מה הכי טוב בלהיות צנוע?
ההבדל הגדול שבין צניעות לענווה הוא כה משמעותי, שלא פעם אנשים מבלבלים ביניהם. אז מהו ההבדל שבין המילים, או התכונות הללו?
עֲנָוָה היא לא לשים את עצמך במרכז, לא לבקש לעצמך תהילה וכבוד מאחרים ולחיות לפי התכונות הטובות שלך, אך מבלי להשתבח בהן או לצפות לתשבחות ואפילו לידיעה של אחרים.
צניעות היא תכונה של מי שמצניעים את כישוריהם או את מעשיהם הטובים ונוטים שלא להבליט את עצמם. הם מודעים להם, אך לא מפרסמים אותם.
גולדה מאיר אמרה פעם: 'אל תצטנע. אתה לא כזה גדול!' - הערה שנונה ויפה של מי שידעה שצניעות מוזכרת כמעט תמיד לצד תשבחות לאנשים מוצלחים, גדולים או חזקים...
יתכן שיחלקו עלינו פה ושם, אבל אנו ננסה לטעון שיתכן שעֲנָוָה היא תכונת אופי טבעית, בעוד שצניעות היא תכונה שנוצרת מהתנהגות חברתית. אם צניעות היא הסתרת מעשיך הטובים ויתרונותיך החברתיים, ענווה היא ביטוי לאופי שקשור בחוסר צורך או חוסר רצון כללי להתבלט בחברה, או אורח חיים שאינו מעוניין כלל להפוך את עצמך לאישיו חברתי.
יש מי שיאמרו שענווים הם צנועים בבסיסם ולא זקוקים לתשבחות על תכונותיהם או מעשיהם, בעוד שהצנועים ינהגו בצניעות, אבל ישמחו לדעת שצניעותם, על ביטוייה השונים, זוכה להערכה.
נסיים במסעו של סוקרטס, שכונה בתקופתו "החכם באדם". הדימוי נולד אצל הנביאה מדלפי שסיפרה על דברי אפולו שסוקרטס הוא האיש החכם בעולם. אבל הוא, בצניעותו, החליט להראות שאין אמת בכך ויצא לחפש אנשים חכמים ממנו. בסוף אותו מסע מגיע סוקרטס למסקנה שהאנשים אינם חכמים כמו שהם חושבים שהם - וזו לטענתו החוכמה האמיתית - החוכמה שמבוססת על צניעות והבנה שחוכמתך שלך אינה החוכמה הסופית, או הידע של הכל.
אנו הקטנים והלא חכמים בעליל (שמתם לב לצניעות, נכון?) נשבח את האבחנה הצנועה, מפיו של מי שנודע בחוכמתו. אבל בהקשר לנושא שלנו, אתם כבר בטח מבינים שנשאל - האם עניו היה בכלל יוצא למסע שכזה?
ההבדל הגדול שבין צניעות לענווה הוא כה משמעותי, שלא פעם אנשים מבלבלים ביניהם. אז מהו ההבדל שבין המילים, או התכונות הללו?
עֲנָוָה היא לא לשים את עצמך במרכז, לא לבקש לעצמך תהילה וכבוד מאחרים ולחיות לפי התכונות הטובות שלך, אך מבלי להשתבח בהן או לצפות לתשבחות ואפילו לידיעה של אחרים.
צניעות היא תכונה של מי שמצניעים את כישוריהם או את מעשיהם הטובים ונוטים שלא להבליט את עצמם. הם מודעים להם, אך לא מפרסמים אותם.
גולדה מאיר אמרה פעם: 'אל תצטנע. אתה לא כזה גדול!' - הערה שנונה ויפה של מי שידעה שצניעות מוזכרת כמעט תמיד לצד תשבחות לאנשים מוצלחים, גדולים או חזקים...
יתכן שיחלקו עלינו פה ושם, אבל אנו ננסה לטעון שיתכן שעֲנָוָה היא תכונת אופי טבעית, בעוד שצניעות היא תכונה שנוצרת מהתנהגות חברתית. אם צניעות היא הסתרת מעשיך הטובים ויתרונותיך החברתיים, ענווה היא ביטוי לאופי שקשור בחוסר צורך או חוסר רצון כללי להתבלט בחברה, או אורח חיים שאינו מעוניין כלל להפוך את עצמך לאישיו חברתי.
יש מי שיאמרו שענווים הם צנועים בבסיסם ולא זקוקים לתשבחות על תכונותיהם או מעשיהם, בעוד שהצנועים ינהגו בצניעות, אבל ישמחו לדעת שצניעותם, על ביטוייה השונים, זוכה להערכה.
נסיים במסעו של סוקרטס, שכונה בתקופתו "החכם באדם". הדימוי נולד אצל הנביאה מדלפי שסיפרה על דברי אפולו שסוקרטס הוא האיש החכם בעולם. אבל הוא, בצניעותו, החליט להראות שאין אמת בכך ויצא לחפש אנשים חכמים ממנו. בסוף אותו מסע מגיע סוקרטס למסקנה שהאנשים אינם חכמים כמו שהם חושבים שהם - וזו לטענתו החוכמה האמיתית - החוכמה שמבוססת על צניעות והבנה שחוכמתך שלך אינה החוכמה הסופית, או הידע של הכל.
אנו הקטנים והלא חכמים בעליל (שמתם לב לצניעות, נכון?) נשבח את האבחנה הצנועה, מפיו של מי שנודע בחוכמתו. אבל בהקשר לנושא שלנו, אתם כבר בטח מבינים שנשאל - האם עניו היה בכלל יוצא למסע שכזה?
