שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
קנאביס
מאיפה באה האסתטיקה הפסיכדלית של הסיקסטיז?
הרבה צבעים בגוונים חזקים במיוחד, צורות מרהיבות שהן לא מהטבע, קווים וכתמים - אתם ודאי מכירים את העיצוב הפסיכדלי, נכון אגב לומר פסיכודלי, והמראה המיוחד של מוצרים ועיצוב עם המראה של הסיקסטיז.
זו הייתה אסתטיקה פסיכדלית (Psychedelic music) נפלאה, שההיפים טיפחו באהבה והתעשייה אימצה בהתלהבות כה רבה. זאת עד שלמעשה היא הפכה למראה של שנות ה-60.
באותה תקופה יכולת לראות אותה בכל מקום. אינספור עטיפות תקליטים, פוסטרים וכריכות ספרים התאפיינו במראה המיוחד של הפסיכדליה. סרטים, פתיחים לתכניות טלוויזיה ותפאורות למופעים או תכניות אירוח מוסיקליות - בכולם יכולת לראות את אותן צורות מיוחדות ואופייניות לאותו עשור מופלא וצבעוני.
רבים סבורים שהז'אנר הזה הגיע מסמים וחוויות של LSD, אבל נראה שהאסתטיקה של ההיפים לא באה משם ואפילו לא נולדה באמריקה של תחילת המחצית השנייה של המאה ה-20. למעשה, היא התבססה על סגנון ה"ארט נובו" (Art Nouveau) - אחד הזרמים המסקרנים של המאה ה-19.
זרם הארט נובו הופיע לראשונה באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-19. מאנגליה הוויקטוריאנית, באותה עת אימפריה בעלת השפעה עולמית אדירה, הוא התפשט במהירות ליבשת אירופה ולארצות הברית של המאה ה-19. סגנון ה"ארט נובו" שאב וסובב סביב מוטיבים מעולם החי והצומח, ביחד עם הערצת הגוף הנשי. מזרם באמנות הציור, הוא שטף את אירופה ועבר לתחומים בעיצוב, כמו אופנה, אדריכלות, רהיטים ועוד.
ה"ארט נובו" בלט בכרזות, הפוסטרים המרהיבים שלו. הסגנון המסולסל שלו נכנס לתרבות ולעולם הפרסום ואפילו אמנים מובילים כמו טולוז לוטרק אימצו אז אלמנטים ממנו.
מאה שנים אחר כך הוא יתאים לעולם הדימויים של תרבות ההיפים. ביחד עם פאלטות צבעים ססגוניות שכמו התפוצצו בסקסטיז האופטימיים, עם אנימציות שמתפתחות אז מאוד וצורות פרקטליות חדשניות שבאו מהעולם המתמטי ויזואלי, הוא אומץ בהתלהבות והפך לאחד המרכיבים המשמעותיים באמנות הפסיכדלית של התקופה.
הנה סיפורם של מקורות ה"לוק" הפסיכדלי של שנות ה-60:
https://youtu.be/9vuqI2v2IRs
האסתטיקה הזו הסתדרה מצוין עם ציורי גרפיטי ססגוניים:
https://youtu.be/JfPbeTd2PW0
עם פרקטלים פסיכדליים:
https://youtu.be/bIDzktFkgdA
אנימציה פסיכדלית:
https://youtu.be/w6K0iDsu0TM
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
ובהמשך גם באה המוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
הרבה צבעים בגוונים חזקים במיוחד, צורות מרהיבות שהן לא מהטבע, קווים וכתמים - אתם ודאי מכירים את העיצוב הפסיכדלי, נכון אגב לומר פסיכודלי, והמראה המיוחד של מוצרים ועיצוב עם המראה של הסיקסטיז.
זו הייתה אסתטיקה פסיכדלית (Psychedelic music) נפלאה, שההיפים טיפחו באהבה והתעשייה אימצה בהתלהבות כה רבה. זאת עד שלמעשה היא הפכה למראה של שנות ה-60.
באותה תקופה יכולת לראות אותה בכל מקום. אינספור עטיפות תקליטים, פוסטרים וכריכות ספרים התאפיינו במראה המיוחד של הפסיכדליה. סרטים, פתיחים לתכניות טלוויזיה ותפאורות למופעים או תכניות אירוח מוסיקליות - בכולם יכולת לראות את אותן צורות מיוחדות ואופייניות לאותו עשור מופלא וצבעוני.
רבים סבורים שהז'אנר הזה הגיע מסמים וחוויות של LSD, אבל נראה שהאסתטיקה של ההיפים לא באה משם ואפילו לא נולדה באמריקה של תחילת המחצית השנייה של המאה ה-20. למעשה, היא התבססה על סגנון ה"ארט נובו" (Art Nouveau) - אחד הזרמים המסקרנים של המאה ה-19.
זרם הארט נובו הופיע לראשונה באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-19. מאנגליה הוויקטוריאנית, באותה עת אימפריה בעלת השפעה עולמית אדירה, הוא התפשט במהירות ליבשת אירופה ולארצות הברית של המאה ה-19. סגנון ה"ארט נובו" שאב וסובב סביב מוטיבים מעולם החי והצומח, ביחד עם הערצת הגוף הנשי. מזרם באמנות הציור, הוא שטף את אירופה ועבר לתחומים בעיצוב, כמו אופנה, אדריכלות, רהיטים ועוד.
ה"ארט נובו" בלט בכרזות, הפוסטרים המרהיבים שלו. הסגנון המסולסל שלו נכנס לתרבות ולעולם הפרסום ואפילו אמנים מובילים כמו טולוז לוטרק אימצו אז אלמנטים ממנו.
מאה שנים אחר כך הוא יתאים לעולם הדימויים של תרבות ההיפים. ביחד עם פאלטות צבעים ססגוניות שכמו התפוצצו בסקסטיז האופטימיים, עם אנימציות שמתפתחות אז מאוד וצורות פרקטליות חדשניות שבאו מהעולם המתמטי ויזואלי, הוא אומץ בהתלהבות והפך לאחד המרכיבים המשמעותיים באמנות הפסיכדלית של התקופה.
הנה סיפורם של מקורות ה"לוק" הפסיכדלי של שנות ה-60:
https://youtu.be/9vuqI2v2IRs
האסתטיקה הזו הסתדרה מצוין עם ציורי גרפיטי ססגוניים:
https://youtu.be/JfPbeTd2PW0
עם פרקטלים פסיכדליים:
https://youtu.be/bIDzktFkgdA
אנימציה פסיכדלית:
https://youtu.be/w6K0iDsu0TM
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
ובהמשך גם באה המוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
מהי פסיכדליה והמוסיקה הפסיכדלית?
הפסיכדליה (Psychedelic) הייתה תופעה פסיכוטית של צריכת סמי הזיה כמו ה-LSD (אל אס די) והמסקלין. אבל בסוף שנות ה-60 היא הפכה מתופעה פסיכולוגית לתופעה תרבותית, כשאמנים החלו ליצור אמנות תחת השפעת סמי הזיה. לא פעם חשו אותם אמנים שהם רוצים להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפים" אל האמנות שלהם. כך נוצרה באותה תקופה המוסיקה הפסיכדלית.
מי שכנראה החלו בה היו מי שהחלו באותו עשור כמעט כל שינוי במוסיקה הפופולרית, כלומר הביטלס. הם הקליטו את השיר "Tomorrow Never Knows" שהלחין ג'ון לנון ב-1965, עם מילים מ"ספר המתים הטיבטי", בהשפעת טימותי לירי, הנביא של ה-LSD והחוויות משנות התודעה שלנון עצמו עבר באותה תקופה באינטנסיביות לא רגילה.
ההקלטה של השיר כללה הרבה לופים (Loops), כלומר לולאות סאונד מוקלטות שחזרו שוב ושוב, הרבה צווחות וצלילים לא ברורים שמילאו את הסאונד באווירה לא מציאותית, הקלטות שמושמעות הפוך (בדרך כלל גיטרות) ויוצרות כלי נגינה שלא באמת מוכרים לאוזן וכך הלאה. השיר כולו, אגב, מנוגן בהרמוניה של שני אקורדים בלבד. זו לא הכמות שמעון - זו החוויה!
בהמשך החלו ליצור מוסיקה פסיכדלית אמני רוק רבים, רובם מסוממים בעצמם. היו ביניהם הגרייטפול דד, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, נערי החוף וג'ימי הנדריקס. היו גם אמני ג'אז פסיכדלי כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. כך גם נולדה האמנות הפסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים ועוד.
חוץ מהפרחים בשיער והמוסיקה שלהם, "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה. אבל בסוף שנות ה-60, במה שכונה "קיץ של אהבה", כל אלה הסתדרו להם היטב עם השימוש בקנאביס (מריחואנה) וסמים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD. שכן השימוש בסמים היה חלק מהתקופה והרוח של החוף המערבי בארצות הברית של אותה תקופה. הסמים אפשרו לצעירים לברוח מהמציאות שמורכבת מהרבה וייטנאם, ניכור מההורים, חומרנות ואמריקה שהרגישה אז לצעירים כמאבדת את דרכה.
הסמים בערו במיוחד בפסטיבלים הגדולים של ילדי הפרחים. זה התגלה לראשונה בפסטיבל מונטריי, שהיה רגע הפריחה הגדול של הרוח החדשה של הקיץ ההוא. במהלך כל התקופה התמודדו ההיפים עם צריכה גדולה של סמים כאלה, כשהלהקות והאמנים שהם מעריצים מדגימים להם איך צריך לחיות, ב"טריפ" אינסופי, גם אם הרסני.
אבל ללא ספק היה רגע השיא של הפסיכדליה פסטיבל וודסטוק של שנת 1969. בימי הפסטיבל בעיירה בית-אל נמצא חלק גדול מהקהל והאמנים תחת השפעת סמים כמו מריחואנה ו-LSD, הכוכב החדש של המסטולים. ג'ניס ג'ופלין עלתה אז מסוממת על הבמה ודיברה עם המעריצים שלה, כשהקשר שלה אל המציאות לא ברור. היא בקשה שישתו מים ולא ישימו על מי שמזלזל בהם וזייפה את השירים שלה, כשהיא בקושי מחזיקה מעמד.
לא לחינם אמרו אז על וודסטוק ש"אם אתה זוכר מה היה שם, סימן שלא היית שם". במשך כל הפסטיבל קיימו בו המעריצים טקסי נטילת סמים המוניים. השיתוף והאחווה עבדו שם לכל הצדדים והסמים היקרים מפז היו ההוכחה שכולם יכולים לתת אחד לשני ולתרום אחד לשני, מבלי לעשות חשבון. זו הייתה האידיליה ההיפית המושלמת.
זמן קצר אחרי אותו "קיץ של אהבה" יתחילו הכוכבים הגדולים לשלם בחייהם על הסמים והאלכוהול, על החיים הלא אחראיים שלהם וההגזמה. מג'ניס ג'ופלין, דרך ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - אחד אחד הם ייעלמו להם בקרוב, בשל מוות ממנת יתר של הירואין. היו כאלה, כמו מנהיגה של להקת "פינק פלויד" סיד בארט ומנהיג ה"ביץ' בויז" בריאן וילסון, שלקו בנפשם בעקבות ההתמכרות לסמי ההזיה הללו ומעולם לא יצאו מה"טריפ" של הסיקסטיז.
השיר הפסיכדלי "Tomorrow Never Knows" של הביטלס:
https://youtu.be/Ag58k2elaYs
"אמא מתילדה" של פינק פלויד בהנהגת סיד בארט מתוך האלבום "החלילן בשערי השחר" - כאן עם אנימציה עכשווית ומקסימה:
https://youtu.be/ENz1uyheA8g
"Paint It Black" של הרולינג סטונז:
https://youtu.be/O4irXQhgMqg
"Eight Miles High" של הבירדס:
https://youtu.be/2ymkBEhdHBE
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
הבזקים פסיכדליים מההווה (עברית):
https://youtu.be/QB8NuvDML2I
ו-10 מהלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
הפסיכדליה (Psychedelic) הייתה תופעה פסיכוטית של צריכת סמי הזיה כמו ה-LSD (אל אס די) והמסקלין. אבל בסוף שנות ה-60 היא הפכה מתופעה פסיכולוגית לתופעה תרבותית, כשאמנים החלו ליצור אמנות תחת השפעת סמי הזיה. לא פעם חשו אותם אמנים שהם רוצים להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפים" אל האמנות שלהם. כך נוצרה באותה תקופה המוסיקה הפסיכדלית.
מי שכנראה החלו בה היו מי שהחלו באותו עשור כמעט כל שינוי במוסיקה הפופולרית, כלומר הביטלס. הם הקליטו את השיר "Tomorrow Never Knows" שהלחין ג'ון לנון ב-1965, עם מילים מ"ספר המתים הטיבטי", בהשפעת טימותי לירי, הנביא של ה-LSD והחוויות משנות התודעה שלנון עצמו עבר באותה תקופה באינטנסיביות לא רגילה.
ההקלטה של השיר כללה הרבה לופים (Loops), כלומר לולאות סאונד מוקלטות שחזרו שוב ושוב, הרבה צווחות וצלילים לא ברורים שמילאו את הסאונד באווירה לא מציאותית, הקלטות שמושמעות הפוך (בדרך כלל גיטרות) ויוצרות כלי נגינה שלא באמת מוכרים לאוזן וכך הלאה. השיר כולו, אגב, מנוגן בהרמוניה של שני אקורדים בלבד. זו לא הכמות שמעון - זו החוויה!
בהמשך החלו ליצור מוסיקה פסיכדלית אמני רוק רבים, רובם מסוממים בעצמם. היו ביניהם הגרייטפול דד, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, נערי החוף וג'ימי הנדריקס. היו גם אמני ג'אז פסיכדלי כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. כך גם נולדה האמנות הפסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים ועוד.
חוץ מהפרחים בשיער והמוסיקה שלהם, "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה. אבל בסוף שנות ה-60, במה שכונה "קיץ של אהבה", כל אלה הסתדרו להם היטב עם השימוש בקנאביס (מריחואנה) וסמים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD. שכן השימוש בסמים היה חלק מהתקופה והרוח של החוף המערבי בארצות הברית של אותה תקופה. הסמים אפשרו לצעירים לברוח מהמציאות שמורכבת מהרבה וייטנאם, ניכור מההורים, חומרנות ואמריקה שהרגישה אז לצעירים כמאבדת את דרכה.
הסמים בערו במיוחד בפסטיבלים הגדולים של ילדי הפרחים. זה התגלה לראשונה בפסטיבל מונטריי, שהיה רגע הפריחה הגדול של הרוח החדשה של הקיץ ההוא. במהלך כל התקופה התמודדו ההיפים עם צריכה גדולה של סמים כאלה, כשהלהקות והאמנים שהם מעריצים מדגימים להם איך צריך לחיות, ב"טריפ" אינסופי, גם אם הרסני.
אבל ללא ספק היה רגע השיא של הפסיכדליה פסטיבל וודסטוק של שנת 1969. בימי הפסטיבל בעיירה בית-אל נמצא חלק גדול מהקהל והאמנים תחת השפעת סמים כמו מריחואנה ו-LSD, הכוכב החדש של המסטולים. ג'ניס ג'ופלין עלתה אז מסוממת על הבמה ודיברה עם המעריצים שלה, כשהקשר שלה אל המציאות לא ברור. היא בקשה שישתו מים ולא ישימו על מי שמזלזל בהם וזייפה את השירים שלה, כשהיא בקושי מחזיקה מעמד.
לא לחינם אמרו אז על וודסטוק ש"אם אתה זוכר מה היה שם, סימן שלא היית שם". במשך כל הפסטיבל קיימו בו המעריצים טקסי נטילת סמים המוניים. השיתוף והאחווה עבדו שם לכל הצדדים והסמים היקרים מפז היו ההוכחה שכולם יכולים לתת אחד לשני ולתרום אחד לשני, מבלי לעשות חשבון. זו הייתה האידיליה ההיפית המושלמת.
זמן קצר אחרי אותו "קיץ של אהבה" יתחילו הכוכבים הגדולים לשלם בחייהם על הסמים והאלכוהול, על החיים הלא אחראיים שלהם וההגזמה. מג'ניס ג'ופלין, דרך ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - אחד אחד הם ייעלמו להם בקרוב, בשל מוות ממנת יתר של הירואין. היו כאלה, כמו מנהיגה של להקת "פינק פלויד" סיד בארט ומנהיג ה"ביץ' בויז" בריאן וילסון, שלקו בנפשם בעקבות ההתמכרות לסמי ההזיה הללו ומעולם לא יצאו מה"טריפ" של הסיקסטיז.
השיר הפסיכדלי "Tomorrow Never Knows" של הביטלס:
https://youtu.be/Ag58k2elaYs
"אמא מתילדה" של פינק פלויד בהנהגת סיד בארט מתוך האלבום "החלילן בשערי השחר" - כאן עם אנימציה עכשווית ומקסימה:
https://youtu.be/ENz1uyheA8g
"Paint It Black" של הרולינג סטונז:
https://youtu.be/O4irXQhgMqg
"Eight Miles High" של הבירדס:
https://youtu.be/2ymkBEhdHBE
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
הבזקים פסיכדליים מההווה (עברית):
https://youtu.be/QB8NuvDML2I
ו-10 מהלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes