שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מי היה זיגמונד פרויד ומה תרומתו לנפש האדם?
הרופא והפסיכולוג היהודי החשוב זיגמוּנד פרויד (Sigmund Freud) היה רופא, נוירולוג וחוקר בתחום הפסיכולוגיה. הוא נולד וגדל בעיר וינה, ממש בשכנות למייסד וחוזה מדינת ישראל, בנימין זאב הרצל וכיהודי חש לא פעם את האנטישמיות שמסביבו.
כשפרויד הרופא הגיע למסקנה שחלק מתלונות חוליו על כאבים גופניים מקורם בקשיים נפשיים שהם חווים, אך לא מודעים להם - הוא החל לחקור את הנושא. הוא שוחח עם מטופלים רבים, הבין ששיחות כאלה יכולות ללמד הרבה דברים על האדם ומכאן הגיע לפסיכולוגיה והצטיין בה.
פרויד הפך די מהרנ לאחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות ואחד המדענים הבולטים והמשפיעים במאה ה-20. הוא אבי תורת הפסיכואנליזה, שעסקה במבנה האישיות הכולל של האדם, על התפתחותה, פגמיה ודרכי הריפוי שלה.
והוא, אגב, חשב שבבסיס ההתנהגות האנושית נמצא היצר המיני.
השפעת המחקרים שלו והתיאוריה שהגה על המאה ה-20 היא אדירה. היא משתרעת על פני תחומים רבים, מאמנות, שיווק, יחסי הציבור, תעמולה פוליטית ומדינאות ועד לטיפול בהלומי קרב, היחסים בחברה, המדיה ואפילו תרבות הסלפי והאינדבדואליזם הקיצוני של הפרט במאה ה-21.
פרויד חקר רבות את הלא-מודע ואת החלומות, כעתירי סמלים הקשורים בחייו של החולם. הוא הגדיר את עצמו כ"כובש של הנפש" ובתפיסתו את מחקריו ותפקידו במדע הוא ראה את עצמו כגיבור שחושף את סודות הנפש.
כשניתח את התודעה, גרס פרויד שיש בנפשנו 3 אזורי תודעה. הראשון הוא הלא מודע - שתופס את החלק הגדול ביותר של הנפש. מעליו תת-המודע - בו מאופסן מידע זמין ולמעלה המודע - כל מה שאנו מודעים לו ברגע נתון. זהו לדעתו החלק הקטן ביותר של הנפש.
פרויד חקר גם את הדת והנפש, את ההומור, הפסיכולוגיה של ההמון ואת הדחפים והמיניות האנושית. הוא פיתח את הרעיון שהוריש ניטשה, שהמוח הוא הטייס המכוון את הלב האנושי.
במהלך חייו פיתח פרויד שיטת טיפול חדשה שבה משוחח המטופל עם המטפל, בפגישות קבועות. המטפל מסייע לו בחשיבה מחודשת על עצמו, חשיבה שמסייעת לו לפתור את הקשיים הנפשיים והגופניים שמהם הוא סובל. בימינו נתפסות שיטת הטיפול הזו ושיטת הפסיכואנליזה, שפירושה בחינת הנפש של המטופל, כבסיס של הפסיכולוגיה המודרנית.
לא נפרט כאן על חוויותיו של פרויד כיהודי בווינה. אך מעניין לספר שהוא חווה בה את שנות עלייתו של היטלר לשלטון, את ה"אנשלוס", האיחוד של היטלר את אוסטריה עם גרמניה. כשהסכנה הנאצית לחייו גברה, פרויד הצליח להימלט ללונדון וחי בה שנה. ממש בחודש בו פרצה מלחמת העולם השנייה, שלושה שבועות מתחילתה, הוא הלך לעולמו.
לא בהכל פרויד צדק, אבל ההשפעה שלו היא בלתי נתפסת והתרומה שלו לעולם הפסיכולוגיה והעולם המודרני היא בלתי נתפסת במונחים של אדם יחיד, שאינו דיקטטור או אלברט איינשטיין.
הנה זיגמונד פרויד והפסיכותרפיה (מתורגם):
https://youtu.be/mQaqXK7z9LM
חייו של זיגמונד פרויד:
https://youtu.be/L1ya3HFN2bM
מה ההיסטוריה אומרת עליו (מתורגם):
https://youtu.be/mKG-PEVYOR8
פרויד בחייו והקלטה שלו מתאר את תגליותיו ותורתו:
http://youtu.be/sj2JFI4BsRQ
שיר שמוקדש לו (עברית):
https://youtu.be/xqwJqgatuD8
שיעור ארוך על פרויד (עברית):
https://youtu.be/O0iIbUvREaI?long=yes
ותכנית טלוויזיה על זיגמונד פרויד (עברית):
https://youtu.be/XwqEbWvWaao?long=yes
כיצד המציא ברנייז את היח"צ ושינה את העולם?
אדוארד ברנייז (Edward Bernays) נחשב לאבי המושג ועולם יחסי הציבור. הוא לימד את אמריקה לאכול בננות והפך אותה מכורה לבייקון, לימד את הנשים לעשן, לאסוף את השיער ואפילו הפיל נשיא מכהן ממשרתו.
המדהים הוא שיחסי ציבור הוא האח האזרחי של התעמולה הצבאית או המדינית ובלוחמה הפסיכולוגית. הוא יושם שוב ושוב במאה האחרונה ובהצלחה אדירה ששינתה את כל העולם ואגב, לא תמיד לטובה.
ברנייז, שהיה אחיינו של זיגמונד פרויד, פיתח טכניקות לשכנוע של המוני צרכנים ולמעשה היה האיש שיצר את תחום יחסי הציבור. עד היום עושים מעצבי דעת קהל, יועצי תקשורת ו"מקדמים בסושיאל", הפועלים ברשתות החברתיות, שימוש בשיטות שלו. הן כמובן פותחו יותר ויותר, בהשראתו ובהשראת ממשיכי דרכו.
#מי האיש?
ברנייז הצעיר היגר עם הוריו בסוף המאה ה-19 מווינה לאמריקה. בצעירותו הוא ניהל פרסום ושיווק חכם. הוא שהפך למשל את אנריקו קארוזו להצלחה מסחררת כזמר אופרה באמריקה.
בזמן שהחלה מלחמת העולם הראשונה הוא הועסק בוועדה הממשלתית האמריקאית למידע ציבורי. הג'וב הזה עתיד לשנות את חייו ואת העולם.
תפקיד הוועדה במלחמה היה לשכנע את העולם, באמצעות תעמולה, שהצטרפות אמריקה למלחמת העולם הראשונה מטרתה להביא דמוקרטיה למדינות אירופה.
ההברקה הגדולה עלתה בראשו של ברנייז בתום המלחמה. זה היה בזמן שהוא התלווה לנשיא ווילסון בנסיעתו לוועידת השלום בפריז. כמו כל מי שהיה במשלחת הופתע גם ברנייז מקבלת הפנים השמורה לגיבורים, לה זכה הנשיא האמריקאי.
כשהם שבו הביתה לאמריקה עלה בראשו הרעיון שאם תעמולה יכולה להכניס אומה למלחמה, אז ודאי ניתן להשתמש בה גם בעיתות שלום.
ברנייז, שהיה מעורב בשכנוע ארצות הברית להצטרף למלחמת העולם הראשונה, סבר שבשיטות דומות ניתן יהיה להשפיע על פעילויות קלות בהרבה. למשל למכור, לשכנע ברעיונות ועוד.
המילה "תעמולה" עם הקונוטציות המלחמתיות שלה ועוד יותר המונח "פרופגנדה" שבו הגרמנים השתמשו, שניהם היו פסולים בעיניו לתחום החדש שעליו הוא חשב. לכן הוא הגה את המושג "יחסי ציבור".
#ההשפעה של פרויד
כאן נכנס לתמונה הדוד המפורסם זיגמונד פרויד. כשהיה באירופה, שלח לו ברנייז אחיינו סיגרים קובניים מפריז. כאות תודה שלח לו מייסד הפסיכולוגיה במתנה את ספרו "שיעורים במבוא לפסיכואנליזה".
ברנייז למד מהספר על היצרים הבלתי מודעים והחייתיים ששולטים בבני אדם. הטא עשה אחד ועוד אחד ומכאן עלה בראשו הרעיון שבקבלת החלטות של בני אדם - גם כפרטים ועוד יותר בקבוצות - יותר מאשר מידע זה הרגש שיוצר פעולה.
לכן הוא החל לחקור מה הדברים שיוכלו להפעיל אצל אנשים דווקא את הרגש הלא -רציונלי, דברים כמו פחדים, תשוקות, מאוויים נסתרים וכדומה.
#היח"צ נולד
מכאן יתחיל ברנייז לשווק מוצרים באמצעות פריטה על הרגש והכוונת הקונים לתחושות שיהיו להם לאחר שיקנו אותם. ההצלחה הגדולה הראשונה הייתה לגרום לנשים באמריקה לעשן.
מה שהיה לפני כן לא יאומן שאישה תעשה, הפך לפתע למקובל, אחר כך ל"שיקי" או "איני" ולבסוף לסמל נשי משדרג.
בהמשך הוא גם שיווק ושוב בהצלחה יתרה את הרעיון של אופנה כדרך להביע אישיות יחודית בקרב נשות מעמד הביניים.
המעניין היה בשיטותיו שהוא כמעט או לא השתמש בפרסומות בעיתונות. הוא דווקא הרבה לביים אירועים שהתחזו לחדשות ולשלוט בהמונים באמצעות בעלי טורים בעיתונות ואנשים מפורסמים, בהם השתמש בתור מנופי השפעה.
#פוליטיכאן
ואם ההצלחה בשיווק מסחרי באמצעות יח"צ הייתה מרשימה, אדי ברנייז מיהר ליישם אותה גם בענייני כלכלה, פוליטיקה וחברה.
התיאוריה שאזרחים מגבשים את הדעות שלהם בנושאים ציבוריים באמצעות נתונים פוליטיים כלכליים, מוסריים או אתיים נראתה לו מופרכת.
מי שידע להכניס את האומה האמריקאית למלחמת עולם רחוקה האמין שבנוסף להיותם כלי למכירת מוצרים ושירותים, יכולים יחסי הציבור "להנדס הסכמה ציבורית" גם בתחומי הפוליטיקה, החברה והכלכלה. בדיוק כך הוא כתב בספרו "פרופגנדה" שיצא ב-1928.
את ההמלצות הספציפיות של איש היח"צ, או בלשונו אז" יועץ יחסי הציבור" ברנייז תאר אז כ"משתנות עם הנסיבות".
אבל את תוכנית העבודה הכללית של יחסי הציבור הוא צמצם כבר אז לשתי פעולות נרחבות, או שני היבטים עיקריים:
#"פרשנות מתמשכת"
זוהי הדרך לשלוט בדרכים שונות על דעת הקהל. מטרתה הכללית היא שהציבור, מבלי שיהיה מודע לכך, יקבל את הרושם המדויק שהיח"צ רוצה להטמיע בו.
#"דרמטיזציה על ידי הדגשה"
זו הדרך המשלימה לראשונה, באמצעותה לוכדים את תשומת הלב של הציבור וממקדים אותו בהיבט ספציפי או בפרט מסוים של העניין המקודם, כך שיחוש ויתמקד בו באופן חי במיוחד.
#הכל (גם) פוליטי
זה תפס. מאז השלב ההוא מטמיעים יחצ"נים ויועצים פוליטיים בציבור דעות ורעיונות שהם רוצים. בו בזמן הם ממקדים ויוצרים הדגשה דרמטית בעניינים נקודתיים ומשתלמים ללקוחותיהם, עניינים שמפחידים את ההמון ומסעירים אותו.
ואכן, כך הומצא ענף יחסי הציבור, שיושם בהצלחה באינספור תחומים. גם אם הם בולטים באירועי יח"צ מסחריים, הרי שהיסטורית, ההצלחות הבולטות בעולם היח"צ הם דווקא העניינים המדיניים והפוליטיים שקודמו באמצעותו.
כי הדמוקרטיה היתה בעיני אדי ברנייז רעיון נפלא. אבל הוא לא באמת האמין בכושר השיפוט ובקבלת ההחלטות של הציבור, על כל רבדיו השונים. לכן הוא פיתח שיטות יח"צ שנועדו לכוון את ההמונים.
להביא את ההמונים בדיוק למקום שבעלי העניין רוצים שהם יהיו בו.
כי אם יוכל המנהיג והפוליטיקאי לגעת בפחדים העמוקים ביותר של ההמון וביצרים הכי חבויים של האזרחים ולנצל אותם לצרכיו, הוא יוכל לעשות הכל. ובתמיכתם.
את ברניז מרבים אנשי היח"צ ויועצי התקשורת בעולם לצטט במשפט שבתרגום חופשי אומר משהו כמו "ההמון הוא פתי קל להשפעה. הוא לא ביקורתי והבלתי סביר לא קיים עבורו... הרוצים להשפיע על ההמונים לא זקוקים לטיעונים לוגיים שיהיו מתונים... עליהם להתבטא דווקא בצבעים העזים, להפריז ולחזור שוב ושוב על אותו רעיון".
הנה סרטון על אדוארד ברנייז:
https://youtu.be/8Q-3qwEDyPM
תקציר פעולותיו המתוחכמות של אדוארד ברנייז:
https://youtu.be/druOAHVKHCQ
סרט תיעודי על המצאת יחסי הציבור והתעמולה על ידי ברנייז:
https://youtu.be/hRxnUQ64054?long=yes
וראיון על ברנייז והמצאת יחסי הציבור:
https://youtu.be/iBEclayBCdc?long=yes
מיהי אלזה סקיאפרלי, מעצבת האופנה המהפכנית שנשכחה?
בדרך כלל אנו נוטים לומר שבגדיהם של מעצבי האופנה מעניינים הרבה יותר מהביוגרפיה שלהם, אבל ישנה לפחות אחת שזה לא הסיפור שלה.
קראו לה אלזה סקיאפרלי (Elsa Schiaparelli) והיא אחת המעצבות החשובות, אך הנשכחות של המאה ה-20. מי שפעלה בשנות ה-30 וה-40 בפאריס, הייתה מעצבת האופנה הראשונה שנהגה לאתגר את האידיאל המסורתי של עולם האופנה והאמינה מאד בחיבור בין אמנות, עיצוב ואופנה.
אלזה סקיאפרלי (Elsa Schiaparelli) נולדה ברומא ב-1890, למשפחה אריסטוקרטית ואינטלקטואלית. בשנות ה-20 של המאה הקודמת עברה לפריז ושם הקימה ב-1927 את בית האופנה שלה, שהפך תוך שנים ספורות לאחד המשפיעים ביותר באירופה.
המגזין "טיים" כינה אותה "הכי מטורפת מבני דורה", בעוד "ווג" מגדיר את עיצוביה כ"מאסטרפיס".
הסוודר עם הדפסת אשליה אופטית (Trompe-l'oeil) בצורת עניבה, שעיצבה באותה שנה, זינק לפופולריות מיידית ומיצב אותה כשם מוביל בעולם האופנה.
בשנות ה-30 הפכה סקיאפרלי לדמות מרכזית בזרם הסוריאליזם (Surrealism) באופנה. בגדים, מבחינתה, היו מעשה אמנות ובתור חלק מהתנועה הסוריאליסטית, היא התייחסה לבגדים כאל יצירות אמנות.
בזמן שקוקו שאנל ממציאה את הרעיונות שיהפכו למיינסטרים כמו השמלה השחורה הקטנה והגזרה המשוחררת, סקיאפרלי בוחרת בעיצובים ניסיוניים, נועזים ואף חתרניים ובגזרות שוברות את השגרה.
סקיאפרלי קיימה שיתופי פעולה ארוכי שנים עם הצייר סלוודור דאלי, הצלם מאן ריי וז'אן קוקטו. יחד יצרו את שמלת הלובסטר משנת 1937, הדפס ענק של סרטן ים על חצאית משי לבנה. דוגמה נוספת היא כובע הנעל המפורסם שלה, שעוצב בהשראת נעל עקב הפוך.
לצד התלבושות הללו פיתחה סקיאפרלי גוון ורוד עז, שכינתה "ורוד מזעזע" (Shocking Pink), שהפך לסימן ההיכר שלה. ב-1937 היא משיקה את בושם "שוקינג" (Shocking), בבקבוק שעוצב בצורת פלג גוף עליון נשי ובהשראת מידותיה של השחקנית מיי ווסט (Mae West).
סקיאפרלי תחדש בכל כך הרבה פריטי אופנה המוכרים עד היום, ביניהם נעלי פלטפורמה, מכנסי שורטס בדמות חצאיות המכנס הקצרצרות שהוצגו לראשונה ב-1931 ע"י שחקניות טניס בוימבלדון, כריות כתפיים בז'קטים נשיים, שמלות מעטפת, צללית הפעמון ועוד.
בתקופה בה קוקו שאנל ממציאה את רעיון השמלה השחורה הקטנה הגזרה המשוחררת, סקיאפרלי העדיפה עיצובים אקספרימנטאליים נועזים וגזרות לא שגרתיות. היא גם תהיה הראשונה שתכניס רוכסנים (Zippers) צבעוניים וגלויים לעולם האופנה הגבוהה, כאלמנט עיצובי ולא רק כאמצעי טכני לסגירת מלבושים.
היא גם זו שהגדירה את המבנה השולט של תצוגות האופנה בנות זמננו. שיתופי הפעולה שלה עם אמנים שונים המשיכו להפוך את האופנה לזירה אמנותית של ממש.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נוסעת סקיאפרלי לארצות הברית. אך לאחריה היא מתקשה להתחרות בסגנון "המראה החדש" (New Look) שמוביל כריסטיאן דיור (Christian Dior). בית האופנה שלה נסגר ב-1954, בדיוק באותה שנה בה חוזרת קוקו שאנל (Coco Chanel) לזירה.
בניגוד לשאנל, ששמה נשאר מוכר עד היום, סקיאפרלי הולכת ונשכחת מהזיכרון הציבורי לעשורים רבים. לאורך השנים עורכים מעצבים רבים ומפורסמים הומאז'ים לעיצוביה, ביניהם ורסצ'ה, איב סן לורן, דולצה וגאבנה ואחרים.
אך ב-2012 חוזר לפעול בית האופנה שלה מחדש וכיום הוא ידוע בעיצובים הסוריאליסטיים והנועזים שלו, בהובלת המעצב דניאל רוזברי (Daniel Roseberry).
אז אולי היא לא הייתה קוקו שאנל והיא אפילו לא ידעה כיצד תופרים, אבל איכשהו גם סקיאפרלי השאירה את הסימנים המרהיבים שלה על עולם האופנה של המאה הקודמת וזכתה במקום מכובד בפנתיאון האופנה המודרנית, כמעצבת האופנה הראשונה שהתייחסה לבגדים כאל יצירות אמנות.
הנה סיפורה של אלזה סקיאפרלי:
https://youtu.be/4h6L_s5F6Q8
חייה של אלזה סקיאפרלי:
https://youtu.be/epv_4U_Dqyk
שוברת המוסכמות:
https://youtu.be/w7NTJIg7G_s
מצגת וידאו של עיצוביה:
https://youtu.be/R0Gmd-LMB_Y
החידושים שלה:
https://youtu.be/of3-Zb4fuOY
כאן היא בתכנית הטלוויזיה "של מי השורה הזאת?"
https://youtu.be/68_AMlvIqmY
וגם כאן:
https://youtu.be/eFPVvBjWR_c
תערוכה מעבודותיה:
https://youtu.be/XK_RIgTUK84
אוסף ארוך של דגמים משלה:
https://youtu.be/3xM9lvfbsPc?long=yes
במה נודע המלחין גוסטב מאהלר?
גוסטב מאהלר (Gustav Mahler) נחשב לאחד המלחינים הגדולים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ולמנצח תזמורת מהמדרגה הראשונה.
מאהלר נולד ב-7 ביולי 1860 בקאליישט (Kaliště), עיירה קטנה בבוהמיה (כיום צ'כיה), למשפחה יהודית דוברת גרמנית.
מאהלר גדל בעיר איהלאווה (Iglau) במורביה, שם אביו ניהל בית מרזח. כבר בגיל צעיר גילה כישרון מוסיקלי יוצא דופן, ובגיל 15 התקבל לאקדמיה למוסיקה בווינה (Konservatorium der Gesellschaft der Musikfreunde). שם למד פסנתר אצל יוליוס אפשטיין (Julius Epstein), הרמוניה אצל רוברט פוקס (Robert Fuchs), וכן קומפוזיציה.
במקביל שמע הרצאות באוניברסיטת וינה, ובין מכריו נמנה אנטון ברוקנר (Anton Bruckner), שהשפיע עליו עמוקות בתפיסתו הסימפונית.
הקריירה של מאהלר כמנצח הגיעה לפסגה כאשר בשנת 1897 מונה למנהל האמנותי של האופרה הקיסרית בווינה (Hofoper), שנחשבה לאחת ממוקדי האמנות החשובים בעולם.
על מנת לקבל את המינוי, שהיה שמור לנוצרים, המיר מאהלר את דתו לקתוליות - צעד שעורר ויכוחים רבים ושנוי במחלוקת עד היום. במשך עשר שנות כהונתו בווינה (1897-1907) הוא הפך את האופרה למוסד אמנותי יוצא דופן.
הוא אסר על כניסה מאוחרת של קהל לאחר תחילת ההצגה, הוריד את תאורת האולם בזמן ההופעה והפסיק את נוהג ה"קלאקה" (claque) - מחיאות כפיים מתואמות בתשלום שהיו נפוצות באופרה. שינויים אלו עוררו התנגדות עזה, אך הביאו לשינוי עמוק בתרבות הצפייה באופרה.
בסוף 1907 עבר מאהלר לניו יורק, שם ניצח תחילה על המטרופוליטן אופרה (Metropolitan Opera), ומשנת 1909 על הפילהרמונית של ניו יורק (New York Philharmonic), ובכך הפך לאחד המנצחים הבינלאומיים הראשונים של תקופתו.
מאהלר ייחד כל קיץ לחיבור מוסיקה, ואת שאר השנה הקדיש לניצוח. הוא השאיר אחריו 9 סימפוניות מושלמות ועשירית שנותרה בטיוטה בלבד, וכן מחזורי שירים תזמורתיים גדולים.
#יצירותיו הגדולות
הסימפוניה מס' 1 ("הטיטאן") מלאה ברוח אופטימית ומוטיבים מהטבע. הסימפוניה מס' 2 ("תחיית המתים") היא יצירה עצומה המסתיימת בקריאה דרמטית לתחייה ולגאולה עם סולנים ומקהלה.
הסימפוניה מס' 5 ידועה במיוחד בזכות האדג'יאטו (Adagietto) שלה, שהפך לאחד הקטעים האורקסטרליים האהובים ביותר ששימש בסרטו של לוקינו ויסקונטי (Luchino Visconti) "מוות בוונציה" (1971).
הסימפוניה מס' 8 מכונה "סימפוניית האלף" כיוון שבביצוע הבכורה שלה ב-1910 השתתפו למעלה מ-1,000 מבצעים, והסימפוניה מס' 9 נחשבת ליצירתו הבשלה והעמוקה ביותר, מעין פרידה מן החיים.
מבין מחזורי ה"לידר", שירים גרמנים שלו, בולטים במיוחד "שירים על מות ילדים" (Kindertotenlieder), שהולחנו על פי שיריו של פרידריך ריקרט (Friedrich Rückert), כמו גם "שיר האדמה" (Das Lied von der Erde) - מחזור לטנור, קונטרלטו ותזמורת המבוסס על תרגומים גרמניים של שירה סינית קלאסית, שרבים רואים בו את יצירת המופת שלו.
#המשך חייו
בשנת 1902 נשא מאהלר לאשה את אלמה שינדלר (Alma Schindler), שהייתה צעירה ממנו ב-19 שנה ואף היא מלחינה מוכשרת. לצד היותו מלחין דגול, הוא לא היה בעל קל. רעייתו המוכשרת להפליא הייתה מלחינה מחוננת בעצמה ולפני שנישאה לו היא כתבה יצירות נהדרות. אך לאחר שהפכה לאשתו, הוא אסר עליה להמשיך ולהלחין והסירוס המוסיקלי הזה היה כה משמעותי, עד שגם אחרי מותו היא לא הצליחה לשוב ולכתוב עוד מוסיקה.
ואגב מוות, ידוע שאלמה התנגדה בחריפות להלחנת "שירים על מות ילדים" ואמרה שהלחנת שירים על מוות ילדים כשהם עצמם הורים לילדים קטנים היא גורל רע. לצערה, כמה שנים לאחר מכן, מתה בתם הבכורה מריה מקדחת ארגמן ודיפתריה, מה שהיכה את מאהלר מכה קשה.
מכל מקום, נישואיו של מאהלר היו סוערים מאוד. ב-1910 הוא גילה שאלמה מנהלת רומן עם האדריכל ולטר גרופיוס (Walter Gropius), מי שלימים יהיה מייסד הבאוהאוס (Bauhaus). בעקבות המשבר פנה מאהלר לזיגמונד פרויד (Sigmund Freud) אלא שהוא ביטל את הפגישה 3 פעמים לפני שהגיע סוף סוף. הם נפגשו בליידן (Leiden) שבהולנד בקיץ 1910 ושוטטו יחד ברחובות העיר במשך 4 שעות בשיחה פסיכואנליטית שהפכה לאחת מפגישות הייעוץ המפורסמות בהיסטוריה.
ככל הנראה העובדה שבסוף ימיו התנסה מאהלר בתיאוריות של פרויד על הפסיכואנליזה, שינתה אצלו משהו. מומחים גורסים שבסימפוניות שלו הוא החל לחקור את נפש האדם וחשף אותה במוסיקה שלו עד היסוד.
מאהלר נפטר ב-18 במאי 1911 בווינה, בגיל 50, לאחר מחלת לב שממנה סבל בשנותיו האחרונות. לאחר שמת, ביום שלמחרת ההלווייה, שלח פרויד הדגול את החשבון ליורשיו, מחווה שתוארה בלשון המעטה כ"חסרת טאקט במקצת".
מאהלר עמד על הגבול בין שני עולמות: הוא היה הרומנטיקן האחרון שהמשיך את מסורת בטהובן, שוברט וברוקנר, אך במקביל פתח את הדלת בפני המוסיקה המודרנית. ארנולד שנברג (Arnold Schoenberg) ואנטון וון וברן (Anton von Webern), שפיתחו את הדודקפוניה, ראו במאהלר אב רוחני ומקור השראה מרכזי.
במשך עשרות שנים לאחר מותו הוזנחה למדי המוסיקה של מאהלר, אך בשנות ה-60 של המאה ה-20 - בעיקר הודות לפועלו של המנצח לאונרד ברנשטיין (Leonard Bernstein) - חלה תחייה עצומה של יצירותיו, שהפכו לחלק קבוע מהרפרטואר של תזמורות העולם.
כיום הוא נחשב לאחד מענקי המוסיקה הקלאסית ויצירותיו מבוצעות ברחבי העולם בתדירות גבוהה מאי פעם.
הנה קיצור סיפורו של המלחין היהודי הגדול מאהלר:
https://youtu.be/Z0EAjWRRkJw
על מאהלר:
https://youtu.be/4IH5yDNd_tU
והביצוע המלא של הסימפוניה ה-1 של מאהלר בביצוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית:
https://youtu.be/eFj9D-Mx31U?long=yes
מהו הסוריאליזם?
משמעותו של זרם הסוריאליזם (Surrealism) באמנות ובמיוחד היא "מעל למציאות", כלומר אמנות על-מציאותית. זהו זרם שבו האמנות משלבת חוסר הגיון והפתעה. ביצירות סוריאליזם משולבות תמונות חלום בלתי הגיוניות, עם דמיון מפתיע. אנדרה ברטון הוא שייסד את התנועה ואימץ בשבילה את המילה "סוריאליזם", שנולדה כבר ב-1917, על ידי המשורר גיום אפולינר.
במקום להתבונן החוצה אל העולם החיצוני שמחוץ לחלונו של האמן, הסוראליזם מבקש לשנות את כיוון ההסתכלות ולהתבונן פנימה, אל תוך המחשבה האנושית, ואל תוך נפש האדם, ולהשתמש בחלומות, בדמיונות, ובתת-המודע, כמקור להשראה האמנותית.
התנועה נולדה כתגובה להלם העולמי שאחז בעקבות מלחמת העולם הראשונה. המלחמה הגדולה הזו הולידה תחושת כישלון קשה של ההגיון והסדר שהיו נהוגים עד אז. לכן באו הסוריאליסטים וניסו להוליד זרם חדש של אמנות, כזה שפועל ללא היגיון, סיבה וסדר, אלא מתוך אקראיות, יצירתיות ותיקון לבעיות הנפש והקשיים של בני-האדם. באופן ברור
הושפע הסוריאליזם מאד מרעיונותיו של זיגמונד פרויד לגבי הלא-מודע.
הבולטים בזרם זה הם סלבדור דאלי, רנה מאגריט, חואן מירו ומקס ארנסט.
מהו הסוראליזם?
https://youtu.be/MrA-KANY4X8
הזרם הסוריאליסטי:
https://youtu.be/fH1uXlm9qoQ
כך נולד זרם הסוריאליזם:
http://youtu.be/Dd6ahj6k4_4
דאלי מזוהה אצל רבים כסוריאליסט המושלם:
https://youtu.be/a9OOOd0RFZk
מצגת וידאו עם מגוון יצירות סוריאליסטיות:
http://youtu.be/wGT0GTdDlco
הציורים הסוראליסטיים של רנה מגריט:
https://youtu.be/nE-pR8qwzl4
הסוריאליזם המצרי של סוף שנות ה-30:
https://youtu.be/yabE7Lj8Bbs
סרט תיעודי על התנועה הסוריאליסטית:
https://youtu.be/_tw51Eh9vcw?long=yes
וה-AI של 2025 יודע לייצר סרטונים סוראליסטיים כמו זה:
https://youtu.be/kV23ltzghpM?long=yes
איך השתנתה תפיסת החלומות במהלך השנים?
בעת העתיקה נחשבו החלומות (Dreams) לבעלי משמעות מיסטית. הם נתפסו אז כמסרים מהאלים. המאמינים באל אחד האמינו שבאמצעות החלום אלוהים מעביר אליהם מידע.
אנשי קדם גם סברו שהחלומות מנבאים או יכולים לנבא את העתיד לבוא. במצרים העתיקה, למשל, החלומות נתפסו כסוג של קשר עם האלים שלהם והחלומות הללו הם ביטוי להתערבות של אותם אלילים בחיי האדם.
רק יחידי סגולה, כמו יוסף, יכולים היו לפתור את החלומות ולומר מה פירושם, אילו נבואות מסתתרות בהם לגבי העתיד ומה אומרים האלים. בתקופות שונות במצרים העתיקה זה היה תפקידם של כוהני דת שהתמחו בפירוש חלומות.
גם היהדות ראתה מאז ומתמיד עניין רב בפירוש חלומות. "חלום יוסף" ו"חלום יעקב" בבית אל הם רק שניים מהסיפורים התנ"כיים החשובים בהקשר לחלומות.
הסיפור המפורסם מספר בראשית מספר על יוסף, מי שהפך למפענח הצפונות הפרעוני ("צפנת פענח" הוא מכונה בתנ"ך) והוא מתואר כמי שפותר את חלומותיו של פרעה ומספר לו על נבואות לעתיד שגלומים בהם ועל שנים טובות ורעות המתרגשות על הממלכה.
בספר דניאל מתואר מפענח חלומות יהודי אחר. דניאל משמש כפותר החלומות של מלך בבל נבוכדנצר.
ביוון העתיקה נעשה שימוש רב בחלומות לצרכי רפואה. במקדשים רבים במרחבי יוון נהגו לעשות מה שהיום היו מכנים "פסיכותרפיה", רפואת נפש, כשהחלומות הם כלי חשוב ומרכזי בתהליך. במיתולוגיה היוונית מסופר אפילו על אל החלומות היווני מורפיאוס, שפירוש שמו הוא "מעצב החלומות".
האל הזה הוא מנהיג האונאירוי, "שבט החלומות" שכלל את ילדיה של אלת הלילה ניקס. בעוד מראהו האמיתי של מורפיאוס היה של שד מכונף, יכול היה אל החלומות מורפיאוס לשנות צורה למראה אנושי ולהופיע בחלומותיהם של בני אדם.
בעת המודרנית, הציעו זרמים שונים בפסיכולוגיה תאוריות שונות על משמעותם של החלומות. בתחילת המאה ה-20 נתן פרויד מקום מרכזי בתורת הפסיכואנליזה לחלומות ולמשמעותם.
בספרו החשוב משנת 1900, "פשר החלומות", נפל דבר. בניגוד למפענחי חלומות של תרבויות העולם הקדום, בחן פרויד פחות את תוכן החלומות ועסק במשמעויות הנסתרות שבהם, אלו שיכולות לרמוז על נפשו של החולם ועל התת-מודע שלו.
באותן משמעויות החבויות בחלומות עסק גם מי שהיה תלמידו והפך ליריבו הגדול, קרל גוסטב יונג.
יש תפיסה שטוענת שבתרבויות קדומות נוצרה שפת החלום. בספרו "השפה שנשכחה" מציג אותה אריך פרום כשפה היחידה בהיסטוריה שהיא משותפת לכל התרבויות והתקופות, שפה שבמרכזה עמדו סמלים. הטענה היא שבמקום מושגים של מקום וזמן, עומדים במרכזה של שפת החלום מושגים של עוצמה פנימית ואסוציאציות. בשפה זו, שבעזרתה ניתן להבין לא רק חלומות, אלא גם מיתוסים ואגדות עם, מוצגים רגשות, מחשבות וחוויות פנימיות, ממש כאילו היו אירועים שמתרחשים בעולם הרגיל, העולם החיצוני לחלום.
את שפת החלומות הזו, לדעת פרום, שפה שהייתה מהמרכזיות בעת העתיקה, שכח האדם המודרני ונטש במשך אלפי שנים. רק בזכות פרויד התוודעה לה התרבות האנושית שוב ודעת האדם חזרה לעסוק בחלומות ובפשרם.
מה המשמעות היהודית של החלומות שלנו (עברית):
https://youtu.be/xcT_k9iTLZI
כך אנו מבינים את החלומות כיום (מתורגם):
http://youtu.be/2W85Dwxx218
ותולדות החלום ופירוש חלומות (עברית):
https://youtu.be/auElWe2C3I0?t=23s?end=5m43s
איך התפתחה ההיפנוזה במהלך הדורות?
התפתחות ההיפנוזה (Hypnosis) לאורך הדורות עברה מהפך מסוים שמתחיל משיטות עתיקות וכיום נעשה בטכניקות מודרניות, הן טיפוליות והן בידוריות, מודיעיניות ואחרות.
בימי קדם השתמשו בהיפנוזה כאמצעי לטיפול רפואי ולגירוש שדים. במצרים, יוון ורומי העתיקות שימשה ההיפנוזה בטקסי ריפוי במקדשי שינה, שם הוכנסו מטופלים למצבי טראנס בהנחיית כוהנים ומרפאים. בהודו ובסין של אותם ימים, היו מצבים היפנוטיים חלק בלתי נפרד מהרפואה המסורתית ומפרקטיקות רוחניות כמו מדיטציה.
בימי הביניים ראתה הכנסייה הנוצרית את ההיפנוזה ככישוף והשימוש בו צומצם מאד.
המאה ה-18 סימנה את עידן המסמריזם, כאשר הרופא האוסטרי פרנץ אנטון מסמר (Franz Anton Mesmer) טיפל בהיפנוזה ובדמיון וההיפנוזה זכתה לשם "מסמריזם". הוא פיתח את תיאוריית "המגנטיות החייתית" והאמין בכוח בלתי נראה הזורם דרך כל היצורים החיים.
חוקר אחר בשם אבה פאריה (Abbé Faria) ערער על השימוש במגנטים וטען שהתופעה מבוססת על כוח ההצעה בלבד.
המאה ה-19 הביאה מעבר משמעותי לגישה מדעית יותר. ב-1843 טבע ג'יימס ברייד (James Braid) את המונח "היפנוזה" וראה בה תהליך פסיכולוגי ולא מגנטי או רוחני. ז'אן-מרטן שרקו (Jean-Martin Charcot) השתמש בהיפנוזה לחקר היסטריה, בעוד אמבואז-אוגוסט ליבו (Ambroise-Auguste Liébeault) פיתח את "אסכולת נאנסי", שראתה בהיפנוזה תהליך פסיכולוגי נורמלי המבוסס על הצעה.
זיגמונד פרויד (Sigmund Freud) השתמש בתחילת המאה ה-20, בהיפנוזה לטיפול בהפרעות נוירוטיות, אך לבסוף העדיף את טכניקת האסוציאציות החופשיות.
במהלך מלחמות העולם, ההיפנוזה שימשה לטיפול בחיילים שסבלו מהלם קרב, נוירוזות וטראומות קשות.
תרומה מכרעת להתפתחות ההיפנוזה המודרנית הגיעה באמצע המאה ה-20 ממילטון אריקסון (Milton Erickson), פסיכיאטר אמריקאי שפיתח גישה חדשנית להיפנותרפיה. אריקסון פיתח שיטות היפנוטיות עקיפות שהותאמו אישית לכל מטופל, בניגוד לשיטות הסטנדרטיות והישירות שהיו נהוגות עד אז.
העידן המודרני הביא עמו התקדמות משמעותית במחקר המדעי של ההיפנוזה. טכנולוגיות הדמיית מוח כמו fMRI אפשרו לחוקרים לראות את השינויים הנוירולוגיים המתרחשים במוח בזמן טראנס היפנוטי, מה שחיזק את האמינות המדעית של התחום. בד בבד התפתחו מודלים תיאורטיים מודרניים המסבירים את מנגנוני ההיפנוזה, כמו מודל של "בקרה מוחית נויקוגניטיבית" ותיאוריית "המצב המשונה".
כיום, ההיפנוזה היא בעיקר שיטה טיפולית שמשתמשים בה פסיכולוגים ופסיכיאטרים. יש סביבה לא מעט מיתוסים על שליטה והתנגדות, אבל הפוטנציאל של ההיפנוזה בשחזור זיכרונות וטיפוליפ רפואיים כמו כאבי פנטום, בדגש על גפיים פנטומים, חושף את ההזדמנות שבה.
בשיטה זו ניתן לשפר ביצועים אתלטיים של ספורטאים ועוד יותר - לעזור למכורים ולסובלים בהתגברות על פוביות (חרדות) והתמכרויות שונות. בשיטה של היפנוזה מרגיעים את המטופלים ומהפנטים אותם, כשבעזרת התת-מודע שלהם ניתן לטפל בבעיות נפשיות, חרדות, פחדים וטיפולים מצוינים בהתמכרויות, כמו עישון, אלכוהול וכדומה.
ההיפנוזה, אם כן, מוכרת ככלי טיפולי יעיל במגוון תחומים, כולל טיפול בכאבים כרוניים, חרדות, הפסקת עישון וירידה במשקל. היא נתמכת יותר על ידי גופים רפואיים ופסיכולוגיים ברחבי העולם ומשלבת מחקר מדעי עם פרקטיקה קלינית.
ההיפנוזה הקלינית גם משולבת לא פעם בטיפולים פסיכולוגיים והיא מוכרת כיום כטיפול משלים, יעיל בתחומי הרפואה והפסיכולוגיה.
כיום ברור שהתפתחות ההיפנוזה עשתה את המעבר מתפיסות מיסטיות ורוחניות לגישה מדעית ופסיכולוגית, לצורך גיוס התודעה האנושית לתהליכי ריפוי ושינוי.
כך התפתחה ההיפנוזה:
https://youtu.be/yk0PCFp2SDs
ובפירוט על תולדות ההיפנוזה:
http://youtu.be/HBIPFxAouIE?t=11s?long=yes
הרופא והפסיכולוג היהודי החשוב זיגמוּנד פרויד (Sigmund Freud) היה רופא, נוירולוג וחוקר בתחום הפסיכולוגיה. הוא נולד וגדל בעיר וינה, ממש בשכנות למייסד וחוזה מדינת ישראל, בנימין זאב הרצל וכיהודי חש לא פעם את האנטישמיות שמסביבו.
כשפרויד הרופא הגיע למסקנה שחלק מתלונות חוליו על כאבים גופניים מקורם בקשיים נפשיים שהם חווים, אך לא מודעים להם - הוא החל לחקור את הנושא. הוא שוחח עם מטופלים רבים, הבין ששיחות כאלה יכולות ללמד הרבה דברים על האדם ומכאן הגיע לפסיכולוגיה והצטיין בה.
פרויד הפך די מהרנ לאחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות ואחד המדענים הבולטים והמשפיעים במאה ה-20. הוא אבי תורת הפסיכואנליזה, שעסקה במבנה האישיות הכולל של האדם, על התפתחותה, פגמיה ודרכי הריפוי שלה.
והוא, אגב, חשב שבבסיס ההתנהגות האנושית נמצא היצר המיני.
השפעת המחקרים שלו והתיאוריה שהגה על המאה ה-20 היא אדירה. היא משתרעת על פני תחומים רבים, מאמנות, שיווק, יחסי הציבור, תעמולה פוליטית ומדינאות ועד לטיפול בהלומי קרב, היחסים בחברה, המדיה ואפילו תרבות הסלפי והאינדבדואליזם הקיצוני של הפרט במאה ה-21.
פרויד חקר רבות את הלא-מודע ואת החלומות, כעתירי סמלים הקשורים בחייו של החולם. הוא הגדיר את עצמו כ"כובש של הנפש" ובתפיסתו את מחקריו ותפקידו במדע הוא ראה את עצמו כגיבור שחושף את סודות הנפש.
כשניתח את התודעה, גרס פרויד שיש בנפשנו 3 אזורי תודעה. הראשון הוא הלא מודע - שתופס את החלק הגדול ביותר של הנפש. מעליו תת-המודע - בו מאופסן מידע זמין ולמעלה המודע - כל מה שאנו מודעים לו ברגע נתון. זהו לדעתו החלק הקטן ביותר של הנפש.
פרויד חקר גם את הדת והנפש, את ההומור, הפסיכולוגיה של ההמון ואת הדחפים והמיניות האנושית. הוא פיתח את הרעיון שהוריש ניטשה, שהמוח הוא הטייס המכוון את הלב האנושי.
במהלך חייו פיתח פרויד שיטת טיפול חדשה שבה משוחח המטופל עם המטפל, בפגישות קבועות. המטפל מסייע לו בחשיבה מחודשת על עצמו, חשיבה שמסייעת לו לפתור את הקשיים הנפשיים והגופניים שמהם הוא סובל. בימינו נתפסות שיטת הטיפול הזו ושיטת הפסיכואנליזה, שפירושה בחינת הנפש של המטופל, כבסיס של הפסיכולוגיה המודרנית.
לא נפרט כאן על חוויותיו של פרויד כיהודי בווינה. אך מעניין לספר שהוא חווה בה את שנות עלייתו של היטלר לשלטון, את ה"אנשלוס", האיחוד של היטלר את אוסטריה עם גרמניה. כשהסכנה הנאצית לחייו גברה, פרויד הצליח להימלט ללונדון וחי בה שנה. ממש בחודש בו פרצה מלחמת העולם השנייה, שלושה שבועות מתחילתה, הוא הלך לעולמו.
לא בהכל פרויד צדק, אבל ההשפעה שלו היא בלתי נתפסת והתרומה שלו לעולם הפסיכולוגיה והעולם המודרני היא בלתי נתפסת במונחים של אדם יחיד, שאינו דיקטטור או אלברט איינשטיין.
הנה זיגמונד פרויד והפסיכותרפיה (מתורגם):
https://youtu.be/mQaqXK7z9LM
חייו של זיגמונד פרויד:
https://youtu.be/L1ya3HFN2bM
מה ההיסטוריה אומרת עליו (מתורגם):
https://youtu.be/mKG-PEVYOR8
פרויד בחייו והקלטה שלו מתאר את תגליותיו ותורתו:
http://youtu.be/sj2JFI4BsRQ
שיר שמוקדש לו (עברית):
https://youtu.be/xqwJqgatuD8
שיעור ארוך על פרויד (עברית):
https://youtu.be/O0iIbUvREaI?long=yes
ותכנית טלוויזיה על זיגמונד פרויד (עברית):
https://youtu.be/XwqEbWvWaao?long=yes
אדוארד ברנייז (Edward Bernays) נחשב לאבי המושג ועולם יחסי הציבור. הוא לימד את אמריקה לאכול בננות והפך אותה מכורה לבייקון, לימד את הנשים לעשן, לאסוף את השיער ואפילו הפיל נשיא מכהן ממשרתו.
המדהים הוא שיחסי ציבור הוא האח האזרחי של התעמולה הצבאית או המדינית ובלוחמה הפסיכולוגית. הוא יושם שוב ושוב במאה האחרונה ובהצלחה אדירה ששינתה את כל העולם ואגב, לא תמיד לטובה.
ברנייז, שהיה אחיינו של זיגמונד פרויד, פיתח טכניקות לשכנוע של המוני צרכנים ולמעשה היה האיש שיצר את תחום יחסי הציבור. עד היום עושים מעצבי דעת קהל, יועצי תקשורת ו"מקדמים בסושיאל", הפועלים ברשתות החברתיות, שימוש בשיטות שלו. הן כמובן פותחו יותר ויותר, בהשראתו ובהשראת ממשיכי דרכו.
#מי האיש?
ברנייז הצעיר היגר עם הוריו בסוף המאה ה-19 מווינה לאמריקה. בצעירותו הוא ניהל פרסום ושיווק חכם. הוא שהפך למשל את אנריקו קארוזו להצלחה מסחררת כזמר אופרה באמריקה.
בזמן שהחלה מלחמת העולם הראשונה הוא הועסק בוועדה הממשלתית האמריקאית למידע ציבורי. הג'וב הזה עתיד לשנות את חייו ואת העולם.
תפקיד הוועדה במלחמה היה לשכנע את העולם, באמצעות תעמולה, שהצטרפות אמריקה למלחמת העולם הראשונה מטרתה להביא דמוקרטיה למדינות אירופה.
ההברקה הגדולה עלתה בראשו של ברנייז בתום המלחמה. זה היה בזמן שהוא התלווה לנשיא ווילסון בנסיעתו לוועידת השלום בפריז. כמו כל מי שהיה במשלחת הופתע גם ברנייז מקבלת הפנים השמורה לגיבורים, לה זכה הנשיא האמריקאי.
כשהם שבו הביתה לאמריקה עלה בראשו הרעיון שאם תעמולה יכולה להכניס אומה למלחמה, אז ודאי ניתן להשתמש בה גם בעיתות שלום.
ברנייז, שהיה מעורב בשכנוע ארצות הברית להצטרף למלחמת העולם הראשונה, סבר שבשיטות דומות ניתן יהיה להשפיע על פעילויות קלות בהרבה. למשל למכור, לשכנע ברעיונות ועוד.
המילה "תעמולה" עם הקונוטציות המלחמתיות שלה ועוד יותר המונח "פרופגנדה" שבו הגרמנים השתמשו, שניהם היו פסולים בעיניו לתחום החדש שעליו הוא חשב. לכן הוא הגה את המושג "יחסי ציבור".
#ההשפעה של פרויד
כאן נכנס לתמונה הדוד המפורסם זיגמונד פרויד. כשהיה באירופה, שלח לו ברנייז אחיינו סיגרים קובניים מפריז. כאות תודה שלח לו מייסד הפסיכולוגיה במתנה את ספרו "שיעורים במבוא לפסיכואנליזה".
ברנייז למד מהספר על היצרים הבלתי מודעים והחייתיים ששולטים בבני אדם. הטא עשה אחד ועוד אחד ומכאן עלה בראשו הרעיון שבקבלת החלטות של בני אדם - גם כפרטים ועוד יותר בקבוצות - יותר מאשר מידע זה הרגש שיוצר פעולה.
לכן הוא החל לחקור מה הדברים שיוכלו להפעיל אצל אנשים דווקא את הרגש הלא -רציונלי, דברים כמו פחדים, תשוקות, מאוויים נסתרים וכדומה.
#היח"צ נולד
מכאן יתחיל ברנייז לשווק מוצרים באמצעות פריטה על הרגש והכוונת הקונים לתחושות שיהיו להם לאחר שיקנו אותם. ההצלחה הגדולה הראשונה הייתה לגרום לנשים באמריקה לעשן.
מה שהיה לפני כן לא יאומן שאישה תעשה, הפך לפתע למקובל, אחר כך ל"שיקי" או "איני" ולבסוף לסמל נשי משדרג.
בהמשך הוא גם שיווק ושוב בהצלחה יתרה את הרעיון של אופנה כדרך להביע אישיות יחודית בקרב נשות מעמד הביניים.
המעניין היה בשיטותיו שהוא כמעט או לא השתמש בפרסומות בעיתונות. הוא דווקא הרבה לביים אירועים שהתחזו לחדשות ולשלוט בהמונים באמצעות בעלי טורים בעיתונות ואנשים מפורסמים, בהם השתמש בתור מנופי השפעה.
#פוליטיכאן
ואם ההצלחה בשיווק מסחרי באמצעות יח"צ הייתה מרשימה, אדי ברנייז מיהר ליישם אותה גם בענייני כלכלה, פוליטיקה וחברה.
התיאוריה שאזרחים מגבשים את הדעות שלהם בנושאים ציבוריים באמצעות נתונים פוליטיים כלכליים, מוסריים או אתיים נראתה לו מופרכת.
מי שידע להכניס את האומה האמריקאית למלחמת עולם רחוקה האמין שבנוסף להיותם כלי למכירת מוצרים ושירותים, יכולים יחסי הציבור "להנדס הסכמה ציבורית" גם בתחומי הפוליטיקה, החברה והכלכלה. בדיוק כך הוא כתב בספרו "פרופגנדה" שיצא ב-1928.
את ההמלצות הספציפיות של איש היח"צ, או בלשונו אז" יועץ יחסי הציבור" ברנייז תאר אז כ"משתנות עם הנסיבות".
אבל את תוכנית העבודה הכללית של יחסי הציבור הוא צמצם כבר אז לשתי פעולות נרחבות, או שני היבטים עיקריים:
#"פרשנות מתמשכת"
זוהי הדרך לשלוט בדרכים שונות על דעת הקהל. מטרתה הכללית היא שהציבור, מבלי שיהיה מודע לכך, יקבל את הרושם המדויק שהיח"צ רוצה להטמיע בו.
#"דרמטיזציה על ידי הדגשה"
זו הדרך המשלימה לראשונה, באמצעותה לוכדים את תשומת הלב של הציבור וממקדים אותו בהיבט ספציפי או בפרט מסוים של העניין המקודם, כך שיחוש ויתמקד בו באופן חי במיוחד.
#הכל (גם) פוליטי
זה תפס. מאז השלב ההוא מטמיעים יחצ"נים ויועצים פוליטיים בציבור דעות ורעיונות שהם רוצים. בו בזמן הם ממקדים ויוצרים הדגשה דרמטית בעניינים נקודתיים ומשתלמים ללקוחותיהם, עניינים שמפחידים את ההמון ומסעירים אותו.
ואכן, כך הומצא ענף יחסי הציבור, שיושם בהצלחה באינספור תחומים. גם אם הם בולטים באירועי יח"צ מסחריים, הרי שהיסטורית, ההצלחות הבולטות בעולם היח"צ הם דווקא העניינים המדיניים והפוליטיים שקודמו באמצעותו.
כי הדמוקרטיה היתה בעיני אדי ברנייז רעיון נפלא. אבל הוא לא באמת האמין בכושר השיפוט ובקבלת ההחלטות של הציבור, על כל רבדיו השונים. לכן הוא פיתח שיטות יח"צ שנועדו לכוון את ההמונים.
להביא את ההמונים בדיוק למקום שבעלי העניין רוצים שהם יהיו בו.
כי אם יוכל המנהיג והפוליטיקאי לגעת בפחדים העמוקים ביותר של ההמון וביצרים הכי חבויים של האזרחים ולנצל אותם לצרכיו, הוא יוכל לעשות הכל. ובתמיכתם.
את ברניז מרבים אנשי היח"צ ויועצי התקשורת בעולם לצטט במשפט שבתרגום חופשי אומר משהו כמו "ההמון הוא פתי קל להשפעה. הוא לא ביקורתי והבלתי סביר לא קיים עבורו... הרוצים להשפיע על ההמונים לא זקוקים לטיעונים לוגיים שיהיו מתונים... עליהם להתבטא דווקא בצבעים העזים, להפריז ולחזור שוב ושוב על אותו רעיון".
הנה סרטון על אדוארד ברנייז:
https://youtu.be/8Q-3qwEDyPM
תקציר פעולותיו המתוחכמות של אדוארד ברנייז:
https://youtu.be/druOAHVKHCQ
סרט תיעודי על המצאת יחסי הציבור והתעמולה על ידי ברנייז:
https://youtu.be/hRxnUQ64054?long=yes
וראיון על ברנייז והמצאת יחסי הציבור:
https://youtu.be/iBEclayBCdc?long=yes
בדרך כלל אנו נוטים לומר שבגדיהם של מעצבי האופנה מעניינים הרבה יותר מהביוגרפיה שלהם, אבל ישנה לפחות אחת שזה לא הסיפור שלה.
קראו לה אלזה סקיאפרלי (Elsa Schiaparelli) והיא אחת המעצבות החשובות, אך הנשכחות של המאה ה-20. מי שפעלה בשנות ה-30 וה-40 בפאריס, הייתה מעצבת האופנה הראשונה שנהגה לאתגר את האידיאל המסורתי של עולם האופנה והאמינה מאד בחיבור בין אמנות, עיצוב ואופנה.
אלזה סקיאפרלי (Elsa Schiaparelli) נולדה ברומא ב-1890, למשפחה אריסטוקרטית ואינטלקטואלית. בשנות ה-20 של המאה הקודמת עברה לפריז ושם הקימה ב-1927 את בית האופנה שלה, שהפך תוך שנים ספורות לאחד המשפיעים ביותר באירופה.
המגזין "טיים" כינה אותה "הכי מטורפת מבני דורה", בעוד "ווג" מגדיר את עיצוביה כ"מאסטרפיס".
הסוודר עם הדפסת אשליה אופטית (Trompe-l'oeil) בצורת עניבה, שעיצבה באותה שנה, זינק לפופולריות מיידית ומיצב אותה כשם מוביל בעולם האופנה.
בשנות ה-30 הפכה סקיאפרלי לדמות מרכזית בזרם הסוריאליזם (Surrealism) באופנה. בגדים, מבחינתה, היו מעשה אמנות ובתור חלק מהתנועה הסוריאליסטית, היא התייחסה לבגדים כאל יצירות אמנות.
בזמן שקוקו שאנל ממציאה את הרעיונות שיהפכו למיינסטרים כמו השמלה השחורה הקטנה והגזרה המשוחררת, סקיאפרלי בוחרת בעיצובים ניסיוניים, נועזים ואף חתרניים ובגזרות שוברות את השגרה.
סקיאפרלי קיימה שיתופי פעולה ארוכי שנים עם הצייר סלוודור דאלי, הצלם מאן ריי וז'אן קוקטו. יחד יצרו את שמלת הלובסטר משנת 1937, הדפס ענק של סרטן ים על חצאית משי לבנה. דוגמה נוספת היא כובע הנעל המפורסם שלה, שעוצב בהשראת נעל עקב הפוך.
לצד התלבושות הללו פיתחה סקיאפרלי גוון ורוד עז, שכינתה "ורוד מזעזע" (Shocking Pink), שהפך לסימן ההיכר שלה. ב-1937 היא משיקה את בושם "שוקינג" (Shocking), בבקבוק שעוצב בצורת פלג גוף עליון נשי ובהשראת מידותיה של השחקנית מיי ווסט (Mae West).
סקיאפרלי תחדש בכל כך הרבה פריטי אופנה המוכרים עד היום, ביניהם נעלי פלטפורמה, מכנסי שורטס בדמות חצאיות המכנס הקצרצרות שהוצגו לראשונה ב-1931 ע"י שחקניות טניס בוימבלדון, כריות כתפיים בז'קטים נשיים, שמלות מעטפת, צללית הפעמון ועוד.
בתקופה בה קוקו שאנל ממציאה את רעיון השמלה השחורה הקטנה הגזרה המשוחררת, סקיאפרלי העדיפה עיצובים אקספרימנטאליים נועזים וגזרות לא שגרתיות. היא גם תהיה הראשונה שתכניס רוכסנים (Zippers) צבעוניים וגלויים לעולם האופנה הגבוהה, כאלמנט עיצובי ולא רק כאמצעי טכני לסגירת מלבושים.
היא גם זו שהגדירה את המבנה השולט של תצוגות האופנה בנות זמננו. שיתופי הפעולה שלה עם אמנים שונים המשיכו להפוך את האופנה לזירה אמנותית של ממש.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נוסעת סקיאפרלי לארצות הברית. אך לאחריה היא מתקשה להתחרות בסגנון "המראה החדש" (New Look) שמוביל כריסטיאן דיור (Christian Dior). בית האופנה שלה נסגר ב-1954, בדיוק באותה שנה בה חוזרת קוקו שאנל (Coco Chanel) לזירה.
בניגוד לשאנל, ששמה נשאר מוכר עד היום, סקיאפרלי הולכת ונשכחת מהזיכרון הציבורי לעשורים רבים. לאורך השנים עורכים מעצבים רבים ומפורסמים הומאז'ים לעיצוביה, ביניהם ורסצ'ה, איב סן לורן, דולצה וגאבנה ואחרים.
אך ב-2012 חוזר לפעול בית האופנה שלה מחדש וכיום הוא ידוע בעיצובים הסוריאליסטיים והנועזים שלו, בהובלת המעצב דניאל רוזברי (Daniel Roseberry).
אז אולי היא לא הייתה קוקו שאנל והיא אפילו לא ידעה כיצד תופרים, אבל איכשהו גם סקיאפרלי השאירה את הסימנים המרהיבים שלה על עולם האופנה של המאה הקודמת וזכתה במקום מכובד בפנתיאון האופנה המודרנית, כמעצבת האופנה הראשונה שהתייחסה לבגדים כאל יצירות אמנות.
הנה סיפורה של אלזה סקיאפרלי:
https://youtu.be/4h6L_s5F6Q8
חייה של אלזה סקיאפרלי:
https://youtu.be/epv_4U_Dqyk
שוברת המוסכמות:
https://youtu.be/w7NTJIg7G_s
מצגת וידאו של עיצוביה:
https://youtu.be/R0Gmd-LMB_Y
החידושים שלה:
https://youtu.be/of3-Zb4fuOY
כאן היא בתכנית הטלוויזיה "של מי השורה הזאת?"
https://youtu.be/68_AMlvIqmY
וגם כאן:
https://youtu.be/eFPVvBjWR_c
תערוכה מעבודותיה:
https://youtu.be/XK_RIgTUK84
אוסף ארוך של דגמים משלה:
https://youtu.be/3xM9lvfbsPc?long=yes
גוסטב מאהלר (Gustav Mahler) נחשב לאחד המלחינים הגדולים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ולמנצח תזמורת מהמדרגה הראשונה.
מאהלר נולד ב-7 ביולי 1860 בקאליישט (Kaliště), עיירה קטנה בבוהמיה (כיום צ'כיה), למשפחה יהודית דוברת גרמנית.
מאהלר גדל בעיר איהלאווה (Iglau) במורביה, שם אביו ניהל בית מרזח. כבר בגיל צעיר גילה כישרון מוסיקלי יוצא דופן, ובגיל 15 התקבל לאקדמיה למוסיקה בווינה (Konservatorium der Gesellschaft der Musikfreunde). שם למד פסנתר אצל יוליוס אפשטיין (Julius Epstein), הרמוניה אצל רוברט פוקס (Robert Fuchs), וכן קומפוזיציה.
במקביל שמע הרצאות באוניברסיטת וינה, ובין מכריו נמנה אנטון ברוקנר (Anton Bruckner), שהשפיע עליו עמוקות בתפיסתו הסימפונית.
הקריירה של מאהלר כמנצח הגיעה לפסגה כאשר בשנת 1897 מונה למנהל האמנותי של האופרה הקיסרית בווינה (Hofoper), שנחשבה לאחת ממוקדי האמנות החשובים בעולם.
על מנת לקבל את המינוי, שהיה שמור לנוצרים, המיר מאהלר את דתו לקתוליות - צעד שעורר ויכוחים רבים ושנוי במחלוקת עד היום. במשך עשר שנות כהונתו בווינה (1897-1907) הוא הפך את האופרה למוסד אמנותי יוצא דופן.
הוא אסר על כניסה מאוחרת של קהל לאחר תחילת ההצגה, הוריד את תאורת האולם בזמן ההופעה והפסיק את נוהג ה"קלאקה" (claque) - מחיאות כפיים מתואמות בתשלום שהיו נפוצות באופרה. שינויים אלו עוררו התנגדות עזה, אך הביאו לשינוי עמוק בתרבות הצפייה באופרה.
בסוף 1907 עבר מאהלר לניו יורק, שם ניצח תחילה על המטרופוליטן אופרה (Metropolitan Opera), ומשנת 1909 על הפילהרמונית של ניו יורק (New York Philharmonic), ובכך הפך לאחד המנצחים הבינלאומיים הראשונים של תקופתו.
מאהלר ייחד כל קיץ לחיבור מוסיקה, ואת שאר השנה הקדיש לניצוח. הוא השאיר אחריו 9 סימפוניות מושלמות ועשירית שנותרה בטיוטה בלבד, וכן מחזורי שירים תזמורתיים גדולים.
#יצירותיו הגדולות
הסימפוניה מס' 1 ("הטיטאן") מלאה ברוח אופטימית ומוטיבים מהטבע. הסימפוניה מס' 2 ("תחיית המתים") היא יצירה עצומה המסתיימת בקריאה דרמטית לתחייה ולגאולה עם סולנים ומקהלה.
הסימפוניה מס' 5 ידועה במיוחד בזכות האדג'יאטו (Adagietto) שלה, שהפך לאחד הקטעים האורקסטרליים האהובים ביותר ששימש בסרטו של לוקינו ויסקונטי (Luchino Visconti) "מוות בוונציה" (1971).
הסימפוניה מס' 8 מכונה "סימפוניית האלף" כיוון שבביצוע הבכורה שלה ב-1910 השתתפו למעלה מ-1,000 מבצעים, והסימפוניה מס' 9 נחשבת ליצירתו הבשלה והעמוקה ביותר, מעין פרידה מן החיים.
מבין מחזורי ה"לידר", שירים גרמנים שלו, בולטים במיוחד "שירים על מות ילדים" (Kindertotenlieder), שהולחנו על פי שיריו של פרידריך ריקרט (Friedrich Rückert), כמו גם "שיר האדמה" (Das Lied von der Erde) - מחזור לטנור, קונטרלטו ותזמורת המבוסס על תרגומים גרמניים של שירה סינית קלאסית, שרבים רואים בו את יצירת המופת שלו.
#המשך חייו
בשנת 1902 נשא מאהלר לאשה את אלמה שינדלר (Alma Schindler), שהייתה צעירה ממנו ב-19 שנה ואף היא מלחינה מוכשרת. לצד היותו מלחין דגול, הוא לא היה בעל קל. רעייתו המוכשרת להפליא הייתה מלחינה מחוננת בעצמה ולפני שנישאה לו היא כתבה יצירות נהדרות. אך לאחר שהפכה לאשתו, הוא אסר עליה להמשיך ולהלחין והסירוס המוסיקלי הזה היה כה משמעותי, עד שגם אחרי מותו היא לא הצליחה לשוב ולכתוב עוד מוסיקה.
ואגב מוות, ידוע שאלמה התנגדה בחריפות להלחנת "שירים על מות ילדים" ואמרה שהלחנת שירים על מוות ילדים כשהם עצמם הורים לילדים קטנים היא גורל רע. לצערה, כמה שנים לאחר מכן, מתה בתם הבכורה מריה מקדחת ארגמן ודיפתריה, מה שהיכה את מאהלר מכה קשה.
מכל מקום, נישואיו של מאהלר היו סוערים מאוד. ב-1910 הוא גילה שאלמה מנהלת רומן עם האדריכל ולטר גרופיוס (Walter Gropius), מי שלימים יהיה מייסד הבאוהאוס (Bauhaus). בעקבות המשבר פנה מאהלר לזיגמונד פרויד (Sigmund Freud) אלא שהוא ביטל את הפגישה 3 פעמים לפני שהגיע סוף סוף. הם נפגשו בליידן (Leiden) שבהולנד בקיץ 1910 ושוטטו יחד ברחובות העיר במשך 4 שעות בשיחה פסיכואנליטית שהפכה לאחת מפגישות הייעוץ המפורסמות בהיסטוריה.
ככל הנראה העובדה שבסוף ימיו התנסה מאהלר בתיאוריות של פרויד על הפסיכואנליזה, שינתה אצלו משהו. מומחים גורסים שבסימפוניות שלו הוא החל לחקור את נפש האדם וחשף אותה במוסיקה שלו עד היסוד.
מאהלר נפטר ב-18 במאי 1911 בווינה, בגיל 50, לאחר מחלת לב שממנה סבל בשנותיו האחרונות. לאחר שמת, ביום שלמחרת ההלווייה, שלח פרויד הדגול את החשבון ליורשיו, מחווה שתוארה בלשון המעטה כ"חסרת טאקט במקצת".
מאהלר עמד על הגבול בין שני עולמות: הוא היה הרומנטיקן האחרון שהמשיך את מסורת בטהובן, שוברט וברוקנר, אך במקביל פתח את הדלת בפני המוסיקה המודרנית. ארנולד שנברג (Arnold Schoenberg) ואנטון וון וברן (Anton von Webern), שפיתחו את הדודקפוניה, ראו במאהלר אב רוחני ומקור השראה מרכזי.
במשך עשרות שנים לאחר מותו הוזנחה למדי המוסיקה של מאהלר, אך בשנות ה-60 של המאה ה-20 - בעיקר הודות לפועלו של המנצח לאונרד ברנשטיין (Leonard Bernstein) - חלה תחייה עצומה של יצירותיו, שהפכו לחלק קבוע מהרפרטואר של תזמורות העולם.
כיום הוא נחשב לאחד מענקי המוסיקה הקלאסית ויצירותיו מבוצעות ברחבי העולם בתדירות גבוהה מאי פעם.
הנה קיצור סיפורו של המלחין היהודי הגדול מאהלר:
https://youtu.be/Z0EAjWRRkJw
על מאהלר:
https://youtu.be/4IH5yDNd_tU
והביצוע המלא של הסימפוניה ה-1 של מאהלר בביצוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית:
https://youtu.be/eFj9D-Mx31U?long=yes
פרויד
משמעותו של זרם הסוריאליזם (Surrealism) באמנות ובמיוחד היא "מעל למציאות", כלומר אמנות על-מציאותית. זהו זרם שבו האמנות משלבת חוסר הגיון והפתעה. ביצירות סוריאליזם משולבות תמונות חלום בלתי הגיוניות, עם דמיון מפתיע. אנדרה ברטון הוא שייסד את התנועה ואימץ בשבילה את המילה "סוריאליזם", שנולדה כבר ב-1917, על ידי המשורר גיום אפולינר.
במקום להתבונן החוצה אל העולם החיצוני שמחוץ לחלונו של האמן, הסוראליזם מבקש לשנות את כיוון ההסתכלות ולהתבונן פנימה, אל תוך המחשבה האנושית, ואל תוך נפש האדם, ולהשתמש בחלומות, בדמיונות, ובתת-המודע, כמקור להשראה האמנותית.
התנועה נולדה כתגובה להלם העולמי שאחז בעקבות מלחמת העולם הראשונה. המלחמה הגדולה הזו הולידה תחושת כישלון קשה של ההגיון והסדר שהיו נהוגים עד אז. לכן באו הסוריאליסטים וניסו להוליד זרם חדש של אמנות, כזה שפועל ללא היגיון, סיבה וסדר, אלא מתוך אקראיות, יצירתיות ותיקון לבעיות הנפש והקשיים של בני-האדם. באופן ברור
הושפע הסוריאליזם מאד מרעיונותיו של זיגמונד פרויד לגבי הלא-מודע.
הבולטים בזרם זה הם סלבדור דאלי, רנה מאגריט, חואן מירו ומקס ארנסט.
מהו הסוראליזם?
https://youtu.be/MrA-KANY4X8
הזרם הסוריאליסטי:
https://youtu.be/fH1uXlm9qoQ
כך נולד זרם הסוריאליזם:
http://youtu.be/Dd6ahj6k4_4
דאלי מזוהה אצל רבים כסוריאליסט המושלם:
https://youtu.be/a9OOOd0RFZk
מצגת וידאו עם מגוון יצירות סוריאליסטיות:
http://youtu.be/wGT0GTdDlco
הציורים הסוראליסטיים של רנה מגריט:
https://youtu.be/nE-pR8qwzl4
הסוריאליזם המצרי של סוף שנות ה-30:
https://youtu.be/yabE7Lj8Bbs
סרט תיעודי על התנועה הסוריאליסטית:
https://youtu.be/_tw51Eh9vcw?long=yes
וה-AI של 2025 יודע לייצר סרטונים סוראליסטיים כמו זה:
https://youtu.be/kV23ltzghpM?long=yes
בעת העתיקה נחשבו החלומות (Dreams) לבעלי משמעות מיסטית. הם נתפסו אז כמסרים מהאלים. המאמינים באל אחד האמינו שבאמצעות החלום אלוהים מעביר אליהם מידע.
אנשי קדם גם סברו שהחלומות מנבאים או יכולים לנבא את העתיד לבוא. במצרים העתיקה, למשל, החלומות נתפסו כסוג של קשר עם האלים שלהם והחלומות הללו הם ביטוי להתערבות של אותם אלילים בחיי האדם.
רק יחידי סגולה, כמו יוסף, יכולים היו לפתור את החלומות ולומר מה פירושם, אילו נבואות מסתתרות בהם לגבי העתיד ומה אומרים האלים. בתקופות שונות במצרים העתיקה זה היה תפקידם של כוהני דת שהתמחו בפירוש חלומות.
גם היהדות ראתה מאז ומתמיד עניין רב בפירוש חלומות. "חלום יוסף" ו"חלום יעקב" בבית אל הם רק שניים מהסיפורים התנ"כיים החשובים בהקשר לחלומות.
הסיפור המפורסם מספר בראשית מספר על יוסף, מי שהפך למפענח הצפונות הפרעוני ("צפנת פענח" הוא מכונה בתנ"ך) והוא מתואר כמי שפותר את חלומותיו של פרעה ומספר לו על נבואות לעתיד שגלומים בהם ועל שנים טובות ורעות המתרגשות על הממלכה.
בספר דניאל מתואר מפענח חלומות יהודי אחר. דניאל משמש כפותר החלומות של מלך בבל נבוכדנצר.
ביוון העתיקה נעשה שימוש רב בחלומות לצרכי רפואה. במקדשים רבים במרחבי יוון נהגו לעשות מה שהיום היו מכנים "פסיכותרפיה", רפואת נפש, כשהחלומות הם כלי חשוב ומרכזי בתהליך. במיתולוגיה היוונית מסופר אפילו על אל החלומות היווני מורפיאוס, שפירוש שמו הוא "מעצב החלומות".
האל הזה הוא מנהיג האונאירוי, "שבט החלומות" שכלל את ילדיה של אלת הלילה ניקס. בעוד מראהו האמיתי של מורפיאוס היה של שד מכונף, יכול היה אל החלומות מורפיאוס לשנות צורה למראה אנושי ולהופיע בחלומותיהם של בני אדם.
בעת המודרנית, הציעו זרמים שונים בפסיכולוגיה תאוריות שונות על משמעותם של החלומות. בתחילת המאה ה-20 נתן פרויד מקום מרכזי בתורת הפסיכואנליזה לחלומות ולמשמעותם.
בספרו החשוב משנת 1900, "פשר החלומות", נפל דבר. בניגוד למפענחי חלומות של תרבויות העולם הקדום, בחן פרויד פחות את תוכן החלומות ועסק במשמעויות הנסתרות שבהם, אלו שיכולות לרמוז על נפשו של החולם ועל התת-מודע שלו.
באותן משמעויות החבויות בחלומות עסק גם מי שהיה תלמידו והפך ליריבו הגדול, קרל גוסטב יונג.
יש תפיסה שטוענת שבתרבויות קדומות נוצרה שפת החלום. בספרו "השפה שנשכחה" מציג אותה אריך פרום כשפה היחידה בהיסטוריה שהיא משותפת לכל התרבויות והתקופות, שפה שבמרכזה עמדו סמלים. הטענה היא שבמקום מושגים של מקום וזמן, עומדים במרכזה של שפת החלום מושגים של עוצמה פנימית ואסוציאציות. בשפה זו, שבעזרתה ניתן להבין לא רק חלומות, אלא גם מיתוסים ואגדות עם, מוצגים רגשות, מחשבות וחוויות פנימיות, ממש כאילו היו אירועים שמתרחשים בעולם הרגיל, העולם החיצוני לחלום.
את שפת החלומות הזו, לדעת פרום, שפה שהייתה מהמרכזיות בעת העתיקה, שכח האדם המודרני ונטש במשך אלפי שנים. רק בזכות פרויד התוודעה לה התרבות האנושית שוב ודעת האדם חזרה לעסוק בחלומות ובפשרם.
מה המשמעות היהודית של החלומות שלנו (עברית):
https://youtu.be/xcT_k9iTLZI
כך אנו מבינים את החלומות כיום (מתורגם):
http://youtu.be/2W85Dwxx218
ותולדות החלום ופירוש חלומות (עברית):
https://youtu.be/auElWe2C3I0?t=23s?end=5m43s
התפתחות ההיפנוזה (Hypnosis) לאורך הדורות עברה מהפך מסוים שמתחיל משיטות עתיקות וכיום נעשה בטכניקות מודרניות, הן טיפוליות והן בידוריות, מודיעיניות ואחרות.
בימי קדם השתמשו בהיפנוזה כאמצעי לטיפול רפואי ולגירוש שדים. במצרים, יוון ורומי העתיקות שימשה ההיפנוזה בטקסי ריפוי במקדשי שינה, שם הוכנסו מטופלים למצבי טראנס בהנחיית כוהנים ומרפאים. בהודו ובסין של אותם ימים, היו מצבים היפנוטיים חלק בלתי נפרד מהרפואה המסורתית ומפרקטיקות רוחניות כמו מדיטציה.
בימי הביניים ראתה הכנסייה הנוצרית את ההיפנוזה ככישוף והשימוש בו צומצם מאד.
המאה ה-18 סימנה את עידן המסמריזם, כאשר הרופא האוסטרי פרנץ אנטון מסמר (Franz Anton Mesmer) טיפל בהיפנוזה ובדמיון וההיפנוזה זכתה לשם "מסמריזם". הוא פיתח את תיאוריית "המגנטיות החייתית" והאמין בכוח בלתי נראה הזורם דרך כל היצורים החיים.
חוקר אחר בשם אבה פאריה (Abbé Faria) ערער על השימוש במגנטים וטען שהתופעה מבוססת על כוח ההצעה בלבד.
המאה ה-19 הביאה מעבר משמעותי לגישה מדעית יותר. ב-1843 טבע ג'יימס ברייד (James Braid) את המונח "היפנוזה" וראה בה תהליך פסיכולוגי ולא מגנטי או רוחני. ז'אן-מרטן שרקו (Jean-Martin Charcot) השתמש בהיפנוזה לחקר היסטריה, בעוד אמבואז-אוגוסט ליבו (Ambroise-Auguste Liébeault) פיתח את "אסכולת נאנסי", שראתה בהיפנוזה תהליך פסיכולוגי נורמלי המבוסס על הצעה.
זיגמונד פרויד (Sigmund Freud) השתמש בתחילת המאה ה-20, בהיפנוזה לטיפול בהפרעות נוירוטיות, אך לבסוף העדיף את טכניקת האסוציאציות החופשיות.
במהלך מלחמות העולם, ההיפנוזה שימשה לטיפול בחיילים שסבלו מהלם קרב, נוירוזות וטראומות קשות.
תרומה מכרעת להתפתחות ההיפנוזה המודרנית הגיעה באמצע המאה ה-20 ממילטון אריקסון (Milton Erickson), פסיכיאטר אמריקאי שפיתח גישה חדשנית להיפנותרפיה. אריקסון פיתח שיטות היפנוטיות עקיפות שהותאמו אישית לכל מטופל, בניגוד לשיטות הסטנדרטיות והישירות שהיו נהוגות עד אז.
העידן המודרני הביא עמו התקדמות משמעותית במחקר המדעי של ההיפנוזה. טכנולוגיות הדמיית מוח כמו fMRI אפשרו לחוקרים לראות את השינויים הנוירולוגיים המתרחשים במוח בזמן טראנס היפנוטי, מה שחיזק את האמינות המדעית של התחום. בד בבד התפתחו מודלים תיאורטיים מודרניים המסבירים את מנגנוני ההיפנוזה, כמו מודל של "בקרה מוחית נויקוגניטיבית" ותיאוריית "המצב המשונה".
כיום, ההיפנוזה היא בעיקר שיטה טיפולית שמשתמשים בה פסיכולוגים ופסיכיאטרים. יש סביבה לא מעט מיתוסים על שליטה והתנגדות, אבל הפוטנציאל של ההיפנוזה בשחזור זיכרונות וטיפוליפ רפואיים כמו כאבי פנטום, בדגש על גפיים פנטומים, חושף את ההזדמנות שבה.
בשיטה זו ניתן לשפר ביצועים אתלטיים של ספורטאים ועוד יותר - לעזור למכורים ולסובלים בהתגברות על פוביות (חרדות) והתמכרויות שונות. בשיטה של היפנוזה מרגיעים את המטופלים ומהפנטים אותם, כשבעזרת התת-מודע שלהם ניתן לטפל בבעיות נפשיות, חרדות, פחדים וטיפולים מצוינים בהתמכרויות, כמו עישון, אלכוהול וכדומה.
ההיפנוזה, אם כן, מוכרת ככלי טיפולי יעיל במגוון תחומים, כולל טיפול בכאבים כרוניים, חרדות, הפסקת עישון וירידה במשקל. היא נתמכת יותר על ידי גופים רפואיים ופסיכולוגיים ברחבי העולם ומשלבת מחקר מדעי עם פרקטיקה קלינית.
ההיפנוזה הקלינית גם משולבת לא פעם בטיפולים פסיכולוגיים והיא מוכרת כיום כטיפול משלים, יעיל בתחומי הרפואה והפסיכולוגיה.
כיום ברור שהתפתחות ההיפנוזה עשתה את המעבר מתפיסות מיסטיות ורוחניות לגישה מדעית ופסיכולוגית, לצורך גיוס התודעה האנושית לתהליכי ריפוי ושינוי.
כך התפתחה ההיפנוזה:
https://youtu.be/yk0PCFp2SDs
ובפירוט על תולדות ההיפנוזה:
http://youtu.be/HBIPFxAouIE?t=11s?long=yes
