שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מיהו צלם הג'אז החשוב מכולם?
קראו לו פרנסיס וולף (Francis Wolff) והוא היה מייסד שותף וצלם של Blue Note Records. אבל ההיסטוריה של האמנות תזכור אותו בתור אחד הצלמים המפורסמים ביותר של מוסיקת הג'אז במאה ה-20.
אבל סיפורו של מי שנולד ב-5 באפריל 1907 בברלין, מתחיל כצלם מסחרי בגרמניה. כיהודי שהתלהב ממוסיקת הג'אז, למרות איסור הממשלה הנאצית על מוסיקה זו החל מ-1933, נמלט וולף מגרמניה בסוף 1939 על הספינה האחרונה שיצאה לאמריקה והגיע לניו יורק.
את חברת תקליטי הג'אז "Blue Note Records" הקים ב-1939 חברו מילדות אלפרד ליון (Alfred Lion). כשהגיע פרנסיס לעיר, הוא הצטרף אליו והשניים ניהלו ביחד את חברת התקליטים שתחתים המון מגדולי הג'אז ותהפוך לחברת התקליטים מהמובילות בעולם הג'אז.
החל מ-1941 ועד מותו ב-8 במרץ 1971, תיעד וולף אלפי הופעות והקלטות באולפן. כחלק מהמסורת של בלו נוט, בעיצוב עטיפות ומיתוג ייחודי, הפכו צילומיו של וולף למשאבים מעולים בפרסום ועוד יותר - בעטיפות התקליטים מהסוג שהקדים את זמנו והפכו ממש למומחיות שלה.
וולף צילם את גדולי הג'אז כולל צ'ארלי פרקר, מיילס דייוויס, ג'ון קולטריין, תלוניוס מונק, ארט בלייקי והרבי הנקוק. התמונות שלו הפכו לאייקוניות ולא רק קישטו את עטיפות התקליטים של בלו נוט, אלא הגדירו את האסתטיקה החזותית של עידן הג'אז כולו.
מה שייחד את צילומיו של וולף היה גישתו הייחודית והאינטימית. בניגוד לצלמים אחרים, וולף צילם כמעט "מבפנים" - הוא ממש נדחק בין המוסיקאים, לפעמים כמעט ונכנס "לתוך מערכת התופים", כדי ללכוד את הרגעים האמיתיים של היצירה.
כי בדרך לצילומים טובים הוא לא בחל בכלום. מתמסר ומשתדל לקבל את הפריים המדויק והמיוחד ביותר - לא פעם ראו אותו משתרע עם המצלמה על הרצפה, כדי לקבל את הזווית המושלמת.
מהנדס ההקלטות של החברה, רודי ואן גלדר (Rudy Van Gelder), היה ידוע בכך שהקליט את המוסיקאים מקרוב מאוד. וולף עשה בדיוק את זה, אך עם המצלמה שלו. הוא לא צילם פוזות מבוימות אלא תיעד את המוסיקאים בעבודה - בריכוז, בצחוק, בעישון, ברגעי השראה. התמונות שלו העבירו היטב את האנרגיה והרגש של המוסיקה עצמה.
סיפור מעניין, ספק אגדה, הוא שכשאלפרד ליון פרש מבלו נוט ב-1967, וולף נתן לו מתנת פרידה - את כל ארכיון התצלומים של החברה. הוא נכנס לקרטון אחד בלבד. במשך 19 שנה הקרטון לא נפתח, עד שליון העביר אותו לחברת Mosaic Records להמחשת הוצאות מחדש שלהם.
רק אז התגלה האוצר האדיר הזה ולימים יוכרו איכויותיו של וולף כצלם מצוין שהשכיל לתעד את גדולי הג'אז ברגעי המוסיקה הקטנים והגדולים, אבל בכל מקרה - האמיתיים שלהם.
האם וולף היה הצלם המפורסם ביותר בתחום? מומחי צילום ג'אז מזכירים גם את הרמן לאונרד (Herman Leonard), וויליאם קלקסטון (William Claxton), וויליאם גוטליב (William Gottlieb) ולי טנר (Lee Tanner). כל אחד מהם תרם זווית ייחודית - לאונרד עם התמונות המלאות עשן שלו מהמועדונים, קלקסטון עם צילומי החוף המערבי שלו וגוטליב עם התיעוד המוקדם של הביבופ.
אך העבודה רבת השנים של וולף עם "בלו נוט" והעובדה שצילומיו מופיעים על מאות עטיפות ג'אז קלאסיות הפכו אותו לשם נרדף לצילום ג'אז. עבודתו היא תיעוד חזותי שהוא בלתי נפרד מההיסטוריה של המוסיקה האמריקאית.
הנה סיפורו של פרנסיס וולף:
https://youtu.be/kfGLWs3k0iA
על צילומיו השותף בהנהלה שהתגלה כענק צילום:
https://youtu.be/cxl8mHnzr6E
ועוד מצילומי הג'אז של וולף:
https://youtu.be/DCHKaNHli88?long=yes
מי המציא את צילום העיתונות?
אנרי, או הנרי קרטייה-ברסון (Henri Cartier-Bresson), אבי צילום העיתונות, הפוטו ז'ורנליזם, נהג להשתמש במצלמות קטנות. אבל הצלם הצרפתי הזה היה גם אמן סוריאליסט, מהמשפיעים ומהחשובים באמנות הוויזואלית של המאה ה-20.
הוא צילם מהפכות, מלחמות ודיוקנאות של גדולי המאה ה-20. ברסון נחשב מאבות צילום העיתונות המודרני ומי שנשיא צרפת ספד לו במותו באומרו: "צרפת איבדה צלם גאון ורב-אמן, מהאמנים המוכשרים בדורו ומהמוערכים בעולם".
ברסון הוא הוגה הרעיון של "הרגע המכריע" בצילום, מעין רגע בזמן שבו טען שכל מרכיבי התמונה מביעים את עצמם באופן הטוב ביותר. הוא נהג לתאר את "הרגע המכריע" כהכרה של שבריר שנייה במשמעות של אירוע מצולם, שבריר שנייה שבו מסתדרות הצורות באופן הטוב ביותר ונותנות לאירוע את הביטוי הנכון. ברסון נהג להמתין בסבלנות לאותו הרגע, לחכות לשילוב המבוקש ואז לצלם.
צילומיו הגאוניים צולמו בשחור־לבן ובלי בימוי, עריכה או תאורה. הוא שילב תפיסה אמנותית ויופי מרתקים, ביחד עם אמירה ונקודת מבט מלאה באהבת האדם.
במלחמת העולם השנייה הוא נשבה ע"י הנאצים ולאחר שני נסיונות כושלים להימלט, הוא הצליח והצטרף למחתרת הצרפתית, שנלחמה בהם. התנגדותו לנאצים התאימה לאישיותו הערכית ואהבת האדם שלו.
בשנת 1947 הקים ברסון ביחד עם הצלמים רוברט קאפה ודוויד סימור את חברת "מגנום פוטו". החברה הנהיגה את עולם הצילום העיתונאי בעולם כולו והייתה לסוכנות הצילומים הראשונה בעולם.
הנה סיפורו של ברסון:
https://youtu.be/uLepNuWXeLM
צילומיו של אנרי ברסון:
https://youtu.be/SueN2iDeED0
עוד מצילומי הרגע המכריע של הנרי קרטייה ברסון (ובהמשך גם צלם נוסף, אדאמס):
http://youtu.be/03Z2vF3QGEk
וברסון המצלם, בסרטון שמפרסם את המצלמה שבה השתמש, לייקה:
http://youtu.be/Y8DRwsQJ9hY
פוטו ז'ורנליזם
קראו לו פרנסיס וולף (Francis Wolff) והוא היה מייסד שותף וצלם של Blue Note Records. אבל ההיסטוריה של האמנות תזכור אותו בתור אחד הצלמים המפורסמים ביותר של מוסיקת הג'אז במאה ה-20.
אבל סיפורו של מי שנולד ב-5 באפריל 1907 בברלין, מתחיל כצלם מסחרי בגרמניה. כיהודי שהתלהב ממוסיקת הג'אז, למרות איסור הממשלה הנאצית על מוסיקה זו החל מ-1933, נמלט וולף מגרמניה בסוף 1939 על הספינה האחרונה שיצאה לאמריקה והגיע לניו יורק.
את חברת תקליטי הג'אז "Blue Note Records" הקים ב-1939 חברו מילדות אלפרד ליון (Alfred Lion). כשהגיע פרנסיס לעיר, הוא הצטרף אליו והשניים ניהלו ביחד את חברת התקליטים שתחתים המון מגדולי הג'אז ותהפוך לחברת התקליטים מהמובילות בעולם הג'אז.
החל מ-1941 ועד מותו ב-8 במרץ 1971, תיעד וולף אלפי הופעות והקלטות באולפן. כחלק מהמסורת של בלו נוט, בעיצוב עטיפות ומיתוג ייחודי, הפכו צילומיו של וולף למשאבים מעולים בפרסום ועוד יותר - בעטיפות התקליטים מהסוג שהקדים את זמנו והפכו ממש למומחיות שלה.
וולף צילם את גדולי הג'אז כולל צ'ארלי פרקר, מיילס דייוויס, ג'ון קולטריין, תלוניוס מונק, ארט בלייקי והרבי הנקוק. התמונות שלו הפכו לאייקוניות ולא רק קישטו את עטיפות התקליטים של בלו נוט, אלא הגדירו את האסתטיקה החזותית של עידן הג'אז כולו.
מה שייחד את צילומיו של וולף היה גישתו הייחודית והאינטימית. בניגוד לצלמים אחרים, וולף צילם כמעט "מבפנים" - הוא ממש נדחק בין המוסיקאים, לפעמים כמעט ונכנס "לתוך מערכת התופים", כדי ללכוד את הרגעים האמיתיים של היצירה.
כי בדרך לצילומים טובים הוא לא בחל בכלום. מתמסר ומשתדל לקבל את הפריים המדויק והמיוחד ביותר - לא פעם ראו אותו משתרע עם המצלמה על הרצפה, כדי לקבל את הזווית המושלמת.
מהנדס ההקלטות של החברה, רודי ואן גלדר (Rudy Van Gelder), היה ידוע בכך שהקליט את המוסיקאים מקרוב מאוד. וולף עשה בדיוק את זה, אך עם המצלמה שלו. הוא לא צילם פוזות מבוימות אלא תיעד את המוסיקאים בעבודה - בריכוז, בצחוק, בעישון, ברגעי השראה. התמונות שלו העבירו היטב את האנרגיה והרגש של המוסיקה עצמה.
סיפור מעניין, ספק אגדה, הוא שכשאלפרד ליון פרש מבלו נוט ב-1967, וולף נתן לו מתנת פרידה - את כל ארכיון התצלומים של החברה. הוא נכנס לקרטון אחד בלבד. במשך 19 שנה הקרטון לא נפתח, עד שליון העביר אותו לחברת Mosaic Records להמחשת הוצאות מחדש שלהם.
רק אז התגלה האוצר האדיר הזה ולימים יוכרו איכויותיו של וולף כצלם מצוין שהשכיל לתעד את גדולי הג'אז ברגעי המוסיקה הקטנים והגדולים, אבל בכל מקרה - האמיתיים שלהם.
האם וולף היה הצלם המפורסם ביותר בתחום? מומחי צילום ג'אז מזכירים גם את הרמן לאונרד (Herman Leonard), וויליאם קלקסטון (William Claxton), וויליאם גוטליב (William Gottlieb) ולי טנר (Lee Tanner). כל אחד מהם תרם זווית ייחודית - לאונרד עם התמונות המלאות עשן שלו מהמועדונים, קלקסטון עם צילומי החוף המערבי שלו וגוטליב עם התיעוד המוקדם של הביבופ.
אך העבודה רבת השנים של וולף עם "בלו נוט" והעובדה שצילומיו מופיעים על מאות עטיפות ג'אז קלאסיות הפכו אותו לשם נרדף לצילום ג'אז. עבודתו היא תיעוד חזותי שהוא בלתי נפרד מההיסטוריה של המוסיקה האמריקאית.
הנה סיפורו של פרנסיס וולף:
https://youtu.be/kfGLWs3k0iA
על צילומיו השותף בהנהלה שהתגלה כענק צילום:
https://youtu.be/cxl8mHnzr6E
ועוד מצילומי הג'אז של וולף:
https://youtu.be/DCHKaNHli88?long=yes
אנרי, או הנרי קרטייה-ברסון (Henri Cartier-Bresson), אבי צילום העיתונות, הפוטו ז'ורנליזם, נהג להשתמש במצלמות קטנות. אבל הצלם הצרפתי הזה היה גם אמן סוריאליסט, מהמשפיעים ומהחשובים באמנות הוויזואלית של המאה ה-20.
הוא צילם מהפכות, מלחמות ודיוקנאות של גדולי המאה ה-20. ברסון נחשב מאבות צילום העיתונות המודרני ומי שנשיא צרפת ספד לו במותו באומרו: "צרפת איבדה צלם גאון ורב-אמן, מהאמנים המוכשרים בדורו ומהמוערכים בעולם".
ברסון הוא הוגה הרעיון של "הרגע המכריע" בצילום, מעין רגע בזמן שבו טען שכל מרכיבי התמונה מביעים את עצמם באופן הטוב ביותר. הוא נהג לתאר את "הרגע המכריע" כהכרה של שבריר שנייה במשמעות של אירוע מצולם, שבריר שנייה שבו מסתדרות הצורות באופן הטוב ביותר ונותנות לאירוע את הביטוי הנכון. ברסון נהג להמתין בסבלנות לאותו הרגע, לחכות לשילוב המבוקש ואז לצלם.
צילומיו הגאוניים צולמו בשחור־לבן ובלי בימוי, עריכה או תאורה. הוא שילב תפיסה אמנותית ויופי מרתקים, ביחד עם אמירה ונקודת מבט מלאה באהבת האדם.
במלחמת העולם השנייה הוא נשבה ע"י הנאצים ולאחר שני נסיונות כושלים להימלט, הוא הצליח והצטרף למחתרת הצרפתית, שנלחמה בהם. התנגדותו לנאצים התאימה לאישיותו הערכית ואהבת האדם שלו.
בשנת 1947 הקים ברסון ביחד עם הצלמים רוברט קאפה ודוויד סימור את חברת "מגנום פוטו". החברה הנהיגה את עולם הצילום העיתונאי בעולם כולו והייתה לסוכנות הצילומים הראשונה בעולם.
הנה סיפורו של ברסון:
https://youtu.be/uLepNuWXeLM
צילומיו של אנרי ברסון:
https://youtu.be/SueN2iDeED0
עוד מצילומי הרגע המכריע של הנרי קרטייה ברסון (ובהמשך גם צלם נוסף, אדאמס):
http://youtu.be/03Z2vF3QGEk
וברסון המצלם, בסרטון שמפרסם את המצלמה שבה השתמש, לייקה:
http://youtu.be/Y8DRwsQJ9hY
