שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איזה נהר חוצה את פאריז?
נהר הסן שאורכו 780 קילומטרים חוצה את פריז באמצע ויוצר בה את החלוקה לפריז העליונה ("הגדה הימנית") ולפריז התחתונה ("הגדה השמאלית"). הסֵן הוא נהר שיוצא מצפון צרפת. הסיין הוא מנתיבי המסחר העיקריים של צפון צרפת ומאתרי התיירות העיקריים באזור. בנוסף לפריז, הוא עובר בערים טרואה, רואן ולה-הבר.
בתקופה שצרפת היתה פרובינציה רומאית, נהר הסן היה ידוע בשם הלטיני "סקוונה" (Sequana), כלומר "שמוצאו מנהר היון".
הנה נהר הסן שבפאריס:
http://youtu.be/Xa-xcQqoUiM?t=19s
והחוף המלאכותי שעל נהר הסן:
https://youtu.be/UDLK5aAZdO4
מה מיוחד בבית הקברות פר לשז?
בית העלמין פֵּר לָשֵז (Père Lachaise) הוא אולי בית הקברות המפורסם בעולם. כשפוסעים בתוכו לעיתים נדמה שאתם נמצאים בספר היסטוריה. יש כאן ייצוג כמעט לכל מי שהצליח להטביע חותם בתרבות הצרפתית במאות האחרונות, עם דגש על הפריזאים שביניהם.
בפר לאשז ניתן לראות לא מעט מצבות מפוארות שהן בעצם מבנים המזכירים כנסיות זעירות. אלה בדרך כלל קברים משפחתיים שבהם קבורים רבים מבני המשפחה, לאורך דורות. זה נובע מהמנהג של הקתולים לקבור באותו מקום כמה מתים.
בית העלמין נוסד בשנת 1804 כשהשטח, שהיה אז מחוץ לפאריס, נרכש על ידי העיריה והפך לבית קברות. זו הייתה יוזמה של הקיסר הצרפתי נפוליאון בונפרטה, אבל על ההמונים זה לא השפיע. איש לא התלהב לקבור את קרוביו בבית העלמין הרחוק כל כך מהעיר, ורק מעטים השתכנעו. אבל הנהלת בית הקברות לא התייאשה וערכה קמפיין לקידום המכירות של הקברים בפר לשז. הם העבירו אל בית הקברות החדש לא מעט מקבריהם של מפורסמי התקופה, ביניהם המחזאי מולייר, כותב המשלים לה פונטיין ואחרים. כבר אז ידוענים היו מגנט להמונים והקמפיין הצליח. רבים החלו לקבור את מתיהם ליד הסלבס המתים של פר לשז והמקום הפך להצלחה מסחררת. כיום קבורים בו מעל 300 אלף איש.
בין המפורסמים שקבורים בפר לשז ניתן למצוא את המלחין פרדריק שופן, יוצר הקולנוע המוקדם ז'ורז' מלייס, המחזאי המבריק אוסקר וויילד, הזמרת הצרפתית החשובה ביותר אדית פיאף, לצד זמרים כמו ז'ילבר בקו ואיב מונטאן שקבור ביחד עם אשתו השחקנית סימון סיניורה. הקבר המפורסם והנערץ על הצעירים שם הוא קברו של אליל הרוק משנות ה-60, מנהיג להקת "הדלתות" ג'ים מוריסון, שמת בפאריס ונקבר בפר לשז.
מקור שמו של בית הקברות הוא משמו של האב פרנסואה דה לָה שֵז, מי שהיה הכומר המוודה של המלך לואי ה-14.
הנה סיפורו של בית הקברות פר לשז:
https://youtu.be/YbGv_fpIC78
שיטוט שקט בבית העלמין פר לאשז:
https://youtu.be/i87MUtcLMZU
וקצת על האישים הקבורים בבית הקברות פר לאשז:
https://youtu.be/C_umAQ8zAAw
למה יש שלדים מתחת לרחובות פריז?
הקטקומבות של פריז הן אתר הקבורה המפורסם והקצת מפחיד שנמצא בה. הקבורה בו מתבצעת במחילות וחדרים שמתחת לקרקע בבירת צרפת, פריז.
מדובר במחצבת אבן גיר עתיקה של האימפריה הרומית, שעיריית פאריס הפכה לאתר קבורה המוני בסוף המאה ה-18, בשל בעיות תברואה קשות בבתי הקברות של העיר.
הקטקומבות מצויות כעשרים מטרים מתחת לפני האדמה ואורך המחילות הפתוחות לציבור הוא כ-1.7 ק"מ מתחת לרחובות פאריס. מעריכים את מספר המתים שבקטקומבות הללו בכ-6 מיליון איש.
הנה הקטקומבות של פאריז:
http://youtu.be/MzDOhnpDhgY?t=9s
ומבט נוסף למנהרות הקטקומבות של פריז:
http://youtu.be/--ti8nSK5ZQ?t=26s
מי בנה את מגדל אייפל ומה הסיפור שלו?
אוסקר וויילד אמר פעם שהיה רוצה לגור בראשו של מגדל אייפל, כי זה המקום היחיד בפריז שלא יצטרך לראות את כיעורו אל מול עיניו...
אבל מגדל אייפל (Eiffel Tower) הוא הסמל של פאריז וללא ספק אחד המבנים המפורסמים בעולם. במקור הוא תוכנן להיבנות בברצלונה, לכבוד תערוכת ה-Expo העולמית, אך משלא מצאו את המימון לבנייתו הוא נדחה ורק עשור לאחר מכן הוא נבנה בפאריז, לקראת ה-Expo של 1889.
הוא תוכנן לעמוד במקומו רק 20 שנה, לפני שייהרס. לבסוף הוא כל כך התחבב על תושבי העיר והתיירים עד שהושאר לצמיתות. אגב, זה אירוני, שכן בשנתיים הראשונות לאחר הקמתו דרשו רבים את פירוקו, בשל מה שהוצג כ"חוסר הטעם והיופי שלו"...
יש למגדל אייפל לא פחות מ-1665 מדרגות וביום טוב רואים ממנו למרחק של 70 קילומטרים!
מתכנן ובונה המגדל היה גוסטב אייפל, מהנדס צרפתי גאון, שעשה פרויקטים רבים וחשובים נוספים בצרפת, במיוחד בבניית גשרים מפלדה אבל לא רק. גובהו של מגדל אייפל 324 מטרים ועד שנת 1930 הוא היה המגדל הגבוה בעולם.
אגב, את מחיר הבניה היקר החזירו כרטיסי הכניסה לתערוכה כבר בתום שנה אחת!
הנה מגדל אייפל:
https://youtu.be/DUafW5QkASA
סרטון קצר על המגדל המפורסם:
http://youtu.be/pPOUg26EXiU
עלייה במעלית אל ראשו של מגדל אייפל:
https://youtu.be/I7Ine0AprAY
ותולדות בניית המגדל, בסוף המאה ה-19:
https://youtu.be/r65KAj2sB0U
מה קרה לגשר המנעולים בפאריס?
גשר המנעולים (Pont des arts) שבפאריס הוא גשר צר שמחבר בין הרובע הלטיני של עיר האורות, לבין מוזיאון הלובר. איש לא יודע כיצד ומתי זה החל, אבל במהלך השנים הותירו בו זוגות אוהבים מאות אלפי מנעולים שסימלו את אהבתם. ה"מסורת" הייתה שאת המפתח למנעול זרק הזוג לנהר, סמל לכך שהאהבה תהיה לנצח.
רבים בפאריז רואים במנהג הרומנטי, שנולד אי שם בשנת 2008 והפך למושא לחיקוי במקומות רבים בעולם, דבר המזהם ומלקל את צורתו המיוחדת של הגשר. גם את זיהום הנהר במפתחות הרבים שהושלכו אליו הם מבקרים קשות.
במהלך 15 שנות המנהג החביב, הפך הגשר למוקד הזוגות של העיר הנחשבת גם כך לעיר הרומנטית בעולם. היא גם בירת צרפת, הנחשבת בעיני רבים ל"מולדת האהבה". מעל מיליון מנעולים הצטברו על גבי הגשר, אך לטענת המהנדסים הם החלו ליצור בעיית משקל של ממש. בשנת 2014, כשקרס קטע מהמעקה עתיר המנעולים גברה הדרישה להסיר את המנעולים ולהפסיק עם המנהג לקשור אותם לגשר. שנה אחר כך החליטו בעיריית פאריס לפרק את המנעולים ולאסור על חידוש המנהג הרומנטי שמסכן את יציבות הגשר. לבסוף אכן פורקו המנעולים והגשר הוחזר לקדמותו הנקייה.
האוהבים, אגב, עברו להצמיד את המנעולים לגשרים אחרים בעיר ולמגדל אייפל. וגם בעיריה לא רצו להרוג את הרומנטיקה שכל כך מזוהה עם "עיר האורות" והחליטו לשמור על המנעולים. יתכן שבעתיד הם יוצגו לציבור.
הנה סיפורו של גשר המנעולים שבפאריז:
http://youtu.be/KP4prPLfjrk
התמוטטות חלק מגשר המנעולים בשנת 2014:
http://youtu.be/lSM3AreSiAA
ופירוק המנעולים מהגשר ביוני 2015:
http://youtu.be/d7xxHXioddI
מהי הגרנד ארש, הקשת המודרנית של לה דפנס?
אם היו בונים בפאריס שער ניצחון מודרני, הרי הוא בטח היה ברובע ה"לה דיפנס", רובע העסקים המודרני, עתיר מבני הזכוכית והפלדה של העיר פאריס. סביר להניח גם שהוא היה נראה כמו הקשת הגדולה של לה דפנס (Grande Arche de la Defense), או בשמה הצרפתי "הגרנד ארש".
"הקשת הגדולה" היא בעצם בניין משרדים שהוא גולת הכותרת של פרויקט לה דפאנס כולו. את הפרויקט כולו יזם נשיא צרפת פרנסואה מיטראן בתחילת שנות ה-80. את הבניין עצמו תכנן האדריכל הדני יוהאן אוטו פון ספרקלסן (Johann Otto von Spreckelsen), לאחר שזכה בתחרות תכנון, והוא נבנה בין השנים 1982 ו-1989.
מהמצפה שעל גג "הגראנד ארש" נשקף נוף עוצר נשימה של העיר פאריס. ממנו בולט החיבור שמחבר בין מוזיאון הלובר אל שער הניצחון.
קשת הבניין היא ישרת צלעות. היא תוכננה כגרסת המאה ה-20 של שער הניצחון, שבנה נפוליאון בונפרטה. קשת ה"גרנד ארש" מייצגת את ניצחון השלום והאנושיות על פני המלחמות.
הקשת יוצרת קובייה במידות של כ-110 מטרים לכל פאה. במרכז הקובייה נוצר חלל ריק שתחום ב-4 הפאות הקשת. הפאה התחתונה היא בסיס המבנה ובניין המשרדים עצמו מהווה את שלוש הפאות הנוספות.
הנה הרובע והקשת הגדולה:
https://youtu.be/x4h7hqyogng
הגראנד ארש, הקשת הגדולה של לה דפנס:
https://youtu.be/6aPXsNVP_SY
המבנה המרשים שלו:
https://youtu.be/rRm2yRfsE4Q
מתחת לקשת הגדולה ברובע לה דפנס:
https://youtu.be/2C2BOC8y5mk
ועלייה למעלה:
https://youtu.be/2BfWpLo58As?long=yes
במה התפרסם צייר הכרזות הננסי טולוז לוטרק?
בירת צרפת, פריז של סוף המאה ה-19 הייתה אחת הערים החשובות באמנות העולמית. אחד האמנים המיוחדים והמרתקים בה היה אנרי דה טולוז-לוטרק (Henry De Toulouse-Lautrec), צייר שאינו דומה בדבר לאף אמן אחר בתולדות האמנות.
הוא צייר שעסק בעיקר באמנות שהנציחה את החצר האחורית של חיי הלילה של פריז. לא מעט מציוריו הנציחו נשים לא צנועות במועדונים ובבתי בושת של רובע האמנים של פריז, באזור הסקרה-קר שעל גבעת מונמרטר.
לעיסוק זה הגיע מתוך מראהו הננסי והנלעג, רק 1.50 מטר גובהו, הילוכו המקרטע ואפו העבה. זה לא מראה מצודד מדי, בעיר שמהלכים בה אנשים מהיפים באירופה.
העיוות הגופני שלו הוא לא מקרי. אנרי הצעיר נולד להורים שהיו בני דודים, הרוזן אלפונס והרוזנת אדל דה טולוז-לוטרק, שניהם ממשפחת אצילים מהעיר טולוז.
הם נישאו זה לזו כדי לשמור על הכסף והרכוש בתוך המשפחה.
ביג מיסטייק... הוא נולד עם התאחות לא תקינה של עצמותיו וסבל מפריכות בהן. בילדותו אהב לצייר ולרכוב על סוסים. שני שברים ברגליו גרמו לעצירה של התפתחות פלג גופו התחתון, בעוד הפלג העליון ממשיך להתפתח נורמלית ומעוות בכך את גופו.
בגיל 17 ולאחר שנכשל בבחינות הבגרות, אנרי נוטש את לימודיו ועובר לגור בפריז. בתחילה הוא מושפע מציורי הנשים והרקדניות של אדגר דגה שהעריץ, אבל עם הזמן מסתבר לו שמראהו ונכותו לא אפשרו לו ליהנות כראוי מחיי האמנות התוססים של פריז ולהשתלב בקהילת האמנים.
הזמן הוא סוף המאה ה-19, זמן שבו חיי הלילה של פריז עמוסי אפשרויות. אז די מהר מוצא את עצמו אנרי מבלה במקומות זולים, מרבה באלכוהול ומצייר מראות מחיי הלילה המפוקפקים שמסביבו. הוא רוכש לו שם של מי שמתעד את חיי הבוהמה של פריז ומפרסם איורים נהדרים במגזין הומור וסאטירה בשם "לה ריר", בעברית "הצחוק".
גופו אולי פגום, אבל ראשו מכיל מוח מהיר, חד ורגיש להפליא לאמנות. הוא מהציירים המשכילים והחכמים של התקופה, בעל השכלה ממשית של בן אצילים ותבונה של מי שיודע להתבונן ולקלוט, כי הוא עצמו לא ממש לוקח חלק בקלחת החברתית עצמה.
מושפע מהדפסים יפניים שנתלו כאותה תקופה ברחובות פריז והשפיעו מאוד בחוגים האמנותיים של הבירה הצרפתית, לוטרק מתחיל לצייר את הכרזות הפרסומיות שלו, אלה שמזוהות איתו עד היום ונשארו אופנתיות גם היום, בעידן אמנות הפופולרית העכשווית.
אם את ציורי השמן והאקרילי חווים בעיקר בורגנים ואצילים עשירים, הכרזות שלו מביאות את האמנות לרחוב הפריזאי. טולוז-לוטרק נהנה מזה והפריזאים, מסתבר, אוהבים את הפוסטרים שלו, עם סגנון האר-נובו האופנתי שלהם.
זה לא הופך אותו למאושר. מצבו הבריאותי של האמן האומלל, תוצאה של בילויים ליליים לא שמרניים במיוחד, הלך והחמיר. הרי ריבוי של אפשרויות רומנטיות בעיר האורות לא היו לננס עם גוף מעוות, שסבל כבר מאלכוהוליזם ומעגבת, מחלת מין לא פשוטה.
בשלב מסוים הוא אושפז בבית חולים לחולי רוח וסיים את חייו, בן 36 בלבד, באחוזת משפחתו שבדרום צרפת.
כיום אנרי טולוז לוטרק תופס את אחד המקומות המשמעותיים בתנועה האמנותית של שלהי המאה ה-19. הוא נחשב לאחד מחשובי הציירים הפוסט-אימפרסיוניסטים והוא ככל הנראה מאייר האר נובו המפורסם ביותר. אבל הישגו האמיתי הוא בכך שהכרזות שלו עדיין מתנוססות גם בימינו, לא רק במוזיאונים וגלריות, אלא גם בבתי הצעירים, במועדונים, בסלונים ובמרכזי הבילוי של פריז שלו.
הנה סיפור חייו העצוב של אנרי טולוז-לוטרק:
https://youtu.be/2kb1atN-w5Q
כך נהג לצייר הנרי דה טולוז-לוטרק במועדונים כמו המולין רוז':
https://youtu.be/TqpJs_hfBQg
רבים מציוריו של אנרי דה טולוז לוטרק בפריז:
https://youtu.be/3fO0GL_XhLA
מעבודותיו של אנרי דה טולוז-לוטרק:
https://youtu.be/OQfJNf5uRFM
תערוכה של ציוריו במוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק:
https://youtu.be/7KEtcIWk0OY
סרטון תיעודי על חייו של הנרי טולוז-לוטרק:
https://youtu.be/cp2kZeX5Sd4?long=yes
ותכנית חינוכית על לוטרק (עברית):
https://youtu.be/_lweGstzgOQ?long=yes
מיהם שלושת הצללים של אוגוסט רודן?
שלושת הצללים (Les trois Ombres) של אוגוסט רודן הם שלושה פסלים מתוך היצירה "שערי הגיהנום" (La Porte de l'Enfer), יצירה בגובה של כ-7 מטרים, שבה לא פחות מ-180 דמויות.
כמו שני הפסלים המפורסמים שלו, "הנשיקה" ו"האדם החושב", גם "שלושת הצללים" לקוח מתוך "שערי הגיהנום", יצירתו המונומנטלית, אבל הבלתי גמורה של רודן. זוהי יצירה שהוזמנה מאוגוסט רודן בשנת 1880 על ידי המשרד לאמנויות יפות.
ב"שערי הגיהנום" היו שלושת הצללים בגובה של 98 ס"מ. אחרי מספר שנים, בשנת 1899 נוצקה על ידי רודן קבוצה נוספת של צללים, שגובהה 2 מטרים. והיא הניצבת כיום בגן מוזיאון רודן בפריז.
חוץ ממוזיאון רודן שבפריז, ישנם עותקים נוספים של פסל "שלושת הצללים", שנמצאים כיום במספר מוזיאונים בעולם, כמו מוזיאון רודן שבפילדלפיה ובמוזיאון הלאומי לאומנות מערבית שבטוקיו, יפן.
הנה פסל "שלושת הצללים" של רודן:
https://youtu.be/-PL779oqIVk
היצירה "שערי הגיהנום", שמכילה את פסל "שלושת הצללים":
https://youtu.be/-pgZwJ7RJFk
היא נחשבת אחת מיצירות החובה שמציגים מוזיאוני פאריס:
https://youtu.be/h7xXH3DjQ_0
וקליפ בהשראת שלושת הצללים:
https://youtu.be/8vrqTeBe2FU
מהו החוף המדומה של פאריס?
נהר הסן שחוצה את פאריס הוא מקור המים היחיד שפוגשת העיר המדהימה הזו. לפריז, הממוקמת בלב היבשת, אין חוף ים משלה. לפאריזאים נמאס בשלב מסויים מכך שאין להם חוף ים שבו יוכלו להשתזף, לנפוש ולרחוץ בים והם נקטו פעולה והמציאו חוף...
מה הם עשו? - הם יצרו את פָּארִי פְּלַאז' (Paris-Plage), בעברית "החוף של פריז". מדובר במיזם תיירותי של "חוף מדומה", לאורך נהר הסיין שחוצה את העיר. הוא ממוקם על הגדה הימנית של הנהר - מליד מוזיאון לובר ועד לנקודה שמזרח לאי סן-לואי. כך הייתה פאריס, עיר רחוקה מאד מחוף ים אמיתי לבעלת חוף משלה.
היוזמה היא של עיריית פאריס, שבשנת 2002 יזם ראש העיריה שלה ברטראן דלנואה את הרעיון. העיריה גידרה שטחים על גדות הנהר מילאה אותם בחול, הציבה כיסאות-נוח ושמשיות לטובת הנופשים, כמו גם מקלחות, מעט עצי דקל וצמחים. בחוף המלאכותי נהנים תושבי פאריס, שלא זכו לצאת ל"ווקאנס" - החופשה השנתית והיקרה של הפאריסאים.
החוף של פריז נפתח בכל קיץ, החל מה-20 ביולי למשך כחודש. חוף הרחצה הזה, שיש בו אפילו צדפים, כבר התחלה הוא ללא ספק הברקה גדולה והוא זכה לחיקויים בדמות חופים דומים בערים שונות בצרפת.
הנה החוף המלאכותי שעל נהר הסיין:
https://youtu.be/SN-avu9_Lig
סיפורו של פארי פלאז', החוף של פאריס:
https://youtu.be/UDLK5aAZdO4
עוד על משתזפי פאריז:
https://youtu.be/SESGIpTAwQ8
וסרטון ארוך יותר על החוף של בירת צרפת:
https://youtu.be/5V6GwdYBE24?long=yes
נהר הסן שאורכו 780 קילומטרים חוצה את פריז באמצע ויוצר בה את החלוקה לפריז העליונה ("הגדה הימנית") ולפריז התחתונה ("הגדה השמאלית"). הסֵן הוא נהר שיוצא מצפון צרפת. הסיין הוא מנתיבי המסחר העיקריים של צפון צרפת ומאתרי התיירות העיקריים באזור. בנוסף לפריז, הוא עובר בערים טרואה, רואן ולה-הבר.
בתקופה שצרפת היתה פרובינציה רומאית, נהר הסן היה ידוע בשם הלטיני "סקוונה" (Sequana), כלומר "שמוצאו מנהר היון".
הנה נהר הסן שבפאריס:
http://youtu.be/Xa-xcQqoUiM?t=19s
והחוף המלאכותי שעל נהר הסן:
https://youtu.be/UDLK5aAZdO4
בית העלמין פֵּר לָשֵז (Père Lachaise) הוא אולי בית הקברות המפורסם בעולם. כשפוסעים בתוכו לעיתים נדמה שאתם נמצאים בספר היסטוריה. יש כאן ייצוג כמעט לכל מי שהצליח להטביע חותם בתרבות הצרפתית במאות האחרונות, עם דגש על הפריזאים שביניהם.
בפר לאשז ניתן לראות לא מעט מצבות מפוארות שהן בעצם מבנים המזכירים כנסיות זעירות. אלה בדרך כלל קברים משפחתיים שבהם קבורים רבים מבני המשפחה, לאורך דורות. זה נובע מהמנהג של הקתולים לקבור באותו מקום כמה מתים.
בית העלמין נוסד בשנת 1804 כשהשטח, שהיה אז מחוץ לפאריס, נרכש על ידי העיריה והפך לבית קברות. זו הייתה יוזמה של הקיסר הצרפתי נפוליאון בונפרטה, אבל על ההמונים זה לא השפיע. איש לא התלהב לקבור את קרוביו בבית העלמין הרחוק כל כך מהעיר, ורק מעטים השתכנעו. אבל הנהלת בית הקברות לא התייאשה וערכה קמפיין לקידום המכירות של הקברים בפר לשז. הם העבירו אל בית הקברות החדש לא מעט מקבריהם של מפורסמי התקופה, ביניהם המחזאי מולייר, כותב המשלים לה פונטיין ואחרים. כבר אז ידוענים היו מגנט להמונים והקמפיין הצליח. רבים החלו לקבור את מתיהם ליד הסלבס המתים של פר לשז והמקום הפך להצלחה מסחררת. כיום קבורים בו מעל 300 אלף איש.
בין המפורסמים שקבורים בפר לשז ניתן למצוא את המלחין פרדריק שופן, יוצר הקולנוע המוקדם ז'ורז' מלייס, המחזאי המבריק אוסקר וויילד, הזמרת הצרפתית החשובה ביותר אדית פיאף, לצד זמרים כמו ז'ילבר בקו ואיב מונטאן שקבור ביחד עם אשתו השחקנית סימון סיניורה. הקבר המפורסם והנערץ על הצעירים שם הוא קברו של אליל הרוק משנות ה-60, מנהיג להקת "הדלתות" ג'ים מוריסון, שמת בפאריס ונקבר בפר לשז.
מקור שמו של בית הקברות הוא משמו של האב פרנסואה דה לָה שֵז, מי שהיה הכומר המוודה של המלך לואי ה-14.
הנה סיפורו של בית הקברות פר לשז:
https://youtu.be/YbGv_fpIC78
שיטוט שקט בבית העלמין פר לאשז:
https://youtu.be/i87MUtcLMZU
וקצת על האישים הקבורים בבית הקברות פר לאשז:
https://youtu.be/C_umAQ8zAAw
הקטקומבות של פריז הן אתר הקבורה המפורסם והקצת מפחיד שנמצא בה. הקבורה בו מתבצעת במחילות וחדרים שמתחת לקרקע בבירת צרפת, פריז.
מדובר במחצבת אבן גיר עתיקה של האימפריה הרומית, שעיריית פאריס הפכה לאתר קבורה המוני בסוף המאה ה-18, בשל בעיות תברואה קשות בבתי הקברות של העיר.
הקטקומבות מצויות כעשרים מטרים מתחת לפני האדמה ואורך המחילות הפתוחות לציבור הוא כ-1.7 ק"מ מתחת לרחובות פאריס. מעריכים את מספר המתים שבקטקומבות הללו בכ-6 מיליון איש.
הנה הקטקומבות של פאריז:
http://youtu.be/MzDOhnpDhgY?t=9s
ומבט נוסף למנהרות הקטקומבות של פריז:
http://youtu.be/--ti8nSK5ZQ?t=26s
אוסקר וויילד אמר פעם שהיה רוצה לגור בראשו של מגדל אייפל, כי זה המקום היחיד בפריז שלא יצטרך לראות את כיעורו אל מול עיניו...
אבל מגדל אייפל (Eiffel Tower) הוא הסמל של פאריז וללא ספק אחד המבנים המפורסמים בעולם. במקור הוא תוכנן להיבנות בברצלונה, לכבוד תערוכת ה-Expo העולמית, אך משלא מצאו את המימון לבנייתו הוא נדחה ורק עשור לאחר מכן הוא נבנה בפאריז, לקראת ה-Expo של 1889.
הוא תוכנן לעמוד במקומו רק 20 שנה, לפני שייהרס. לבסוף הוא כל כך התחבב על תושבי העיר והתיירים עד שהושאר לצמיתות. אגב, זה אירוני, שכן בשנתיים הראשונות לאחר הקמתו דרשו רבים את פירוקו, בשל מה שהוצג כ"חוסר הטעם והיופי שלו"...
יש למגדל אייפל לא פחות מ-1665 מדרגות וביום טוב רואים ממנו למרחק של 70 קילומטרים!
מתכנן ובונה המגדל היה גוסטב אייפל, מהנדס צרפתי גאון, שעשה פרויקטים רבים וחשובים נוספים בצרפת, במיוחד בבניית גשרים מפלדה אבל לא רק. גובהו של מגדל אייפל 324 מטרים ועד שנת 1930 הוא היה המגדל הגבוה בעולם.
אגב, את מחיר הבניה היקר החזירו כרטיסי הכניסה לתערוכה כבר בתום שנה אחת!
הנה מגדל אייפל:
https://youtu.be/DUafW5QkASA
סרטון קצר על המגדל המפורסם:
http://youtu.be/pPOUg26EXiU
עלייה במעלית אל ראשו של מגדל אייפל:
https://youtu.be/I7Ine0AprAY
ותולדות בניית המגדל, בסוף המאה ה-19:
https://youtu.be/r65KAj2sB0U
פאריס
גשר המנעולים (Pont des arts) שבפאריס הוא גשר צר שמחבר בין הרובע הלטיני של עיר האורות, לבין מוזיאון הלובר. איש לא יודע כיצד ומתי זה החל, אבל במהלך השנים הותירו בו זוגות אוהבים מאות אלפי מנעולים שסימלו את אהבתם. ה"מסורת" הייתה שאת המפתח למנעול זרק הזוג לנהר, סמל לכך שהאהבה תהיה לנצח.
רבים בפאריז רואים במנהג הרומנטי, שנולד אי שם בשנת 2008 והפך למושא לחיקוי במקומות רבים בעולם, דבר המזהם ומלקל את צורתו המיוחדת של הגשר. גם את זיהום הנהר במפתחות הרבים שהושלכו אליו הם מבקרים קשות.
במהלך 15 שנות המנהג החביב, הפך הגשר למוקד הזוגות של העיר הנחשבת גם כך לעיר הרומנטית בעולם. היא גם בירת צרפת, הנחשבת בעיני רבים ל"מולדת האהבה". מעל מיליון מנעולים הצטברו על גבי הגשר, אך לטענת המהנדסים הם החלו ליצור בעיית משקל של ממש. בשנת 2014, כשקרס קטע מהמעקה עתיר המנעולים גברה הדרישה להסיר את המנעולים ולהפסיק עם המנהג לקשור אותם לגשר. שנה אחר כך החליטו בעיריית פאריס לפרק את המנעולים ולאסור על חידוש המנהג הרומנטי שמסכן את יציבות הגשר. לבסוף אכן פורקו המנעולים והגשר הוחזר לקדמותו הנקייה.
האוהבים, אגב, עברו להצמיד את המנעולים לגשרים אחרים בעיר ולמגדל אייפל. וגם בעיריה לא רצו להרוג את הרומנטיקה שכל כך מזוהה עם "עיר האורות" והחליטו לשמור על המנעולים. יתכן שבעתיד הם יוצגו לציבור.
הנה סיפורו של גשר המנעולים שבפאריז:
http://youtu.be/KP4prPLfjrk
התמוטטות חלק מגשר המנעולים בשנת 2014:
http://youtu.be/lSM3AreSiAA
ופירוק המנעולים מהגשר ביוני 2015:
http://youtu.be/d7xxHXioddI
אם היו בונים בפאריס שער ניצחון מודרני, הרי הוא בטח היה ברובע ה"לה דיפנס", רובע העסקים המודרני, עתיר מבני הזכוכית והפלדה של העיר פאריס. סביר להניח גם שהוא היה נראה כמו הקשת הגדולה של לה דפנס (Grande Arche de la Defense), או בשמה הצרפתי "הגרנד ארש".
"הקשת הגדולה" היא בעצם בניין משרדים שהוא גולת הכותרת של פרויקט לה דפאנס כולו. את הפרויקט כולו יזם נשיא צרפת פרנסואה מיטראן בתחילת שנות ה-80. את הבניין עצמו תכנן האדריכל הדני יוהאן אוטו פון ספרקלסן (Johann Otto von Spreckelsen), לאחר שזכה בתחרות תכנון, והוא נבנה בין השנים 1982 ו-1989.
מהמצפה שעל גג "הגראנד ארש" נשקף נוף עוצר נשימה של העיר פאריס. ממנו בולט החיבור שמחבר בין מוזיאון הלובר אל שער הניצחון.
קשת הבניין היא ישרת צלעות. היא תוכננה כגרסת המאה ה-20 של שער הניצחון, שבנה נפוליאון בונפרטה. קשת ה"גרנד ארש" מייצגת את ניצחון השלום והאנושיות על פני המלחמות.
הקשת יוצרת קובייה במידות של כ-110 מטרים לכל פאה. במרכז הקובייה נוצר חלל ריק שתחום ב-4 הפאות הקשת. הפאה התחתונה היא בסיס המבנה ובניין המשרדים עצמו מהווה את שלוש הפאות הנוספות.
הנה הרובע והקשת הגדולה:
https://youtu.be/x4h7hqyogng
הגראנד ארש, הקשת הגדולה של לה דפנס:
https://youtu.be/6aPXsNVP_SY
המבנה המרשים שלו:
https://youtu.be/rRm2yRfsE4Q
מתחת לקשת הגדולה ברובע לה דפנס:
https://youtu.be/2C2BOC8y5mk
ועלייה למעלה:
https://youtu.be/2BfWpLo58As?long=yes
בירת צרפת, פריז של סוף המאה ה-19 הייתה אחת הערים החשובות באמנות העולמית. אחד האמנים המיוחדים והמרתקים בה היה אנרי דה טולוז-לוטרק (Henry De Toulouse-Lautrec), צייר שאינו דומה בדבר לאף אמן אחר בתולדות האמנות.
הוא צייר שעסק בעיקר באמנות שהנציחה את החצר האחורית של חיי הלילה של פריז. לא מעט מציוריו הנציחו נשים לא צנועות במועדונים ובבתי בושת של רובע האמנים של פריז, באזור הסקרה-קר שעל גבעת מונמרטר.
לעיסוק זה הגיע מתוך מראהו הננסי והנלעג, רק 1.50 מטר גובהו, הילוכו המקרטע ואפו העבה. זה לא מראה מצודד מדי, בעיר שמהלכים בה אנשים מהיפים באירופה.
העיוות הגופני שלו הוא לא מקרי. אנרי הצעיר נולד להורים שהיו בני דודים, הרוזן אלפונס והרוזנת אדל דה טולוז-לוטרק, שניהם ממשפחת אצילים מהעיר טולוז.
הם נישאו זה לזו כדי לשמור על הכסף והרכוש בתוך המשפחה.
ביג מיסטייק... הוא נולד עם התאחות לא תקינה של עצמותיו וסבל מפריכות בהן. בילדותו אהב לצייר ולרכוב על סוסים. שני שברים ברגליו גרמו לעצירה של התפתחות פלג גופו התחתון, בעוד הפלג העליון ממשיך להתפתח נורמלית ומעוות בכך את גופו.
בגיל 17 ולאחר שנכשל בבחינות הבגרות, אנרי נוטש את לימודיו ועובר לגור בפריז. בתחילה הוא מושפע מציורי הנשים והרקדניות של אדגר דגה שהעריץ, אבל עם הזמן מסתבר לו שמראהו ונכותו לא אפשרו לו ליהנות כראוי מחיי האמנות התוססים של פריז ולהשתלב בקהילת האמנים.
הזמן הוא סוף המאה ה-19, זמן שבו חיי הלילה של פריז עמוסי אפשרויות. אז די מהר מוצא את עצמו אנרי מבלה במקומות זולים, מרבה באלכוהול ומצייר מראות מחיי הלילה המפוקפקים שמסביבו. הוא רוכש לו שם של מי שמתעד את חיי הבוהמה של פריז ומפרסם איורים נהדרים במגזין הומור וסאטירה בשם "לה ריר", בעברית "הצחוק".
גופו אולי פגום, אבל ראשו מכיל מוח מהיר, חד ורגיש להפליא לאמנות. הוא מהציירים המשכילים והחכמים של התקופה, בעל השכלה ממשית של בן אצילים ותבונה של מי שיודע להתבונן ולקלוט, כי הוא עצמו לא ממש לוקח חלק בקלחת החברתית עצמה.
מושפע מהדפסים יפניים שנתלו כאותה תקופה ברחובות פריז והשפיעו מאוד בחוגים האמנותיים של הבירה הצרפתית, לוטרק מתחיל לצייר את הכרזות הפרסומיות שלו, אלה שמזוהות איתו עד היום ונשארו אופנתיות גם היום, בעידן אמנות הפופולרית העכשווית.
אם את ציורי השמן והאקרילי חווים בעיקר בורגנים ואצילים עשירים, הכרזות שלו מביאות את האמנות לרחוב הפריזאי. טולוז-לוטרק נהנה מזה והפריזאים, מסתבר, אוהבים את הפוסטרים שלו, עם סגנון האר-נובו האופנתי שלהם.
זה לא הופך אותו למאושר. מצבו הבריאותי של האמן האומלל, תוצאה של בילויים ליליים לא שמרניים במיוחד, הלך והחמיר. הרי ריבוי של אפשרויות רומנטיות בעיר האורות לא היו לננס עם גוף מעוות, שסבל כבר מאלכוהוליזם ומעגבת, מחלת מין לא פשוטה.
בשלב מסוים הוא אושפז בבית חולים לחולי רוח וסיים את חייו, בן 36 בלבד, באחוזת משפחתו שבדרום צרפת.
כיום אנרי טולוז לוטרק תופס את אחד המקומות המשמעותיים בתנועה האמנותית של שלהי המאה ה-19. הוא נחשב לאחד מחשובי הציירים הפוסט-אימפרסיוניסטים והוא ככל הנראה מאייר האר נובו המפורסם ביותר. אבל הישגו האמיתי הוא בכך שהכרזות שלו עדיין מתנוססות גם בימינו, לא רק במוזיאונים וגלריות, אלא גם בבתי הצעירים, במועדונים, בסלונים ובמרכזי הבילוי של פריז שלו.
הנה סיפור חייו העצוב של אנרי טולוז-לוטרק:
https://youtu.be/2kb1atN-w5Q
כך נהג לצייר הנרי דה טולוז-לוטרק במועדונים כמו המולין רוז':
https://youtu.be/TqpJs_hfBQg
רבים מציוריו של אנרי דה טולוז לוטרק בפריז:
https://youtu.be/3fO0GL_XhLA
מעבודותיו של אנרי דה טולוז-לוטרק:
https://youtu.be/OQfJNf5uRFM
תערוכה של ציוריו במוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק:
https://youtu.be/7KEtcIWk0OY
סרטון תיעודי על חייו של הנרי טולוז-לוטרק:
https://youtu.be/cp2kZeX5Sd4?long=yes
ותכנית חינוכית על לוטרק (עברית):
https://youtu.be/_lweGstzgOQ?long=yes
שלושת הצללים (Les trois Ombres) של אוגוסט רודן הם שלושה פסלים מתוך היצירה "שערי הגיהנום" (La Porte de l'Enfer), יצירה בגובה של כ-7 מטרים, שבה לא פחות מ-180 דמויות.
כמו שני הפסלים המפורסמים שלו, "הנשיקה" ו"האדם החושב", גם "שלושת הצללים" לקוח מתוך "שערי הגיהנום", יצירתו המונומנטלית, אבל הבלתי גמורה של רודן. זוהי יצירה שהוזמנה מאוגוסט רודן בשנת 1880 על ידי המשרד לאמנויות יפות.
ב"שערי הגיהנום" היו שלושת הצללים בגובה של 98 ס"מ. אחרי מספר שנים, בשנת 1899 נוצקה על ידי רודן קבוצה נוספת של צללים, שגובהה 2 מטרים. והיא הניצבת כיום בגן מוזיאון רודן בפריז.
חוץ ממוזיאון רודן שבפריז, ישנם עותקים נוספים של פסל "שלושת הצללים", שנמצאים כיום במספר מוזיאונים בעולם, כמו מוזיאון רודן שבפילדלפיה ובמוזיאון הלאומי לאומנות מערבית שבטוקיו, יפן.
הנה פסל "שלושת הצללים" של רודן:
https://youtu.be/-PL779oqIVk
היצירה "שערי הגיהנום", שמכילה את פסל "שלושת הצללים":
https://youtu.be/-pgZwJ7RJFk
היא נחשבת אחת מיצירות החובה שמציגים מוזיאוני פאריס:
https://youtu.be/h7xXH3DjQ_0
וקליפ בהשראת שלושת הצללים:
https://youtu.be/8vrqTeBe2FU
נהר הסן שחוצה את פאריס הוא מקור המים היחיד שפוגשת העיר המדהימה הזו. לפריז, הממוקמת בלב היבשת, אין חוף ים משלה. לפאריזאים נמאס בשלב מסויים מכך שאין להם חוף ים שבו יוכלו להשתזף, לנפוש ולרחוץ בים והם נקטו פעולה והמציאו חוף...
מה הם עשו? - הם יצרו את פָּארִי פְּלַאז' (Paris-Plage), בעברית "החוף של פריז". מדובר במיזם תיירותי של "חוף מדומה", לאורך נהר הסיין שחוצה את העיר. הוא ממוקם על הגדה הימנית של הנהר - מליד מוזיאון לובר ועד לנקודה שמזרח לאי סן-לואי. כך הייתה פאריס, עיר רחוקה מאד מחוף ים אמיתי לבעלת חוף משלה.
היוזמה היא של עיריית פאריס, שבשנת 2002 יזם ראש העיריה שלה ברטראן דלנואה את הרעיון. העיריה גידרה שטחים על גדות הנהר מילאה אותם בחול, הציבה כיסאות-נוח ושמשיות לטובת הנופשים, כמו גם מקלחות, מעט עצי דקל וצמחים. בחוף המלאכותי נהנים תושבי פאריס, שלא זכו לצאת ל"ווקאנס" - החופשה השנתית והיקרה של הפאריסאים.
החוף של פריז נפתח בכל קיץ, החל מה-20 ביולי למשך כחודש. חוף הרחצה הזה, שיש בו אפילו צדפים, כבר התחלה הוא ללא ספק הברקה גדולה והוא זכה לחיקויים בדמות חופים דומים בערים שונות בצרפת.
הנה החוף המלאכותי שעל נהר הסיין:
https://youtu.be/SN-avu9_Lig
סיפורו של פארי פלאז', החוף של פאריס:
https://youtu.be/UDLK5aAZdO4
עוד על משתזפי פאריז:
https://youtu.be/SESGIpTAwQ8
וסרטון ארוך יותר על החוף של בירת צרפת:
https://youtu.be/5V6GwdYBE24?long=yes
מהיכן השנאה הסחית לאוגוסט רנואר?
הצייר האימפרסיוניסט פייר אוגוסט רנואר (Pierre-Auguste Renoir) היה ממייסדי הזרם האימפרסיוניסטי, מהציירים הבולטים ביותר בסגנון וממעצביו. הייחודיות שלו באה לידי ביטוי בין השאר ביכולתו להציג תנועה בציוריו. הוא הירבה לצייר נשים ולא פעם יצא לארצות אחרות, כמו איטליה, אלג'יר וסיציליה וספג השראה לאמנותו.
רנואר הרבה לצייר אנשים ובעיקר נשים. דוגמאות לכך אפשר למצוא בין ציוריו דוגמת "שתי נערות ופסנתר" ו"נערה מתרחצת" ו"ניני לופז בגינה".
אבל התופעה המדהימה והלא תמיד ידועה היא שלצד הצלחתו של רנואר התפתחה כבר מאז ימי האימפריוניסטים שעליהם הוא נמנה, תופעה הפוכה, של שנאת רנואר. ומה שמדהים הוא שלא זו בלבד שזו אינה תופעה חדשה, היא מתחדשת ומתפרצת שוב ושוב, כמו אש תמיד שמתקיימת כבר מעל 100 שנה!
איך קרה שהצייר האימפרסיוניסטי ששמו הוא אולי המוכר ביותר, הוא גם אחד האמנים השנואים בתולדות האמנות, הן על מומחי אמנות והן על לא מעט אמנים?
העניין הוא שרבים רואים ברנואר נטע זר באימפרסיוניזם הצרפתי, מעין טרמפיסט על קבוצת המהפכנים והחדשנים של הציור במאה ה-19 ומי שיתחילו את התנועה לעבר המודרניזם של המאה ה-20. כי בניגוד לחברים אחרים בתנועה, הטענה היא שרנואר עסק במודרניזם בצורה הפחות עמוקה והיותר מגושמת ושטחית. ציוריו, לטעם המתנגדים להערצתו, היו מצועצעים, דביקים ואפילו סתמיים. אם חבריו לתנועה האימפרסיוניסטית שיחקו עם אור וצל בצורה חקרנית ומרתקת או העלו ביקורת חברתית נועזת, הוא עשה כרצונו והשתולל עם צבעים, מבלי קו אמנותי ברור ומוחשי, כשציוריו נראים לטעמם כמו עיסה דביקה של צבע שהונחה על הבד, על ידי צייר גרוע.
המחאות נמשכות, כשלא פעם מוצאים עצמם המפגינים נגד עוד תערוכה של יצירות רנואר בעולם, קבוצות האוהדות אותו ודורשות שימשיכו להציג את אמנותו הפיוטית. אנו נציין שהרבה ביקורת דומה לזו שמטיחים ברנואר, הושמעה בתקופות שונות כלפי רבים מהמודרניסטים שיבואו במאה ה-20. אמנם רק רנואר הפך לכליא ברק כל כך מותקף, בנחשולים של תיעוב ובוז מהסוג שמתחדש אחת למספר שנים, אבל אם זה מראה משהו הרי זה שמסתבר שגם חובבי אמנות יכולים להיות חסרי תרבות...
הנה סיפור חייו של אוגוסט רנואר:
https://youtu.be/hF_nArPfEgs
על דיוקן שצייר ומדגים משהו מהדרך שבה נהגו באמן כבר אז (עברית):
https://youtu.be/Wrd1LTX36f4
מציוריו המקסימים של אוגוסט רנואר:
https://youtu.be/NXxuuvCD4rY
סרטון נדיר מ-1915 שבו רואים את אוגוסט רנואר מצייר:
https://youtu.be/_V62aT_K8Zw
כך מציירים בסגנון רנואר בסדנת טלוויזיה מרתקת:
https://youtu.be/5dzgURDbyhY?long=yes
ותכנית חינוכית על אוגוסט רנואר (עברית):
https://youtu.be/VN6snj9bo8g?long=yes
הצייר האימפרסיוניסט פייר אוגוסט רנואר (Pierre-Auguste Renoir) היה ממייסדי הזרם האימפרסיוניסטי, מהציירים הבולטים ביותר בסגנון וממעצביו. הייחודיות שלו באה לידי ביטוי בין השאר ביכולתו להציג תנועה בציוריו. הוא הירבה לצייר נשים ולא פעם יצא לארצות אחרות, כמו איטליה, אלג'יר וסיציליה וספג השראה לאמנותו.
רנואר הרבה לצייר אנשים ובעיקר נשים. דוגמאות לכך אפשר למצוא בין ציוריו דוגמת "שתי נערות ופסנתר" ו"נערה מתרחצת" ו"ניני לופז בגינה".
אבל התופעה המדהימה והלא תמיד ידועה היא שלצד הצלחתו של רנואר התפתחה כבר מאז ימי האימפריוניסטים שעליהם הוא נמנה, תופעה הפוכה, של שנאת רנואר. ומה שמדהים הוא שלא זו בלבד שזו אינה תופעה חדשה, היא מתחדשת ומתפרצת שוב ושוב, כמו אש תמיד שמתקיימת כבר מעל 100 שנה!
איך קרה שהצייר האימפרסיוניסטי ששמו הוא אולי המוכר ביותר, הוא גם אחד האמנים השנואים בתולדות האמנות, הן על מומחי אמנות והן על לא מעט אמנים?
העניין הוא שרבים רואים ברנואר נטע זר באימפרסיוניזם הצרפתי, מעין טרמפיסט על קבוצת המהפכנים והחדשנים של הציור במאה ה-19 ומי שיתחילו את התנועה לעבר המודרניזם של המאה ה-20. כי בניגוד לחברים אחרים בתנועה, הטענה היא שרנואר עסק במודרניזם בצורה הפחות עמוקה והיותר מגושמת ושטחית. ציוריו, לטעם המתנגדים להערצתו, היו מצועצעים, דביקים ואפילו סתמיים. אם חבריו לתנועה האימפרסיוניסטית שיחקו עם אור וצל בצורה חקרנית ומרתקת או העלו ביקורת חברתית נועזת, הוא עשה כרצונו והשתולל עם צבעים, מבלי קו אמנותי ברור ומוחשי, כשציוריו נראים לטעמם כמו עיסה דביקה של צבע שהונחה על הבד, על ידי צייר גרוע.
המחאות נמשכות, כשלא פעם מוצאים עצמם המפגינים נגד עוד תערוכה של יצירות רנואר בעולם, קבוצות האוהדות אותו ודורשות שימשיכו להציג את אמנותו הפיוטית. אנו נציין שהרבה ביקורת דומה לזו שמטיחים ברנואר, הושמעה בתקופות שונות כלפי רבים מהמודרניסטים שיבואו במאה ה-20. אמנם רק רנואר הפך לכליא ברק כל כך מותקף, בנחשולים של תיעוב ובוז מהסוג שמתחדש אחת למספר שנים, אבל אם זה מראה משהו הרי זה שמסתבר שגם חובבי אמנות יכולים להיות חסרי תרבות...
הנה סיפור חייו של אוגוסט רנואר:
https://youtu.be/hF_nArPfEgs
על דיוקן שצייר ומדגים משהו מהדרך שבה נהגו באמן כבר אז (עברית):
https://youtu.be/Wrd1LTX36f4
מציוריו המקסימים של אוגוסט רנואר:
https://youtu.be/NXxuuvCD4rY
סרטון נדיר מ-1915 שבו רואים את אוגוסט רנואר מצייר:
https://youtu.be/_V62aT_K8Zw
כך מציירים בסגנון רנואר בסדנת טלוויזיה מרתקת:
https://youtu.be/5dzgURDbyhY?long=yes
ותכנית חינוכית על אוגוסט רנואר (עברית):
https://youtu.be/VN6snj9bo8g?long=yes
כיצד הפכה הבסטיליה לסמל המהפכה הצרפתית?
הבסטיליה, בצרפתית "מבצר", היא מילה רגילה. אבל ב-14 ביולי 1789, בעת המהפכה הצרפתית, דרשו ההמונים כלי נשק ממפקד אחד מבתי הכלא של פאריס. קראו לו "בסטילית סן אנטואן", אבל אנו מכירים אותו בתור "הבסטיליה" - המבנה שהריסתו הייתה לסמל המהפכה הצרפתית.
מנהל הכלא סרב כמובן וההמונים התפרצו למבצר והרגו אותו ואת כל החיילים שניהלו את בית הכלא שבו.
היסטורית הוקמה הבסטיליה כמבצר להגנת פאריס. המלך לואי ה-14 הפך אותה לבית כלא. האסירים שוכנו בחדרים קטנים בשמונה המגדלים שבבסטיליה. חוץ מפושעים ועבריינים נהגו מלכי צרפת לשלוח אליה מתנגדים ואסירים פוליטיים. הבסטיליה הפכה בעיני המוני העם הצרפתי למקום של אימה ודיכוי ולסמל המובהק לאכזריות של השלטון המלוכני והאטום בצרפת.
כיכר הבסטיליה בפאריס של היום נמצאת במקום שבו עמדה הבסטיליה. חלק מהריסותיה פוזר ברחבי צרפת, כסמל לנפילת הבסטיליה והשלטון המלוכני שהשתמש בה כדי לדכא את העם.
הנה הפריצה אל מבצר הבסטיליה במהפכה הצרפתית:
https://youtu.be/4OCheQDr5ag
קטע מסרט המתאר את הרס הבסטיליה:
https://youtu.be/ZbivW-bQdJs
וחגיגות יום הבסטיליה השנתיות בפאריס:
https://youtu.be/HsyHynebp4s
הבסטיליה, בצרפתית "מבצר", היא מילה רגילה. אבל ב-14 ביולי 1789, בעת המהפכה הצרפתית, דרשו ההמונים כלי נשק ממפקד אחד מבתי הכלא של פאריס. קראו לו "בסטילית סן אנטואן", אבל אנו מכירים אותו בתור "הבסטיליה" - המבנה שהריסתו הייתה לסמל המהפכה הצרפתית.
מנהל הכלא סרב כמובן וההמונים התפרצו למבצר והרגו אותו ואת כל החיילים שניהלו את בית הכלא שבו.
היסטורית הוקמה הבסטיליה כמבצר להגנת פאריס. המלך לואי ה-14 הפך אותה לבית כלא. האסירים שוכנו בחדרים קטנים בשמונה המגדלים שבבסטיליה. חוץ מפושעים ועבריינים נהגו מלכי צרפת לשלוח אליה מתנגדים ואסירים פוליטיים. הבסטיליה הפכה בעיני המוני העם הצרפתי למקום של אימה ודיכוי ולסמל המובהק לאכזריות של השלטון המלוכני והאטום בצרפת.
כיכר הבסטיליה בפאריס של היום נמצאת במקום שבו עמדה הבסטיליה. חלק מהריסותיה פוזר ברחבי צרפת, כסמל לנפילת הבסטיליה והשלטון המלוכני שהשתמש בה כדי לדכא את העם.
הנה הפריצה אל מבצר הבסטיליה במהפכה הצרפתית:
https://youtu.be/4OCheQDr5ag
קטע מסרט המתאר את הרס הבסטיליה:
https://youtu.be/ZbivW-bQdJs
וחגיגות יום הבסטיליה השנתיות בפאריס:
https://youtu.be/HsyHynebp4s
מהו שער הניצחון בפאריס ומי בנה אותו?
שער הניצחון של פאריס נבנה בפקודתו של נפוליאון בונפרטה, קיסר צרפת, שמינה את האדריכל ז'אן שלגרן לבניית השער ותכנונו. השער שניצב במרכז כיכר האטואל (או בשמה החדש יותר כיכר שארל דה גול) וממנו אפשר לראות את כל 12 הדרכים היוצאות ממנה, כולל השאנז אליזה, הרחוב המרכזי של פריז.
נפוליאון הורה לבנות השער לאחר ניצחונו על הברית הרוסית-אוסטרית בקרב אוסטרליץ, המכונה "קרב שלושת הקיסרים". בנייתו החלה בשנת 1806 אך הסתיימה רק 30 שנה לאחר מכן, בשנת 1836. השער הוקם כדי להוקיר כבוד לחיילים שלחמו במלחמותיה של צרפת, וכדי להלל את נצחונותיה. בקירותיו הפנימיים חקוקים שמותיהם של הגנרלים שנלחמו במלחמות צרפת תחת פיקודו של של נפוליאון, ושמות נוספים של אנשים שלחמו במהמפכה הצרפתית.
תחת שער הנצחון צועדים צבאות מנצחים, הן כאלה שכבשו את צרפת (כולל הצבא הנאצי שכבש את צרפת במהלך מלחמת העולם השניה) והן הצרפתים כשניצחו נצחונות חשובים - כולל הנצחון על הנאצים בסוף מלחמת העולם השניה.
הנה מראות משער הנצחון:
http://youtu.be/Yy1nFgxtFOo
הנסיבות ההיסטוריות שבהן נבנה שער הניצחון:
http://youtu.be/eKZ67PW_BiM
כך ניצב שער הניצחון בקצה שדרות שאנז אליזה המפורסמות של פאריס:
http://youtu.be/r4DAqPst3gY
וכך חגגו בשער הנצחון את חגיגות ה-100 שנה למירוץ הטור דה פראנס:
http://youtu.be/ZhWxQuzho5Y
שער הניצחון של פאריס נבנה בפקודתו של נפוליאון בונפרטה, קיסר צרפת, שמינה את האדריכל ז'אן שלגרן לבניית השער ותכנונו. השער שניצב במרכז כיכר האטואל (או בשמה החדש יותר כיכר שארל דה גול) וממנו אפשר לראות את כל 12 הדרכים היוצאות ממנה, כולל השאנז אליזה, הרחוב המרכזי של פריז.
נפוליאון הורה לבנות השער לאחר ניצחונו על הברית הרוסית-אוסטרית בקרב אוסטרליץ, המכונה "קרב שלושת הקיסרים". בנייתו החלה בשנת 1806 אך הסתיימה רק 30 שנה לאחר מכן, בשנת 1836. השער הוקם כדי להוקיר כבוד לחיילים שלחמו במלחמותיה של צרפת, וכדי להלל את נצחונותיה. בקירותיו הפנימיים חקוקים שמותיהם של הגנרלים שנלחמו במלחמות צרפת תחת פיקודו של של נפוליאון, ושמות נוספים של אנשים שלחמו במהמפכה הצרפתית.
תחת שער הנצחון צועדים צבאות מנצחים, הן כאלה שכבשו את צרפת (כולל הצבא הנאצי שכבש את צרפת במהלך מלחמת העולם השניה) והן הצרפתים כשניצחו נצחונות חשובים - כולל הנצחון על הנאצים בסוף מלחמת העולם השניה.
הנה מראות משער הנצחון:
http://youtu.be/Yy1nFgxtFOo
הנסיבות ההיסטוריות שבהן נבנה שער הניצחון:
http://youtu.be/eKZ67PW_BiM
כך ניצב שער הניצחון בקצה שדרות שאנז אליזה המפורסמות של פאריס:
http://youtu.be/r4DAqPst3gY
וכך חגגו בשער הנצחון את חגיגות ה-100 שנה למירוץ הטור דה פראנס:
http://youtu.be/ZhWxQuzho5Y
את מי רואים בסעודת השייטים של רנואר?
הציור "ארוחת בוקר בבית הסירה" (Luncheon of the Boating Party), או בשמו הפופולרי "סעודת השייטים", של הצייר האימפרסיוניסט פייר אוגוסט רנואר צויר בשנים 1881-1882. הציור תיאר היטב את האווירה של קהילת האמנים בפאריס. הציור הזה מציג ארוחה על מרפסת מסעדת מועדון השייט שעל נהר הסיין.
רנואר אהב לכלול את חבריו בציוריו ו'סעודת השייטים' הוא בדיוק כזה. בין הדמויות בציור נראים מי שתהיה אשתו אלין שריגו וההשראה הגדולה בציוריו, אוחזת כלב בידה וחבר נוסף שלו, הצייר גוסטב קליבוט, שדמותו נראית בפינה הימנית למטה.
הציור משתמש בגוונים וצבעים בהירים ובשימוש רך באור, כדי להעביר את התחושה של יום נעים ושל האווירה הידידותית מסביב לשולחן. הוא גם מצייר מעגל חיצוני של חברים, מסביב למעגל הסועדים ובכך מחזק את תחושת ההנאה של כולם מהאירוע.
בהשפעת הצילום שהפך נפוץ באותה תקופה, רנואר גם מציג דמויות שממשיכות אל מחוץ לציור, חלקי דמויות, ממש כאילו צילם את ההתרחשות. הוא גם בונה את ההתרחשות כך שהצופה יחוש כחלק מהמשתתפים באירוע ואין חיץ בינו לבין הדמויות שבציור.
אוגוסט רנואר היה ממייסדי הזרם האימפרסיוניסטי ומהציירים הבולטים ביותר בסגנון. הייחודיות שלו באה לידי ביטוי בין השאר ביכולתו להציג תנועה בציוריו. הוא הירבה לצייר נשים ולא פעם יצא לארצות אחרות, כמו איטליה, אלג'יר וסיציליה וספג השראה לאמנותו.
הנה סיפורו של הציור "ארוחת בוקר בבית הסירה":
https://youtu.be/5FUVpoFXDKY
התמקדות בפרטי הציור של אוגוסט רנואר:
https://youtu.be/feCG2zfzflo
מי ומי בציור המפורסם?
https://youtu.be/PM2lhgnwmdc
והציור מתחבר לפסל שמציג את כל הדמויות מהציור בתלת-ממד:
https://youtu.be/miC_Uu-OFno
הציור "ארוחת בוקר בבית הסירה" (Luncheon of the Boating Party), או בשמו הפופולרי "סעודת השייטים", של הצייר האימפרסיוניסט פייר אוגוסט רנואר צויר בשנים 1881-1882. הציור תיאר היטב את האווירה של קהילת האמנים בפאריס. הציור הזה מציג ארוחה על מרפסת מסעדת מועדון השייט שעל נהר הסיין.
רנואר אהב לכלול את חבריו בציוריו ו'סעודת השייטים' הוא בדיוק כזה. בין הדמויות בציור נראים מי שתהיה אשתו אלין שריגו וההשראה הגדולה בציוריו, אוחזת כלב בידה וחבר נוסף שלו, הצייר גוסטב קליבוט, שדמותו נראית בפינה הימנית למטה.
הציור משתמש בגוונים וצבעים בהירים ובשימוש רך באור, כדי להעביר את התחושה של יום נעים ושל האווירה הידידותית מסביב לשולחן. הוא גם מצייר מעגל חיצוני של חברים, מסביב למעגל הסועדים ובכך מחזק את תחושת ההנאה של כולם מהאירוע.
בהשפעת הצילום שהפך נפוץ באותה תקופה, רנואר גם מציג דמויות שממשיכות אל מחוץ לציור, חלקי דמויות, ממש כאילו צילם את ההתרחשות. הוא גם בונה את ההתרחשות כך שהצופה יחוש כחלק מהמשתתפים באירוע ואין חיץ בינו לבין הדמויות שבציור.
אוגוסט רנואר היה ממייסדי הזרם האימפרסיוניסטי ומהציירים הבולטים ביותר בסגנון. הייחודיות שלו באה לידי ביטוי בין השאר ביכולתו להציג תנועה בציוריו. הוא הירבה לצייר נשים ולא פעם יצא לארצות אחרות, כמו איטליה, אלג'יר וסיציליה וספג השראה לאמנותו.
הנה סיפורו של הציור "ארוחת בוקר בבית הסירה":
https://youtu.be/5FUVpoFXDKY
התמקדות בפרטי הציור של אוגוסט רנואר:
https://youtu.be/feCG2zfzflo
מי ומי בציור המפורסם?
https://youtu.be/PM2lhgnwmdc
והציור מתחבר לפסל שמציג את כל הדמויות מהציור בתלת-ממד:
https://youtu.be/miC_Uu-OFno
איך אנרי רוסו לימד את עצמו לצייר?
אנרי רוסו (Henri Rousseau) מוכר בעולם כאחד מגדולי הציור ומי שמייצג את סגנון "הציור הנאיבי", או מה שנקרא בלשון המקצועית "האמנות הנאיבית- פנטסטית". זהו סגנון ציור תמים, שמזכיר ציורי ילדים, אך הוא עשיר בדימיון וצבע בכל גווני הקשת וביצורים קסומים שנולדו מדימיונו היצירתי.
לא רבים יודעים שהצייר המפורסם החל את דרכו האמנותית בגיל מאוחר מאד. את כל ימיו הוא בילה בעבודה פקידותית אפורה של גובה מכס בפאריס. בעולם האמנות עתידים לכנותו "רוסו המוכס". רק בגיל 40 החליט אנרי רוסו לצייר. הוא קנה צבעים ובדי ציור והחל לצייר במרץ. ציוריו הנאיביים היו מאד שונים מהסגנון המקובל בתקופתו. כשהוא החליט להציגם בתערוכה, הוא נדחה מלהציג את ציוריו בתערוכת האמנים של פאריס. רוסו המבוגר לא מוחל על כבודו ומחליט להציג אותם בתערוכה העצמאית, זו של האמנים הלא-נחשבים. גם שם קוטלים אותם מבקרי האמנות ולועגים לו.
שנה אחר שנה הוא ממשיך להציג את ציוריו בתערוכה כזו ובכל שנה חזרה הביקורת ללעוג לו. ציוריו כמו "ההפתעה" ו"החלום" ו"נוף אקזוטי" היו דימיוניים ועוררו אצלם גיחוך. המבקרים כתבו עליו דברים כמו "אם אתם רוצים לצחוק - לכו לתערוכה של אנרי רוסו"...
חשוב לספר שרוסו, שראה בדימיונו יערות ועצי דקל וביניהם חיות טרף דימיוניות המסתתרות ומגיחות בשלל צבעים, מעולם לא היה ביערות כאלו ולא ראה בעלי חיים כאלו. את התמונות הצבעוניות של הארצות הרחוקות הוא צייר ממוחו ויצר אותן ביצירתיות תמימה של ילד. הוא בחן מודעות וחוברות פרסום, ציורים וצילומים שנקרו על דרכו ולמד איך נראים המקומות שעליהם חלם. הציור, שבו עסק בזמנו הפנוי שלאחר שעות העבודה, מילא את כל עולמו.
חדור באהבה לציור שהתגלה לו בגיל כה מבוגר, הוא התעלם מהלעג והבוז של כל מי שראו בו סתם צייר והמשיך לפתח את ציוריו. בהדרגה החלו אמנים צעירים להתחבר לציוריו של הזקן היצירתי רוסו. הוא, שמעולם לא למד לצייר אצל מורה או אמן, לימד את עצמו לבד ואז לימד אותם. פיקאסו, מי שיהפוך לאחד מגדולי האמנים במאה ה-20 ולגדול המהפכנים של הציור המודרני, היה אחד מאותם צעירים ראשונים שהעריצו אותו וראו בו מורה.
כך הפך בהדרגה שמו של רוסו למוכר בפאריס. עם ציורים גדולים כמו "הצועניה הישנה" הוא לפתע נראה כאמן של ממש. לפתע בגיל מאוחר הוא שמח לגלות שהתקבל להציג בסלון הפאריזאי - המסגרת היוקרתית ביותר לאמנים של התקופה. זה היה השלב שבו הוא הפך סוף סוף לאמן מוערך.
סוף דבר - אנרי רוסו היה לאחד מהציירים המפורסמים שיהיו סוללי הדרך לאמנות המודרנית. יחד עם ואן גוך, סזאן ומונה, הוא היה לאחד מיוצרי הסגנון המודרני בציור.
הנה סיפורו של הצייר הנאיבי אנרי רוסו (עברית):
https://youtu.be/73TN7kzISvM
באנגלית:
https://youtu.be/lSUffeCL1HE
הנמר בג'ונגל או "הפתעה" של אנרי רוסו:
https://youtu.be/JQYrBWnJW4s
סיפורו במצגת וידאו:
https://youtu.be/h9VHjJvRcFw
ובאווירה קומית - הנה תכנית טלוויזיה עם אנרי רוסו (עברית):
https://youtu.be/_jqicfxxlYU?long=yes
אנרי רוסו (Henri Rousseau) מוכר בעולם כאחד מגדולי הציור ומי שמייצג את סגנון "הציור הנאיבי", או מה שנקרא בלשון המקצועית "האמנות הנאיבית- פנטסטית". זהו סגנון ציור תמים, שמזכיר ציורי ילדים, אך הוא עשיר בדימיון וצבע בכל גווני הקשת וביצורים קסומים שנולדו מדימיונו היצירתי.
לא רבים יודעים שהצייר המפורסם החל את דרכו האמנותית בגיל מאוחר מאד. את כל ימיו הוא בילה בעבודה פקידותית אפורה של גובה מכס בפאריס. בעולם האמנות עתידים לכנותו "רוסו המוכס". רק בגיל 40 החליט אנרי רוסו לצייר. הוא קנה צבעים ובדי ציור והחל לצייר במרץ. ציוריו הנאיביים היו מאד שונים מהסגנון המקובל בתקופתו. כשהוא החליט להציגם בתערוכה, הוא נדחה מלהציג את ציוריו בתערוכת האמנים של פאריס. רוסו המבוגר לא מוחל על כבודו ומחליט להציג אותם בתערוכה העצמאית, זו של האמנים הלא-נחשבים. גם שם קוטלים אותם מבקרי האמנות ולועגים לו.
שנה אחר שנה הוא ממשיך להציג את ציוריו בתערוכה כזו ובכל שנה חזרה הביקורת ללעוג לו. ציוריו כמו "ההפתעה" ו"החלום" ו"נוף אקזוטי" היו דימיוניים ועוררו אצלם גיחוך. המבקרים כתבו עליו דברים כמו "אם אתם רוצים לצחוק - לכו לתערוכה של אנרי רוסו"...
חשוב לספר שרוסו, שראה בדימיונו יערות ועצי דקל וביניהם חיות טרף דימיוניות המסתתרות ומגיחות בשלל צבעים, מעולם לא היה ביערות כאלו ולא ראה בעלי חיים כאלו. את התמונות הצבעוניות של הארצות הרחוקות הוא צייר ממוחו ויצר אותן ביצירתיות תמימה של ילד. הוא בחן מודעות וחוברות פרסום, ציורים וצילומים שנקרו על דרכו ולמד איך נראים המקומות שעליהם חלם. הציור, שבו עסק בזמנו הפנוי שלאחר שעות העבודה, מילא את כל עולמו.
חדור באהבה לציור שהתגלה לו בגיל כה מבוגר, הוא התעלם מהלעג והבוז של כל מי שראו בו סתם צייר והמשיך לפתח את ציוריו. בהדרגה החלו אמנים צעירים להתחבר לציוריו של הזקן היצירתי רוסו. הוא, שמעולם לא למד לצייר אצל מורה או אמן, לימד את עצמו לבד ואז לימד אותם. פיקאסו, מי שיהפוך לאחד מגדולי האמנים במאה ה-20 ולגדול המהפכנים של הציור המודרני, היה אחד מאותם צעירים ראשונים שהעריצו אותו וראו בו מורה.
כך הפך בהדרגה שמו של רוסו למוכר בפאריס. עם ציורים גדולים כמו "הצועניה הישנה" הוא לפתע נראה כאמן של ממש. לפתע בגיל מאוחר הוא שמח לגלות שהתקבל להציג בסלון הפאריזאי - המסגרת היוקרתית ביותר לאמנים של התקופה. זה היה השלב שבו הוא הפך סוף סוף לאמן מוערך.
סוף דבר - אנרי רוסו היה לאחד מהציירים המפורסמים שיהיו סוללי הדרך לאמנות המודרנית. יחד עם ואן גוך, סזאן ומונה, הוא היה לאחד מיוצרי הסגנון המודרני בציור.
הנה סיפורו של הצייר הנאיבי אנרי רוסו (עברית):
https://youtu.be/73TN7kzISvM
באנגלית:
https://youtu.be/lSUffeCL1HE
הנמר בג'ונגל או "הפתעה" של אנרי רוסו:
https://youtu.be/JQYrBWnJW4s
סיפורו במצגת וידאו:
https://youtu.be/h9VHjJvRcFw
ובאווירה קומית - הנה תכנית טלוויזיה עם אנרי רוסו (עברית):
https://youtu.be/_jqicfxxlYU?long=yes
מי פיסל את "האיש החושב"?
הפסל הצרפתי אוגוסט רודן הוא שפיסל בשנת 1880 את "האדם החושב" - מהפסלים המפורסמים בעולם. הפסל הזה, כמו עוד כמה פסלים מהחשובים ביותר שלו, לקוח מתוך היצירה שרודן מעולם לא סיים "שערי הגיהנום", יצירת ענק שהוזמנה ממנו בשנת 1880 על ידי המשרד לאמנויות יפות וכללה 180 דמויות, אבל הפסל הגאון לא הצליח לסיימה עד מותו.
הוא היה ידוע בסגנונו הריאליסטי (שמעתיק את המציאות) והושפע רבות מהפסל מיכלאנג'לו, אם כי תמך גם באימפרסיוניסטים, שהיו רחוקים מסגנון זה. הוא התפרסם בפסלו "תקופת הברונזה" שהפך אותו לאמן מעורר מחלוקת, כי טענו שהוא השתמש במודלים חיים (בני אדם של ממש) כדי ליצור את תבניות הגבס לפסל. המחלוקת סביבו הביאה לו פרסום רב והפכה אותו לאמן ידוע מאד.
סגנונו המיוחד איפשר לרודן לבטא רגשות בפסלים שלו, באמצעות הבעות פנים ותנוחות גוף שונות ואמיתיות. הוא ידע ליצור שקעים עמוקים בפנים של הדמות המפוסלת והצליח בכך למנוע צללים, אך עדיין הוא הצליח לשמור על שטח הפנים מלא חיים ואפילו תחושה של תנועה, שבפיסול הקלאסי לא הכירו.
כמה שנים לפני מותו הוא תרם את כל עבודותיו לממשלת צרפת והציב אותן במו-ידיו במוזיאון רודן. הן מוצגות שם עד היום, בדיוק כפי שבחר להעמידן בחייו.
הנה סרטון אותנטי וקצר על רודן, בו רואים אותו הולך לסטודיו ומפסל בו:
http://youtu.be/OcGTqxsIUjM
דוגמאות לפסלים המיוחדים של אוגוסט רודן:
http://youtu.be/QxK9fw7J3lc
והסבר מעמיק על היצירה:
https://youtu.be/Z4AEXRtDEEY?long=yes
הפסל הצרפתי אוגוסט רודן הוא שפיסל בשנת 1880 את "האדם החושב" - מהפסלים המפורסמים בעולם. הפסל הזה, כמו עוד כמה פסלים מהחשובים ביותר שלו, לקוח מתוך היצירה שרודן מעולם לא סיים "שערי הגיהנום", יצירת ענק שהוזמנה ממנו בשנת 1880 על ידי המשרד לאמנויות יפות וכללה 180 דמויות, אבל הפסל הגאון לא הצליח לסיימה עד מותו.
הוא היה ידוע בסגנונו הריאליסטי (שמעתיק את המציאות) והושפע רבות מהפסל מיכלאנג'לו, אם כי תמך גם באימפרסיוניסטים, שהיו רחוקים מסגנון זה. הוא התפרסם בפסלו "תקופת הברונזה" שהפך אותו לאמן מעורר מחלוקת, כי טענו שהוא השתמש במודלים חיים (בני אדם של ממש) כדי ליצור את תבניות הגבס לפסל. המחלוקת סביבו הביאה לו פרסום רב והפכה אותו לאמן ידוע מאד.
סגנונו המיוחד איפשר לרודן לבטא רגשות בפסלים שלו, באמצעות הבעות פנים ותנוחות גוף שונות ואמיתיות. הוא ידע ליצור שקעים עמוקים בפנים של הדמות המפוסלת והצליח בכך למנוע צללים, אך עדיין הוא הצליח לשמור על שטח הפנים מלא חיים ואפילו תחושה של תנועה, שבפיסול הקלאסי לא הכירו.
כמה שנים לפני מותו הוא תרם את כל עבודותיו לממשלת צרפת והציב אותן במו-ידיו במוזיאון רודן. הן מוצגות שם עד היום, בדיוק כפי שבחר להעמידן בחייו.
הנה סרטון אותנטי וקצר על רודן, בו רואים אותו הולך לסטודיו ומפסל בו:
http://youtu.be/OcGTqxsIUjM
דוגמאות לפסלים המיוחדים של אוגוסט רודן:
http://youtu.be/QxK9fw7J3lc
והסבר מעמיק על היצירה:
https://youtu.be/Z4AEXRtDEEY?long=yes
מהו האימפרסיוניזם בתולדות האמנות?
האימפרסיוניזם (Impressionism) היה זרם אמנותי בפאריס שהצייר מַאנֶה הוא מייסדו. על הזרם האימפרסיוניסטי נמנים גם הציירים מוֹנֶה, רֶנוּאַר, דֵגָה ופיזארו.
אמני האימפרסיוניזם דגלו בתיאור הטבע על פי הצבעים שלו, חילופי האור שבו ובעיקר את התחושות שיש למתבונן בו. ציורים אימפרסיוניסטיים מצוירים במשיחות מכחול רופפות והם עשירים באור וצל, ניצנוצים והשתקפויות שהאמן רואה כחלק מהחוויה של מה שצייר.
עם מה שנתפס כ"כתם הצבע האימפרסיוניסטי", הסגנון הזה ראה באופן שונה לגמרי מהציור המדוייק והנאמן למציאות של סגנונות העבר, במיוחד מסגנון הריאליזם, ששאף להציג את המציאות בדיוק כמו שהיא.
כשקלוד מונה בחר במילה "התרשמות" לכותרת ציור בו הוא הנציח את נמל לה האבר, הוא לא שיער שהכותרת הזו תהפוך למושג, שיתאר את מה שהעבירו הוא וחבריו האמנותיים בציוריהם. זה קרה כשמבקר לעג לקבוצת האמנים וכינה אותם בלעג "אימפרסיוניסטים" (בעברית "מתרשמים") והם דווקא אימצו את המילה והגדירו את עצמם ככאלה.
ה"אימפרסיוניסטים", במקום לנסות ו"לצלם" את הפרטים בציוריהם, ציירו את האופן שבו הם מתרשמים מהמציאות, כלומר את ההתרשמות שלהם ממנה.
חוץ מאדגר דגה, שהעדיף את הסטודיו, נטו שאר האימפרסיוניסטים לציור ספונטני ובאוויר הפתוח (Plain air). כי ברצונם לחקור את השפעת האור על העצמים ולהדגיש את שינויי האור והתנועה המהירים, הרבו האימפרסיוניסטים לצייר את העולם בצבעים בהירים ובמשיכות מכחול מהירות.
גם מלחינים כמו דביסי, ראוול ודה-פאייה אימצו חשיבה זו ויצרו את המוסיקה האימפרסיוניסטית, המשתמשת בסולמות פחות יציבים, בחסכנות רגשית ובכלים שלא היו מרכזיים בתזמורת הסימפונית, כגון נבל וחליל (ופחות במיתרים). הם גם כתבו מוסיקה עם הרמוניות שונות מהמקובל. בכל השיטות הללו עשו שימוש כדי להעביר את המסר הרגשי, אבל ללא הרגשנות של הסגנון והתקופה הרומנטית.
ההרמוניה האימפרסיוניסטית, אגב, הייתה חדשנית ואפילו מהפכנית לזמנה. היא תשפיע על המוסיקה של המאה ה-20. בדיעבד היא אף עתידה להיות אחד ממקורות ההשפעה המפתיעים על ההרמוניה של סגנון הג'אז, סגנון מוסיקלי שיתפתח מצידו השני של האוקיינוס האטלנטי - בארצות הברית של אמריקה.
אגב, הפָּסל החשוב והנערץ אוגוסט רודֶן היה מהיחידים שסייעו לאימפרסיוניזם הצעיר, כשפיסל לעיתים בלא להשלים את הפסל והשאיר חלק מהאבן בלתי מעובד. בניגוד לזלזול והעלבונות שלהם זכו האימפרסיוניסטים הצעירים, נגד רודן הנערץ התקשו המבקרים להעביר ביקורת ולטעון בזלזול שאינו יודע אמנות. כך סייע רודן לקבלת הסגנון על ידי הציבור ואיפשר לאמנים המוכשרים שיצרו את האמנות האימפרסיוניסטית לזכות במקומם המכובד ופורץ הדרך בתולדות האמנות.
הנה סקירת סגנון האימפרסיוניזם (עברית):
https://youtu.be/IkqFOqcvARs
סיפורו של האימפרסיוניזם:
https://youtu.be/HTOO-ukvs4g
באנגלית על האימפרסיוניזם:
https://youtu.be/yyIFzRs4qQ8
סיפורם של האמנים האימפרסיוניסטים:
http://youtu.be/9RHGbWBgDvI
הסבר על הזרם האימפרסיוניסטי מתוך סקירה על "חבצלות המים" של קלוד מונה:
http://youtu.be/rVNakLfaimw?t=39s
ציורים אימפרסיוניסטיים מפורסמים:
https://youtu.be/pBTmeMeClHE
ומצגת וידאו של עבודות אימפרסיוניסטיות:
http://youtu.be/U4yDLmZXi0w
האימפרסיוניזם (Impressionism) היה זרם אמנותי בפאריס שהצייר מַאנֶה הוא מייסדו. על הזרם האימפרסיוניסטי נמנים גם הציירים מוֹנֶה, רֶנוּאַר, דֵגָה ופיזארו.
אמני האימפרסיוניזם דגלו בתיאור הטבע על פי הצבעים שלו, חילופי האור שבו ובעיקר את התחושות שיש למתבונן בו. ציורים אימפרסיוניסטיים מצוירים במשיחות מכחול רופפות והם עשירים באור וצל, ניצנוצים והשתקפויות שהאמן רואה כחלק מהחוויה של מה שצייר.
עם מה שנתפס כ"כתם הצבע האימפרסיוניסטי", הסגנון הזה ראה באופן שונה לגמרי מהציור המדוייק והנאמן למציאות של סגנונות העבר, במיוחד מסגנון הריאליזם, ששאף להציג את המציאות בדיוק כמו שהיא.
כשקלוד מונה בחר במילה "התרשמות" לכותרת ציור בו הוא הנציח את נמל לה האבר, הוא לא שיער שהכותרת הזו תהפוך למושג, שיתאר את מה שהעבירו הוא וחבריו האמנותיים בציוריהם. זה קרה כשמבקר לעג לקבוצת האמנים וכינה אותם בלעג "אימפרסיוניסטים" (בעברית "מתרשמים") והם דווקא אימצו את המילה והגדירו את עצמם ככאלה.
ה"אימפרסיוניסטים", במקום לנסות ו"לצלם" את הפרטים בציוריהם, ציירו את האופן שבו הם מתרשמים מהמציאות, כלומר את ההתרשמות שלהם ממנה.
חוץ מאדגר דגה, שהעדיף את הסטודיו, נטו שאר האימפרסיוניסטים לציור ספונטני ובאוויר הפתוח (Plain air). כי ברצונם לחקור את השפעת האור על העצמים ולהדגיש את שינויי האור והתנועה המהירים, הרבו האימפרסיוניסטים לצייר את העולם בצבעים בהירים ובמשיכות מכחול מהירות.
גם מלחינים כמו דביסי, ראוול ודה-פאייה אימצו חשיבה זו ויצרו את המוסיקה האימפרסיוניסטית, המשתמשת בסולמות פחות יציבים, בחסכנות רגשית ובכלים שלא היו מרכזיים בתזמורת הסימפונית, כגון נבל וחליל (ופחות במיתרים). הם גם כתבו מוסיקה עם הרמוניות שונות מהמקובל. בכל השיטות הללו עשו שימוש כדי להעביר את המסר הרגשי, אבל ללא הרגשנות של הסגנון והתקופה הרומנטית.
ההרמוניה האימפרסיוניסטית, אגב, הייתה חדשנית ואפילו מהפכנית לזמנה. היא תשפיע על המוסיקה של המאה ה-20. בדיעבד היא אף עתידה להיות אחד ממקורות ההשפעה המפתיעים על ההרמוניה של סגנון הג'אז, סגנון מוסיקלי שיתפתח מצידו השני של האוקיינוס האטלנטי - בארצות הברית של אמריקה.
אגב, הפָּסל החשוב והנערץ אוגוסט רודֶן היה מהיחידים שסייעו לאימפרסיוניזם הצעיר, כשפיסל לעיתים בלא להשלים את הפסל והשאיר חלק מהאבן בלתי מעובד. בניגוד לזלזול והעלבונות שלהם זכו האימפרסיוניסטים הצעירים, נגד רודן הנערץ התקשו המבקרים להעביר ביקורת ולטעון בזלזול שאינו יודע אמנות. כך סייע רודן לקבלת הסגנון על ידי הציבור ואיפשר לאמנים המוכשרים שיצרו את האמנות האימפרסיוניסטית לזכות במקומם המכובד ופורץ הדרך בתולדות האמנות.
הנה סקירת סגנון האימפרסיוניזם (עברית):
https://youtu.be/IkqFOqcvARs
סיפורו של האימפרסיוניזם:
https://youtu.be/HTOO-ukvs4g
באנגלית על האימפרסיוניזם:
https://youtu.be/yyIFzRs4qQ8
סיפורם של האמנים האימפרסיוניסטים:
http://youtu.be/9RHGbWBgDvI
הסבר על הזרם האימפרסיוניסטי מתוך סקירה על "חבצלות המים" של קלוד מונה:
http://youtu.be/rVNakLfaimw?t=39s
ציורים אימפרסיוניסטיים מפורסמים:
https://youtu.be/pBTmeMeClHE
ומצגת וידאו של עבודות אימפרסיוניסטיות:
http://youtu.be/U4yDLmZXi0w
מי הסינדרלה של הדוגמניות?
סיפורה של סופי מצ'טנר הוא סיפור סינדרלה שכמותו לא היה בעולם הדוגמנות. עולם זה, שבו מתאמצות מאות אלפי דוגמניות בעולם לזכות במעט תשומת לב, לא מאפשר לאף אחת מהן לזכות בתהילה מבלי להתאמץ, להבשיל ולעשות דרך ארוכה אל המסלולים היוקרתיים של פאריס. מעולם לא קיבלה בו הזדמנות מישהי שאיש לא מכיר ושמעולם לא התנסתה בדוגמנות מקצועית.
ודווקא נערה צעירה מחולון היא שזכתה לזנק היישר אל הפסגה. זה סיפור של מקריות, המון מזל וגם קצת יופי לא רגיל, של נערה שמגיע לה סיפור הסינדרלה הזה. סופי שעוד לא חגגה 15, גדלה לאם חד-הורית וקשת יום. בזמן שאמה נאלצה לרוץ ממקום למקום, לנקות בתים ולאסוף את פרנסתה בקושי כדי לפרנס את שלושת ילדיה, סופי נהגה לאסוף את אחיה מהגן, לבשל להם ולנקות את הבית. הכל השתנה כשהמליצה לה מישהי לנסות ולהיות דוגמנית. היא פנתה לסוכן דוגמניות והוא החליט שעליה לטוס ישירות לפאריס, בירת האופנה העולמית. הפגישה עם הסוכנות הייתה די מאכזבת ונראה היה שהסתיימה בכלום. אבל אז כשצעדו ברחובות פאריס, נכנסו היא והמלווה שלה אל בית האופנה היוקרתי "דיור". במקרה היה בחנות באותו בוקר המעצב הראשי וראה אותה. הוא כל כך התרשם שהחליט במקום להפוך אותה לפנים החדשות של אחד המותגים היוקרתיים והמצליחים בעולם. כשנחתם חוזה על סך מיליון יורו ידעו סופי ואימה, הגיבורה האמיתית של הסיפור, שצרותיהן הסתיימו. מניקיון בתים ובית שידע מחסור הגיעו לפסגת עולם האופנה.
הנה סיפור הסינדרלה של סופי (עברית):
https://youtu.be/LvUtuupN21M
ראיון עם סופי (עברית):
https://youtu.be/3KOhAFsZRo0
פרזנטורית של בושם בינלאומי (עברית):
https://youtu.be/4LmcruiokGg
והיום היא נרגעת מהרזון המוגזם שהתעשייה דורשת ממנה (עברית):
https://youtu.be/mxE9HeFbCoo?long=yes
סיפורה של סופי מצ'טנר הוא סיפור סינדרלה שכמותו לא היה בעולם הדוגמנות. עולם זה, שבו מתאמצות מאות אלפי דוגמניות בעולם לזכות במעט תשומת לב, לא מאפשר לאף אחת מהן לזכות בתהילה מבלי להתאמץ, להבשיל ולעשות דרך ארוכה אל המסלולים היוקרתיים של פאריס. מעולם לא קיבלה בו הזדמנות מישהי שאיש לא מכיר ושמעולם לא התנסתה בדוגמנות מקצועית.
ודווקא נערה צעירה מחולון היא שזכתה לזנק היישר אל הפסגה. זה סיפור של מקריות, המון מזל וגם קצת יופי לא רגיל, של נערה שמגיע לה סיפור הסינדרלה הזה. סופי שעוד לא חגגה 15, גדלה לאם חד-הורית וקשת יום. בזמן שאמה נאלצה לרוץ ממקום למקום, לנקות בתים ולאסוף את פרנסתה בקושי כדי לפרנס את שלושת ילדיה, סופי נהגה לאסוף את אחיה מהגן, לבשל להם ולנקות את הבית. הכל השתנה כשהמליצה לה מישהי לנסות ולהיות דוגמנית. היא פנתה לסוכן דוגמניות והוא החליט שעליה לטוס ישירות לפאריס, בירת האופנה העולמית. הפגישה עם הסוכנות הייתה די מאכזבת ונראה היה שהסתיימה בכלום. אבל אז כשצעדו ברחובות פאריס, נכנסו היא והמלווה שלה אל בית האופנה היוקרתי "דיור". במקרה היה בחנות באותו בוקר המעצב הראשי וראה אותה. הוא כל כך התרשם שהחליט במקום להפוך אותה לפנים החדשות של אחד המותגים היוקרתיים והמצליחים בעולם. כשנחתם חוזה על סך מיליון יורו ידעו סופי ואימה, הגיבורה האמיתית של הסיפור, שצרותיהן הסתיימו. מניקיון בתים ובית שידע מחסור הגיעו לפסגת עולם האופנה.
הנה סיפור הסינדרלה של סופי (עברית):
https://youtu.be/LvUtuupN21M
ראיון עם סופי (עברית):
https://youtu.be/3KOhAFsZRo0
פרזנטורית של בושם בינלאומי (עברית):
https://youtu.be/4LmcruiokGg
והיום היא נרגעת מהרזון המוגזם שהתעשייה דורשת ממנה (עברית):
https://youtu.be/mxE9HeFbCoo?long=yes
