שמו של האוגר (Hamster) ניתן לו בשל נטייתו לאגור מזון. לכך מסייעים לו כיסי הלחיים הגדולים שלו. שקי הלחיים של האוגר גם את הגורים הקטנים, במקרה של איום על חייהם.

מבחינת המזון, אוגר האוגר את מזונו בפיו והוא פולט את המזון שאגר שם במקום שהוא מזהה כמוכר ובטוח לאכילה.


סרטון על יכולת האגירה של אוגר בשם "סמוק":

http://youtu.be/Ms3QdGIzltU


והאוגר הכי מפורסם בעולם - אוגר שצולם עם מבט מפחיד וזכה ל-40 מיליון צפיות ביוטיוב:

http://youtu.be/y8Kyi0WNg40

אין הרבה בעלי חיים שכל כך הרבה בלבול יש לגבי המקור שלהם. לא המקור שבפה.. המקור שממנו באו. מקורו של תרנגול ההודו הוא למעשה באמריקה. האירופים הופתעו מהעוף המוזר וזיהו אותו כעוף שהובא מאפריקה בידי סוחרים טורקיים. לכן הם קראו לו "טורקי" וכך הוא נקרא שם עד היום ואכילתו היא אפילו במסורת של חג ההודיה של ארצות הברית.

בנושא אמריקה, אם לעשות רגע סדר, תרנגול ההודו של "חג ההודיה" הוא בכלל פסיון, ציפור המאכל היחידה שמקורה בחצי הכדור המערבי. כשמביטים בעופות המאכל האמריקניים הללו, רואים שהם מגדלים את הפסיון המתורבת בימינו, של חג ההודיה, למימדים מפלצתיים ומוגזמים לחלוטין.

נחזור לתרנגול ההודו - בטורקיה מכנים אותו כמו אצלנו - "תרנגול הודו". וזה מצחיק, כי בהודו לא שמעו על התרנגול המשונה הזה ואם כבר אז כיום בכלל קוראים לו "פרו", על שם המדינה האמריקאית. מבולבלים? - זוכרים שקולומבוס הגיע לאמריקה וחשב שזו הודו? אז מאז נשאר השם "תרנגול הודו" טבוע לצווארו של התרנגול המשונה והאמריקאי כל כך.

וזה לא נגמר בזה.. בקמבודיה קוראים לו "תרנגול צרפתי", במלזיה "תרנגול הולנדי", במדינות ערב שונות "תרנגול רומאי" או "תרנגול חבשי" ויש עוד המון כמו "תרנגול 7 הפנים", "תרנגול האש", "תרנגול הפיל", "תרנגול ים" ואפילו "ברווז גדול". אין ספק שהתרנגול הזה יכול היה להיות מרגל...


הנה פיצול האישיות של העוף הזה:

http://youtu.be/yR0nT0GrpZ4


וכן, מרבית העופות שאנו אוכלים היום באים מאותה סביבה (מתורגם):

https://youtu.be/KsuesiVJgtI

לאווז (Goose) שמגעגע בקול יש בכפות רגליו קרומי שחייה, ההופכים את הרגליים למשוטים יעילים. עוד יותר ייעול מקנה להם המיקום בחלקו האחורי של הגוף, כמו בירכתיים שבהם ממוקמים גם מדחפי אוניות וספינות.

גם לברווז יש קרומים כאלה ברגליו וגם הוא מגעגע ומתקדם כך במים. אולי בגלל זה אנחנו קצת מתבלבלים ביניהם לפעמים. עופות נוספים שיש להם בכפות רגליהם קרומי שחיה כאלו הם ברבורים ושחפים.

כך מאפשרות רגלי המשוט לעופות המים תנועה חלקה בתוך המים. בעזרתם הם שוחים במים ומתקדמים קדימה. על פני היבשה, אגב, הן קצת פחות יעילות, מה שגורם לעופות הללו להתנדנד בהליכה, מצד לצד.


הנה אווזים צעירים בשיעור שחייה:

http://youtu.be/i7XH3YXvaHg


האווז שוחה:

http://youtu.be/0WJJpL-nRg4


ואווזים נאמנים ששבים כל יום לבקר אצל מי שהצילו אותם:

https://youtu.be/2fU4WF40W74

במשך מאות שנים חשבו שקול הברווז אינו מייצר הד. איש לא הבין כיצד באותם תנאים שכל הקולות המוכרים השמיעו הד, רק קולם של הברווזים, אותו געגע משונה, דווקא הוא לא מייצר הד. חוקרים בריטיים בראשות פרופ' טרוור קוקס, מומחה לאקוסטיקה, החליטו לבחון האם אכן אין הד לברווז. העניין של המומחה היה לא רק למטרות מדעיות, אלא גם כדי ללמוד מהברווזים את השיטה שבה הם הצליחו להחליש או אף להעלים את ההד. כך יוכלו בעתיד לבנות אולמות קונצרטים עם צליל טוב יותר וכללית הרבה יותר טובים מבחינה אקוסטית.

המחקר התבצע בעזרת תא "אנאקואי" שבולע את ההדים ותוכנת מחשב, שסייעה בניתוח קולות דייזי הברווזה. ראשית, הממצאים הוכיחו שגם געגועי הברווזים זוכים להד, בדיוק כמו כל הצלילים בטבע. אבל החוקרים גם גילו שיש אמת במיתוס על ההד הנעלם של קול הברווז - לדבריהם הברווז מגעגע בקול המסתיים בצליל "אאאקקק". צליל זה מייצר מעין מיסוך של הקול ומחליש מאד את ההד שנוצר. מחליש, אומר החוקר, ולא מעלים את הצליל!


הנה סרטון שמדגים את זה בחדר מהדהד:

http://youtu.be/Tzmqp55H0uM

על אף שגם האפרוח וגם הגוזל בוקעים מביצי העופות, יש ביניהם הבדל אחד ברור:

בעוד שהאפרוח הולך ומשיג מזון כבר מיום היוולדו, הגוזל ממתין בקן וזקוק למזון מהוריו במשך תקופה ארוכה יחסית, עד שבהדרגה הוא יתפתח יפקח את עיניו ויגדל להיות עוף עצמאי.


הנה אפרוחי ברווזים:

http://youtu.be/YsJ3F6LBWWQ


וגוזלים שאוכלים מפיו של אביהם, הירקון הזכר:

http://youtu.be/TjrIa9qdPng

היַּרְבּוֹע (Jerboa) הוא מכרסם לילי קטן, בסביבות 20 סנטימטר, הפעיל בעיקר בלילה. את מרבית היום הוא מעביר דווקא במנוחה, בתוך מחילות תת קרקעיות.

היצורים החביבים הללו ידועים ברגליים האחוריות הארוכות והדקות שלהם, בגוף הקטן, האוזניים הגדולות, בהליכת הדילוג הייחודית ובקפיצות המהירות, אלו שזיכו אותם בכינויים כמו "עכברוש הקנגורו".

אבל למעשה, הירבוע מהווה סוג של פלא אבולוציה אמיתי. מדובר בבעל חיים מרתק וייחודי שהתפתח והשתנה אבולוציונית, כך שיחיה וישגשג בסביבות הנחשבות מהקשות ביותר על פני כדור הארץ.

כי הירבוע המדהים מתרחץ בחול המדבר, במקום במים. הוא גם לא שותה אלא משיג נוזלים מהמזון שלו. מערכת העיכול המיוחדת שלו מאפשרת לו להפיק לחות מהמזון שהוא אוכל. העניין הזה חשוב מאוד, כי בזכותו הוא יכול לשרוד בסביבת המדבר הצחיחה וחסרת מים כמעט לחלוטין.

וכך, מי שמכונה גם "עכברוש הקנגורו", הוא מכרסם לילי קטן שחי באזורים הצחיחים של מדבר סהרה שבצפון אפריקה וביבשת אסיה. עובדה זו זיכתה אותו גם בכינוי "קנגורו מדברי".

כשהם מגיחים בלילה, בחיפוש אחר מזון, משמשות אותם הרגליים האחוריות החזקות של הירבועים כדי לקפוץ ולחצות במהירות את דיונות החול והשטח הסלעי.

האוזניים הגדולות של הירבוע עוזרות לו לזהות מצד אחד מזון ומנגד - להיזהר ולברוח בזמן מטורפים המסכנים אותו. הזנב הארוך שלו מסייע לו לשמור על האיזון כשהוא מדלג לגבהים.

הירבועים הם אוכלי כל, הניזונים ממגוון גדול של מזונות, כולל חרקים, צמחייה וזרעים. כשהם נאלצים, הם מביסים אפילו נחשים.


הנה הירבוע:

https://youtu.be/bvoFTZ1Luro


על הקנגורו הזעיר של הבהרה:

https://youtu.be/_jdjBcsPBXs


הירבוע, המכונה גם "עכברוש הקנגורו", מביס אפילו נחשים:

https://youtu.be/rBFeZiqh5no


וכך הוא מסתתר מהטורף שלו - שועל המדבר:

https://youtu.be/fnP-m2KRxi0

הטווס (Peacock) הוא עוף שהזכרים שלו הם בעלי זנב מהודר הנפרש כמניפה וציצית ראש מרהיבה ביופיה. מטרת הזנב המפואר של הזכר היא להציגו בפני הנקבות בתקופת הרבייה ולנסות ולמשוך אותן אליו. הצרה היא שהן לא תמיד מתרשמות והוא צריך להמשיך ולהפגין את הזנב המהודר הזה שוב ושוב, לנקבות שונות. כך הוא זוכה להפרות כמה מהן בכל עונה.

דוגמת ה"עיניים" הצבעונית שנראית על זנב הטווס הפרוש משמשת כהרתעה לבעלי חיים שעלולים לתקוף אותו וכמובן גם כקישוט שירשים את הנקבות. בכלל, צריך לומר שחוקרים מצאו שהטווס לא מסתיר את עצמו וחושף את עצמו כך, כיוון שבין השאר הוא מראה בכך לנקבה שאינו פוחד מפני טורפים והוא אמיץ מספיק כדי להגן על הגוזלים שלו. בכך הוא גם מרתיע תוקפים אפשריים, שמתרשמים מההכבדה שנטל על עצמו בחשיפה הזו. החוקר הישראלי אמוץ זהבי, שגילה את העקרון החשוב הזה, קורא לו "עיקרון ההכבדה".

הטווסים חיים עד 20 שנים והם בונים את הקן שלהם על הקרקע דווקא.

שני סוגי טווסים קיימים. אחד מהם הוא הטווס ההודי, שמוצאו מהיבשת ההודית ובה הוא נחשב ציפור לאומית. השני הוא הטווס הירוק. מוצאו מהארצות תאילנד, מיאנמר, מלזיה וקמבודיה ובהן הוא נמצא בסכנת הכחדה.


הנה סרטון על הטווסים (עברית):

http://youtu.be/Z7MpgY6yJDc


הריקוד המפואר של הטווס:

https://youtu.be/qDvFdj-pFMc


הטווסים הלבנים:

https://youtu.be/JU97siDMx_8


הטווס הכחול ההודי:

https://youtu.be/jz-tjJhFH1k


ועוד מהטווסים המפוארים בריקוד חיזור מרהיב במיוחד:

https://youtu.be/TTwT1-TpFhE

הקיפוד הוא יונק קטן שמגן על עצמו מטורפים בצורה מיוחדת - גופו עטוף בקוצים צפופים ודוקרניים. אם הוא מרגיש שטורף מאיים עליו, מתגלגל הקיפוד ומתכדר במהירות, כלומר הופך לכדור קוצני, ששום בעל חיים לא יעז או ירצה לטרוף.

בחורף מסתתר הקיפוד מתחת לערימה של עלים. באביב, אחרי שהתעורר משנת החורף שלו, הוא יוצא לצוד חלזונות, תולעים וחרקים, כמו צרצרים, חגבים, חיפושיות וחרגולים.

את הטרף, אגב, הוא עושה בלילה. כי הקיפודים ידועים כטורפי לילה.

קיפודים הם גם ציידים שלא חוששים מבעלי חיים מסוכנים וארסיים. הם צדים נחשים בלי חשש ואפילו עקרבים.


הנה מצגת וידאו על הקיפוד, בעל חיים לא תוקפני ודי נינוח (עברית):

https://youtu.be/zLUS5t4-OiQ


הקיפוד הופך לכדור של קוצים, כשהוא מרגיש איום עליו:

https://youtu.be/D36JUfE1oYk


לפעמים הוא ממש רגוע:

https://youtu.be/kBAzEMLKTWU


התמרור ששומר עליו כשהוא חוצה את הכביש (עברית):

https://youtu.be/LAJ8ElkVWwU


וסרטון תיעודי קצר על הקיפודים (עברית):

https://youtu.be/A7iOqj_WMYY?long=yes

דָרְבָּן (Hystrix) הוא מכרסם גדול יחסית. כמו כל קיפוד גם הוא מגן על עצמו מטורפים בעזרת הקוצים שלו. אבל בניגוד לשמועות, הדורבן לא מטיל את קוציו להגנה על עצמו מטורפים.

כי הדורבן מגן על עצמו על ידי הרתעה. הוא פורש את קוצי הזנב החלולים שלו ובאופן כזה מייצר לעצמו מראה גדול יותר ומאיים, כך שמרבית הטורפים נמנעים ממנו. בנוסף לכך, מייצרת הרעדת הקוצים של הדורבן קול מרתיע, שמפחיד את הטורפים ולרוב מבריח אותם. במקרה הצורך מגן על עצמו הדורבן על ידי הטחת הזנב שלו בתוקף, כך שהקוצים חודרים לבשרו.

המעניין הוא שמהדורבנים לומדים היום לייצר חוטים כירורגיים, מהסוג שמשמש לתפרים אחרי ניתוחים.

כי אדם אחד, מישהו שנדקר פעם מקוץ של דורבן, שם לב ראשון לפרט מעניין. הוא הבחין שהרבה יותר כואב להוציא את הקוץ של הדורבן מהגוף מאשר הכאב המקורי שחש כשהקוץ ננעץ מלכתחילה בבשרו.

כשהוא חשב על זה היטב הוא הבין שיש כאן יתרון רפואי מבטיח. כי אחרי ניתוחים נוהג המנתח לסגור את התפרים באמצעות סוגרי מתכת או חוט כירורגי. הסוגר או חוט צריך להיות נוח לסגירת התפר מצד אחד ומנגד, כזה שלא יפתח בקלות. כי תפרים שנפתחים יוצרים קשיים ולכל הפחות עיכוב בהחלמה.

אז הוא החליט לייצר באופן דומה סוגרים וחוטים כירורגיים שיהיו קל לתפירה ומנגד - שלא ייפתחו בקלות. כך נתנו קוצי הפורקיופיין או הדורבן, השראה לסגירת תפרים באמצעות סוגרים שלא נופלים, כמו גם לחוט הכירורגי הנסגר היטב שמייצרת בהשראת הדרבן חברת "אנגיוסיל" (AngioSeal).


הנה הדרבן (עברית):

https://youtu.be/jrdc4X5cTGk


לדורבן הגנה עצמית כפולה, עם קוצים שנתקעים הטורף וחומר מרפא שמסביבם ומונע זיהום גם ממנו אם בטעות נדקר בעצמו:

https://youtu.be/h2XftIcqQFw


כך נתנו קוצי הפורקיופיין או הדורבן, השראה לסגירת תפרים באמצעות סוגרים שלא נופלים:

https://youtu.be/ZphlCdI2yqA



הסאונד של שקשוק והרעדת הקוצים:

https://youtu.be/9je_89CeKuo


קולו התינוקי של הדורבן:

https://youtu.be/Su-N1O6Nijw


והצרחות כשהוא עצבני:

https://youtu.be/pBBEzsGOq9w