שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה קדוש ברימון ומה מקומו בסעודת החג בראש השנה?
"עץ הרימון נתן ריחו, מים המלח ועד יריחו..." -מי לא גדל על השיר הנהדר הזה, שעבור רובנו הוא זיכרון מתוק מהילדות בארץ ישראל. השיר הזה, אגב, מתחיל בשקר של ממש, או סתם בעובדה בוטאנית חסרת קשר למציאות - שהרי לרימון ולעץ הרימון אין ריח בכלל.
אבל שטויות. חוץ מהטעם הנפלא של פרי הרימון (Pomegranate), אכילת הרימון בסעודה של ראש השנה היא מסורת יהודית ישנה שמסמלת את ההבטחה שלנו לעשות מעשים טובים בשנה החדשה. זה, אם תשאלו אותנו הרבה יותר חשוב מהריח. מעשים טובים!
ואכן, את הברכות כמו "שירבו זכויותינו כרימון" וגם "שנהיה מלאים מצוות כרימון" נוהגים לברך בסעודת החג של ראש השנה.
לפי המסורת, יש ברימון תרי"ג גרגרים, כמספר המצוות שיש בתורה - 613 מצוות. זו הסיבה שהרימון מקודש ביהדות.
מה דעתכם על לספור ולבחון את העובדה הזו? - מעניין יהיה לשמוע את התוצאה. באמת.
גם על מעיל הכוהנים היו תלויים לפי המקרא 613 רימונים זעירים, שסימלו את אותם גרגרי הפרי. יתכן שהיו עשויים חרס.
עוד לפי המקרא, כשנכנסו בני ישראל לארץ המובטחת, היו להם פירות שונים. ביניהם היו תמרים, תאנים וענבים. אבל עם כל הטעם הנפלא של הפירות הללו, רק הרימון היה מקודש ליהודים וסימל את נוכחותו של אלוהים.
אז אם אכילת הרימון, בפרוש השנה החדשה, מסמלת את הבטחותינו להיות טובים ולעשות טוב, אז בואו לא נחכה ונתחיל כבר עכשיו.
הייו טובים. אמן!
הנה מנהג אכילת הרימון בראש השנה (עברית):
http://youtu.be/JSu_LC4qhyU?t=37s
ועץ הרימון והרימון של ראש השנה (עברית):
http://youtu.be/aTMiq_01aws
איך פועל רימון יד?
רימון היד (Hand Grenade) הוא סוג של פצצה מעופפת שככל הנראה פותחה לראשנה בסין העתיקה. הרימון נועד להיות מושלך על ידי חייל.
הרימון מבוסס על מנגנון השהייה. בזכות המנגנון הזה הרימון מתפוצץ כמה שניות לאחר שהחייל שולף ממנו את הנצרה ומטיל אותו על האויב.
בזמן שהחייל מטיל את הרימון ותופס מחסה, הוא צועק "רימון!" ותופס מחסה כדי לא להיפגע כשהרימון יתפוצץ.
הקריאה "רימון" היא כדי שכל חבריו יתפסו מחסה עד הפיצוץ ולא ייפגעו, גם הם.
לאחר הפיצוץ יכולים החייל וחבריו להרים ראש, לצאת מהמחבוא ולהסתער או לסגת, לפי מצב הקרב.
מקור שמו של הרימון הוא מהפרי שנקרא רימון. גם גודלם הדומה הוליד את שמו של רימון היד, אבל הסיבה העיקרית באה מגרעיניו הרבים של הפרי שמזכירים את הרסס שברימון היד.
#איך פועל ומתפוצץ רימון יד?
ובכן, כשמשחרר החייל את הניצרה, מוחזק הנוקר של הרימון רק על ידי ידית האחיזה הקפיצית, שנקראת "מנוף". ידו של החייל הוא הדבר היחיד המיני כרגע פיצוץ. הפצצה מוכנה לשימוש והחייל ירפה מידית האחיזה רק כשישליך אותו.
כשמושלך הרימון, מרפה החייל מהמנוף הקפיצי והנוקר שבתוכו מסתובב ונוקר את הפיקה. זה יוצר ניצוץ פנימי, שמדליק את פתיל ההשהיה שבתוך הרימון. אחרי מספר שניות, שמשתנה לפי סוג הרימון, מתפוצץ הנפץ. הנפץ הזה מכיל חומר נפץ רגיש והוא שמביא לפיצוץ כל חומר הנפץ ברימון.
ההדף שגורם הפיצוץ מעיף את הרסיסים שבמעטפת הרימון. פיזור הרסס הקטלני לכל עבר פוגע במה או מי שבסביבה, הורג או פוצע את מי שבטווח הפגיעה של הרימון.
כך פועל רימון יד:
https://youtu.be/ObJHpFCqoeE
אנימציה שמראה את פעולת הרימון:
https://youtu.be/vK0unwA2EZ0
שולפים ניצרה, זורקים ותופסים מחסה - כך מטילים רימון:
https://youtu.be/qvBYjCmLQig
עוד הסבר על פעולת רימון יד:
https://youtu.be/LR0jTkx4w4I
מי המציא את רימון היד?
המצאת רימון היד (Hand Grenade) היא סיפור עתיק מאד. אם תרצו היוא מתחיל דווקא מכדים מתפוצצים שפותחו בסין העתיקה.
המונגולים היו ככל הנראה הביאו את הרימונים הקדומים הללו הזו לאירופה במסעות הכיבוש שלהם.
אולי מהם למדו הביזנטים שגילו שאפשר להכניס לתוך כדים את "האש היוונית". זו הייתה תערובת של נפט וכוהל, שהחבטה מנפילת הכדים המלאים בה, הביאה להצתה ולהתפוצצות, עם נפילתם.
המוסלמים, שלמדו מהביזנטים ולחמו נגד הצלבנים, פתחו את העניין ומזערו אותו באופן משמעותי. הם השתמשו ברימוני יד מקרמיקה. רימונים עתיקים שכאלה התגלו בחפירות ארכיאולוגיות במקומות שונים במזרח התיכון.
אז במאה ה-15 מופיעות באירופה פצצות מעופפות שקדמו להמצאת רימון-היד ומהוות אב קדמון שלו. זה היה כדור יצוק וחלול שמולא באבק-שריפה והוצת בעזרת פתיל בעירה, אך הושלך לעבר האויב אחרי המתנה, זמן קצר בלבד לפני הפיצוץ.
בימי הביניים נוצר תפקיד חדש ללוחם מיומן ברימונים. היו אז לוחמים שמלאו תפקידי "רמנים" או בשם אחר "גרנדירים". אלו היו חיילים שהתמחו בתפעול ובזריקה של רימונים על האויב.
מדובר בתקופה אחרת, עידן שבו רימוני היד היו מורכבים, מסוכנים ומסובכים הרבה יותר. כדי לתפעל אותם באופן יעיל ובטוח, עברו אותם רמנים התמחות מיוחדת והיו מומחים בתחום זה.
בשנת 1848 הומצא רימון העשן הראשון, שנועד למסך ולהסתיר תנועה של חיילים תוקפים או נסוגים, על ידי מסך עשן רב שהתפזר ממנו לאורך זמן מה. הממציא היה אנגלי בשם רוברט ייל, שעיסוקו היה בתחום של זיקוקי די נור ומכאן הבנתו בחומרי נפץ ועשן.
רימונים פרימיטיביים שימשו גם בלוחמת החפירות, בתוך הביצורים והתעלות של מלחמת קרים. גם הצדדים במלחמת האזרחים האמריקאית שניהם הטילו רימוני יד שהתפוצצו על ידי מדחף שהופעל בעת הפגיעה בקרקע.
בשל יעילותם הנמוכה והסכנה שהם היוו עבור החיילים בשדה הקרב, החליט משרד המלחמה הבריטי בשנת 1902 על הפסקת השימוש ברימוני היד. מנגד, זרם של דיווחים על השימוש המוצלח בהם, במיוחד בלוחמת התעלות בזמן מלחמת רוסיה-יפן, יצרה מוטיבציה אדירה לשיפור בטיחות השימוש בהם ולהחזרתם לשדה הקרב.
כך נולד בשנת 1915 רימון היד המודרני. הימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה ורימון זה כלל מנגנון איכותי ובטוח יותר שהתבסס על נצרה בטוחה. הוא הומצא בידי האנגלי ווִילִיאַם מִילְס (William Mills) וכונה בתחילה "פצצת מילס" (Mills Bombs).
מילס רשם פטנט על המצאת רימון יד בעל השהייה שהתפוצץ לרסיסים זמן מה לאחר שחרור הנצרה ובמלחמת העולם הראשונה הוא הפך לציוד לחימה מוצלח, במיוחד בלוחמת התעלות המפורסמת.
את התכנון המבריק של מילס מיהרו אז לאמץ צבאות ויצרנים מכל העולם וכל רימוני היד מאז הם גרסאות של ההמצאה הבטוחה יחסית שלו.
בימינו, מיותר לציין, יכול כל חייל לזרוק רימוני יד, כשהוא ממהר לתפוס מחסה לאחר הטלת הרימון, בזמן השהייה של מנגנון הפיצוץ.
בטירונות, הקורס הראשוני של כל חייל קרבי, מלמדים ומכשירים כמעט כל חייל ל"זריקת רימון".
הנה תולדות רימוני יד:
https://youtu.be/vluYvTCUXSQ
שולפים ניצרה, זורקים ותופסים מחסה - כך מטילים רימון:
https://youtu.be/qvBYjCmLQig
רימונים במלחמת העולם הראשונה:
https://youtu.be/zQBxrhAoC1g
מטול הרימונים אפשר עם הזמן להטיל אותם בכמות ובמהירות:
https://youtu.be/Eb6HIV5TW5Y
ורימונים מודולריים מהעידן המודרני:
https://youtu.be/f28mvBqbmOI
כיצד פרספונה השפיעה על עונות השנה?
סיפורנו מתחיל בדמטר, אלת החקלאות, הצמחים והעצים של המיתולוגיה היוונית.
ביוון העתיקה, בכל שנה, כשזרעו את הזרעים שלהם וטיפלו בעצי הפרי, נהגו החקלאים היוונים להלל ולשבח את דמטר, בתקווה ליבול טוב ולשפע של אוכל. דמטר מצידה, אכן דאגה לתנובה טובה לעצים ולשדות.
היא נהגה להביט בפרספונה (Persephone), בתה האהובה וגם בתו של זאוס, מלך האלים. פרספונה הייתה נערה יפה שכולם אהבו. היא הייתה בחורה צעירה ונבונה, שירשה את תחביבי אמה וביחד עם חברותיה העבירה את הימים כשהיא קוטפת פרחים ונוטעת עצים.
אבל פרספונה, שבניגוד להוריה לא חיה על הר האולימפוס, לא ידעה שהַדֵּס (Hades), אל המתים והשאול, התאהב בה וחומד אותה לעצמו. הוא כבר החליט לחטוף ולהביא את פרספונה אל השאול, ממלכתו השחורה שמתחת לאדמה.
ואכן יום אחד, בשעה שפרספונה בילתה באחו עם סיאני חברתה, נימפת המים המתוקים, פרץ הַאדֵּס מבקע באדמה, כשהוא רכוב על מרכבתו השחורה. הוא חטף במהירות את פרספונה ההמומה, ודהר איתה למעמקי האדמה, לשאול תחתיות. הפתח באדמה נסגר והשניים נעלמו מאחריו.
איש לא הבחין בחטיפה, חוץ מזאוס מלך האלים ומהליוס, אל השמש הרואה את הכול.
עד שדמטר הגיעה למקום בחיפושיה אחרי בתה, בכתה סיאני, חברתה של פרספונה. מרוב בכי, היא התמוססה וזרמה אל הנהר הגדול.
מרוב צער, דמטר לא ידעה את נפשה. השמועות מספרות שהיא קיללה את החברות של בתה, שלא מנעו את החטיפה והפכה אותן לסירנות.
דמטר לא ידעה שזאוס, אביה של פרספונה, הרשה להאדס להינשא לבתם. היא מיהרה להר האולימפוס לעזרה, אבל לא השיגה דבר.
ביאושה ובגעגועים לבתה, הזניחה דמטר את האדמה, שחדלה לתת את תנובתה ולהצמיח את פריה. היבולים נבלו כולם ורעב השתרר בארץ. כשראו שבני האדם החלו למות בהמוניהם מרעב, החלו האלים לחשוש. הם ראו שהסגידה אליהם והזבחים שהציעו בני האדם הלכו ונעלמו גם הם.
בינתיים בעולם השאול, מעבר לנהר הדמעות סטיקס, דחתה פרספונה את ניסיונותיו של האדס להאכיל אותה. חוץ מכמה גרגרי רימון היא לא נגעה בכלום מהשאול.
דמטר המשיכה בחיפושים ומתוך כבוד וסימפטיה לסבלה, סיפר לה הליוס על בגידתו של זאוס, הרשות שנתן להאדס ועל חטיפת פרספונה על ידו. דמטר התעמתה עם זאוס ונשבעה שאם לא תתאחד עם פרספונה, לעולם היא תשאיר את השדות ללא תנובה.
זאוס מיהר לשלוח אל האדס את שליח האלים, הרמס, כדי שישיב את פרספונה אל האולימפוס ולאם המתגעגעת. אך מכיוון שפרספונה אכלה ולו עמה גרגרי רימון בשאול, לא ניתן היה להחזירה לכל השנה ולהשיב את הגלגל לאחור. לדרישת האדס לחלק מהשנה שבה פרספונה אל עולם החיים, אבל למספר חודשים היא תשוב אל עולם המתים.
החודשים הללו, ודאי ניחשתם, הם חודשי החורף. על פי המיתוס, כבר בסתיו יורדת פרספונה אל מתחת לאדמה ואימה העצובה לא מטפלת באדמה וביבולים. בחורף העולם קר וחשוך, האם המתגעגעת בוכה ומזילה דמעות של גשם, האדמה מתקשה ולא נותנת ירק או פרי.
רק כששבה הנערה מן השאול אל האולימפוס, אז מגיעים חודשי האביב והקיץ ודמטר מפרה את האדמה ונותנת בה יבול.
הנה סיפורם של האדס ופרספונה (מתורגם):
https://youtu.be/zLAYGZeVTPQ
סיפורה של פרספונה ועונות השנה באנגלית:
https://youtu.be/khpjQZ693Q4
ועוד מסיפור אהבתו החשוכה של האדס אל השאול לפרספונה היפה:
https://youtu.be/46MFoZmJp3g?long=yes
רימונים
"עץ הרימון נתן ריחו, מים המלח ועד יריחו..." -מי לא גדל על השיר הנהדר הזה, שעבור רובנו הוא זיכרון מתוק מהילדות בארץ ישראל. השיר הזה, אגב, מתחיל בשקר של ממש, או סתם בעובדה בוטאנית חסרת קשר למציאות - שהרי לרימון ולעץ הרימון אין ריח בכלל.
אבל שטויות. חוץ מהטעם הנפלא של פרי הרימון (Pomegranate), אכילת הרימון בסעודה של ראש השנה היא מסורת יהודית ישנה שמסמלת את ההבטחה שלנו לעשות מעשים טובים בשנה החדשה. זה, אם תשאלו אותנו הרבה יותר חשוב מהריח. מעשים טובים!
ואכן, את הברכות כמו "שירבו זכויותינו כרימון" וגם "שנהיה מלאים מצוות כרימון" נוהגים לברך בסעודת החג של ראש השנה.
לפי המסורת, יש ברימון תרי"ג גרגרים, כמספר המצוות שיש בתורה - 613 מצוות. זו הסיבה שהרימון מקודש ביהדות.
מה דעתכם על לספור ולבחון את העובדה הזו? - מעניין יהיה לשמוע את התוצאה. באמת.
גם על מעיל הכוהנים היו תלויים לפי המקרא 613 רימונים זעירים, שסימלו את אותם גרגרי הפרי. יתכן שהיו עשויים חרס.
עוד לפי המקרא, כשנכנסו בני ישראל לארץ המובטחת, היו להם פירות שונים. ביניהם היו תמרים, תאנים וענבים. אבל עם כל הטעם הנפלא של הפירות הללו, רק הרימון היה מקודש ליהודים וסימל את נוכחותו של אלוהים.
אז אם אכילת הרימון, בפרוש השנה החדשה, מסמלת את הבטחותינו להיות טובים ולעשות טוב, אז בואו לא נחכה ונתחיל כבר עכשיו.
הייו טובים. אמן!
הנה מנהג אכילת הרימון בראש השנה (עברית):
http://youtu.be/JSu_LC4qhyU?t=37s
ועץ הרימון והרימון של ראש השנה (עברית):
http://youtu.be/aTMiq_01aws
רימון היד (Hand Grenade) הוא סוג של פצצה מעופפת שככל הנראה פותחה לראשנה בסין העתיקה. הרימון נועד להיות מושלך על ידי חייל.
הרימון מבוסס על מנגנון השהייה. בזכות המנגנון הזה הרימון מתפוצץ כמה שניות לאחר שהחייל שולף ממנו את הנצרה ומטיל אותו על האויב.
בזמן שהחייל מטיל את הרימון ותופס מחסה, הוא צועק "רימון!" ותופס מחסה כדי לא להיפגע כשהרימון יתפוצץ.
הקריאה "רימון" היא כדי שכל חבריו יתפסו מחסה עד הפיצוץ ולא ייפגעו, גם הם.
לאחר הפיצוץ יכולים החייל וחבריו להרים ראש, לצאת מהמחבוא ולהסתער או לסגת, לפי מצב הקרב.
מקור שמו של הרימון הוא מהפרי שנקרא רימון. גם גודלם הדומה הוליד את שמו של רימון היד, אבל הסיבה העיקרית באה מגרעיניו הרבים של הפרי שמזכירים את הרסס שברימון היד.
#איך פועל ומתפוצץ רימון יד?
ובכן, כשמשחרר החייל את הניצרה, מוחזק הנוקר של הרימון רק על ידי ידית האחיזה הקפיצית, שנקראת "מנוף". ידו של החייל הוא הדבר היחיד המיני כרגע פיצוץ. הפצצה מוכנה לשימוש והחייל ירפה מידית האחיזה רק כשישליך אותו.
כשמושלך הרימון, מרפה החייל מהמנוף הקפיצי והנוקר שבתוכו מסתובב ונוקר את הפיקה. זה יוצר ניצוץ פנימי, שמדליק את פתיל ההשהיה שבתוך הרימון. אחרי מספר שניות, שמשתנה לפי סוג הרימון, מתפוצץ הנפץ. הנפץ הזה מכיל חומר נפץ רגיש והוא שמביא לפיצוץ כל חומר הנפץ ברימון.
ההדף שגורם הפיצוץ מעיף את הרסיסים שבמעטפת הרימון. פיזור הרסס הקטלני לכל עבר פוגע במה או מי שבסביבה, הורג או פוצע את מי שבטווח הפגיעה של הרימון.
כך פועל רימון יד:
https://youtu.be/ObJHpFCqoeE
אנימציה שמראה את פעולת הרימון:
https://youtu.be/vK0unwA2EZ0
שולפים ניצרה, זורקים ותופסים מחסה - כך מטילים רימון:
https://youtu.be/qvBYjCmLQig
עוד הסבר על פעולת רימון יד:
https://youtu.be/LR0jTkx4w4I
המצאת רימון היד (Hand Grenade) היא סיפור עתיק מאד. אם תרצו היוא מתחיל דווקא מכדים מתפוצצים שפותחו בסין העתיקה.
המונגולים היו ככל הנראה הביאו את הרימונים הקדומים הללו הזו לאירופה במסעות הכיבוש שלהם.
אולי מהם למדו הביזנטים שגילו שאפשר להכניס לתוך כדים את "האש היוונית". זו הייתה תערובת של נפט וכוהל, שהחבטה מנפילת הכדים המלאים בה, הביאה להצתה ולהתפוצצות, עם נפילתם.
המוסלמים, שלמדו מהביזנטים ולחמו נגד הצלבנים, פתחו את העניין ומזערו אותו באופן משמעותי. הם השתמשו ברימוני יד מקרמיקה. רימונים עתיקים שכאלה התגלו בחפירות ארכיאולוגיות במקומות שונים במזרח התיכון.
אז במאה ה-15 מופיעות באירופה פצצות מעופפות שקדמו להמצאת רימון-היד ומהוות אב קדמון שלו. זה היה כדור יצוק וחלול שמולא באבק-שריפה והוצת בעזרת פתיל בעירה, אך הושלך לעבר האויב אחרי המתנה, זמן קצר בלבד לפני הפיצוץ.
בימי הביניים נוצר תפקיד חדש ללוחם מיומן ברימונים. היו אז לוחמים שמלאו תפקידי "רמנים" או בשם אחר "גרנדירים". אלו היו חיילים שהתמחו בתפעול ובזריקה של רימונים על האויב.
מדובר בתקופה אחרת, עידן שבו רימוני היד היו מורכבים, מסוכנים ומסובכים הרבה יותר. כדי לתפעל אותם באופן יעיל ובטוח, עברו אותם רמנים התמחות מיוחדת והיו מומחים בתחום זה.
בשנת 1848 הומצא רימון העשן הראשון, שנועד למסך ולהסתיר תנועה של חיילים תוקפים או נסוגים, על ידי מסך עשן רב שהתפזר ממנו לאורך זמן מה. הממציא היה אנגלי בשם רוברט ייל, שעיסוקו היה בתחום של זיקוקי די נור ומכאן הבנתו בחומרי נפץ ועשן.
רימונים פרימיטיביים שימשו גם בלוחמת החפירות, בתוך הביצורים והתעלות של מלחמת קרים. גם הצדדים במלחמת האזרחים האמריקאית שניהם הטילו רימוני יד שהתפוצצו על ידי מדחף שהופעל בעת הפגיעה בקרקע.
בשל יעילותם הנמוכה והסכנה שהם היוו עבור החיילים בשדה הקרב, החליט משרד המלחמה הבריטי בשנת 1902 על הפסקת השימוש ברימוני היד. מנגד, זרם של דיווחים על השימוש המוצלח בהם, במיוחד בלוחמת התעלות בזמן מלחמת רוסיה-יפן, יצרה מוטיבציה אדירה לשיפור בטיחות השימוש בהם ולהחזרתם לשדה הקרב.
כך נולד בשנת 1915 רימון היד המודרני. הימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה ורימון זה כלל מנגנון איכותי ובטוח יותר שהתבסס על נצרה בטוחה. הוא הומצא בידי האנגלי ווִילִיאַם מִילְס (William Mills) וכונה בתחילה "פצצת מילס" (Mills Bombs).
מילס רשם פטנט על המצאת רימון יד בעל השהייה שהתפוצץ לרסיסים זמן מה לאחר שחרור הנצרה ובמלחמת העולם הראשונה הוא הפך לציוד לחימה מוצלח, במיוחד בלוחמת התעלות המפורסמת.
את התכנון המבריק של מילס מיהרו אז לאמץ צבאות ויצרנים מכל העולם וכל רימוני היד מאז הם גרסאות של ההמצאה הבטוחה יחסית שלו.
בימינו, מיותר לציין, יכול כל חייל לזרוק רימוני יד, כשהוא ממהר לתפוס מחסה לאחר הטלת הרימון, בזמן השהייה של מנגנון הפיצוץ.
בטירונות, הקורס הראשוני של כל חייל קרבי, מלמדים ומכשירים כמעט כל חייל ל"זריקת רימון".
הנה תולדות רימוני יד:
https://youtu.be/vluYvTCUXSQ
שולפים ניצרה, זורקים ותופסים מחסה - כך מטילים רימון:
https://youtu.be/qvBYjCmLQig
רימונים במלחמת העולם הראשונה:
https://youtu.be/zQBxrhAoC1g
מטול הרימונים אפשר עם הזמן להטיל אותם בכמות ובמהירות:
https://youtu.be/Eb6HIV5TW5Y
ורימונים מודולריים מהעידן המודרני:
https://youtu.be/f28mvBqbmOI
סיפורנו מתחיל בדמטר, אלת החקלאות, הצמחים והעצים של המיתולוגיה היוונית.
ביוון העתיקה, בכל שנה, כשזרעו את הזרעים שלהם וטיפלו בעצי הפרי, נהגו החקלאים היוונים להלל ולשבח את דמטר, בתקווה ליבול טוב ולשפע של אוכל. דמטר מצידה, אכן דאגה לתנובה טובה לעצים ולשדות.
היא נהגה להביט בפרספונה (Persephone), בתה האהובה וגם בתו של זאוס, מלך האלים. פרספונה הייתה נערה יפה שכולם אהבו. היא הייתה בחורה צעירה ונבונה, שירשה את תחביבי אמה וביחד עם חברותיה העבירה את הימים כשהיא קוטפת פרחים ונוטעת עצים.
אבל פרספונה, שבניגוד להוריה לא חיה על הר האולימפוס, לא ידעה שהַדֵּס (Hades), אל המתים והשאול, התאהב בה וחומד אותה לעצמו. הוא כבר החליט לחטוף ולהביא את פרספונה אל השאול, ממלכתו השחורה שמתחת לאדמה.
ואכן יום אחד, בשעה שפרספונה בילתה באחו עם סיאני חברתה, נימפת המים המתוקים, פרץ הַאדֵּס מבקע באדמה, כשהוא רכוב על מרכבתו השחורה. הוא חטף במהירות את פרספונה ההמומה, ודהר איתה למעמקי האדמה, לשאול תחתיות. הפתח באדמה נסגר והשניים נעלמו מאחריו.
איש לא הבחין בחטיפה, חוץ מזאוס מלך האלים ומהליוס, אל השמש הרואה את הכול.
עד שדמטר הגיעה למקום בחיפושיה אחרי בתה, בכתה סיאני, חברתה של פרספונה. מרוב בכי, היא התמוססה וזרמה אל הנהר הגדול.
מרוב צער, דמטר לא ידעה את נפשה. השמועות מספרות שהיא קיללה את החברות של בתה, שלא מנעו את החטיפה והפכה אותן לסירנות.
דמטר לא ידעה שזאוס, אביה של פרספונה, הרשה להאדס להינשא לבתם. היא מיהרה להר האולימפוס לעזרה, אבל לא השיגה דבר.
ביאושה ובגעגועים לבתה, הזניחה דמטר את האדמה, שחדלה לתת את תנובתה ולהצמיח את פריה. היבולים נבלו כולם ורעב השתרר בארץ. כשראו שבני האדם החלו למות בהמוניהם מרעב, החלו האלים לחשוש. הם ראו שהסגידה אליהם והזבחים שהציעו בני האדם הלכו ונעלמו גם הם.
בינתיים בעולם השאול, מעבר לנהר הדמעות סטיקס, דחתה פרספונה את ניסיונותיו של האדס להאכיל אותה. חוץ מכמה גרגרי רימון היא לא נגעה בכלום מהשאול.
דמטר המשיכה בחיפושים ומתוך כבוד וסימפטיה לסבלה, סיפר לה הליוס על בגידתו של זאוס, הרשות שנתן להאדס ועל חטיפת פרספונה על ידו. דמטר התעמתה עם זאוס ונשבעה שאם לא תתאחד עם פרספונה, לעולם היא תשאיר את השדות ללא תנובה.
זאוס מיהר לשלוח אל האדס את שליח האלים, הרמס, כדי שישיב את פרספונה אל האולימפוס ולאם המתגעגעת. אך מכיוון שפרספונה אכלה ולו עמה גרגרי רימון בשאול, לא ניתן היה להחזירה לכל השנה ולהשיב את הגלגל לאחור. לדרישת האדס לחלק מהשנה שבה פרספונה אל עולם החיים, אבל למספר חודשים היא תשוב אל עולם המתים.
החודשים הללו, ודאי ניחשתם, הם חודשי החורף. על פי המיתוס, כבר בסתיו יורדת פרספונה אל מתחת לאדמה ואימה העצובה לא מטפלת באדמה וביבולים. בחורף העולם קר וחשוך, האם המתגעגעת בוכה ומזילה דמעות של גשם, האדמה מתקשה ולא נותנת ירק או פרי.
רק כששבה הנערה מן השאול אל האולימפוס, אז מגיעים חודשי האביב והקיץ ודמטר מפרה את האדמה ונותנת בה יבול.
הנה סיפורם של האדס ופרספונה (מתורגם):
https://youtu.be/zLAYGZeVTPQ
סיפורה של פרספונה ועונות השנה באנגלית:
https://youtu.be/khpjQZ693Q4
ועוד מסיפור אהבתו החשוכה של האדס אל השאול לפרספונה היפה:
https://youtu.be/46MFoZmJp3g?long=yes
