שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה היה מיוחד במוסיקת ה-Fאנק?
פאנק (Funk), פאנקי או Fאנק, כמו שאנו רושמים כדי שלא לבלבל עם סגנון ה-Punk השונה כל כך, הוא סגנון מוסיקלי ריקודי וקצבי במיוחד, שהעניין בו הוא המקצב הקופצני אך לא מהיר ולא רועש.
הוא מאופיין בגיטרות קצב דומיננטיות שמצטרפות לבאס ותופים ברקע מאוד יציב, שעליו מצטרפים לא פעם כלי נשיפה במשפטים ופראזות קצביים, מהירים ולא פעם מורכבים.
מבחינה מוסיקלית מדובר במעבר להדגשת הפעימה הראשונה, במקום השנייה והרביעית, כמו שהיה מקובל בסגנונות הקודמים של מוזיקאים שחורים, דוגמת הסול, רית'ם אנד בלוז והרוקנ'רול ובהמשך מעבר גם להדגשה על השלישית מתוך 4.
ה-Fאנק התפתח במהלך שנות ה-60-70 ברבעים השחורים של ערי ארצות הברית הגדולות. הסגנון הזה הוא שילוב של המון השפעות מוזיקליות מרתקות. ההתחלה ברורה למדי - כמו סגנונות רבים של האפרו אמריקאים בארצות הברית, שורשיו המקוריים הם כמובן מאפריקה ואם להיות מדויקים אז ממערב אפריקה. אבל יש בו השפעות ברורות של סגנונות נוספים ומאוחרים הרבה יותר, כמו הרית'ם אנד בלוז האמריקאי ולא מעט השפעות של מוסיקת ג'אז ורוק של שנות ה-60. אנו נעיז ונעריך שאם ג'ימי הנדריקס היה מאריך ימים, הוא היה אוהב את סגנון הFאנק ובטח תורם לו כמה פנינים משלו.
ליוצר הסגנון נחשב המוזיקאי ג'יימס בראון כבר ב-1964, שיצר אותו כסוג של פיתוח ממוסיקת הנשמה (Soul). הFאנקי מיוזיק נוצרה כשהוא החל לחבר את כל מרכיבי הנגינה והמוסיקה על ולטובת המקצב.
בהמשך כיכבו בו לא מעט אושיות פופ, כמו הנסיך המוכשר ורב הפנים של המוסיקה הפופולרית - פרינס, להקות פופ כמו "אדמה רוח ואש" ואפילו מהנדסי המוסיקה העילאיים והמוכשרים בטירוף של להקת "סטילי דן".
הנה יסודות הפאנקי כפי שיצר אותם ג'יימס בראון:
https://youtu.be/wUVs9JAI3jg
לידתו של הפאנק השחור:
https://youtu.be/AihgZv1D5-4
ג'יימס בראון עם Fאנק:
https://youtu.be/c5BL4RNFr58
סליי ומשפחת סטון:
https://youtu.be/YUUhDoCx8zc
לארי גרהם הבסיסט של סליי והפמילי סטון המציא ל-fאנק את ההקפצות בבאס:
https://youtu.be/Cusns4PcUcM
אדמה רוח ואש:
https://youtu.be/rl-WSmryfSY
אחד משירי הFאנק הטובים שנעשו אצלנו בהפקת יוסי פיין:
https://youtu.be/Syjb99ed5xg
ופאנק יהודי וכיפי עם כיפה:
https://youtu.be/1SHLLLnykXw
מה היה הפאנק או הפאנק רוק?
סגנון הפּאנק רוק (Punk rock) התפוצץ על הבמות בסוף שנות השבעים ואמרו עליו אז שהוא ממלא את האוויר בזעם, רעש ותחושת אבדון - והכל בשלושה אקורדים...
מוסיקלית זה היה רוק מהיר ורועש, בועט ומתנגד לרוח הרוק הממוסד, המנותק ואפילו המסואב של שנות ה-70.
אבל את הPאנק אי אפשר לבחון רק, או אפילו בדגש על מוסיקה. הוא היה קודם כל תופעה חברתית ותגובה לפער שבין הגלאם והפרוגרסיב רוק, אצלנו הוא נקרא "הרוק המתקדם", שהיו מנותקים מהמציאות הבריטית של אבטלה מטורפת ואי שקט חברתי ותעשייתי.
הפאנק הייתה מוסיקה שיצרה תת-תרבות שהולידה עוד מוסיקה, שאולי לא הייתה משהו אבל בעיני המבקרים הייתה לפחות אותנטית ביחס לרוק שקדם לה.
בעיני רבים מהצעירים הללו, תעשיית הרוק, שלמדה בשנות ה-50 וה-60 לעשות המון כסף, החלה להיות ממוסחרת ויותר מדי שבעה. הרוק בעולם המערבי הפך ברובו לתעשייה שהאמינות והמסר הועלמו בה לטובת להיטים מכניסים, אלבומים מגלומניים, הופעות ענק ולהקות מסוגננות. זו הייתה תעשייה שהמון שיקולים עסקיים תפסו בכל אלבום, שיר וסולו גיטרה, את מקום האמנות.
מספרים שאיגי פופ לקח מרכיבים מהלהקות הגדולות של שנות ה-70, כמו "המי" ו"לד זפלין", והרכיב את הנוסחה הקיצונית שתהפוך לפאנק. וכך, בסוף שנת 1976, הגיע תורם של המורדים במוזיקת רוק להשמיע את קולם. והם השמיעו קול גדול ורעשני.
במגוון שירים מהירים ורועשים, בשפה מלוכלכת ולא נעימה בכוונה, מזלזלת ובועטת, בלי רמזים, דימויים או משהו שירכך את הבוז שלהם, פרצו לעולם להקות הפאנק, כמו הסקס פיסטולס, החונקים, הקלאש, הראמונס, הבאזקוקס ו-The Damned הארורים.
הם החריבו באחת את המוסיקה הממוסדת והמתוחכמת של "הרוק המתקדם", הרוק הפילוסופי, המתוחכם והעשיר באלמנטים קלאסיים ותרבותיים בני מאות שנים, שהתנתקו מהמקום והזמן. אותו זרם של הפרוגרסיב רוק היה הקורבן העיקרי של הPאנק.
כמו "ילדי הפרחים", גם לפאנק היה מה לומר בנושאים פוליטיים, אבל הוא לא התרכז בבקשה לתיקון אלא ברצון להרוס כדי לבנות משהו אחר. להקות פאנק ניגנו רוק פשוט, כמעט פרימיטיבי אבל צועק. הרכבי פאנק עם שמות שלא מנסים אפילו להיות נחמדים, כמו "סקס פיסטולס", "קלאש" או "החונקים", כבשו את הרחובות בבריטניה ובארצות הברית ואת הבמות בבירות אירופה.
הפאנקיסטים של שנות ה-70 איימו לעשות מהפכה חברתית במוסיקת הרוק. הם תיעבו את חברות התקליטים הממוסדות והמסחריות. במקום לחפש כיצד להפיץ את המוסיקה שלהם דרכן ודרך התקשורת הרגילה, הם עשו הכל כדי להפיצה למעריצים, באמצעות שערוריות ומופעים פרובוקטיביים, במועדונים אפלוליים ומלאי עשן.
התוצאה הייתה תת-תרבות אנטי-ממסדית, אנטי-סמכותית ואנטי-התבגרות, שהפכה במשך תקופה מסוימת לתופעה תרבותית סוחפת בבריטניה ובארצות הברית ובמעגלים רחבים יותר בעולם המערבי.
הפאנקיסטים לבשו ברובם בגדי עור צמודים ונעלי אולסטאר, הם כיסו את עורם בפירסינג מרובה סיכות ביטחון. על ראשם התנוסס שיער קוצים, עם תספורות לכיוון המוהיקן והם התפוצצו עם רעיונות ומסרים שהתנגדו לסמכות של הממסד ושל ההורים. הם היו הבעיטה, הצעקה וההקאה על החברה המערבית הממוסדת והמדושנת שמסביב.
אחרי שנים בודדות הם נעלמו, אבל הPאנקיסטים השפיעו בדרכים שונות על המוני יוצרים ולהקות שיבואו אחריהם ויחוללו הרבה רעש בדרך.
הנה סיפורם של הפאנק רוק והפאנקיסטים של שנות ה-70 וה-80:
http://youtu.be/Fr-1YXegcC0
הפאנק בלונדון של שנות ה-80:
https://youtu.be/IuocFVXo0iQ
להקת הראמונס האמריקאית, מראשונות הפאנק, בתחילת שנות ה-80:
https://youtu.be/yCW7Aw8ugOI
הסקס פיסטולס, "אקדחי הסקס", מלהקות הפאנק החשובות:
http://youtu.be/_jN9C2c4wN0
"אין גיבורים יותר" של "החונקים", The Stranglers:
http://youtu.be/2tfy8f9lDD0
אופנת הפאנק הגיעה גם לישראל (עברית):
https://youtu.be/wiSAhfPtAg4
תסרוקות המוהוק של הפאנקיסטים:
https://youtu.be/HOBM3E7bjNg
בירת הפאנק - לונדון של היום:
https://youtu.be/s2ZkOtFgceI
וכתבת טלוויזיה על הפאנק האנגלי של אותה תקופה:
https://youtu.be/huelZNr_4_Y?long=yes
מי הייתה כוהנת האופנה והאקטיביסטית ויויאן ווסטווד?
מעצבת, אקטיביסטית, פרובוקטיבית ואייקון של תנועת הפאנק - קראו לה ויויאן ווסטווד (Vivienne Westwood) והיא האישה שהייתה כל הדברים האלה. רבים בממלכה המאוחדת, כלומר בריטניה, יאמרו שהיא גם הייתה "המלכה".
ווסטווד, שכונתה "אדריכלית הפאנק", הייתה אכן מעצבת אופנה מפורסמת ואיקונית, הנחשבת מהדמויות המשפיעות ביותר בעולם האופנה של ימינו.
אישה מורדת ואקטיביסטית נחושה, המשלבת בתעשיית האופנה מרדנות, חדשנות ומודעות חברתית גבוהה. בראיונות היא העידה לא פעם שהיא מעצבת, כדי שתוכל להשמיע את דעתה על פוליטיקה ותרבות...
מי שהייתה במקור מורה בבית ספר יסודי פתחה בשנות ה-70 בוטיק בקינגס רואד שבלונדון. יחד עם בן זוגה באותם ימים, מלקולם מקלארן, ווסטווד התחברה לסגנון הפאנק ועיצבה בגדים רבים לחנות "SEX" המפורסמת בלונדון, שהפכה אז למוקד תרבות הפאנק.
כמעט מיד היא זכתה להצלחה ואז לתהילה. כי העיצובים הפרובוקטיביים שלה, שלא פעם עוררו מחלוקת, הזדרזו להגדיר את אסתטיקת הפאנק, שבדיוק החל לפרוח.
עם בגדי הפאנק שהיא עיצבה בבוטיק Let It" Rock" בלונדון, וויוויאן ווסטווד שינתה בשנות ה-70 את פני האופנה הצעירה בבריטניה. די מהר היא זכתה לתואר המחמיא של "אדריכלית הפאנק". היא יצרה עיצובים של בגדים שנקרעו והושחתו בכוונה. העיצובים שלה הפכו די מהר למדים של הפאנקיסטים בעולם.
גם לאחר מכן המשיך סגנון העיצוב שלה לשלב מרכיבים מסגנון הפאנק, עם השראות מההיסטוריה האנגלית, בדגש על התקופה הוויקטוריאנית ותקופת הרוקוקו. היא התפרסמה לא מעט גם בשימוש המפתיע והחדשני שהיא עשתה בבדים מסורתיים בריטיים כמו טוויד וטרטן, בשילוב עם אלמנטים מעולם הפאנק.
משם כבר לא ניתן היה לעצור את המעצבת שהחליטה לערבב ולטשטש את הגבולות שבין אקטיביזם פוליטי ואופנה עילית. ברגע שהחלו לפתוח לה את המיקרופון היא אמרה את דעותיה.
העיצובים הקיצוניים, רדיקליים, שלה מתחילת הדרך, ליוו את ווסטווד גם בהמשך, אך בהדרגה היא עדכנה את תפיסותיה והחליפה את המכנסיים והשמלות הקרועות בחולצות מעודנות יותר, שמלות ערב אלגנטיות וחליפות חצאית נשיות, המשלבות פשטות עם מוטיבים מהאצולה והעידון של הממלכה הבריטית.
בשנים האחרונות לחייה היא השתתפה לעתים קרובות בהפגנות ועצרות נגד משבר האקלים וחוסר המנהיגות העולמית בניהולו. ווסטווד, בדרכה הצבעונית והקולנית, הייתה לאחת המבקרות הבולטות של מנהיגי העולם בנושא.
האייקונית של האופנה הבריטית המשיכה ליצור ולעצב, לעשות אמנות ולאהוב את כדור הארץ, ממש עד יומה האחרון. וכך הלכה לעולמה מעצבת האופנה הבריטית ויוויאן ווסטווד, בשלהי שנת 2022, כשהיא מוקפת בבני משפחתה ואוהביה הקרובים.
הנה ויויאן ווסטווד והרוח הצעירה והמורדת שלה:
https://youtu.be/VesEsOEqgi4
על המעצבת שהייתה לאדריכלית הפאנק בקצרה:
https://youtu.be/qvYmFcAegH4
ראיון עם ווסטווד:
https://youtu.be/dzYFJoicmj0
סרטון תיעודי על המעצבת שתמיד חידשה עם הזמן:
https://youtu.be/6YPaVo4ANgg?long=yes
וסרט תיעודי על ויויאן ווסטווד:
https://youtu.be/qGSghXVcluk?long=yes
מהו הסגנון התעשייתי האלקטרוני?
סגנון המוסיקה התעשייתית (Industrial) שהיה חלק מהמוסיקה האלקטרונית, התפתח מהצלילים הלא-הרמוניים של מכונות המוסיקה החדישות שנוצרו בשנות ה-80. הסגנון שכלל מהתחלה סאונדים אלקטרוניים רבים הכניס לראשונה למוסיקה הקלה צלילים שחלקם היה לא-הרמוני במכוון ואף צורם, סאונדים מעיקים וכבדים, שהופקו ממבחר סינטסייזרים וסאמפלרים חדשניים באותה עת. המוסיקה התעשייתית נודעת גם כדלה יחסית בשירה קולית.
מאפייני הסגנון התעשייתי הם האווירה הכבדה והאפלה שנותנת לו את תחושת ה"תעשייתיות" שנטבעה בשמו. גם היותו מוסיקה ניסיונית, אקספרימנטלית באופיה, כמו גם המסרים הפוליטיים שמצויים לא פעם במוסיקה התעשייתית ושבאופן אירוני היו לרוב נגד הקפיטליזם והתעשייה - כל אלה מאפיינים את האינדאסטריאל המוסיקלי.
בעצם המוסיקה התעשייתית היא מעין סגנון של מוסיקה אלקטרונית בעלת ענפים רבים. הסגנון התעשייתי מחובר ומשרת ז'אנרים רבים מחוץ לו, בצירופים תעשייתיים שונים. בין היתר ניתן למצוא אותו למשל בז'אנרים שאינם אלקטרוניים בדרך כלל, כמו פאנק, מטאל, פופ או רוק כבד.
מהסגנון התעשייתי בשילוב עם מוסיקת דאב יווצר בהמשך האבולוציה של המוסיקה האלקטרונית גם סגנון הטריפ-הופ.
הנה הסבר על המוסיקה התעשייתית:
https://youtu.be/uPL2Hs4wqZU
לידת המוסיקה התעשייתית שהחלה בשנת 1969:
https://youtu.be/1sDj77WpiVQ
אינדסטריאל קולי:
https://youtu.be/uOMbZW91W6E
רוק כבד תעשייתי:
https://youtu.be/xxMjWiD-fDI
פופ תעשייתי:
https://youtu.be/JXzREokAXdM
סייבר פאנק ופאנק תעשייתי:
https://youtu.be/NUOPQgxeqyM
ורוק תעשייתי:
https://youtu.be/Ys-yjam_0SY
מהי תספורת מוהיקן?
תספורת המוהיקן (Mohawks) היא בעצם תספורת של פס שיער מהמצח אל העורף, שהושאר באמצע ראש מגולח. בסוף שנות ה-70 אומצה תסרוקת המוהיקן על ידי חובבי הפאנק בהמוניהם והיא הפכה לסימן היכר של הזמרים ה"פאנקיסטים" וחובבי המוסיקה הזו.
מקור התספורת ושמה הוא בשבט המוהאק האינדיאני, שלוחמיו נהגו להסתפר כך. האינדיאנים אף נהגו לצבוע את קצוות ה"קוצים" בצבעים טבעיים. כמוהם, נהגו גם צעירים רבים לצבוע את פס השיער בצבעים עזים ובוהקים.
לא פעם יצרו הצעירים בשיער "קוצים" גדולים ומאורכים, בעזרת ג'ל מייצב שיער או ביצים וסבון, שסייעו להעמיד את קוצי השיער במקומם. עיצוב זה הפך את התספורת גם לתסרוקת.
המוהיקן המודרני נולד עם להקות הפאנק:
https://youtu.be/O7dJ5ueKu0w
תסרוקות המוהיקן הגבוהות בעולם:
https://youtu.be/2AOhl5rAlpk
מצגת וידאו של פאנקיסטים עם תספורת המוהיקן:
https://youtu.be/eAqeA5Hc0K4
מישהו שנזכר במוהיקן והפאנק:
https://youtu.be/iN_OfB8k6bU
שבט המוהוק, אגב, פחות ידע שהוא כזה:
https://youtu.be/IPMGQWTTdbo
ומשהו מעולם הפרסומות:
https://youtu.be/3xTjiIkO1w0
מהי תרבות הנגד ולמה מתפתחות תרבויות נגד?
תרבות הנגד (Counterculture) היא קבוצת אופוזיציה לתרבות השלטת. זהו מונח סוציולוגי שמתאר קבוצות חתרניות המחזיקות בערכים מנוגדים לערכים המקובלים בחברה.
תרבויות נגד שונות זוהו במהלך ההיסטוריה, ביניהן בקבוצות כמו ההיפים וילדי הפרחים בשנות ה-60 וה-70, תרבות הפאנק (Punk) של שנות ה-80, נערי הסווינג בגרמניה הנאצית ותרבות ההבי מטאל של השנים האחרונות ועוד.
ההיפים של שנות ה-60 למשל, דגלו ביציאה מוייטנאם, זכויות האדם, שוויון חברתי, התרת שימוש בסמים קלים וכדומה. הם גם פסלו את השיטה החומרנית של התרבות השלטת באמריקה וראו בה פגם חברתי. הדובר המוסיקלי שלהם, שהתנגד להיקרא כך, היה הזמר בוב דילן. עד היום הוא נוהג כתרבות נגד לאליטה, כפי שבא לידי ביטוי בבוז וההשפלה שהוא נוקט כלפי ועדת פרס הנובל, שהחליטה להעניק לו את הפרס החשוב.
הנה סרטון שקורא ל"שינוי מערכת ההפעלה" של העולם והחברה האנושית:
https://youtu.be/IC7aObYkPd4
ההיפים וילדים הפרחים של שנות ה-60 - תרבות הנגד הכי מפורסמת במאה האחרונה (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?t=3m11s&end=5m40s
ההופעה החיצונית של תרבות הנגד לאורך השנים:
https://youtu.be/QnEcLFRus6w
"קולו של הדור" בוב דילן:
https://youtu.be/-s3r_zphxvE?t=22s
והקשר בין תרבות הנגד וההיפים של הסיקסטיז ובין מהפכת המידע, במחשב האישי והאינטרנט שיבואו מהם (עברית):
https://youtu.be/qhVJOdNsLjU
מה ההיסטוריה של גרבי הרשת?
גרבי רשת (Fishnet socks) נראים אולי כפריט אופנתי זניח, אבל איכשהו הם הרבה יותר מסתם פריט אופנה - הם מייצגים סיפור תרבותי שלם של מרד, סקסיות ושבירת מוסכמות.
הכל התחיל בתקופה הוויקטוריאנית, תקופת המהפכה התעשייתית. הומצאה אז מכונת האריגה שאפשרה לייצר בדים מחוררים באופן תעשייתי. בהתחלה ועל אף שנארגו כמו רשתות דייגים פשוטות, גרבי הרשת היו דווקא סמל לאריסטוקרטיה ועושר.
רקדניות הבורלסק, אמנות במה שהחלה לפרוח כבר במחצית השנייה של המאה ה-19 והייתה למרכיב מרכזי בתרבות הבידור של התקופה הוויקטוריאנית, היו מהראשונות שהפכו את גרבי הרשת לסמל של מיניות מתוחכמת ואמנותית. בגרביים האלה היה משהו פרובוקטיבי, במיוחד בשילוב של גרבי הרשת עם המחוכים והנוצות - ועוד יותר בתקופה בה חשיפת קרסול נחשבת לסקנדל של ממש.
בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, הבורלסק הופך מתוחכם יותר והמופעים הללו משלבים יותר ויותר הומור, סאטירה חברתית וארוטיקה מרומזת. גרבי הרשת הופכים לחלק בלתי נפרד מהאסתטיקה הזו. הם מתחילים ותופסים מקום גם בתיאטראות וודוויל ובמועדוני הלילה המפוארים של התקופה.
עם עליית הקולנוע והטלוויזיה, הבורלסק המסורתי הולך ודועך, אבל גרבי הרשת משתלבים היטב בתרבות הפופולרית. רואים אותם בסרטים הוליוודיים של שנות ה-40 וה-50. הם מככבים על רגליהן של כוכבות כמו מרלין מונרו ובטי גרייבל, שהופכות את המראה הזה לסמל הזוהר ההוליוודי.
בשנות ה-60 וה-70 המוקדמות, כשהמהפכה המינית הייתה בעיצומה, גרבי הרשת עברו טרנספורמציה נוספת. הם הפכו מסמל של פיתוי מעודן לחלק מהביטוי של שחרור מיני ופמיניזם.
זה בדיוק הרקע שיכין את הקרקע לאימוץ גרבי הרשת על ידי תרבות הפאנק. כי בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 מגיע טוויסט בעלילה, כשתרבות הפאנק מאמצת את גרבי הרשת הקרועים דווקא, כסמל למרד נגד הממסד. הפאנקיסטים לוקחים את הפריט היוקרתי וה"מהוגן" והופכים אותו לסמל של מחאה, בדמות גרבי רשת עם קרעים מכוונים.
במקביל, תפסו גרבי הרשת את מקומם גם בעולם הבידור והאופנה. אם בעבר רקדניות בורלסק השתמשו בהם במופעים שלהן, בסוף המאה ה-20 הופכות אותם כוכבות פופ דוגמת מדונה לחלק בלתי נפרד מהשפה הוויזואלית, התדמית והאקססוריז שלהן.
היום, גרבי רשת הם פריט אופנתי שחוצה תרבויות וסגנונות. אפשר לראות אותם על מסלולי האופנה היוקרתיים ביותר, בהופעות רוק, במופעי הקהילה הגאה ובלבוש יומיומי של נשים שרוצות להוסיף טאץ' אטרקטיבי למראה שלהם. גרבי רשת הפכו לסמל של ביטוי עצמי וחופש אופנתי והדרך שבה הם התגלגלו מפריט אריסטוקרטי לסמל של מרד ומיניות ובחזרה למיינסטרים היא דוגמה מרתקת לאופן שבו פריטי לבוש מספרים את הסיפור של הדורות המשתנים.
הנה תולדות גרבי הרשת:
https://youtu.be/_zKP0KK4yyA
דוגמאות שנולדו מהפאנק והגותי בגרבי רשת:
https://youtu.be/bnCScB5T_ic
בסטיילינג לאופנת רחוב:
https://youtu.be/PqvHnuk_i1I
פתיחת קופסה:
https://youtu.be/t9Ozo0R59jM
גרבי קרסול רשת:
https://youtu.be/lyuTrJln8kQ
וכוכבות גדולות מהעבר בגרבוני רשת:
https://youtu.be/E-zhKmTJkWc?long=yes
מה הייתה תספורת הקוצים של הניינטיז?
אלה שנות התשעים וברחבי העולם הולכים נערים כששערותיהם זקורות כלפי מעלה במראה קוצני משהו.
זוהי תסרוקת הקוצים, גרסה של תספורת המוהיקן (Mohawk), הידועה כ"מוהוק" ובה מעצבים את השיער לצורה זו.
השמן שאיפשר את העיצוב הקוצני הזה היה שמן החוחובה, למעשה ג'ל חוחובה, שהייתה תקופה שהוא נחשב לחלק בלתי נפרד מארון התמרוקים של כל "פאנקיסט".
באמצעות ג'ל החוחובה ניתן לעצב שיער כמעט לכל צורה שרוצים וממש לפסל את השיער לצורה הרצויה - כולל העמדת הקוצים ארוכים ואלגנטיים לתפארת בשיער.
הנה תסרוקת הקוצים הגברית:
https://youtu.be/2wMNo_GiB60
עיצוב קוצים בשיער בסגנון מוהיקני, או מוהוק:
https://youtu.be/qkkHfVbi7sI
כך עושים את זה נכון:
https://youtu.be/Isz3uzU8lcA
ומסתבר שהשמן לעיצוב הקוצני של השיער בא מכאן (עברית):
https://youtu.be/A5LDsbUhU_o
למה אנחנו משלמים על ג'ינס עם קרעים?
אם פעם בגדים קרועים היו בושה שרק עניים נאלצו לסבול, היום ג'ינסים קרועים (ripped jeans) הם שיא הטרנד, מצויים בכל מקום ועולים הרבה יותר מג'ינס חדש ושלם.
אז מה פה קורה פה?
בשילוב עיטורי קרעים בברכיים, מכנסי הג'ינס הקרועים כבר מזמן הפכו לפריט חובה אופנתי בארון הבגדים של המילניאלס ואחריהם בני דור ה-Z החביבים שלנו. וכן, כיתה י' 2, אנחנו מדברים עליכם.
ג'ינסים עם קרעים, מסתבר, הם הצהרה, עיצוב ואסתטיקה אופנתית שיתכן שנראית הזויה והחלפה בלתי נתפסת של תפקידו של המכנס לטובת הסטייל שלו, אבל יש בה מסתבר, הגיון רב.
מהו? - עוד מעט.
קצת היסטוריה של הג'ינס הקרוע. עד שנות ה-70 העיזו ללכת בג'ינס קרוע רק מי שלא היה בידיהם הממון לתקן ג'ינס בלוי או כזה שנקרע. הג'ינס הוא אמנם משופשף, שיא הטרנד אז, אבל לעולם לא קרוע או בלוי.
בשלהי אותו עשור מתחילות להופיע להקות הפאנק הראשונות. הפאנקיסטים והמעריצים שלהם קרעו את הג'ינס האישי כסוג של מחאה פוליטית, מהולה בטרנד ייחודי ומבדיל, משהו מקביל לשיער הארוך של הביטניקים ולפרחים בשיער של ההיפים.
קרעים בג'ינס כסמל למרד.
הקרעים נכנסים בהדרגה לאופנה, מתחילת שנות ה-80. בתחילה בתצוגות אופנה של מעצבים עולמיים כמו כריסטיאן דיור, שהחלו לאתגר גם את עולם האופנה בהכניסם למלתחה גם את הג'ינס הקרוע ובמכוון. מכאן החלה האופנה החדשה והמוזרה לחלחל לאיטה אל חוג הסילון של אותם ימים, עשירי עולם שהיום מכונים האלפיון העליון.
באותה תקופה היית יכול לטייל במונקו או בקאן שבריביירה הצרפתית, לראות מכונית למבורגיני או פורשה במחיר של בית יוקרה בארץ עוצרת ברחוב וממנה יוצאים בחור עשיר ומתוקתק או בת עשירים עם חולצת משי שמתחתיה מככבים מכנסי ג'ינס קרועים לתפארה.
מדהים ככל שזה נראה אז, העניין לא זו בלבד שלא היה גימיק שעתיד להיעלם, אלא להיפך. הג'ינס הקרוע רצה להישאר. החלו בטרנד כוכבי רוק זועמים כמו איגי פופ ולהקת ה-Sex Pistols וזמרות פופ שהן אייקון אופנה כמו מדונה. אחריהם באו שחקני קולנוע מפורסמים, ראפרים וסתם עשירים שהחלו להופיע ולהסתובב כשהם לובשים מכנסי ג'ינס קרועים. הכלל היה שעל הג'ינס הקרוע להיות הכי יוקרתי שיש.
המעריצים החלו מעתיקים את המראה הקרוע, תוך שהם קורעים את הג'ינס שלהם בבית. להקות הגראנג' של הניינטיז ובראשן להקת נירוונה לבשו ג'ינס קרוע כהצהרה אנטי קפיטליסטית והוא פרח עוד יותר.
אבל הג'ינס של היום פחות נקרע ביחס לג'ינס הקל של פעם. הרי זו הייתה מטרתו המקורית של הג'ינס - להיות בגד עבודה עמיד וחזק.
לכן יצרני דנים בימינו קורעים את הג'ינס מראש ובמפעל. אצל מותגים זולים זה נעשה באמצעות קרני לייזר. מעצבי פרימיום ומעצבי על, לעומתם, מעדיפים להושיב עובדים שיקרעו כל ג'ינס בעצמם והם מעצבים את הקרעים בדיוק כמו שמצופה מג'ינס שנקרע טבעית.
אז הקרעים הם עכשיו עיצוב ולא מצב כלכלי, או כמו שמתכנתים אוהבים לומר "זה לא באג - זה פיצ'ר". הקונים משלמים על הג'ינסים הקרועים הרבה יותר מג'ינס חדש או מג'ינס סתם משופשף ולא קרוע. יצרנים כמו דיזל הבינו עם הזמן שהקרעים חוזרים והפציצו במחירים ומעצבים כמו דולצ'ה גבאנה מתמחרים באלפי דולרים ג'ינס קרוע שלהם, שנטלתם היישר מהמדף.
הנה סיפורו של הג'ינס עם הקרעים ולמה הוא כל כך יקר:
https://youtu.be/TkLfwIsiWGU
תולדות הג'ינס עם הקרעים:
https://youtu.be/CurwSkC_Mik
ביהדות דומה שלא מקבלים אותו בהבנה (עברית):
https://youtu.be/tMyNOyHZAq4
הג'ינס הקרוע בסוף ההיסטוריה של הג'ינס:
https://youtu.be/5Bo18EypC44
יצירה של ג'ינס קרעים DIY שווה:
https://youtu.be/Io7Dx7eKTag
הציפייה והאמת עם הג'ינס הקרועים:
https://youtu.be/n3T5FwczlaY
ג'ינס משופשף לייזר בדקה וחצי:
https://youtu.be/k1BpHBafrvw
חיתוך הקרעים בג'ינס באמצעות לייזר:
https://youtu.be/3Hi_Iyxt1wI
פאנק (Funk), פאנקי או Fאנק, כמו שאנו רושמים כדי שלא לבלבל עם סגנון ה-Punk השונה כל כך, הוא סגנון מוסיקלי ריקודי וקצבי במיוחד, שהעניין בו הוא המקצב הקופצני אך לא מהיר ולא רועש.
הוא מאופיין בגיטרות קצב דומיננטיות שמצטרפות לבאס ותופים ברקע מאוד יציב, שעליו מצטרפים לא פעם כלי נשיפה במשפטים ופראזות קצביים, מהירים ולא פעם מורכבים.
מבחינה מוסיקלית מדובר במעבר להדגשת הפעימה הראשונה, במקום השנייה והרביעית, כמו שהיה מקובל בסגנונות הקודמים של מוזיקאים שחורים, דוגמת הסול, רית'ם אנד בלוז והרוקנ'רול ובהמשך מעבר גם להדגשה על השלישית מתוך 4.
ה-Fאנק התפתח במהלך שנות ה-60-70 ברבעים השחורים של ערי ארצות הברית הגדולות. הסגנון הזה הוא שילוב של המון השפעות מוזיקליות מרתקות. ההתחלה ברורה למדי - כמו סגנונות רבים של האפרו אמריקאים בארצות הברית, שורשיו המקוריים הם כמובן מאפריקה ואם להיות מדויקים אז ממערב אפריקה. אבל יש בו השפעות ברורות של סגנונות נוספים ומאוחרים הרבה יותר, כמו הרית'ם אנד בלוז האמריקאי ולא מעט השפעות של מוסיקת ג'אז ורוק של שנות ה-60. אנו נעיז ונעריך שאם ג'ימי הנדריקס היה מאריך ימים, הוא היה אוהב את סגנון הFאנק ובטח תורם לו כמה פנינים משלו.
ליוצר הסגנון נחשב המוזיקאי ג'יימס בראון כבר ב-1964, שיצר אותו כסוג של פיתוח ממוסיקת הנשמה (Soul). הFאנקי מיוזיק נוצרה כשהוא החל לחבר את כל מרכיבי הנגינה והמוסיקה על ולטובת המקצב.
בהמשך כיכבו בו לא מעט אושיות פופ, כמו הנסיך המוכשר ורב הפנים של המוסיקה הפופולרית - פרינס, להקות פופ כמו "אדמה רוח ואש" ואפילו מהנדסי המוסיקה העילאיים והמוכשרים בטירוף של להקת "סטילי דן".
הנה יסודות הפאנקי כפי שיצר אותם ג'יימס בראון:
https://youtu.be/wUVs9JAI3jg
לידתו של הפאנק השחור:
https://youtu.be/AihgZv1D5-4
ג'יימס בראון עם Fאנק:
https://youtu.be/c5BL4RNFr58
סליי ומשפחת סטון:
https://youtu.be/YUUhDoCx8zc
לארי גרהם הבסיסט של סליי והפמילי סטון המציא ל-fאנק את ההקפצות בבאס:
https://youtu.be/Cusns4PcUcM
אדמה רוח ואש:
https://youtu.be/rl-WSmryfSY
אחד משירי הFאנק הטובים שנעשו אצלנו בהפקת יוסי פיין:
https://youtu.be/Syjb99ed5xg
ופאנק יהודי וכיפי עם כיפה:
https://youtu.be/1SHLLLnykXw
סגנון הפּאנק רוק (Punk rock) התפוצץ על הבמות בסוף שנות השבעים ואמרו עליו אז שהוא ממלא את האוויר בזעם, רעש ותחושת אבדון - והכל בשלושה אקורדים...
מוסיקלית זה היה רוק מהיר ורועש, בועט ומתנגד לרוח הרוק הממוסד, המנותק ואפילו המסואב של שנות ה-70.
אבל את הPאנק אי אפשר לבחון רק, או אפילו בדגש על מוסיקה. הוא היה קודם כל תופעה חברתית ותגובה לפער שבין הגלאם והפרוגרסיב רוק, אצלנו הוא נקרא "הרוק המתקדם", שהיו מנותקים מהמציאות הבריטית של אבטלה מטורפת ואי שקט חברתי ותעשייתי.
הפאנק הייתה מוסיקה שיצרה תת-תרבות שהולידה עוד מוסיקה, שאולי לא הייתה משהו אבל בעיני המבקרים הייתה לפחות אותנטית ביחס לרוק שקדם לה.
בעיני רבים מהצעירים הללו, תעשיית הרוק, שלמדה בשנות ה-50 וה-60 לעשות המון כסף, החלה להיות ממוסחרת ויותר מדי שבעה. הרוק בעולם המערבי הפך ברובו לתעשייה שהאמינות והמסר הועלמו בה לטובת להיטים מכניסים, אלבומים מגלומניים, הופעות ענק ולהקות מסוגננות. זו הייתה תעשייה שהמון שיקולים עסקיים תפסו בכל אלבום, שיר וסולו גיטרה, את מקום האמנות.
מספרים שאיגי פופ לקח מרכיבים מהלהקות הגדולות של שנות ה-70, כמו "המי" ו"לד זפלין", והרכיב את הנוסחה הקיצונית שתהפוך לפאנק. וכך, בסוף שנת 1976, הגיע תורם של המורדים במוזיקת רוק להשמיע את קולם. והם השמיעו קול גדול ורעשני.
במגוון שירים מהירים ורועשים, בשפה מלוכלכת ולא נעימה בכוונה, מזלזלת ובועטת, בלי רמזים, דימויים או משהו שירכך את הבוז שלהם, פרצו לעולם להקות הפאנק, כמו הסקס פיסטולס, החונקים, הקלאש, הראמונס, הבאזקוקס ו-The Damned הארורים.
הם החריבו באחת את המוסיקה הממוסדת והמתוחכמת של "הרוק המתקדם", הרוק הפילוסופי, המתוחכם והעשיר באלמנטים קלאסיים ותרבותיים בני מאות שנים, שהתנתקו מהמקום והזמן. אותו זרם של הפרוגרסיב רוק היה הקורבן העיקרי של הPאנק.
כמו "ילדי הפרחים", גם לפאנק היה מה לומר בנושאים פוליטיים, אבל הוא לא התרכז בבקשה לתיקון אלא ברצון להרוס כדי לבנות משהו אחר. להקות פאנק ניגנו רוק פשוט, כמעט פרימיטיבי אבל צועק. הרכבי פאנק עם שמות שלא מנסים אפילו להיות נחמדים, כמו "סקס פיסטולס", "קלאש" או "החונקים", כבשו את הרחובות בבריטניה ובארצות הברית ואת הבמות בבירות אירופה.
הפאנקיסטים של שנות ה-70 איימו לעשות מהפכה חברתית במוסיקת הרוק. הם תיעבו את חברות התקליטים הממוסדות והמסחריות. במקום לחפש כיצד להפיץ את המוסיקה שלהם דרכן ודרך התקשורת הרגילה, הם עשו הכל כדי להפיצה למעריצים, באמצעות שערוריות ומופעים פרובוקטיביים, במועדונים אפלוליים ומלאי עשן.
התוצאה הייתה תת-תרבות אנטי-ממסדית, אנטי-סמכותית ואנטי-התבגרות, שהפכה במשך תקופה מסוימת לתופעה תרבותית סוחפת בבריטניה ובארצות הברית ובמעגלים רחבים יותר בעולם המערבי.
הפאנקיסטים לבשו ברובם בגדי עור צמודים ונעלי אולסטאר, הם כיסו את עורם בפירסינג מרובה סיכות ביטחון. על ראשם התנוסס שיער קוצים, עם תספורות לכיוון המוהיקן והם התפוצצו עם רעיונות ומסרים שהתנגדו לסמכות של הממסד ושל ההורים. הם היו הבעיטה, הצעקה וההקאה על החברה המערבית הממוסדת והמדושנת שמסביב.
אחרי שנים בודדות הם נעלמו, אבל הPאנקיסטים השפיעו בדרכים שונות על המוני יוצרים ולהקות שיבואו אחריהם ויחוללו הרבה רעש בדרך.
הנה סיפורם של הפאנק רוק והפאנקיסטים של שנות ה-70 וה-80:
http://youtu.be/Fr-1YXegcC0
הפאנק בלונדון של שנות ה-80:
https://youtu.be/IuocFVXo0iQ
להקת הראמונס האמריקאית, מראשונות הפאנק, בתחילת שנות ה-80:
https://youtu.be/yCW7Aw8ugOI
הסקס פיסטולס, "אקדחי הסקס", מלהקות הפאנק החשובות:
http://youtu.be/_jN9C2c4wN0
"אין גיבורים יותר" של "החונקים", The Stranglers:
http://youtu.be/2tfy8f9lDD0
אופנת הפאנק הגיעה גם לישראל (עברית):
https://youtu.be/wiSAhfPtAg4
תסרוקות המוהוק של הפאנקיסטים:
https://youtu.be/HOBM3E7bjNg
בירת הפאנק - לונדון של היום:
https://youtu.be/s2ZkOtFgceI
וכתבת טלוויזיה על הפאנק האנגלי של אותה תקופה:
https://youtu.be/huelZNr_4_Y?long=yes
מעצבת, אקטיביסטית, פרובוקטיבית ואייקון של תנועת הפאנק - קראו לה ויויאן ווסטווד (Vivienne Westwood) והיא האישה שהייתה כל הדברים האלה. רבים בממלכה המאוחדת, כלומר בריטניה, יאמרו שהיא גם הייתה "המלכה".
ווסטווד, שכונתה "אדריכלית הפאנק", הייתה אכן מעצבת אופנה מפורסמת ואיקונית, הנחשבת מהדמויות המשפיעות ביותר בעולם האופנה של ימינו.
אישה מורדת ואקטיביסטית נחושה, המשלבת בתעשיית האופנה מרדנות, חדשנות ומודעות חברתית גבוהה. בראיונות היא העידה לא פעם שהיא מעצבת, כדי שתוכל להשמיע את דעתה על פוליטיקה ותרבות...
מי שהייתה במקור מורה בבית ספר יסודי פתחה בשנות ה-70 בוטיק בקינגס רואד שבלונדון. יחד עם בן זוגה באותם ימים, מלקולם מקלארן, ווסטווד התחברה לסגנון הפאנק ועיצבה בגדים רבים לחנות "SEX" המפורסמת בלונדון, שהפכה אז למוקד תרבות הפאנק.
כמעט מיד היא זכתה להצלחה ואז לתהילה. כי העיצובים הפרובוקטיביים שלה, שלא פעם עוררו מחלוקת, הזדרזו להגדיר את אסתטיקת הפאנק, שבדיוק החל לפרוח.
עם בגדי הפאנק שהיא עיצבה בבוטיק Let It" Rock" בלונדון, וויוויאן ווסטווד שינתה בשנות ה-70 את פני האופנה הצעירה בבריטניה. די מהר היא זכתה לתואר המחמיא של "אדריכלית הפאנק". היא יצרה עיצובים של בגדים שנקרעו והושחתו בכוונה. העיצובים שלה הפכו די מהר למדים של הפאנקיסטים בעולם.
גם לאחר מכן המשיך סגנון העיצוב שלה לשלב מרכיבים מסגנון הפאנק, עם השראות מההיסטוריה האנגלית, בדגש על התקופה הוויקטוריאנית ותקופת הרוקוקו. היא התפרסמה לא מעט גם בשימוש המפתיע והחדשני שהיא עשתה בבדים מסורתיים בריטיים כמו טוויד וטרטן, בשילוב עם אלמנטים מעולם הפאנק.
משם כבר לא ניתן היה לעצור את המעצבת שהחליטה לערבב ולטשטש את הגבולות שבין אקטיביזם פוליטי ואופנה עילית. ברגע שהחלו לפתוח לה את המיקרופון היא אמרה את דעותיה.
העיצובים הקיצוניים, רדיקליים, שלה מתחילת הדרך, ליוו את ווסטווד גם בהמשך, אך בהדרגה היא עדכנה את תפיסותיה והחליפה את המכנסיים והשמלות הקרועות בחולצות מעודנות יותר, שמלות ערב אלגנטיות וחליפות חצאית נשיות, המשלבות פשטות עם מוטיבים מהאצולה והעידון של הממלכה הבריטית.
בשנים האחרונות לחייה היא השתתפה לעתים קרובות בהפגנות ועצרות נגד משבר האקלים וחוסר המנהיגות העולמית בניהולו. ווסטווד, בדרכה הצבעונית והקולנית, הייתה לאחת המבקרות הבולטות של מנהיגי העולם בנושא.
האייקונית של האופנה הבריטית המשיכה ליצור ולעצב, לעשות אמנות ולאהוב את כדור הארץ, ממש עד יומה האחרון. וכך הלכה לעולמה מעצבת האופנה הבריטית ויוויאן ווסטווד, בשלהי שנת 2022, כשהיא מוקפת בבני משפחתה ואוהביה הקרובים.
הנה ויויאן ווסטווד והרוח הצעירה והמורדת שלה:
https://youtu.be/VesEsOEqgi4
על המעצבת שהייתה לאדריכלית הפאנק בקצרה:
https://youtu.be/qvYmFcAegH4
ראיון עם ווסטווד:
https://youtu.be/dzYFJoicmj0
סרטון תיעודי על המעצבת שתמיד חידשה עם הזמן:
https://youtu.be/6YPaVo4ANgg?long=yes
וסרט תיעודי על ויויאן ווסטווד:
https://youtu.be/qGSghXVcluk?long=yes
סגנון המוסיקה התעשייתית (Industrial) שהיה חלק מהמוסיקה האלקטרונית, התפתח מהצלילים הלא-הרמוניים של מכונות המוסיקה החדישות שנוצרו בשנות ה-80. הסגנון שכלל מהתחלה סאונדים אלקטרוניים רבים הכניס לראשונה למוסיקה הקלה צלילים שחלקם היה לא-הרמוני במכוון ואף צורם, סאונדים מעיקים וכבדים, שהופקו ממבחר סינטסייזרים וסאמפלרים חדשניים באותה עת. המוסיקה התעשייתית נודעת גם כדלה יחסית בשירה קולית.
מאפייני הסגנון התעשייתי הם האווירה הכבדה והאפלה שנותנת לו את תחושת ה"תעשייתיות" שנטבעה בשמו. גם היותו מוסיקה ניסיונית, אקספרימנטלית באופיה, כמו גם המסרים הפוליטיים שמצויים לא פעם במוסיקה התעשייתית ושבאופן אירוני היו לרוב נגד הקפיטליזם והתעשייה - כל אלה מאפיינים את האינדאסטריאל המוסיקלי.
בעצם המוסיקה התעשייתית היא מעין סגנון של מוסיקה אלקטרונית בעלת ענפים רבים. הסגנון התעשייתי מחובר ומשרת ז'אנרים רבים מחוץ לו, בצירופים תעשייתיים שונים. בין היתר ניתן למצוא אותו למשל בז'אנרים שאינם אלקטרוניים בדרך כלל, כמו פאנק, מטאל, פופ או רוק כבד.
מהסגנון התעשייתי בשילוב עם מוסיקת דאב יווצר בהמשך האבולוציה של המוסיקה האלקטרונית גם סגנון הטריפ-הופ.
הנה הסבר על המוסיקה התעשייתית:
https://youtu.be/uPL2Hs4wqZU
לידת המוסיקה התעשייתית שהחלה בשנת 1969:
https://youtu.be/1sDj77WpiVQ
אינדסטריאל קולי:
https://youtu.be/uOMbZW91W6E
רוק כבד תעשייתי:
https://youtu.be/xxMjWiD-fDI
פופ תעשייתי:
https://youtu.be/JXzREokAXdM
סייבר פאנק ופאנק תעשייתי:
https://youtu.be/NUOPQgxeqyM
ורוק תעשייתי:
https://youtu.be/Ys-yjam_0SY
פאנק
תספורת המוהיקן (Mohawks) היא בעצם תספורת של פס שיער מהמצח אל העורף, שהושאר באמצע ראש מגולח. בסוף שנות ה-70 אומצה תסרוקת המוהיקן על ידי חובבי הפאנק בהמוניהם והיא הפכה לסימן היכר של הזמרים ה"פאנקיסטים" וחובבי המוסיקה הזו.
מקור התספורת ושמה הוא בשבט המוהאק האינדיאני, שלוחמיו נהגו להסתפר כך. האינדיאנים אף נהגו לצבוע את קצוות ה"קוצים" בצבעים טבעיים. כמוהם, נהגו גם צעירים רבים לצבוע את פס השיער בצבעים עזים ובוהקים.
לא פעם יצרו הצעירים בשיער "קוצים" גדולים ומאורכים, בעזרת ג'ל מייצב שיער או ביצים וסבון, שסייעו להעמיד את קוצי השיער במקומם. עיצוב זה הפך את התספורת גם לתסרוקת.
המוהיקן המודרני נולד עם להקות הפאנק:
https://youtu.be/O7dJ5ueKu0w
תסרוקות המוהיקן הגבוהות בעולם:
https://youtu.be/2AOhl5rAlpk
מצגת וידאו של פאנקיסטים עם תספורת המוהיקן:
https://youtu.be/eAqeA5Hc0K4
מישהו שנזכר במוהיקן והפאנק:
https://youtu.be/iN_OfB8k6bU
שבט המוהוק, אגב, פחות ידע שהוא כזה:
https://youtu.be/IPMGQWTTdbo
ומשהו מעולם הפרסומות:
https://youtu.be/3xTjiIkO1w0
תרבות הנגד (Counterculture) היא קבוצת אופוזיציה לתרבות השלטת. זהו מונח סוציולוגי שמתאר קבוצות חתרניות המחזיקות בערכים מנוגדים לערכים המקובלים בחברה.
תרבויות נגד שונות זוהו במהלך ההיסטוריה, ביניהן בקבוצות כמו ההיפים וילדי הפרחים בשנות ה-60 וה-70, תרבות הפאנק (Punk) של שנות ה-80, נערי הסווינג בגרמניה הנאצית ותרבות ההבי מטאל של השנים האחרונות ועוד.
ההיפים של שנות ה-60 למשל, דגלו ביציאה מוייטנאם, זכויות האדם, שוויון חברתי, התרת שימוש בסמים קלים וכדומה. הם גם פסלו את השיטה החומרנית של התרבות השלטת באמריקה וראו בה פגם חברתי. הדובר המוסיקלי שלהם, שהתנגד להיקרא כך, היה הזמר בוב דילן. עד היום הוא נוהג כתרבות נגד לאליטה, כפי שבא לידי ביטוי בבוז וההשפלה שהוא נוקט כלפי ועדת פרס הנובל, שהחליטה להעניק לו את הפרס החשוב.
הנה סרטון שקורא ל"שינוי מערכת ההפעלה" של העולם והחברה האנושית:
https://youtu.be/IC7aObYkPd4
ההיפים וילדים הפרחים של שנות ה-60 - תרבות הנגד הכי מפורסמת במאה האחרונה (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?t=3m11s&end=5m40s
ההופעה החיצונית של תרבות הנגד לאורך השנים:
https://youtu.be/QnEcLFRus6w
"קולו של הדור" בוב דילן:
https://youtu.be/-s3r_zphxvE?t=22s
והקשר בין תרבות הנגד וההיפים של הסיקסטיז ובין מהפכת המידע, במחשב האישי והאינטרנט שיבואו מהם (עברית):
https://youtu.be/qhVJOdNsLjU
גרבי רשת (Fishnet socks) נראים אולי כפריט אופנתי זניח, אבל איכשהו הם הרבה יותר מסתם פריט אופנה - הם מייצגים סיפור תרבותי שלם של מרד, סקסיות ושבירת מוסכמות.
הכל התחיל בתקופה הוויקטוריאנית, תקופת המהפכה התעשייתית. הומצאה אז מכונת האריגה שאפשרה לייצר בדים מחוררים באופן תעשייתי. בהתחלה ועל אף שנארגו כמו רשתות דייגים פשוטות, גרבי הרשת היו דווקא סמל לאריסטוקרטיה ועושר.
רקדניות הבורלסק, אמנות במה שהחלה לפרוח כבר במחצית השנייה של המאה ה-19 והייתה למרכיב מרכזי בתרבות הבידור של התקופה הוויקטוריאנית, היו מהראשונות שהפכו את גרבי הרשת לסמל של מיניות מתוחכמת ואמנותית. בגרביים האלה היה משהו פרובוקטיבי, במיוחד בשילוב של גרבי הרשת עם המחוכים והנוצות - ועוד יותר בתקופה בה חשיפת קרסול נחשבת לסקנדל של ממש.
בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, הבורלסק הופך מתוחכם יותר והמופעים הללו משלבים יותר ויותר הומור, סאטירה חברתית וארוטיקה מרומזת. גרבי הרשת הופכים לחלק בלתי נפרד מהאסתטיקה הזו. הם מתחילים ותופסים מקום גם בתיאטראות וודוויל ובמועדוני הלילה המפוארים של התקופה.
עם עליית הקולנוע והטלוויזיה, הבורלסק המסורתי הולך ודועך, אבל גרבי הרשת משתלבים היטב בתרבות הפופולרית. רואים אותם בסרטים הוליוודיים של שנות ה-40 וה-50. הם מככבים על רגליהן של כוכבות כמו מרלין מונרו ובטי גרייבל, שהופכות את המראה הזה לסמל הזוהר ההוליוודי.
בשנות ה-60 וה-70 המוקדמות, כשהמהפכה המינית הייתה בעיצומה, גרבי הרשת עברו טרנספורמציה נוספת. הם הפכו מסמל של פיתוי מעודן לחלק מהביטוי של שחרור מיני ופמיניזם.
זה בדיוק הרקע שיכין את הקרקע לאימוץ גרבי הרשת על ידי תרבות הפאנק. כי בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 מגיע טוויסט בעלילה, כשתרבות הפאנק מאמצת את גרבי הרשת הקרועים דווקא, כסמל למרד נגד הממסד. הפאנקיסטים לוקחים את הפריט היוקרתי וה"מהוגן" והופכים אותו לסמל של מחאה, בדמות גרבי רשת עם קרעים מכוונים.
במקביל, תפסו גרבי הרשת את מקומם גם בעולם הבידור והאופנה. אם בעבר רקדניות בורלסק השתמשו בהם במופעים שלהן, בסוף המאה ה-20 הופכות אותם כוכבות פופ דוגמת מדונה לחלק בלתי נפרד מהשפה הוויזואלית, התדמית והאקססוריז שלהן.
היום, גרבי רשת הם פריט אופנתי שחוצה תרבויות וסגנונות. אפשר לראות אותם על מסלולי האופנה היוקרתיים ביותר, בהופעות רוק, במופעי הקהילה הגאה ובלבוש יומיומי של נשים שרוצות להוסיף טאץ' אטרקטיבי למראה שלהם. גרבי רשת הפכו לסמל של ביטוי עצמי וחופש אופנתי והדרך שבה הם התגלגלו מפריט אריסטוקרטי לסמל של מרד ומיניות ובחזרה למיינסטרים היא דוגמה מרתקת לאופן שבו פריטי לבוש מספרים את הסיפור של הדורות המשתנים.
הנה תולדות גרבי הרשת:
https://youtu.be/_zKP0KK4yyA
דוגמאות שנולדו מהפאנק והגותי בגרבי רשת:
https://youtu.be/bnCScB5T_ic
בסטיילינג לאופנת רחוב:
https://youtu.be/PqvHnuk_i1I
פתיחת קופסה:
https://youtu.be/t9Ozo0R59jM
גרבי קרסול רשת:
https://youtu.be/lyuTrJln8kQ
וכוכבות גדולות מהעבר בגרבוני רשת:
https://youtu.be/E-zhKmTJkWc?long=yes
אלה שנות התשעים וברחבי העולם הולכים נערים כששערותיהם זקורות כלפי מעלה במראה קוצני משהו.
זוהי תסרוקת הקוצים, גרסה של תספורת המוהיקן (Mohawk), הידועה כ"מוהוק" ובה מעצבים את השיער לצורה זו.
השמן שאיפשר את העיצוב הקוצני הזה היה שמן החוחובה, למעשה ג'ל חוחובה, שהייתה תקופה שהוא נחשב לחלק בלתי נפרד מארון התמרוקים של כל "פאנקיסט".
באמצעות ג'ל החוחובה ניתן לעצב שיער כמעט לכל צורה שרוצים וממש לפסל את השיער לצורה הרצויה - כולל העמדת הקוצים ארוכים ואלגנטיים לתפארת בשיער.
הנה תסרוקת הקוצים הגברית:
https://youtu.be/2wMNo_GiB60
עיצוב קוצים בשיער בסגנון מוהיקני, או מוהוק:
https://youtu.be/qkkHfVbi7sI
כך עושים את זה נכון:
https://youtu.be/Isz3uzU8lcA
ומסתבר שהשמן לעיצוב הקוצני של השיער בא מכאן (עברית):
https://youtu.be/A5LDsbUhU_o
אם פעם בגדים קרועים היו בושה שרק עניים נאלצו לסבול, היום ג'ינסים קרועים (ripped jeans) הם שיא הטרנד, מצויים בכל מקום ועולים הרבה יותר מג'ינס חדש ושלם.
אז מה פה קורה פה?
בשילוב עיטורי קרעים בברכיים, מכנסי הג'ינס הקרועים כבר מזמן הפכו לפריט חובה אופנתי בארון הבגדים של המילניאלס ואחריהם בני דור ה-Z החביבים שלנו. וכן, כיתה י' 2, אנחנו מדברים עליכם.
ג'ינסים עם קרעים, מסתבר, הם הצהרה, עיצוב ואסתטיקה אופנתית שיתכן שנראית הזויה והחלפה בלתי נתפסת של תפקידו של המכנס לטובת הסטייל שלו, אבל יש בה מסתבר, הגיון רב.
מהו? - עוד מעט.
קצת היסטוריה של הג'ינס הקרוע. עד שנות ה-70 העיזו ללכת בג'ינס קרוע רק מי שלא היה בידיהם הממון לתקן ג'ינס בלוי או כזה שנקרע. הג'ינס הוא אמנם משופשף, שיא הטרנד אז, אבל לעולם לא קרוע או בלוי.
בשלהי אותו עשור מתחילות להופיע להקות הפאנק הראשונות. הפאנקיסטים והמעריצים שלהם קרעו את הג'ינס האישי כסוג של מחאה פוליטית, מהולה בטרנד ייחודי ומבדיל, משהו מקביל לשיער הארוך של הביטניקים ולפרחים בשיער של ההיפים.
קרעים בג'ינס כסמל למרד.
הקרעים נכנסים בהדרגה לאופנה, מתחילת שנות ה-80. בתחילה בתצוגות אופנה של מעצבים עולמיים כמו כריסטיאן דיור, שהחלו לאתגר גם את עולם האופנה בהכניסם למלתחה גם את הג'ינס הקרוע ובמכוון. מכאן החלה האופנה החדשה והמוזרה לחלחל לאיטה אל חוג הסילון של אותם ימים, עשירי עולם שהיום מכונים האלפיון העליון.
באותה תקופה היית יכול לטייל במונקו או בקאן שבריביירה הצרפתית, לראות מכונית למבורגיני או פורשה במחיר של בית יוקרה בארץ עוצרת ברחוב וממנה יוצאים בחור עשיר ומתוקתק או בת עשירים עם חולצת משי שמתחתיה מככבים מכנסי ג'ינס קרועים לתפארה.
מדהים ככל שזה נראה אז, העניין לא זו בלבד שלא היה גימיק שעתיד להיעלם, אלא להיפך. הג'ינס הקרוע רצה להישאר. החלו בטרנד כוכבי רוק זועמים כמו איגי פופ ולהקת ה-Sex Pistols וזמרות פופ שהן אייקון אופנה כמו מדונה. אחריהם באו שחקני קולנוע מפורסמים, ראפרים וסתם עשירים שהחלו להופיע ולהסתובב כשהם לובשים מכנסי ג'ינס קרועים. הכלל היה שעל הג'ינס הקרוע להיות הכי יוקרתי שיש.
המעריצים החלו מעתיקים את המראה הקרוע, תוך שהם קורעים את הג'ינס שלהם בבית. להקות הגראנג' של הניינטיז ובראשן להקת נירוונה לבשו ג'ינס קרוע כהצהרה אנטי קפיטליסטית והוא פרח עוד יותר.
אבל הג'ינס של היום פחות נקרע ביחס לג'ינס הקל של פעם. הרי זו הייתה מטרתו המקורית של הג'ינס - להיות בגד עבודה עמיד וחזק.
לכן יצרני דנים בימינו קורעים את הג'ינס מראש ובמפעל. אצל מותגים זולים זה נעשה באמצעות קרני לייזר. מעצבי פרימיום ומעצבי על, לעומתם, מעדיפים להושיב עובדים שיקרעו כל ג'ינס בעצמם והם מעצבים את הקרעים בדיוק כמו שמצופה מג'ינס שנקרע טבעית.
אז הקרעים הם עכשיו עיצוב ולא מצב כלכלי, או כמו שמתכנתים אוהבים לומר "זה לא באג - זה פיצ'ר". הקונים משלמים על הג'ינסים הקרועים הרבה יותר מג'ינס חדש או מג'ינס סתם משופשף ולא קרוע. יצרנים כמו דיזל הבינו עם הזמן שהקרעים חוזרים והפציצו במחירים ומעצבים כמו דולצ'ה גבאנה מתמחרים באלפי דולרים ג'ינס קרוע שלהם, שנטלתם היישר מהמדף.
הנה סיפורו של הג'ינס עם הקרעים ולמה הוא כל כך יקר:
https://youtu.be/TkLfwIsiWGU
תולדות הג'ינס עם הקרעים:
https://youtu.be/CurwSkC_Mik
ביהדות דומה שלא מקבלים אותו בהבנה (עברית):
https://youtu.be/tMyNOyHZAq4
הג'ינס הקרוע בסוף ההיסטוריה של הג'ינס:
https://youtu.be/5Bo18EypC44
יצירה של ג'ינס קרעים DIY שווה:
https://youtu.be/Io7Dx7eKTag
הציפייה והאמת עם הג'ינס הקרועים:
https://youtu.be/n3T5FwczlaY
ג'ינס משופשף לייזר בדקה וחצי:
https://youtu.be/k1BpHBafrvw
חיתוך הקרעים בג'ינס באמצעות לייזר:
https://youtu.be/3Hi_Iyxt1wI
מה תפקידו של האייליינר באיפור?
אייליינר (eyeliner) הוא תמרוק, תכשיר איפור שמטרתו לייפות את העיניים. בימינו הוא נחשב אחד מתכשירי איפור העיניים הנפוצים ביותר.
מעצם שמו, חיבור של Eye ו-Line, מובן שהאייליינר משמש לצביעת האזור שמסביב לעיניים.
את האייליינר הקלאסי, המחמיא לכל צורת עין, מציירים בדרך כלל בכדי להדגיש ולהאריך את העין. אך למעשה, זהו שם כולל לסוגי מוצרים שונים שבעזרתם אפשר לצייר קווים באיזור העין.
בין תכשירי האייליינר, המגיעים במספר צורות אופייניות, בולטים עיפרון העיניים, אייליינר נוזלי, אייליינר ג'ל, אייליינר טוש ואייליינר קייק (cake liner).
כבר אלפי שנים שהאייליינר הוא מהתמרוקים הפופולריים באיפור עיניים. לידתו היא איפה שהוא במרחב שבין מצרים העתיקה, מסופוטמיה והודו העתיקה. באותם ימים הוא היה פשוט קו שחור מסביב לעיניים.
משערים כיום שבנוסף ליופי, בני התקופה ראו בו משהו המשמש להגנה על העור מהשמש. עוד סברה מעניינת ולא מפתיעה היא שבאותם ימים היו שראו באייליינר תכשיר שמוסיף מזל.
החל משנות ה-60 של המאה הקודמת, עם פריחתה של תעשיית הקוסמטיקה, הטיפוח והאיפור, החלו מגמות של שימוש באייליינר ובמסקרה. אלו יתפתחו עוד יותר באופנה הגותית ובפריחה של זרם הפאנק בסוף שנות ה-70 ותחילת האייטיז.
בעולם המודרני נשים רבות משתמשות באייליינר באופן כמעט יומיומי. בהשראת כוכבי פופ ורוק, לא מעט צעירים ובעיקר צעירות שאוהבים את סגנון האימו במוסיקה, אימצו אותו בהתלהבות.
גם בנות שרוצות מראה קשוח ופאנק-רוקיסטי כזה, שמות אייליינר כבד.
אחרות המעוניינות בפתיינות אייליינרית בסגנון עדות החתולים מושגת היטב עם אייליינר שחור ומשוך לצדדים, המרים ופותח את העיניים ומעניק להן ווייב מפתה ומסתורי משהו.
הנה האייליינר (עברית):
https://youtu.be/Hy9fHY-2m6g
המקצוען מסביר (עברית):
https://youtu.be/zCBUqos-5cQ
אייליינר חתולי (עברית):
https://youtu.be/tCfA39UKSgs
עיניים מעושנות, כהות או מסוגננות הן מהמראה הגותי:
https://youtu.be/6JXYLSbJ5FA
אייליינר (eyeliner) הוא תמרוק, תכשיר איפור שמטרתו לייפות את העיניים. בימינו הוא נחשב אחד מתכשירי איפור העיניים הנפוצים ביותר.
מעצם שמו, חיבור של Eye ו-Line, מובן שהאייליינר משמש לצביעת האזור שמסביב לעיניים.
את האייליינר הקלאסי, המחמיא לכל צורת עין, מציירים בדרך כלל בכדי להדגיש ולהאריך את העין. אך למעשה, זהו שם כולל לסוגי מוצרים שונים שבעזרתם אפשר לצייר קווים באיזור העין.
בין תכשירי האייליינר, המגיעים במספר צורות אופייניות, בולטים עיפרון העיניים, אייליינר נוזלי, אייליינר ג'ל, אייליינר טוש ואייליינר קייק (cake liner).
כבר אלפי שנים שהאייליינר הוא מהתמרוקים הפופולריים באיפור עיניים. לידתו היא איפה שהוא במרחב שבין מצרים העתיקה, מסופוטמיה והודו העתיקה. באותם ימים הוא היה פשוט קו שחור מסביב לעיניים.
משערים כיום שבנוסף ליופי, בני התקופה ראו בו משהו המשמש להגנה על העור מהשמש. עוד סברה מעניינת ולא מפתיעה היא שבאותם ימים היו שראו באייליינר תכשיר שמוסיף מזל.
החל משנות ה-60 של המאה הקודמת, עם פריחתה של תעשיית הקוסמטיקה, הטיפוח והאיפור, החלו מגמות של שימוש באייליינר ובמסקרה. אלו יתפתחו עוד יותר באופנה הגותית ובפריחה של זרם הפאנק בסוף שנות ה-70 ותחילת האייטיז.
בעולם המודרני נשים רבות משתמשות באייליינר באופן כמעט יומיומי. בהשראת כוכבי פופ ורוק, לא מעט צעירים ובעיקר צעירות שאוהבים את סגנון האימו במוסיקה, אימצו אותו בהתלהבות.
גם בנות שרוצות מראה קשוח ופאנק-רוקיסטי כזה, שמות אייליינר כבד.
אחרות המעוניינות בפתיינות אייליינרית בסגנון עדות החתולים מושגת היטב עם אייליינר שחור ומשוך לצדדים, המרים ופותח את העיניים ומעניק להן ווייב מפתה ומסתורי משהו.
הנה האייליינר (עברית):
https://youtu.be/Hy9fHY-2m6g
המקצוען מסביר (עברית):
https://youtu.be/zCBUqos-5cQ
אייליינר חתולי (עברית):
https://youtu.be/tCfA39UKSgs
עיניים מעושנות, כהות או מסוגננות הן מהמראה הגותי:
https://youtu.be/6JXYLSbJ5FA
מהי להקת מחתרת הקטיפה?
"מחתרת הקטיפה", הוולווט אנדרגראונד, היה הרכב רוק שפעל בסוף שנות ה-60, אבל הוא השפיע לדורות על מוסיקת הרוק וניבא את זרם הפאנק, שיוולד עשור אחר כך. מההרכב הנסיוני הזה נולדו בהמשך הרבה הרכבי שוליים חשובים, מאד לא מסחריים ומאד חדשניים.
חברי הלהקה הראשונים לו ריד, ג'ון קייל, סטרלינג מוריסון ומורין טאקר. הלהקה יצרה צליל חדשני ועשתה ניסויים מוסיקליים ואוונגרדיים (שהקדימו את זמנם). הם עשו הרבה שימוש בדיסטורשן, סאונד נועז כמו רעשי גיטרה, דיסוננס ועוד.
הקסם של "מחתרת הקטיפה" לא חמק מעיניו של אנדי וורהול, אמן הפופ-ארט החשוב בעולם. הוא הזמינם לסטודיו המפורסם שלו וניהל אותם. הוא גם הכיר להם את המוזה שלו, הדוגמנית והשחקנית הגרמניה ניקו, זמרת מעניינת ששיתפה עם וורהול פעולה בכמה סרטים ניסיוניים שעשה. הלהקה הוקסמה ממנה והם יצרו איתה ובהשראת וורהול את אלבום הבכורה "הוולווט עם ניקו".
זה יהיה האלבום החשוב ביותר שלהם, יצירת מופת מרובת סגנונות ובמובן מסוים רעידת אדמה חרישית. למה חרישית? - כי בזמן אמת לא הייתה לה השפעה משמעותית, אבל גלי ההדף שלה יצרו סגנון חדש. בריאן אינו, מהמוסיקאים החשובים של שנות ה-70, אמר פעם שאת אלבום הבכורה הזה של הוולווט אנדרגראונד "קנו מעט מאד אנשים כשיצא, אבל כל מי שקנה אותו הקים להקה"... הלהקות האלה היו ברובן להקות פאנק - גולמיות, מחוספסות, בועטות וצועקות, כמעט בלי מילים - גרסאות תמציתיות של הרוח של "מחתרת הקטיפה".
את עטיפת הבננה, ששימשה לאלבום הזה, צייר אנדי וורהול וגם היא הפכה לאגדית. הבננה, מסתבר, היא לא פחות אייקוני מהתפוח של הביטלס ושל חברת Apple.
הנה סיפורה של הלהקה:
http://youtu.be/TEkTlu3-9k4
מחתרת הקטיפה בשיר "יום ראשון בבוקר":
http://youtu.be/0cWzxJvgWc8
והשיר "ונוס בפרווה" שמתבסס על שם ספרו של הברון פון זאכר מאזוך:
http://youtu.be/AwzaifhSw2c
"מחתרת הקטיפה", הוולווט אנדרגראונד, היה הרכב רוק שפעל בסוף שנות ה-60, אבל הוא השפיע לדורות על מוסיקת הרוק וניבא את זרם הפאנק, שיוולד עשור אחר כך. מההרכב הנסיוני הזה נולדו בהמשך הרבה הרכבי שוליים חשובים, מאד לא מסחריים ומאד חדשניים.
חברי הלהקה הראשונים לו ריד, ג'ון קייל, סטרלינג מוריסון ומורין טאקר. הלהקה יצרה צליל חדשני ועשתה ניסויים מוסיקליים ואוונגרדיים (שהקדימו את זמנם). הם עשו הרבה שימוש בדיסטורשן, סאונד נועז כמו רעשי גיטרה, דיסוננס ועוד.
הקסם של "מחתרת הקטיפה" לא חמק מעיניו של אנדי וורהול, אמן הפופ-ארט החשוב בעולם. הוא הזמינם לסטודיו המפורסם שלו וניהל אותם. הוא גם הכיר להם את המוזה שלו, הדוגמנית והשחקנית הגרמניה ניקו, זמרת מעניינת ששיתפה עם וורהול פעולה בכמה סרטים ניסיוניים שעשה. הלהקה הוקסמה ממנה והם יצרו איתה ובהשראת וורהול את אלבום הבכורה "הוולווט עם ניקו".
זה יהיה האלבום החשוב ביותר שלהם, יצירת מופת מרובת סגנונות ובמובן מסוים רעידת אדמה חרישית. למה חרישית? - כי בזמן אמת לא הייתה לה השפעה משמעותית, אבל גלי ההדף שלה יצרו סגנון חדש. בריאן אינו, מהמוסיקאים החשובים של שנות ה-70, אמר פעם שאת אלבום הבכורה הזה של הוולווט אנדרגראונד "קנו מעט מאד אנשים כשיצא, אבל כל מי שקנה אותו הקים להקה"... הלהקות האלה היו ברובן להקות פאנק - גולמיות, מחוספסות, בועטות וצועקות, כמעט בלי מילים - גרסאות תמציתיות של הרוח של "מחתרת הקטיפה".
את עטיפת הבננה, ששימשה לאלבום הזה, צייר אנדי וורהול וגם היא הפכה לאגדית. הבננה, מסתבר, היא לא פחות אייקוני מהתפוח של הביטלס ושל חברת Apple.
הנה סיפורה של הלהקה:
http://youtu.be/TEkTlu3-9k4
מחתרת הקטיפה בשיר "יום ראשון בבוקר":
http://youtu.be/0cWzxJvgWc8
והשיר "ונוס בפרווה" שמתבסס על שם ספרו של הברון פון זאכר מאזוך:
http://youtu.be/AwzaifhSw2c
