לא פעם רואים בטלוויזיה מישהו שוכב שמתפתל בכאבים ברחוב, שנפגע בתאונה, נשדד או הוכה ואיש לא עוזר לו. מדוע עוברים המוני אנשים על פניו ואיש לא נחלץ לעזרה? האם לא איכפת לאנשים?

התשובה היא מעניינת ומוגדרת בפסיכולוגיה כ”אפקט הצופה מהצד” (Bystander Effect). זהו מעין פרדוקס שמסביר שככל שיהיו אנשים רבים יותר מסביב לאדם במצוקה, קטן הסיכוי שמישהו יסייע לו. מפתיע שככל שאדם מוקף ביותר אנשים, הוא פחות רואה את עצמו אחראי או מתאים לעזור. בפסיכולוגיה חברתית זה נקרא "פיזור אחריות”, שאדם הנמצא בחברת אנשים נוספים, יפזר את האחריות שלו בין כולם ויצפה שאדם אחר יסייע במצוקת האחר.

על פי אפקט “הצופה מהצד", רק אם ברור לחלוטין שאיש אינו מושיט עזרה, יתגייס מישהו כדי לעזור. מה שמדהים הוא שאחרי שהראשון יסייע, יבואו אנשים נוספים ויצטרפו. עכשיו הם בקבוצה חדשה - אלה שעוזרים.


הנה אפקט העומד מנגד:

https://youtu.be/OSsPfbup0ac


בני נוער שאומרים מה יעשו, אך עושים משהו אחר:

https://youtu.be/vB_L8rGMiZ4?t=14s


האפקט כשילד במצוקה:

https://youtu.be/KIvGIwLcIuw?t=28s


ילדה שמאות אנשים עוברים על פניה ולא מסייעים:

https://youtu.be/R5aIpUVAwZs


וסיפור "השומרוני הטוב" בוויטראז'ים הנפלאים של קתדרלת שארטר בצרפת:

https://youtu.be/c-Z1www4QLg

ניסוי הכלא של סטנפורד (Stanford prison experiment) הוא אחד מהניסויים הידועים והקשים בתולדות המחקר המדעי בפסיכולוגיה. הניסוי נעשה על ידי פרופסור פיליפ זימבארדו, פסיכולוג חברתי ידוע שביקש לבחון כיצד משפיעים חוקים על ההתנהגות האנושית.

בניסוי, שאפשר לראשונה הצצה מקרוב אל הנפש האנושית האפלה, הראה החוקר עד כמה הכוח משחית. הוא הוכיח שבנסיבות מסוימות, יכולים גם אנשים רגילים ונורמטיביים לעשות מעשים נוראים.

לשם הניסוי נבנה כלא במרתפי האוניברסיטה. הסטודנטים שהתנדבו להשתתף בניסוי חולקו לשומרים ולאסירים. בתחילת הניסוי נעצרו הסטודנטים שנבחרו להיות אסירים על ידי ה"שוטרים" שבניסוי. הם נכלאו בכלא הניסוי, שבו שימש החוקר עצמו כ"מנהל הכלא".

בתוך זמן לא ארוך החלו מי שנבחרו כשומרים להפגין התנהגות אכזרית ואפילו סדיסטית, כמו גם התעללות מילולית ושליטה מוחלטת בהם. האסירים מצידם החלו להסתגר, לתפוס את עצמם כנחותים ולהפגין סימני דיכאון ומצוקה רגשית.

לאחר חמישה ימים הופסק הניסוי, כשהחוקר זימבארדו ראה שאולי הגזים. הוא נוכח שהתפקיד עלול לגרום לאנשים נורמטיביים (רגילים), להתנהג על פי תפקידם ואפילו לנהוג בצורה סדיסטית.

ממצאי הניסוי הביאו לכך שהחוקר זימבארדו הוזמן בשנת 2004 להעיד ולהגן על סוהר אמריקאי, שהועמד לדין על התנהגותו כלפי אסירים עיראקיים בכלא "אבו-גרייב".


הנה סיפור הניסוי בכלא של אוניברסיטת סטנפורד (מתורגם):

https://youtu.be/VVZAxSjKK3g


פרופסור זימברדו מציג את מקום הניסוי למבקרים:

http://youtu.be/RKW_MzREPp4


וסיפור הניסוי באנגלית:

http://youtu.be/t8vVjDkyH3Q

"פיגמליון בכיתה" Pygmalion הוא שמו של ניסוי מפורסם בחינוך, שהתבצע בשיתוף פעולה עם מנהלי בתי ספר יסודיים, על תלמידי כיתות ד'.

הניסוי ניסה לבחון מימוש מעשי של אפקט פיגמליון (Pygmalion effect), בשמו המדעי "אפקט ציפיית המורה" (teacher-expectancy effect). השם הראשון מבוסס על סיפור פיגמליון המפורסם - ראו בתגית "אפקט פיגמליון".

הניסוי התקיים בשנת 1968, כשצמד חוקרים רוזנטל וג'ייקובסון ביצעו מבחן אינטיליגנציה לתלמידי כיתה ו' ולכאורה זיהה תלמידים ש"פורחים מאוחר". כלומר תלמידים שבתחילת הדרך אולי מפגרים אינטלקטואלית לעומת חבריהם, אך עד סוף הלימודים עשויים להצליח ולסגור את הפער מול חבריהם.

החוקרים החל בכך ששלפו רשימה אקראית של תלמידים שהגדירו כ"פורחים מאוחרים", למרות שלא הייתה כלל הבחנה ביניהם לבין האחרים.

נדגיש שוב - היה דבר במשותף לא היה לתלמידים שנבחרו אקראית ברשימה ומרביתם לא היו מחוננים.

בתחילת השנה קיבלה כל מורה רשימה של תלמידים כאלו בכיתותיה. מכאן ובמהלך השנה התלמידים הללו קיבלו מהמורה חיזוקים ועידוד על החשיבה שלהם, על תשובותיהם ה"נכונות" או המוצלחות, ללא שום קשר לאמת.

בתום שנת הלימודים התברר אכן שמי שהיו ברשימה, כלומר מי שהוגדרו כ"פורחים מאוחרים" אכן התקדמו יותר מתלמידים אחרים והשיגו במהלך השנה הישגים גבוהים יותר מהתלמידים שלא קיבלו חיזוקים והערכה מתמדת של המורים ליכולותיהם.

המורות, אגב, מי שהיללו את התלמידים הללו במהלך השנה, התקשו להאמין שהתלמידים שקיבלו בתחילת השנה ברשימת ה"פורחים מאוחרים", כלל אינם מחוננים.

מניסוי זה פיתחו רוזנטל וחבריו את הרעיון של אפקט פיגמליון בכיתה. תופעה שמסבירה כיצד ציפיות של מורים על תלמידים יכולות לשפר את ביצועיהם. האפקט מתבטא בשיפור בלימודים שחל בתלמיד, תודות לתמיכה רגשית, משוב, אתגרים קשים יותר והזדמנויות להצלחה שנותן לו המורה.

הניסוי והמחקר כולו, שזכה לשם "פיגמליון בכיתה", שינה את התפיסה החברתית על השפעת הציפיות המורחבת בהוראה. החוקרים רוזנטל וג'ייקובסון קיבלו חיזוקים ברחבי העולם על תרומתם המשמעותית באמצעותו - לחיבור שבין פסיכולוגיה וחינוך.

בנוסף, המחקר חשף שדעה קדומה של מורה על תלמיד יכולה לחולל שינוי וליצור תפיסת מציאות שגויה. על בסיס המחקר פרסם רוזנטל את ספרו המפורסם על "אפקט פיגמליון בחדר הכיתה" ובו ניסיון לאבחן את הגורמים להצלחה בלימודים, מתוך ציפיות המורה.

אנו נזכור ממנו שמורים מעצבים, במיוחד בבית ספר יסודי אבל לא רק, את התפיסה העצמית של תלמידיהם ואת האמונה בעצמם. "אפקט פיגמליון" הוא משמעותי, שכן הוא מדגים כיצד נבואה מגשימה את עצמה בכיתה ואיך תלמידים עונים בדרך כלל על ציפיות המורה.


#מחקר המשכי
שלל מחקרים הראו שהאפקט קיים ולא רק בחינוך. הוכחו למשל השפעות של דעות קדומות בקרב מורים, בעניינים כמו מוצא עדתי, מגדר, מעמד חברתי או אפילו לגבי תלמידים ממשפחה דתית. מחקרים אחרים לימדו על משתנים נוספים שיכולים לגרום להטיה באמונות המורים לגבי סיכויי ההצלחה של תלמידיהם.

הסתבר עם הזמן שהאפקט נפוץ גם במסגרות ארגוניות ויכול להגביר את האפקטיביות של עובדים, ספורטאים ועוד.


הנה סרטון על ניסוי פיגמליון בכיתה ופיגמליון אפקט:

https://youtu.be/vTyvv6VnfcI


סרטון אנימציה שמתאר את הניסוי החינוכי:

https://youtu.be/vJymYT_AkIc


וההשראה - סיפור פיגמליון היווני:

https://youtu.be/fSj8wQ0AD8s

בשנות ה-60 התגלתה לעולם המערבי תופעה של הערצה מדהימה שהפסיכולוגים כינו "פסיכוזת המונים" והתקשורת כינתה "ביטלמניה". ההערצה המטורפת ללהקת "הביטלס" הגיעה לשיאה אצל מתבגרים, במיוחד בקרב נערות בגיל העשרה, אבל סימנה גם את פתיחתו של שלב חדש ולא מוכר בהערצת כוכבים. כי אחת התופעות החזקות של התרבות המודרנית היא ההערצה (Admiration) שחשים צעירים בכל העולם כלפי זמרים, להקות, כוכבי קולנוע, ספורט, דת ואמנות.

הערצה היא הערכה גדולה ונטולת ביקורת, כלפי אחרים. לרוב מדובר באדם אחר, אך לעתים זה יכול להיות גם כלפי תופעה, כמו ל"מופע הקולנוע של רוקי", או אפילו הערצה לחפץ, דוגמת הג'ינס של ליווייס, האייפון או גיטרת פנדר.

"הערצה מביאה לעיוורון" אמר פעם תומאס ברנהרד. ואכן, הערצה נוטה לרוב להתפעלות ממושא ההערצה, מתכונותיו, מעשיו ואף לכל הקשור בו. המעריצים נוטים להתעלם או להכחיש את תכונותיו השליליות של הנערץ. לרוב הם גם מבטלים את עצמם למולו, מעמידים עצמם מתחת לו ואת רצונותיו לפני אלו שלהם. זה גם ההסבר להליכתם העיוורת של חברי כתות אחרי מנהיגים וגורואים המובילים אותם לא פעם למקומות קשים ולהרס העצמי.

אבל למה אנו מעריצים כל כך את המפורסמים, המצליחים, המוכשרים והנכונים, ככל שיהיו כאלה? - ובכן, אין תשובה פשוטה לכך. מדובר בדבר חמקמק, אך אחד ההסברים הוא שלא פעם המעריץ מלביש על הנערץ את חלומו על האושר ומגשים באופן מסוים, דרך הצלחתו של הנערץ, את האושר שלו עצמו. מה שגורם לו, כמובן, להרגיש טוב יותר. בשל ההערצה הופך האדם הכריזמטי והנערץ סוג של "שליח להצלחה" בשביל המעריץ, שהוא לרוב אדם צעיר או חסר בטחון באופן כלשהו.

הצלחתו של הכוכב מקנה למעריץ תחושה טובה. לרוב גם חשים המעריצים שהם מקבלים מהנערץ המון, שהוא מבין אותם ושיש להם קשר מיוחד עימו, תוך שהם מתעלמים כמובן מהעובדה שהקשר הזה הוא קשר בכיוון אחד בלבד, סוג של אשלייה ליחסים של ממש ביניהם לבין מושא הערצתם.


הנה ההערצה המודרנית (עברית):

https://youtu.be/oe0di23jJ0Y


מעריצות מספרות (עברית):

https://youtu.be/KFx3vx7bfYE


תופעת הביטלמניה (עברית):

http://youtu.be/Vikz88Wj8W8?t=1m16s&end=8m52s


חיוך לסיום (עברית):

https://youtu.be/4dVehVIq6Ok


ומה קורה אחרי הרבה שנים למושאי ההערצה? (עברית)

https://youtu.be/4J_US3QCOfg?long=yes

צמד החוקרים, הפסיכולוגים כריסטופר שברי ודניאל סימונס, פרסמו לפני שנים אחדות ספר בשם "הגורילה הבלתי נראית" שמדגים את אחת התופעות הפסיכולוגיות המרתקות ביותר שיש.

מדובר בסוג של "עיוורון", שלא נובע מליקוי ראייה אלא באי-הבחנה בדברים לא צפויים שמופיעים ממש מול עינינו. זהו סוג של "עיוורון קשבי", תופעה מדהימה וממשית שבאה לידי ביטוי בעיוורון שנובע מכך שתשומת לבנו מופנית לדבר אחר.

ניסוי הגורילה הבלתי נראית (The Invisbile Gorilla), שערכו השניים, הראה כיצד מחצית מהנבדקים מהמשתתפים בניסוי, לא הבחין באדם המחופש לגורילה, שנכנס לפריים (לתמונה), חובט באגרופיו בחזה ויוצא, עניין של כמעט 10 שניות.

הרעיון הוא שזה קרה כשהמשתתפים צפו בסרט קצר ובו הם התבקשו לספור כמה פעמים השחקנים בחולצות הלבנות במשחק כדורסל, מסרו את הכדור מיד ליד. הריכוז במשימה הזו, של ספירת המסירות, הביא להחמצה של פרט שבעולם האמיתי עלול לשנות את התמונה כולה.

אגב, התוצאות הללו חזרו על עצמן המוח פעמים, במדינות שונות, בתנאים אחרים ועם משתתפים ונבדקים מגוונים.

מבלי לשאול את עצמנו ולענות בגאווה שאנחנו לא היינו מפספסים את הגורילה, נציין שלכל אדם יש אזורים במוח", שגורמים לו להחמיץ את מה שנמצא ממש מול עיניו. זו ככל הנראה בעיה פסיכולוגית ולא בראייה שלנו.

המדענים מסבירים שמתוך מספר שיכול להגיע ל-40 ביליון פריטי מידע שהתת מודע שלנו קולט בשנייה אחת בלבד, נקלטים בחלק המודע שלנו רק 7 עד 15 פריטים כאלו. אלה אותם דברים שבהם מיקדנו את תשומת ליבנו. שאר הפריטים נדחקים לתת-מודע שלנו ואנחנו לא מודעים אליהם כלל.

יש כאן עניין של קשב. הופעת הגורילה בפריים של הסרטון היא אירוע לא צפוי, שמוחנו, המתוכנת להבחנה אוטומטית בתבניות, מפספס. אירועים שחורגים מהתבנית הצפויה, זו שבה אנו מתרכזים, נקלטים הרבה פחות מהקלות בה אנו קולטים אירועים צפויים וכאלה שלהם אנו מתכוננים ומתרכזים בהם.

אגב, החוקרים בטוחים שאנו יכולים לשפר ולאמן את עצמנו בעניין הזה. אם רק נרצה, נוכל להגדיל את המודעות שלנו לפרטים שמסתתרים מול עינינו ולמעשה להגדיל את ההזדמנויות שלנו בחיים.

ויש כאן לקח התנהלותי לכולנו. לעתים אנו כל כך מרוכזים בעניין כלשהו, שנראה לנו משמעותי מאוד בסיפורנו ובחיים שלנו, עד שאנו מחמיצים את הפרט או השינוי החשובים באמת, אלו שיכולים לשנות את התמונה ולהביא לתוצאות הטובות באמת.

בקרב בני המין האנושי רווחת אמונה שדברים יוצאי דופן בולטים לעין וקשה יהיה להחמיצם. הניסוי הראה שזה עובד בדיוק ההיפך. דווקא השונה, היוצא דופן והיוצא מהכלל, הם אלה שקשה להבחין בהם.

אגב, המחקר של השניים זכה בפרס ה"איג נובל" ההומוריסטי, הניתן למחקרים שגורמים לאנשים לצחוק.


הנה הצגת הניסוי והמחקרים שלהם:

https://youtu.be/UtKt8YF7dgQ


הדגמת "הגורילה הבלתי נראית":

https://youtu.be/vJG698U2Mvo


עוד הדגמה של הניסוי המדהים:

https://youtu.be/IGQmdoK_ZfY


מסתבר שהקשב שלנו הוא טריקי תמיד:

https://youtu.be/RU0l6DO8OoY


גם כאן יש פרטים מדהימים שמשתנים, כמו הצעיף של הגברת הימנית, צבע הצלחות ועוד:

https://youtu.be/6JONMYxaZ_s


אגב, לדניאל סימונס יש גם חוש הומור מצוין כי הוא יוצא מדי פעם בתחפושת גורילה ובוחן את תגובת העוברים ושבים:

https://youtu.be/un7yKaBVcdo


והרצאה מתורגמת של אחד משני המדענים על הנושא:

https://youtu.be/9Il_D3Xt9W0?long=yes

הניסוי לבדיקת הציות לסמכות (Milgram's experiment) שביצע סטנלי מילגרם הוא מהניסויים המפורסמים בתולדות המדע ואחד מהניסויים שחוללו סערה בהיסטוריה של הניסויים החברתיים.

חוקר הפסיכולוגיה החליט לבחון את טענת אייכמן, מראשי הנאצים, שטען במשפטו שהוא "רק ציית לפקודות".

במחקר הציות של מיליגרם החליט האיש לבדוק מה גורם לאנשים לציית לסמכות ולפעול בקונפורמיות, כמו כולם וגם כשהם חושבים אחרת. עניין אותו עד כמה הם עלולים להגיע לביצוע פשעים נוראים, רק מכיוון שהירשו להם.

בניסוי הורה מילגרם לנבדקים, אנשים רגילים, להעניש בצורה כואבת, את מי שהוגדרו בניסוי כתלמידיהם. הנבדקים לא היססו להעניש בשוק חשמלי, בכל פעם שטעו בתשובה. אבל זה היה יותר מזה. הנבדקים חשבו שמכות החשמל שהם גרמו (למעשה הן לא היו אמיתיות) הלכו ונעשו יותר ויותר מסוכנות. הם גם שמעו את "צעקות" התלמידים בעת שקיבלו לכאורה את מכות החשמל.

בסוף הניסוי נדהם החוקר לגלות ש-26 מתוך 40 הנבדקים בניסוי הגיעו עד לשוק החשמלי המירבי, מה שאומר שהם "הרגו" את התלמיד שלהם, על אף שידעו שהם עושים זאת. הם עשו זאת רק מפני שקיבלו לכך אישור ממנהלי הניסוי. למעשה, גם ה-14 האחרים גרמו ל"תלמידיהם" סבל עצום, עד שסרבו להמשיך.

העובדה שאנשים רגילים מוכנים להפעיל עונשים קשים, כואבים ואף קטלניים לאחרים, רק מפני שקיבלו הוראה לעשות כן (במקרה הזה מהמדען שעושה את הניסוי) הוכיחה, לטענת מילגרם, שהסמכות יכולה לגרום לאנשים להגיע לביצוע פשעים איומים, כמו רצח.

בנוסף למה שהניסוי הראה על האופי האנושי, פיתחו בשנים שלאחריו רבים ממשתתפי הניסוי, במיוחד אלה ש"רצחו" אחרים, בעיות נפשיות. העובדה שצייתו ולמעשה הסכימו לרצוח אדם אחר והגיעו לביצוע פשעים כה חמורים, גם אם לא היו פשעים של ממש, הייתה קשה להם מאד.


על הניסוי של מילגרם לבדיקת הצייתנות (מתורגם):

http://youtu.be/1uTx96sTrro


סרטונים אמיתיים מהניסוי שחולל סערה:

http://youtu.be/LlFPU5ySzEM


וסרטון מורחב של הניסוי והקשר שלו להיסטוריה ולשואה:

http://youtu.be/GkX27jAcqHM

ניסויי הות'ורן נקראים על שם המפעל שבו בוצעו ובו התגלו דברים חשובים על עולם העבודה - הם הראו שעובדים מגיבים לשינויים ולתשומת לב ולא רק לשכר ולכסף.

הכל החל בניסוי שנערך במפעל הות'ורן (Hawthorne) של חברת Bell לייצור מרכזיות טלפוניה בארצות הברית. במסגרת הניסוי שנערך בשנות ה-20 ניסו החוקרים לגלות מהם השינויים שיש לבצע בסביבת העבודה בכדי להגדיל את תפוקת העובדים. אך התצפיות הראו דבר מפתיע - כל שינוי שנערך בניסוי הביא להגדלת התפוקה - גם כשהגדילו את כמות האור בשטח הייצור וגם כשהקטינו אותה..

כך התברר שלא השינויים בסביבת העבודה הם שהביאו להגברת התפוקה, אלא העובדה שהעובדים ידעו שהם משתתפים בניסוי, מה שהגביר את התפוקה והגשים את נבואת הניסוי. הסתבר שעצם השינויים בסביבת העבודה, הם שיצרו שינוי בתפוקת העובדים.

מכאן גם נולד המושג אפקט הות'ורן. זוהי התופעה שהתגלתה בניסוי ובתחום המחקר התצפיתי על קבוצות: כשהמשתתפים במחקר מודעים לו, עשויה התנהגותם להשתנות, גם אם הם לא יודעים את פרטי המחקר, רק בשל תשומת הלב שהם זוכים לה והשינויים שמתרחשים בסביבת עבודתם.


הנה סיפורם של הניסויים של הות'ורן והות'ורן אפקט:

http://youtu.be/8wSH0cYwixA


סרטון היסטורי על ניסויי הות'ורן והמשמעות שלהם:

http://youtu.be/W7RHjwmVGhs?t=2m9s


מצגת וידאו שמסבירה את אפקט הות'ורן:

http://youtu.be/mV9Wj8ohT0k


והרצאת לוח על האפקט של הות'ורן:

http://youtu.be/EEwCWR5Vkpw

אנו היהודים מייחסים לרב שלמה קרליבך את האימרה "כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו". ואכן היום אנו יודעים שהשפעת האופן שבו תופס מבוגר משמעותי את הילד היא אדירה. יש לכך גם אישורים במדע החינוך ובמחקר הפסיכולוגי.

"אפקט פיגמליון" (Pygmalion effect) הוא שמה של תופעה פסיכולוגית חיובית, המעמידה במרכז החינוך, העצמה והאימון האישי את "הכוח של הציפיות" או האמונה באדם, שמקדמת אותו מאוד.

האפקט הזה מדבר על כך שאם נחזק את התלמיד, הילד הפרטי או מישהו יקר לנו ונבליט את האמונה שהוא עתיד להצליח ולצמוח, יביאו העידוד, החיזוקים והאמונה ביכולותיו למוטיבציה גדולה אצלו ולהתקדמות של ממש, בלימודיו, בקריירה או בחייו בכלל.

למשל בחינוך, מסביר אפקט פיגמליון שאם מורה מצפה מתלמידיו להצליח ומאמין בהם, יגביר הדבר את המוטיבציה שלהם וישפר את הישגי הלומדים באופן משמעותי, גם הרבה אחרי שלא יהיה איתם.

הרעיון מסתדר היטב עם דמות המורה המעצב שרבים פוגשים בבית הספר היסודי, דמות מחנכת שגרמה לתלמיד להנעה עצמית ולהתכווננות להצלחה ולהשקעה משמעותיים. ככל שמורים כאלה מצפים מתלמידיהם ליותר, כך אפקט פיגמליון יהפוך משמעותי יותר ויביא לכך שהנבואה תגשים את עצמה והתלמידים אכן יענו על הציפיות של המורים ויצליחו.

"אפקט פיגמליון" הוכח בניסוי מפורסם שביצעו החוקרים רוזנטל וג'יקובסון ובו הראו שמורים שקיבלו מידע והאמינו לו, על כך שכמה תלמידים אקראיים בכתתם הם בעלי בעלי פוטנציאל לימודי גבוה והם צפויים להתקדם, יצרו בהתנהגותם כלפי תלמידים אלו שיפור משמעותי בהישגי התלמידים הללו.

אפקט פיגמליון נקרא גם "אפקט רוזנטל", על שם החוקר המרכזי באותו ניסוי המפורסם, שהשפיע מאד על עולם ההוראה.

ואגב, הרעיון שציפיותיו של אדם עשויות להשפיע על התנהגות הזולת, מקורו במיתוס ששורשיו עוד בתרבות היוונית והרומית. הוא גם זה שהקנה לאפקט פיגמליון את שמו. תוכלו להכיר אותו בתגית "פיגמליון". מסופר בו על פיגמליון הפַּסָּל, שיצר את פסל האישה האידאלית ואז התאהב בפסל שיצר. הוא כה האמין ואהב את הפסל עד שאלת האהבה והיופי, אפרודיטה, הפכה את הפסל לאישה של ממש.


הנה סרטון על אפקט פיגמליון (מתורגם):

https://youtu.be/vTyvv6VnfcI


הסבר פשוט של אפקט פיגמליון (עברית):

https://youtu.be/hJIBLUTaKwQ


ציפיות יוצרות הצלחה:

https://youtu.be/sZZs5atIGDU


סיפורו של הממציא הדגול אדיסון מדגים זאת היטב (מתורגם):

https://youtu.be/qgTGUUB7uys


עוד הסבר על אפקט פיגמליון:

https://youtu.be/3brv_x5RN_8


סרטון אנימציה שמתאר את הניסוי החינוכי:

https://youtu.be/vJymYT_AkIc


אפקט פיגמליון השפיע גם על העולם העסקי:

https://youtu.be/9Wl_MZc1cTU


כמו גם על הניהול:

https://youtu.be/Ihol-e93v58


ועוד על האפקט פיגמליון והאגדה שנתנה לו את שמו:

https://youtu.be/GVrZiohlby4

תחושת המציאות שלנו נוצרת במוח, קרוב לוודאי בפעילות האופיינית למוח, של פולסים חשמליים הנשלחים לנויורונים מכל נוירון מתוך 100 המיליארד נוירונים שבמוחנו, בקצב של מאות לשנייה.

המציאות הזו קיימת רק ב"טיפול" של המוח באמצעות האותות החשמליים והכימיים שנשלחים אליו ממערכות הגוף השונות. אבל זו הטכניקה ולאו דווקא המהות. במילים אחרות, לא כך מוגדרת המציאות.

זו דווקא התפיסה המנטלית או המוחית שלנו שרבים מהחוקרים סבורים או אף קובעים שמגדירה את העולם המוחשי שמסביבנו.

ניסויים רבים מראים שהנפש, דהיינו החשיבה והפרשנות שמקיים ומעניק המוח לאותות המגיעים אליו ולפעילויות שהוא עצמו מקיים לעיבודן, הם חלק בלתי נפרד מפעילות ותחושות הגוף שלנו, עד כדי היותם החלק החשוב ביותר לתחושות שלנו לגבי הגוף הזה, בכאב, הנאה וכדומה.

אבל הפעילות הזו לא מסבירה כיצד אנו מפענחים דברים כמו ריח של פרח, עלבון שהוטח בנו, טעם של גלידה, או התלהבות משיר יפה ששמענו. החומרים שבמוח ופעילותם לא מייצרים סתם את התפיסה שלנו, של אלפי עד מיליוני תחושות בכל שעה מחיינו.

איך זה כן קורה?

המוח הופך את השינויים הכימיים והחשמליים שמתרחשים בו ומייצר מהם דברים בעלי משמעות בשבילנו, על ידי ניפוי של רצף הנתונים הבלתי פוסק שמועבר כל העת למוחנו ואיתור ספונטני, שמתבצע כמעט ללא מאמץ, של דפוסים שמהם הוא מרכיב את המציאות והבנתנו אותה.

דפוסים כאלה מוכרים לנו משכבר, חלקם מהאבולוציה וחלקם מהלמידה שלנו, שמתבצעת לאורך כל תהליך ההתבגרות שחווינו - מהיותנו עובר ועד למבוגר.

חלק אחר הוא תרבותי והוא הסיבה שאנו חייבים להכיר את הדפוס החברתי של מחמאות או עלבונות שמוטחים בנו, למשל, בכל חברה לכשעצמה או להבין במוסיקה המקומית כדי ליהנות ולהתרגש ממנה וכדומה.

אדם שיצנח אל חברה אנושית כלשהי משום מקום, יתקשה לתפוס את המציאות בקלות שבה יעשה זאת אדם שגדל בחברה הזו ויש לו דפוסים שהוא מכיר וגיבש, לפענוח המציאות בה. זו הסיבה שמהגרים, עולים חדשים או אנשים שעושים רילוקיישן לארץ אחרת בחו"ל מתקשים ליהנות מתוצרי התרבות שלה, כמו המוסיקה העממית או הציור המקובל לדוגמה, שלא לדבר על השיח החברתי בה. אדם כזה לא יבין ניואנסים בשיחות, יחמיץ לא פעם את הפאנצ'ים והפואנטות בהומור המקומי וכן - הוא גם לא ייעלב מעלבונות כמו שבן המקום היה נעלב מהם.


הנה הקשר בין המוח לגוף, או בין הגוף לנפש (מתורגם):

https://youtu.be/ILDy6kYU-xQ


כך נוצרת תחושת המציאות במוח:

https://youtu.be/snR1PmvQYoY


וכך מתקיימת התודעה במוחנו (מתורגם):

https://youtu.be/lyu7v7nWzfo

ראיתם פעם בן אדם, שמגלה שהוא פועל בניגוד לאמונה או דעה שבה הוא מאמין ומתחיל בתירוצים? או אדם שמכחיש את המציאות הפשוטה ומתפתל בהסברים למה מה שנראה הוא לא האמת ומה שהוא חושב ואמר בעבר הוא הנכון?

שמתם לב גם שאנשים מנסים תמיד למצוא מידע שמחזק את דעותיהם ולא מידע שסותר את דעותיהם? - כל אדם יעדיף למשל לקרוא או להקשיב לפרשנים פוליטיים שיהללו את המפלגה שהוא תומך בה ויתעלם מדעות של מי שחושבים ההיפך.

כל אדם משתדל לפעול בעקביות ובכלל - שואף בבסיסו להיות עקבי בקשר שבין עמדותיו, אמונותיו וערכיו לבין התנהגותו. אבל לעתים, והאמת שלא פעם, אנו נתקלים בניגוד שבין ההתנהגות לאמונות והערכים הללו.

תיאוריית דיסוננס קוגניטיבי (Cognitive dissonance), אחת הטענות המעניינות בתחום הפסיכולוגיה, טוענת שאדם שסובל מקונפליקט פנימי כזה, ישנה מבלי משים את פעולתו, או יאמץ דעה או עמדה חדשה - רק כדי לפתור את הקונפליקט הפנימי הזה ולהתאים את התנהגותו לעמדה שלו. בכך הוא מעוניין להקטין את הדיסוננס ("התצרים"), או את הקונפליקט, הניגוד או הפער שבין שניהם, את המשהו שלא מסתדר לו...

הדיסוננס הקוגניטיבי מסייע לנו לשמור על עקביות ושלום עם עצמנו, אבל הוא גם מסוכן, כי תמיד נצליח להצדיק בעזרתו את ההתנהגויות או האמונות שלנו, או את הפסיביות שלנו, גם כשכל הסימנים יצביעו על כך ששגינו בהן.

העניין הזה יגרום לנו להיסגר בפני רעיונות חדשים ולהתמודד עם שינויים, התפתחויות לא צפויות וכדומה. תירוצים והסברים מפותלים יחליפו את ההתמודדות עם ההפתעות בחיינו ואת השינוי המתבקש מעובדות חדשות ובלתי צפויות.

את תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי הגה לאון פסטינגר, בשנת 1957. התיאורייה הזו מסבירה המון פעולות של אנשים, המנוגדות למצופה מהם, כמו גם תירוצים לאי עשייה והסברים לדברים שכן עשו, או דעות שנשמעות מפתיעות לאור היכרות קודמת איתם.

המקרים הקלאסיים של דיסוננס קוגניטיבי כזה הם:

כשאנו נחשפים למידע שסותר את האמונה או הדעה שלנו, למשל, או שנכחיש את המידע הסותר את אמונתנו או שנשנה את דעתנו. אם קנינו אוטו יקר והוא מתגלה כבעייתי, אז או שנשכנע את עצמנו שהוא יפה ונהדר ולכן הוא שווה, או שנסביר שבעצם המחיר לא היה כזה יקר...

כששתי אמונות או ערכים שבהם אנו מאמינים סותרים זה את זה. קיבוצניק, למשל, שהאמין שקפטיליזם זה רע ויתעשר לפתע, יפסיק להאמין שכסף זה רע, או יסרב לכסף ויתרום אותו לצדקה. בדומה לכך, אדם עני יסרב להתאמץ או להשקיע, כדי להרוויח כסף רב יותר ויסביר שכסף זה רע, או שכל העשירים גנבים (הוא לא עשיר ולכן הוא בסדר), או ש"העיקר הבריאות".

המקרה השלישי והחזק ביותר הוא של אדם שעומד או פועל בניגוד לאמונתו או ערכיו. כמו אדם המקפיד על נאמנות אבל מחליט לבגוד. או שהדיסוננס הקוגניטיבי יגרום לו לא לבגוד, או שיצדיק את הבגידה בטענה שדווקא האחרים סטו מהדרך, בגדו או איזה שהוא תירוץ משונה אחר.


הנה הסבר על הדיסוננס הקוגניטיבי:

https://youtu.be/9Y17YaZRRvY


דרכי התמודדות עם דיסוננס קוגניטיבי (עברית):

https://youtu.be/lJdf0i6vOus


הדיסוננס הקוגניטיבי בהקשר של כתות שמאמינות במשהו והוא לא מתקיים - האם הן יודו בטעות?

https://youtu.be/5yVuauQjkDc


והסבר מקיף על הדיסוננס הקוגניטיבי (עברית):

https://youtu.be/lbxiWBA2isU?long=yes

ניסוי הקונפורמיות של סולומון אש (Asch conformity experiments) הוא אחד הניסויים המפורסמים בתולדות הפסיכולוגיה החברתית.

בניסוי רצה החוקר סולומון אש לבדוק האם נבדק ישנה את התנהגותו לאור התנהגותם של אלה שסובבים אותו, גם אם תהיה חסרת-הגיון ומנוגדת לנטייתו הטבעית. כלומר, הניסוי בחן את הלחץ הקבוצתי והדגים היטב את כוחה העצום של הקבוצה אל מול היחיד.

הניסוי התנהל כשהחוקר הכניס בכל פעם לחדר אדם שהיה הנבדק ועוד 6 משתתפים ששתפו פעולה עם המחקר. בכל פעם בניסוי הוצגו למשתתפים 3 קווים באורכים שונים, והיה עליהם לומר איזה מהקווים הכי דומה לקו נוסף שלידם.

מדובר היה במטלה שכל אדם היה עונה עליה בקלות וללא היסוס. אבל כשנשאלו וענו המשתתפים בזה אחר זה, הנבדק האמיתי היה תמיד לפני האחרון ואלו שלפניו ענו בכוונה תשובה לא נכונה.

במחקר הסתבר שברוב המקרים שינו הנבדקים את תשובותיהם לפי דעת הכלל, גם אם הודו שחשבו אחרת. חלקם שכנע את עצמו שכנראה שהוא טועה וחלק אחר ממש השתכנע שתשובת האחרים היא ההגיונית.

הניסוי הוכיח שיש לבני אדם נטייה לצייתנות והם "זורמים" עם מה שחושבים כולם, גם כשהם חושבים אחרת. מחקרים שהמשיכו את הניסוי של אש הראו כשהיה אפילו משתתף אחד שחשב אחרת מהאחרים, נטו הנבדקים להצטרף אליו ולחזור לדעתם המקורית.

בכך הוכיחו החוקרים שאם נסדקת ההסכמה הכללית, כלומר הקונצנזוס, מתפרק גם הציות העיוור לדיעה הכללית.

משמעות הניסוי הייתה עצומה, בכך שהוא הבהיר את היכולת להשיג ציות של אנשים לעשות מעשים נוראים, כי "כולם נהגו כך". בניסויים הבאים הובהר גם שאם יש לאנשים ספקות, עליהם לומר את דברם כדי לגרום לעוד אנשים עם ספק לומר את שלהם ולהתנגד למעשים שלא ייעשו.


הנה סיפור הניסוי של אש לבדיקת הקונפורמיות (מתורגם):

http://youtu.be/-RCbXFXi2vk


וצילום הניסוי המפורסם של הקונפורמיות שעליה הצביע הניסוי של אש:

https://youtu.be/TYIh4MkcfJA

אדוארד ברנייז (Edward Bernays) נחשב לאבי המושג ועולם יחסי הציבור. הוא לימד את אמריקה לאכול בננות והפך אותה מכורה לבייקון, לימד את הנשים לעשן, לאסוף את השיער ואפילו הפיל נשיא מכהן ממשרתו.

המדהים הוא שיחסי ציבור הוא האח האזרחי של התעמולה הצבאית או המדינית ובלוחמה הפסיכולוגית. הוא יושם שוב ושוב במאה האחרונה ובהצלחה אדירה ששינתה את כל העולם ואגב, לא תמיד לטובה.

ברנייז, שהיה אחיינו של זיגמונד פרויד, פיתח טכניקות לשכנוע של המוני צרכנים ולמעשה היה האיש שיצר את תחום יחסי הציבור. עד היום עושים מעצבי דעת קהל, יועצי תקשורת ו"מקדמים בסושיאל", הפועלים ברשתות החברתיות, שימוש בשיטות שלו. הן כמובן פותחו יותר ויותר, בהשראתו ובהשראת ממשיכי דרכו.


#מי האיש?
ברנייז הצעיר היגר עם הוריו בסוף המאה ה-19 מווינה לאמריקה. בצעירותו הוא ניהל פרסום ושיווק חכם. הוא שהפך למשל את אנריקו קארוזו להצלחה מסחררת כזמר אופרה באמריקה.

בזמן שהחלה מלחמת העולם הראשונה הוא הועסק בוועדה הממשלתית האמריקאית למידע ציבורי. הג'וב הזה עתיד לשנות את חייו ואת העולם.

תפקיד הוועדה במלחמה היה לשכנע את העולם, באמצעות תעמולה, שהצטרפות אמריקה למלחמת העולם הראשונה מטרתה להביא דמוקרטיה למדינות אירופה.

ההברקה הגדולה עלתה בראשו של ברנייז בתום המלחמה. זה היה בזמן שהוא התלווה לנשיא ווילסון בנסיעתו לוועידת השלום בפריז. כמו כל מי שהיה במשלחת הופתע גם ברנייז מקבלת הפנים השמורה לגיבורים, לה זכה הנשיא האמריקאי.

כשהם שבו הביתה לאמריקה עלה בראשו הרעיון שאם תעמולה יכולה להכניס אומה למלחמה, אז ודאי ניתן להשתמש בה גם בעיתות שלום.

ברנייז, שהיה מעורב בשכנוע ארצות הברית להצטרף למלחמת העולם הראשונה, סבר שבשיטות דומות ניתן יהיה להשפיע על פעילויות קלות בהרבה. למשל למכור, לשכנע ברעיונות ועוד.

המילה "תעמולה" עם הקונוטציות המלחמתיות שלה ועוד יותר המונח "פרופגנדה" שבו הגרמנים השתמשו, שניהם היו פסולים בעיניו לתחום החדש שעליו הוא חשב. לכן הוא הגה את המושג "יחסי ציבור".


#ההשפעה של פרויד
כאן נכנס לתמונה הדוד המפורסם זיגמונד פרויד. כשהיה באירופה, שלח לו ברנייז אחיינו סיגרים קובניים מפריז. כאות תודה שלח לו מייסד הפסיכולוגיה במתנה את ספרו "שיעורים במבוא לפסיכואנליזה".

ברנייז למד מהספר על היצרים הבלתי מודעים והחייתיים ששולטים בבני אדם. הטא עשה אחד ועוד אחד ומכאן עלה בראשו הרעיון שבקבלת החלטות של בני אדם - גם כפרטים ועוד יותר בקבוצות - יותר מאשר מידע זה הרגש שיוצר פעולה.

לכן הוא החל לחקור מה הדברים שיוכלו להפעיל אצל אנשים דווקא את הרגש הלא -רציונלי, דברים כמו פחדים, תשוקות, מאוויים נסתרים וכדומה.


#היח"צ נולד
מכאן יתחיל ברנייז לשווק מוצרים באמצעות פריטה על הרגש והכוונת הקונים לתחושות שיהיו להם לאחר שיקנו אותם. ההצלחה הגדולה הראשונה הייתה לגרום לנשים באמריקה לעשן.

מה שהיה לפני כן לא יאומן שאישה תעשה, הפך לפתע למקובל, אחר כך ל"שיקי" או "איני" ולבסוף לסמל נשי משדרג.

בהמשך הוא גם שיווק ושוב בהצלחה יתרה את הרעיון של אופנה כדרך להביע אישיות יחודית בקרב נשות מעמד הביניים.

המעניין היה בשיטותיו שהוא כמעט או לא השתמש בפרסומות בעיתונות. הוא דווקא הרבה לביים אירועים שהתחזו לחדשות ולשלוט בהמונים באמצעות בעלי טורים בעיתונות ואנשים מפורסמים, בהם השתמש בתור מנופי השפעה.


#פוליטיכאן
ואם ההצלחה בשיווק מסחרי באמצעות יח"צ הייתה מרשימה, אדי ברנייז מיהר ליישם אותה גם בענייני כלכלה, פוליטיקה וחברה.

התיאוריה שאזרחים מגבשים את הדעות שלהם בנושאים ציבוריים באמצעות נתונים פוליטיים כלכליים, מוסריים או אתיים נראתה לו מופרכת.

מי שידע להכניס את האומה האמריקאית למלחמת עולם רחוקה האמין שבנוסף להיותם כלי למכירת מוצרים ושירותים, יכולים יחסי הציבור "להנדס הסכמה ציבורית" גם בתחומי הפוליטיקה, החברה והכלכלה. בדיוק כך הוא כתב בספרו "פרופגנדה" שיצא ב-1928.

את ההמלצות הספציפיות של איש היח"צ, או בלשונו אז" יועץ יחסי הציבור" ברנייז תאר אז כ"משתנות עם הנסיבות".

אבל את תוכנית העבודה הכללית של יחסי הציבור הוא צמצם כבר אז לשתי פעולות נרחבות, או שני היבטים עיקריים:

#"פרשנות מתמשכת"
זוהי הדרך לשלוט בדרכים שונות על דעת הקהל. מטרתה הכללית היא שהציבור, מבלי שיהיה מודע לכך, יקבל את הרושם המדויק שהיח"צ רוצה להטמיע בו.

#"דרמטיזציה על ידי הדגשה"
זו הדרך המשלימה לראשונה, באמצעותה לוכדים את תשומת הלב של הציבור וממקדים אותו בהיבט ספציפי או בפרט מסוים של העניין המקודם, כך שיחוש ויתמקד בו באופן חי במיוחד.


#הכל (גם) פוליטי
זה תפס. מאז השלב ההוא מטמיעים יחצ"נים ויועצים פוליטיים בציבור דעות ורעיונות שהם רוצים. בו בזמן הם ממקדים ויוצרים הדגשה דרמטית בעניינים נקודתיים ומשתלמים ללקוחותיהם, עניינים שמפחידים את ההמון ומסעירים אותו.

ואכן, כך הומצא ענף יחסי הציבור, שיושם בהצלחה באינספור תחומים. גם אם הם בולטים באירועי יח"צ מסחריים, הרי שהיסטורית, ההצלחות הבולטות בעולם היח"צ הם דווקא העניינים המדיניים והפוליטיים שקודמו באמצעותו.

כי הדמוקרטיה היתה בעיני אדי ברנייז רעיון נפלא. אבל הוא לא באמת האמין בכושר השיפוט ובקבלת ההחלטות של הציבור, על כל רבדיו השונים. לכן הוא פיתח שיטות יח"צ שנועדו לכוון את ההמונים.

להביא את ההמונים בדיוק למקום שבעלי העניין רוצים שהם יהיו בו.

כי אם יוכל המנהיג והפוליטיקאי לגעת בפחדים העמוקים ביותר של ההמון וביצרים הכי חבויים של האזרחים ולנצל אותם לצרכיו, הוא יוכל לעשות הכל. ובתמיכתם.

את ברניז מרבים אנשי היח"צ ויועצי התקשורת בעולם לצטט במשפט שבתרגום חופשי אומר משהו כמו "ההמון הוא פתי קל להשפעה. הוא לא ביקורתי והבלתי סביר לא קיים עבורו... הרוצים להשפיע על ההמונים לא זקוקים לטיעונים לוגיים שיהיו מתונים... עליהם להתבטא דווקא בצבעים העזים, להפריז ולחזור שוב ושוב על אותו רעיון".


הנה סרטון על אדוארד ברנייז:

https://youtu.be/8Q-3qwEDyPM


תקציר פעולותיו המתוחכמות של אדוארד ברנייז:

https://youtu.be/druOAHVKHCQ


סרט תיעודי על המצאת יחסי הציבור והתעמולה על ידי ברנייז:

https://youtu.be/hRxnUQ64054?long=yes


וראיון על ברנייז והמצאת יחסי הציבור:

https://youtu.be/iBEclayBCdc?long=yes

פולחן אישיות (Cult of personality) נועד להאדרת שמו של מנהיג או אדם חשוב, לרוב כדי להשיג שליטה מוחלטת בעם.

לרוב מופעל פולחן האישיות במשטרים דיקטטוריים וכמעט תמיד הוא ישתמש באינספור שקרים פונקציונליים, שקרים שמטרתם היא להאדיר את המנהיגים ולספר בשבחם.

את המונח "פולחן אישיות" טבע המנהיג הסובייטי חרושצ'וב, כשתיאר את שלטונו של סטלין ואת התדמית האייקונית שהוצמדה לו, בתור מה שכינה אז המשטר הסובייטי "אביב העמים", כדי להאדיר את שמו בקרב כל העמים שבברית המדינות ושנשלטו על ידו.

לצורך פולחן האישיות עושים שימוש בתעמולה רבה. מהצבה של מספר עצום של תמונות המנהיג, פסלי ענק מרשימים, שירים שנכתבים לו, תכניות וטקסים מרשימים באמצעי התקשורת השונים ועוד. גם פרסום של נאומים, ספרים ויצירות שברוב המקרים נכתבים בידי אנשי מקצוע אבל מיוחסים לו וכמובן - דרגות צבאיות, תארים וכינויים שמאדירים את שמו.

בתעמולה של פולחן האישיות מוצג פעמים רבות המנהיג הרודן כ"אבי האומה". לא פעם מוצמדים לו דימויים של "שמש העמים", "החכם באדם" ועוד כינויי הערצה שממחישים לעם את הצורך והתלות של האומה בו והחשיבות שבתמיכה מוחלטת בו ובהחלטותיו, "למען לא יפול העם!".


הנה פולחן האישיות של ולדימיר פוטין (עברית):

https://youtu.be/rEFTEgtaf2c


כך היה אצל מוסוליני:

https://youtu.be/sLIfz4Obnro


פולחן האישיות לדיקטטור הסובייטי יוזף סטאלין:

https://youtu.be/uvJT0B1TigY


בשלב מסוים היה אפילו חשש מה מפולחן אישיות מודרני אצל דונלד טראמפ:

https://youtu.be/xp0o3BvNMvo


בחיוך, כשמגייסים את הרודן הצפון קוריאני לתשדיר פרסומת צפון-קורע (עברית):

https://youtu.be/t8wGPeIy0B0


והסרט "נצחון הרצון" שהציג ובנה את פולחן האישיות להיטלר:

https://youtu.be/p7hJVaTW45M?long=yes