» «

פר לשז

פר לשז
מה מיוחד בבית הקברות פר לשז?



בית העלמין פֵּר לָשֵז (Père Lachaise) הוא אולי בית הקברות המפורסם בעולם. כשפוסעים בתוכו לעיתים נדמה שאתם נמצאים בספר היסטוריה. יש כאן ייצוג כמעט לכל מי שהצליח להטביע חותם בתרבות הצרפתית במאות האחרונות, עם דגש על הפריזאים שביניהם.

בפר לאשז ניתן לראות לא מעט מצבות מפוארות שהן בעצם מבנים המזכירים כנסיות זעירות. אלה בדרך כלל קברים משפחתיים שבהם קבורים רבים מבני המשפחה, לאורך דורות. זה נובע מהמנהג של הקתולים לקבור באותו מקום כמה מתים.

בית העלמין נוסד בשנת 1804 כשהשטח, שהיה אז מחוץ לפאריס, נרכש על ידי העיריה והפך לבית קברות. זו הייתה יוזמה של הקיסר הצרפתי נפוליאון בונפרטה, אבל על ההמונים זה לא השפיע. איש לא התלהב לקבור את קרוביו בבית העלמין הרחוק כל כך מהעיר, ורק מעטים השתכנעו. אבל הנהלת בית הקברות לא התייאשה וערכה קמפיין לקידום המכירות של הקברים בפר לשז. הם העבירו אל בית הקברות החדש לא מעט מקבריהם של מפורסמי התקופה, ביניהם המחזאי מולייר, כותב המשלים לה פונטיין ואחרים. כבר אז ידוענים היו מגנט להמונים והקמפיין הצליח. רבים החלו לקבור את מתיהם ליד הסלבס המתים של פר לשז והמקום הפך להצלחה מסחררת. כיום קבורים בו מעל 300 אלף איש.

בין המפורסמים שקבורים בפר לשז ניתן למצוא את המלחין פרדריק שופן, יוצר הקולנוע המוקדם ז'ורז' מלייס, המחזאי המבריק אוסקר וויילד, הזמרת הצרפתית החשובה ביותר אדית פיאף, לצד זמרים כמו ז'ילבר בקו ואיב מונטאן שקבור ביחד עם אשתו השחקנית סימון סיניורה. הקבר המפורסם והנערץ על הצעירים שם הוא קברו של אליל הרוק משנות ה-60, מנהיג להקת "הדלתות" ג'ים מוריסון, שמת בפאריס ונקבר בפר לשז.

מקור שמו של בית הקברות הוא משמו של האב פרנסואה דה לָה שֵז, מי שהיה הכומר המוודה של המלך לואי ה-14.


הנה סיפורו של בית הקברות פר לשז:

https://youtu.be/YbGv_fpIC78


שיטוט שקט בבית העלמין פר לאשז:

https://youtu.be/i87MUtcLMZU


וקצת על האישים הקבורים בבית הקברות פר לאשז:

https://youtu.be/C_umAQ8zAAw
ג'ים מוריסון
מה מיוחד בג'ים מוריסון והדלתות?
מה אנו חייבים לג'ים מוריסון והדלתות?


להקת "הדלתות" (The Doors) הייתה מהלהקות החשובות בשנות ה-60 של המאה הקודמת. הלהקה והסולן האגדי שלה, ג'ים מוריסון, לא פעלו הרבה זמן. אך הם היו מיצרני הלהיטים הגדולים של התקופה וגם מהעמוקים שבלהקות.

בין להיטי הענק של 'להקת הדלתות היו שירים כמו ''Light My Fire, ''שיר אלבמה'' ו"The End", אולי השיר הנבואי ביותר של ''הדלתות''.

מחבר השירים ג'ים מוריסון, מנהיג ''הדלתות'' וכוכב הרוק הגדול של התקופה, היה זמר מצוין, איש יפה תואר ומלא בכריזמה. בצעירותו היה תלמיד מצטיין שהתעניין בספרות ושירה ואובחן כבעל איי. קיו של גאון (149). מוריסון למד תיאטרון והוא וחבריו ללימודים הקימו בשנת 1965 את ''הדלתות''.

''הדלתות'' בהנהגת מוריסון הושפעו מתנועת הביטניקים, ששילבו מוסיקה עם שירה. כמו הביטניקים גם הלהקה שילבה מוסיקת רוק, אידיאלים נעלים, שירה גבוהה וסמי הזייה והלהיבה את צעירי שנות ה-60 בנושאי השירים שלה, במוסיקה היחודית ובאידיאלים שקידמה.

מבחינה מוזיקלית, אגב, היא הייתה להקת הרוק היחידה אז שלא כללה נגן באס בהופעות. ריי מנזרק, נגן האורגן שלה, עשה עבודה מצויינת של שניים ובמקביל לתפקידי הקלידים, הוא ניגן ביד שמאל את תפקיד הבאס. בהמשך הוא אף רכש את מקלדת הבאס של פנדר רודס, Fender Rhodes Piano Bass. מאז יצאה בתחילת שנות השישים, אפשרה לו המקלדת בת שתיים וחצי האוקטבות לנגן באס אפקטיבי ובשל, שאפשר ללהקה לוותר על באסיסט.

כך או כך, בהדרגה הלכה ונעשתה השירה המשובחת של מוריסון מורכבת ואוונגארדית. היא כללה תכנים נועזים וחתרניים יותר ויותר. מיניות, סמים, תסביך אדיפוס ואנטי אמריקה הלבנה - אם הלהקות האחרות ב-1967 הפגינו את הצד הטוב של טריפ ה-LSD, הדלתות הציגו דווקא את הצד הרע...

ג'ים מוריסון הצעיר ראה עצמו כמשורר וכתב ושר את האמת שלו בלי חשבון. רק לאחר מותו הוא באמת ייחשב ככזה ורבים מונים אותו כיום כאחד מקבוצת המשוררים האמריקאיים.

אך באותה תקופה התערבב לו הכל עם הסמים והמיאוס ההולך וגובר שהוא חש כלפי הפרסום והזוהר. מוריסון הלך והתרחק מהלהקה ומהסמים ובעצם גם מהמוסיקה. השירה הכתובה הפכה לייעודו העיקרי. הוא נעלם מהבמה.

בחודש יולי 1971 מצאו את ג'ים מוריסון מת באמבט. אליל הרוק הפרוע והמבריק נקבר בבית הקברות פר-לשז בפאריס, לא רחוק מקבריהם של ענקי תרבות כמו שופן, אדית פיאף ואוסקר ויילד. כמי שהיה מנהיגו הרוחני של דור שלם, הפך קברו מוקד עליה לרגל. גם שירתו החלה להיות מוערכת יותר ויותר. יתר חברי "הדלתות" המשיכו אמנם להופיע אך נשארו צל חיוור של עצמם בתקופת מוריסון. הוא עצמו נשאר צעיר לנצח ואולי המקבילה הגברית למרילין מונרו - עוד דמות מופלאה של כוכב עצום שנפל.

מקור שם הלהקה "דה דורז", הוא מ"דלתות התפיסה", ספרו של אלדוס האקסלי "דלתות התפיסה", ששאל את המונח מתוך פואמה מהמאה ה-18 של ויליאם בלייק, שבה נכתב: "When the doors of perception are cleansed, things will appear to man as they truly are...infinite."


הנה הקריירה של הדלתות:

https://youtu.be/GLO0bXvf62U


השיר "L. A. Woman" עם המון צילומים של הלהקה והסולן מוריסון:

https://youtu.be/TMiAQPABgHA


להיט נוסף "רוכבים בסערה":

https://youtu.be/lS-af9Q-zvQ


ו"אנשים הם זרים":

https://youtu.be/uCoCNCJFS7A


עשרה מהשירים הטובים שלהם:

https://youtu.be/F7HnO3fV2yQ?long=yes


וסרט תיעודי על ג'ים מוריסון והדלתות:

https://youtu.be/gtE7TTMz9is?long=yes
מישל פטרוצ'אני
מי היה ענק הג'אז הגמדי מישל פטרוצ'יאני?



בבית הקברות פר לאשז בפאריס, לא רחוק מקברו של גדול הפסנתר הקלאסי פרדריק שופן, קבור המלחין ןפסנתרן הג'אז הגאוני מישל פטרוצ'יאני (Michel Petrucciani), האיש שהוכיח שנכות לא צריכה להגביל בני אדם בדבר.

למרות הפָּרֶכֶת (Osteogenesis Imperfecta) שסבל ממנה, מחלה תורשתית נדירה שגרמה לו לא לגדול ולעצמותיו להיות פריכות ושבירות מאד, ידיו של פטרוצ'אני היו נורמליות בגודלן. בגובה של 99 סנטימטרים בלבד ועם עצמות שבריריות מלידה, מישל פטרוצ'יאני היה לאחד מגדולי פסנתרני הג'אז של סוף המילניום ולאיש קטן הקומה ביותר שכיכב בז'אנר הזה.

כבר בגיל 4, לאחר שצפה בטלוויזיה בהופעה של דיוק אלינגטון, החליט פטרוצ'אני הפעוט שהוא רוצה להיות פסנתרן כמוהו. בהמשך הוא יושפע גם מביל אוונס וקית' ג'ארט. אבל מי שנולד למשפחה ממוצא איטלקי, בדרום צרפת, סבל מתופעה מולדת של עצמות שבירות. כוח פיזי לא היה לו אבל הוא התברך בכוח רצון אדיר ומישל פטרוצ'אני עתיד להפוך לכל מה שחלם להיות.

בגיל 21 פטרוצ'יאני הפך לגיבור ג'אז כשהיה לג'אזיסט הצרפתי הראשון שהחתימה חברת "בלו נוט" החשובה. הוא זכה להקליט בה 6 אלבומים של הרכבים בראשותו. ב-1994 והוא רק בן 29 הוא הוכתר באות לגיון הכבוד הצרפתי.

מחלתו, שפגעה גם בריאותיו, פגעה מאוד גם ביכולתו הפיזית. הוא נע על כיסא גלגלים או בסיוע של מקלות הליכה ובשלבים רבים נשאו אותו בני משפחתו וחבריו על הידיים.

אבל לנגן פטרוצ'אני ניגן היטב ואף זכה לפיצוי בדמות כישרון מוסיקלי בלתי נתפס. במהלך הקריירה שלו הוא ניגן עם לא מעט מענקי הג'אז של התקופה, כולל אדי גומז, נגני הבס דייב הולנד, גארי פיקוק וסטנלי קלארק, הסקסופוניסטים צ'ארלס לויד, לי קוניץ וג'רי מאליגן, המתופף ז'אק דז'ונט וענק החצוצרה דיזי גילספי.

עם עוד שני ענקים, הגיטריסט ג'ים הול והסקסופוניסט הגאון וויין שורטר, הוא הקים את שלישיית "Power of three".

אבל בשנת 1999, ימים אחדים אחרי יום הולדתו ה-36, הובהל גאון הפסנתר לבית חולים בפריז, כשהוא סובל מדלקת ריאות. לרופאים נותר רק לקבוע את מותו. הוא נקבר בבית הקברות פר לשז בפריז.

נשיא צרפת, ז'אק שיראק, הספיד אותו במילים גדולות, על היותו "דוגמה ומופת לכל אדם". ההיסטוריה תזכור אותו כמי שהמחלה התורשתית והנדירה שגרמה לו לגמדות, לא הפריעה לו להפוך לענק מוזיקלי של ממש.


הנה רגעים בחייו של מישל פטרוצ'אני:

https://youtu.be/pnaphEdMQI4


דקה לחצות (Round midnight):

https://youtu.be/lUxQLU_eqfU


טייק דה איי טריין (Take the a Train):

https://youtu.be/YwCYdcvgmkY


בובת משי (Satin Doll) של אלינגטון:

https://youtu.be/mdToC1fope8


מפיח חיים חדשים בקלישאת ג'אז בסמה מוצ'ו (Bésame Mucho):

https://youtu.be/SPeXVzn-UcI


והסטנדרט "שיירה" (Caravan):

https://youtu.be/06_uCl_Bovs
אדית פיאף
מי הייתה אדית פיאף, האנקור הצרפתי?



היא הייתה אישה קטנה, לא הכי יפה ובעלת קול שאינו ערב במיוחד. היא גדלה בעוני ובצל הפשע ברחוב, אבל ברגע שהחלה לשיר התאהבה בה כל צרפת. שיריה היו מלאי רגש והיא הייתה מהזמרות האמיתיות והכנות שהופיעו במאה ה-20. האסונות שעברה והקשיים שעליהם התגברה בחייה, רק חישלו את הנפש והאמנות שלה לדרגה שקרובה לשלמות. היא הייתה זמרת שידעה על כל מה ששרה, כי חייה שלה היו כמו סרט מדהים וכמעט לא יאומן.

מעוני, כאב ובדידות ועד אהבה, אובדן ורגש - ההמונים האמינו לה כי היא ידעה על מה היא שרה וסיפור חייה העיד על כך.

אדית פיאף נולדה בחדר מדרגות בפאריס, בירת צרפת. בת למשפחה ענייה של אמני רחוב, שאמה ראתה בה נטל ונטשה אותה. אביה, שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה, העבירה לסבתה שגידלה אותה בין פושעים. כשחזר האב מהמלחמה, החל להופיע עם אדית הצעירה ברחוב והיא החלה לשיר, כדי להגדיל את התרומות מהעוברים ושבים. בגיל 16 נישאה לנער שליח ובתם התינוקת מתה ממחלה.

אדית התגלתה ברחוב והחלה להופיע במועדון. היא התפרסמה בגיל 20 וזכתה לכינוי "ציפור דרור" (בצרפתית: פיאף). הכינוי הפך לשמה הבימתי. לבושה בשמלה השחורה הקטנה שלה, היא לא הייתה צריכה כל בגד אחר. בשנות מלחמת העולם השנייה היא המשיכה להופיע בפאריס הכבושה על ידי הנאצים ועוררה ביקורת על חייה הנוחים, בצל הכובש הגרמני.

היו לה הרבה חברים אבל אהבת חייה היה המתאגרף הצרפתי מרסל סרדן. הוא מת בהתרסקות מטוס, כשהיה בדרכו אליה לניו יורק. אבל פיאף, מנוסה בכאב ובקשיים, התעקשה באותו הערב לא לבטל הופעה ולהופיע כרגיל. כל צרפת חשה את כאבה של הכוכבת האהובה שלה. לזכרו היא כתבה את "הימנון לאהבה" המרטיט.

בגיל 48 מתה "האנקור הצרפתי" ממחלת הסרטן והשאירה אומה שלמה כואבת. הסרט "החיים בורוד" שנעשה ב-2007 על חייה, היה לסרט היקר והמצליח ביותר בצרפת אי-פעם.


הנה אדית פיאף בשיר "המנון לאהבה" מתוך סרט:

http://youtu.be/QYgVDXUIAuo


גדולת זמרות צרפת בשיר "לא, איני מצטערת על דבר":

http://youtu.be/fpHAsb2XQOY


השיר "הקהל" של אדית פיאף שתורגם לעברית:

http://youtu.be/X1OL4-m43U4


אחד משיריה המוכרים ביותר, שגם הפך לסטנדרט ג'אז פופולרי "עלי שלכת":

http://youtu.be/wj9QTpzIcGU


והלווייתה של אדית פיאף ותמונות מהקריירה שלה:

http://youtu.be/KFQm1HXTbhg


אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

העולם הוא צבעוני ומופלא, אאוריקה כאן בשביל שתגלו אותו...

אלפי נושאים, תמונות וסרטונים, מפתיעים, מסקרנים וממוקדים.

ניתן לנווט בין הפריטים במגע, בעכבר, בגלגלת, או במקשי המקלדת

בואו לגלות, לחקור, ולקבל השראה!

אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.