שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך פועל רימון יד?
רימון היד (Hand Grenade) הוא סוג של פצצה מעופפת שככל הנראה פותחה לראשנה בסין העתיקה. הרימון נועד להיות מושלך על ידי חייל.
הרימון מבוסס על מנגנון השהייה. בזכות המנגנון הזה הרימון מתפוצץ כמה שניות לאחר שהחייל שולף ממנו את הנצרה ומטיל אותו על האויב.
בזמן שהחייל מטיל את הרימון ותופס מחסה, הוא צועק "רימון!" ותופס מחסה כדי לא להיפגע כשהרימון יתפוצץ.
הקריאה "רימון" היא כדי שכל חבריו יתפסו מחסה עד הפיצוץ ולא ייפגעו, גם הם.
לאחר הפיצוץ יכולים החייל וחבריו להרים ראש, לצאת מהמחבוא ולהסתער או לסגת, לפי מצב הקרב.
מקור שמו של הרימון הוא מהפרי שנקרא רימון. גם גודלם הדומה הוליד את שמו של רימון היד, אבל הסיבה העיקרית באה מגרעיניו הרבים של הפרי שמזכירים את הרסס שברימון היד.
#איך פועל ומתפוצץ רימון יד?
ובכן, כשמשחרר החייל את הניצרה, מוחזק הנוקר של הרימון רק על ידי ידית האחיזה הקפיצית, שנקראת "מנוף". ידו של החייל הוא הדבר היחיד המיני כרגע פיצוץ. הפצצה מוכנה לשימוש והחייל ירפה מידית האחיזה רק כשישליך אותו.
כשמושלך הרימון, מרפה החייל מהמנוף הקפיצי והנוקר שבתוכו מסתובב ונוקר את הפיקה. זה יוצר ניצוץ פנימי, שמדליק את פתיל ההשהיה שבתוך הרימון. אחרי מספר שניות, שמשתנה לפי סוג הרימון, מתפוצץ הנפץ. הנפץ הזה מכיל חומר נפץ רגיש והוא שמביא לפיצוץ כל חומר הנפץ ברימון.
ההדף שגורם הפיצוץ מעיף את הרסיסים שבמעטפת הרימון. פיזור הרסס הקטלני לכל עבר פוגע במה או מי שבסביבה, הורג או פוצע את מי שבטווח הפגיעה של הרימון.
כך פועל רימון יד:
https://youtu.be/ObJHpFCqoeE
אנימציה שמראה את פעולת הרימון:
https://youtu.be/vK0unwA2EZ0
שולפים ניצרה, זורקים ותופסים מחסה - כך מטילים רימון:
https://youtu.be/qvBYjCmLQig
עוד הסבר על פעולת רימון יד:
https://youtu.be/LR0jTkx4w4I
מי המציא את רימון היד?
המצאת רימון היד (Hand Grenade) היא סיפור עתיק מאד. אם תרצו היוא מתחיל דווקא מכדים מתפוצצים שפותחו בסין העתיקה.
המונגולים היו ככל הנראה הביאו את הרימונים הקדומים הללו הזו לאירופה במסעות הכיבוש שלהם.
אולי מהם למדו הביזנטים שגילו שאפשר להכניס לתוך כדים את "האש היוונית". זו הייתה תערובת של נפט וכוהל, שהחבטה מנפילת הכדים המלאים בה, הביאה להצתה ולהתפוצצות, עם נפילתם.
המוסלמים, שלמדו מהביזנטים ולחמו נגד הצלבנים, פתחו את העניין ומזערו אותו באופן משמעותי. הם השתמשו ברימוני יד מקרמיקה. רימונים עתיקים שכאלה התגלו בחפירות ארכיאולוגיות במקומות שונים במזרח התיכון.
אז במאה ה-15 מופיעות באירופה פצצות מעופפות שקדמו להמצאת רימון-היד ומהוות אב קדמון שלו. זה היה כדור יצוק וחלול שמולא באבק-שריפה והוצת בעזרת פתיל בעירה, אך הושלך לעבר האויב אחרי המתנה, זמן קצר בלבד לפני הפיצוץ.
בימי הביניים נוצר תפקיד חדש ללוחם מיומן ברימונים. היו אז לוחמים שמלאו תפקידי "רמנים" או בשם אחר "גרנדירים". אלו היו חיילים שהתמחו בתפעול ובזריקה של רימונים על האויב.
מדובר בתקופה אחרת, עידן שבו רימוני היד היו מורכבים, מסוכנים ומסובכים הרבה יותר. כדי לתפעל אותם באופן יעיל ובטוח, עברו אותם רמנים התמחות מיוחדת והיו מומחים בתחום זה.
בשנת 1848 הומצא רימון העשן הראשון, שנועד למסך ולהסתיר תנועה של חיילים תוקפים או נסוגים, על ידי מסך עשן רב שהתפזר ממנו לאורך זמן מה. הממציא היה אנגלי בשם רוברט ייל, שעיסוקו היה בתחום של זיקוקי די נור ומכאן הבנתו בחומרי נפץ ועשן.
רימונים פרימיטיביים שימשו גם בלוחמת החפירות, בתוך הביצורים והתעלות של מלחמת קרים. גם הצדדים במלחמת האזרחים האמריקאית שניהם הטילו רימוני יד שהתפוצצו על ידי מדחף שהופעל בעת הפגיעה בקרקע.
בשל יעילותם הנמוכה והסכנה שהם היוו עבור החיילים בשדה הקרב, החליט משרד המלחמה הבריטי בשנת 1902 על הפסקת השימוש ברימוני היד. מנגד, זרם של דיווחים על השימוש המוצלח בהם, במיוחד בלוחמת התעלות בזמן מלחמת רוסיה-יפן, יצרה מוטיבציה אדירה לשיפור בטיחות השימוש בהם ולהחזרתם לשדה הקרב.
כך נולד בשנת 1915 רימון היד המודרני. הימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה ורימון זה כלל מנגנון איכותי ובטוח יותר שהתבסס על נצרה בטוחה. הוא הומצא בידי האנגלי ווִילִיאַם מִילְס (William Mills) וכונה בתחילה "פצצת מילס" (Mills Bombs).
מילס רשם פטנט על המצאת רימון יד בעל השהייה שהתפוצץ לרסיסים זמן מה לאחר שחרור הנצרה ובמלחמת העולם הראשונה הוא הפך לציוד לחימה מוצלח, במיוחד בלוחמת התעלות המפורסמת.
את התכנון המבריק של מילס מיהרו אז לאמץ צבאות ויצרנים מכל העולם וכל רימוני היד מאז הם גרסאות של ההמצאה הבטוחה יחסית שלו.
בימינו, מיותר לציין, יכול כל חייל לזרוק רימוני יד, כשהוא ממהר לתפוס מחסה לאחר הטלת הרימון, בזמן השהייה של מנגנון הפיצוץ.
בטירונות, הקורס הראשוני של כל חייל קרבי, מלמדים ומכשירים כמעט כל חייל ל"זריקת רימון".
הנה תולדות רימוני יד:
https://youtu.be/vluYvTCUXSQ
שולפים ניצרה, זורקים ותופסים מחסה - כך מטילים רימון:
https://youtu.be/qvBYjCmLQig
רימונים במלחמת העולם הראשונה:
https://youtu.be/zQBxrhAoC1g
מטול הרימונים אפשר עם הזמן להטיל אותם בכמות ובמהירות:
https://youtu.be/Eb6HIV5TW5Y
ורימונים מודולריים מהעידן המודרני:
https://youtu.be/f28mvBqbmOI
מי עצר את הטנק בדגניה?
מיתוסים הם תמיד גדולים מהחיים. כשמדובר במיתוס דתי או פולחני קשה להתווכח עליו. אבל כשמדובר במיתוס היסטורי, קורה לא פעם שקמים חוקרים או עדים שקוראים תיגר על המיתוס ומציעים את הגרסה שלהם.
בשערי קיבוץ דגניה א' ניצב טנק סורי. זה שנים רבות שהטנק הזה מעיד על המאבק הקשה וכמעט חסר-הסיכוי של תושבי הקיבוץ, לעצור את הכובש הסורי שתקף את קיבוץ דגניה א' בטנקים ובחי"ר במלחמת העצמאות.
המיתוס של עצירת הטנק ממש בשער הקיבוץ הלך וגדל במשך שנים רבות. הסיפור על חבר קיבוץ שהשליך בקבוק תבערה ועצר את הטנק הסורי התאים לסיפור של ישראל המתחדשת, הלא-גלותית, ישראל של דוד נגד גוליית הענקי. בתפקיד דוד - ישראל הקטנה. בתפקיד גוליית - צבאות ערב הפולשים לארץ ישראל לאחר הכרזת העצמאות. הקרב הזה היה הקרב שסגר את מלחמת העצמאות ובישר על נצחון ישראל הסופי את צבאות הערבים. יש מדינה ליהודים ובדגניה היא ניצחה את אויביה סופית.
המיתוס מספר על ברוך (בורקה) בר-לב, חבר משק דגניה שזרק על טנק סורי את בקבוק התבערה. קראו לזה אז "בקבוק מולוטוב". על פי המיתוס, השמיד בר-לב את הטנק והרג או הבריח את אנשי הצוות הסורים. שנים אחר-כך כתב לוחם "גולני" שלמה אנשל, שהוא זה שעצר את הטנק כשירה פגז פיא"ט. הוא חקר את הקרב ופרסם את התחקיר שקובע שבקבוק התבערה היה רק חלק קטן מהתהליך ושעצירת הטנק נזקפת לזכות הירי של הפגז שלו.
אבל אנשל לא לבד. יש גם שלום הוכבאום, חבר דגניה שהכניע את הטנק, יצחק עשת מגולני שהכניע אותו עם פיא"ט שירה מהמותן ודוד זרחיה שהשחיל רימון יד לתוכו. כל אחד מהם הזדהה גם הוא כמי שעצר את הטנק הסורי. מנגד, הגנו אנשי הקיבוץ על גרסת בקבוק, או למעשה בקבוקי המולוטוב. בקבוקי התבערה הם שהבעירו את הטנק לדבריהם, בעוד הפגזים נורו רק לאחר שהטנק כבר נפגע ואנשי הצוות שלו נהרגו.
לאחר שנים של מחלוקת קבעה מחלקת המחקר של צה"ל שהטנק נפגע בשערי המשק מפגז ה"פיאט" אך הושמד באמצעות "בקבוק מולוטוב". זו הייתה פשרה שנתנה לכל אחד מהצדדים חלק ממה שביקש. בעוד שהיא תמכה במיתוס שהטנק הושמד על ידי בקבוק התבערה, היא גם חיזקה את העובדה ההיסטורית שהוא נפגע לפני-כן מירי פגז הפיאט, ככל הנראה של אנשל.
את הטנק הצרפתי מסוג רנו שיוצר בשנת 1934 ניתן לראות עד היום בשערי דגניה א'. סעו לבקר כי בכל מקרה, וכנראה שלעולם לא נדע מי מהחמישה הוא שעצר את הטנק הסורי, מדובר בגבורה של מגינים נועזים למול צבא כובש מצויד וחזק פי כמה.
הנה המיתוס של עצירת הטנק בבקבוק מולוטוב:
http://youtu.be/dWRWzxNsA8o
סיפור הקרב מצד לוחם גולני שירה על הטנק במקלע הפיאט:
http://youtu.be/jzE8jbfueh8
וטנק הרנו, שהיסטורית כלל לא נחשב לטנק מוצלח:
http://youtu.be/PjMekJ2chLs
מיהו המפקד שמסר את חייו למען חייליו?
רועי קליין היה קצין צה"ל שנהרג בקרב בינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה, לאחר שזינק על רימון יד כדי להציל את חייליו. שירת באותה עת כסגן מפקד גדוד 51 של חטיבת גולני. על מעשה זה הוענק לו לאחר מותו עיטור העוז.
רב סרן רועי קליין לחם במלחמת לבנון השנייה. במהלך הקרב בבינת ג'בייל נזרק רימון יד לעבר הכוח שעליו פיקד. קליין זינק על הרימון, עצר בגופו את הפיצוץ ונהרג.
במעשהו הציל רועי את חיי יתר החיילים ששהו בסמוך. חייליו סיפרו כי לאחר המעשה זעק שמע ישראל. בעקבות מעשה זה הוענק לו עיטור העוז. העיטור הוענק ב-2 בספטמבר 2007 בטקס בהיכל התרבות בתל אביב. את האות קיבלו בשמו אביו ואלמנתו של קליין.
הנה הענקת עיטור העוז לאביו ואלמנתו של רס"ן רועי קליין על גבורתו:
http://youtu.be/dF_yGoQdQEk
אנימציית סטופ מושן מרגשת המתארת את מעשה הגבורה של רס"ן קליין:
http://youtu.be/Yw9114koNdc
דברי אלמנתו של רועי קליין:
http://youtu.be/6VPxtIeoaz8?t=5s
ומצגת וידאו של סיפור חייו ומותו:
http://youtu.be/M3hPbRu8Jgg
רימון יד
רימון היד (Hand Grenade) הוא סוג של פצצה מעופפת שככל הנראה פותחה לראשנה בסין העתיקה. הרימון נועד להיות מושלך על ידי חייל.
הרימון מבוסס על מנגנון השהייה. בזכות המנגנון הזה הרימון מתפוצץ כמה שניות לאחר שהחייל שולף ממנו את הנצרה ומטיל אותו על האויב.
בזמן שהחייל מטיל את הרימון ותופס מחסה, הוא צועק "רימון!" ותופס מחסה כדי לא להיפגע כשהרימון יתפוצץ.
הקריאה "רימון" היא כדי שכל חבריו יתפסו מחסה עד הפיצוץ ולא ייפגעו, גם הם.
לאחר הפיצוץ יכולים החייל וחבריו להרים ראש, לצאת מהמחבוא ולהסתער או לסגת, לפי מצב הקרב.
מקור שמו של הרימון הוא מהפרי שנקרא רימון. גם גודלם הדומה הוליד את שמו של רימון היד, אבל הסיבה העיקרית באה מגרעיניו הרבים של הפרי שמזכירים את הרסס שברימון היד.
#איך פועל ומתפוצץ רימון יד?
ובכן, כשמשחרר החייל את הניצרה, מוחזק הנוקר של הרימון רק על ידי ידית האחיזה הקפיצית, שנקראת "מנוף". ידו של החייל הוא הדבר היחיד המיני כרגע פיצוץ. הפצצה מוכנה לשימוש והחייל ירפה מידית האחיזה רק כשישליך אותו.
כשמושלך הרימון, מרפה החייל מהמנוף הקפיצי והנוקר שבתוכו מסתובב ונוקר את הפיקה. זה יוצר ניצוץ פנימי, שמדליק את פתיל ההשהיה שבתוך הרימון. אחרי מספר שניות, שמשתנה לפי סוג הרימון, מתפוצץ הנפץ. הנפץ הזה מכיל חומר נפץ רגיש והוא שמביא לפיצוץ כל חומר הנפץ ברימון.
ההדף שגורם הפיצוץ מעיף את הרסיסים שבמעטפת הרימון. פיזור הרסס הקטלני לכל עבר פוגע במה או מי שבסביבה, הורג או פוצע את מי שבטווח הפגיעה של הרימון.
כך פועל רימון יד:
https://youtu.be/ObJHpFCqoeE
אנימציה שמראה את פעולת הרימון:
https://youtu.be/vK0unwA2EZ0
שולפים ניצרה, זורקים ותופסים מחסה - כך מטילים רימון:
https://youtu.be/qvBYjCmLQig
עוד הסבר על פעולת רימון יד:
https://youtu.be/LR0jTkx4w4I
המצאת רימון היד (Hand Grenade) היא סיפור עתיק מאד. אם תרצו היוא מתחיל דווקא מכדים מתפוצצים שפותחו בסין העתיקה.
המונגולים היו ככל הנראה הביאו את הרימונים הקדומים הללו הזו לאירופה במסעות הכיבוש שלהם.
אולי מהם למדו הביזנטים שגילו שאפשר להכניס לתוך כדים את "האש היוונית". זו הייתה תערובת של נפט וכוהל, שהחבטה מנפילת הכדים המלאים בה, הביאה להצתה ולהתפוצצות, עם נפילתם.
המוסלמים, שלמדו מהביזנטים ולחמו נגד הצלבנים, פתחו את העניין ומזערו אותו באופן משמעותי. הם השתמשו ברימוני יד מקרמיקה. רימונים עתיקים שכאלה התגלו בחפירות ארכיאולוגיות במקומות שונים במזרח התיכון.
אז במאה ה-15 מופיעות באירופה פצצות מעופפות שקדמו להמצאת רימון-היד ומהוות אב קדמון שלו. זה היה כדור יצוק וחלול שמולא באבק-שריפה והוצת בעזרת פתיל בעירה, אך הושלך לעבר האויב אחרי המתנה, זמן קצר בלבד לפני הפיצוץ.
בימי הביניים נוצר תפקיד חדש ללוחם מיומן ברימונים. היו אז לוחמים שמלאו תפקידי "רמנים" או בשם אחר "גרנדירים". אלו היו חיילים שהתמחו בתפעול ובזריקה של רימונים על האויב.
מדובר בתקופה אחרת, עידן שבו רימוני היד היו מורכבים, מסוכנים ומסובכים הרבה יותר. כדי לתפעל אותם באופן יעיל ובטוח, עברו אותם רמנים התמחות מיוחדת והיו מומחים בתחום זה.
בשנת 1848 הומצא רימון העשן הראשון, שנועד למסך ולהסתיר תנועה של חיילים תוקפים או נסוגים, על ידי מסך עשן רב שהתפזר ממנו לאורך זמן מה. הממציא היה אנגלי בשם רוברט ייל, שעיסוקו היה בתחום של זיקוקי די נור ומכאן הבנתו בחומרי נפץ ועשן.
רימונים פרימיטיביים שימשו גם בלוחמת החפירות, בתוך הביצורים והתעלות של מלחמת קרים. גם הצדדים במלחמת האזרחים האמריקאית שניהם הטילו רימוני יד שהתפוצצו על ידי מדחף שהופעל בעת הפגיעה בקרקע.
בשל יעילותם הנמוכה והסכנה שהם היוו עבור החיילים בשדה הקרב, החליט משרד המלחמה הבריטי בשנת 1902 על הפסקת השימוש ברימוני היד. מנגד, זרם של דיווחים על השימוש המוצלח בהם, במיוחד בלוחמת התעלות בזמן מלחמת רוסיה-יפן, יצרה מוטיבציה אדירה לשיפור בטיחות השימוש בהם ולהחזרתם לשדה הקרב.
כך נולד בשנת 1915 רימון היד המודרני. הימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה ורימון זה כלל מנגנון איכותי ובטוח יותר שהתבסס על נצרה בטוחה. הוא הומצא בידי האנגלי ווִילִיאַם מִילְס (William Mills) וכונה בתחילה "פצצת מילס" (Mills Bombs).
מילס רשם פטנט על המצאת רימון יד בעל השהייה שהתפוצץ לרסיסים זמן מה לאחר שחרור הנצרה ובמלחמת העולם הראשונה הוא הפך לציוד לחימה מוצלח, במיוחד בלוחמת התעלות המפורסמת.
את התכנון המבריק של מילס מיהרו אז לאמץ צבאות ויצרנים מכל העולם וכל רימוני היד מאז הם גרסאות של ההמצאה הבטוחה יחסית שלו.
בימינו, מיותר לציין, יכול כל חייל לזרוק רימוני יד, כשהוא ממהר לתפוס מחסה לאחר הטלת הרימון, בזמן השהייה של מנגנון הפיצוץ.
בטירונות, הקורס הראשוני של כל חייל קרבי, מלמדים ומכשירים כמעט כל חייל ל"זריקת רימון".
הנה תולדות רימוני יד:
https://youtu.be/vluYvTCUXSQ
שולפים ניצרה, זורקים ותופסים מחסה - כך מטילים רימון:
https://youtu.be/qvBYjCmLQig
רימונים במלחמת העולם הראשונה:
https://youtu.be/zQBxrhAoC1g
מטול הרימונים אפשר עם הזמן להטיל אותם בכמות ובמהירות:
https://youtu.be/Eb6HIV5TW5Y
ורימונים מודולריים מהעידן המודרני:
https://youtu.be/f28mvBqbmOI
מיתוסים הם תמיד גדולים מהחיים. כשמדובר במיתוס דתי או פולחני קשה להתווכח עליו. אבל כשמדובר במיתוס היסטורי, קורה לא פעם שקמים חוקרים או עדים שקוראים תיגר על המיתוס ומציעים את הגרסה שלהם.
בשערי קיבוץ דגניה א' ניצב טנק סורי. זה שנים רבות שהטנק הזה מעיד על המאבק הקשה וכמעט חסר-הסיכוי של תושבי הקיבוץ, לעצור את הכובש הסורי שתקף את קיבוץ דגניה א' בטנקים ובחי"ר במלחמת העצמאות.
המיתוס של עצירת הטנק ממש בשער הקיבוץ הלך וגדל במשך שנים רבות. הסיפור על חבר קיבוץ שהשליך בקבוק תבערה ועצר את הטנק הסורי התאים לסיפור של ישראל המתחדשת, הלא-גלותית, ישראל של דוד נגד גוליית הענקי. בתפקיד דוד - ישראל הקטנה. בתפקיד גוליית - צבאות ערב הפולשים לארץ ישראל לאחר הכרזת העצמאות. הקרב הזה היה הקרב שסגר את מלחמת העצמאות ובישר על נצחון ישראל הסופי את צבאות הערבים. יש מדינה ליהודים ובדגניה היא ניצחה את אויביה סופית.
המיתוס מספר על ברוך (בורקה) בר-לב, חבר משק דגניה שזרק על טנק סורי את בקבוק התבערה. קראו לזה אז "בקבוק מולוטוב". על פי המיתוס, השמיד בר-לב את הטנק והרג או הבריח את אנשי הצוות הסורים. שנים אחר-כך כתב לוחם "גולני" שלמה אנשל, שהוא זה שעצר את הטנק כשירה פגז פיא"ט. הוא חקר את הקרב ופרסם את התחקיר שקובע שבקבוק התבערה היה רק חלק קטן מהתהליך ושעצירת הטנק נזקפת לזכות הירי של הפגז שלו.
אבל אנשל לא לבד. יש גם שלום הוכבאום, חבר דגניה שהכניע את הטנק, יצחק עשת מגולני שהכניע אותו עם פיא"ט שירה מהמותן ודוד זרחיה שהשחיל רימון יד לתוכו. כל אחד מהם הזדהה גם הוא כמי שעצר את הטנק הסורי. מנגד, הגנו אנשי הקיבוץ על גרסת בקבוק, או למעשה בקבוקי המולוטוב. בקבוקי התבערה הם שהבעירו את הטנק לדבריהם, בעוד הפגזים נורו רק לאחר שהטנק כבר נפגע ואנשי הצוות שלו נהרגו.
לאחר שנים של מחלוקת קבעה מחלקת המחקר של צה"ל שהטנק נפגע בשערי המשק מפגז ה"פיאט" אך הושמד באמצעות "בקבוק מולוטוב". זו הייתה פשרה שנתנה לכל אחד מהצדדים חלק ממה שביקש. בעוד שהיא תמכה במיתוס שהטנק הושמד על ידי בקבוק התבערה, היא גם חיזקה את העובדה ההיסטורית שהוא נפגע לפני-כן מירי פגז הפיאט, ככל הנראה של אנשל.
את הטנק הצרפתי מסוג רנו שיוצר בשנת 1934 ניתן לראות עד היום בשערי דגניה א'. סעו לבקר כי בכל מקרה, וכנראה שלעולם לא נדע מי מהחמישה הוא שעצר את הטנק הסורי, מדובר בגבורה של מגינים נועזים למול צבא כובש מצויד וחזק פי כמה.
הנה המיתוס של עצירת הטנק בבקבוק מולוטוב:
http://youtu.be/dWRWzxNsA8o
סיפור הקרב מצד לוחם גולני שירה על הטנק במקלע הפיאט:
http://youtu.be/jzE8jbfueh8
וטנק הרנו, שהיסטורית כלל לא נחשב לטנק מוצלח:
http://youtu.be/PjMekJ2chLs
רועי קליין היה קצין צה"ל שנהרג בקרב בינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה, לאחר שזינק על רימון יד כדי להציל את חייליו. שירת באותה עת כסגן מפקד גדוד 51 של חטיבת גולני. על מעשה זה הוענק לו לאחר מותו עיטור העוז.
רב סרן רועי קליין לחם במלחמת לבנון השנייה. במהלך הקרב בבינת ג'בייל נזרק רימון יד לעבר הכוח שעליו פיקד. קליין זינק על הרימון, עצר בגופו את הפיצוץ ונהרג.
במעשהו הציל רועי את חיי יתר החיילים ששהו בסמוך. חייליו סיפרו כי לאחר המעשה זעק שמע ישראל. בעקבות מעשה זה הוענק לו עיטור העוז. העיטור הוענק ב-2 בספטמבר 2007 בטקס בהיכל התרבות בתל אביב. את האות קיבלו בשמו אביו ואלמנתו של קליין.
הנה הענקת עיטור העוז לאביו ואלמנתו של רס"ן רועי קליין על גבורתו:
http://youtu.be/dF_yGoQdQEk
אנימציית סטופ מושן מרגשת המתארת את מעשה הגבורה של רס"ן קליין:
http://youtu.be/Yw9114koNdc
דברי אלמנתו של רועי קליין:
http://youtu.be/6VPxtIeoaz8?t=5s
ומצגת וידאו של סיפור חייו ומותו:
http://youtu.be/M3hPbRu8Jgg
