שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי המהפכה החשמלית של בוב דילן?
פסטיבל ניופורט, 25 ליולי 1965. אל הבמה עולה בוב דילן הצעיר, בסך הכל בן 24, רק 3 שנים מאז הגיח כיורש העצר של וודי גאטרי, מלך הפולק, ושנה אחרי שהוכתר באותו פסטיבל כמלך החדש של הפולק ונביא הדור הרשמי.
היו שני חצאים להופעה שלו. במחצית הראשונה הוא הופיע כמו שנהג עד אז. הופעה אקוסטית, שקטה, רוחנית כמעט ונערצת. אחריה הייתה הפסקה ואז התחילה המחצית השנייה של ההופעה.
וכאן תדהמה - על ההתחלה זכה הדילן בשריקות בוז ובצעקות זעם ממעריציו הנדהמים. זו הייתה גיטרה חשמלית ביד שלו. היא הייתה האקדח המוסיקלי שהוא התעקש להביא איתו אל הבמה וכשהוא החל לנגן הסתבר שזו לא רק פוזה. הדילן חישמל באחת את המוסיקה שלו ואת העצבים של אוהביו ומעריציו הרבים. המוסיקה שלו הפכה פתאום רועשת, חשמלית ורוקית עד אימה. המלך בגד בהם.
וזו לא הייתה רק הגיטרה החשמלית שלו, אלא הרכב חשמלי שהיה איתו. הרכב רוק שלם ליווה אותו והמעריצים העריצים לא ידעו את נפשם מרוב זעם. הם צעקו לו ולהתחשמלות שלו בוז.
ואכן, בשנת 1965 בפסטיבל ניופורט עשה בוב דילן מהפכה אדירה, כמעט בלתי נתפסת בסגנונו המוסיקלי. זה התבטא בכך שבמקום הגיטרה האקוסטית שלו והמפוחית ושירת העם הנפלאה שהוא הביא איתו מהמסורת המוזיקלית האמריקאית הנהדרת הזו, דילן הכניס את הגיטרה החשמלית למוסיקת הפולק העממית שלו ונתן את האות להולדתו של סגנון חדש במוסיקת הפופ - סגנון הפולק-רוק.
דילן ידע שזה יחולל כעס, אבל ספק אם הוא שיער מראש איזה זעזוע הוא יגרום למעריציו, כשהוא יעלה עם להקה חשמלית להופיע כמו שהופיע באותו יום, שונה כל כך, מרגיז כל כך, אל מול קהל הפולק שכל כך אהב את הגיטרה האקוסטית והמפוחית שלו, את השירים השקטים והחכמים כל כך והמוגשים במגש הפולק שאליו הוא רגיל.
זה לא עזר להם. דילן לא יכול היה לעצור את החיפוש התמידי שלו אחרי התפתחות ועניין. המוסיקה שלו, ששאבה מכל סגנון אפשרי, כבר התקדמה אל הנצח, רצתה להרחיב את הפופ והרוק ולהפוך אותם מבידור להמונים לכלי ביטוי, לשפה חדשה, אמיתית וכנה הרבה יותר. בפה קפוץ במקום פעור, במקום לבדר אותם בשירים שמחים ומרוצים, הוא הרגיש שנכון לו יותר לשיר את האמת האכזרית על העולם המקולקל שהוא ראה, עם הדמויות הגרוטסקיות וההומור היבש שלו, עם הפואטיקה המופלאה שלו, שתוגש מעתה כשהיא עטופה בסאונד של חשמל צורם ומרעיש. בעיניו לא היה הולם מהצליל החשמלי, התופים הרועשים והגיטרות הצרודות של הרוק, כדי להעביר את המסר שלו אליהם.
זו לא הייתה רק מהפכה מוסיקלית, אלא גם מהפכה חברתית של ממש. בדיוק כמו שהביטלס הושפעו ממנו לכתוב שירים עם תוכן ומסר עמוק, גם דילן הושפע מהם. הוא התרשם עמוקות ממוסיקת הרוק הסוערת, החדשנית והנמרצת ומהשירים המהירים והקצביים שהם ידעו לייצר. בבת אחת הוא מצא עצמו מאזין וסופג שרשרת השפעות מהדמויות המרכזיות בהיסטוריה של הרוק. הגאון היהודי הצעיר והמקורי בחר להאזין להם ולאמץ את הערכים והמסרים שהם הובילו. הם פשוט התאימו יותר למה שהוא רצה לומר.
הבגידה במעריציו הייתה דילנית לחלוטין. ביום שלפני ההופעה המהפכנית שלו, הוא עוד הופיע כטרובדור עממי בבמת הצהריים של כותבי השירים, נאמן למסורת של תנועת ה"פולק" שהמליכה אותו ונכנעה למוסיקה שלו. אל מול כל קהל הפסטיבל שנהר והתמסר ל"משיח" של הדור, הוא שיחק את תפקידו האחרון כבוב דילן המוכר וה"טוב". אבל בערב שלמחרת הוא כבר היה מוכן לרוקנרול. מוקף בנגנים חדשים, לבוש בחולצת נקודות ומחומש לקרב בגיטרת פנדר סטרוקסטר. בהבעה ריקה, כמעט מזלזלת, הוא החליף למול עיניהם המשתאות את הפולק ברוק והמליך אותו בתור המוסיקה העממית החדשה של הדור שיסיים את המאה ה-20. בכך הוא גם יהפוך את הרוקנרול ממוסיקה חביבה ורומנטית, של שירי אהבה עם תופים, לסגנון פוליטי, בועט, נוזף ומוחה על עוולות. יחי הרוק - הדרך מדילן עברה בהמשך אל ניל יאנג, ברוס ספרינגסטין ודיוויד בואי והיא לגמרי נפתחה!
הנה סיפור המהפכה החשמלית של בוב דילן:
https://youtu.be/p0azcWTluaQ
כך נשמעה ההופעה המפורסמת שלו בפסטיבל ניופורט ב-1965:
https://youtu.be/G8yU8wk67gY
תגובות המעריצים:
https://youtu.be/bkrauH07MjM
אקוסטי וחמים - כך הוא נשמע שנה קודם באותו פסטיבל:
https://youtu.be/OeP4FFr88SQ
בוב דילן מדבר על הבוז והעזיבה של הקהל את ההופעה החשמלית הראשונה שלו:
https://youtu.be/2138kXVIonY
המעריצים זוכרים את זה שנים רבות אחר כך:
https://youtu.be/nfv5Ksj55iE
ובחיוך פרודי - יש מי שמגיב קשה על השינוי בסגנון שלו:
https://youtu.be/QBAd5LMBq3Q
מה קרה במפגש הפסגה בין בוב דילן לביטלס?
שנת 1965 הייתה שנה מכרעת בהתפתחות מוסיקת הרוק. זו הייתה השנה שבא הגיעו הביטלס לאמריקה וכבשו אותה בסערה. אבל זו הייתה גם השנה שבה נועדו שני הכוחות הגדולים של הפופ באותה התקופה, למפגש פסגה. מצד אחד היו הביטלס, להקת רוק שהעולם לא ראה כמותה, עם הצלחה פנומנלית והערצה עולמית שהולכת ומתעצמת. מצד שני היה בוב דילן, טרובאדור עם קול חורק, גיטרה ומפוחית, שלא הפסיק לייצר שירים נשגבים ושכל מי שהבין משהו במוסיקה לא הפסיק להלל.
הביטלס, שהושפעו לא מעט מדילן, במיוחד ג'ון לנון, פגשו אותו ב-28 לאוגוסט 1964 בחדר במלון "דלמוניקו" בניו יורק. לא מעט סופר על פגישתם של חברי הביטלס עם בוב דילן וכיצד הכיר להם באותו יום את המריחואנה, שהם ניסו אז לראשונה ונכבשו. לא מעט מוסיקה מדהימה תצמח מהטריפ המסומם ההוא. המוסיקה הפסיכדלית של הביטלס, זו שתיוולד מהמפגש הזה ותתודלק בהרבה סמים, תהפוך לאגדה. אבל הסמים יכניסו גם לא מעט בעיות לחייהם האישיים ולחיבור שלהם עם הסביבה.
אבל החלק החשוב אפילו יותר בפגישה, היו דווקא ההשפעות שעימן יצאו שני הצדדים ממנה. הביטלס, כמו כל העולם, העריצו את דילן. הטקסטים הבועטים והחדים כמו תער, השנינות וההומור היבש שלו, הנושאים העמוקים והדמויות הלא צפויות והלא-פעם מגוחכות ששירטט במילים, ממש כמו היה שייקספיר מודרני - כל אלו נראו להם גדולים מהחיים. גם בעיניהם היה דילן האמן הכי חשוב בתקופה. בשלב מסוים הוא אמר להם אז את המשפט ש"הרס אותם": "אני אוהב את המוסיקה שלכם, אבל אתם לא אומרים כלום!"
בשביל הלהקה הנערצת בעולם המשפט הזה גרם לשוק והיה חומר אמיתי למחשבה. הוא עתיד לגרום לביטלס לחשוב מחדש על כל מה שהם עושים ובעקבותיו הם שינו לא מעט. הביטלס חדלו להתמקד בשירי אהבה והחלו לכתוב אחרת. בשרשרת של אלבומים גאוניים הם יחלו מעתה לדבר על רעיונות גדולים ונושאים אוניברסליים, על החברה, על העולם, על מהפכה, תקווה, שינוי ומשמעות. הם פנו בשירים יותר ויותר אל המעריצים שלהם והציגו להם חזון של עולם טוב יותר. המריחואנה ושאר הסמים גרמו להם להפוך את המוסיקה שלהם לפסיכדלית. הקנאה והתחרות עם ה"ביץ' בויז" הגאוניים יביאו אותם לשיאים של חדות ויצירתיות, לפתיחות להשפעות מרתקות ולסגנונות מוסיקליים. יותר ויותר הם יסתמכו על ג'ורג' מרטין שישדרג את המוסיקה שלהם ויפיק אותה לגבהים.
ודילן? - הוא כבר הבין שלעתיד יש סאונד חדש והוא כולל את הצליל החשמלי של הגיטרות, הדיסטורשן והמגברים. הוא חשב שהסאונד הזה יוכל להיות העטיפה המושלמת לשירי המחאה והביקורת שלו. דילן החליט לבחון את הצליל הזה ולהתעדכן בו. שנה אחרי כן הוא יחשוף בפסטיבל ניופורט את המוסיקה החדשה שלו, עטופת הסאונד והכלים החשמליים. הוא יקבל קריאות בוז ממעריציו המאוהבים בפולק האקוסטי ובצליל הגיטרה-מפוחית שאפיין אותו עד אז. זה לא יעזור להם והוא ימשיך בדרכו החדשה ובצליל החדש שלו. בהדרגה הם נאלצו לקבל את השינוי והוא ישנה את מוסיקת הרוק לתמיד. סגנון הפולק-רוק שלו ילך ויתפוס מקום מרכזי בעולם הפופ וישפיע על דורות של מוסיקאים חדשים.
כך הביטלס זוכרים את המפגש הזה:
https://youtu.be/49b2hQuRQpU
הנה דוגמה מרהיבה לשילוב של דילן כמבצע לשיר של הביטלס:
https://youtu.be/AGm4a8isL50
כך נשמע דילן לפני 1965:
https://youtu.be/hXn9ZKPx6CY
כך הוא נשמע לאחר המהפכה החשמלית - בשיר "Highway 61":
https://youtu.be/W1i_Q9NDGJk
לא שהוא לא שב מדי פעם לאקוסטי והביא עימו את רוני ווד וקית' ריצ'ארדס:
https://youtu.be/u0Lx3supRTQ
עד היום הוא מופיע בעיקר עם הרכבים חשמליים ועם רוקרים:
https://youtu.be/bWH_XlMWcko
יש מי שרואים במפגש הענקים הזה משהו משעשע:
https://youtu.be/ybI34Z_ZHbo
כיצד הייתה ג'וני מיטשל לזמרת ילדי הפרחים?
ג'וני מיטשל (Joni Mitchell) לא תכננה להיות קולה של תנועה. יוצרת הפולק הקנדית שרק רצתה לשיר הפכה למלאכית פולק שברירית שתהיה לאחת מכותבות השירים המוערכות בעולם.
מדובר בנשמה חופשית שהייתה מהראשונות להכניס מוסיקת עולם לשירי הפופ והפולק רוק שלה, מעשנת כבדה כבר מגיל 9, בלונדינית עדינה שמצהירה בכל הזדמנות שהיא לא פמיניסטית אלא "זכריסטית", ציירת מוכשרת שהקפידה לצייר את עטיפות האלבומים שלה בעצמה.
היא הייתה מוסיקאית כמעט יחידה שחברות תקליטים, במיוחד "רפּריז" הלייבל שהוקם בידי פרנק סינטרה, העניקה לה שליטה אמנותית על יצירותיה. מיטשל גם הייתה מהרוקרים הראשונים שהפכו למפיקים (שלא לדבר על מפיקות) ומאהבת בלתי נלאית שמספרת בשיריה על כל הגברים שחיו איתה.
אגדה.
חייה מתחילים בקושי. רוברטה ג'ואן אנדרסון נולדה ב-7 בנובמבר 1943, סבלה בילדות ממחלת הפוליו וזמן רב רותקה למיטת בית חולים, מה שאפשר לה ללמוד לנגן בגיטרה ולהמציא אקורדים, במקום אלה שהתקשתה לנגן באצבעותיה הקטנות מדי.
בבגרותה למדה בקולג' לאמנות בקלגרי ועברה לטורונטו, כשחלומה לשיר במועדוני הפולק של העיר. הרבה כסף לא היה לה אז כדי לשלם שכר דירה היא עבדה בחנות כלבו.
בגיל 21 היא מגלה שנכנסה להריון מחבר שעזב אותה, יולדה בת ובעוני רב מוסרת אותה לאימוץ. שבועות מעטים אחרי הלידה היא שוב על במה ופוגשת במועדון פני פרתינג (Penny Farthing) שבטורונטו את זמר הפולק האמריקאי צ'אק מיטשל (Chuck Mitchell). השניים מתחתנים ועברה לדטרויט (Detroit).
שנה וחצי אחר כך הנישואים התפרקו וב-1967 ג'וני מיטשל עוברת לניו יורק, בתקווה לייצר קריירת סולו. אבל הפלא יגיע במועדונים של החוף המזרחי של ארצות הברית, כזזמרים אחרים הופכים שירים שכתבה להם ללהיטים גדולים.
ב-1967 היא פוגשת את דייוויד קרוסבי (David Crosby), גיטריסט להקת הביירדס (The Byrds) לשעבר, שנדהם בהופעה שלה בגזלייט קפה (Gaslight Cafe) בפלורידה. קרוסבי דאג שחברת תקליטים תחתים אותה, הפיק לה את אלבום הבכורה "Song to a Seagull" ב-1968, ולזמן קצר אף יצא איתה.
האלבום "Ladies of the Canyon" (1970) הביא את "Big Yellow Taxi" ואת "The Circle Game" וממנו היא הפכה מיד לסמל של דור הפרחים. השיר "Woodstock" הפך לאנתם של הפסטיבל, אף שהיא עצמה לא הייתה שם. הסיבה? - מנהלה דייוויד גפן (David Geffen) החליט שהיא לא תספיק להגיע לפסטיבל ולצאת ממנו בזמן לצילומי תוכנית הטלוויזיה "The Dick Cavett Show". אחרי התכנית הוא לקח אותה לחדר המלון שלו בניו יורק ושם הם צפו בשידורים ממנו.
לאחר שחזרו קרוסבי, נאש וחבריהם מהפסטיבל, הם שיתפו אותה בתיאורים של מה שחוו ואז היא ישבה וכתבה את השיר.
כך עברה ג'וני מיטשל לגור בשכונה הבוהמית לורל קניון (Laurel Canyon) שבלוס אנג'לס (Los Angeles). שכניה היו גרהאם נאש (Graham Nash), ניל יאנג (Neil Young) ומפורסמים רבים אחרים. גרהם נאש, אגב, ידוע כמי ששולח לה פרחים מדי שנה ביום ההולדת שלה.
ב-1971 יצא "Blue", מהאלבומים האישיים ביותר שנכתבו אי פעם. כמעט מיד הוא הפך לפלטינה וזו הייתה רק תחילתה של קריירת חיים ארוכה ומדהימה, שבמהלכה היא תפרוש בחזרה לקנדה לכמה שנים, תחזור ואז תגלה את הג'אז, בשיתוף פעולה עם אגדות כמו צ'ארלי מינגוס וג'אקו פסטוריוס.
בהמשך היא תחקור כמפיקה ותגלה גם את המוסיקה האלקטרונית, היא תקליט עם תוכנות סיקוונסר ותכניס להיכלה האקוסטי סאונדים של סינתסייזרים וציוד דיגיטלי. מפיק העל תומס דולבי שיישלח על ידי חברת התקליטים ימצא את עצמו כנגן וטכנאי הקלטות אצל ג'וני מיטשל, מי שלעולם לא תשחרר הפקה לאחרים - אפילו לא לגאונים.
הנה כמה עובדות על ג'וני מיטשל:
https://youtu.be/zlN-MlLb96A
השיר הנפלא Help Me:
https://youtu.be/UTT54TEbolE
השיר Woodstock ב-1970:
https://youtu.be/26LYjMww0GY
Case of You:
https://youtu.be/pOKESEtmhis
השיר Blue:
https://youtu.be/CaZFfjpCPfw
מיטשל ב-Both sides now:
https://youtu.be/YgtLZCe-GSM
השיר הנפלא Big Yellow Taxi:
https://youtu.be/94bdMSCdw20
תולדות חייה:
https://youtu.be/rdvVqkkBht0?long=yes
פעילות הג'אז שלה והעבודה עם הבסיסט האגדי ג'קו פסטוריוס:
https://youtu.be/FjnxglgQfkI?long=yes
ו"וודסטוק" שלה - על הפסטיבל שלא הייתה בו:
https://youtu.be/q0raKTFqy90?long=yes
מי היה המשורר היהודי לאונרד כהן?
באחרונה מת אייקון וענק תרבות של ממש, שבחמישים השנים האחרונות תרם את החלק הנוגה והמעמיק של פסקול חיינו.
קראו לו לאונרד כהן (Leonard Cohen) ומאז התפרסם, בשנות ה-60, הוא היה לאחד מגדולי האמנים במוסיקת הפופ. קשה להאמין בכמה תחומים פעל וכמה כישרון יכול להתקבץ לאדם אחד. בתחילה הוא התפרסם כסופר ומשורר בקנדה. אז הוא קיבל עידוד מהזמרת ג'ודי קולינס, שהקליטה ב-1967 את שירו "סוזן" ועודדה אותו להלחין ולשיר את שיריו. מיד כשהפך למוסיקאי ומבצע, הוא זכה להצלחה גדולה וכל העולם התרגש מהזמר-יוצר החדש, המבצע את שיריו, עוד סינגר-סונגרייטר יהודי מהליגה של בוב דילן.
מאז ניהל כהן, שגדל בקנדה למשפחה ממוצא פולני, קריירה מופתית. הוא יצר אלבומים נהדרים, עם שירים אישיים ומלנכוליים שנגעו בלב רבים. לצידם כתב ספרי שירה ופרוזה, חלקם מעוטרים ברישומיו המיוחדים ורבי הכישרון.
אמנם הדביקו לו תווית של זמר אינטימי ומהורהר שמדבר אל אינטלקטואלים אומללים, אבל הוא עצמו סבל מדיכאון של עשרות שנים והרבה "לחפש את עצמו". לא פעם הוא יצא לתקופות פרישה, הגות והתעסקות בתורות רוחניות שונות, עד כדי התנזרות של חמש שנים במנזר והתבודדות בו.
שירתו הייתה מעט אפלה, קצת חתרנית, עם קורטוב של מסתורין ותנועה פילוסופית בין בשר ורוח ותכנים שבהם מככבים דת, אהבה, מיניות חמקמקה ורבת פנים, הרבה יהדות וקורטוב של נצרות וישו, אם להזכיר עוד יהודי שהצליח בעולם הגדול.
הוא היה כותב ומשורר שהרבה לעסוק באלוהים ובנשים, לאו דווקא בסדר הזה. בין להיטיו של לאונרד כהן זכו להצלחה רבה היו "Suzanne" שהקדיש לידידתו סוזאן ורדל, "So Long, Marianne" שהוקדש למריאן איהלן, נורבגית שהכיר באי היווני הידרה והפכה לבת זוגו, התגוררה איתו בהידרה במשך שנים ארוכות ולה כתב רבים משיריו. היו גם "Sisters Of Mercy" המצמרר, "Everybody Knows" המאוחר, "Who By Fire" שנכתב בהשראת הפיוט "ונתנה תוקף", מפיוטי הימים הנוראים שלפני יום כיפור, הלהיט שאיתו התעדכן לאייטיז "First we take Manhattan", שיר הרומנטיקה שלו "Dance me to the end of love", השיר האלמותי "Famous Blue Raincoat" וכמובן "Chelsea Hotel #2" שהקדיש לג'ניס ג'ופלין, שאותה אהב במלון בשם זה בניו יורק.
הוא כתב את "Tower of Songs" שבו הוא מתאר את גדולי הפזמונים הנמצאים בקומות שהרבה מעליו. וכמובן שיש את "Hallelujah" - מהשירים שזכו למספר הביצועים הגדול בהיסטוריה של הפופ ובמולדתו של כהן קנדה נחשב לשיר הגדול בכל הזמנים. את אותו הללויה, אגב, הוא כתב במשך 6 שנים. הוא לא כתב בקלות כמו דילן - אצלו כל שיר נכתב בייסורים.
רבים משיריו הפכו לנכסי צאן ברזל בפופ העולמי וזכו לאלפי ביצועים וגרסאות כיסוי. הוא זוהה בקול הבריטון העמוק שלו ובעיסוק הרב שלו באהבה, רוחנית וגופנית, וכמובן דת. אפרופו דת, הוא לא היה סתם יהודי, אלא יהודי חם שבמלחמת יום הכיפורים בא לארץ והופיע לאורך כל המלחמה בפני חיילי צה"ל.
מצחיק לדעת שאז אמרו שאת החיילים הוא דיכא עם השירים המלנכוליים שלו. ואגב, הוא עצמו הודה פעם שהמצב הזוגי שלו בבית היה מלא מתח וריבים עם בת זוגו באותה תקופה ולכן הוא החליט לבוא להירגע במלחמת יום כיפור...
הנה סיפורו של ענק השירה והטרובדור הגלובלי היהודי (עברית):
https://youtu.be/4WR54sIVP74?end=298
שנות ה-60 והנה הלהיט הראשון של לאונרד כהן:
https://youtu.be/6o6zMPLcXZ8
השיר שכתב למריאן אהובתו, כשחי איתה באי היווני הידרה:
https://youtu.be/aLOnQmmmlkw
בשנות ה-70 הוא כבר היה לוהט:
https://youtu.be/IVJImYNGqwk
המשמעויות הנסתרות בשיריו מרתקות לא פעם:
https://youtu.be/YNoBpDoQOOg
"מי באש" בהשפעה יהודית:
https://youtu.be/jtMi8PpyTvc
לאונרד כהן לוקח את מנהטן ואז את ברלין:
https://youtu.be/JTTC_fD598A
את הללוייה שלו הפכו אלפי ביצועים להמנון בינלאומי:
https://youtu.be/YrLk4vdY28Q
וזקנתו כיבדה אותו מאד, כמו הביצוע הזה של אחד מלהיטיו הראשונים:
https://youtu.be/DgEiDc1aXr0
פולק-רוק
פסטיבל ניופורט, 25 ליולי 1965. אל הבמה עולה בוב דילן הצעיר, בסך הכל בן 24, רק 3 שנים מאז הגיח כיורש העצר של וודי גאטרי, מלך הפולק, ושנה אחרי שהוכתר באותו פסטיבל כמלך החדש של הפולק ונביא הדור הרשמי.
היו שני חצאים להופעה שלו. במחצית הראשונה הוא הופיע כמו שנהג עד אז. הופעה אקוסטית, שקטה, רוחנית כמעט ונערצת. אחריה הייתה הפסקה ואז התחילה המחצית השנייה של ההופעה.
וכאן תדהמה - על ההתחלה זכה הדילן בשריקות בוז ובצעקות זעם ממעריציו הנדהמים. זו הייתה גיטרה חשמלית ביד שלו. היא הייתה האקדח המוסיקלי שהוא התעקש להביא איתו אל הבמה וכשהוא החל לנגן הסתבר שזו לא רק פוזה. הדילן חישמל באחת את המוסיקה שלו ואת העצבים של אוהביו ומעריציו הרבים. המוסיקה שלו הפכה פתאום רועשת, חשמלית ורוקית עד אימה. המלך בגד בהם.
וזו לא הייתה רק הגיטרה החשמלית שלו, אלא הרכב חשמלי שהיה איתו. הרכב רוק שלם ליווה אותו והמעריצים העריצים לא ידעו את נפשם מרוב זעם. הם צעקו לו ולהתחשמלות שלו בוז.
ואכן, בשנת 1965 בפסטיבל ניופורט עשה בוב דילן מהפכה אדירה, כמעט בלתי נתפסת בסגנונו המוסיקלי. זה התבטא בכך שבמקום הגיטרה האקוסטית שלו והמפוחית ושירת העם הנפלאה שהוא הביא איתו מהמסורת המוזיקלית האמריקאית הנהדרת הזו, דילן הכניס את הגיטרה החשמלית למוסיקת הפולק העממית שלו ונתן את האות להולדתו של סגנון חדש במוסיקת הפופ - סגנון הפולק-רוק.
דילן ידע שזה יחולל כעס, אבל ספק אם הוא שיער מראש איזה זעזוע הוא יגרום למעריציו, כשהוא יעלה עם להקה חשמלית להופיע כמו שהופיע באותו יום, שונה כל כך, מרגיז כל כך, אל מול קהל הפולק שכל כך אהב את הגיטרה האקוסטית והמפוחית שלו, את השירים השקטים והחכמים כל כך והמוגשים במגש הפולק שאליו הוא רגיל.
זה לא עזר להם. דילן לא יכול היה לעצור את החיפוש התמידי שלו אחרי התפתחות ועניין. המוסיקה שלו, ששאבה מכל סגנון אפשרי, כבר התקדמה אל הנצח, רצתה להרחיב את הפופ והרוק ולהפוך אותם מבידור להמונים לכלי ביטוי, לשפה חדשה, אמיתית וכנה הרבה יותר. בפה קפוץ במקום פעור, במקום לבדר אותם בשירים שמחים ומרוצים, הוא הרגיש שנכון לו יותר לשיר את האמת האכזרית על העולם המקולקל שהוא ראה, עם הדמויות הגרוטסקיות וההומור היבש שלו, עם הפואטיקה המופלאה שלו, שתוגש מעתה כשהיא עטופה בסאונד של חשמל צורם ומרעיש. בעיניו לא היה הולם מהצליל החשמלי, התופים הרועשים והגיטרות הצרודות של הרוק, כדי להעביר את המסר שלו אליהם.
זו לא הייתה רק מהפכה מוסיקלית, אלא גם מהפכה חברתית של ממש. בדיוק כמו שהביטלס הושפעו ממנו לכתוב שירים עם תוכן ומסר עמוק, גם דילן הושפע מהם. הוא התרשם עמוקות ממוסיקת הרוק הסוערת, החדשנית והנמרצת ומהשירים המהירים והקצביים שהם ידעו לייצר. בבת אחת הוא מצא עצמו מאזין וסופג שרשרת השפעות מהדמויות המרכזיות בהיסטוריה של הרוק. הגאון היהודי הצעיר והמקורי בחר להאזין להם ולאמץ את הערכים והמסרים שהם הובילו. הם פשוט התאימו יותר למה שהוא רצה לומר.
הבגידה במעריציו הייתה דילנית לחלוטין. ביום שלפני ההופעה המהפכנית שלו, הוא עוד הופיע כטרובדור עממי בבמת הצהריים של כותבי השירים, נאמן למסורת של תנועת ה"פולק" שהמליכה אותו ונכנעה למוסיקה שלו. אל מול כל קהל הפסטיבל שנהר והתמסר ל"משיח" של הדור, הוא שיחק את תפקידו האחרון כבוב דילן המוכר וה"טוב". אבל בערב שלמחרת הוא כבר היה מוכן לרוקנרול. מוקף בנגנים חדשים, לבוש בחולצת נקודות ומחומש לקרב בגיטרת פנדר סטרוקסטר. בהבעה ריקה, כמעט מזלזלת, הוא החליף למול עיניהם המשתאות את הפולק ברוק והמליך אותו בתור המוסיקה העממית החדשה של הדור שיסיים את המאה ה-20. בכך הוא גם יהפוך את הרוקנרול ממוסיקה חביבה ורומנטית, של שירי אהבה עם תופים, לסגנון פוליטי, בועט, נוזף ומוחה על עוולות. יחי הרוק - הדרך מדילן עברה בהמשך אל ניל יאנג, ברוס ספרינגסטין ודיוויד בואי והיא לגמרי נפתחה!
הנה סיפור המהפכה החשמלית של בוב דילן:
https://youtu.be/p0azcWTluaQ
כך נשמעה ההופעה המפורסמת שלו בפסטיבל ניופורט ב-1965:
https://youtu.be/G8yU8wk67gY
תגובות המעריצים:
https://youtu.be/bkrauH07MjM
אקוסטי וחמים - כך הוא נשמע שנה קודם באותו פסטיבל:
https://youtu.be/OeP4FFr88SQ
בוב דילן מדבר על הבוז והעזיבה של הקהל את ההופעה החשמלית הראשונה שלו:
https://youtu.be/2138kXVIonY
המעריצים זוכרים את זה שנים רבות אחר כך:
https://youtu.be/nfv5Ksj55iE
ובחיוך פרודי - יש מי שמגיב קשה על השינוי בסגנון שלו:
https://youtu.be/QBAd5LMBq3Q
שנת 1965 הייתה שנה מכרעת בהתפתחות מוסיקת הרוק. זו הייתה השנה שבא הגיעו הביטלס לאמריקה וכבשו אותה בסערה. אבל זו הייתה גם השנה שבה נועדו שני הכוחות הגדולים של הפופ באותה התקופה, למפגש פסגה. מצד אחד היו הביטלס, להקת רוק שהעולם לא ראה כמותה, עם הצלחה פנומנלית והערצה עולמית שהולכת ומתעצמת. מצד שני היה בוב דילן, טרובאדור עם קול חורק, גיטרה ומפוחית, שלא הפסיק לייצר שירים נשגבים ושכל מי שהבין משהו במוסיקה לא הפסיק להלל.
הביטלס, שהושפעו לא מעט מדילן, במיוחד ג'ון לנון, פגשו אותו ב-28 לאוגוסט 1964 בחדר במלון "דלמוניקו" בניו יורק. לא מעט סופר על פגישתם של חברי הביטלס עם בוב דילן וכיצד הכיר להם באותו יום את המריחואנה, שהם ניסו אז לראשונה ונכבשו. לא מעט מוסיקה מדהימה תצמח מהטריפ המסומם ההוא. המוסיקה הפסיכדלית של הביטלס, זו שתיוולד מהמפגש הזה ותתודלק בהרבה סמים, תהפוך לאגדה. אבל הסמים יכניסו גם לא מעט בעיות לחייהם האישיים ולחיבור שלהם עם הסביבה.
אבל החלק החשוב אפילו יותר בפגישה, היו דווקא ההשפעות שעימן יצאו שני הצדדים ממנה. הביטלס, כמו כל העולם, העריצו את דילן. הטקסטים הבועטים והחדים כמו תער, השנינות וההומור היבש שלו, הנושאים העמוקים והדמויות הלא צפויות והלא-פעם מגוחכות ששירטט במילים, ממש כמו היה שייקספיר מודרני - כל אלו נראו להם גדולים מהחיים. גם בעיניהם היה דילן האמן הכי חשוב בתקופה. בשלב מסוים הוא אמר להם אז את המשפט ש"הרס אותם": "אני אוהב את המוסיקה שלכם, אבל אתם לא אומרים כלום!"
בשביל הלהקה הנערצת בעולם המשפט הזה גרם לשוק והיה חומר אמיתי למחשבה. הוא עתיד לגרום לביטלס לחשוב מחדש על כל מה שהם עושים ובעקבותיו הם שינו לא מעט. הביטלס חדלו להתמקד בשירי אהבה והחלו לכתוב אחרת. בשרשרת של אלבומים גאוניים הם יחלו מעתה לדבר על רעיונות גדולים ונושאים אוניברסליים, על החברה, על העולם, על מהפכה, תקווה, שינוי ומשמעות. הם פנו בשירים יותר ויותר אל המעריצים שלהם והציגו להם חזון של עולם טוב יותר. המריחואנה ושאר הסמים גרמו להם להפוך את המוסיקה שלהם לפסיכדלית. הקנאה והתחרות עם ה"ביץ' בויז" הגאוניים יביאו אותם לשיאים של חדות ויצירתיות, לפתיחות להשפעות מרתקות ולסגנונות מוסיקליים. יותר ויותר הם יסתמכו על ג'ורג' מרטין שישדרג את המוסיקה שלהם ויפיק אותה לגבהים.
ודילן? - הוא כבר הבין שלעתיד יש סאונד חדש והוא כולל את הצליל החשמלי של הגיטרות, הדיסטורשן והמגברים. הוא חשב שהסאונד הזה יוכל להיות העטיפה המושלמת לשירי המחאה והביקורת שלו. דילן החליט לבחון את הצליל הזה ולהתעדכן בו. שנה אחרי כן הוא יחשוף בפסטיבל ניופורט את המוסיקה החדשה שלו, עטופת הסאונד והכלים החשמליים. הוא יקבל קריאות בוז ממעריציו המאוהבים בפולק האקוסטי ובצליל הגיטרה-מפוחית שאפיין אותו עד אז. זה לא יעזור להם והוא ימשיך בדרכו החדשה ובצליל החדש שלו. בהדרגה הם נאלצו לקבל את השינוי והוא ישנה את מוסיקת הרוק לתמיד. סגנון הפולק-רוק שלו ילך ויתפוס מקום מרכזי בעולם הפופ וישפיע על דורות של מוסיקאים חדשים.
כך הביטלס זוכרים את המפגש הזה:
https://youtu.be/49b2hQuRQpU
הנה דוגמה מרהיבה לשילוב של דילן כמבצע לשיר של הביטלס:
https://youtu.be/AGm4a8isL50
כך נשמע דילן לפני 1965:
https://youtu.be/hXn9ZKPx6CY
כך הוא נשמע לאחר המהפכה החשמלית - בשיר "Highway 61":
https://youtu.be/W1i_Q9NDGJk
לא שהוא לא שב מדי פעם לאקוסטי והביא עימו את רוני ווד וקית' ריצ'ארדס:
https://youtu.be/u0Lx3supRTQ
עד היום הוא מופיע בעיקר עם הרכבים חשמליים ועם רוקרים:
https://youtu.be/bWH_XlMWcko
יש מי שרואים במפגש הענקים הזה משהו משעשע:
https://youtu.be/ybI34Z_ZHbo
ג'וני מיטשל (Joni Mitchell) לא תכננה להיות קולה של תנועה. יוצרת הפולק הקנדית שרק רצתה לשיר הפכה למלאכית פולק שברירית שתהיה לאחת מכותבות השירים המוערכות בעולם.
מדובר בנשמה חופשית שהייתה מהראשונות להכניס מוסיקת עולם לשירי הפופ והפולק רוק שלה, מעשנת כבדה כבר מגיל 9, בלונדינית עדינה שמצהירה בכל הזדמנות שהיא לא פמיניסטית אלא "זכריסטית", ציירת מוכשרת שהקפידה לצייר את עטיפות האלבומים שלה בעצמה.
היא הייתה מוסיקאית כמעט יחידה שחברות תקליטים, במיוחד "רפּריז" הלייבל שהוקם בידי פרנק סינטרה, העניקה לה שליטה אמנותית על יצירותיה. מיטשל גם הייתה מהרוקרים הראשונים שהפכו למפיקים (שלא לדבר על מפיקות) ומאהבת בלתי נלאית שמספרת בשיריה על כל הגברים שחיו איתה.
אגדה.
חייה מתחילים בקושי. רוברטה ג'ואן אנדרסון נולדה ב-7 בנובמבר 1943, סבלה בילדות ממחלת הפוליו וזמן רב רותקה למיטת בית חולים, מה שאפשר לה ללמוד לנגן בגיטרה ולהמציא אקורדים, במקום אלה שהתקשתה לנגן באצבעותיה הקטנות מדי.
בבגרותה למדה בקולג' לאמנות בקלגרי ועברה לטורונטו, כשחלומה לשיר במועדוני הפולק של העיר. הרבה כסף לא היה לה אז כדי לשלם שכר דירה היא עבדה בחנות כלבו.
בגיל 21 היא מגלה שנכנסה להריון מחבר שעזב אותה, יולדה בת ובעוני רב מוסרת אותה לאימוץ. שבועות מעטים אחרי הלידה היא שוב על במה ופוגשת במועדון פני פרתינג (Penny Farthing) שבטורונטו את זמר הפולק האמריקאי צ'אק מיטשל (Chuck Mitchell). השניים מתחתנים ועברה לדטרויט (Detroit).
שנה וחצי אחר כך הנישואים התפרקו וב-1967 ג'וני מיטשל עוברת לניו יורק, בתקווה לייצר קריירת סולו. אבל הפלא יגיע במועדונים של החוף המזרחי של ארצות הברית, כזזמרים אחרים הופכים שירים שכתבה להם ללהיטים גדולים.
ב-1967 היא פוגשת את דייוויד קרוסבי (David Crosby), גיטריסט להקת הביירדס (The Byrds) לשעבר, שנדהם בהופעה שלה בגזלייט קפה (Gaslight Cafe) בפלורידה. קרוסבי דאג שחברת תקליטים תחתים אותה, הפיק לה את אלבום הבכורה "Song to a Seagull" ב-1968, ולזמן קצר אף יצא איתה.
האלבום "Ladies of the Canyon" (1970) הביא את "Big Yellow Taxi" ואת "The Circle Game" וממנו היא הפכה מיד לסמל של דור הפרחים. השיר "Woodstock" הפך לאנתם של הפסטיבל, אף שהיא עצמה לא הייתה שם. הסיבה? - מנהלה דייוויד גפן (David Geffen) החליט שהיא לא תספיק להגיע לפסטיבל ולצאת ממנו בזמן לצילומי תוכנית הטלוויזיה "The Dick Cavett Show". אחרי התכנית הוא לקח אותה לחדר המלון שלו בניו יורק ושם הם צפו בשידורים ממנו.
לאחר שחזרו קרוסבי, נאש וחבריהם מהפסטיבל, הם שיתפו אותה בתיאורים של מה שחוו ואז היא ישבה וכתבה את השיר.
כך עברה ג'וני מיטשל לגור בשכונה הבוהמית לורל קניון (Laurel Canyon) שבלוס אנג'לס (Los Angeles). שכניה היו גרהאם נאש (Graham Nash), ניל יאנג (Neil Young) ומפורסמים רבים אחרים. גרהם נאש, אגב, ידוע כמי ששולח לה פרחים מדי שנה ביום ההולדת שלה.
ב-1971 יצא "Blue", מהאלבומים האישיים ביותר שנכתבו אי פעם. כמעט מיד הוא הפך לפלטינה וזו הייתה רק תחילתה של קריירת חיים ארוכה ומדהימה, שבמהלכה היא תפרוש בחזרה לקנדה לכמה שנים, תחזור ואז תגלה את הג'אז, בשיתוף פעולה עם אגדות כמו צ'ארלי מינגוס וג'אקו פסטוריוס.
בהמשך היא תחקור כמפיקה ותגלה גם את המוסיקה האלקטרונית, היא תקליט עם תוכנות סיקוונסר ותכניס להיכלה האקוסטי סאונדים של סינתסייזרים וציוד דיגיטלי. מפיק העל תומס דולבי שיישלח על ידי חברת התקליטים ימצא את עצמו כנגן וטכנאי הקלטות אצל ג'וני מיטשל, מי שלעולם לא תשחרר הפקה לאחרים - אפילו לא לגאונים.
הנה כמה עובדות על ג'וני מיטשל:
https://youtu.be/zlN-MlLb96A
השיר הנפלא Help Me:
https://youtu.be/UTT54TEbolE
השיר Woodstock ב-1970:
https://youtu.be/26LYjMww0GY
Case of You:
https://youtu.be/pOKESEtmhis
השיר Blue:
https://youtu.be/CaZFfjpCPfw
מיטשל ב-Both sides now:
https://youtu.be/YgtLZCe-GSM
השיר הנפלא Big Yellow Taxi:
https://youtu.be/94bdMSCdw20
תולדות חייה:
https://youtu.be/rdvVqkkBht0?long=yes
פעילות הג'אז שלה והעבודה עם הבסיסט האגדי ג'קו פסטוריוס:
https://youtu.be/FjnxglgQfkI?long=yes
ו"וודסטוק" שלה - על הפסטיבל שלא הייתה בו:
https://youtu.be/q0raKTFqy90?long=yes
באחרונה מת אייקון וענק תרבות של ממש, שבחמישים השנים האחרונות תרם את החלק הנוגה והמעמיק של פסקול חיינו.
קראו לו לאונרד כהן (Leonard Cohen) ומאז התפרסם, בשנות ה-60, הוא היה לאחד מגדולי האמנים במוסיקת הפופ. קשה להאמין בכמה תחומים פעל וכמה כישרון יכול להתקבץ לאדם אחד. בתחילה הוא התפרסם כסופר ומשורר בקנדה. אז הוא קיבל עידוד מהזמרת ג'ודי קולינס, שהקליטה ב-1967 את שירו "סוזן" ועודדה אותו להלחין ולשיר את שיריו. מיד כשהפך למוסיקאי ומבצע, הוא זכה להצלחה גדולה וכל העולם התרגש מהזמר-יוצר החדש, המבצע את שיריו, עוד סינגר-סונגרייטר יהודי מהליגה של בוב דילן.
מאז ניהל כהן, שגדל בקנדה למשפחה ממוצא פולני, קריירה מופתית. הוא יצר אלבומים נהדרים, עם שירים אישיים ומלנכוליים שנגעו בלב רבים. לצידם כתב ספרי שירה ופרוזה, חלקם מעוטרים ברישומיו המיוחדים ורבי הכישרון.
אמנם הדביקו לו תווית של זמר אינטימי ומהורהר שמדבר אל אינטלקטואלים אומללים, אבל הוא עצמו סבל מדיכאון של עשרות שנים והרבה "לחפש את עצמו". לא פעם הוא יצא לתקופות פרישה, הגות והתעסקות בתורות רוחניות שונות, עד כדי התנזרות של חמש שנים במנזר והתבודדות בו.
שירתו הייתה מעט אפלה, קצת חתרנית, עם קורטוב של מסתורין ותנועה פילוסופית בין בשר ורוח ותכנים שבהם מככבים דת, אהבה, מיניות חמקמקה ורבת פנים, הרבה יהדות וקורטוב של נצרות וישו, אם להזכיר עוד יהודי שהצליח בעולם הגדול.
הוא היה כותב ומשורר שהרבה לעסוק באלוהים ובנשים, לאו דווקא בסדר הזה. בין להיטיו של לאונרד כהן זכו להצלחה רבה היו "Suzanne" שהקדיש לידידתו סוזאן ורדל, "So Long, Marianne" שהוקדש למריאן איהלן, נורבגית שהכיר באי היווני הידרה והפכה לבת זוגו, התגוררה איתו בהידרה במשך שנים ארוכות ולה כתב רבים משיריו. היו גם "Sisters Of Mercy" המצמרר, "Everybody Knows" המאוחר, "Who By Fire" שנכתב בהשראת הפיוט "ונתנה תוקף", מפיוטי הימים הנוראים שלפני יום כיפור, הלהיט שאיתו התעדכן לאייטיז "First we take Manhattan", שיר הרומנטיקה שלו "Dance me to the end of love", השיר האלמותי "Famous Blue Raincoat" וכמובן "Chelsea Hotel #2" שהקדיש לג'ניס ג'ופלין, שאותה אהב במלון בשם זה בניו יורק.
הוא כתב את "Tower of Songs" שבו הוא מתאר את גדולי הפזמונים הנמצאים בקומות שהרבה מעליו. וכמובן שיש את "Hallelujah" - מהשירים שזכו למספר הביצועים הגדול בהיסטוריה של הפופ ובמולדתו של כהן קנדה נחשב לשיר הגדול בכל הזמנים. את אותו הללויה, אגב, הוא כתב במשך 6 שנים. הוא לא כתב בקלות כמו דילן - אצלו כל שיר נכתב בייסורים.
רבים משיריו הפכו לנכסי צאן ברזל בפופ העולמי וזכו לאלפי ביצועים וגרסאות כיסוי. הוא זוהה בקול הבריטון העמוק שלו ובעיסוק הרב שלו באהבה, רוחנית וגופנית, וכמובן דת. אפרופו דת, הוא לא היה סתם יהודי, אלא יהודי חם שבמלחמת יום הכיפורים בא לארץ והופיע לאורך כל המלחמה בפני חיילי צה"ל.
מצחיק לדעת שאז אמרו שאת החיילים הוא דיכא עם השירים המלנכוליים שלו. ואגב, הוא עצמו הודה פעם שהמצב הזוגי שלו בבית היה מלא מתח וריבים עם בת זוגו באותה תקופה ולכן הוא החליט לבוא להירגע במלחמת יום כיפור...
הנה סיפורו של ענק השירה והטרובדור הגלובלי היהודי (עברית):
https://youtu.be/4WR54sIVP74?end=298
שנות ה-60 והנה הלהיט הראשון של לאונרד כהן:
https://youtu.be/6o6zMPLcXZ8
השיר שכתב למריאן אהובתו, כשחי איתה באי היווני הידרה:
https://youtu.be/aLOnQmmmlkw
בשנות ה-70 הוא כבר היה לוהט:
https://youtu.be/IVJImYNGqwk
המשמעויות הנסתרות בשיריו מרתקות לא פעם:
https://youtu.be/YNoBpDoQOOg
"מי באש" בהשפעה יהודית:
https://youtu.be/jtMi8PpyTvc
לאונרד כהן לוקח את מנהטן ואז את ברלין:
https://youtu.be/JTTC_fD598A
את הללוייה שלו הפכו אלפי ביצועים להמנון בינלאומי:
https://youtu.be/YrLk4vdY28Q
וזקנתו כיבדה אותו מאד, כמו הביצוע הזה של אחד מלהיטיו הראשונים:
https://youtu.be/DgEiDc1aXr0
