל בהקשר לנושא שלנו, אתם כבר בטח מבינים שנשאל - האם עניו היה בכלל יוצא למסע שכזה?
מה זה ממנטו מורי ואיך הוא תרם לענווה?
הפירוש של "ממנטו מורי" (Memento Mori) הוא "זכור כי אתה עתיד למות" או "זכור את יום מותך". מטרת המשפט הייתה התזכורת של הכנסייה הנוצרית למאמינים, שגם בשיא הההצלחה והקריירה, אורב המוות וניצב מאחוריך.
לאזהרה הזו יש שורשים קדומים הרבה יותר. מספרים שבשלהי המאה השניה לספירה נהגו הגנרלים הרומיים לצעוד בתהלוכות ניצחון, כשבעקבותיהם צועד עבד שמלמל באוזניהם שוב ושוב את המשפט "צפה לאחור וזכור שהנך אך ורק בן-אדם". המוסר והצניעות, מסתבר, היו תכונות חשובות כבר מימי קדם.
גם לאורך תקופת הרנסאנס משתמשים ברעיון או במוטו של "ממנטו מורי". לזה משמש סמל הגולגולת, המופיע ביצירות אמנות רבות בדרך כלל כמסמל את המוות שיש לזכור, ה"ואניטאס", ציורי הריקנות הדוממים ואת ההמלצה לחיות חיים ללא חטא.
למשל בציור המופלא של הולביין, "השגרירים", מופיעים סמלים של השמיים והארץ, אך גם של העולם התחתון, זה של המוות. שם יש את הסמל שעל כובעו של השגריר השמאלי, למשל. הסמל דמוי גולגולת וביחד עם מיתר הלאוטה (כלי הנגינה) הקרוע, שניהם מזכירים שלא חיים לנצח.
אבל בציור יש עוד משהו. מסתתרת בו אשלייה אופטית בת חצי מילניום (500 שנה). מדובר בגולגולת מעוותת שמופיעה בתחתית התמונה ושניתן להבין מהי רק במבט על הציור מהצד. זה מה שנקרא "צורה אנאמורפית", כזו שניתן לראות רק כשעומדים בזווית לתמונה.
מה שמסמלת הגולגולת הנסתרת הזו, כמו הסמלים שהוזכרו קודם, זה את המוות, שכדאי לזכור אותו, את ה"ממנטו מורי".
הנה הסבר של רעיון הממנטו מורי והצניעות האנושית הנחוצה אל מול המוות:
https://youtu.be/Q7riwDPlEAM
פרשנות עכשווית למושג (עברית):
https://youtu.be/ySSnsmiBZN0
חנות הממנטו מורי שמוקדשת לדברים מפחידים:
http://youtu.be/fax_ql2PVvA
עוד חנות-מוזיאון כזה בבורנמות:
http://youtu.be/iLXWca2Zxzg
על הסמלים של הווניטאס בציורים:
https://youtu.be/xUpwenYB5eE?long=yes
איפה צומחת הרקפת וכיצד נולד השיר עליה?
רקפת (Cyclamen) היא אחד הצמחים החינניים שפורחים באזורנו. לפרח שלה יש צבע ורוד-סגול, יפה להפליא ויש לה עלים מקסימים בצורת לב, מה שהופך אותה למתנה רומנטית להפליא.
הרקפת ידועה כפרח המרכין את ראשו, כשעלי הכותרת שלה פונים כלפי מעלה. על שום הפרח שלה, הרוכן כלפי מטה, הרקפת נדמית לא פעם לסמל של ענווה.
הרקפת פורחת בחורף. בטבע גדלה הרקפת בעיקר בצל סלעים, נחבאת מתחת להם, תופעה שאין לה הסבר מלא. יש חוקרים הסבורים שזהו אמצעי הסתגלות של הרקפות, כנגד נזקים מבעלי חיים כמו החולד או הדרבן.
מה שמזכיר את השיר שמתחיל במילים "מתחת לסלע צומחת לפלא, רקפת נחמדת מאוד". כתב אותו המשורר לוין קיפניס, לאחר ששהה במטולה בשנות ה-20. הוא זכה אז שבת-שבע גרודניאנסקי, אחת הנערות המקומיות, תיקח אותו בשבילים ותראה לו את הדרך הנסתרת אל מפל התנור. בדרך היא הראתה לו גם פרחים רבים, כולל הפרח הקסום. לנערה הוא הקדיש את השיר ואת השורות:
"יצאה עם הרוח, בת שבע לשוח
היה אז הבוקר בהיר.
כל צמח, כל פרח אוספת בדרך
ופיה אך זמר ושיר."
בתום עונת הפריחה של הרקפות, הן מתייבשות. הזרעים נופלים מהגבעול וכך נטמנים הזרעים באדמה, לרקפות שיפרחו בשנה הבאה.
הנה הרקפת:
https://youtu.be/JTT728A4U40
השיר היפה כמו הפרח:
https://youtu.be/jSyIEPBUsZo
ויש מי שמגדלים אותן בבית:
https://youtu.be/KtdQGVD5gT8
מה היו ציורי הוואניטס?
ציורי ואניטס (Vanitas) התפתחו בהולנד הקלוויניסטית של המאה ה-17 כתזכורת חזותית לכמה קצרים החיים וחולפים מהר.
שמם של הציורים הללו נגזר מהפסוק המקראי "הבל הבלים הכל הבל". הז'אנר שימש כנזיפה מוסרית עדינה בתקופה שבה הולנד הייתה למעצמה מסחרית עשירה, והציג דיאלוג ויזואלי בין הצלחה חומרית לבין תזכורת שהכל חולף.
ההרכבים האופייניים בציורים הללו כללו גולגולות אנושיות כסמל מובהק למוות, פרחים נובלים המייצגים את קוצר החיים, פירות נרקבים, נרות כבויים, שעוני חול, בועות סבון שעומדות להתפוצץ, ספרים, כלי נגינה שבורים, תכשיטים, כתרים, מפות עולם וכלי נשק. כל פריט נבחר בקפידה כדי להדגיש היבט שונה של החולניות של בני האנוש.
יאן דאווידס דה הם (Jan Davidsz de Heem) היה אחד המאסטרים המובילים של הז'אנר. הוא יצר ציורים מורכבים ומפוארים של טבעי דומם המשלבים שפע עם דעיכה. הרמן סטנווייק (Harmen Steenwijck) התמחה בהרכבים מינימליסטיים יותר המדגישים את המסר הפילוסופי. דיוויד בייי (David Bailly) צייר ואניטס עצמי מרשים שבו הוא מציג את עצמו כצעיר וכזקן באותו ציור. וילם קלאס הדא (Willem Claesz Heda) ופיטר קלאס (Pieter Claesz) תרמו להתפתחות הז'אנר בהרכבים עדינים עם גווני חום וכסף.
אדריאן ואן אוטרכט (Adriaen van Utrecht) התמחה בוואניטס מונומנטליים עם שפע של אוכל ופרחים. יאקובוס בילטיוס (Jacobus Biltius) היה בן למשפחה של ציירי טבע דומם. פיליפ דה שמפיין (Philippe de Champaigne) צייר ואניטס מפורסם שכלל שלושה פריטים בלבד: גולגולת, פרח טוליפ נובל ושעון חול. מאריה ואן אוסטרווייק (Maria van Oosterwijck) הייתה אחת הציירות הבולטות בז'אנר, שהתמחתה בציוריה בהרכבים מורכבים ועשירים.
הז'אנר הגיע לשיאו בשנות 1620 עד 1650, במיוחד בעיר ליידן (Leiden), שהייתה מרכז פרוטסטנטי מחמיר. האמנים בה הפגינו מיומנות יוצאת דופן בהעברת מרקמים שונים, משקיפות הזכוכית ועד קמטי הקטיפה, מהברק של הפנינה ועד החספוס של קליפת לימון מתקלפת. לעתים הם אף שילבו בציור ייצוג של ציורי ואניטס קודמים, ביצירה של מעין מטא-ציור שהעמיק את המסר על שכבות של אשליה וחולניות.
האירוניה הייתה מובהקת. האמנים השקיעו מאמץ אדיר בהצגת יופי ומיומנות טכנית, כדי להעביר מסר על חוסר חשיבותם של הישגים חומריים.
ציורי הוואניטס היו פופולריים, במיוחד בקרב המעמד הבינוני והעליון ההולנדי. אנשים עשירים שרכשו ואניטס יקר כדי להזכיר לעצמם שהעושר לא ישרת אותם לנצח נראו כמי שלא לגמרי קלטו את המסר.
הסוחרים ההולנדים אהבו את הציורים גם בגלל התצוגה המרשימה של כישרון טכני ויכולת לתאר חפצים יקרי ערך, כך שבאופן פרדוקסלי הפך הוואניטס כולו למוצר יוקרה שהזכיר לבעליו שמוצרי יוקרה הם בזבוז זמן.
הנה הסבר קצר על הוואניטס:
https://youtu.be/z5jG4BXKIGg
המשמעות הפילוסופית של הוואניטאס:
https://youtu.be/xjsymnzB3yI
ציורי הוואניטס:
https://youtu.be/F1-Q_4vorEE
הנה סרטון תיעודי קצר על הציורים הללו:
https://youtu.be/uRYgnvUl-Is?long=yes
על הסמלים של הווניטאס בציורים:
https://youtu.be/xUpwenYB5eE?long=yes
מיהו מאלף החשמל מייקל פאראדיי?
מייקל פאראדיי (Michael Faraday) היה חוקר יוצא דופן בהיסטוריה האנושית. הוא נחשב לאחד מאנשי המדע החשובים בהיסטוריה, אף שלא זכה ללמוד באוניברסיטה או בבית ספר תיכון ואת מרבית הידע המדעי שלו רכש בעצמו, בסקרנות, בקריאת ספרים, בהאזנה להרצאות ציבוריות ובהתלהבות אינסופית מהמדע.
כן, בניגוד לחוקרים שרוכשים השכלה ואז חוקרים, האיש לא רכש השכלה מדעית של ממש והידע שלו במתמטיקה היה מועט. למעשה, הוא היה בן עניים שנאלץ לעבוד בעבודות קשות לפרנסתו וכדי לפרנס את משפחתו.
במהלך עבודתו ככורך ספרים הוא קרא כמעט כל ספר שעבר תחת ידיו, התגבר על קשיים כלכליים ופערי המעמדות האנגליים וחתר לרכוש ידע בהאזנה להרצאות שעליהן שילם בכספו המועט.
כשביקר בהרצאות של מדען מפורסם אז בשם סר המפרי דייווי הוא כתב רשימות של כל מה ששמע ממנו, כרך אותן לספר שלם, עם כל תוכן ההרצאות ושלח למרצה המדען.
בשלב מסוים אותו דייווי, שמעט הסתייג ממנו בתחילה, נפצע בתאונת מעבדה. כתוצאה מכך, ראייתו נפגעה והוא התקשה לכתוב. הוא הזמין את פאראדי לעבוד במעבדתו, ברישום פרטי המחקרים שלו. כך זכה מייקל הצעיר בהזדמנות ושימש בתור כותב הפתקים ומסכם של כל מה שהמדען חשב, הסיק וגילה.
דיווי התרשם יותר ויותר מהבחור הצעיר והחכם. כשאחד מעובדי המעבדה פוטר, הוא הציע לפאראדיי לעבוד במעבדה בתור אסיסטנט לכימיה.
די מהר התלמיד עלה על המורה. כי במהלך העבודה החל פאראדיי ללמוד מדע בעצמו. הסקרנות האינסופית שלו והתשוקה לידע ולמדע, ביחד עם חריצות ותבונה נדירים, אפשרו למייקל פאראדיי ללמוד במהירות, כמעט בעצמו, את כל מה שצריך ואף יותר.
הוא היה עקבי ועקשן. שוב ושוב הוא ערך ניסויים במעבדה, בחן ולמד איפה טעה, שיפר וחזר על הניסוי המתוקן, עד שקיבל את התוצאה שצפה. אם עלה בראשו רעיון חדש, שנתמך ביסודות תיאורטיים משמעותיים, הוא לא ויתר על בדיקתו, בניסויים חוזרים ומכל כיוון אפשרי, עד שקיבל את התוצאה המצופה ולמד את סיבת הכישלונות הקודמים.
פאראדיי היה חכם ועניו. לעתים רחוקות הוא גילה שהשערותיו המוקדמות היו שגויות והוא הקפיד לתעד אותן ולהבינן היטב, בחתירה המתמדת שלו - להבין ולהצליח.
כך הוא גילה את תכונותיו של השדה המגנטי ובנה את הדינמו - המנוע החשמלי הראשון אי-פעם. בתגית "מנוע הומופולרי" תוכלו לראות כיצד הבין את הכוחות האלקטרומגנטיים כבר ב-1831 והביא את האנושות לעידן המנוע החשמלי.
תגליותיו של פאראדיי הפכו את החשמל, שאנו מרבים להשתמש בו כל כך הרבה, למקור אנרגיה עיקרי וזמין לכולם. החשמל הוא אחד הגורמים החשובים למהפכה התעשייתית של אירופה.
פאראדיי, שהיה בעצם כימאי, נודע מאז כאחד מגדולי הפיזיקאים וכראשון שהבין את האנרגיה החשמלית.
בתחומים של המגנטיות והחשמל פאראדיי נחשב לחוקר החשוב ביותר בהיסטוריה. הניסויים הרבים שעשה בחייו תרמו רבות לתחומי האלקטרומגנטיות והאלקטרוכימיה. הם גם אפשרו לו לנסח את חוק פאראדיי ולהמציא את מבער הבונזן. הוא גם מי שניסח את שיטת האלקטרוליזה להפרדת כימיקלים על ידי זרם חשמלי ועוד.
הענווה של פאראדיי הייתה גם היא נדירה. תגליותיו והמצאותיו הקנו לו פרסום רב, אך הוא סירב לכיבודים. הוא דחה את תואר האבירות ותואר סר שהוצעו לו מבית המלוכה, בטענה שהוא מעדיף להיקרא עד יומו האחרון "רק מר פאראדיי".
גם להצעה שקיבל פעמיים, להיות לנשיא החברה המלכותית, תפקיד ותואר מהחשובים בקהילה המדעית של האימפריה הבריטית, ענה בשלילה שוב ושוב מי שגבר בחייו על הקשיים הכלכליים, פערי המעמדות והחוסר בהשכלה והיה לאחד מגדולי המדענים בהיסטוריה.
הנה קיצור תולדות חייו של מייקל פאראדיי, ממציא החשמל:
http://youtu.be/dNXdF12U4wo
טבעת ההשראה החשמלית שמייקל פאראדיי יצר (מתורגם):
https://youtu.be/5HlQnEPalS4
סרט מומלץ בשני חלקים, שבו מוצגת דרכו של פאראדיי אל המחקר המדעי, גילוי האלקטרומגנטיות ובניית המנוע החשמלי הראשון בהיסטוריה.
חלק א':
http://youtu.be/TEVEBzNSwTU
חלק ב':
http://youtu.be/yVDHKKTC4tA
וסיפורו של מייקל פאראדיי והמצאת החשמל לילדים (עברית):
https://youtu.be/OmfypSQlx-A?t=1m20s&longyes?long=yes
ההבדל הגדול שבין צניעות לענווה הוא כה משמעותי, שלא פעם אנשים מבלבלים ביניהם. אז מהו ההבדל שבין המילים, או התכונות הללו?
עֲנָוָה היא לא לשים את עצמך במרכז, לא לבקש לעצמך תהילה וכבוד מאחרים ולחיות לפי התכונות הטובות שלך, אך מבלי להשתבח בהן או לצפות לתשבחות ואפילו לידיעה של אחרים.
צניעות היא תכונה של מי שמצניעים את כישוריהם או את מעשיהם הטובים ונוטים שלא להבליט את עצמם. הם מודעים להם, אך לא מפרסמים אותם.
גולדה מאיר אמרה פעם: 'אל תצטנע. אתה לא כזה גדול!' - הערה שנונה ויפה של מי שידעה שצניעות מוזכרת כמעט תמיד לצד תשבחות לאנשים מוצלחים, גדולים או חזקים...
יתכן שיחלקו עלינו פה ושם, אבל אנו ננסה לטעון שיתכן שעֲנָוָה היא תכונת אופי טבעית, בעוד שצניעות היא תכונה שנוצרת מהתנהגות חברתית. אם צניעות היא הסתרת מעשיך הטובים ויתרונותיך החברתיים, ענווה היא ביטוי לאופי שקשור בחוסר צורך או חוסר רצון כללי להתבלט בחברה, או אורח חיים שאינו מעוניין כלל להפוך את עצמך לאישיו חברתי.
יש מי שיאמרו שענווים הם צנועים בבסיסם ולא זקוקים לתשבחות על תכונותיהם או מעשיהם, בעוד שהצנועים ינהגו בצניעות, אבל ישמחו לדעת שצניעותם, על ביטוייה השונים, זוכה להערכה.
נסיים במסעו של סוקרטס, שכונה בתקופתו "החכם באדם". הדימוי נולד אצל הנביאה מדלפי שסיפרה על דברי אפולו שסוקרטס הוא האיש החכם בעולם. אבל הוא, בצניעותו, החליט להראות שאין אמת בכך ויצא לחפש אנשים חכמים ממנו. בסוף אותו מסע מגיע סוקרטס למסקנה שהאנשים אינם חכמים כמו שהם חושבים שהם - וזו לטענתו החוכמה האמיתית - החוכמה שמבוססת על צניעות והבנה שחוכמתך שלך אינה החוכמה הסופית, או הידע של הכל.
אנו הקטנים והלא חכמים בעליל (שמתם לב לצניעות, נכון?) נשבח את האבחנה הצנועה, מפיו של מי שנודע בחוכמתו. אבל בהקשר לנושא שלנו, אתם כבר בטח מבינים שנשאל - האם עניו היה בכלל יוצא למסע שכזה?
הפירוש של "ממנטו מורי" (Memento Mori) הוא "זכור כי אתה עתיד למות" או "זכור את יום מותך". מטרת המשפט הייתה התזכורת של הכנסייה הנוצרית למאמינים, שגם בשיא הההצלחה והקריירה, אורב המוות וניצב מאחוריך.
לאזהרה הזו יש שורשים קדומים הרבה יותר. מספרים שבשלהי המאה השניה לספירה נהגו הגנרלים הרומיים לצעוד בתהלוכות ניצחון, כשבעקבותיהם צועד עבד שמלמל באוזניהם שוב ושוב את המשפט "צפה לאחור וזכור שהנך אך ורק בן-אדם". המוסר והצניעות, מסתבר, היו תכונות חשובות כבר מימי קדם.
גם לאורך תקופת הרנסאנס משתמשים ברעיון או במוטו של "ממנטו מורי". לזה משמש סמל הגולגולת, המופיע ביצירות אמנות רבות בדרך כלל כמסמל את המוות שיש לזכור, ה"ואניטאס", ציורי הריקנות הדוממים ואת ההמלצה לחיות חיים ללא חטא.
למשל בציור המופלא של הולביין, "השגרירים", מופיעים סמלים של השמיים והארץ, אך גם של העולם התחתון, זה של המוות. שם יש את הסמל שעל כובעו של השגריר השמאלי, למשל. הסמל דמוי גולגולת וביחד עם מיתר הלאוטה (כלי הנגינה) הקרוע, שניהם מזכירים שלא חיים לנצח.
אבל בציור יש עוד משהו. מסתתרת בו אשלייה אופטית בת חצי מילניום (500 שנה). מדובר בגולגולת מעוותת שמופיעה בתחתית התמונה ושניתן להבין מהי רק במבט על הציור מהצד. זה מה שנקרא "צורה אנאמורפית", כזו שניתן לראות רק כשעומדים בזווית לתמונה.
מה שמסמלת הגולגולת הנסתרת הזו, כמו הסמלים שהוזכרו קודם, זה את המוות, שכדאי לזכור אותו, את ה"ממנטו מורי".
הנה הסבר של רעיון הממנטו מורי והצניעות האנושית הנחוצה אל מול המוות:
https://youtu.be/Q7riwDPlEAM
פרשנות עכשווית למושג (עברית):
https://youtu.be/ySSnsmiBZN0
חנות הממנטו מורי שמוקדשת לדברים מפחידים:
http://youtu.be/fax_ql2PVvA
עוד חנות-מוזיאון כזה בבורנמות:
http://youtu.be/iLXWca2Zxzg
על הסמלים של הווניטאס בציורים:
https://youtu.be/xUpwenYB5eE?long=yes
רקפת (Cyclamen) היא אחד הצמחים החינניים שפורחים באזורנו. לפרח שלה יש צבע ורוד-סגול, יפה להפליא ויש לה עלים מקסימים בצורת לב, מה שהופך אותה למתנה רומנטית להפליא.
הרקפת ידועה כפרח המרכין את ראשו, כשעלי הכותרת שלה פונים כלפי מעלה. על שום הפרח שלה, הרוכן כלפי מטה, הרקפת נדמית לא פעם לסמל של ענווה.
הרקפת פורחת בחורף. בטבע גדלה הרקפת בעיקר בצל סלעים, נחבאת מתחת להם, תופעה שאין לה הסבר מלא. יש חוקרים הסבורים שזהו אמצעי הסתגלות של הרקפות, כנגד נזקים מבעלי חיים כמו החולד או הדרבן.
מה שמזכיר את השיר שמתחיל במילים "מתחת לסלע צומחת לפלא, רקפת נחמדת מאוד". כתב אותו המשורר לוין קיפניס, לאחר ששהה במטולה בשנות ה-20. הוא זכה אז שבת-שבע גרודניאנסקי, אחת הנערות המקומיות, תיקח אותו בשבילים ותראה לו את הדרך הנסתרת אל מפל התנור. בדרך היא הראתה לו גם פרחים רבים, כולל הפרח הקסום. לנערה הוא הקדיש את השיר ואת השורות:
"יצאה עם הרוח, בת שבע לשוח
היה אז הבוקר בהיר.
כל צמח, כל פרח אוספת בדרך
ופיה אך זמר ושיר."
בתום עונת הפריחה של הרקפות, הן מתייבשות. הזרעים נופלים מהגבעול וכך נטמנים הזרעים באדמה, לרקפות שיפרחו בשנה הבאה.
הנה הרקפת:
https://youtu.be/JTT728A4U40
השיר היפה כמו הפרח:
https://youtu.be/jSyIEPBUsZo
ויש מי שמגדלים אותן בבית:
https://youtu.be/KtdQGVD5gT8
ציורי ואניטס (Vanitas) התפתחו בהולנד הקלוויניסטית של המאה ה-17 כתזכורת חזותית לכמה קצרים החיים וחולפים מהר.
שמם של הציורים הללו נגזר מהפסוק המקראי "הבל הבלים הכל הבל". הז'אנר שימש כנזיפה מוסרית עדינה בתקופה שבה הולנד הייתה למעצמה מסחרית עשירה, והציג דיאלוג ויזואלי בין הצלחה חומרית לבין תזכורת שהכל חולף.
ההרכבים האופייניים בציורים הללו כללו גולגולות אנושיות כסמל מובהק למוות, פרחים נובלים המייצגים את קוצר החיים, פירות נרקבים, נרות כבויים, שעוני חול, בועות סבון שעומדות להתפוצץ, ספרים, כלי נגינה שבורים, תכשיטים, כתרים, מפות עולם וכלי נשק. כל פריט נבחר בקפידה כדי להדגיש היבט שונה של החולניות של בני האנוש.
יאן דאווידס דה הם (Jan Davidsz de Heem) היה אחד המאסטרים המובילים של הז'אנר. הוא יצר ציורים מורכבים ומפוארים של טבעי דומם המשלבים שפע עם דעיכה. הרמן סטנווייק (Harmen Steenwijck) התמחה בהרכבים מינימליסטיים יותר המדגישים את המסר הפילוסופי. דיוויד בייי (David Bailly) צייר ואניטס עצמי מרשים שבו הוא מציג את עצמו כצעיר וכזקן באותו ציור. וילם קלאס הדא (Willem Claesz Heda) ופיטר קלאס (Pieter Claesz) תרמו להתפתחות הז'אנר בהרכבים עדינים עם גווני חום וכסף.
אדריאן ואן אוטרכט (Adriaen van Utrecht) התמחה בוואניטס מונומנטליים עם שפע של אוכל ופרחים. יאקובוס בילטיוס (Jacobus Biltius) היה בן למשפחה של ציירי טבע דומם. פיליפ דה שמפיין (Philippe de Champaigne) צייר ואניטס מפורסם שכלל שלושה פריטים בלבד: גולגולת, פרח טוליפ נובל ושעון חול. מאריה ואן אוסטרווייק (Maria van Oosterwijck) הייתה אחת הציירות הבולטות בז'אנר, שהתמחתה בציוריה בהרכבים מורכבים ועשירים.
הז'אנר הגיע לשיאו בשנות 1620 עד 1650, במיוחד בעיר ליידן (Leiden), שהייתה מרכז פרוטסטנטי מחמיר. האמנים בה הפגינו מיומנות יוצאת דופן בהעברת מרקמים שונים, משקיפות הזכוכית ועד קמטי הקטיפה, מהברק של הפנינה ועד החספוס של קליפת לימון מתקלפת. לעתים הם אף שילבו בציור ייצוג של ציורי ואניטס קודמים, ביצירה של מעין מטא-ציור שהעמיק את המסר על שכבות של אשליה וחולניות.
האירוניה הייתה מובהקת. האמנים השקיעו מאמץ אדיר בהצגת יופי ומיומנות טכנית, כדי להעביר מסר על חוסר חשיבותם של הישגים חומריים.
ציורי הוואניטס היו פופולריים, במיוחד בקרב המעמד הבינוני והעליון ההולנדי. אנשים עשירים שרכשו ואניטס יקר כדי להזכיר לעצמם שהעושר לא ישרת אותם לנצח נראו כמי שלא לגמרי קלטו את המסר.
הסוחרים ההולנדים אהבו את הציורים גם בגלל התצוגה המרשימה של כישרון טכני ויכולת לתאר חפצים יקרי ערך, כך שבאופן פרדוקסלי הפך הוואניטס כולו למוצר יוקרה שהזכיר לבעליו שמוצרי יוקרה הם בזבוז זמן.
הנה הסבר קצר על הוואניטס:
https://youtu.be/z5jG4BXKIGg
המשמעות הפילוסופית של הוואניטאס:
https://youtu.be/xjsymnzB3yI
ציורי הוואניטס:
https://youtu.be/F1-Q_4vorEE
הנה סרטון תיעודי קצר על הציורים הללו:
https://youtu.be/uRYgnvUl-Is?long=yes
על הסמלים של הווניטאס בציורים:
https://youtu.be/xUpwenYB5eE?long=yes
ענווה
מייקל פאראדיי (Michael Faraday) היה חוקר יוצא דופן בהיסטוריה האנושית. הוא נחשב לאחד מאנשי המדע החשובים בהיסטוריה, אף שלא זכה ללמוד באוניברסיטה או בבית ספר תיכון ואת מרבית הידע המדעי שלו רכש בעצמו, בסקרנות, בקריאת ספרים, בהאזנה להרצאות ציבוריות ובהתלהבות אינסופית מהמדע.
כן, בניגוד לחוקרים שרוכשים השכלה ואז חוקרים, האיש לא רכש השכלה מדעית של ממש והידע שלו במתמטיקה היה מועט. למעשה, הוא היה בן עניים שנאלץ לעבוד בעבודות קשות לפרנסתו וכדי לפרנס את משפחתו.
במהלך עבודתו ככורך ספרים הוא קרא כמעט כל ספר שעבר תחת ידיו, התגבר על קשיים כלכליים ופערי המעמדות האנגליים וחתר לרכוש ידע בהאזנה להרצאות שעליהן שילם בכספו המועט.
כשביקר בהרצאות של מדען מפורסם אז בשם סר המפרי דייווי הוא כתב רשימות של כל מה ששמע ממנו, כרך אותן לספר שלם, עם כל תוכן ההרצאות ושלח למרצה המדען.
בשלב מסוים אותו דייווי, שמעט הסתייג ממנו בתחילה, נפצע בתאונת מעבדה. כתוצאה מכך, ראייתו נפגעה והוא התקשה לכתוב. הוא הזמין את פאראדי לעבוד במעבדתו, ברישום פרטי המחקרים שלו. כך זכה מייקל הצעיר בהזדמנות ושימש בתור כותב הפתקים ומסכם של כל מה שהמדען חשב, הסיק וגילה.
דיווי התרשם יותר ויותר מהבחור הצעיר והחכם. כשאחד מעובדי המעבדה פוטר, הוא הציע לפאראדיי לעבוד במעבדה בתור אסיסטנט לכימיה.
די מהר התלמיד עלה על המורה. כי במהלך העבודה החל פאראדיי ללמוד מדע בעצמו. הסקרנות האינסופית שלו והתשוקה לידע ולמדע, ביחד עם חריצות ותבונה נדירים, אפשרו למייקל פאראדיי ללמוד במהירות, כמעט בעצמו, את כל מה שצריך ואף יותר.
הוא היה עקבי ועקשן. שוב ושוב הוא ערך ניסויים במעבדה, בחן ולמד איפה טעה, שיפר וחזר על הניסוי המתוקן, עד שקיבל את התוצאה שצפה. אם עלה בראשו רעיון חדש, שנתמך ביסודות תיאורטיים משמעותיים, הוא לא ויתר על בדיקתו, בניסויים חוזרים ומכל כיוון אפשרי, עד שקיבל את התוצאה המצופה ולמד את סיבת הכישלונות הקודמים.
פאראדיי היה חכם ועניו. לעתים רחוקות הוא גילה שהשערותיו המוקדמות היו שגויות והוא הקפיד לתעד אותן ולהבינן היטב, בחתירה המתמדת שלו - להבין ולהצליח.
כך הוא גילה את תכונותיו של השדה המגנטי ובנה את הדינמו - המנוע החשמלי הראשון אי-פעם. בתגית "מנוע הומופולרי" תוכלו לראות כיצד הבין את הכוחות האלקטרומגנטיים כבר ב-1831 והביא את האנושות לעידן המנוע החשמלי.
תגליותיו של פאראדיי הפכו את החשמל, שאנו מרבים להשתמש בו כל כך הרבה, למקור אנרגיה עיקרי וזמין לכולם. החשמל הוא אחד הגורמים החשובים למהפכה התעשייתית של אירופה.
פאראדיי, שהיה בעצם כימאי, נודע מאז כאחד מגדולי הפיזיקאים וכראשון שהבין את האנרגיה החשמלית.
בתחומים של המגנטיות והחשמל פאראדיי נחשב לחוקר החשוב ביותר בהיסטוריה. הניסויים הרבים שעשה בחייו תרמו רבות לתחומי האלקטרומגנטיות והאלקטרוכימיה. הם גם אפשרו לו לנסח את חוק פאראדיי ולהמציא את מבער הבונזן. הוא גם מי שניסח את שיטת האלקטרוליזה להפרדת כימיקלים על ידי זרם חשמלי ועוד.
הענווה של פאראדיי הייתה גם היא נדירה. תגליותיו והמצאותיו הקנו לו פרסום רב, אך הוא סירב לכיבודים. הוא דחה את תואר האבירות ותואר סר שהוצעו לו מבית המלוכה, בטענה שהוא מעדיף להיקרא עד יומו האחרון "רק מר פאראדיי".
גם להצעה שקיבל פעמיים, להיות לנשיא החברה המלכותית, תפקיד ותואר מהחשובים בקהילה המדעית של האימפריה הבריטית, ענה בשלילה שוב ושוב מי שגבר בחייו על הקשיים הכלכליים, פערי המעמדות והחוסר בהשכלה והיה לאחד מגדולי המדענים בהיסטוריה.
הנה קיצור תולדות חייו של מייקל פאראדיי, ממציא החשמל:
http://youtu.be/dNXdF12U4wo
טבעת ההשראה החשמלית שמייקל פאראדיי יצר (מתורגם):
https://youtu.be/5HlQnEPalS4
סרט מומלץ בשני חלקים, שבו מוצגת דרכו של פאראדיי אל המחקר המדעי, גילוי האלקטרומגנטיות ובניית המנוע החשמלי הראשון בהיסטוריה.
חלק א':
http://youtu.be/TEVEBzNSwTU
חלק ב':
http://youtu.be/yVDHKKTC4tA
וסיפורו של מייקל פאראדיי והמצאת החשמל לילדים (עברית):
https://youtu.be/OmfypSQlx-A?t=1m20s&longyes?long=yes
