שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך נוצרים הגרעינים השחורים?
הם הפיצוחים הכי אהובים אצלנו. כשרואים משחק כדורגל או כדורסל בטלוויזיה הם כמעט מצרך חובה ויש אנשים רבים שאין אצלם סוף שבוע בלי לפצח גרעינים ובמיוחד את השחורים שבהם הוא לא סופ"ש. אולי סוף.
אז הגרעינים הלבנים הם גרעיני דלעת וגרעיני אבטיח באים מזרעי האבטיח, אבל מאיפה מגיעים הגרעינים השחורים?
הגרעינים השחורים הם גרעיני חמנית. קוטפים אותם בקיץ, בשעה מסוימת מאוד, בה הם נקטפים בקלות. בעבר קטפו אותם בידיים, אבל כיום קוצר אותם הקומביין הענק בשדה החמניות והם ייאגרו בו, עד שיועברו בשקים אל בית הקלייה.
בבית הקליה יקלו את כל סוגי הגרעינים - מהגרעינים השחורים, דרך גרעיני אבטיח וכמובן גרעינים לבנים, שבאים מהדלעת.
בבית הקליה, לאחר מכן, יארזו את הגרעינים האפויים בשקיות והם יישלחו לחנויות.
גרעיני החמנייה הם שהופכים לגרעינים שחורים (עברית):
https://youtu.be/xLCkC0oOFqw
גרעיני חמניה היו תמיד זולים וסיפקו בילוי נחמד והיו מי שהתפרנסו מהם היטב (עברית):
https://youtu.be/zRXRdRvz-3U
שיר שמדגים כמה הגרעינים מרכזיים בהוויה הישראלית (עברית):
https://youtu.be/WdWIFqhhwCs
והגרעינים הם חלק מהפיצוחים שאנו כה אוהבים (עברית):
https://youtu.be/zNfOKCcyK0g
מה מקור שמם של אגוזי המלך?
יש טענה שמקורם של אגוזי המלך (Walnuts או Juglans regia) הוא באמריקה הצפונית ובמזרח הקרוב. אבל היסטורית, האגוזים הללו ידועים כבר מהאימפריה הבבלית. שם רק האליטה צרכה את אגוזי המלך, בעוד נאסר על העם לאכול אותם. מעבר על החוק הזה, אגב, היה כרוך בעונש מוות...
גם ביוון העתיקה היה לאגוזי המלך תפקיד משמעותי. הֶרוֹדוֹטוֹס כינה אותם "מזון למוח". כדי להתחתן, היה על גברים ביוון לאגור כמות של אגוזי מלך.
ברפואה העתיקה היה אגוז המלך מרכיב חשוב. הרפואה הפרסית ראתה בו מרכיב הכרחי לחשיבה ובספר רפואה פרסי עתיק נכתב אז ש"אגוז המלך מוח הוא והשמן שיוצא ממנו הוא שכל". גם ברפואה המקראית, היהודית, השתמשו באגוז כנגד רעלים, ארס ונשיכות של בעלי חיים. אגוזים שימשו לסילוק תולעי מעיים ולטיפול בנמק ובדלקות פנימיות.
רופאים קדומים, כמו היפוקרטס היווני ואבן סינא השתמשו במגוון חלקי עץ האגוז לטיפול במחלות. אגוז המלך שימש גם רופאים יהודיים, במאה ה-6 לספירה. בתקופת אסף הרופא, נודעו עלי האגוזים בין היתר כמפסיקי דימום. אגוזים שימשו אז להרחקת זבובים ויתושים, שלא סובלים את ריחם.
גם בימי הביניים השתמשו בחלקי האגוז בחנויות של מוכרי תרופות, בעיקר לצורכי הרחקה של תולעי מעיים ולטיפול במחלות פנימיות.
גם בהומיאופתיה המודרנית עושים שימוש בחלקי אגוזי המלך ובימינו משמש האגוז והשמן שלו לחיזוק הגוף, לחיזוק השיער ולשיפור מראה הפנים. לכך מצטרפות עדויות על היתרונות של צריכה יומיומית של אגוזי מלך ספורים שכאלה.
עצי האגוז גדלים במשך עד 200 שנה ומניבים פירות במשך עד 150 שנה. נראה ששווה לבחון אכילה של יותר מהם, לבריאות טובה יותר!
הנה תרומת אגוזי המלך לגוף:
https://youtu.be/TfA-xOKckSs
על הצד הבריאותי של אגוזי המלך (עברית):
https://youtu.be/Q-ZZyoH5fSk
וכך שוברים אותם ללא מפצח אגוזים:
https://youtu.be/sMnSMEPxveE
מהו הפיסטוק חלבי?
הפיסטוק (Pistachio) הוא אגוז טעים למדי שנחשב לאחד הפיצוחים הטעימים והבריאים שיש.
הפיסטוקים הם פירותיו של עץ הפיסטצ'יה. אמנם נהוג לאכול אותו לאחר קלייה והמלחה, אך רבים אוהבים לאכול פיסטוקים טבעיים לחלוטין.
הפיסטוק הוא אגוז מזין במיוחד. ב-100 גרם פיסטוקים יש כ-560 קלוריות והעובדה שאינו מכיל קלוריות רבות, היא שהופכת אותו כל כך מומלץ לדיאטה ולירידה במשקל, באכילה קבועה של פיסטוקים.
הוא גם מקור מעולה לחלבונים, שומנים בריאים, סיבים תזונתיים ומלא בנוגדי חמצון. הפיסטוק בריא ללב, עשיר בחומרים מזינים, טוב לאיזון הסוכר בדם, מועיל לבריאות המעיים ונמצא שהוא אפילו יכול להפחית את הסיכון לחלות בסרטן.
בארץ זכה הפיסטוק לשם "פיסטוק חלבי", בזכות העובדה שאחד המקומות העיקריים בהם מגדלים אותו הוא העיר חלב שבסוריה. מעבר לחלב הסורית, עצי הפיסטוק גדלים בעוד אזורים הרריים באזור ובעיקר בארצות כמו איראן, אפגניסטן וטורקמניסטן.
מהעץ ועד הפה - כך מגדלים ומשווקים את הפיסטוק:
https://youtu.be/yrIKzKbz73Y
ההנאה מגידול המעדן הפיצוחי:
https://youtu.be/E-NGGI_RiV0
הוא בריאותי:
https://youtu.be/BiA9XJ8rQc0
על מגדלים ומוכרים את הפיסטוקים
https://youtu.be/0j3iA8wO_ZQ
וחלב פיסטוקים הבריא מאוד:
https://youtu.be/NOcBScDinNY
מה זוגי כל כך בבוטנים?
בוטנים (Peanuts), או אגוזי האדמה, הם זרעיו האכילים של צמח שנקרא ארכיס תת-קרקעי (Arachis hypogaea).
את הבוטנים מגדלים בארצות עם אקלים חם למדי. הם גדלים מתחת לאדמה, בתוככי תרמיל עצי, כשבתוך כל תרמיל גדל לרוב זוג זרעים. אגב, אם זה נראה לכם מדהים אז פשוט נסו להיזכר בתרמילי קטניות אחרות, כמו השעועית והאפונה. הם הרי מגדלים גם רביעיות וחמישיות של זרעים בתוך תרמיל אחד.
על אף שמו האגוזי, הבוטן אינו אגוז כלל אלא דווקא קטנית. אך בערכו התזונתי הוא בכל זאת דומה לאגוז, עם מחציתו שומן ורבעו חלבון.
הבוטנים, שבערבית נקראים "פיסטוק סודני", הם גם מהאלרגנים הגדולים והמסוכנים במיוחד, שעלולים לגרום למוות למי שסובלים מאלרגיה להם.
יש חטיף פופולרי של בוטנים עם ציפוי אפוי מקמח ותבלינים המכונה "בוטנים אמריקאיים". קראו עליו בתגית "בוטנים אמריקאיים".
#תולדות הבוטנים
בניגוד למה שרבים חושבים, מקורו של הבוטן הוא לא בארצות הברית או אמריקה הצפונית אלא בדרומה של היבשת. יש אפילו מקורות שמדייקים את מוצאם של הבוטנים ספציפית בברזיל.
אגב "בוטנים", השם המקובל לאגוזי האדמה, ניתן להם ככל הנראה בטעות. הסיבה לכך הייתה שבמקור שימש השם הזה לציון פריה של האלה האמיתית, או אלת הבטנה - שמו של צמח הפיסטוק.
בהמשך ההיסטוריה ועם השנים הובאו הבוטנים לאינדיאנים של צפון אמריקה. משם הדרך של הצמח הייתה קצרה אל המתיישבים החדשים והעולם החדש, אם תרצו אל הלבנים של אמריקה.
#אכילת בוטנים ותזונה
לבוטנים ערך קלורי גבוה. ב-100 גרם של בוטנים טבעיים יש 567 קלוריות.
שווה לאכול כמויות מתונות של בוטנים, שכן הם מהווים מקור מצוין לחלבון, לסיבים ולמגוון של מינרלים וויטמינים חשובים.
נשנוש של בוטנים הוא בריא למדי, כל עוד אינכם אלרגים אליו ולא אוכלים יותר מדי מהם. קראו על האלרגיה הזו בתגית "אלרגיה".
כך קולים בוטנים (עברית):
https://youtu.be/1Ofv8taIkzE
כך קוצרים אותם:
https://youtu.be/HgfHTo9yUmo
יש כאלה שמפצחים אותם בכיף:
https://youtu.be/xcgW3s-NBBI
מה היתרונות של השקדים?
השקדים (Almonds) הם מהפיצוחים האהובים ביותר. מוקף בבית גלעין שעיר, נמצא הזרע, שאותו אנו אוכלים בתור שקד.
את הפרי הצעיר יש האוכלים בשלמותו, בשלב הראשוני בו יש לו קליפה שעדיין לא התקשחה.
שָׁקֵד מָצוּי הוא שמו של העץ שעליו גדלים השקדים, בתור הפרי. זהו עץ קטן, שגובהו לא עולה בדרך כלל על 3-4 מטרים.
את עץ השקד נוהגים לכנות גם "שקדייה" ואנו בישראל שרים עליו כבר מגיל הגן את "השקדייה פורחת", שירו של ישראל דושמן.
#תִּרבות השקד
בזכות היכולת לגדל שקדים טובים מזרעים, בלי צורך בטכניקת ההרכבה, השקד הוא אחד מעצי הפרי המתורבתים הקדומים ביותר. למעשה, שקדי בר שגודלו על ידי חקלאים קדומים היו הבסיס לתירבות השקדים באזור ארמניה, מערב אזרבייג'ן ואיראן.
מאזור זה של העולם הופץ העץ המתורבת, עוד בימי קדם, לאורך חופי הים התיכון ומהם אל צפון אפריקה ודרום אירופה. בעת החדשה הוא הרחיק עוד יותר - לאזורים רבים ורחוקים של העולם, כמו קליפורניה בארה"ב ואוסטרליה.
את תחילת תִּרבות השקדים סימנה ברירת וטיפוח הסוג המתוק של השקד, מבין הסוגים המרים שבטבע. ואכן, לזן התרבותי של השקד יש טעם מתוק יחסית וזרעי השקד מצטיינים גם בערך תזונתי רב הנובע מלא מעט שומן, חלבון, ויטמינים ומינרלים.
הזרעים של שקדי הבר,לעומת זאת, הם מרים ואף רעילים. הסיבה היא שהם מכילים אמיגדאלין, המתפרק לרעל הציאניד המסוכן. משום כך אין לאכול הרבה שקדים מרים.
הנה חקלאות השקדים (מתורגם):
https://youtu.be/QxgaiCepSwE
יש הופכים שקדים לשתילים לגינה:
https://youtu.be/ttmI-8Y0NvU
כך מגדלים שקדים וקוטפים אותם:
https://youtu.be/PFwYZqx3dAk
האם יש קרינה רדיואקטיבית באגוזי ברזיל?
אגוזי ברזיל (Brazil nuts) הם אגוזים שגדלים על מין של עץ דרום אמריקאי שגדל ביערות הגשם שעל גדות האמזונס, בעיקר בסמוך לנהרות האורינוקו והריו נגרו.
בניגוד לשמו ועל אף שיערות אלה נמצאים גם בשטח ברזיל (בנוסף למזרח קולומביה, ונצואלה ופרו), היצואנית העיקרית של אגוזי ברזיל היא דווקא בוליביה.
בגובה שמגיע ל-45 מטרים ועם קוטר גזעו שמגיע ל-2 מטר, מדובר באחד העצים הגדולים ביער האמזונס. אורך חייו יכול להגיע ל-500 שנים. מה שעוד מעניין בוטנית, הוא ש"אגוזי ברזיל" הם אינם אגוזים וגם לא שקדים, אלא זרעיו של העץ.
המעניין כאן הוא שבשנת 1958 מצאו לראשונה שמסיבה לא ברורה פולטים אגוזי ברזיל קרינה רדיואקטיבית, שהמינון שלה הוא של עד 0.25 מידת בקרל לגרם, מה שנחשב גבוה פי אלף ממינוני הקרינה שנפלטים מפירות או מזונות אחרים.
לדברי החוקרים הסיבה לקרינה הזו היא ריכוזים זעומים של רדיום. ועדיין המינונים הללו אינם מסוכנים ואפילו לא משמעותיים, ביחס למינוני קרינת הרקע שאליהם אנו נחשפים ביום יום שלנו.
אגוז הברזיל כשהוא גדל ונקטף מהעץ:
https://youtu.be/Gc9A8LKvPRk
חוקר בוחן עם קונים בשוק בריטי את הקרינה הזכירה באגוזי ברזיל אל מול קרינה בשלל דברים נפוצים כמו גלאי עשן או אבן גרניט:
https://youtu.be/Pt-SMAVN898
האגוז הזה מככב בשמירת משקל (עברית):
https://youtu.be/Nu5sm0uc_Cc
אפקט אגוזי ברזיל:
https://youtu.be/ktA9CjbvDRo
ויתרונותיהם התזונתיים:
https://youtu.be/sJ7uZZ7C1B0
מהם הפירות היבשים ומה היה יתרונם בימי קדם?
הפירות היבשים (Dried Fruits) הם תוצאה של טכניקת שימור מזון מעניינת ופופולרית בימי קדם.
בעלי האמצעים בימי קדם נהגו לאכול פירות משומרים שהובאו מרחוק. באותה תקופה הבאת פירות ממרחק כה גדול היא נדירה וקופסאות השימורים נולדו רק במאה ה-19. מכאן שהפירות היבשים עמדו במרכז פירות ארץ הקודש שהיו אז זמינים לגבירים שביהודים.
ייבוש הפירות שימר רבים מהם למשך חודשים ארוכים. מנגד, חודש שבט הוא חודש חורפי ודל יחסית בפירות. הפירות היבשים, אם כן, אפשרו לחוגגים לאכול בחג הזה מגוון גדול של פירות, מעונות השנה השונות.
גם היום, בעידן בו הפירות בדרך כלל בשפע ויש חממות לגידול פירות גם בחורף, רבים נוהגים לאכול פירות יבשים.
את הפירות היבשים לא מסובך לייצר. מניחים אותם לייבוש על משטח אבן כלשהו וכך הם מתייבשים. כל רצפה פנויה או גג של בית יתאימו בתור משטח הייבוש, בתנאי שיהיו גלויים לשמש.
לאחר שהתייבשו, שומרים את הפירות היבשים בארגז עץ או במיכל יבש וכך הם גם נמכרים בחנויות ובשווקים.
הנה הפירות היבשים ואיך הם נוצרים (עברית):
https://youtu.be/HcvJbxl53ms?t=17s
פרסומת לפירות יבשים (עברית):
https://youtu.be/-oxWGjrfAho
הכינו פירות יבשים בבית בעצמכם (עברית):
https://youtu.be/osC7D7ydwEw
חידון לפעוטות לזיהוי פירות יבשים (עברית):
https://youtu.be/JBAKybjJ9u8
לפירות יבשים, חברימוס, יש צד בריאותי (עברית):
https://youtu.be/U4vzqQ_v8is?long=yes
מה מיוחד באגוזי הקשיו?
קשה אולי להאמין אבל אגוזי הקשיו (Cashew) הם למעשה הזרעים של העץ הזה. האגוזים הללו גדלים מחוץ למאראניונס, פירות העץ הטעימים שעליהם גדל הקשיו.
הקשיו הוא מין של עץ ממשפחת האלתיים, שיש לו פרחים. הוא קרוב משפחה של אלת הבטנה המניבה את הפיסטוק. המאראניון, הפרי שעל העץ הזה, הוא עסיסי וטעים ובעל טעם טרופי נהדר. הוא משמש כפיתיון לבעלי חיים, בעוד האגוז, שהוא הזרע, נמצא באופן מפתיע דווקא בחוץ.
לא רבים יודעים שאין לאכול את האגוזים היישר מהעץ. לפני האכילה חייבים לצלות או לטגן את אגוזי הקשיו מהעץ, כי הקליפה שלהם היא רעילה!
כאמור, חוץ מאגוז שהוא הזרע, רובנו לא מכירים את הפרי של הקשיו כי הוא רגיש ומתקלקל במהירות, מה שלא מאפשר יצוא שלו. המקומיים נהנים גם מהמיץ הנהדר שלו וגם מהאלכוהול שהם מתסיסים ממנו. בפנמה נוהגים לבשל אותו, בישול איטי וממושך במים וסוכר. התוצאה היא דייסה מתוקה בצבע חום, שנקראת דולסה דה מאראניון.
עצי הקשיו גדלים לגודל עצום. כבר תועד ובשנות ה-90 אף נכנס לספר השיאים של גינס עץ קשיו, שהיקף הלווה שלו הגיע ל-500 מטרים!
הקשיו התגלה בברזיל, אצל שבטי האינדיאנים. לאינדיאנים היה מנהג לשרוף גלילי עלים מיובשים, כמו סיגריה ולשאוף את העשן להנאתם. משם הוא הובא על ידי הפורטוגזים להודו ומשם לאסיה ולאפריקה. חוקר צרפתי בשם אנדרה תבט הביא זרעים של הצמח לצרפת, גידל אותם והמציא את הטבק. דיפלומט צרפתי בשם ז'אן ניקוט שלח אבקה מהעלים הללו למלכה קתרין דה מדיסיס, כדי להילחם במיגרנות של בנה הנסיך והמציא את החומר שנקרא על שמו - הניקוטין. הטיפול במיגרנות, אגב, הצליח מאד!
מקור השם "קשיו" בשמו הפורטוגזי "קאז'ו" שמבוסס על "אקאג'יו", שמו בשפה העתיקה של שבט אינדיאני בשם טופי. בעברית, אגב, קבעה האקדמיה ללשון עברית ששמו יהיה "תולענה".
בואו לביקור בארץ הקשיו (עברית):
https://youtu.be/g63GqYy-wdU
המאראניונס - הפירות שעליהם גדלים אגוזי הקשיו:
https://youtu.be/1dEtLdq73KQ
כך נראה אגוז הקשיו כשהוא נקטף מהעץ, על פרי המאראניונס ונצלה לאכילה:
https://youtu.be/nL3yu6KqrEI
את הקשיו חייבים לצלות לפני האכילה או השיווק כי הם רעילים:
https://youtu.be/yM-tAkSoVjo
זה עץ אגוזי הקשיו הגדול בעולם:
https://youtu.be/M33vJv8YUmI
ודעו שהקשיו יכול לעצור את הלבנת השיער בשל החוסר במלנין בגוף (עברית):
https://youtu.be/UtxSq3hqqew
מהי הדלעת ואיך היא גדלה?
דְּלַעַת (Pumpkin) היא ירק גדול, מרשים ובעל צורה כמעט מפוסלת. אצלנו נפוצה הדלעת הכתומה, הקלסית, אבל בעולם נמכרים זני דלעות בצבעים שונים.
הדלעת נמנית על משפחת הדלועיים, שכוללת בין השאר את המלון, קישוא, מלפפון ועוד.
בעולם נמכרים זנים מגוונים של דלעות, כמו דלעת גינה, הדלורית הקטנה, דלעת גדולה שיכולה להגיע לממדי ענק ודלעת השדה, הגדלה על האדמה, כמו אבטיחים, מלונים ותפוחי אדמה.
אם בעבר נהגו לאכול אותה ללא בישול, היום הדלעת, עם תכולת הסיבים הגבוהה והמשביעה שבה, משולבת בתבשילים רבים. מוצאים אותה בשלל מאכלים, כולל בתבשילים, קדירות ובמרק הכתום שמככב בשנים האחרונות בכל מטבח כמעט.
#תולדות הדלעת
המקור ההיסטורי הקדום של הדלעת הוא בצפון אמריקה. משערים שכ-2,000 שנה לפני הספירה האינדיאנים החלו לגדל אותה שם, כשהדלעת, נוחה לגידול, משביעה ובריאה, ממלאת תפקיד מרכזי בתזונה שלהם.
האינדיאנים לימדו את הכדאיות שבגידול הדלעת והתירס גם את המתיישבים הראשונים שמגיעים מאירופה אל חופי אמריקה בספינה "מיי פלאואר" ובכך הם הצילו אותם מרעב.
היום מגדלים אותה במדינות רבות. אצלנו גידלו אותה חקלאים ערביים כבר מזמן. כשאתם שומעים על "כפר קרע" דעו שמדובר בכפר בו מגדלים דלעת. זו הסיבה שילדים נהגו לכנות מי שגולח לקרחת בכינוי "קרעה", העברית ראש דלעת.
כך הולכת הדלעת הענקית ותופסת מקום בתרבות האמריקאית, כשהיא מככבת לא רק במטבח, אלא גם בחגים, כמו "ליל כל הקדושים" של האמריקאים, בו תחפושות ודלועים מפוסלים עם נרות בתוכם, שנקראים "ג'ק-או-לנטרן", ממלאים תפקיד מרכזי. קראו עליו בתגית "ליל כל הקדושים".
#דלעת ותזונה
הדלעת היא בריאה. היא כוללת כמות גבוהה של ויטמינים, במיוחד ויטמין A וויטמין C, כמו גם אשלגן, חומצה פולית והיא אפילו מציעה ריכוז גבוה של בטא קרוטן, אותו מרעיב שאנו מכירים ואוהבים מהגזר.
יש לדלעת ערך קלורי נמוך והיא קלה לעיכול, עם תכולת סיבים גבוהה מאוד ומשביעה וכמות נדיבה של נוגדי חמצון. זה הופך אותה למזון בריאות מעולה וגם מקל גם על שמירה וירידה במשקל.
אגב, מכיוון שמרבית החומרים הבריאים נמצאים בדלעת קרוב לקליפה, מומלץ לאכול אותה עם הקליפה.
ואפילו הגרעינים הלבנים, שהם גרעיני דלעת, מומלצים לבריאות, מחיזוק ושיפור הזיכרון ועד לטיפול טבעי נגד תולעים. בנוסף, גרעיני דלעת טובים גם למי שסובלים מאנמיה, מאסטמה ולנשים בהריון או מיניקות.
הנה תיאור גידול הדלעת, שלב אחרי שלב:
https://youtu.be/AB-dfi_0TsQ
מזרע לדלעת בהילוך מהיר:
https://youtu.be/qU7YXMAicK4
מה אנחנו יודעים על ההיסטוריה של הירק המרשים הזה:
https://youtu.be/I3cc2QeSfWw
שיר הדלעות המגולפות בליל כל הקדושים:
https://youtu.be/bw-UiUXIhLk
קטיף הדלעות:
https://youtu.be/kLhOJan5jtc? t=19s
ויתרונות הבריאות של גרעיני הדלעת (עברית):
https://youtu.be/fg__B52Mr4w
הם הפיצוחים הכי אהובים אצלנו. כשרואים משחק כדורגל או כדורסל בטלוויזיה הם כמעט מצרך חובה ויש אנשים רבים שאין אצלם סוף שבוע בלי לפצח גרעינים ובמיוחד את השחורים שבהם הוא לא סופ"ש. אולי סוף.
אז הגרעינים הלבנים הם גרעיני דלעת וגרעיני אבטיח באים מזרעי האבטיח, אבל מאיפה מגיעים הגרעינים השחורים?
הגרעינים השחורים הם גרעיני חמנית. קוטפים אותם בקיץ, בשעה מסוימת מאוד, בה הם נקטפים בקלות. בעבר קטפו אותם בידיים, אבל כיום קוצר אותם הקומביין הענק בשדה החמניות והם ייאגרו בו, עד שיועברו בשקים אל בית הקלייה.
בבית הקליה יקלו את כל סוגי הגרעינים - מהגרעינים השחורים, דרך גרעיני אבטיח וכמובן גרעינים לבנים, שבאים מהדלעת.
בבית הקליה, לאחר מכן, יארזו את הגרעינים האפויים בשקיות והם יישלחו לחנויות.
גרעיני החמנייה הם שהופכים לגרעינים שחורים (עברית):
https://youtu.be/xLCkC0oOFqw
גרעיני חמניה היו תמיד זולים וסיפקו בילוי נחמד והיו מי שהתפרנסו מהם היטב (עברית):
https://youtu.be/zRXRdRvz-3U
שיר שמדגים כמה הגרעינים מרכזיים בהוויה הישראלית (עברית):
https://youtu.be/WdWIFqhhwCs
והגרעינים הם חלק מהפיצוחים שאנו כה אוהבים (עברית):
https://youtu.be/zNfOKCcyK0g
יש טענה שמקורם של אגוזי המלך (Walnuts או Juglans regia) הוא באמריקה הצפונית ובמזרח הקרוב. אבל היסטורית, האגוזים הללו ידועים כבר מהאימפריה הבבלית. שם רק האליטה צרכה את אגוזי המלך, בעוד נאסר על העם לאכול אותם. מעבר על החוק הזה, אגב, היה כרוך בעונש מוות...
גם ביוון העתיקה היה לאגוזי המלך תפקיד משמעותי. הֶרוֹדוֹטוֹס כינה אותם "מזון למוח". כדי להתחתן, היה על גברים ביוון לאגור כמות של אגוזי מלך.
ברפואה העתיקה היה אגוז המלך מרכיב חשוב. הרפואה הפרסית ראתה בו מרכיב הכרחי לחשיבה ובספר רפואה פרסי עתיק נכתב אז ש"אגוז המלך מוח הוא והשמן שיוצא ממנו הוא שכל". גם ברפואה המקראית, היהודית, השתמשו באגוז כנגד רעלים, ארס ונשיכות של בעלי חיים. אגוזים שימשו לסילוק תולעי מעיים ולטיפול בנמק ובדלקות פנימיות.
רופאים קדומים, כמו היפוקרטס היווני ואבן סינא השתמשו במגוון חלקי עץ האגוז לטיפול במחלות. אגוז המלך שימש גם רופאים יהודיים, במאה ה-6 לספירה. בתקופת אסף הרופא, נודעו עלי האגוזים בין היתר כמפסיקי דימום. אגוזים שימשו אז להרחקת זבובים ויתושים, שלא סובלים את ריחם.
גם בימי הביניים השתמשו בחלקי האגוז בחנויות של מוכרי תרופות, בעיקר לצורכי הרחקה של תולעי מעיים ולטיפול במחלות פנימיות.
גם בהומיאופתיה המודרנית עושים שימוש בחלקי אגוזי המלך ובימינו משמש האגוז והשמן שלו לחיזוק הגוף, לחיזוק השיער ולשיפור מראה הפנים. לכך מצטרפות עדויות על היתרונות של צריכה יומיומית של אגוזי מלך ספורים שכאלה.
עצי האגוז גדלים במשך עד 200 שנה ומניבים פירות במשך עד 150 שנה. נראה ששווה לבחון אכילה של יותר מהם, לבריאות טובה יותר!
הנה תרומת אגוזי המלך לגוף:
https://youtu.be/TfA-xOKckSs
על הצד הבריאותי של אגוזי המלך (עברית):
https://youtu.be/Q-ZZyoH5fSk
וכך שוברים אותם ללא מפצח אגוזים:
https://youtu.be/sMnSMEPxveE
הפיסטוק (Pistachio) הוא אגוז טעים למדי שנחשב לאחד הפיצוחים הטעימים והבריאים שיש.
הפיסטוקים הם פירותיו של עץ הפיסטצ'יה. אמנם נהוג לאכול אותו לאחר קלייה והמלחה, אך רבים אוהבים לאכול פיסטוקים טבעיים לחלוטין.
הפיסטוק הוא אגוז מזין במיוחד. ב-100 גרם פיסטוקים יש כ-560 קלוריות והעובדה שאינו מכיל קלוריות רבות, היא שהופכת אותו כל כך מומלץ לדיאטה ולירידה במשקל, באכילה קבועה של פיסטוקים.
הוא גם מקור מעולה לחלבונים, שומנים בריאים, סיבים תזונתיים ומלא בנוגדי חמצון. הפיסטוק בריא ללב, עשיר בחומרים מזינים, טוב לאיזון הסוכר בדם, מועיל לבריאות המעיים ונמצא שהוא אפילו יכול להפחית את הסיכון לחלות בסרטן.
בארץ זכה הפיסטוק לשם "פיסטוק חלבי", בזכות העובדה שאחד המקומות העיקריים בהם מגדלים אותו הוא העיר חלב שבסוריה. מעבר לחלב הסורית, עצי הפיסטוק גדלים בעוד אזורים הרריים באזור ובעיקר בארצות כמו איראן, אפגניסטן וטורקמניסטן.
מהעץ ועד הפה - כך מגדלים ומשווקים את הפיסטוק:
https://youtu.be/yrIKzKbz73Y
ההנאה מגידול המעדן הפיצוחי:
https://youtu.be/E-NGGI_RiV0
הוא בריאותי:
https://youtu.be/BiA9XJ8rQc0
על מגדלים ומוכרים את הפיסטוקים
https://youtu.be/0j3iA8wO_ZQ
וחלב פיסטוקים הבריא מאוד:
https://youtu.be/NOcBScDinNY
בוטנים (Peanuts), או אגוזי האדמה, הם זרעיו האכילים של צמח שנקרא ארכיס תת-קרקעי (Arachis hypogaea).
את הבוטנים מגדלים בארצות עם אקלים חם למדי. הם גדלים מתחת לאדמה, בתוככי תרמיל עצי, כשבתוך כל תרמיל גדל לרוב זוג זרעים. אגב, אם זה נראה לכם מדהים אז פשוט נסו להיזכר בתרמילי קטניות אחרות, כמו השעועית והאפונה. הם הרי מגדלים גם רביעיות וחמישיות של זרעים בתוך תרמיל אחד.
על אף שמו האגוזי, הבוטן אינו אגוז כלל אלא דווקא קטנית. אך בערכו התזונתי הוא בכל זאת דומה לאגוז, עם מחציתו שומן ורבעו חלבון.
הבוטנים, שבערבית נקראים "פיסטוק סודני", הם גם מהאלרגנים הגדולים והמסוכנים במיוחד, שעלולים לגרום למוות למי שסובלים מאלרגיה להם.
יש חטיף פופולרי של בוטנים עם ציפוי אפוי מקמח ותבלינים המכונה "בוטנים אמריקאיים". קראו עליו בתגית "בוטנים אמריקאיים".
#תולדות הבוטנים
בניגוד למה שרבים חושבים, מקורו של הבוטן הוא לא בארצות הברית או אמריקה הצפונית אלא בדרומה של היבשת. יש אפילו מקורות שמדייקים את מוצאם של הבוטנים ספציפית בברזיל.
אגב "בוטנים", השם המקובל לאגוזי האדמה, ניתן להם ככל הנראה בטעות. הסיבה לכך הייתה שבמקור שימש השם הזה לציון פריה של האלה האמיתית, או אלת הבטנה - שמו של צמח הפיסטוק.
בהמשך ההיסטוריה ועם השנים הובאו הבוטנים לאינדיאנים של צפון אמריקה. משם הדרך של הצמח הייתה קצרה אל המתיישבים החדשים והעולם החדש, אם תרצו אל הלבנים של אמריקה.
#אכילת בוטנים ותזונה
לבוטנים ערך קלורי גבוה. ב-100 גרם של בוטנים טבעיים יש 567 קלוריות.
שווה לאכול כמויות מתונות של בוטנים, שכן הם מהווים מקור מצוין לחלבון, לסיבים ולמגוון של מינרלים וויטמינים חשובים.
נשנוש של בוטנים הוא בריא למדי, כל עוד אינכם אלרגים אליו ולא אוכלים יותר מדי מהם. קראו על האלרגיה הזו בתגית "אלרגיה".
כך קולים בוטנים (עברית):
https://youtu.be/1Ofv8taIkzE
כך קוצרים אותם:
https://youtu.be/HgfHTo9yUmo
יש כאלה שמפצחים אותם בכיף:
https://youtu.be/xcgW3s-NBBI
פיצוחים
השקדים (Almonds) הם מהפיצוחים האהובים ביותר. מוקף בבית גלעין שעיר, נמצא הזרע, שאותו אנו אוכלים בתור שקד.
את הפרי הצעיר יש האוכלים בשלמותו, בשלב הראשוני בו יש לו קליפה שעדיין לא התקשחה.
שָׁקֵד מָצוּי הוא שמו של העץ שעליו גדלים השקדים, בתור הפרי. זהו עץ קטן, שגובהו לא עולה בדרך כלל על 3-4 מטרים.
את עץ השקד נוהגים לכנות גם "שקדייה" ואנו בישראל שרים עליו כבר מגיל הגן את "השקדייה פורחת", שירו של ישראל דושמן.
#תִּרבות השקד
בזכות היכולת לגדל שקדים טובים מזרעים, בלי צורך בטכניקת ההרכבה, השקד הוא אחד מעצי הפרי המתורבתים הקדומים ביותר. למעשה, שקדי בר שגודלו על ידי חקלאים קדומים היו הבסיס לתירבות השקדים באזור ארמניה, מערב אזרבייג'ן ואיראן.
מאזור זה של העולם הופץ העץ המתורבת, עוד בימי קדם, לאורך חופי הים התיכון ומהם אל צפון אפריקה ודרום אירופה. בעת החדשה הוא הרחיק עוד יותר - לאזורים רבים ורחוקים של העולם, כמו קליפורניה בארה"ב ואוסטרליה.
את תחילת תִּרבות השקדים סימנה ברירת וטיפוח הסוג המתוק של השקד, מבין הסוגים המרים שבטבע. ואכן, לזן התרבותי של השקד יש טעם מתוק יחסית וזרעי השקד מצטיינים גם בערך תזונתי רב הנובע מלא מעט שומן, חלבון, ויטמינים ומינרלים.
הזרעים של שקדי הבר,לעומת זאת, הם מרים ואף רעילים. הסיבה היא שהם מכילים אמיגדאלין, המתפרק לרעל הציאניד המסוכן. משום כך אין לאכול הרבה שקדים מרים.
הנה חקלאות השקדים (מתורגם):
https://youtu.be/QxgaiCepSwE
יש הופכים שקדים לשתילים לגינה:
https://youtu.be/ttmI-8Y0NvU
כך מגדלים שקדים וקוטפים אותם:
https://youtu.be/PFwYZqx3dAk
אגוזי ברזיל (Brazil nuts) הם אגוזים שגדלים על מין של עץ דרום אמריקאי שגדל ביערות הגשם שעל גדות האמזונס, בעיקר בסמוך לנהרות האורינוקו והריו נגרו.
בניגוד לשמו ועל אף שיערות אלה נמצאים גם בשטח ברזיל (בנוסף למזרח קולומביה, ונצואלה ופרו), היצואנית העיקרית של אגוזי ברזיל היא דווקא בוליביה.
בגובה שמגיע ל-45 מטרים ועם קוטר גזעו שמגיע ל-2 מטר, מדובר באחד העצים הגדולים ביער האמזונס. אורך חייו יכול להגיע ל-500 שנים. מה שעוד מעניין בוטנית, הוא ש"אגוזי ברזיל" הם אינם אגוזים וגם לא שקדים, אלא זרעיו של העץ.
המעניין כאן הוא שבשנת 1958 מצאו לראשונה שמסיבה לא ברורה פולטים אגוזי ברזיל קרינה רדיואקטיבית, שהמינון שלה הוא של עד 0.25 מידת בקרל לגרם, מה שנחשב גבוה פי אלף ממינוני הקרינה שנפלטים מפירות או מזונות אחרים.
לדברי החוקרים הסיבה לקרינה הזו היא ריכוזים זעומים של רדיום. ועדיין המינונים הללו אינם מסוכנים ואפילו לא משמעותיים, ביחס למינוני קרינת הרקע שאליהם אנו נחשפים ביום יום שלנו.
אגוז הברזיל כשהוא גדל ונקטף מהעץ:
https://youtu.be/Gc9A8LKvPRk
חוקר בוחן עם קונים בשוק בריטי את הקרינה הזכירה באגוזי ברזיל אל מול קרינה בשלל דברים נפוצים כמו גלאי עשן או אבן גרניט:
https://youtu.be/Pt-SMAVN898
האגוז הזה מככב בשמירת משקל (עברית):
https://youtu.be/Nu5sm0uc_Cc
אפקט אגוזי ברזיל:
https://youtu.be/ktA9CjbvDRo
ויתרונותיהם התזונתיים:
https://youtu.be/sJ7uZZ7C1B0
הפירות היבשים (Dried Fruits) הם תוצאה של טכניקת שימור מזון מעניינת ופופולרית בימי קדם.
בעלי האמצעים בימי קדם נהגו לאכול פירות משומרים שהובאו מרחוק. באותה תקופה הבאת פירות ממרחק כה גדול היא נדירה וקופסאות השימורים נולדו רק במאה ה-19. מכאן שהפירות היבשים עמדו במרכז פירות ארץ הקודש שהיו אז זמינים לגבירים שביהודים.
ייבוש הפירות שימר רבים מהם למשך חודשים ארוכים. מנגד, חודש שבט הוא חודש חורפי ודל יחסית בפירות. הפירות היבשים, אם כן, אפשרו לחוגגים לאכול בחג הזה מגוון גדול של פירות, מעונות השנה השונות.
גם היום, בעידן בו הפירות בדרך כלל בשפע ויש חממות לגידול פירות גם בחורף, רבים נוהגים לאכול פירות יבשים.
את הפירות היבשים לא מסובך לייצר. מניחים אותם לייבוש על משטח אבן כלשהו וכך הם מתייבשים. כל רצפה פנויה או גג של בית יתאימו בתור משטח הייבוש, בתנאי שיהיו גלויים לשמש.
לאחר שהתייבשו, שומרים את הפירות היבשים בארגז עץ או במיכל יבש וכך הם גם נמכרים בחנויות ובשווקים.
הנה הפירות היבשים ואיך הם נוצרים (עברית):
https://youtu.be/HcvJbxl53ms?t=17s
פרסומת לפירות יבשים (עברית):
https://youtu.be/-oxWGjrfAho
הכינו פירות יבשים בבית בעצמכם (עברית):
https://youtu.be/osC7D7ydwEw
חידון לפעוטות לזיהוי פירות יבשים (עברית):
https://youtu.be/JBAKybjJ9u8
לפירות יבשים, חברימוס, יש צד בריאותי (עברית):
https://youtu.be/U4vzqQ_v8is?long=yes
קשה אולי להאמין אבל אגוזי הקשיו (Cashew) הם למעשה הזרעים של העץ הזה. האגוזים הללו גדלים מחוץ למאראניונס, פירות העץ הטעימים שעליהם גדל הקשיו.
הקשיו הוא מין של עץ ממשפחת האלתיים, שיש לו פרחים. הוא קרוב משפחה של אלת הבטנה המניבה את הפיסטוק. המאראניון, הפרי שעל העץ הזה, הוא עסיסי וטעים ובעל טעם טרופי נהדר. הוא משמש כפיתיון לבעלי חיים, בעוד האגוז, שהוא הזרע, נמצא באופן מפתיע דווקא בחוץ.
לא רבים יודעים שאין לאכול את האגוזים היישר מהעץ. לפני האכילה חייבים לצלות או לטגן את אגוזי הקשיו מהעץ, כי הקליפה שלהם היא רעילה!
כאמור, חוץ מאגוז שהוא הזרע, רובנו לא מכירים את הפרי של הקשיו כי הוא רגיש ומתקלקל במהירות, מה שלא מאפשר יצוא שלו. המקומיים נהנים גם מהמיץ הנהדר שלו וגם מהאלכוהול שהם מתסיסים ממנו. בפנמה נוהגים לבשל אותו, בישול איטי וממושך במים וסוכר. התוצאה היא דייסה מתוקה בצבע חום, שנקראת דולסה דה מאראניון.
עצי הקשיו גדלים לגודל עצום. כבר תועד ובשנות ה-90 אף נכנס לספר השיאים של גינס עץ קשיו, שהיקף הלווה שלו הגיע ל-500 מטרים!
הקשיו התגלה בברזיל, אצל שבטי האינדיאנים. לאינדיאנים היה מנהג לשרוף גלילי עלים מיובשים, כמו סיגריה ולשאוף את העשן להנאתם. משם הוא הובא על ידי הפורטוגזים להודו ומשם לאסיה ולאפריקה. חוקר צרפתי בשם אנדרה תבט הביא זרעים של הצמח לצרפת, גידל אותם והמציא את הטבק. דיפלומט צרפתי בשם ז'אן ניקוט שלח אבקה מהעלים הללו למלכה קתרין דה מדיסיס, כדי להילחם במיגרנות של בנה הנסיך והמציא את החומר שנקרא על שמו - הניקוטין. הטיפול במיגרנות, אגב, הצליח מאד!
מקור השם "קשיו" בשמו הפורטוגזי "קאז'ו" שמבוסס על "אקאג'יו", שמו בשפה העתיקה של שבט אינדיאני בשם טופי. בעברית, אגב, קבעה האקדמיה ללשון עברית ששמו יהיה "תולענה".
בואו לביקור בארץ הקשיו (עברית):
https://youtu.be/g63GqYy-wdU
המאראניונס - הפירות שעליהם גדלים אגוזי הקשיו:
https://youtu.be/1dEtLdq73KQ
כך נראה אגוז הקשיו כשהוא נקטף מהעץ, על פרי המאראניונס ונצלה לאכילה:
https://youtu.be/nL3yu6KqrEI
את הקשיו חייבים לצלות לפני האכילה או השיווק כי הם רעילים:
https://youtu.be/yM-tAkSoVjo
זה עץ אגוזי הקשיו הגדול בעולם:
https://youtu.be/M33vJv8YUmI
ודעו שהקשיו יכול לעצור את הלבנת השיער בשל החוסר במלנין בגוף (עברית):
https://youtu.be/UtxSq3hqqew
דְּלַעַת (Pumpkin) היא ירק גדול, מרשים ובעל צורה כמעט מפוסלת. אצלנו נפוצה הדלעת הכתומה, הקלסית, אבל בעולם נמכרים זני דלעות בצבעים שונים.
הדלעת נמנית על משפחת הדלועיים, שכוללת בין השאר את המלון, קישוא, מלפפון ועוד.
בעולם נמכרים זנים מגוונים של דלעות, כמו דלעת גינה, הדלורית הקטנה, דלעת גדולה שיכולה להגיע לממדי ענק ודלעת השדה, הגדלה על האדמה, כמו אבטיחים, מלונים ותפוחי אדמה.
אם בעבר נהגו לאכול אותה ללא בישול, היום הדלעת, עם תכולת הסיבים הגבוהה והמשביעה שבה, משולבת בתבשילים רבים. מוצאים אותה בשלל מאכלים, כולל בתבשילים, קדירות ובמרק הכתום שמככב בשנים האחרונות בכל מטבח כמעט.
#תולדות הדלעת
המקור ההיסטורי הקדום של הדלעת הוא בצפון אמריקה. משערים שכ-2,000 שנה לפני הספירה האינדיאנים החלו לגדל אותה שם, כשהדלעת, נוחה לגידול, משביעה ובריאה, ממלאת תפקיד מרכזי בתזונה שלהם.
האינדיאנים לימדו את הכדאיות שבגידול הדלעת והתירס גם את המתיישבים הראשונים שמגיעים מאירופה אל חופי אמריקה בספינה "מיי פלאואר" ובכך הם הצילו אותם מרעב.
היום מגדלים אותה במדינות רבות. אצלנו גידלו אותה חקלאים ערביים כבר מזמן. כשאתם שומעים על "כפר קרע" דעו שמדובר בכפר בו מגדלים דלעת. זו הסיבה שילדים נהגו לכנות מי שגולח לקרחת בכינוי "קרעה", העברית ראש דלעת.
כך הולכת הדלעת הענקית ותופסת מקום בתרבות האמריקאית, כשהיא מככבת לא רק במטבח, אלא גם בחגים, כמו "ליל כל הקדושים" של האמריקאים, בו תחפושות ודלועים מפוסלים עם נרות בתוכם, שנקראים "ג'ק-או-לנטרן", ממלאים תפקיד מרכזי. קראו עליו בתגית "ליל כל הקדושים".
#דלעת ותזונה
הדלעת היא בריאה. היא כוללת כמות גבוהה של ויטמינים, במיוחד ויטמין A וויטמין C, כמו גם אשלגן, חומצה פולית והיא אפילו מציעה ריכוז גבוה של בטא קרוטן, אותו מרעיב שאנו מכירים ואוהבים מהגזר.
יש לדלעת ערך קלורי נמוך והיא קלה לעיכול, עם תכולת סיבים גבוהה מאוד ומשביעה וכמות נדיבה של נוגדי חמצון. זה הופך אותה למזון בריאות מעולה וגם מקל גם על שמירה וירידה במשקל.
אגב, מכיוון שמרבית החומרים הבריאים נמצאים בדלעת קרוב לקליפה, מומלץ לאכול אותה עם הקליפה.
ואפילו הגרעינים הלבנים, שהם גרעיני דלעת, מומלצים לבריאות, מחיזוק ושיפור הזיכרון ועד לטיפול טבעי נגד תולעים. בנוסף, גרעיני דלעת טובים גם למי שסובלים מאנמיה, מאסטמה ולנשים בהריון או מיניקות.
הנה תיאור גידול הדלעת, שלב אחרי שלב:
https://youtu.be/AB-dfi_0TsQ
מזרע לדלעת בהילוך מהיר:
https://youtu.be/qU7YXMAicK4
מה אנחנו יודעים על ההיסטוריה של הירק המרשים הזה:
https://youtu.be/I3cc2QeSfWw
שיר הדלעות המגולפות בליל כל הקדושים:
https://youtu.be/bw-UiUXIhLk
קטיף הדלעות:
https://youtu.be/kLhOJan5jtc? t=19s
ויתרונות הבריאות של גרעיני הדלעת (עברית):
https://youtu.be/fg__B52Mr4w
איך נולד הקרט כיחידת מידה מגרעיני חרוב?
החרוב (Carob) הוא אחד המאכלים העתיקים והמוזכרים ביותר בימי קדם.
רובנו פוגשים אותו בצלחת פירות הארץ של ט"ו בשבט. איכשהו המיתוג שלו אינו להיט, אם לשפוט מכך שכמעט תמיד הוא יהיה הפרי שיוותר בה אחרון.
גודלם האחיד של גרעיני החרוב, שאינם אכילים, הפך אותם ליחידת משקל בעלת שימוש ייחודי. במשקל של כ-2 גרם לכל אחד מהם, הם קיבלו את הכינוי "קראט" ושימשו לשקילת זהב ויהלומים. עד היום מודדים תכשיטים ומתכות יקרות ביחידת המידה קראט.
ובימי קדם אכן לא פעם כונו ה"מעות", המטבעות הפשוטים ביותר, במילה "חרובין".
מקור שמו של החרוב לא ברור. אולי הוא נקרא חרוב על שום הדמיון לחרב, או משום היותו יבש וחרב.
#תזונתית
בכל שנה, עם בוא הסתיו, פורחים עצי החרוב. פירות החרוב מבשילים רק כשהוא על העץ, מה שאומר שלא כדאי לקטוף מהם כשהם עדיין בוסר. הפירות מבשילים למשך חודשים רבים ובסתיו שלאחר מכן הם נעשים כהים ומתוקים.
פעם, בעידן שלפני החטיפים המסחריים, נהגו הילדים למצוץ מהחרובים את המתוק שבהם.
את החרובים כמעט ולא תמצאו בשווקים ובחנויות שאינן חנויות טבע. אוהביהם מחפשים את עצי החרוב המשמשים כהצללה בגנים ובחורשות ואוספים מהם למשך שנה שלמה.
עליית המטבח הטבעוני בעולם המודרני גילתה לטבעונים את החרוב ומוצריו. כמו שמכינים סילאן מהתמרים, כך מייצרים גם את דבש החרובים המתוק והסמיך כל כך. במטבחים רבים משמש הדבש הטעים הזה כממתיק למאפים שונים ולעוגות.
הטבעונות אוהבת את החרוב גם כתחליף טבעי למעדנים שונים. עבור רבים מחליף את השוקולד הרגיל שוקולד החרובים הטעים והמזין, שאותו מורחים על הלחם. מחרובים מייצרים כיום גם תחליפי קקאו לעוגות.
#תולדות החרוב
את החרוב מגדלים בני האדם מעל 4,000 שנה. איכשהו הוא הצליח להתחבב על האדם.
אף שמוצאו מהאזור שלנו, במקרא החרוב לא מוזכר. בימי המשנה והתלמוד לעומת זאת, הוא רווח יותר ומוזכר לא מעט.
מסופר על רבי שמעון בר יוחאי ובנו ששרדו שנים רבות מחרובים ומים, עת הסתתרו מהרומאים במערה בגליל.
בעת העתיקה נודע שמם של החרוב ומוצריו שנוצרו אז בארץ ישראל והם נמכרו למצרים וליוון. החרובים מישראל הגיעו אז עד לצפון אפריקה.
באותם ימים החזיקו הנוודים חרובים כחטיף מתוק ומזין. גם צליינים יוונים וקפריסאים נהגו לשאת את החרובים בכיסיהם כצידה לדרך.
כיום החרוב נפוץ ברחבי הארצות שעל חופי הים התיכון, גם כעצי בר וגם כגידול חקלאי.
אם חייבים - אפשר להתקיים מחרובים בלבד. ואכן, גם אם בעבר הוא נחשב למאכל עניים, כיום הוא סוג של סופר פוד, מזון-על של ממש. זאת בזכות הערכים התזונתיים שלו וטעמו.
הנה ליקוט החרובים (עברית):
https://youtu.be/xA80D4vAOlk
מטעי חרובים באוסטרליה:
https://youtu.be/nFcpStnOm4A
קציר החרובים:
https://youtu.be/8tGJ2ZJ3_KY
כך מייצרים סירופ חרובים:
https://youtu.be/-KVcz_iFuZY
והכנת משקה חרובים (עברית):
https://youtu.be/HOfE5M8E5Ng
החרוב (Carob) הוא אחד המאכלים העתיקים והמוזכרים ביותר בימי קדם.
רובנו פוגשים אותו בצלחת פירות הארץ של ט"ו בשבט. איכשהו המיתוג שלו אינו להיט, אם לשפוט מכך שכמעט תמיד הוא יהיה הפרי שיוותר בה אחרון.
גודלם האחיד של גרעיני החרוב, שאינם אכילים, הפך אותם ליחידת משקל בעלת שימוש ייחודי. במשקל של כ-2 גרם לכל אחד מהם, הם קיבלו את הכינוי "קראט" ושימשו לשקילת זהב ויהלומים. עד היום מודדים תכשיטים ומתכות יקרות ביחידת המידה קראט.
ובימי קדם אכן לא פעם כונו ה"מעות", המטבעות הפשוטים ביותר, במילה "חרובין".
מקור שמו של החרוב לא ברור. אולי הוא נקרא חרוב על שום הדמיון לחרב, או משום היותו יבש וחרב.
#תזונתית
בכל שנה, עם בוא הסתיו, פורחים עצי החרוב. פירות החרוב מבשילים רק כשהוא על העץ, מה שאומר שלא כדאי לקטוף מהם כשהם עדיין בוסר. הפירות מבשילים למשך חודשים רבים ובסתיו שלאחר מכן הם נעשים כהים ומתוקים.
פעם, בעידן שלפני החטיפים המסחריים, נהגו הילדים למצוץ מהחרובים את המתוק שבהם.
את החרובים כמעט ולא תמצאו בשווקים ובחנויות שאינן חנויות טבע. אוהביהם מחפשים את עצי החרוב המשמשים כהצללה בגנים ובחורשות ואוספים מהם למשך שנה שלמה.
עליית המטבח הטבעוני בעולם המודרני גילתה לטבעונים את החרוב ומוצריו. כמו שמכינים סילאן מהתמרים, כך מייצרים גם את דבש החרובים המתוק והסמיך כל כך. במטבחים רבים משמש הדבש הטעים הזה כממתיק למאפים שונים ולעוגות.
הטבעונות אוהבת את החרוב גם כתחליף טבעי למעדנים שונים. עבור רבים מחליף את השוקולד הרגיל שוקולד החרובים הטעים והמזין, שאותו מורחים על הלחם. מחרובים מייצרים כיום גם תחליפי קקאו לעוגות.
#תולדות החרוב
את החרוב מגדלים בני האדם מעל 4,000 שנה. איכשהו הוא הצליח להתחבב על האדם.
אף שמוצאו מהאזור שלנו, במקרא החרוב לא מוזכר. בימי המשנה והתלמוד לעומת זאת, הוא רווח יותר ומוזכר לא מעט.
מסופר על רבי שמעון בר יוחאי ובנו ששרדו שנים רבות מחרובים ומים, עת הסתתרו מהרומאים במערה בגליל.
בעת העתיקה נודע שמם של החרוב ומוצריו שנוצרו אז בארץ ישראל והם נמכרו למצרים וליוון. החרובים מישראל הגיעו אז עד לצפון אפריקה.
באותם ימים החזיקו הנוודים חרובים כחטיף מתוק ומזין. גם צליינים יוונים וקפריסאים נהגו לשאת את החרובים בכיסיהם כצידה לדרך.
כיום החרוב נפוץ ברחבי הארצות שעל חופי הים התיכון, גם כעצי בר וגם כגידול חקלאי.
אם חייבים - אפשר להתקיים מחרובים בלבד. ואכן, גם אם בעבר הוא נחשב למאכל עניים, כיום הוא סוג של סופר פוד, מזון-על של ממש. זאת בזכות הערכים התזונתיים שלו וטעמו.
הנה ליקוט החרובים (עברית):
https://youtu.be/xA80D4vAOlk
מטעי חרובים באוסטרליה:
https://youtu.be/nFcpStnOm4A
קציר החרובים:
https://youtu.be/8tGJ2ZJ3_KY
כך מייצרים סירופ חרובים:
https://youtu.be/-KVcz_iFuZY
והכנת משקה חרובים (עברית):
https://youtu.be/HOfE5M8E5Ng
