שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה זה פוסט מודרניזם?
פוסט-מודרניזם (Postmodernism) או "פוסטמודרניזם" הוא מונח שבא לתאר תגובה או אפילו דחייה מהתקופה המודרנית ומערכי המודרניזם.
הפוסטמודרניזם בולט אמנם בעולם האמנות, אבל הוא כלל לא זרם או סגנון באמנות, אלא יותר פילוסופיה ותפיסה של האמנות.
מנגד, גם אמנים וחוקרים המאמינים שהוא בא מהאמנות, בתור הסגנון הפוסטמודרני, גם הם יסכימו שהפוסט מודרניזם של ימינו מצא את מקומו לא רק באמנות, אלא בתרבות כולה.
כי בעולם הפוסט-מודרני נוצר בבירור טשטוש בין הגבוה לנמוך, בין המציאות לדמיון ובין המוסרי לחסר המוסר. מעליו מרחף גם הקפיטליזם, שנטמע בעולם החדש הזה וקובע את מעמדם של דברים, בכוחו הפיננסי וביכולתו הכלכלית.
גם השיח הפך כזה. אם פעם היו דעות של אנשים מומחים ומשכילים נחשבות הרבה יותר, בימינו יכולים מובילי הדעה להיות דווקא אנשים בעלי מיומנויות חברתיות, תקשורתיות, שיווקיות או טכנולוגיות והם יעצבו את דעות ההמונים הרבה יותר מהמומחים של העבר.
זה כאילו שיש תקופה היסטורית חדשה אחרי התקופה המודרנית או שיח חברתי חדש של העולם החברתי, שיח שנקרא "שיח פוסטמודרני".
יש לפוסט מודרניזם מאפיינים שונים. כאמור, אחד הבולטים שבהם הוא הצמצום של הפער שהיה תמיד, בין אמנות "גבוהה" לאמנות "נמוכה". בהתאם לכך יש גם היבטים של הערכה ואהדה לדברים שבעבר נחשבו נחותים, עילגים, או סתם לא רציניים.
רבים רואים בחברה הפוסט-מודרנית את חברת ה"כאילו", בה לגמרי התמוססו ונגוזו ההבחנות הישנות לגבי איכות. זו חברה שבניגוד לעבר, ההצגה בה והעמדת הפנים הופכים לא פעם למשמעותיים הרבה יותר מערכים מדידים של איכות, לפי ההגדרות של ימי העבר.
גם אם לא נעשו מתוך ידע, מומחיות או כישרון יוצאי דופן, כמו פעם, זוכים בעידן הזה אמונות, רעיונות וסמלים פופולריים לערך גבוה בחברה ובתרבות הפוסטמודרנית, לפעמים גבוה מאוד.
אם הרוב אוהד משהו כזה, הוא גם הופך ל"צודק ונכון".
זה קצת מבלבל כי אין בפוסט-מודרניזם תאוריה אחת שלמה, אלא אוסף רעיונות, שיכולים לבוא לידי ביטוי בעולמות תחומיים מגוונים. יש גם המון ויכוחים על מהו בדיוק ועל הגדרות בפוסט מודרניות.
כמו למשל בעולם העיצוב, בו התחדדה העדפה מסוימת של הצורה על פני התפקוד והשימושיות של המוצר או היצירה, גם אם היא אמורה להיות עיצוב של מוצר שימושי. לא פעם הפוסט מודרניזם מתייחס לעבר ויוצר עצמים חדשים מסגנונות מוקדמים יותר.
בעבר היו רבים שדחו את הפוסט-מודרניזם אבל בשנים האחרונות הוא הולך ונעשה מקובל בתרבות האנושית.
כך התפתח הפוסט מודרניזם ונראה:
http://youtu.be/lKomOqYU4Mw
המסר של הפוסט מודרניזם כלפי התרבות וגיבוריה, כמו שביטאה להקת הפאנק "החונקים":
http://youtu.be/Pg2np37JNEg
ולמה אדריכלות פוסט-מודרנית נראית לנו מוזרה:
https://youtu.be/RW9RfPWevwg?long=yes
מיהו אמן הזבל מברזיל?
ויק מוניז (Vic Muniz) הוא אמן שיוצר אומנות מכל דבר אפשרי - מזבל ועד לפיסות נייר, חוטי תיל, עננים, יהלומים ומה לא.. ויק מוניז משתמש בטכניקות מגוונות וכל חומר יכול לשמש ליצירותיו, כולל סוכר, שוקולד, קטשופ, בקבוקים, פקקים ומה לא. הוא מעיד על עצמו את מה שכנראה נכון - הוא האמן הברזילאי הנמכר ביותר בעולם. הוא גם מרוויח המון כסף מהאמנות שהוא יוצר, בעיקר מצלם, אמנות שיש בה הרבה שימוש בזבל.
בסרט שנעשה עליו בשנת 2010, "האמנות בזבל", חוזר מוניז למשך שלוש שנים לברזיל. שם, בהר הזבל הגדול ביותר בעולם, הוא עושה אמנות עם ה"קטדורס" - אותם המלקטים העניים, שחיים ומתפרנסים מאיסוף של פסולת למחזור בהר הזבל הזה. כשיצר מוניז פורטרטים ענקיים של העובדים במזבלה, מזבל בלבד, הוא כיבד אותם, אבל כשמכר את הדיוקנאות שלהם, שאותם צילם, ושילם להם חלק גדול מהכנסות העבודות הללו, הוא עשה ניסיון כן להביא לשינוי חברתי, גם אם זעיר ולומר דברים על צדק וחלוקת העושר בעולם. אמנים ברמה שלו מספרים הרבה סיפורים חברתיים, אבל הוא לא מספר אלא יוצר ברוח החברה שהיה רוצה שתהיה כאן.
הנה האמנות של ויק מוניז:
https://youtu.be/oHg8bu1YsII
היצירות שלו בתערוכה, כולל מחוות ליצירות גדולות מתולדות האמנות:
https://youtu.be/om1vsAN05o4
העבודות הגדולות שלו:
http://youtu.be/sBnatR06dDk
זה הקדימון לסרט שעשה מוניז עם עניי ברזיל:
http://youtu.be/NbbNKHKR3qU
ועבודה של ציור על אדמה:
http://youtu.be/6z66AT1Ap2g
מהי אדריכלות דיגיטלית?
אדריכלות דיגיטלית (Digital Architecture) היא סגנון אדריכלי חדשני, שמאופיין בכך שהוא נוצר באמצעות מחשב. בזרם הזה משמשים האלגוריתמים וקודי המחשב כחלק משמעותי ואף מרכזי בכלי העבודה של האדריכל. הוא מזין מידע, נתונים גיאומטריים ונוסחאות מתמטיות אל התוכנה ולאחר שהמחשב עושה את העבודה, אז מחליט האדריכל אם ועד כמה התוצאה מתאימה לצרכיו ולטעמו. למעשה משתנה תפקידו של האדריכל בסגנון הזה. אם לדמות זאת לעיתונאי, למשל, הרי שהוא פחות הכותב ויותר העורך, זה שמחליט מבין ההצעות שהוא מקבל מהמחשב, איזו מתאימה לו יותר.
הסגנון הזה, אגב, זכה גם לשם "פרמטריזם" (parametrism), על שום "פלט" הפרמטרים (משתנים) והנתונים שיוצאים מתוכנת מחשב, לצורך בניית המבנים שתוכננו בה. כמובן שזו אדריכלות שניתן לייצרה רק בדיגיטציה, כשהתוכנה לא רק מאפשרת שרטוטים מורכבים ומודלים תלת-ממדיים, אלא גם עוסקת בחישובים ובהנדסה של המבנים העתידיים. אם בתרבות המודרנית כבר התרגלנו שהמדיה היא המסר, הרי שבאופן דומה משמשת התוכנה באדריכלות הדיגיטלית כשותפה המלאה של האדריכל והמהנדס.
האדריכלות הדיגיטלית שינתה לחלוטין את מראה המבנים החדשים. את הצורות המקובלות למבנים גדולים מחליפות במהירות בועות זכוכית ענקיות, צורות חוצניות, מבנים כמו ביולוגיים, הרכבי מבנים שכמו נלקחו מציוריו של אמן אולטרה מודרניסטי וצורות המזכירות מודלים מדעיים מתחומי הכימיה או הפיזיקה והאטום.
האדריכלים בזרם זה משתמשים בתוכנות מחשב המתרגמות למכונות ענק, את הצורות האדריכליות שהם משרטטים על המחשב. הדברים יוצאים מהמסך אל המציאות בקלות רבה, אם כי לא ממש בזול. כי האדריכלות המדהימה הזו היא בעיני רבים צעצוע יקר לאלפיון העליון, מה שאומר שהיא אפשרית בעיקר לגופים עתירי ממון, למוסדות ציבור בעלי תקציב גדול או למי שזכו בתרומה נדיבה.
דוגמאות נהדרות לאדריכלות הזו הם הגשרים שמתכנן אדריכל הגשרים סנטיאגו קלטראווה, כמו גשר המיתרים שבכניסה לירושלים. הגשר הזה, כמו עבודותיו האחרות, תוכנן באמצעות תוכנת מחשב שעשתה בין השאר את החישובים המורכבים שנדרשים להנדסה כזו. הצורה המשונה עברה היישר מהמחשב אל מכונות המייצרות את חלקיו של הגשר ויודעות להציע את הוראות ההרכבה שלהם זה לזה.
הנה האדריכלות הדיגיטלית:
https://youtu.be/PrEzo6ZKVMU
אדריכל מסביר:
https://youtu.be/5LtpK5_APMM
כך זה נראה על מסך המחשב:
https://youtu.be/AlYKDTWKGOc
ומשם הוא עובר למכונות יציקה ותיעוש של הצורות:
https://youtu.be/rfpj6yCX7VI
מהם הסיפורים ב-6 מילים?
מספרים שהסופר ארנסט המינגוויי המציא סגנון כתיבה של סיפורים ב-6 מילים. הסיפור הראשון שכתב היה "למכירה: נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו". לא ברור אם הוא זה שאכן כתב את הסיפור הקצרצר כל-כך ולא ברור אם הוא שהמציא את סגנון הכתיבה הזה, אבל הרעיון מצוין בכל מקרה. המינגוויי, לפי הסיפור הזה, טען שזו עבודתו הטובה ביותר..
הסוגה הספרותית המקצרת כל כך אינה חדשה. סיפורת בזק (flash fiction) כבר קיימת זמן רב. לפי ויקיפדיה, אורך של סיפור בזק כזה נע בין 300 ל-1000 מילים. לא קל לקרוא לסיפור בזק סיפור ויש המכנים אותו פשוט "קטע". ממשלי איזופוס ועד צ'כוב וקפקא, הסיפורים הללו נכתבו גם בעבר. אבל רק בעידן הפוסט-מודרני הם הפכו למבוקשים, בעיקר בשל הצורך בפוסטים קצרים באינטרנט. בשנת 2007 אף הומצא פרס המיקרו לסיפורת בזק.
אבל הסיפורים ב-6 מילים הם התמצית של התמצית של הקיצור, שיאו של סיפור הבזק. בארצות הברית יצא אפילו ספר ששמו "זה לא יצא בדיוק כמו שתכננתי: זיכרונות בשש מילים של סופרים מפורסמים ועלומים". בספר שירים וסיפורים קצרצרים, שנבחרו מתוך 25 אלף קטעים שאסף מגזין אינטרנט מקוראיו. כמו ש"ציוץ" הוא בעברית מסר קצר בטוויטר, יש נסיונות למתג את זה אצלנו כ"צרצר".
נסו לחשוב על הסיפור הקצרצר ועל כמה דמיון הוא מפעיל אצל הקורא. קחו למשל את סיפור האהבה והאכזבה הבא:
"כאב שהיא עזבה אחרי שעה בלבד."
יש כאן דרמה עצומה, שרובה יכול להיכתב בראשו של הקורא: אהבה קצרה מאד, באופן קיצוני. אכזבה. כאב שעתיד מכאן ואילך להיות קשור בשמה ובזכרון השעה המאושרת היחידה בחייו ועוד.
ונסו לדמיין איזו דרמה של בדידות קיצונית, תקווה וייחול שכנראה לא התממש יש בסיפור הזה:
"למכירה: מזרון זוגי משומש בצד אחד."
הוא או היא קנו מזרון זוגי. קיוו שיבוא מישהו לאייש אותו לידם, אבל זה מעולם לא קרה. סיפור חיים קצרצר שמאחסן בתוכו מאות לילות של בדידות, עם תקווה תמידית שהיא תסתיים. ואז יקיצה מאכזבת, בכל בוקר שוב לבד..
הנה עוד כמה דרמות קצרצרות:
"כשקרו לי החיים, תמיד ראיתי אושר."
"פעם, במלחמה, המוות לא פעם ניצח."
#משימה יצירתית
==============
כתבו סיפור משלכם בן 6 מילים. הקפידו שיהיה אישי, שפרו אותו בהתמדה, מצאו את שש המילים הטובות ביותר ושיעבדו ביחד טוב. בהצלחה!
הנה סרטון בתמונות שמתאר את הרקע לסיפור המקורי של המינגוויי:
https://youtu.be/szL7xoUxB38
מה שניתן ללמוד מהסיפור האישי הזה של המינגוויי כדי לכתוב סיפורים כאלה:
https://youtu.be/nCJyUMHaL_g
סיפורים ב-6 מילים - אוסף קצר ומרגש:
https://youtu.be/16sY1iLc2d4
עוד סיפורי 6 מילים באנגלית:
https://youtu.be/v1uD-dEl3Hs
ויוזמה לספר את כל התנ"ך ב-6 מילים, לאו דווקא רצופות:
https://youtu.be/Ymfh6RJezQ4
מהי תרבות האינסטנט?
תרבות האינסטנט (Instant Culture) היא תרבות של "מיד" ו"עכשיו". בעידן המודרני אנו מצפים שהכל יהיה מיידי ושלא נחכה או נעבוד על דברים ועל השגה שלהם הרבה זמן.
זמן הוא כסף, אמרו לנו פעם... תרבות האינסטנט נולדה עוד הרבה לפני שהיא זכתה לשם. בעולם של נס קפה, אינסטנט פודינג וארוחות מוכנות, שמוסיפים להן מים רותחים, החל האדם להתמכר לכאן ועכשיו. הדואר החל להיזנח בשנות ה-90 לטובת המייל ואחר-כך הגיעו המסרונים ואז המסרים המיידיים ואחר כל ווטסאפ ואין כבר משהו שהוא לא ממש מיד ולא נשלח ל-30 איש לפחות...
הנגישות המיידית לכל דבר שצריך. הכביש מהיר, המזון מהיר והכל בשאיפה לכאן ועכשיו. גוגל מספק מידע בשניות, הנגישות למוסיקה שנותן אתר יוטיוב היא אינסופית, כך גם הידע שנותנת ויקיפדיה בשניות והגישה המהירה לחברים שלנו, שנותנות הרשתות החברתיות פייסבוק, ווטסאפ ואינסטגרם - הכל כאן ועכשיו ומיד. גם תרבות הריאליטי מאפשרת לרוצים להתפרסם לעשות זאת בלי המתנה להבשלה איטית ונכונה. גם הטלוויזיה המפוצצת ביותר ערוצים ממה שאדם צריך. בכל רגע אפשר לראות סרט לפי טעמך באיזה שהוא ערוץ, או בהולו, נטפליקס או סתם להוריד מהטורנט. היכרויות? - מיד. חיפוש עבודה? - עכשיו. אונליין. ספרים אלקטרוניים יורדים מיד ולא צריך ללכת לחנות הספרים רק כדי לגלות שהיא סגורה או שהספר שרצית לא נמצא ברשת כבר 20 שנה. תוכנות כבר לא קונים אלא מורידים ויש כאלה שאפילו תארים אקדמיים מקבלים וקונים מיד. בלי ללמוד, להיבחן או לחקור...
הכל מיד ורצוי אתמול. הכתיבה והגרפומניה מתערבבים בקדחת של עכשיו ומיד. פוסטים מחליפים מאמרים, בלוגרים במקום עיתונאים וטוקבקים במקום "מכתבים למערכת", שמחכים שבועות עד שיתפרסמו. לאף אחד אין סבלנות. כוכבים נוצרים באינטרנט ולא זקוקים לאולפנים או חברות תקליטים. מספיק כישרון, תוכנה וכלי נגינה ואתה בעניין. שירים עולים לרשת מהאולפן הביתי שבחדר השינה ואלבומים הרי כבר כמעט ולא יוצאים. מוכרים וקונים קבצים ברשת. דיסקים? - מי זוכר... הם כבר מתגלגלים בקברם, ביחד עם הקלטות, התקליטים ונגני ה-mp3 שנזרקו לטובת שירותי סטרימינג שנותנים לך בשנייה יותר ממה שפעם נתן ארכיון של תחנת שידור.
ואמנות? - כולם צלמים כי הסלולארי שלהם הוא מצלמה והפילטרים מאפשרים ללקק את האצבעות מבלי להתלכלך. התמונות נשמרות מיד אז לא צריך להתלבט ומצלמים הכל והמון. אין פיתוח אז שומרים הכל על הכונן או בענן והכל אינסטנט ומיד. ציירים כבר לא יוצאים למקומות אלא מציירים תמונות מגוגל תמונות או מפליקר. פסלים עדיין עובדים קשה, אבל עכשיו יש "רדי מייד" והוא מהיר, כמו שאנו אוהבים, עם חומרים מוכנים והרבה יותר קצביים להכנה. כולנו דאדא בתרבות האינסטנט, מהפכנים כמוהם - אבל נגד האיטיות, ההבשלה, העומק, התהליך וכל מה שלוקח קצת יותר זמן משנייה...
מהן 15 דקות התהילה של אנדי וורהול?
אנדי וורהול היה כנראה נביא מודרני. אמירתו בשנות ה-70, שבעתיד יוכל כל אחד לזכות ב-15 דקות של תהילה, הפכה לנבואה שהתממשה בדייקנות נדירה. איך? - בתכניות בריאליטי שבטלוויזיה.
ואכן, הנבואה הוורהולית הוגשמה במלואה בעידן תכניות הריאליטי של הטלוויזיה. כשהוא אמר את זה, לא זכו אנשים רגילים להגיע אל מסך הטלוויזיה, אלא אם היו פושעים או עבריינים. כיום, יכול כל אדם להפוך לכוכב או סלבריטאי, רק על ידי הופעה בתכנית ריאליטי בטלוויזיה.
למעשה, תוכניות ריאליטי היו לשינוי התרבותי הגדול של תקשורת ההמונים במילניום החדש. היום, כשהריאליטי הפך לאחד מעמודי התווך של התרבות הפופולרית, עצוב ככל שזה יהיה, אפשר רק להתפלא איך ניבא וורהול בדייקנות כה מופלאה את המיינסטרים העתידי של הז'אנר הטלוויזיוני.
אגב, רעיון התהילה העסיק את וורהול לא מעט. המשפט הידוע היה רק חלק מתפיסתו, שעיצבה רבות מעבודותיו. וורהול עצמו הרי התבסס על תמונות וצילומים של מפורסמים להכנת ההדפסים הכי ידועים שלו. אבל התהליך המעניין באמת הוא שההדפסים הללו עצמם הם חלק מהעבודות שהביאו לפרסומו שלו.
אבל מה הקשר לאותן חמש עשרה דקות תהילה? - עיתונאים רבים נוהגים לכתוב על 15 דקות התהילה של פלוני או אלמוני שהודחו מתכניות ריאליטי - פרק הזמן שעוד זוכרים אותם, מזמינים אותם להשקות של מוצרים ולמסיבות של ידוענים ומדווחים עליהם בטורי הרכילות כסלבריטאים לכל דבר.
כשנגמרים 15 הרגעים הסמליים הללו, במציאות כמובן שהם נמשכים ימים, שבועות וחודשים אחדים, נשכח פליט הריאליטי וחוזר לאלמוניות. נגמרו 15 דקות התהילה שהוקצבו לו על ידי המדיה והחברה האנושית. התחילה עולה חדשה של הריאליטי והמשתתפים החדשים הרבה יותר מעניינים אותן עכשיו.
הנה חמש עשרה הדקות של תהילה:
http://youtu.be/Al6Q0TFqpoU
והרצון להתפרסם ולזכות בתהילה:
http://youtu.be/7CjmvmufdLA
מהם בנייני ה"תאומים" הגבוהים ביותר בעולם??
בסוף שנות ה-90 ועד שנת 2004 הם היו המגדלים הגבוהים בעולם. היום מגדלי פטרונס (The Petronas Towers) שבקואלה לומפור, בירת מלזיה, הם "סתם" זוג מגדלים מרשימים להפליא. גובהם כ-452 מטרים ויש בכל אחד מהם 88 קומות.
האדריכל שתכנן אותם, סזאר פלי האמריקאי ממוצא ארגנטינאי, עשה זאת בסגנון פוסט-מודרני כדי שיהוו סמל חדשני לקואלה לומפור של המאה ה-21. היופי בהם הוא בשילוב שבין המודרניות מחד ומנגד - המסורת של מלזיה ומוטיבים מהאמנות האיסלמית. אלה באים לידי ביטוי בערבסקות האיסלמיות, במבנה השער שנוצר על ידי המגדלים והגשר שמחבר ביניהם ובצורות הגיאומטריות של המבנים. אלמנטים מודרניים כמו הזכוכית והנירוסטה, שעוטפים את המגדלים, מוסיפים לחיבור המיוחד שבין ישן וחדש, מסורתי ופוסט-מודרני, שמציגים גורדי השחקים הללו. חובבי הקולנוע הקלאסי יזהו שם דימיון למגדלים שהוצגו בסרט "מטרופוליס" משנות ה-30 של המאה הקודמת.
ואגב, אם בכל זאת רוצים לדעת במה הם מצטיינים, מגדלי פטרונס מחזיקים עדיין בשיא עולמי, בתור זוג הבניינים ה"תאומים" הגבוהים בעולם. גם היסודות שלהם הם העמוקים בתבל, 120 מטרים עומקם! - הסיבה היא שייצוב המבנים הללו גם הוא עניין לא פשוט, בגלל סוג הקרקע שבאזור ומשטר הרוחות שמסביב.
ביניהם עובר גם "גשר שמיים", המחבר בין המגדלים בקומות ה-41 וה-42. בנייתו המורכבת הביאה לכך שהוא נבנה על פני האדמה, והונף למיקומו בין המגדלים, כשקשת מצולעת מתחתיו תומכת בו.
הנה מגדלי פטרונס שבקואלה לומפור:
http://youtu.be/vHAGkipBt5U
מה שבתוכם והשילוב שלהם במרחב העירוני:
http://youtu.be/y8s9f8znQdg
הסבר נוסף:
http://youtu.be/0MfneG2aWPg
המגדלים מלמטה:
http://youtu.be/G9AWQJM1KbM
ואם אתם חושבים שמפחיד להביט מלמעלה, אז תראו מה עושה האיש הזה:
http://youtu.be/keAXHZnJU2E
כיצד מזעזע דמיאן הירסט את עולם האמנות?
לעיתים קשה להאמין עד כמה יכול אמן להרחיק ולזעזע ועד כמה שכישרון יכול להיות משולב בפרובוקציה. דמיאן הירסט נחשב כבר שנים לילד הרע, מעורר המחלוקת והמוכשר של עולם האמנות המודרנית, או ליתר דיוק הפוסט מודרנית. הוא אלוף ביחסי ציבור והתקשורת מסקרת אותו באופן שמזכיר יותר כוכב רוק מאשר אמן חזותי.
"אם ובן מחולקות" של דמיאן הירסט היא יצירה מודרנית שבה הכניס הירסט פרה ועגל חתוכים לתוך אקווריומים מלאי פורמלין. המבקרים במוזיאון יכולים "לשוטט בתוך גופם" ולראות פנימה. זוהי דרכו של האמן המודרני להראות משהו מוכר בדרך חדשה.
זוהי עבודה של הירסט שממשיכה את יצירת הכריש בפורמלין המפורסמת שלו. גם בה הוא עסק במוות, כשהכניס כריש מת לתוך מכל של פורמלין, זעזע את הקהילה האמנותית ובתוך כך זכה לפרסום עולמי.
בשנת 2008 הצליח הירסט למכור 223 עבודות שלו במכירה פומבית אחת, שהפכה למכירה המצליחה בהיסטוריה של אמן אחד. הוא מכר בה בסכום דמיוני של 200 מיליון דולר. השיא הקודם היה של 20 מיליון דולר לאמן יחיד.
הנה סקירה על דמיאן הירסט:
http://youtu.be/sRdpV7GqtrA
תערוכה שכוללת את "אמא ובן מחולקות" של דמיאן הירסט:
http://youtu.be/wk-Mbw7BTeI
עבודת הכריש שלו:
http://youtu.be/uDuzy-t7GDA
האמן מספר על יצירות שונות שיצר:
http://youtu.be/YWSb9QMlLoQ
מכירת השיא של עבודותיו ב-200 מליון דולר במכירה פומבית אחת והדיון שהיא יצרה על מחירי אמנות מודרנית ואמנות בכלל:
https://youtu.be/rCT-UL2M8Gc
ועבודה של הירסט בתלת מימד:
http://youtu.be/L1Co5D0ofe4?qr=yes
מה טוען מרשל מקלוהן ב"המדיום הוא המסר"?
גם זה קרה בשנת 1967, השנה שבה התרחשו כל כך הרבה דברים ששינו את תרבות המערב. מה זה זה? - בשנה זו מוציא העתידן וחלוץ חוקר התקשורת מרשל מקלוהן לאור את ספרו המהפכני "המדיום הוא המסר".
"המדיום הוא המסר" (The medium is the message) דיבר על כך שהאופי הטכנולוגי של כל מדיום התקשורתי הוא הרבה יותר חשוב מהתוכן שמועבר בו. במילים אחרות - שיטת המסירה של המסר משפיעה עלינו לא פחות ולעתים אפילו יותר מהתוכן של המסר.
כלומר, הטענה הייתה שבניגוד למה שחשבו כולם עד אז, לא התוכן מכיל את המסר, אלא המדיום הוא שמעצב את המסר. בתקופה שבה פורסם הספר, נשמעה הטענה הזו מוגזמת ומופרכת לגמרי.
חשוב לזכור, שכל המדיומים התקשורתיים המרכזיים - כלומר אמצעי התקשורת, היו אז משמעותית חד-כיווניים. העיתונים פעלו בכיוון אחד, מהמערכת אל הקוראים. כך גם הרדיו והטלוויזיה, שהיה אז אמנם מעט ביטוי לצרכנים בהם, בשיחות עם מאזינים או בתכניות נוסח ד"ש עם שיר, אבל התקשורת הדו-צדדית, הייתה אז מוגבלת וראשונית.
מכאן הסיבה שאנשים התקשו לקבל אז, בזמן אמת, את הטענה על נחיתותו, באשר למסר, של התוכן למול המדיום.
אבל עם הזמן החלו אנשים להבין את רעיונותיו של מקלוהן ולראותם הולכים ומתממשים. יותר ויותר מומחים טענו שהוא צדק.
מה שהפך את "המדיום הוא המסר" לרב מכר ולאבן יסוד בפוסט מודרניזם, היו התפתחויות באמצעי התקשורת, שהראו עד כמה המדיום הפופולרי בכל תקופה הוא בעל חשיבות, לא פחותה ואולי אף משמעותית, לעיתים, מהמסרים העוברים בו. אין כמו המדיום השליט בכל תקופה, כמי או כמה שקובע את צורת החיים, סגנון החיים והדרך שבה חיים בני האדם באותה תקופה. זה, אם תרצו, המסר.
היום, אחרי כמעט יובל והשתלטות מדהימה של מדיומים תקשורתיים חדשים ודו-כיווניים, דוגמת האינטרנט, הטלפונים החכמים, הבלוגים, טוויטר ועוד, ניתן לראות כיצד הם שאבו את הרוח האנושית אליהם, הפנו אותנו לריכוז בעצמנו, באינדוודואל, הביאו לניתוק מסוים מהסביבה ולתקשורת חברתית באמצעות הטכנולוגיה הזו, שיטחו את המסרים, לדלים יותר, קצרים, עילגים וכך הלאה.
אגב, בגלל טעות דפוס יצא הספר בגרסתו הראשונה עם הכותרת "המדיום הוא המסאז'" ומספרים שמקלוהן אהב את הרעיון והשאיר אותו כך. זאת מכיוון שהאמין שאכן הטלוויזיה עושה סוג של מסאז' למוח וגורמת לו להתנהג בצורות מסוימות. מגניב לדעת שגם חוקרים רציניים אוחזים בחוש הומור ובהיגיון משונה במנות גדושות.
גם סיפורי מקלוהן הפנטסטיים על "הכפר הגלובלי" שבו אין כל הבדלים תרבותיים בין בני אדם מקצוות שונים של האולם, נשמעו כמו אגדות בלתי אפשריות. והיום?
הנה ההסבר של המדיום הוא המסר:
https://youtu.be/gCr2binb4Fs
המדיום הוא המסר:
https://youtu.be/Ko6J9v1C9zE
שאלות למרשל מקלוהן על טענתו:
https://youtu.be/h2dHqdvXsys
כך הוא מדגים בעזרת התיאוריה שלו את העימות המפורסם בין קנדי לניקסון:
https://youtu.be/fgv72SRHdUI
יש חברות שמפרסמות על גב הרעיון הזה:
https://youtu.be/WeVJwb1OnYc
וסרט תיעודי על המדיום שהוא המסר:
https://youtu.be/t1axnba_Ueg?long=yes
פוסט-מודרניזם (Postmodernism) או "פוסטמודרניזם" הוא מונח שבא לתאר תגובה או אפילו דחייה מהתקופה המודרנית ומערכי המודרניזם.
הפוסטמודרניזם בולט אמנם בעולם האמנות, אבל הוא כלל לא זרם או סגנון באמנות, אלא יותר פילוסופיה ותפיסה של האמנות.
מנגד, גם אמנים וחוקרים המאמינים שהוא בא מהאמנות, בתור הסגנון הפוסטמודרני, גם הם יסכימו שהפוסט מודרניזם של ימינו מצא את מקומו לא רק באמנות, אלא בתרבות כולה.
כי בעולם הפוסט-מודרני נוצר בבירור טשטוש בין הגבוה לנמוך, בין המציאות לדמיון ובין המוסרי לחסר המוסר. מעליו מרחף גם הקפיטליזם, שנטמע בעולם החדש הזה וקובע את מעמדם של דברים, בכוחו הפיננסי וביכולתו הכלכלית.
גם השיח הפך כזה. אם פעם היו דעות של אנשים מומחים ומשכילים נחשבות הרבה יותר, בימינו יכולים מובילי הדעה להיות דווקא אנשים בעלי מיומנויות חברתיות, תקשורתיות, שיווקיות או טכנולוגיות והם יעצבו את דעות ההמונים הרבה יותר מהמומחים של העבר.
זה כאילו שיש תקופה היסטורית חדשה אחרי התקופה המודרנית או שיח חברתי חדש של העולם החברתי, שיח שנקרא "שיח פוסטמודרני".
יש לפוסט מודרניזם מאפיינים שונים. כאמור, אחד הבולטים שבהם הוא הצמצום של הפער שהיה תמיד, בין אמנות "גבוהה" לאמנות "נמוכה". בהתאם לכך יש גם היבטים של הערכה ואהדה לדברים שבעבר נחשבו נחותים, עילגים, או סתם לא רציניים.
רבים רואים בחברה הפוסט-מודרנית את חברת ה"כאילו", בה לגמרי התמוססו ונגוזו ההבחנות הישנות לגבי איכות. זו חברה שבניגוד לעבר, ההצגה בה והעמדת הפנים הופכים לא פעם למשמעותיים הרבה יותר מערכים מדידים של איכות, לפי ההגדרות של ימי העבר.
גם אם לא נעשו מתוך ידע, מומחיות או כישרון יוצאי דופן, כמו פעם, זוכים בעידן הזה אמונות, רעיונות וסמלים פופולריים לערך גבוה בחברה ובתרבות הפוסטמודרנית, לפעמים גבוה מאוד.
אם הרוב אוהד משהו כזה, הוא גם הופך ל"צודק ונכון".
זה קצת מבלבל כי אין בפוסט-מודרניזם תאוריה אחת שלמה, אלא אוסף רעיונות, שיכולים לבוא לידי ביטוי בעולמות תחומיים מגוונים. יש גם המון ויכוחים על מהו בדיוק ועל הגדרות בפוסט מודרניות.
כמו למשל בעולם העיצוב, בו התחדדה העדפה מסוימת של הצורה על פני התפקוד והשימושיות של המוצר או היצירה, גם אם היא אמורה להיות עיצוב של מוצר שימושי. לא פעם הפוסט מודרניזם מתייחס לעבר ויוצר עצמים חדשים מסגנונות מוקדמים יותר.
בעבר היו רבים שדחו את הפוסט-מודרניזם אבל בשנים האחרונות הוא הולך ונעשה מקובל בתרבות האנושית.
כך התפתח הפוסט מודרניזם ונראה:
http://youtu.be/lKomOqYU4Mw
המסר של הפוסט מודרניזם כלפי התרבות וגיבוריה, כמו שביטאה להקת הפאנק "החונקים":
http://youtu.be/Pg2np37JNEg
ולמה אדריכלות פוסט-מודרנית נראית לנו מוזרה:
https://youtu.be/RW9RfPWevwg?long=yes
ויק מוניז (Vic Muniz) הוא אמן שיוצר אומנות מכל דבר אפשרי - מזבל ועד לפיסות נייר, חוטי תיל, עננים, יהלומים ומה לא.. ויק מוניז משתמש בטכניקות מגוונות וכל חומר יכול לשמש ליצירותיו, כולל סוכר, שוקולד, קטשופ, בקבוקים, פקקים ומה לא. הוא מעיד על עצמו את מה שכנראה נכון - הוא האמן הברזילאי הנמכר ביותר בעולם. הוא גם מרוויח המון כסף מהאמנות שהוא יוצר, בעיקר מצלם, אמנות שיש בה הרבה שימוש בזבל.
בסרט שנעשה עליו בשנת 2010, "האמנות בזבל", חוזר מוניז למשך שלוש שנים לברזיל. שם, בהר הזבל הגדול ביותר בעולם, הוא עושה אמנות עם ה"קטדורס" - אותם המלקטים העניים, שחיים ומתפרנסים מאיסוף של פסולת למחזור בהר הזבל הזה. כשיצר מוניז פורטרטים ענקיים של העובדים במזבלה, מזבל בלבד, הוא כיבד אותם, אבל כשמכר את הדיוקנאות שלהם, שאותם צילם, ושילם להם חלק גדול מהכנסות העבודות הללו, הוא עשה ניסיון כן להביא לשינוי חברתי, גם אם זעיר ולומר דברים על צדק וחלוקת העושר בעולם. אמנים ברמה שלו מספרים הרבה סיפורים חברתיים, אבל הוא לא מספר אלא יוצר ברוח החברה שהיה רוצה שתהיה כאן.
הנה האמנות של ויק מוניז:
https://youtu.be/oHg8bu1YsII
היצירות שלו בתערוכה, כולל מחוות ליצירות גדולות מתולדות האמנות:
https://youtu.be/om1vsAN05o4
העבודות הגדולות שלו:
http://youtu.be/sBnatR06dDk
זה הקדימון לסרט שעשה מוניז עם עניי ברזיל:
http://youtu.be/NbbNKHKR3qU
ועבודה של ציור על אדמה:
http://youtu.be/6z66AT1Ap2g
אדריכלות דיגיטלית (Digital Architecture) היא סגנון אדריכלי חדשני, שמאופיין בכך שהוא נוצר באמצעות מחשב. בזרם הזה משמשים האלגוריתמים וקודי המחשב כחלק משמעותי ואף מרכזי בכלי העבודה של האדריכל. הוא מזין מידע, נתונים גיאומטריים ונוסחאות מתמטיות אל התוכנה ולאחר שהמחשב עושה את העבודה, אז מחליט האדריכל אם ועד כמה התוצאה מתאימה לצרכיו ולטעמו. למעשה משתנה תפקידו של האדריכל בסגנון הזה. אם לדמות זאת לעיתונאי, למשל, הרי שהוא פחות הכותב ויותר העורך, זה שמחליט מבין ההצעות שהוא מקבל מהמחשב, איזו מתאימה לו יותר.
הסגנון הזה, אגב, זכה גם לשם "פרמטריזם" (parametrism), על שום "פלט" הפרמטרים (משתנים) והנתונים שיוצאים מתוכנת מחשב, לצורך בניית המבנים שתוכננו בה. כמובן שזו אדריכלות שניתן לייצרה רק בדיגיטציה, כשהתוכנה לא רק מאפשרת שרטוטים מורכבים ומודלים תלת-ממדיים, אלא גם עוסקת בחישובים ובהנדסה של המבנים העתידיים. אם בתרבות המודרנית כבר התרגלנו שהמדיה היא המסר, הרי שבאופן דומה משמשת התוכנה באדריכלות הדיגיטלית כשותפה המלאה של האדריכל והמהנדס.
האדריכלות הדיגיטלית שינתה לחלוטין את מראה המבנים החדשים. את הצורות המקובלות למבנים גדולים מחליפות במהירות בועות זכוכית ענקיות, צורות חוצניות, מבנים כמו ביולוגיים, הרכבי מבנים שכמו נלקחו מציוריו של אמן אולטרה מודרניסטי וצורות המזכירות מודלים מדעיים מתחומי הכימיה או הפיזיקה והאטום.
האדריכלים בזרם זה משתמשים בתוכנות מחשב המתרגמות למכונות ענק, את הצורות האדריכליות שהם משרטטים על המחשב. הדברים יוצאים מהמסך אל המציאות בקלות רבה, אם כי לא ממש בזול. כי האדריכלות המדהימה הזו היא בעיני רבים צעצוע יקר לאלפיון העליון, מה שאומר שהיא אפשרית בעיקר לגופים עתירי ממון, למוסדות ציבור בעלי תקציב גדול או למי שזכו בתרומה נדיבה.
דוגמאות נהדרות לאדריכלות הזו הם הגשרים שמתכנן אדריכל הגשרים סנטיאגו קלטראווה, כמו גשר המיתרים שבכניסה לירושלים. הגשר הזה, כמו עבודותיו האחרות, תוכנן באמצעות תוכנת מחשב שעשתה בין השאר את החישובים המורכבים שנדרשים להנדסה כזו. הצורה המשונה עברה היישר מהמחשב אל מכונות המייצרות את חלקיו של הגשר ויודעות להציע את הוראות ההרכבה שלהם זה לזה.
הנה האדריכלות הדיגיטלית:
https://youtu.be/PrEzo6ZKVMU
אדריכל מסביר:
https://youtu.be/5LtpK5_APMM
כך זה נראה על מסך המחשב:
https://youtu.be/AlYKDTWKGOc
ומשם הוא עובר למכונות יציקה ותיעוש של הצורות:
https://youtu.be/rfpj6yCX7VI
מספרים שהסופר ארנסט המינגוויי המציא סגנון כתיבה של סיפורים ב-6 מילים. הסיפור הראשון שכתב היה "למכירה: נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו". לא ברור אם הוא זה שאכן כתב את הסיפור הקצרצר כל-כך ולא ברור אם הוא שהמציא את סגנון הכתיבה הזה, אבל הרעיון מצוין בכל מקרה. המינגוויי, לפי הסיפור הזה, טען שזו עבודתו הטובה ביותר..
הסוגה הספרותית המקצרת כל כך אינה חדשה. סיפורת בזק (flash fiction) כבר קיימת זמן רב. לפי ויקיפדיה, אורך של סיפור בזק כזה נע בין 300 ל-1000 מילים. לא קל לקרוא לסיפור בזק סיפור ויש המכנים אותו פשוט "קטע". ממשלי איזופוס ועד צ'כוב וקפקא, הסיפורים הללו נכתבו גם בעבר. אבל רק בעידן הפוסט-מודרני הם הפכו למבוקשים, בעיקר בשל הצורך בפוסטים קצרים באינטרנט. בשנת 2007 אף הומצא פרס המיקרו לסיפורת בזק.
אבל הסיפורים ב-6 מילים הם התמצית של התמצית של הקיצור, שיאו של סיפור הבזק. בארצות הברית יצא אפילו ספר ששמו "זה לא יצא בדיוק כמו שתכננתי: זיכרונות בשש מילים של סופרים מפורסמים ועלומים". בספר שירים וסיפורים קצרצרים, שנבחרו מתוך 25 אלף קטעים שאסף מגזין אינטרנט מקוראיו. כמו ש"ציוץ" הוא בעברית מסר קצר בטוויטר, יש נסיונות למתג את זה אצלנו כ"צרצר".
נסו לחשוב על הסיפור הקצרצר ועל כמה דמיון הוא מפעיל אצל הקורא. קחו למשל את סיפור האהבה והאכזבה הבא:
"כאב שהיא עזבה אחרי שעה בלבד."
יש כאן דרמה עצומה, שרובה יכול להיכתב בראשו של הקורא: אהבה קצרה מאד, באופן קיצוני. אכזבה. כאב שעתיד מכאן ואילך להיות קשור בשמה ובזכרון השעה המאושרת היחידה בחייו ועוד.
ונסו לדמיין איזו דרמה של בדידות קיצונית, תקווה וייחול שכנראה לא התממש יש בסיפור הזה:
"למכירה: מזרון זוגי משומש בצד אחד."
הוא או היא קנו מזרון זוגי. קיוו שיבוא מישהו לאייש אותו לידם, אבל זה מעולם לא קרה. סיפור חיים קצרצר שמאחסן בתוכו מאות לילות של בדידות, עם תקווה תמידית שהיא תסתיים. ואז יקיצה מאכזבת, בכל בוקר שוב לבד..
הנה עוד כמה דרמות קצרצרות:
"כשקרו לי החיים, תמיד ראיתי אושר."
"פעם, במלחמה, המוות לא פעם ניצח."
#משימה יצירתית
==============
כתבו סיפור משלכם בן 6 מילים. הקפידו שיהיה אישי, שפרו אותו בהתמדה, מצאו את שש המילים הטובות ביותר ושיעבדו ביחד טוב. בהצלחה!
הנה סרטון בתמונות שמתאר את הרקע לסיפור המקורי של המינגוויי:
https://youtu.be/szL7xoUxB38
מה שניתן ללמוד מהסיפור האישי הזה של המינגוויי כדי לכתוב סיפורים כאלה:
https://youtu.be/nCJyUMHaL_g
סיפורים ב-6 מילים - אוסף קצר ומרגש:
https://youtu.be/16sY1iLc2d4
עוד סיפורי 6 מילים באנגלית:
https://youtu.be/v1uD-dEl3Hs
ויוזמה לספר את כל התנ"ך ב-6 מילים, לאו דווקא רצופות:
https://youtu.be/Ymfh6RJezQ4
פוסט מודרניזם
תרבות האינסטנט (Instant Culture) היא תרבות של "מיד" ו"עכשיו". בעידן המודרני אנו מצפים שהכל יהיה מיידי ושלא נחכה או נעבוד על דברים ועל השגה שלהם הרבה זמן.
זמן הוא כסף, אמרו לנו פעם... תרבות האינסטנט נולדה עוד הרבה לפני שהיא זכתה לשם. בעולם של נס קפה, אינסטנט פודינג וארוחות מוכנות, שמוסיפים להן מים רותחים, החל האדם להתמכר לכאן ועכשיו. הדואר החל להיזנח בשנות ה-90 לטובת המייל ואחר-כך הגיעו המסרונים ואז המסרים המיידיים ואחר כל ווטסאפ ואין כבר משהו שהוא לא ממש מיד ולא נשלח ל-30 איש לפחות...
הנגישות המיידית לכל דבר שצריך. הכביש מהיר, המזון מהיר והכל בשאיפה לכאן ועכשיו. גוגל מספק מידע בשניות, הנגישות למוסיקה שנותן אתר יוטיוב היא אינסופית, כך גם הידע שנותנת ויקיפדיה בשניות והגישה המהירה לחברים שלנו, שנותנות הרשתות החברתיות פייסבוק, ווטסאפ ואינסטגרם - הכל כאן ועכשיו ומיד. גם תרבות הריאליטי מאפשרת לרוצים להתפרסם לעשות זאת בלי המתנה להבשלה איטית ונכונה. גם הטלוויזיה המפוצצת ביותר ערוצים ממה שאדם צריך. בכל רגע אפשר לראות סרט לפי טעמך באיזה שהוא ערוץ, או בהולו, נטפליקס או סתם להוריד מהטורנט. היכרויות? - מיד. חיפוש עבודה? - עכשיו. אונליין. ספרים אלקטרוניים יורדים מיד ולא צריך ללכת לחנות הספרים רק כדי לגלות שהיא סגורה או שהספר שרצית לא נמצא ברשת כבר 20 שנה. תוכנות כבר לא קונים אלא מורידים ויש כאלה שאפילו תארים אקדמיים מקבלים וקונים מיד. בלי ללמוד, להיבחן או לחקור...
הכל מיד ורצוי אתמול. הכתיבה והגרפומניה מתערבבים בקדחת של עכשיו ומיד. פוסטים מחליפים מאמרים, בלוגרים במקום עיתונאים וטוקבקים במקום "מכתבים למערכת", שמחכים שבועות עד שיתפרסמו. לאף אחד אין סבלנות. כוכבים נוצרים באינטרנט ולא זקוקים לאולפנים או חברות תקליטים. מספיק כישרון, תוכנה וכלי נגינה ואתה בעניין. שירים עולים לרשת מהאולפן הביתי שבחדר השינה ואלבומים הרי כבר כמעט ולא יוצאים. מוכרים וקונים קבצים ברשת. דיסקים? - מי זוכר... הם כבר מתגלגלים בקברם, ביחד עם הקלטות, התקליטים ונגני ה-mp3 שנזרקו לטובת שירותי סטרימינג שנותנים לך בשנייה יותר ממה שפעם נתן ארכיון של תחנת שידור.
ואמנות? - כולם צלמים כי הסלולארי שלהם הוא מצלמה והפילטרים מאפשרים ללקק את האצבעות מבלי להתלכלך. התמונות נשמרות מיד אז לא צריך להתלבט ומצלמים הכל והמון. אין פיתוח אז שומרים הכל על הכונן או בענן והכל אינסטנט ומיד. ציירים כבר לא יוצאים למקומות אלא מציירים תמונות מגוגל תמונות או מפליקר. פסלים עדיין עובדים קשה, אבל עכשיו יש "רדי מייד" והוא מהיר, כמו שאנו אוהבים, עם חומרים מוכנים והרבה יותר קצביים להכנה. כולנו דאדא בתרבות האינסטנט, מהפכנים כמוהם - אבל נגד האיטיות, ההבשלה, העומק, התהליך וכל מה שלוקח קצת יותר זמן משנייה...
אנדי וורהול היה כנראה נביא מודרני. אמירתו בשנות ה-70, שבעתיד יוכל כל אחד לזכות ב-15 דקות של תהילה, הפכה לנבואה שהתממשה בדייקנות נדירה. איך? - בתכניות בריאליטי שבטלוויזיה.
ואכן, הנבואה הוורהולית הוגשמה במלואה בעידן תכניות הריאליטי של הטלוויזיה. כשהוא אמר את זה, לא זכו אנשים רגילים להגיע אל מסך הטלוויזיה, אלא אם היו פושעים או עבריינים. כיום, יכול כל אדם להפוך לכוכב או סלבריטאי, רק על ידי הופעה בתכנית ריאליטי בטלוויזיה.
למעשה, תוכניות ריאליטי היו לשינוי התרבותי הגדול של תקשורת ההמונים במילניום החדש. היום, כשהריאליטי הפך לאחד מעמודי התווך של התרבות הפופולרית, עצוב ככל שזה יהיה, אפשר רק להתפלא איך ניבא וורהול בדייקנות כה מופלאה את המיינסטרים העתידי של הז'אנר הטלוויזיוני.
אגב, רעיון התהילה העסיק את וורהול לא מעט. המשפט הידוע היה רק חלק מתפיסתו, שעיצבה רבות מעבודותיו. וורהול עצמו הרי התבסס על תמונות וצילומים של מפורסמים להכנת ההדפסים הכי ידועים שלו. אבל התהליך המעניין באמת הוא שההדפסים הללו עצמם הם חלק מהעבודות שהביאו לפרסומו שלו.
אבל מה הקשר לאותן חמש עשרה דקות תהילה? - עיתונאים רבים נוהגים לכתוב על 15 דקות התהילה של פלוני או אלמוני שהודחו מתכניות ריאליטי - פרק הזמן שעוד זוכרים אותם, מזמינים אותם להשקות של מוצרים ולמסיבות של ידוענים ומדווחים עליהם בטורי הרכילות כסלבריטאים לכל דבר.
כשנגמרים 15 הרגעים הסמליים הללו, במציאות כמובן שהם נמשכים ימים, שבועות וחודשים אחדים, נשכח פליט הריאליטי וחוזר לאלמוניות. נגמרו 15 דקות התהילה שהוקצבו לו על ידי המדיה והחברה האנושית. התחילה עולה חדשה של הריאליטי והמשתתפים החדשים הרבה יותר מעניינים אותן עכשיו.
הנה חמש עשרה הדקות של תהילה:
http://youtu.be/Al6Q0TFqpoU
והרצון להתפרסם ולזכות בתהילה:
http://youtu.be/7CjmvmufdLA
בסוף שנות ה-90 ועד שנת 2004 הם היו המגדלים הגבוהים בעולם. היום מגדלי פטרונס (The Petronas Towers) שבקואלה לומפור, בירת מלזיה, הם "סתם" זוג מגדלים מרשימים להפליא. גובהם כ-452 מטרים ויש בכל אחד מהם 88 קומות.
האדריכל שתכנן אותם, סזאר פלי האמריקאי ממוצא ארגנטינאי, עשה זאת בסגנון פוסט-מודרני כדי שיהוו סמל חדשני לקואלה לומפור של המאה ה-21. היופי בהם הוא בשילוב שבין המודרניות מחד ומנגד - המסורת של מלזיה ומוטיבים מהאמנות האיסלמית. אלה באים לידי ביטוי בערבסקות האיסלמיות, במבנה השער שנוצר על ידי המגדלים והגשר שמחבר ביניהם ובצורות הגיאומטריות של המבנים. אלמנטים מודרניים כמו הזכוכית והנירוסטה, שעוטפים את המגדלים, מוסיפים לחיבור המיוחד שבין ישן וחדש, מסורתי ופוסט-מודרני, שמציגים גורדי השחקים הללו. חובבי הקולנוע הקלאסי יזהו שם דימיון למגדלים שהוצגו בסרט "מטרופוליס" משנות ה-30 של המאה הקודמת.
ואגב, אם בכל זאת רוצים לדעת במה הם מצטיינים, מגדלי פטרונס מחזיקים עדיין בשיא עולמי, בתור זוג הבניינים ה"תאומים" הגבוהים בעולם. גם היסודות שלהם הם העמוקים בתבל, 120 מטרים עומקם! - הסיבה היא שייצוב המבנים הללו גם הוא עניין לא פשוט, בגלל סוג הקרקע שבאזור ומשטר הרוחות שמסביב.
ביניהם עובר גם "גשר שמיים", המחבר בין המגדלים בקומות ה-41 וה-42. בנייתו המורכבת הביאה לכך שהוא נבנה על פני האדמה, והונף למיקומו בין המגדלים, כשקשת מצולעת מתחתיו תומכת בו.
הנה מגדלי פטרונס שבקואלה לומפור:
http://youtu.be/vHAGkipBt5U
מה שבתוכם והשילוב שלהם במרחב העירוני:
http://youtu.be/y8s9f8znQdg
הסבר נוסף:
http://youtu.be/0MfneG2aWPg
המגדלים מלמטה:
http://youtu.be/G9AWQJM1KbM
ואם אתם חושבים שמפחיד להביט מלמעלה, אז תראו מה עושה האיש הזה:
http://youtu.be/keAXHZnJU2E
לעיתים קשה להאמין עד כמה יכול אמן להרחיק ולזעזע ועד כמה שכישרון יכול להיות משולב בפרובוקציה. דמיאן הירסט נחשב כבר שנים לילד הרע, מעורר המחלוקת והמוכשר של עולם האמנות המודרנית, או ליתר דיוק הפוסט מודרנית. הוא אלוף ביחסי ציבור והתקשורת מסקרת אותו באופן שמזכיר יותר כוכב רוק מאשר אמן חזותי.
"אם ובן מחולקות" של דמיאן הירסט היא יצירה מודרנית שבה הכניס הירסט פרה ועגל חתוכים לתוך אקווריומים מלאי פורמלין. המבקרים במוזיאון יכולים "לשוטט בתוך גופם" ולראות פנימה. זוהי דרכו של האמן המודרני להראות משהו מוכר בדרך חדשה.
זוהי עבודה של הירסט שממשיכה את יצירת הכריש בפורמלין המפורסמת שלו. גם בה הוא עסק במוות, כשהכניס כריש מת לתוך מכל של פורמלין, זעזע את הקהילה האמנותית ובתוך כך זכה לפרסום עולמי.
בשנת 2008 הצליח הירסט למכור 223 עבודות שלו במכירה פומבית אחת, שהפכה למכירה המצליחה בהיסטוריה של אמן אחד. הוא מכר בה בסכום דמיוני של 200 מיליון דולר. השיא הקודם היה של 20 מיליון דולר לאמן יחיד.
הנה סקירה על דמיאן הירסט:
http://youtu.be/sRdpV7GqtrA
תערוכה שכוללת את "אמא ובן מחולקות" של דמיאן הירסט:
http://youtu.be/wk-Mbw7BTeI
עבודת הכריש שלו:
http://youtu.be/uDuzy-t7GDA
האמן מספר על יצירות שונות שיצר:
http://youtu.be/YWSb9QMlLoQ
מכירת השיא של עבודותיו ב-200 מליון דולר במכירה פומבית אחת והדיון שהיא יצרה על מחירי אמנות מודרנית ואמנות בכלל:
https://youtu.be/rCT-UL2M8Gc
ועבודה של הירסט בתלת מימד:
http://youtu.be/L1Co5D0ofe4?qr=yes
גם זה קרה בשנת 1967, השנה שבה התרחשו כל כך הרבה דברים ששינו את תרבות המערב. מה זה זה? - בשנה זו מוציא העתידן וחלוץ חוקר התקשורת מרשל מקלוהן לאור את ספרו המהפכני "המדיום הוא המסר".
"המדיום הוא המסר" (The medium is the message) דיבר על כך שהאופי הטכנולוגי של כל מדיום התקשורתי הוא הרבה יותר חשוב מהתוכן שמועבר בו. במילים אחרות - שיטת המסירה של המסר משפיעה עלינו לא פחות ולעתים אפילו יותר מהתוכן של המסר.
כלומר, הטענה הייתה שבניגוד למה שחשבו כולם עד אז, לא התוכן מכיל את המסר, אלא המדיום הוא שמעצב את המסר. בתקופה שבה פורסם הספר, נשמעה הטענה הזו מוגזמת ומופרכת לגמרי.
חשוב לזכור, שכל המדיומים התקשורתיים המרכזיים - כלומר אמצעי התקשורת, היו אז משמעותית חד-כיווניים. העיתונים פעלו בכיוון אחד, מהמערכת אל הקוראים. כך גם הרדיו והטלוויזיה, שהיה אז אמנם מעט ביטוי לצרכנים בהם, בשיחות עם מאזינים או בתכניות נוסח ד"ש עם שיר, אבל התקשורת הדו-צדדית, הייתה אז מוגבלת וראשונית.
מכאן הסיבה שאנשים התקשו לקבל אז, בזמן אמת, את הטענה על נחיתותו, באשר למסר, של התוכן למול המדיום.
אבל עם הזמן החלו אנשים להבין את רעיונותיו של מקלוהן ולראותם הולכים ומתממשים. יותר ויותר מומחים טענו שהוא צדק.
מה שהפך את "המדיום הוא המסר" לרב מכר ולאבן יסוד בפוסט מודרניזם, היו התפתחויות באמצעי התקשורת, שהראו עד כמה המדיום הפופולרי בכל תקופה הוא בעל חשיבות, לא פחותה ואולי אף משמעותית, לעיתים, מהמסרים העוברים בו. אין כמו המדיום השליט בכל תקופה, כמי או כמה שקובע את צורת החיים, סגנון החיים והדרך שבה חיים בני האדם באותה תקופה. זה, אם תרצו, המסר.
היום, אחרי כמעט יובל והשתלטות מדהימה של מדיומים תקשורתיים חדשים ודו-כיווניים, דוגמת האינטרנט, הטלפונים החכמים, הבלוגים, טוויטר ועוד, ניתן לראות כיצד הם שאבו את הרוח האנושית אליהם, הפנו אותנו לריכוז בעצמנו, באינדוודואל, הביאו לניתוק מסוים מהסביבה ולתקשורת חברתית באמצעות הטכנולוגיה הזו, שיטחו את המסרים, לדלים יותר, קצרים, עילגים וכך הלאה.
אגב, בגלל טעות דפוס יצא הספר בגרסתו הראשונה עם הכותרת "המדיום הוא המסאז'" ומספרים שמקלוהן אהב את הרעיון והשאיר אותו כך. זאת מכיוון שהאמין שאכן הטלוויזיה עושה סוג של מסאז' למוח וגורמת לו להתנהג בצורות מסוימות. מגניב לדעת שגם חוקרים רציניים אוחזים בחוש הומור ובהיגיון משונה במנות גדושות.
גם סיפורי מקלוהן הפנטסטיים על "הכפר הגלובלי" שבו אין כל הבדלים תרבותיים בין בני אדם מקצוות שונים של האולם, נשמעו כמו אגדות בלתי אפשריות. והיום?
הנה ההסבר של המדיום הוא המסר:
https://youtu.be/gCr2binb4Fs
המדיום הוא המסר:
https://youtu.be/Ko6J9v1C9zE
שאלות למרשל מקלוהן על טענתו:
https://youtu.be/h2dHqdvXsys
כך הוא מדגים בעזרת התיאוריה שלו את העימות המפורסם בין קנדי לניקסון:
https://youtu.be/fgv72SRHdUI
יש חברות שמפרסמות על גב הרעיון הזה:
https://youtu.be/WeVJwb1OnYc
וסרט תיעודי על המדיום שהוא המסר:
https://youtu.be/t1axnba_Ueg?long=yes
מהי אמנות הספריי, או איירוסול ארט?
מגרפיטי ואמנות רחוב ועד לאמנות הספריי (Aerosol art), הפכו צבעים בהתזה לכלי עבודה חדשים ומעשירים את השפה באמנות הציור. מציורי הגרפיטי שבעבר נחשבו לקשקושים והיום הפכו לחלק מהאמנות הפוסט-מודרנית ועד לאמנות הספריי, שהיא אמנות רחוב הנעשית עם פחיות ספריי צבע, הציור בספריי צבע הפך לנפוץ בערים הגדולות ברחבי העולם.
אמנות הספריי נולדה בשנות ה-80 בדרום אמריקה. אמני הספריי יוצרים בדרך כלל ציורי אינסטנט, ברחוב או במקומות ציבוריים, אל מול עיני הקהל. לרוב הם נוהגים לצייר נושאים כמו מדע בידיוני, ציורי פנטזיה, נופים אורבניים, ציורי חלל וציורי נוף.
בדרך כלל הם מציירים על נייר או עץ, כשלרוב הם מתיזים שכבות צבע ומשתמשים בטכניקות שונות כדי לשרטט וליצור תבניות ומרקם בשכבות הצבע השונות. אמני הספריי נוהגים להשתמש בחפצים שונים כדי ליצור מבנים וצורות כמו עיגולים ומשולשים. הם גם עושים שימוש רב בידיים ובסוגי נייר שונים, כדי ליצור מרקמים מעניינים ובעלי אופי.
הנה אמנות הספריי ברחוב בניו-יורק:
http://youtu.be/36lZPqL8y3Q
עוד עבודה של כוכבי לכת:
http://youtu.be/LtJQDNCyoJI
כך משתמשים אמני גרפיטי בספריי הצבע:
http://youtu.be/kxwsvCEWidA
כך הם מציירים דמויות:
http://youtu.be/w0g3jWzKCms
והנה מבחר של ציורי רחוב נהדרים:
https://youtu.be/E0B9NIrEpw8?long=yes
מגרפיטי ואמנות רחוב ועד לאמנות הספריי (Aerosol art), הפכו צבעים בהתזה לכלי עבודה חדשים ומעשירים את השפה באמנות הציור. מציורי הגרפיטי שבעבר נחשבו לקשקושים והיום הפכו לחלק מהאמנות הפוסט-מודרנית ועד לאמנות הספריי, שהיא אמנות רחוב הנעשית עם פחיות ספריי צבע, הציור בספריי צבע הפך לנפוץ בערים הגדולות ברחבי העולם.
אמנות הספריי נולדה בשנות ה-80 בדרום אמריקה. אמני הספריי יוצרים בדרך כלל ציורי אינסטנט, ברחוב או במקומות ציבוריים, אל מול עיני הקהל. לרוב הם נוהגים לצייר נושאים כמו מדע בידיוני, ציורי פנטזיה, נופים אורבניים, ציורי חלל וציורי נוף.
בדרך כלל הם מציירים על נייר או עץ, כשלרוב הם מתיזים שכבות צבע ומשתמשים בטכניקות שונות כדי לשרטט וליצור תבניות ומרקם בשכבות הצבע השונות. אמני הספריי נוהגים להשתמש בחפצים שונים כדי ליצור מבנים וצורות כמו עיגולים ומשולשים. הם גם עושים שימוש רב בידיים ובסוגי נייר שונים, כדי ליצור מרקמים מעניינים ובעלי אופי.
הנה אמנות הספריי ברחוב בניו-יורק:
http://youtu.be/36lZPqL8y3Q
עוד עבודה של כוכבי לכת:
http://youtu.be/LtJQDNCyoJI
כך משתמשים אמני גרפיטי בספריי הצבע:
http://youtu.be/kxwsvCEWidA
כך הם מציירים דמויות:
http://youtu.be/w0g3jWzKCms
והנה מבחר של ציורי רחוב נהדרים:
https://youtu.be/E0B9NIrEpw8?long=yes
מי יצר את כסא טום ואק?
כסא טום ואק (Tom Vac) החייזרי עוצב בידי המעצב הישראלי רון ארד בשת 1997. את הכיסא המודרניסטי ומינימליסטי יצר המעצב המחונן היושב בלונדון כבר שנים רבות מיציקת פוליפרופילן, חומר מלאכותי פלסטי שהופך את הכיסא לעמיד בתנאי מזג האוויר ולישיבה ושימוש גם מחוץ לבית ועדיין לכיסא נוח מאד לישיבה.
בעיצוב כיסא זה הוכיח ארד לא בפעם הראשונה, את הבנתו בשימושיות של המוצר. הטום ואק הוא כיסא נערם, מה שאומר שניתן להערים כיסאות רבים זה מעל זה. עובדה זו הופכת אותו מתאים לאיחסון כשאין בו שימוש. משום כך הוא מתאים גם למקומות קטנים בהם אין מקום רב לאיחסון וגם למקומות הזקוקים לאירוח ויש בהם צורך בכיסאות רבים לאירוח מזדמן.
תכונה נוספת של הפוליפרופילן היא העמידות שלו כנגד דהייה. בכיסא הזה ניתן להשתמש בכל מזג אוויר וצבעו לא ידהה לעולם.
רון ארד מספר שהצלחת כיסא הטום ואק היא עניין של מזל:
https://youtu.be/SgoX03ZJErE
הכיסא בווריאציות שונות ומגוונות:
http://youtu.be/u3p18wPUNf8
הכיסא תופס מקום מכובד בסדנה של האמן:
http://youtu.be/I_EPya1tRKk
ויש מעצבים שיצרו כיסאות היברידיים, שהם שילוב של הטום ואק עם כסא מפורסם אחר:
http://youtu.be/RYq2dXLTg3Y
כסא טום ואק (Tom Vac) החייזרי עוצב בידי המעצב הישראלי רון ארד בשת 1997. את הכיסא המודרניסטי ומינימליסטי יצר המעצב המחונן היושב בלונדון כבר שנים רבות מיציקת פוליפרופילן, חומר מלאכותי פלסטי שהופך את הכיסא לעמיד בתנאי מזג האוויר ולישיבה ושימוש גם מחוץ לבית ועדיין לכיסא נוח מאד לישיבה.
בעיצוב כיסא זה הוכיח ארד לא בפעם הראשונה, את הבנתו בשימושיות של המוצר. הטום ואק הוא כיסא נערם, מה שאומר שניתן להערים כיסאות רבים זה מעל זה. עובדה זו הופכת אותו מתאים לאיחסון כשאין בו שימוש. משום כך הוא מתאים גם למקומות קטנים בהם אין מקום רב לאיחסון וגם למקומות הזקוקים לאירוח ויש בהם צורך בכיסאות רבים לאירוח מזדמן.
תכונה נוספת של הפוליפרופילן היא העמידות שלו כנגד דהייה. בכיסא הזה ניתן להשתמש בכל מזג אוויר וצבעו לא ידהה לעולם.
רון ארד מספר שהצלחת כיסא הטום ואק היא עניין של מזל:
https://youtu.be/SgoX03ZJErE
הכיסא בווריאציות שונות ומגוונות:
http://youtu.be/u3p18wPUNf8
הכיסא תופס מקום מכובד בסדנה של האמן:
http://youtu.be/I_EPya1tRKk
ויש מעצבים שיצרו כיסאות היברידיים, שהם שילוב של הטום ואק עם כסא מפורסם אחר:
http://youtu.be/RYq2dXLTg3Y
מהי אמנות עיטוף הבניינים של הזוג קריסטו?
עבודות האמנות של צמד האמנים הסביבתי "קריסטו", המורכב מהאמן הצרפתי ממקור בולגרי קריסטו יבשב (Christo Javacheff) ומבת זוגו ז'אן קלוד, הן מעניינות ביותר. אלה יצירות אמנות ענקיות מבד וחומרים דומים, עבודות שמוקמות לאורך מספר ימים.
במהלכן עוטפים בני הזוג כריסטו בניינים, אתרי טבע וחפצים באמצעות יריעות בד ענקיות שנקשרות מסביבם ומעליהם בחבלים. לאחר פרק זמן, שבו הם מסתירים או מכסים אותם, נחשפים שוב העצמים העטופים והיצירה אינה קיימת יותר. למעשה, היצירה היא לא העצם העטוף, אלא התהליך שכולל את ה"מופע" של ההקמה, התיעוד והפירוק שלו.
בני הזוג, שאגב נולדו בשתי יבשות שונות באותו יום בדיוק, החלו את הקריירה שלהם בעטיפת עצמים וחפצים קטנים בבדי פלסטיק, ביניהם רהיטים, זרי פרחים ושולחנות. השניים לא ניסו לתת מעולם משמעות לעבודתם האמנותית.
הם גורסים שעטיפת בנייני הענק המפורסמים נותנים נקודת מבט חדשה על נופי היום-יום שמקיפים אותנו ועל הקשר שבין מעשה ידי האדם לטבע שמסביבם. לטענתם, הבדים העוטפים בניינים מציתים את הדמיון האנושי ונוצרת סקרנות אצל המתבונן לגבי מה שמוסתר על ידם.
בנוסף הם מייצרים מוטיבים שונים בעצם העטוף, כמו משחקי אור, צל ונפח.
בין המבנים שנעטפו בידי כריסטו נמצאים הרייכסטאג הגרמני בברלין ב-1995 וגשר הפון נף שבפאריס.
הנה ז'אן קלוד מסביר כמה מהעבודות המרשימות שלהם:
https://youtu.be/oY-YVR4_aEc
"גדר הבד" באורך של חצי מייל שיצר הזוג בקליפורניה:
https://youtu.be/nBVpgN4JAsE
כך הם עטפו ב-1995 את הרייכסטאג, הפרלמנט הגרמני בברלין:
https://youtu.be/esiErDm62E4
"איים מוקפים" - עוד עבודה מופלאה של כריסטו:
https://youtu.be/UEecBz3CE7o
בסנטרל פארק בניו יורק הם בנו את "השערים":
https://youtu.be/DOqEX8P9cq0
הפרויקט הראשון של כריסטו, ללא אשתו שהלכה לעולמה, הוא "רציפים צפים" באגם באיטליה:
https://youtu.be/fJ20p1IXG4A
ומקרוב:
https://youtu.be/Le2yLan0o5Y
עבודות האמנות של צמד האמנים הסביבתי "קריסטו", המורכב מהאמן הצרפתי ממקור בולגרי קריסטו יבשב (Christo Javacheff) ומבת זוגו ז'אן קלוד, הן מעניינות ביותר. אלה יצירות אמנות ענקיות מבד וחומרים דומים, עבודות שמוקמות לאורך מספר ימים.
במהלכן עוטפים בני הזוג כריסטו בניינים, אתרי טבע וחפצים באמצעות יריעות בד ענקיות שנקשרות מסביבם ומעליהם בחבלים. לאחר פרק זמן, שבו הם מסתירים או מכסים אותם, נחשפים שוב העצמים העטופים והיצירה אינה קיימת יותר. למעשה, היצירה היא לא העצם העטוף, אלא התהליך שכולל את ה"מופע" של ההקמה, התיעוד והפירוק שלו.
בני הזוג, שאגב נולדו בשתי יבשות שונות באותו יום בדיוק, החלו את הקריירה שלהם בעטיפת עצמים וחפצים קטנים בבדי פלסטיק, ביניהם רהיטים, זרי פרחים ושולחנות. השניים לא ניסו לתת מעולם משמעות לעבודתם האמנותית.
הם גורסים שעטיפת בנייני הענק המפורסמים נותנים נקודת מבט חדשה על נופי היום-יום שמקיפים אותנו ועל הקשר שבין מעשה ידי האדם לטבע שמסביבם. לטענתם, הבדים העוטפים בניינים מציתים את הדמיון האנושי ונוצרת סקרנות אצל המתבונן לגבי מה שמוסתר על ידם.
בנוסף הם מייצרים מוטיבים שונים בעצם העטוף, כמו משחקי אור, צל ונפח.
בין המבנים שנעטפו בידי כריסטו נמצאים הרייכסטאג הגרמני בברלין ב-1995 וגשר הפון נף שבפאריס.
הנה ז'אן קלוד מסביר כמה מהעבודות המרשימות שלהם:
https://youtu.be/oY-YVR4_aEc
"גדר הבד" באורך של חצי מייל שיצר הזוג בקליפורניה:
https://youtu.be/nBVpgN4JAsE
כך הם עטפו ב-1995 את הרייכסטאג, הפרלמנט הגרמני בברלין:
https://youtu.be/esiErDm62E4
"איים מוקפים" - עוד עבודה מופלאה של כריסטו:
https://youtu.be/UEecBz3CE7o
בסנטרל פארק בניו יורק הם בנו את "השערים":
https://youtu.be/DOqEX8P9cq0
הפרויקט הראשון של כריסטו, ללא אשתו שהלכה לעולמה, הוא "רציפים צפים" באגם באיטליה:
https://youtu.be/fJ20p1IXG4A
ומקרוב:
https://youtu.be/Le2yLan0o5Y
מיהו הצייר המטמין אוקטביו אוקמפו?
הצייר הסוריאליסטי המקסיקני אוקטביו אוקמפו (Octavio Ocampo) הוא אחד המעניינים שבאמני האשליות. במבט ראשון נראה לך אולי שהציור ברור והנושא שלו חד-משמעי, אבל תמיד יתגלו לפתע עוד עצמים בציור, שלא נראו קודם.
אז בין אם אלה דמויות נסתרות שיוצרות דיוקן, או שמדובר בעצמים המרכיבים עצמים ודמויות גדולות מהם, יש לאוקמפו ציורים רבי צדדים, שמזוויות ומרחקים שונים מקבלים פירושים שונים.
אמצעים כמו שזירת תמונות קטנות לתמונה הגדולה ושימוש בשקיפויות הם אלה שהופכים את הציורים שלו לכל כך פופולאריים ומעניינים.
אוקמפו קורא לסגנון שלו ציור מותמר, מטמורפי (metamorphic). הדיוקנאות שהוא יוצר הם פעמים רבות של אייקוני תרבות כמו מרילין מונרו או המונה ליזה וההומור שבשינוי שלהם הוא חלק מהקסם של העבודות הללו.
הנה עבודות של הצייר אוקטביו אוקמפו:
http://youtu.be/v7LNxnO-L9g
יצירותיו בשמות והדמיויות המפורסמות שבהן:
http://youtu.be/ry6xBg8I2BM
ומורפינג של יצירות אוקטביו אוקמפו:
http://youtu.be/kDyOcOgXcPA
הצייר הסוריאליסטי המקסיקני אוקטביו אוקמפו (Octavio Ocampo) הוא אחד המעניינים שבאמני האשליות. במבט ראשון נראה לך אולי שהציור ברור והנושא שלו חד-משמעי, אבל תמיד יתגלו לפתע עוד עצמים בציור, שלא נראו קודם.
אז בין אם אלה דמויות נסתרות שיוצרות דיוקן, או שמדובר בעצמים המרכיבים עצמים ודמויות גדולות מהם, יש לאוקמפו ציורים רבי צדדים, שמזוויות ומרחקים שונים מקבלים פירושים שונים.
אמצעים כמו שזירת תמונות קטנות לתמונה הגדולה ושימוש בשקיפויות הם אלה שהופכים את הציורים שלו לכל כך פופולאריים ומעניינים.
אוקמפו קורא לסגנון שלו ציור מותמר, מטמורפי (metamorphic). הדיוקנאות שהוא יוצר הם פעמים רבות של אייקוני תרבות כמו מרילין מונרו או המונה ליזה וההומור שבשינוי שלהם הוא חלק מהקסם של העבודות הללו.
הנה עבודות של הצייר אוקטביו אוקמפו:
http://youtu.be/v7LNxnO-L9g
יצירותיו בשמות והדמיויות המפורסמות שבהן:
http://youtu.be/ry6xBg8I2BM
ומורפינג של יצירות אוקטביו אוקמפו:
http://youtu.be/kDyOcOgXcPA
איך יוצר אמן האשליות ג'ון פיו?
ג'ון פיו (John Pugh) הוא צייר שמצייר על בניינים ציורי אשליה תלת ממדיים. בציוריו ניתן למצוא אשליות כמו אקווריום ענקי, מבנים שנהרסו ברעידת אדמה, גלים ענקיים ועוד.
פיו מגדיר את עצמו כאמן אשליות שמחבר בציורי הקיר שלו בין אמנות לאדריכלות ובין מציאות ואשליה.
הנה עבודותיו של ג'ון פיו:
http://youtu.be/3J5mkLalhc0
ציורי תלת ממד שלו:
https://youtu.be/nfWxEjCy9NQ
עוד מעבודותיו:
http://youtu.be/eYl2CGZzK8o
וכך ג'ון פיו מסביר את רעיונותיו ושיטתו:
https://youtu.be/24wDmYL9ESM?long=yes
ג'ון פיו (John Pugh) הוא צייר שמצייר על בניינים ציורי אשליה תלת ממדיים. בציוריו ניתן למצוא אשליות כמו אקווריום ענקי, מבנים שנהרסו ברעידת אדמה, גלים ענקיים ועוד.
פיו מגדיר את עצמו כאמן אשליות שמחבר בציורי הקיר שלו בין אמנות לאדריכלות ובין מציאות ואשליה.
הנה עבודותיו של ג'ון פיו:
http://youtu.be/3J5mkLalhc0
ציורי תלת ממד שלו:
https://youtu.be/nfWxEjCy9NQ
עוד מעבודותיו:
http://youtu.be/eYl2CGZzK8o
וכך ג'ון פיו מסביר את רעיונותיו ושיטתו:
https://youtu.be/24wDmYL9ESM?long=yes
מי יצר את צ'ה משעועית שחורה?
האמן ויק מוניז יצר בחייו המוני יצירות ממרכיבי מזון שונים ומשונים. חובבי האמנות עוד לא התאוששו מ"המונה ליזה" שלו משוקולד וריבה וכבר יצר האמן את צ'ה ארנסטו גווארה, דמותו של המורד הארגנטיני-קובני. אבל את "צ'ה", שהתבסס על הצילום האייקוני של אלברטו קורדה, יצר מוניז משעועית שחורה בשנת 2000.
אגב, לאחר שהוא יוצר את היצירות הללו, מכיוון שהן לא יישמרו זמן רב מבלי להתקלקל, הוא מצלם אותן וכך משמר אותן להצגה בתערוכות, באלבום העבודות שלו ובהקשרים אמנותיים נוספים.
כמו דימויים אחרים שיצר לדמויות ודימויים מתולדות האמנות, ההיסטוריה, התרבות פופולרית והמדע, גם ביצירת צ'ה הוא השתמש בחומר יומיומי מהמטבח שלו. עדשי השעועית השחורים הם חלק מהמזון הדרום אמריקאי וככאלה הם הולמים את דמותו של צ'ה.
בין סדרות יצירותיו המפורסמות של מוניז מחומרים זמינים ניתן למצוא את "תמונות שוקולד", "תמונות אבק", "תמונות אדמה" ו"תמונות זבל".
את עבודתו של מוניז "צ'ה" לא מצאנו בסרטון, אבל הנה האייקון שאותו ייצר משעועית כהה:
https://youtu.be/aLJ7metgLSI
ועוד מעבודותיו ה"חומרניות" של מוניז:
https://youtu.be/u92J71j_-OU
האמן ויק מוניז יצר בחייו המוני יצירות ממרכיבי מזון שונים ומשונים. חובבי האמנות עוד לא התאוששו מ"המונה ליזה" שלו משוקולד וריבה וכבר יצר האמן את צ'ה ארנסטו גווארה, דמותו של המורד הארגנטיני-קובני. אבל את "צ'ה", שהתבסס על הצילום האייקוני של אלברטו קורדה, יצר מוניז משעועית שחורה בשנת 2000.
אגב, לאחר שהוא יוצר את היצירות הללו, מכיוון שהן לא יישמרו זמן רב מבלי להתקלקל, הוא מצלם אותן וכך משמר אותן להצגה בתערוכות, באלבום העבודות שלו ובהקשרים אמנותיים נוספים.
כמו דימויים אחרים שיצר לדמויות ודימויים מתולדות האמנות, ההיסטוריה, התרבות פופולרית והמדע, גם ביצירת צ'ה הוא השתמש בחומר יומיומי מהמטבח שלו. עדשי השעועית השחורים הם חלק מהמזון הדרום אמריקאי וככאלה הם הולמים את דמותו של צ'ה.
בין סדרות יצירותיו המפורסמות של מוניז מחומרים זמינים ניתן למצוא את "תמונות שוקולד", "תמונות אבק", "תמונות אדמה" ו"תמונות זבל".
את עבודתו של מוניז "צ'ה" לא מצאנו בסרטון, אבל הנה האייקון שאותו ייצר משעועית כהה:
https://youtu.be/aLJ7metgLSI
ועוד מעבודותיו ה"חומרניות" של מוניז:
https://youtu.be/u92J71j_-OU
למה צייר אנדי וורהול את פחיות המרק הללו?
יצירתו המפורסמת של אנדי וורהול "פחיות המרק של קמפבל" (או בשמה הנוסף "32 פחיות המרק של קמפבל") היא יצירה בת 32 ציורים שבכל אחד מהם פחית מרק זהה של מרק - מוצר אמיתי שנמכר בחנויות עד היום ושוורהול עצמו אכל בקביעות, כל יום במשך 20 שנה.
היצירה של "מרקי קמפבל" היא מיצירותיו החשובות של זרם הפופ ארט (אמנות הפופ) שייסד אנדי וורהול, זרם שהפך לחשוב ביותר במחצית השניה של המאה ה-20 באמריקה. הבסיס של הציור הוא הדפס משי על בד, כמו ברבות מיצירותיו ועל ההדפס צבע האמן, באופן ידני.
קופסאות המרק הללו ייצגו את ראייתו של וורהול את הייצור ההמוני של מוצרי הצריכה בפס ייצור תעשייתי. על אף שהם נראים זהים, כל אחד מהציורים מציג תווית של אחד מטעמי המרק של חברת קמפבל, יצרנית המרק האמיתי שצויר כאן. היה בציור זה ובעוד רבים אחרים שצייר וורהול, תהליך מעניין, שבו הפך המעצב הגרפי וורהול לאמן חשוב, בכך שלקח את כל המוצרים והדיוקנאות הפופולאריים של התקופה וממוצרים סתמיים וחסרי חשיבות מעבר למה שהם, הוא הפך אותם ליצירות אמנות פופולאריות ונחשבות. את פחיות המרק של קמפבל הפך וורהול בכל מקרה לאייקון אמריקאי.
אגב, במקור התכוונה חברת קמפבל לתבוע את אנדי וורהול על הפרת זכויות יוצרים, אך משראו מנהלי החברה עד כמה שהיצירות בהשראת המרק הפכו את המוצר למפורסם וידוע בכל העולם, הם ויתרו ואף רכשו 2 מהתמונות, מידי האמן עצמו. הם גם הקימו את קרן אנדי וורהול למלגות לסטודנטים לאמנות.
בשנים האחרונות ההצלחה של החברה הולכת ויורדת. דור ה-Y, המילניאלס, לא מתחברים לטעם הזה והחברה מתקשה להמשיך את ימיה הגדולים ולהרוויח.
הנה תולדות יצירת פחיות המרק של קמפבל:
https://youtu.be/BuLJKZscBJM
על פחיות המרק של קמפבל ועד כמה הפכו לסמל אמריקאי בזכות וורהול:
http://youtu.be/CafyWD4pdJo
ההשפעות על וורהול בדרך ליצירות הללו של פחיות המרק:
https://youtu.be/pQUH-DjPYOc
אבל למה זו אמנות, בעצם?
https://youtu.be/J2CtQD3OLRI
עלייתה של חברת המרקים בזכות וורהול ובעיותיה בהווה:
https://youtu.be/3QENN97orB0
וסרטון תיעודי על לידת האמנות של וורהול:
https://youtu.be/ekGySlb2iyQ?long=yes
יצירתו המפורסמת של אנדי וורהול "פחיות המרק של קמפבל" (או בשמה הנוסף "32 פחיות המרק של קמפבל") היא יצירה בת 32 ציורים שבכל אחד מהם פחית מרק זהה של מרק - מוצר אמיתי שנמכר בחנויות עד היום ושוורהול עצמו אכל בקביעות, כל יום במשך 20 שנה.
היצירה של "מרקי קמפבל" היא מיצירותיו החשובות של זרם הפופ ארט (אמנות הפופ) שייסד אנדי וורהול, זרם שהפך לחשוב ביותר במחצית השניה של המאה ה-20 באמריקה. הבסיס של הציור הוא הדפס משי על בד, כמו ברבות מיצירותיו ועל ההדפס צבע האמן, באופן ידני.
קופסאות המרק הללו ייצגו את ראייתו של וורהול את הייצור ההמוני של מוצרי הצריכה בפס ייצור תעשייתי. על אף שהם נראים זהים, כל אחד מהציורים מציג תווית של אחד מטעמי המרק של חברת קמפבל, יצרנית המרק האמיתי שצויר כאן. היה בציור זה ובעוד רבים אחרים שצייר וורהול, תהליך מעניין, שבו הפך המעצב הגרפי וורהול לאמן חשוב, בכך שלקח את כל המוצרים והדיוקנאות הפופולאריים של התקופה וממוצרים סתמיים וחסרי חשיבות מעבר למה שהם, הוא הפך אותם ליצירות אמנות פופולאריות ונחשבות. את פחיות המרק של קמפבל הפך וורהול בכל מקרה לאייקון אמריקאי.
אגב, במקור התכוונה חברת קמפבל לתבוע את אנדי וורהול על הפרת זכויות יוצרים, אך משראו מנהלי החברה עד כמה שהיצירות בהשראת המרק הפכו את המוצר למפורסם וידוע בכל העולם, הם ויתרו ואף רכשו 2 מהתמונות, מידי האמן עצמו. הם גם הקימו את קרן אנדי וורהול למלגות לסטודנטים לאמנות.
בשנים האחרונות ההצלחה של החברה הולכת ויורדת. דור ה-Y, המילניאלס, לא מתחברים לטעם הזה והחברה מתקשה להמשיך את ימיה הגדולים ולהרוויח.
הנה תולדות יצירת פחיות המרק של קמפבל:
https://youtu.be/BuLJKZscBJM
על פחיות המרק של קמפבל ועד כמה הפכו לסמל אמריקאי בזכות וורהול:
http://youtu.be/CafyWD4pdJo
ההשפעות על וורהול בדרך ליצירות הללו של פחיות המרק:
https://youtu.be/pQUH-DjPYOc
אבל למה זו אמנות, בעצם?
https://youtu.be/J2CtQD3OLRI
עלייתה של חברת המרקים בזכות וורהול ובעיותיה בהווה:
https://youtu.be/3QENN97orB0
וסרטון תיעודי על לידת האמנות של וורהול:
https://youtu.be/ekGySlb2iyQ?long=yes
מהי מנורת הסרפנטה?
על אף שהיא פחות ידועה, מנורת סרפנטה (Serpente lamp) הפכה ברבות השנים לאייקון עיצובי קלאסי מהחשובים בעולם. יש לה בסיס עגול וממנו צומחת מעין שידרה אלגנטית שמפזרת אור נעים ועוטפת את כיפת האהיל.
מנורת השולחן סרפנטה עוצבה על ידי המעצב האיטלקי אליו מרטינלי בשנת 1965. מרטינלי הקים אז בעיר לוקה שבטוסקנה, את הסטודיו שלו, מרטינלי לוסה ויצר סדרת מנורות מרתקת, שהסרפנטה היא אחת מהן.
זה היה בתקופה המכונה בתולדות העיצוב "עידן החלל", בין 1968 ל-1972 בשנים שבהן האדם נחת על הירח. כמו פריטי אופנה שונים מ"אופנת החלל" של התקופה, ועיצובים נוספים באותה התקופה, כמו הווידאוספרה (Videosphere), פאנאפט (Panapet) והוולטרון (Weltron), גם הסרפנטה עוצבה בהשראת המסע את הירח, או במקרה שלה, מקסדת החלל של האסטרונאוטים.
הנה מנורת סרפנטה, ביחד עם עוד מנורות אייקוניות שעיצב מרטינלי:
https://youtu.be/WUS5Ho7hI0Y
על אף שהיא פחות ידועה, מנורת סרפנטה (Serpente lamp) הפכה ברבות השנים לאייקון עיצובי קלאסי מהחשובים בעולם. יש לה בסיס עגול וממנו צומחת מעין שידרה אלגנטית שמפזרת אור נעים ועוטפת את כיפת האהיל.
מנורת השולחן סרפנטה עוצבה על ידי המעצב האיטלקי אליו מרטינלי בשנת 1965. מרטינלי הקים אז בעיר לוקה שבטוסקנה, את הסטודיו שלו, מרטינלי לוסה ויצר סדרת מנורות מרתקת, שהסרפנטה היא אחת מהן.
זה היה בתקופה המכונה בתולדות העיצוב "עידן החלל", בין 1968 ל-1972 בשנים שבהן האדם נחת על הירח. כמו פריטי אופנה שונים מ"אופנת החלל" של התקופה, ועיצובים נוספים באותה התקופה, כמו הווידאוספרה (Videosphere), פאנאפט (Panapet) והוולטרון (Weltron), גם הסרפנטה עוצבה בהשראת המסע את הירח, או במקרה שלה, מקסדת החלל של האסטרונאוטים.
הנה מנורת סרפנטה, ביחד עם עוד מנורות אייקוניות שעיצב מרטינלי:
https://youtu.be/WUS5Ho7hI0Y
