» «
מטאליקה
איך הפכה מטאליקה את המטאל פופולרי ומה הכעיס את מעריציה?



בשנות ה-90 היתה "מטאליקה" (Metallica) לשם דבר ברוק העולמי. זו הייתה הלהקה שמיזגה הכי טוב את הת'ראש עם המטאל המלודי, עם סולואי גיטרה מלודיים ואלמותיים ויצרה סטנדרט סאונד חדש ברוק העולמי.

הלהקה הזו הפכה את המטאל לסגנון מקובל אפילו ב-MTV, שחיפש עד אז רק פופ ופופ. כמו משה שהוציא את עם ישראל ממצרים, מטאליקה הוציאו את המטאל מהגטו של המטאל, ממקום של מעריצים מעטים, גם אם מכורים - לעולמות של הצלחה שממלאת אצטדיונים ומשנה את הסאונד של תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה מהקצה אל הקצה.

אבל זה לא פשוט כל כך. הלהקה, שהונהגה על ידי הזמר והמנהיג ג'יימס הטפילד (James Hetfield) והמתופף אולריך (Ulrich), היא להקה עם שני ראשים של אמנים שכל אחד מהם התבצר בדעותיו. הראשון, דומיננטי וחזק במיוחד, האיש המזוהה עם הלהקה בקול המטורף שלו ובהופעה מרשימה ומקועקעת. השני הוא מתופף על, עם יכולת ותדמית של רוקר מקצוען ומדויק.

יש שיאמרו שזרע הטירוף של מה שיקרה עם הלהקה החל בספטמבר 1986, כשנהרג בסיסט הלהקה קליף ברטון (Cliff Burton). ברטון, רק בן 24, נהרג בתאונת אוטובוס מחרידה, כשהאוטובוס של הלהקה החליק והתהפך בשוודיה. הוא עף מהחלון ומת מיד. ביחד אתו, רבים יאמרו, מתה גם הפשרה בלהקה בין שני המנהיגים והדרך הבלתי מתפשרת של המטאל שאליו הוא עצמו משך.

אבל השניים התאוששו מהר והפכו את מטאליקה להצלחה עולמית. מכאן, יאמרו רבים ממעריצי הלהקה המקוריים והטהרניים, זה רק ילך ויתדרדר. מנהיגי הלהקה ימשיכו ויתנו הופעות בלתי נתפסות ויתנו את הנשמה, גם כשיהפכו למיליונרים שבעים, אבל הדרך תלך ותאבד את העניין שבה.

מילה על תת-הסגנון "ת'ראש מטאל" - פירוש המילה Thrash הוא "הצלפה" או "מכה חזקה". השם נולד מהצליל האגרסיבי, אפילו מלוכלך שלו, משהו שקצת מזכיר מהלומת פטיש על ברזל. הסגנון הזה הציע תיפוף מהיר, דיסטורשן כבד במהירות נגינה גבוהה, קצב לא-מלודי ודגש חזק על טכניקת הנגינה ועל הכלים, לעומת השירה.

הת'ראש מטאל שבו דגלה מטאליקה נבנה במידה רבה עם והפך אותה לאימפריית רוק שהגיעה לכל מקום בעולם. אבל בהדרגה החלה מי שנחשבת היום להקת המטאל הגדולה ביותר בכל הזמנים, לשחרר את עצמה מהרוח המקורית שלו, הרפתה את הקצב המהיר בטירוף שלה והתחילה לעשות פופ שנשמע כמו מטאל, אבל הוא בעצם פופ.

את האלבום השחור של מטאליקה רבים רואים כאלבום שהוזיל את המוסיקה של הלהקה והפך אותה ממוסחרת מאד. המעריצים המקוריים, שהעריצו את הלהקה עד אז, טוענים שזה הרגע שבו מטאליקה התנתקה מהשורשים המוסיקליים הכבדים ושהאלבום עצמו הוא מיד-טמפו לאוהבי מוסיקת המטאל. בכלל, בעיני מעריציה האדוקים היו שני האלבומים: 'Load' ו'Reload', סוג של הכרזה על קיצה המוסיקלי של הלהקה.

אבל האחרים אומרים שזה שהקהל קנה את האלבום הזה ועשה אותו מסחרי, רק עשה ללהקה טוב. כמו פיל קולינס, שפתח את ג'נסיס להמונים שלא האזינו לרוק מתקדם עד אז, או האלבום 'Nevermind' של נירוונה, שפתח להמונים חלון אל סצנת הגראנג', האלבום השחור היה סוג של גשר עבור רבים שהגיעו בזכותו להאזין למטאל. בזכותו האזינו פתאום ההמונים גם ללהקות אחרות ורבות, שבלעדיו סביר שלעולם לא היו מגיעות לחשיפה כזו.

בזכותו עשו חברי מטאליקה, בעיקר שני המנהיגים, הרבה כסף. המון המון כסף - אם לדייק. מכאן הלכה מטאליקה וחתכה את האורך של שיריה הארוכים, הידקה אותם ופישטה את המורכבות שלהם. זה הרחיב את גבולות הקהל שלה והפך אותה לאחת הלהקות המצליחות בעולם, אבל יהיו מי שיאמרו שהיא מכרה את נפשה לשטן של הפופ ולכסף שהוא יודע לחלק למי שעושים את מה שהוא רוצה.


הנה תולדות להקת מטאליקה:

https://www.youtube.com/watch?v=dygawlkGwIM


ראו כמה הם טובים בלייב - עם Enter Sandman:

https://youtu.be/87by1DjfxLw


בלדת הרוק "שום דבר אחר לא משנה" - Nothing Else Matters:

https://youtu.be/tAGnKpE4NCI


"אחד" One בהופעה חיה ב-2016:

https://youtu.be/W2pa0cYRTkE


"פייד טו בלאק" Fade to Black:

https://youtu.be/A-4K4SX0m70


וכלהקה של אצטדיונים עם "אדון הבובות" Master of Puppets:

https://youtu.be/2f1Ny74_ou0


סקירת עשרת השירים הטובים שלהם:

https://youtu.be/YsUWewEeS54?long=yes
לד זפלין
מה זיכה את לד זפלין בתואר "הלהקה הגדולה בעולם"?


בעשור הראשון של המילניום החדש ביקשה רשת הרדיו של ה-BBC ממאזיניה לבחור את הנגנים הטובים ביותר בכל כלי ולהרכיב הרכב-על, סופרגרופ, שיכיל את הנגנים הטובים ביותר מכל כלי. לאחר שקלול התוצאות של המשאל הזה הסתבר שהתוצאה דומה להפליא ללהקה שכבר פעלה בעולם - קוראים לה לד זפלין.

ואכן, להקת לד זפלין (Led Zeppelin) נחשבת על ידי רבים ללהקת הרוק הכבד הגדולה ביותר בכל הזמנים. הלהקה הזו הגיעה לשיאים של הצלחה. היא נחשבת, ביחד עם "פינק פלויד", ללהקת הרוק המצליחה ביותר של שנות ה-70. לא היו להם הטקסטים המבריקים של בוב דילן ולא השירים הגאוניים של הביטלס, לא המורכבות של ג'נסיס ופינק פלויד בסיפורים מוסיקליים חצי-היסטוריים, פילוסופיים ועמוסי הברקות. אבל בהופעות הם היו מפעל מצטיין של בלוז, רוק כבד ופיתוח שירים ארוכים ומשוחררים שהמעריצים סגדו לה. היו שם כל החומרים הנדרשים לסופרגרופ מטורף - שירת הצרחות והיללות של רוברט פלאנט, הבלוזיסט הבריטי המופלא ביותר, היו הסולואים הארוכים והמבריקים של ג'ימי פייג', מנגני הגיטרה הטובים בכל הזמנים. אלו קיבלו גיבוי של הבאס והתופים של הנגנים הוירטואוזים - ג'ון פול ג'ונס, שניגן על כל כלי שנפל לו לידיים וג'ון בונהם, גאון התופים העל-זמני. מחסן הכישרון האלוהי הזה הפך את הלהקה לתאגיד עצום של הופעות מפוצצות קהל ואוזניים, אבל מקום שהמוסיקה שבו הייתה נשגבת.

אבל הדרך לא תמיד הייתה כה קלה. אמנם מסחרית הלהקה הצליחה כבר מאלבומה הראשון, המכירות היו בשמיים והופעותיה היו תמיד באיצטדיונים מלאים עד אפס מקום, אבל חלק מהעיתונות לא אהבה אותה בשנים הראשונות והמבקרים הרבו לתקוף את אלבומיה וסגנונה של הלהקה. זפלין הייתה אחד הצמתים החשובים שבהם ההמונים התפצלו סופית ממבקרי המוסיקה. האחרונים הסתייגו כמעט מכל דבר שזפלין עשו, בעוד שהקופות הראו בדיוק ההיפך. רק מאוחר יותר נעשה הצדק בהדרגה והם החלו לקבל ביקורות הוגנות ואף מעריכות, שלא לומר מעריצות, ממבקרים חמורי סבר. זה במיוחד בלט במקרה של העיתון "רולינג סטון" שבביקורת על 5 האלבומים הראשונים שלהם מעך אותם והם בתגובה החרימו אותו וסרבו להתראיין אליו כדי שלא לסייע למכירותיו...

שנים רבות ראו השמרנים בארצות הברית בלד זפלין את השטן בכבודו ובעצמו. הם טענו שהרוק הכבד ומחריש האוזניים שלהם מעודד צעירים למעשי אלימות איומים. הוא מעודד, כך הם גרסו, את פולחן השטן ומעביר במילות השירים "מסרים חבויים". ב-1982 זה הגיע לשיא של טמטום כשמטיף אמריקאי השמיע בשידור רדיו את אחד השירים כשהוא מנוגן לאחור, וזיהה "משפטים שמעודדים את פולחן השטן". לא עזרה העובדה שכמה מהמעריצים שלהם השמיעו בתגובה "מסרים שטניים" בהיפוך של שירי ילדים ומזמורי דת נוצריים...

מכיוון שלא רצו לוותר על שום דבר, ההופעות של לד זפלין היו ארוכות מאד. כל אלבום חדש הוסיף להן עוד ועוד שירים חדשים. הם שנאו סינגלים והעדיפו ליצור אלבומים מנצחים, עם סדר שירים שתוכנן כך שכל שיר יגלוש לשיר הבא, או במילותיו של ג'ימי פייג' הגיטריסט ומייסד הלהקה "שיהיו הרים וגאיות של מוסיקה".

הרים? - צוקים!

בשנות ה-2000 כבר היה ברור שלהקת הרוק המצוינת הפכה לאגדה. היא דורגה במקום הראשון בסקר "100 להקות הרוק הכבד הגדולות" בערוץ Vh1. בשער של המגזין "Guitar World" כבר כונתה לד זפלין רשמית "הלהקה הגדולה ביותר בעולם" וברור היה שאין כמעט רוקר עם גיטרה שלא הושפע מג'ימי פייג', הגיטריסט הוירטואוז ומנהיג לד זפלין. סולו הגיטרה של להיטה הגדול ביותר "Stairway to Heaven" נבחר על ידי קוראי עיתון הגיטרה לסולו הטוב ביותר של הרוק בכל הזמנים.

כך שניתן ודאי לסכם במילים של ג'ון פול ג'ונס, בסיסט הלהקה, "גם כשהיינו גרועים, היינו טובים יותר מרוב הלהקות".


הנה הלהקה הגדולה של שנות ה-70:

http://youtu.be/W92apQbud8s


להיטם הגדול ביותר "מדרגות לרקיע":

https://youtu.be/dYpgg__qc-c


בהופעה חיה:

https://youtu.be/mtskOtJUWXQ


הגיטריסט המופלא שלהם ג'ימי פייג':

https://youtu.be/8ZMOsDT6mfk?t=5m50s&end=6m25s


ניתוח מוסיקלי על התפקיד של המתופף הגאוני של הלהקה המדהימה הזו:

https://youtu.be/UvOm2oZRQIk?long=yes


וסקירה על 10 מהשירים הטובים שלהם:

https://youtu.be/1bZJuKnuSsk?long=yes
Smoke on the Water
איך נולד "עשן מעל המים" של דיפ פרפל?



בקיץ 1971 תכננו חברי להקת "סגול כהה" להקליט אלבום חדש באולם הקזינו שבעיר השווייצרית מונטרה, שעל גדות אגם ז'נבה. האולם היה מפורסם בזכות פסטיבל הג'אז של מונטרה וחברי הלהקה תכננו להשתמש ב"אולפן הנייד" שנבנה בו, זמן קצר לפני כן. האולפן הנייד שימש להקלטות אלבום של "הרולינג סטונס" שהם אהבו את הסאונד שלו והם הלכו על זה.

בערב שלפני ההקלטות התקיימה באולם הקזינו הופעה של היוצר האמריקאי פרנק זאפה "אמהות ההמצאה" (The Mothers of Invention). אחד המעריצים ירה בהתלהבותו באקדח זיקוקים לעבר הגג. אחד הזיקוקים פגע בגג, הצית אותו ושרף את הקזינו. איאן גילן וחבריו עמדו על מרפסת המלון וצפו מרחוק במחזה של העשן העולה, כאילו מהאגם עצמו.

על כך כתבו חברי הלהקה את השיר Smoke on the Water - עשן מעל המים. השיר, בסגנון רוק כבד, יהיה לשיר המזוהה ביותר עם הלהקה. הוא ייכלל באלבום "ראש מכונה" (Machine Head), שייצא לאור שנה לאחר מכן וריף הגיטרה שפותח אותו יהפוך לאגדה.

אגב, כשהבינו שהאולם והאולפן הנייד נשרפו לחלוטין, ניסו חברי הלהקה למצוא מקום חליפי להקלטה. אבל הרוק הכבד שלהם הפריע לשכנים בכל מקום וההקלטות נדחו. לבסוף הועלה הרעיון להקליט את האלבום באחד המסדרונות של מלון "Grand Hotel" שבו הם לנו. הם אהבו את האקוסטיקה המיוחדת של המקום והקליטו את כל האלבום במסדרון.


הנה סיפור כתיבת השיר באנימציה:

https://youtu.be/OdZwysHaPiQ


וכפי שמספר חברי הלהקה:

https://youtu.be/tlBt003KdPI


Smoke on the Water בשנת 1972:

https://youtu.be/jlHEdkL1VoM


בהופעה ברבות השנים:

https://youtu.be/arpZ3fCwDEw
דיסטורשן (מוזיקה)
מה הסיפור של הדיסטורשן?



מי לא מכיר את הדיסטורשן (Distortion) - הצליל הצרוד, המעוות בעוצמה רבה של הגיטרה, זה שיוצא ממגבר המכוון חזק מדי או שמרוב אפקט הוא צרוד עד צווחני. הצליל הזה הפך את הרוק הכבד למה שהוא ואת ג'ימי הנדריקס למלך המוכתר של הגיטריסטים.

בואו נתחיל בלדעת שהדיסטורשן הוא בכלל אפקט המשמש גיטריסטים לנגינת גיטרה חשמלית צווחנית או רועמת בסאונד שהפך לצליל של הרוק.

בשנות ה-70 הדיסטורשן הופך אבן יסוד בסגנונות הרוק הרועשים של הרוק הכבד, ההבי מטאל ואחר כך הפאנק. באייטיז, כלומר שנות ה-80, הוא נרגע מעט, לנוכח סגנונות אלקטרוניים שזוכים להצלחה שלדיסטורשן אין בה מקום.

אבל בניינטיז, שנות ה-90, הוא חוזר בגדול עם סגנונות ה"נויז" והגראנג' ולהקות כמו מטאליקה ו"Guns and Roses" שמפציצות אצטדיונים במטוסי תובלה עמוסי מגברים ורמקולים ענקיים שהופכים אותו לרעידת אדמה.


#אבל איך הכל התחיל? איך הדיסטורשן נולד?
מספרים שבשנת 1951 מפציע בטעות צליל דיסטורשן, בהופעה של אייק טרנר, לימים מי שיגלו שהיה בעלה המכה של פצצת הסול טינה טרנר. צליל הדיסטורשן שלו אז היה תוצאה של מגבר שנפגע בהובלה וצלילו נפגע.

ארבע שנים אחר כך, ב-1955, היה זה חלוץ הרוקנ'רול צ'אק ברי ששומעים אצלו בשיר Maybelline צליל דיסטורשן. הוא נבע מעומס חשמלי על שפופרות מגבר המנורות של הגיטרה שלו, אבל גם הוא נחרת בזיכרון ההיסטוריוני של הרוק.

ב־1962 מייצר אורוויל רודס, מוסיקאי חובב אלקטרוניקה, קופסה עם אפקט שנקראה "פאז בוקס" (Fuzz Box). בכך הוא נעתר ללהקת רוק שהוציאה מיד אחר כך תקליט עם ה"פאז". האפקט החדש, צרוד ומעין דיסטורשן עדין יותר, הופך במהירות לאופנתי אצל נגני רוק ויפלס את הדרך לצלילים מעוותים של גיטרת דיסטורשן אמיתית.

במקביל, באנגליה כולם נחשפים לדיסטורשן ב-1964, כשלהקת הקינקס המצליחה מוציאה את "You Really Got Me". את האפקט אצלם יצר קיצוץ חלק מהמגבר של הגיטריסט שלהם, שיצר עומס יתר וסאונד של דיסטורשן. הלהקה היא להיט עצום בבריטניה, אבל באמריקה כמעט לא שמעו עליהם עד היום. פספוס. הם ענקי רוק אמיתיים.

באותו זמן באמריקה ג'ימי הנדריקס כבר מתחיל להשתולל על הדיסטורשן והופך אותו לחלק מהתחביר של השפה המוסיקלית שלו.

עוד קצת עם האח העדין שלו - ב-1965 הרולינג סטונז מוציאים את להיט הענק שלהם, I Can't Get No Satisfaction והפאז בוקס הופך להיט בכל מקום. ב"ביטלס" פול מקרטני, יצירתי כתמיד, מנגן באס עם פאז בשיר "Think for yourself" ועושה היסטוריה.

בפסטיבל וודסטוק הנדריקס אוטוטו ינגן את ההימנון האמריקאי בדיסטורשן והעולם יצעק. טוב, אולי לא כל העולם אלא רק העולם של אמריקה הבורגנית של ההורים שלהם, אבל הנדריקס מת והדיסטורשן לא.

להיפך. הוא הפך לחלק מהצליל של הרוק, עם נוכחות כמעט בכל סגנון שאינו אלקטרוני, עד סוף המילניום. הדיסטורשן מצליח לפלס את דרכו המייבבת אפילו לקודש הקודשים של הבלוז, עם קלפטון, לד זפלין, בלומפילד, ג'ף בק וכמובן בי בי קינג.


אז הנה סיפורו וההיסטוריה של הדיסטורשן:

https://youtu.be/iYU90XajYmU


Satisfaction - להיט הפאז הגדול של הסטונז מדגים את הסאונד שהוא הכניס:

https://youtu.be/nrIPxlFzDi0


קול של "עשן על המים" יש לדיסטורשן הזה:

https://youtu.be/eu5lv2Umn3M


פאז על הבאס ב-Think For Yourself של הביטלס:

https://youtu.be/Ctm-8aaGsMc


וכל התפקידים של אותו שיר:

https://youtu.be/e79YxNeSL84


והסולואים מהגדולים בתולדות הרוק - כולם עם דיסטורשן:

https://youtu.be/rQUbnfobVMU

רוק כבד

קיס
מה סיפור האיפור של להקת Kiss?



להקת "KIss" היא אחד הפלאים המשונים של הרוק בשנות ה-70. מדובר בלהקת גלאם רוק והארד רוק אמריקאית ומצליחה, שנודעה באיפור הכבד שכיסה את פני חבריה בהופעות.

במסורת הגלאם רוק של שנות ה-70, קיס לא יצרה רק מוסיקה, אלא סיפרה בהופעתה החיצונית גם סיפור תרבותי. כשלוגו הלהקה מאחריהם, מורכב ממאות נורות על קיר הבמה, הופיעו חברי הלהקה בגלימות ערפדים שחורות וארוכות.

הם צבעו את פניהם בצבעים מפחידים. צבע פנים לבן וסימן שחור מסביב לעין, לכל אחד סימן שונה. לכל חבר בלהקה הייתה דמות קומיקס אחרת: הסולן הוא ילד הכוכבים, הגיטריסט הוא איש החלל והמתופף הוא החתול. הבסיסט הוא "השד", שליטרלי יורק דם ואש. זה היה "טקס" שהפך לגימיק קבוע בהופעות כשסימונס נושך את לשונו, כביכול עד זוב דם, שהותז על כל גופו, לתרועות הקהל.

שנים רבות לא ראו זרים או מעריצים את פניהם האמיתיות. רבים מהמעריצים המושבעים נהגו גם הם וחלקם נוהגים גם היום להגיע להופעות בפנים צבועות כמו פניהם של חברי הלהקה. מיליוני המעריצים של קיס פזורים בכל העולם ומכנים את עצמם "צבא קיס" (Kiss Army). רובם הם מארצות הברית בה הייתה "קיס" אחת הלהקות המצליחות של שנות ה-70.

בתולדות הרוק קיס גם זכורה כלהקת הופעות בעלת שלל בלדות קיטשיות והמנוני רוק שהקהל שר איתה. קיס הייתה גם מהחלוצות בלהקות הרוק הכבד, הארד רוק, סגנון שהחל באותן שנים לצבור תאוצה.

המוסיקה של קיס עצמה הייתה רוק קליל, שמח ופשוט. עם שירים קליטים, טקסטים פשוטים ולא פעם נוגעים ללב, שעסקו באהבה, רוק ומסיבות - הם סחפו אחריהם המוני מעריצים.

את להקת הרוק הוותיקה והתיאטרלית הקימו ב-1972 נגן הבאס הישראלי, יליד טירת הכרמל ג'ין סימונס, ששמו המקורי היה חיים וייץ, הזמר והגיטריסט פול סטנלי. השניים צירפו אליהם את הגיטריסט המוביל אייס פרלי והמתופף פיטר כריס.

סימונס היה גם מי שניהל את העניינים העסקיים של הלהקה. הוא טיפל בשיווק הלהקה, ההכנסות, הופעות, שואו ביזנס והמרצ'נדייז, מוצרים שנשאו את דמויות חברי קיס והכניסו לא מעט ממון.

מנהיגי הלהקה היו המייסדים סימונס הבאסיסט והזמר והגיטריסט פול סטנלי, הקול של קיס ומי ששר את הבלדות והמנוני הרוק שלה.

אגב, הניסיון להסיר את המסכות לא צלח במיוחד. הלהקה, שמכרה עם השנים מעל 100 מיליון עותקים מאלבומיה, החליטה ב-1983 להסיר את האיפור. גם סגנונה באייטיז הושפע מהלהקות הצעירות של שנות ה-80 והפך לסגנון "גלאם מטאל". אבל הם לא הצליחו כמו בעבר והפסיקו לפעול ברציפות. ב-1996 התאחדו חברי הלהקה המקורית ושבו להופעות, בסגנון המוסיקה המקורי שלהם ועם האיפור.


איך נולד האיפור של חברי הלהקה:

https://youtu.be/Gqv0JLF5Cd0


סיפורה של להקת קיס:

https://youtu.be/QE2cEvTEs04


"רוקנרול כל הלילה" - להקת Kiss בשנות ה-70:

https://youtu.be/o8mzIyIOdm0


Beth, בלדת הרוק הנצחית של להקת קיס - בליווי תזמורת:

https://youtu.be/SMokVzZ3xyw


Hard Luck Woman של קיס בהופעה:

https://youtu.be/sohB922c2uQ


שיר מהאייטיז ללא איפור:

https://youtu.be/EZjevnnkA20


ואוסף של 10 השירים הגדולים של קיס:

https://youtu.be/cgbJo5fuFMo?long=yes
רובים ושושנים
למה רובים ושושנים עשו כל כך הרבה רעש?



אין כמו להקת "רובים ושושנים" (Guns n' Roses) בכדי להדגים את ההתפוצצות של הרוק בסוף האייטיז ובתחילת הניינטיז. הם היו האז הדבר הכי חם בעולם הרוק .

להקת הרוק האגדית גאנז אנד רוזס (Guns And Roses) החלה את דרכה, בשנת 1985, בעיר לוס אנג'לס. חברי הלהקה שילבו בהצטיינות יתרה רוק, בלוז, גלאם רוק ופאנק רוק, כדי ליצור מוסיקה משובחת, שהפכה אותם למכונות רוקנרול עתירות ממון, אלכוהול וסמים.

לא היו להם מתחרים של ממש אז. עם 28 מיליון עותקים, אלבום הבכורה שלהם היה אלבום הבכורה הנמכר ביותר בארה"ב בכל הזמנים. לאחר 28 חודשים בדרכים, הוכתר
מסע ההופעות שלהם לארוך ביותר בתולדות הרוק, ואפילו כשהוציאו אלבום כפול, הוא היה לאלבום הכפול היחיד שתפס בטבלת המכירות האמריקאיות, את שני המקומות - הראשון והשני.

בתחילת הדרך הופיעה הלהקה ברחבי ארצות הברית בהתמדה ויצרה לעצמה שם בחוף המערבי של ארצות הברית. צייד כשרונות שזיהה את יכולותיה, אחרי שראה הופעה שלהם במועדון בהוליווד, הצליח לבלבל את מתחריו, בכך ש"לכלך" על הלהקה. כך הצליח להחתים אותם ואף לגלות שהוא הצליח, על אף שהחוזה כמעט ונחתם בין הלהקה ובין חברה אחרת שעימה כמעט וחתמו.

כך הפכה Guns N' Roses, לאחת מלהקות הרוק החשובות והמצליחות בעולם, בשנות ה-90 ולמכונת מזומנים מטורפת. הלהקה התפרקה וסולן הלהקה המשיך עם השם שלה ונגנים חדשים, אבל חברי הלהקה המקוריים הצליחו בהמשך להתגבר על המחלוקות ושבו להופיע ביחד.


הנה הסיפור של Guns N' Roses:

https://youtu.be/jb3YmL_Z4Gw


Sweet Child O' Mine:

https://youtu.be/1w7OgIMMRc4


גשם נובמבר:

https://youtu.be/8SbUC-UaAxE


וסקירת עשרת השירים הטובים שלהם:

https://youtu.be/r0vTWTuW8Ns?long=yes
מטאל
איך מוסיקת המטאל שלטה בשנות ה-80?



במוסיקת רוק בשנות ה-80 הפך סגנון המטאל רוק (Metal Rock), סוד של רוק כבד, לסגנון המוסיקלי המצליח והשולט ביותר. הוא נולד מסגנון ה"הבי מטאל" של שנות ה-60 וה-70, שהוא עצמו היה חלק מהרוק הכבד.

מוסיקת הבי מטאל (heavy metal), בעברית "מתכת כבדה" ולא פעם מטאל, הוא זרם מוסיקלי, שהתפתח בסוף שנות ה-60 באנגליה. הוא התאפיין במקצב אגרסיבי, נגינה רועשת ומהירה מאוד, נגינת גיטרה חשמלית עתירת דיסטורשן ואפקטים ובנגינת סולו גיטרות חשמליות ארוכים ווירטואוזיים.

תכני השירים בהבי מטאל הם בדרך כלל אפלים.

מקורותיו של ההבי מטאל הם מוסיקת הרוק, הבלוז והפרוגרסיב - הרוק המתקדם. הוא נולד עם להקות רוק אנגליות שהידועות בהן היו לד זפלין, דיפ פרפל ובלאק סבאת'.

בשנות ה-70 פרץ סגנון המטאל גם לארצות הברית ולגרמניה, והפך לזרם מרכזי ומצליח ברוק. סביבו התפתחה תרבות מעריצים וההצלחה הייתה אז גדולה מאד. בשנות ה-80 התרכזה הפעילות באזור שנקרא "סאנסט סטריפ". במהלך שנות התשעים נדחק המטאל לשוליים ואת מירב המקום תפסו סגנונות קיצוניים יותר מהסגנונות המקוריים, כמו בלאק מטאל ודת' מטאל.


הנה מוסיקת המטאל ששלטה ברוק של שנות השמונים:

https://youtu.be/AUrHVWa3s2Y


הגיטרה והדיסטורשן בהבי-מטאל היו מדויקים וחדים להפליא:

https://youtu.be/vY2l3KV7zsU


להקות המטאל הטובות ביותר:

https://youtu.be/shv-BIDfr98


כך נשמעים ההבדלים בין הגיטרות של המטאל לעומת הפאנק:

https://youtu.be/U3LgSMFkAi0
שיער ארוך
מתי נכנס השיער הארוך לאופנה הגברית?



אופנת השיער הארוך (Long hair) לגברים הפכה במחצית השנייה של המאה ה-20 לפופולרית מאוד ויותר מתמיד. אבל היא ממש לא נולדה במאה הזו.

שיער גברי ארוך היה וחזר לאופנה בשלבים שונים לאורך ההיסטוריה. שוב ושוב הוא הושפע ממגמות תרבותיות וחברתיות וצץ במהלך תקופות בולטות בהן שיער ארוך לגברים היה פופולרי.

אם נניח הצידה את הפרהיסטוריה והאדם הקדמון, שמיעט להסתפר ולכן שערו ארך דרך קבע, השיער הגברי הארוך חוזר לא פעם בזמנים עתיקים. גברים בתרבויות עתיקות שונות, כולל באלו של מצרים העתיקה, יוון ורומא, גידלו לא פעם שיער ארוך כסמל למעמד ולגבריות. גם אם זה לא היה המראה הנפוץ ביותר, הוא התקיים אצל רבים ובמקומות שונים בעולם העתיק.

בתקופת הרנסנס, בין המאות ה-14 וה-17, התקשר המראה הארוך לרעיונות של אצילות ועידון. שיער ארוך הפך אז אופנתי, במיוחד בקרב גברים במעמדות הגבוהים. לעתים קרובות הוא עוצב עם כיסויי ראש מעוטרים, תלתלים ואפילו צמות.

אחרי מאות שנים, בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, יחזור המנהג הגברי לגדל שיער.

ראשונים היו הביטניקים, מתנועת דור הביט (ראו בתגית "ביטניקים"). בסוף העשור שלפני הסיקסטיז מרדו אותם צעירים בדור המבוגר והמסודר של הוריהם. בהפגנתיות ברורה ואפילו בוטה, הם לא טרחו להסתפר, כחלק מהמראה הכללי המוזנח שאימצו אז.

אגב, את השיער הארוך אי אפשר לנתק מהמראה המזוקן. שניהם כשילוב נולדו בתנועת הביט של הפיפטיז, אך צברו פופולריות בשנות ה-60, עשור של מחאה ועמידה על עקרונות של אהבה, שוויון ושלום, או בקיצור - העשור של תנועת ההיפים.

גברי הפרחים, פראפראזה על הכינוי "ילדי הפרחים" לו זכו ההיפים, אימצו את השיער הארוך והזקן, כסמלים גבריים של המרד וההתנגדות למלחמת וייטנאם.

בהמשך ובהשפעת התנועה ההיפית, גידלו צעירים רבים בעולם את שיערם. זה היה אז סמל למרד בזרם המרכזי של החברה ודרך לבטא את האינדיבידואליות שלהם.

אגב, גם כוכבי הזמר של ההיפים גידלו אז שיער. דמות שמדגימה את זה יפה היא של קרוסבי מהלהקה הפופולרית "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג". למטה מופיע שיר שלו מהאלבום "דז'ה וו". זה אולי השיר הפוליטי החשוב ביותר שלו והוא עוסק בתנועה ההיפית ובמראה המזוקן וארוך השיעור, כמסמל את המרד וההתנגדות למלחמה בווייטנאם.

מגמת השיער הגברי הארוך תימשך גם בשנות ה-70, בהן עולה מוסיקת ​​הרוק לשיאים של פופולריות. הדגש כאן הוא על ז'אנרים כמו הרוק הכבד והגלאם רוק, בהם היה שכיח במיוחד המראה של מוסיקאים גברים עם שיער ארוך וגולש.

גם בימינו שיער ארוך הוא עדיין בחירה אופנתית עבור גברים רבים. ועדיין, שיער ארוך נתפס פחות ופחות כהצהרה של מרד ויותר כהעדפה של סגנון אישי. דומה שהמרד עבר לבחירות אחרות כמו היפר-קעקועים וצבעי שיער יצירתיים.


השיר "Almost Cut My Hair" בהופעה של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג ב-1974:

https://youtu.be/MfjPjQvXdcg


הוא עדיין עם שיער ארוך - "היי היי" של ניל יאנג ב-1985:

https://youtu.be/LQ123T3zD2k


"סוסים פראיים" בשיער ארוך - הרולינג סטונס:

https://youtu.be/Xb3fZmkzy84


אפילו הדוכס הלבן של הרוק, גידל שיער בשלב מסוים בקריירה שלו:

https://youtu.be/o_cHvtPB2dY


אצל מעריצי המטאל והגראנג' של האייטיז וניינטיז שימש השיער הארוך להטחה מעל הראש:

https://youtu.be/CI2Hv5wNBbU


אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

העולם הוא צבעוני ומופלא, אאוריקה כאן בשביל שתגלו אותו...

אלפי נושאים, תמונות וסרטונים, מפתיעים, מסקרנים וממוקדים.

ניתן לנווט בין הפריטים במגע, בעכבר, בגלגלת, או במקשי המקלדת

בואו לגלות, לחקור, ולקבל השראה!

אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.