הסרט "מלתעות" (Jaws) נחשב לסרט פורץ דרך בתולדות הוליווד. אך לא פחות מהסרט עצמו, גם פסקול הסרט הוא חלוצי וחסר תקדים בהיסטוריה של הפסקול ההוליוודי ויש אומרים שהוא אחת הסיבות המרכזיות להצלחת הסרט.

זו שנת 1975 כשמלחין ג'ון ויליאמס (John Williams) את פסקול סרטו השלישי של סטיבן ספילברג (Steven Spielberg) ועשה היסטוריה. זה היה רק שנה אחרי שענה בחיוב להצעה של במאי הסרטים הצעיר להלחין את פסקול סרטו השני, "שוגרלנד אקספרס" ואחרי מלתעות יהיו עוד רבים שהם יעשו ביחד.

היו אלה שני תווים פשוטים ומבשרי רעות, שני צלילים בסך הכל, שהפכו את פסקול הסרט "מלתעות" לאחד המיוחדים, הידועים והמשפיעים בתולדות הקולנוע. המוסיקה שחיבר ויליאמס לסרט האימה של ספילברג הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי - ליצור מתח בלתי נסבל באמצעות מנגינה מינימליסטית להפליא.

המוטיב המוסיקלי המפורסם מבוסס על שני תווים בלבד בפסנתר - מי ופה - צלילים נמוכים מאוד בגובה המוסיקלי המתנגנים לסירוגין בקצב הולך ומתגבר. הצלילים הללו מלווים את הופעתו של הכריש בסרט, גם כשהצופים אינם רואים אותו על המסך. למעשה, בגלל תקלות טכניות בהפקה, ספילברג נאלץ להסתיר את הכריש המכני במשך רוב הסרט. הפסקול של ויליאמס הפך את המגבלה הזו ליתרון אדיר.

ברורה כאן ההשפעה של המוסיקה שהלחין ברנרד הרמן (Bernard Herrmann) עבור הסרט "פסיכו" של היצ'קוק, אולי קטע הפסקול הכי מצוטט בתולדות הקולנוע.

החדשנות של ויליאמס הייתה בכך שהוא יצר "נושא מוסיקלי" (Theme) שהפך את הכריש לדמות בפני עצמה. האמת שזה טריק ישן ,"לייט מוטיב" שמו, שהשתמשו בו לפניו מלחינים כמו ואגנר וליסט, אבל בקולנוע לא הכירו אותו.

בכל פעם שהצלילים המאיימים הללו נשמעים בסרט, הקהל מבין שהסכנה מתקרבת. ככל שהקצב מתגבר, כך גוברת תחושת החרדה. זו דוגמה מושלמת לשימוש במוסיקה ככלי דרמטי, שמצליח לגרום לצופים לחוש פחד עוד לפני שהם רואים את מקור האיום.

ההשפעה של הפסקול הייתה כה גדולה, עד שהוא לא רק הפך את ויליאמס למלחין סרטים מהשורה הראשונה, אלא גם שינה את האופן שבו מלחינים משתמשים מאז במוסיקה בסרטי אימה. כי לפני "מלתעות", סרטי אימה נטו להשתמש במוסיקה מורכבת ודרמטית. הוא הוכיח שלעתים דווקא הפשטות היא שיוצרת את האפקט החזק ביותר. המוסיקה שלו הפכה לחלק בלתי נפרד מהסרט, עד כדי כך שגם אנשים שמעולם לא צפו ב"מלתעות" מזהים מיד את שני הצלילים המפורסמים.

העבודה על הפסקול הייתה אינטנסיבית. ויליאמס ניסה גרסאות רבות עד שהגיע לתוצאה הסופית. כשהוא הציג לראשונה את הרעיון לספילברג, הבמאי חשב שזו בדיחה - הוא לא האמין שמשהו כה פשוט יכול להיות כה אפקטיבי. אבל ברגע שהמוסיקה שולבה בסרט, היה ברור שנוצר כאן קסם קולנועי יוצא דופן.

הפסקול זכה לפופולריות אדירה ולאפקט מדהים בהקרנות הסרט. הוא הדגים את הנטייה של ויליאמס לפסקולים דרמטיים וגדולים מהחיים, זיכה אותו בפרס האוסקר וכמעט בן לילה הפך אותו למלחין המבוקש ביותר בהוליווד. בהמשך הוא גם דורג במקום ה-6 ברשימת הפסקולים הטובים ביותר על ידי המכון לקולנוע אמריקאי.

מאז חיבר ויליאמס מוסיקה לסרטים רבים וידועים, אבל שני הצלילים הפשוטים הללו של "מלתעות" נותרו אחת היצירות המרשימות והמזוהות ביותר עם הקולנוע המודרני.


הנה המוסיקה מתוך הסרט "מלתעות":

https://youtu.be/BX3bN5YeiQs


סצנה מהסרט:

https://youtu.be/5tMqcARKRSE


שפילברג מספר:

https://youtu.be/BQKLJ2MuHvY

לא מזמן הוא פרש מכתיבת מוסיקה לסרטים, אבל איש לא ייקח מהנס צימר, ממלחיני הסרטים הידועים בעולם, את היכולת לחבר מוסיקה מצוינת ואפקטיבית לסרטי קולנוע גדולים מהחיים.

אין ספק שאחת הפסגות של לחניו היא המוסיקה המהפנטת והפשוטה כל כך, שכתב בשביל הסרט ההוליוודי "Inception". המוסיקה הזו כל כך דרמטית ויפה, שהמון סרטוני יוטיוב של יוצרים עצמאיים עוטרו בה. זה מעיד יותר מכל על איכותה וה"אפיל" שלה, מכיוון שהיוצרים הללו לא מתחשבים בזכויות יוצרים ונוטלים בקביעות מכל מקור שמתחשק להם.

כך יוצא שמי שצליליו שימשו כפסקול לשוברי קופות רבים בהוליווד, יכול להמציא את עצמו מחדש ברשת - אם רק ירצה בכך.


הנה הסיום של הסרט "Inception" עם המוסיקה הזו:

https://youtu.be/XQPy88-E2zo


דוגמה לשימוש במוסיקה הזו:

https://youtu.be/MuAGGZNfUkU


ביצוע חי בהשתתפותו של צימר בגיטרה סולו בעיבוד ליצירה "זמן":

https://youtu.be/xdYYN-4ttDg


בביצוע תזמורת סימפונית:

https://youtu.be/cIk-Kxw_7Kc


וביצוע קולי אופייני מהסוג שיוצרים אמנים ברשת על היצירה:

https://youtu.be/-fsZcUhCDpE

לא פעם נבחר הסרט "בלייד ראנר" לסרט המדע הבדיוני הטוב בכל הזמנים. רוב המבקרים סבורים שהסרט עם המציאות העתידנית הלא-מלהיבה שלו, הוא למעשה יצירת פאר קולנועית. הסרט, בבימויו של הבמאי רידלי סקוט, מציג את קצין המשטרה ריק דקארד בלוס אנג'לס של שנת 2019. הוא מתאר מציאות עתידית קודרת ואפלולית, דיסטופיה.

הגיבור מקבל משימה לחסל כפילי-אדם שהסתננו אל העיר. הוא רודף אחריהם בעיר גדולה, חשוכה ומזוהמת מארובות הפולטות עשן ללא הפסקה, מעין מטרופולין עצום שאווירו דחוס וסמיך, מקום עתיר מיעוטים, תימהונים וכתות הזויות, בשווקים שמזכירים את תרבויות המזרח. אל מול גורדי שחקים בגובה מצמרר, הוא נוסע בכלי רכב מעופפים, בין בניינים עטויי שלטי פרסומת אימתניים בגודלם. עשירי החברה הזו כבר ברחו מכדור הארץ זה מכבר ועברו להתגורר במקום אחר, אוף וורלד, נעים ונקי יותר.

לא רבים יודעים שדרכו של "בלייד ראנר" אל המסך הייתה מלאת קשיים ורצופת מכשולים. לא מעט הסתבכויות וקשיים ליוו את עשייתו של הסרט וגם לאחר שיצא בשנת 1982 להקרנות, הוא נחל כישלון חרוץ. הצופים כמעט ולא באו לראותו.

ההסבר לכישלון בקופות הוא שבאותן שנים הוצפו בתי הקולנוע בסרטי מדע בדיוני גרועים. זה גרם לכך שהקהל מאס מהם ולא נהר לסרט המוצדק הזה, שיהפוך ברבות השנים לסרט פולחן ויקבל את ההכרה המגיעה לו כיצירת מופת.

הסרט מבוסס באופן רופף על הספר "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?" מאת פיליפ ק. דיק. במקום סיפורי גבורה ומלחמות עתירות שכלולים ומערכות לייזר להשמדה, הוא הציג בספרי המדע הבדיוני שלו גיבורים מסובכים, רדופים, שמחלות נפש וסמים מבלבלים להם את המציאות עם הזיות. הסופר דיק, אגב, תעב סרטים הוליוודיים והירבה לסרב להצעות להפוך את ספריו לסרטים.

אבל כיוצא מן הכלל העניק הסרט העתידני "בלייד ראנר" חוויה ויזואלית מסחררת לצופים. ממש כמו "מטרופוליס" משנות ה-30, סרטו הדיסטופי של פריץ לאנג הגרמני, גם יוצר בלייד ראנר, רידלי סקוט, הקיף את עצמו במיטב המומחים בתחום האפקטים המיוחדים. הוא אסף בעלי מקצוע שעשו בעבר את האפקטים לסרטים כמו "אודיסיאה בחלל 2001" ו"סטאר טרק" והצליח ליצור איתם חברה עתידנית לא פשוטה, אבל כזו שאפשר להאמין לה. והשם "בלייד ראנר", אגב, נלקח בכלל מספר אחר של סופר אחר, בשם אלן אי. נורס..


פתיחת הסרט "בלייד ראנר":

https://youtu.be/ePbK0tiVWKY


מה כל כך מוצלח בסרט "בלייד ראנר":

https://youtu.be/4ax1pz3riAU


קדימון הסרט הבדיוני הטוב אי-פעם:

http://youtu.be/eogpIG53Cis


חוות דעת על "בלייד ראנר":

http://youtu.be/GXRlGULqHxg


האסתטיקה של בלייד ראנר:

http://youtu.be/iYhJ7Mf2Oxs


וקדימון הסרט בלייד ראנר 2049 סרט המשך ל"בלייד ראנר" (מתורגם):

https://youtu.be/rBlO1HZMcvA

סינמה פרדיסו (Cinema Paradiso) הוא סרט סנטימנטלי ורומנטי, שמספר על אודות בית קולנוע בשם זה. זה סרטו של היוצר האיטלקי ג'וזפה טורנטורה, הנחשב לאחד מהסרטים המרגשים וסוחטי הדמעות שאפשר למצוא.

הסרט הזה מלא ברגעים קסומים ומלאי אהבת הקולנוע, עם עושר של זיכרונות מעולם ומאולם הקולנוע, מחווית הסרטים של פעם והחיים של הקהל שבא לצפות בהם.

בגרסה המקורית מ-1989 התאהב העולם כולו. היא הייתה סנטימנטלית והצליחה להימנע מהתהום הצ'יזית, בעברית לא לטבוע בים הקיטש. ב-2002 יצאה לאקרנים גרסת הבמאי הארוכה יותר והקיטשית הרבה יותר, לא מעט בזכות הפוקוס שקיבל סיפור אהבתו של הנער לבת העשירים בעיירה.

הסרט מספר את סיפורו של סלווטורה, במאי קולנוע ידוע ומצליח. הוא נזכר בימי ילדותו, בעיירה קטנה בסיציליה וחוזר לימים בהם הוא סייע כילד ונער למקרין הסרטים אלפרדו, בגילומו המלהיב של פיליפ נוארה.

בית הקולנוע הישן "סינמה פרדיסו" נמצא בעיירה סיציליאנית, בה נזכר סלווטורה, שנים רבות אחרי שהתבגר ועזב אותה. בשנים שעברו מאז הוא הפך קולנוען בעצמו ובזמן העלילה הוא כבר במאי סרטים מפורסם ומצליח, שחי ברומא שנים רבות.

כשהוא מקבל את הידיעה על מותו של המקרין הזקן של בית הקולנוע, סלוואטורה חוזר אל מחוזות ילדותו ונעוריו. הוא מתרפק על הימים שבהם התגבשה אישיותו, בהשראת המקרין המנוח.

ואז מגיע שיאו הרגשי של הסרט, כשלגמרי בהווה, יושב טוטו הבוגר, אחרי שליווה בהלוויה את ארונו של אלפרדו המקרין, יושב וצופה במתנה שהשאיר לו האיש, ובאופן מסוים אפילו הוריש לו.

סלווטורה צופה בגלגל הסרט שהרכיב לו אלפרדו, סרט שערך המקרין לכבודו, הרכיב מקטעי הסצנות הרומנטיות וצילומי הנשיקות שהוסרו מהסרטים הישנים שהקרינו לפני שנים, סצנות שקוצצו מהם אז - בהוראת הכומר המקומי.

וזה השלב בסרט שבו יש תפקיד נפלא למוסיקה, שיצר גאון הפסקול אניו מוריקונה. לא פחות ממוצרט או ורדי, ליסט או ואגנר - כאן המוסיקה של המלחין פורץ הדרך של הקולנוע האיטלקי והעולמי הופכת לקלאסיקה. דרך קולאז' מרהיב של קטעי קולנוע מהעבר, היא מחבקת את הזכרונות של האיש המבוגר, מחברת אותו למנטור המת שלו וגם אל הרגש הנשכח והגעגוע לילד שהיה, לפשטות וליופי של עולם שעבר ומה ששרד ונשאר ממנו בזיכרון של כולנו הוא כמעט תמיד טוב וקסום.


הנה סינמה פרדיסו:

https://youtu.be/LwhtXgmsPZA


קדימון הסרט:

https://youtu.be/maV1ZYdAExw


סינמה פרדיסו:

https://youtu.be/oQHkTCq5e8c


וסצנת הסיום של סינמה פרדיסו:

https://youtu.be/TflvNm22cpk

סרט הקולנוע "רשימת שינדלר" (Schindler's List) הוא מסרטי השואה החזקים והמשפיעים שנוצרו אי-פעם. מדובר בסרט מעוטר שזכה באינספור פרסים, כולל 7 פרסי אוסקר. בעיני רבים זהו הסרט הדרמטי הטוב ביותר שנעשה על השואה (או לפחות אחד משניים, אם מתחשבים באיכותו המדהימה של הסרט "הפסנתרן").

הסרט מסתיים באחת הסצנות האופטימיות וקורעות הלב בקולנוע. זה קורה כשצועדת לה קבוצה ענקית של ניצולים, ילדיהם ונכדיהם - כולם חבים את חייהם לאוסקר שינדלר וצועדים כדי להניח אבן על קברו שבירושלים. שינלדר, שמת בעוני, הובא לקבורה בבית הקברות הקתולי בהר ציון שבירושלים, לפי בקשתו ובמה שהיה בחזקת חסד אחרון של ניצוליו ושל האומה היהודית כולה, לאדם שהציל יהודים כה רבים ממחנות ההשמדה בשואה.

מי שצועדים בסצנה הזו בסרט הם הניצולים האמיתיים של שינדלר, כשביחד עם כל ניצול אמיתי, צועד בן דמותו הצעיר מהסרט. חזק ומרגש כמו ששפילברג עושה כשהוא מצליח.


הסצנה המרגשת שמסיימת את הסרט:

https://youtu.be/BFP4dDheqHY


הנה המוסיקה המרגשת שכתב ג'ון ויליאמס לסרט ושביצע הכנר יצחק פרלמן:

https://youtu.be/ueWVV_GnRIA?t=19s

השיר "אלף-בית", שמוכר הרבה יותר כ"חדר קטן" הוא שיר של המשורר מרק ורשבסקי. הוא פורסם לראשונה בפולין בשנת 1901, כשיר באידיש שנקרא "אויפן פירפעטשיק", או בעברית "חדר קטן". הוא מספר על "החדר" הקטן שבו בוערת האש באח ובו מלמד הרבי את הילדים, הקינדערלך, את האלף בית בלשון הקודש, כדי שיידעו לקרוא בתורה.

אווירתו המתנגנת והפשוטה של השיר, שהושפע מאד ממקורות עממיים, הפכה אותו לשיר תקווה, שניחם את רוחם של היהודים במזרח אירופה, בימיהם הקשים לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. לא סתם סימל השיר היהודי הנוגע ללב, את העיירה, או "השטעטל" היהודי. לרבים הוא הזכיר את חיי היהודים בגולה של מזרח אירופה, בזמנים שלפני השואה והאסון היהודי. מכאן מעמדו הנוסטלגי ומה שהפך אותו לשיר זיכרון לחיים שנכחדו.

הוא גם זכה לשלל תרגומים לעברית, בשמות נוספים כמו "צריף פשוט ודל", "חדר קטן צר" או סתם "חדר קטן".

בגרסת היידיש, השיר הזה ליווה את אחת הסצינות הקשות בסרט "רשימת שינלדר". בסצינה שמכונה על ידי רבים "הילדה באדום" צופה אוסקר שינדלר מראש הגבעה בזוועות שמתרחשות בגטו היהודי בקרקוב, כשהחיילים הנאצים מפנים את היהודים באלימות, אל הרכבות למחנות.

ילדה קטנה המופיעה רק היא בשמלה אדומה, רק היא בצבע בסרט שלם שכולו שחור לבן, ממקדת את עיני הצופים בטרגדיה ובשואה מנקודת המבט של היחיד, הרך מכל.


הילדה באדום מ"רשימת שינדלר":

https://youtu.be/no8jsmInwBQ


השיר אויפן פּריפּעטשיק (מתורגם):

https://youtu.be/LZ4QZ3Cch48?end=1m14s


וביצוע של אסתר עופרים:

https://youtu.be/OaZtt89fYAc

בסרט הקולנוע "רשימת שינדלר" (Schindler's List) הופיעה רק דמות אחת בצבע. זו הייתה דמותה של "הילדה באדום".

הסצינה בה היא מופיעה היא אחת הסצנות הקשות בסרט, שבכל מקרה אינו קל לצפייה. אוסקר שינדלר וזוגתו רוכבים על סוסים על הר הצופה אל הגטו היהודי. למטה הם רואים את זוועות הנאצים המפנים את היהודים לרכבת שתוביל אותם אל מחנות הריכוז. על המסך רואים הצופים ילדה קטנה, לבושה בשמלה אדומה. למעט סצנת הסיום של הסרט, המתרחשת בימינו, זה הצבע היחיד שרואים במהלך כל הסרט, שמוצג בשחור לבן.

אבל זה לא מסתיים כאן. הילדה באדום צועדת אל מבנה ובהמשך הסצנה יראו אותה הצופים עוד כמה פעמים. לא נספר בדיוק, אבל זה אחד הרגעים מכמירי הלב ביותר בסרט. ילדה אחת שמגיחה מדי פעם לפריים, מזוהה בצבע שמלתה האדומה וצובטת את הלב.

מבקרי הקולנוע אהבו מאוד את "הילדה באדום". הם ראו בה ביטוי לתמימות ולתקווה של הילדים החפים מפשע שנרצחו בשואה. רובם העריכו שזו הייתה דרכו של שפילברג למנוע את התופעה בה נראו היהודים בשואה כגוש אחיד וכהה שהלך אל מותו ורצה למקד ולתת ממד אישי ולו לרגע.

מבחינה קולנועית זה היה רגע שמסביר כיצד ישנה שינדלר מעתה את תפיסתו את היהודים. האיש הוא תעשיין ואיש עסקים גרמני, שעד אותו רגע משתף פעולה עם הנאצים ועושה כסף רב מהקשרים איתם. מהבעת פניו של שינדלר בסצנה הזו, לנוכח הזוועות שהוא רואה ובמיוחד ברגעים המקושרים שלב אחרי שלב, של "הילדה באדום", קל להבין כיצד משנה הרגע הזה את מעשיו מכאן ואילך.


#על הילדה השחקנית
הילדה ששיחקה בסרט היה ילדה פולנית מהעיר קרקוב בשם אוליביה דַבְּרוֹוסְקָה. היא הייתה בת 3 כשהשתתפה בסרט. פעם היא ספרה שהתביישה בחלקה בסרט אבל רק כשהתבגרה למדה לחוש גאווה בו. שגיאתה, היא אמרה, הייתה שהיא לא נעתרה לבקשתו של סטיבן ספילברג, שלא לצפות בסרט לפני שתגיע לגיל 18 ותהיה בוגרת מספיק. היא צפתה בו בגיל 11 והרושם שלה ממנו היה רע.


#הרעיון הקולנועי
ההברקה המעולה של סטיבן ספילברג נעוצה בכך שבודד את הילדה מההמון הצבוע בשחור לבן. בכך הוא מצליח להימנע מאחת הבעיות הגדולות של סרטי שואה והיא היכולת לגרום לצופה הזדהות עם סבל העם היהודי, בזמן שהוא רואה רבים כל כך שסובלים, אבל אין לו מקרה פרטי שהוא יכול להזדהות איתו רגשית עד הסוף.

החיבור הרגשי שספילברג מצליח ליצור כאן הוא הכרחי כדי להבין את הגיבור ואת מניעיו ולהכניס ולו גם לרגע, את הצופה לתוך ראשו.

את ההברקה הזו הוא נותן בנקןדת המפנה של הסרט ובכך הוא מחדד עוד יותר את מה שאולי גורם לגיבור, נזכיר שהוא אדם אמיתי, לעשות מעשה אמיץ כל כך, מסוכן ומנוגד להמון אינטרסים כלכליים שלו ולהתחיל להציל יהודים.

ספילברג גם מצליח לשלוט במיומנות במה שאנו מרגישים לאורך הסצינה ולהוביל אותנו אל ההכרה בגורל הפרטי והכללי של היהודים. הוא מציג, פעם זה ופעם זה, את הגורל הפרטי של הילדה ואת גורל הקהילה היהודית של הגטו כולה. הוא עושה זאת על ידי טריק קולנועי אפקטיבי במיוחד - בכל פעם שהילדה נעלמת מהפריים, אחרי חפץ, בתוך בניין או מאחורי עץ, הוא מראה לנו את האלימות והאימה של פינוי הגטו, ההוצאות להורג בידי החיילים הנאצים והשלכת הרכוש היהודי מהחלונות אל הרחוב. הפרט והכלל - זה לצד זה.

הכוח של החילופים האלה, תוך המיקוד במעיל האדום, הם האפקטיביים ביותר בסרט. הצבע האדום גם מייצג את עניין הדם.


#על הבחירה באדום
הבחירה בצבע אדום קשורה אסוציאטיבית לדם וההתעלמות המוחלטת של העולם ובמיוחד של מדינות המערב ובתוכן בנות הברית מהשואה.

זה מסר שספילברג ניסה להעביר לאורך כל הסרט, במגוון דרכים. אחת הבולטות בהן היא השימוש בסצינות צבע וכאלה יש עוד 3 כאלה, גם אם פחות בולטות, בסרט.

הוא אמר פעם בראיון: "... כולם ידעו על השואה בזמן שהיא קרתה, אך עדיין לא עשו דבר בקשר לזה. לא הייתה הקצאה של כל הכוחות שלנו על מנת שהמצעד הבלתי פוסק לעבר המוות יעצור."

"זה היה" - מוסיף ספילברג - "כתם דם גדול ואדום, כתם ענק על הרדאר של כל אלה, אבל איש לא עשה דבר בעניין".


#הסיפור שמאחורי הסיפור
הסצינה שזכתה לכינוי "הילדה באדום" היא מהזכורות ביותר בסרט של ספילברג. אבל מאחוריה מסתתרת עדות אמיתית מהשואה.

מדובר בדוקטור מרטין פלדי, עד במשפט אייכמן, שהעיד על הניסיון להציל את בנו בן ה-12 מהסלקציה בשואה. הוא רואה את אשתו ואת בתו הפעוטה נשלחות שמאלה ומשך את בנו איתו לצד ימין. חייל אס אס שזיהה את הילד פקד עליו להצטרף לאם. כל שנותר לאביו היה לראות את בני נעלם והמראה האחרון שהוא זכר ממשפחתו היה המעיל האדום של בתו הקטנה, ההולך ומתרחק עד שהוא הופך לנקודה אדומה וזעירה, הולכת וקטנה, עד שהיא נעלמת.

על העדות הזו סיפר מי שהיה סגן פרקליט המדינה ומי שהיה בצוות התביעה במשפט אייכמן, השופט גבריאל בך. הוא סיפר ששבועיים לפני העדות הזו, קנה גם הוא במקרה לבתו בת השנתיים מעיל אדום. כשהוא הקשיב לעדות, מחנק טיפס לגרונו. הוא סיפר פעם לעיתונאי שמאז, בכל פעם שהוא רואה ילד או ילדה במעיל אדום, ליבו פועם במרץ.

תוך כדי התחקיר לסרט "רשימת שינדלר", תוך שהוא מאזין לפרוטוקולים של המשפט, שמע סטיבן שפילברג את העדות הזו והפנים אותה. ממנה הוא עתיד ליצור לסרט את אחת הסצנות החזקות והבלתי נשכחות בתולדות הקולנוע.


הילדה באדום מ"רשימת שינדלר":

https://youtu.be/no8jsmInwBQ


הנה קדימון הסרט המפורסם של שפילברג "רשימת שינדלר":

https://youtu.be/M5FpB6qDGAE


טקס בבית ספר ישראלי, עם ילדה באדום (עברית):

https://youtu.be/GCFhkYq0iKo


וריקוד על הקרח, שהקדישה ל"ילדה באדום" הרקדנית יוליה ליפניצקיה בת ה-15:

https://youtu.be/hwr2xIhEbCM

"האדאג'ו לכלי מיתר" (Adagio for Strings) של המלחין האמריקאי סמואל ברבר (Samuel Barber) היא אחת היצירות הקלאסיות היפות שנכתבו באמריקה ומהפופולריות באולמות הקונצרטים.

היצירה הזו היא מופת למיחזור של מלחין את יצירתו האהובה. במקור היא נכתבה כ"אגנוס דאי" - יצירה מקורית למקהלה. בהמשך היא הפכה לפרק שני ברביעייה לכלי מיתר. רק אחר כך היא הייתה לאדאג'ו המפורסם - גרסתו המוכרת שסמואל ברבר עיבד בהמשך לתזמורת כלי מיתר רחבה.

גם בקולנוע רשם האדאג'ו הצלחה רבה ונכלל בין השאר בפסקולים בלתי נשכחים של סרטים כמו "פלאטון", "איש הפיל" ו"אל נורטה". בארצות הברית נוהגים להשמיעו בימי אבל, כמו לאחר מותו של הנשיא קנדי.

מי שהבחין ביופיה המהפנט של המוסיקה הזו ויצר לה גרסה אלקטרונית מסחררת הוא די ג'יי טייסטו, מי שנחשב לאחד הדיג'ייז הטובים בעולם. בנוסף להיותו דיג'יי פורץ דרך ולעובדה שהוא היה התקליטן הראשון בעולם שהופיע באצטדיונים אל מול עשרות אלפי אנשים, טייסטו היה גם הראשון להופיע באולימפיאדה, בטקס הפתיחה באתונה, או אירוע ספורט בינלאומי ברמה זו.

טייסטו העביר את היצירה באחת לעולם הצעיר של רחבות המועדונים ומסיבות הענק. כבר משנות ה-90, הפך ה-Adagio for Strings להיט ענק ובדיעבד מהלהיטים הגדולים של הדיג'יי ההולנדי.

הוא נמשך אל הסקוונצות, רצף התווים שחוזר על עצמו בגבהים שונים בכל פעם, אך העביר את המלודיה ל"אוף ביט", כלומר לא על הפעימות, אלא בעיכוב קבוע של שמינית. טייסטו גם ויתר על ההתחזקות ההדרגתית, מהפתיחה החרישית עד לשיא, והדעיכה בעוצמה, עד לסיום החרישי. אצלו כל הקטע הוא בסאונד אלקטרוני טראנסי, גדול מהחיים.


הנה "אגנוס דאי" - היצירה המקורית למקהלה של סמואל ברבר:

https://youtu.be/fRL447oDId4


"האדאג'יו של ברבר" בקלאסי ואז בגרסה האלקטרונית של די ג'יי טייסטו:

https://youtu.be/_rAj3MwKlC4


כל הרמיקס שעשה היוצר טייסטו ליצירה המפורסמת:

https://youtu.be/8tIgN7eICn4


האדאג'יו למיתרים של ברבר בקטע השיא של הסרט "פלאטון" מ-1986:

https://youtu.be/QEv3zzKyiFQ


והיצירה בביצוע סימפוני - ביחד עם טיאסטו ומקהלה ומה לא:

https://youtu.be/MMwd8SoBirw

השיר הזה הוא קסם המזרח, שהתפרץ לעולם, כמעט משום מקום, והפך להיט על-זמני ועולמי. קוראים לו "מיסירלו" (Misirlou) והוא שיר אהבה של בחור יווני אל נערה מצריה, אקזוטית ומטריפה, מושכת ומסתורית. מכאן גם שם השיר, שבא מהגיית אחד מאזורי טורקיה של המילה "מצרי", מילה חסרת מגדר שבניב הטורקי נהגית מיסירלי.

אז זה שיר-עם ממזרח הים התיכון, איפה שהוא בציר שבין מצרים, טורקיה ויוון. לא לגמרי ברור מה מקור הלחן שלו ועוד פחות ידוע על המקום בו נכתב אבל לקסם הרי אין באמת גבולות.

מדובר על אחד השירים ההיסטוריים והמעניינים של תחילת מאה ה-20. שם המחבר המקורי שלו אינו ידוע, אך כן ברור שמוסיקאים רבים, כולל יוונים, ערבים ויהודים, ניגנו אותו עד שנות ה-20 של המאה ה-20. עם הלחן המזרחי הקסום שלו, הוא הפך כה אהוב ונפוץ, עד שכמעט בכל ארץ ערבית, ממרוקו ועד עיראק, אנשים משוכנעים שמדובר בשיר עם שלהם.

ההקלטה הידועה בתור הכי מוקדמת שלו היא ביצוע ביוונית של מיסירלו, משנת 1927, בסגנון שנע בין הרבטיקו (rebetiko) לסגנון הציפטטלי (tsifteteli) הקצבי.

החל משנות ה-20 ואילך, הפכה הגרסה הזו של השיר די פופולרית, בדגש על קהילות ערביות באמריקה, אך גם בקרב הארמנים-אמריקאים והיוונים-אמריקאים של ארצות הברית. ניגנו אותה פה ושם אפילו נגני כליזמר יהודים.

די מהר החלו להופיע גם גרסאות של השיר לריקודי בטן. לשפות מגוונות וללא גבול. יש גרסאות מיסירלו לעינטוזי בטן גם בערבית ופרסית, אך גם בארמנית, הודית, טורקית ואפילו סרבית.

ביוון מיועדת ההקלטה של ​​מיכליס פטרינוס, מ-1930, לריקוד ציפטתלי יווני, בקצב איטי משהו. היא מופצת בארצות הברית ובשנת 1946 מוציא פסנתרן ונגן קסילופון אמריקאי בשם יאן אוגוסט גרסה משלו.

בשנת 1941, מקליט ניק רובאניס, מורה למוסיקה יוונית באמריקה, עיבוד ג'אז ללחן. הוא רושם את עצמו כמלחין השיר. גם אם טענתו מעולם לא עמדה במבחן משפטי, עד היום יש הרושמים אותו כמלחין הרשמי.

בשנות ה-60 צצה פתאום "Misirlou" באמריקה, כנעימת גיטרות בטרמולו מלהיב. זו גירסת גלישה (Surf Rock), ז'אנר לוהט באותה תקופה. מי שביצע אותה, בהשפעת גרסה ערבית עממית שהכיר, הוא הגיטריסט דיק דייל (Dick Dale). אביו ודודיו המוסיקאים של דייל היו ממוצא לבנוני. דייל זכר את דודו מנגן את "מיסירלו" על העוד שלו, על מיתר אחד בלבד. כשמעריץ אתגר אותו פעם לנגן שיר שלם על מיתר אחד - הוא עשה זאת והבין שמיסירלו הוא להיט פוטנציאלי.

הוא לא שיער עד כמה.

מיסירלו, בגרסת הגלישה של דייל, יוצא לשוק ומיד הופך להיט ענקי, סינגל כל כך פופולרי, שנמכר בכמויות והופך ללהיט אמריקאי עצום. בעקבותיו מוציאים אינספור גרסאות רוק וגלישה אמנים ולהקות, כולל הביץ' בויז באלבום המצליח "Surfin' U.S.A" משנת 1963, ה"טראשמן" ו"הוונצ'רס".

ב-1994 גרסת הגלישה של דייל זוכה שוב לפופולריות אדירה. הפעם זה הבמאי קוונטין טרנטינו, ששילב אותה בה בסרטו "ספרות זולה" (Pulp Fiction). בהמשך, כש-Black Eyed Peas דוגמים אותה לשיר "Pump It", היא הופכת להיט עצום.


הנה "מיסירלו" של שלומי סרנגה (מתורגם):

https://youtu.be/ERBsE1ZzKyg


ביצוע של "מיסירלו" בטלוויזיה היוונית:

https://youtu.be/S7CBfcECLoc


דיק דייל בשנות ה-60:

https://youtu.be/ZIU0RMV_II8


בפתח הסרט "ספרות זולה" של טרנטינו:

https://youtu.be/oOoBomvuYnw


בנגינת קאנון ערבי עם תאקסים בפתיחה:

https://youtu.be/37jcQoSniuE


מיסירלו עם ריקודי בטן:

https://youtu.be/8zZlhcXokTk?t=9s


גרסת הרבטיקו המקורית של היוונים מטורקיה:

https://youtu.be/bsUYqF32EdU


ו"מיסירלו" אנגלית ובשירה אמנותית:

https://youtu.be/KziD7RXz66g

סרטי אימה (Horror Movies) מצטיינים ב... פחד. את הפחד יוצרים הרבה חלקים בסרט. הדמויות, הסיפור, הקולות והסאונד אפקטס, אבל חלק לא קטן באימה שבסרטים הללו יכולה לגרום המוסיקה.

כי למוסיקה שבפסקול סרטי האימה הללו יש תפקיד מכריע בעיצוב הקטע הרגשי של הסרט. כמו שהיא מגבירה את המתח בסרטים, את האהבה, ההתהלהבות וכל השאר - בסרטי אימה המוסיקה יכולה ליצור אימה מקפיאת דם.

מוסיקה אימתנית שכזו אפשר לשמוע בסרטים מפחידים במיוחד, כמו "שתיקת הכבשים" (Silence of the Lambs), פסיכו (Psycho), מגרש השדים (The Exorcist) ומלתעות (Jaws).

כן. יש לא מעט שיטות לייצר מוסיקה קריפית, מאיימת, מפחידה ומרתיעה. קודם כל אפשר להשתמש בצלילים נמוכים וצלילים איטיים. הכי מוצלחים הם גם נמוכים וגם איטיים. למשל, באסים או תופי טימפני המנגנים נמוך כמובן, אבל גם צלילים בודדים ורחוקים. הם מייצרים פחד כי הם מתחברים אצל הצופה לפעימות הלב שלו או של הדמות שעל המסך.

הצלילים הנמוכים מאיימים כי אנחנו רגילים מהקולנוע שקולות כאלה הם גבריים וסמכותיים ולא פעם מקושרים בקולנוע לדמות הרשע. איטיות של צלילים מתקשרת המון פעמים להתגנבות, למישהו שאורב בסתר ובאופן כללי למסתורין.

בפסקול המפחיד והגאוני של המלחין ג'ון וויליאמס לסרט מלתעות התבסס הלחן המרכזי על שני צלילים בלבד, הצלילים מי ופה. הם הרכיבו את הלייט מוטיב בסרט, צירוף מלודי שמסמל ומבשר על הכריש המתקרב.

האגדה בהוליווד מספרת שסטיבן ספילברג התפוצץ מצחוק כשוויליאמס השמיע לו את הלחן הזה על הפסנתר לראשונה. הוא אומר שהוא "קצת צחק", כי חשב שוויליאמס מתבדח איתו.

על הפסקול לסרט הזה וויליאמס זכה לאוסקר. אחד מתוך 5 אוסקרים שקיבל בקריירה שלו.

שימוש בטרמולו, הרעדה של מיתרים ברקע, מייצר גם הוא חשש. אם מלבישים עליו צליל מפתיע ומבהיל אז הוא מייצר אימה של ממש.

דיסוננס, צירוף צורם של צלילים, עובד נהדר גם הוא עם פחד. את זה אנחנו כבר יודעים מזמן. מוסיקאים יודעים ששימוש באקורדים עם דיסוננס, כמו ספטאקורדים או אקורדים מוגדלים ואפילו שימוש בקלאסטרים של צלילים, כל אלה הם כלים חזקים בסצנות של פחד.

הכפלות של צלילים עמוקים ונמוכים וביחד איתם צלילי תיבת נגינה או צ'לסטה תמימה יכולים גם הם ליצור אימה ופחד, כי החיבור שלהם מוזר ומאיים על התמימות של הדמות, הרבה פעמים במקרה שעל המסך מופיע ילד בסכנה.


הנה המוסיקה מ"מלתעות" - סרט האימה שאיננו סרט אימה:

https://youtu.be/BX3bN5YeiQs


ניתוח מוסיקלי של הלייט מוטיב שמתאר את הכריש ב"מלתעות":

https://youtu.be/jPMalmj5Ag4


כך יוצרים מוסיקה מוצלחת לסרט אימה (מתורגם):

https://youtu.be/S-u9YDDrTFo


מה הופך מוסיקה למפחידה - מקצבי פולסים נמוכים, אקורדים מוגדלים, ספטאקורדים הן רק ההתחלה:

https://youtu.be/y-dMimIr1pY?long=yes


והנה המוסיקה, שהיא חלק משמעותי מאוד בסרטי אימה:

https://youtu.be/HfqcLECDgQ4?long=yes

אחת המהפכות הגדולות של עולם הקולנוע הייתה טכנולוגיית ה"טוקיז", הסרטים המדברים.

המהפכה הזו החלה בשנת 1927 במתחמי ברבנק, באולפני האחים וורנר, שם נולד הקולנוע המדבר. כשהסרט התחיל לדבר הפכו ה"מוביז" ל"טוקיז" והחלה המהפכה של הקולנוע עם הצליל.

הסרט המדבר נולד לאחר שנים שעולם הקולנוע השתמש בסרטי ראינוע, אותם סרטים ללא קול שהיו הסרטים הראשונים של הקולנוע האילם.

הקולנוע המדבר, שבארץ נקרא אז "שֶמַענוע" ובאמריקה "טוקיז" (Talkies) דיבר וניגן לפתע ממש כמו תיאטרון. זו הייתה טכנולוגיה חדשנית ומהפכנית. בניגוד למוסיקה החיה שנוגנה בכל בית קולנוע עם סרטי הראינוע האילמים, בטוקיז הסאונד הגיע לבית הקולנוע כשהוא מוקלט מראש בגוף הסרט.

וכשהסרט החל לדבר, השתנתה תעשיית הקולנוע די מהר. בהדרגה פוטרו נגני התזמורות והפסנתרנים שליוו את סרטי הראינוע. מרגע שהופקו סרטים עם פסקול מוקלט, הם הרי כבר לא היו נחוצים יותר.

אגב, גם בכותבי הכתוביות של הדיאלוגים (שיחות בין הדמויות) לא היה צורך יותר.

אבל הדרמה הגדולה הייתה בקרב רבים מכוכבי הסרט האילם, מי שאיבדו גם הם את עבודתם. הם הלכו ונדחקו מתעשיית הקולנוע. זאת לאחר שהסתבר שהקהל לא אוהב את קולם, או שהמשחק המוגזם שהתרגלו לשחק בראינוע לא התאים לסרט המדבר והמציאותי יותר.

הסרט המדבר הראשון היה "זמר הג'אז" שנעשה בשנת 1927. הדמות הראשית בסרט הייתה למרבה השעשוע, דמותו של חזן יהודי שהופך לזמר ג'אז. ג'אז באותה תקופה היא המוסיקה הכי פופולרית ולא היה מתאים מסרט כזה להיות הראשון שיכלול צלילים.

ו"זמר הג'אז" אכן כלל פסקול שהוקלט ממש ביחד עם הצילום. אבל על אף ההתלהבות ממנו, עדיין רק השירים היו בו עם קול, בעוד הדיאלוגים עדיין הוצגו בו אילמים, עם כתוביות. המהפכה המלאה והמעבר לקול יבואו בסרטים שאחריו.


מהפכת הסרט המדבר בישראל, כמו שתוארה בכתבה על קולנוע עדן, הקולנוע הראשון של תל אביב (עברית):

https://youtu.be/b3-hzFa9CzM?t=37s


הנה ג'ואן קרופורד מתוך סרט מדבר מהראשונים שהופקו על ידי MGM, כבר בשנת 1929:

https://youtu.be/3fyiSRc5tQE


בטי דיוויס האגדית מדברת גם היא:

https://youtu.be/aqiOPrV2sZk


כך הדביקו בטוקי'ז צחוקים זרים לסרט אילם של "השמן והרזה":

https://youtu.be/baEDJvy5O9s


ובאווירה משועשעת, סצנה מהסרט "שיר אשיר בגשם", בה המקליט מדריך את השחקנית איך לדבר למיקרופון, אביזר שהפך למרכיב מרכזי בסרט המדבר:

https://youtu.be/OTFCctdiS04

אניו מוריקונה (Hans Zimmer) הוא אגדת קולנוע איטלקית של ממש. מי שכתב מוסיקה ליותר מ-500 סרטים בתולדות הקולנוע ובין השאר הלחין את המוסיקה לסרטים גדולים, דוגמת "הטוב הרע והמכוער" של סרג'יו ליאונה ו"סינמה פרדיסו" של טורנטורה.

מוריקונה הוא מלחין ומעבד של מוסיקה לסרטים, שרבים רואים כגדול המלחינים לקולנוע ובדיעבד הנחיל ולימד את גדולי המלחינים לסרטים, מהצעירים יותר, כיצד מלחינים מוסיקה לפסקול.

על אף שלמד באקדמיה אצל מלחינים גדולים, מי שאגב שצפו לו עתיד בתור מלחין של מוסיקה מודרנית, אניו החל בהלחנה לסרטים. אבל הוא עשה זאת תחת שם בדוי, כי כתיבת מוזיקה לקולנוע הייתה אז בעיניו רק אמצעי פרנסה ולא כבוד גדול.

אבל את הכבוד הגדול זה, דווקא הוא יהיה מי שיביא למקצוע. כי די מהר התגלה מוריקונה הצעיר כמלחין חד וגאוני, שכתב מוסיקה עצומה ומוצלחת לסרטים, ישירות לדף ובלי כלי נגינה, לא פעם אפילו תוך כדי שיחה בטלפון או במהלך ישיבה עם אנשים. המוסיקה שלו, הסתבר גם, הוסיפה לסרטים הגמורים צבע וקסם שלא היה בהם בלעדיה.

כך מגלים אותו בזה אחר זה בימאים ויוצרי סרטים רבים והוא הופך עם הזמן לברירת המחדל המועדפת להלחנה של מוסיקה למערבונים.

למעשה, מי שכתב מוסיקה ליותר מ-550 סרטים בחייו, יוצר בין השאר גם את המוסיקה לשלושת המערבונים הגדולים של כל הזמנים. יוצריהם אף יעידו עם הזמן שהמוסיקה שלו היא מרכיב משמעותי באיכותם.

אניו עסק מתחילת הדרך גם במוסיקה ניסיונית, מה שנולד עוד בזמן לימודיו הרציניים. הוא הכניס לסרטים אינסוף רעיונות מקוריים ויצירתיים, חלקם מאתגרים במיוחד ליוצרי הסרט, אבל כמעט תמיד הם הודו לו עליהם לאחר מכן. כי התעשייה כולה, גם אם בהתחלה לא היה לה מובן למה צריך להוסיף לסרטים קטעי מוסיקה שהם לא מלודיים ונעימים להאזנה, הבינו בהמשך והודו לא יו מוריקונה על המוסיקה המופלאה ופורצת הדרך שהוא יצר.

הבמאי סרג'יו לאונה שפנה אליו לכתוב לו מוסיקה לסרט הופתע לגלות שהם למדו ביחד עוד בבית הספר ובאותה כיתה בילדותם. הסרט הראשון הזה הפך לשיתוף פעולה אינסופי ונדיר, לאורך כל חייהם של השניים.

עם הזמן מוריקונה מוזמן ליצור מוסיקה לסרטים מסוגים ובז'אנרים שונים. בסרט המופלא וסוחט הדמעות "סינמה פרדיסו" מלווה המוסיקה הנוגעת ללב שלו המון רגעים שהופכים לעונג צרוף ומעוררים נוסטלגיה שאין צופה שמצליח לצלוח אותה בלי לדמוע.

כששאלו אותו פעם, בסרט שעשו עליו, איך המוסיקה שלו תמיד מצליחה, הוא סיפר שכל יצירה חדש שלו לסרט הוא משמיע לאשתו קלרה. אם היא אוהבת - הוא מציע לסרט את הקטע. אם היא לא אוהבת - אז הוא גונז את הקטע ולא מעביר הלאה. היתרון של אשתו, הוא הטעים, נעוץ דווקא בחוסר הידע שלה. אם היא אוהבת אז הצופים יאהבו גם הם...

לקראת סוף חייו, בגיל 87, התבקש אניו מוריקונה על ידי הבמאי טרנטינו לכתוב מוסיקה לסרטו "שמונת השנואים". אצל טרנטינו זה היה נדיר להסכים שיכתבו לו מוסיקה מקורית בלבד, אבל זה מה שאניו עושה. הוא לא עורך פסקול עם שירים או מוסיקה של אחרים. אז טרנטינו קיבל מוסיקה מדהימה שמוריקונה השלים בתוך שבוע ימים בלבד. וזו הייתה סימפוניה של ממש שטרנטינו התפעל ממנה גם הוא.


הנה המוסיקה של אניו מוריקונה (מתורגם)

https://youtu.be/ukAYiQmucr0?t=4s


מוריקונה אלוף המערבונים המפורסמים:

http://youtu.be/PSZKqI_bbzI


המוסיקה המפורסמת עם החיקוי של החליל את הקויוט הנוהם מתוך "הטוב, הרע והמכוער":

http://youtu.be/ubVc2MQwMkg


המוסיקה של אניו מוריקונה במערבון "בעבור חופן דולרים" מ-1964 (מתורגם):

https://youtu.be/scPt9Xj0oxk


קרב אקדוחנים עם נגינת מפוחית דיאגטית של צ'ארלס ברונסון הירידה מהרכבת:

https://youtu.be/uhYLfK8GSr0


מוסיקה שהלחין לסרט על ניקולה ובארת וביקש מהזמרת ג'ון באאז שתכתוב שיר והוא הפך להמנון בהופעותיה:

https://youtu.be/nY8uEYsFoJs


ביצוע תזמורתי ומקהלה לשיר העל-זמני שלו:

https://youtu.be/E5O_WIj2KP8


סצנת הסיום הסוחטת של סינמה פרדיסו (1988)

https://youtu.be/TflvNm22cpk


המוסיקה שכתב עבור "היו זמנים באמריקה" של סרג'יו ליאונה:

https://youtu.be/6EaCHX8qRs4


מהמוסיקה לסרט "שמונת השנואים":

https://youtu.be/juaP_vRyIGY


פיתוח של "האבוב של גבריאל" למוסיקה משולבת עם סגנונות רבים בו-זמנית מהפסקול המופלא לסרט "המיסיון":

https://youtu.be/OMB0eg6yA78

צ'ארלי צ'אפלין היה הגיבור הבלתי מעורער של הסרט האילם. גם אחרי שהתחילו לצאת ה"טוקיז", הסרטים המדברים, הוא עדיין המשיך לעשות סרטים אילמים.

חלק מכוכבי הראינוע הגדולים לא הצליחו לשרוד את המעבר לסרט המדבר והקריירה שלהם התרסקה. חלק מהם בגלל שקולותיהם לא היו נעימים לצופים וחלק מפני שהדיבור הסגיר את זרותם או את חוסר כשרונם בקולנוע החדש הזה.

אבל גם כשצ'אפלין אוזר אומץ ומחליט ליצור סרט מדבר, הוא עושה זאת בזהירות. הפעם הראשונה שצ'אפלין מדבר תהיה רק בשיר האחרון שבסוף הסרט המפורסם שלו "אורות הכרך".

הדמות הראשית, שהוא מגלם בסרט, מאבדת את מילות השיר שהיא אמורה לשיר. צ'ארלי צ'אפלין שר בג'יבריש, כאילו הוא רוצה לומר "רציתם דיבור וקולות בסרט, הנה מה שאני חושב על זה..."

זה לא עזר לו. הסרט הצליח וקולו של צ'ארלי צ'אפלין החל להישמע בסרטיו הבאים ונחל הצלחה גם בטוקיז המדברים.


לצערנו בעלי הזכויות לא מאפשרים להציג את צ'ארלי צ'אפלין בשיר ג'יבריש נונסנס מתוך "אורות הכרך" ואת נאום הדיקטטור הגדול.

הנה עריכה עכשווית של נאום הדיקטטור הגדול, מהנאומים הגדולים בתולדות הקולנוע (מתורגם):

https://youtu.be/j5U0pwdm5IU

האם זה לא מופלא בעיניכם שלחן נוצרי עתיק מלווה את התרבות מאז ימי הביניים ועד ימינו ומככב באינספור סרטי קולנוע הוליוודיים?

שמו בלטינית "'דיאֶס אירֶה'" (Dies Irae), שפירושו "יום הזעם" או "יום עברה", מתוך המיסה הקתולית. המוטיב הזה לקוח במקור מתוך מזמור גריגוריאני עתיק, מהמאה ה-13 ואולי אף עתיק יותר. במיסה הנוצרית הקתולית הוא מתאר את "יום הדין האחרון", היום בו גוזר אלוהים את דינם של בני האדם - לגיהנום או לגן העדן.

מוסיקלית, ה-Dies Irae הוא מוטיב יורד, מינורי ונמוך - מתכון מוצלח למהלך מלודי פסימי ואפילו מאיים. הוא הולחן כאמור בימי הביניים, על ידי נזירים קתוליים. יש חוקרים המשערים שהמלחין הוא נזיר פרנציסקני בשם תומא מצ'לאנו, אבל יש כל כך מעט מידע שזו יכולה להיות אמת באותה מידה שזה יכול להיות לא אמת.

כך או כך, למלחינים של הקטע לא היה מושג מה יקרה אבל הם ידעו מה הם עושים. הלחן הזה היה אפקטיבי מהרגע הראשון והוא היה רגע מרכזי במיסה הנוצרית מאז.

למעשה, כבר 800 שנה שהמוטיב הזה מלווה את התרבות המערבית. הוא שב והופיע ביצירות קלאסיות. בין השאר ניתן למצוא אותו ברקוויאם של מוצרט, מסוף המאה ה-18, אצל ורדי ברקוויאם הנודע שלו ובסימפוניה הפנטסטית של ברליוז, במחצית הראשונה של המאה ה-19.

גם הקולנוע, אמנות צעירה יחסית, שאוהבת מוטיבים אפקטיביים, התחבר מאוד ובמיוחד לארבעת הצלילים הראשונים של המוטיב השימושי. כך עתיד ה"דיאס אירה" להפוך עם השנים למוטיב קולנועי שכיח. התפקיד שלו בסרטים ברור - לנבא מוות, זעם, יום הדין.

כבר בסרט הדיסטופי "מטרופוליס" משנות ה-30, הדיאס אירה עבד מצוין. הניכור והנבואה של פריץ לאנג, יוצר הסרט, התחברו היטב עם הצליל הקודר של ה'דיאֶס אירֶה' המופלא הזה.

מאז הוא לא מפסיק לחזור לפסקולים. הבמאי הגאון אינגמר ברגמן השתמש בו בסרט "החותם השביעי". הוא נוגן גם בפסקול "הגיבן מנוטרדאם" של וולט דיסני. מאוחר יותר זה יהפוך לנחשול. כמו בסרט האימה המובחר "הניצוץ", באחד מסרטי "מלחמת הכוכבים" ואפילו ב"מלך האריות" הנהדר של דיסני - בעשרות סרטים המוטיב המצמרר הזה שימש את מלחיני הסרטים לתת את נבואת המוות שלהם לצופים.

בחלקם הוא שקוף וברור, כמו ב"יום שישי ה-13", "הגולגולת הזועקת" ו"גרמלינס 2". באחרים, כמו "ואלס מפיסטו" או "מגרש השדים" המזוויע, הוא נסתר יותר ורק אוזן מנוסה יותר תצליח לזהותו.

אבל ממש כמו יום הדין הנוצרי, הדיאס אירה שם וממתין לכולנו שננהג יפה ונהיה בני אדם טובים. אחרת, מי יודע אם לא נצטרך לסבול את הלחן הזה גם בעולם הבא, כפסקול מותנו...


סיפור הדיאס אירה ואיך הוא שולב בסרטים:

https://youtu.be/-3-bVRYRnSM


ה-Dies irae מושר במזמור גרגוריאני:

https://youtu.be/sEUaT24B2U8


בתווים עתיקים:

https://youtu.be/dsn9LWh230k


פרנץ ליסט פותח איתו את"ריקוד המוות" שלו:

https://youtu.be/7nVmFlSV1ok


אצל מוצרט ברקוויאם הוא מועצם למקהלה:

https://youtu.be/RVc9G36uxPc


עם פתיחת הסרט המזוויע "הניצוץ":

https://youtu.be/g_nsZ8yt1KA


בצלילים הנמוכים בסרט "מלחמת הכוכבים":

https://youtu.be/j23bSfiYScI


כמה סרטים מפורסמים שבהם אף פותח המוטיב:

https://youtu.be/0hL1m4hGBVY


והמון סרטי אימה, כולל "מגרש השדים":

https://youtu.be/ZV60qfHhKI0

בשנת 1968, בשיא הצלחתם, עשו חברי הלהקה המפורסמת בעולם, הביטלס, את "צוללת צהובה" (Yellow Submarine). זה היה סרט אנימציה מצויר שנוצר בהשראת שיר בשם זה, שהוקלט לראשונה באלבום "Revolver" של הלהקה.

הסרט התבסס על שירי "הביטלס", בו כיכבו הדמויות המאוירות של חבריה. לקראת סופו של הסרט, בידיעה שזה מה שיביא את המעריצים בהמוניהם לבתי הקולנוע, הוצגה גם סצנה אחת מצולמת ולא מאוירת, של הלהקה בהופעה. הסרט הציג אנימציות מרתקות ואפילו חדשניות לזמנן והיה צבעוני ומעט פסיכדלי אפילו, בהתאם לרוח התקופה.

במקביל לסרט יצא גם אלבום בשם זה, עם פסקול הסרט. הם הוסיפו לו 4 שירים נוספים, שלא נכללו בסרט. בצידו השני של התקליט נכללה גם המוסיקה מהסרט, שנכתבה ותוזמרה על ידי ג'ורג' מרטין, המפיק המוסיקלי האגדי של החיפושיות.


הנה קדימון הסרט "צוללת צהובה":

https://youtu.be/vefJAtG-ZKI


שיר הנושא צוללת צהובה עם האנימציה המקורית והנפלאה:

https://youtu.be/m2uTFF_3MaA


וניסיון משעשע בתמימותו המעריצה (עברית):

https://youtu.be/BfNhlz29GWM

הסרט המציין את נקודת המפנה בעולם הקולנוע, המעבר מהראינוע, מה שנקרא "הקולנוע של הסרט האילם" אל הטוקיז, כלומר "הסרט המדבר", הוא "זמר הג'אז" משנת 1927.

הסרט הזה היה מהסרטים הראשונים שכללו פסקול שהוקלט על הסט, ביחד עם הצילום. בסרט מגלם השחקן אל ג'ולסון את בנו של חזן יהודי שרוצה להיות זמר ג'אז. אביו החזן לא מסכים ודורש ממנו שימשיך את דרכו הדתית, אך הוא בורח מהבית, צובע את פניו בשחור כדי להיראות כזמר שחור וזוכה להצלחה גדולה.

חשוב לציין שעל אף ש"זמר הג'אז" הוא הסרט הראשון שבו יש דיבור ושירה מוקלטים, הסרט מכיל מעט שירה ודיבור ומרבית הדיאלוגים (השיחות) שבו מוצגים עדיין בכתוביות בנוסח הסרט האילם. הטכנולוגיה הייתה עדיין ראשונית והשימוש בה היה מורכב למדי. לכן היוצרים לקחו אותה בזהירות והחלו בתהליך, אבל לא בכל הכוח. זה המחיר שלעתים משלמים "מאמצים מוקדמים" (Early adopters) על הבחירה להתחיל עם טכנולוגיה חדשנית, כשהיא עדיין לא בשלה לחלוטין.


הנה סיפורו של הסרט "זמר הג'אז":

https://youtu.be/ZlAt2lcg5ZM


הצורה בה התקבל הסרט המדבר בישראל, כמו גם במקומות אחרים בעולם (עברית):

https://youtu.be/q6G1klkKdv4


וקטע בביצועו של אל ג'ולסון, כוכב הסרט "זמר הג'אז":

http://youtu.be/VNqKUpCjD7w