הצייר הבלגי רנה מגריט (René Magritte) הוא מגדולי הציירים במאה ה-20 ומהחשובים שבציירים הסוריאליסטיים, מי שצייר על-מציאות, או דימויים מהלא-נודע או התת-מודע האנושי, בהעמידו זה לצד זה עצמים של יום יום, אך בצורות מפתיעות, מוזרות ולא אפשריות.

כמי שלמד לצייר כבר בגיל 12, הוא הרבה לצייר אשליות, כמעט אמיתיות בדיוקן, אבל בלתי אפשריות במציאות. כמו כל הציירים הסוריאליסטיים הוא הרבה לבלבל את הצופה ביצירתו ולגרום לו לאי-נוחות מסוימת, בשל העובדה שציוריו היו מושלמים אבל לא הגיוניים.

בציור "בנו של אדם" משנת 1964, מציג רנה מגריט שילוב של נושאים שלא פעם שולבו בציוריו - איש עם מגבעת ותפוח ירוק. רבים מציוריו יכללו בדרכים שונות את התפוח, את האנשים עם החליפות השחורות והמגבעות או את שניהם.

במשך 55 שנה היה מגריט נשוי לרעייתו ז'ורז'ט, שאותה אהב מאד. הם חיו ביחד עד יום מותו על שניהם ועל אהבתם כתב הזמר האמריקאי פול סיימון שיר מרגש בשם "רנה וז'ורז'ט מגריט עם כלבם אחרי המלחמה".


על אמנותו של מגריט:

http://youtu.be/DRlpD-iEnMQ


מעט מיצירותיו של רנה מגריט:

http://youtu.be/eEVOAhCEL5c


סרטון אנימציה לשיר ששר פול סיימון על הזוג רנה וז'ורז'ט מגריט:

http://youtu.be/Cot0ntEat4E


ותערוכת וידאו של מאות מציורי רנה מגריט ברצף:

https://youtu.be/7c4oyCyFmR0?long=yes

גולקונדה (Golconda) הוא הציור המפורסם של רנה מגריט (René Magritte) משנת 1953, שבו הוא צייר גשם של גברים. כמו בשאר הציורים הסוראליסטיים של מגריט ושל ציירים אחרים מהזרם הזה, גם כאן נראה הכל מציאותי, חוץ מאותם דברים בלתי אפשריים, שהם ליבו של הסוראליזם.

גשם הגברים, הצונחים מהשמיים (או שמא עולים למעלה? - מי אמר שהם נופלים מלמעלה למטה דווקא?) בחליפות שחורות זהות, הם חלק מסצנה שמזכירה חלום משונה, או דמיון. מגריט אהב את הגבר בחליפה והרבה לצייר ציורים עם דמותו הזהה. גם בחלומות אנו פוגשים לעתים שוב ושוב את אותה תמונה, עצם או אדם. לכן יש שמפרשים חלומות ומקשרים בינם לבין הרגשות והזכרונות שלנו.

אגב, לציור הזה יש סיבה. הוא מבוסס על אגדה שמגריט שמע בעבר, על עיר אינדיאנית בשם גולקונדה, שלפי הסיפור הייתה עיר מסתורית ומופלאה שאנשים באו אליה מהשמיים. למעשה, שכנה העיר העתיקה בפסגת הר והמגיעים אליה נראו כמי שבאו מהשמיים כיוון שהגיחו מתוך הערפל הכבד שסבב אותה.


כך מציירים את ה"גולקונדה" דיגיטלית:

https://youtu.be/UUFnROl9hmU


גשם הגברים שב"גולקונדה" של רנה מגריט:

https://youtu.be/jBybbbXpVNg


הנה עיר המבצר גולקונדה, שאולי היא העיר שעליה שמע מגריט:

https://youtu.be/G49Ao2aYp-4


ועל האמן המסקרן שחקר רעיונות בדרך יחודית:

https://youtu.be/atHQpANmHCE

בשיר ישראלי עצוב של יהודה פוליקר, שמהדהד במאבק להחזרת החטופים בעזה, מופיעה השורה של הפזמונאי והמשורר בעינינו, יעקב גלעד: "זה לא האש זה הגפרור, זה לא מקטרת זה ציור". האמירה הזו מתוך השיר "איך קוראים לאהבה שלי" מתייחסת לציור של הסוריאליסט הבלגי הנודע, הצייר רנה מגריט.

זה ציור מעניין. רנה מגריט מצייר מקטרת הכי ריאליסטית שאפשר ואז רושם מתחתיה "זוהי לא מקטרת", ובצרפתית Ceci n'est pas une pipe. אבל כשנזכרים שמדובר באחד הסוריאליסטים החשובים בזרם הסוריאליזם אז נזכרים ששם מה שמציאותי הרבה פחות חשוב ממה שלא מציאותי.

שמו הרשמי של ציור המקטרת המפורסם כל כך של מגריט הוא "בגידת הדימויים" (The Treachery of Images). ואכן, הסוריאליזם הבלגי מאוד התעניין באשליות ובקשר הלא מובן מאליו שבין הדימוי המצויר למציאות. הניגוד הוא כמובן הסוריאליזם הצרפתי שהרבה יותר קידש את החלומות. זוכרים את סלבדור דאלי?

מגריט הרבה לעסוק בקשר שבין עצמים לייצוג שלהם. ציור המקטרת הזה צויר בשנת 1929. מגריט אמר אז בהתרסה: "נסו לפטם אותה בטבק!" והתכוון לכך. הוא הראה בכך שגם ייצוג כה ריאליסטי של עצם הוא רק ייצוג. הרי אי אפשר באמת לעשן בעזרת הציור או לפטם אותו בטבק, גם אם הוא ממש דומה למקטרת אמיתית. אזכל ניסיון לפטם או לעשן נדון לכישלון...

מגריט ניסח זאת אז שאם היה מוסיף לציור, כמו שנהוג במוזיאונים, את הכיתוב "מקטרת" - הרי שהיה משקר. העיקרון הזה נוסח שוב ושוב לגבי דימויים, ובציטטה יפה של הסמיולוג ויליאם ג'ונס הוא אמר ש"המילה 'כלב' לא יכולה לנבוח"...

הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו גרס שבהצגת הפרדוקס הזה הכריח מגריט את המתבונן ביצירה לחשוב על מושג ה"מציאות".

אגב, בשנת 1966 מגריט שב להציג את המקטרת הזו, בציור בו מופיע כן ציירים, שעליו ציור "בגידת הדימויים", ולצדו מקטרת נוספת. המקטרת המצוירת, כמה מגריט, דומה יותר למקטרת מאשר זו האמיתית...

הציור מוצג היום במוזיאון האמנות המחוזי של העיר לוס אנג'לס, בקליפורניה.


הנה ציור המקטרת של מגריט:

https://youtu.be/k4zKGE6UkVI


ניתוח היצירה:

https://youtu.be/w702yvnip_w


"בגידת הדימויים" הוא הכוכב של התערוכה:

https://youtu.be/JZI_MJg9nKo


והשיר המקסים והעצוב של פוליקר עם ההתייחסות לציור (עברית):

https://youtu.be/IFTqY7LpdIg

משמעותו של זרם הסוריאליזם (Surrealism) באמנות ובמיוחד היא "מעל למציאות", כלומר אמנות על-מציאותית. זהו זרם שבו האמנות משלבת חוסר הגיון והפתעה. ביצירות סוריאליזם משולבות תמונות חלום בלתי הגיוניות, עם דמיון מפתיע. אנדרה ברטון הוא שייסד את התנועה ואימץ בשבילה את המילה "סוריאליזם", שנולדה כבר ב-1917, על ידי המשורר גיום אפולינר.

במקום להתבונן החוצה אל העולם החיצוני שמחוץ לחלונו של האמן, הסוראליזם מבקש לשנות את כיוון ההסתכלות ולהתבונן פנימה, אל תוך המחשבה האנושית, ואל תוך נפש האדם, ולהשתמש בחלומות, בדמיונות, ובתת-המודע, כמקור להשראה האמנותית.

התנועה נולדה כתגובה להלם העולמי שאחז בעקבות מלחמת העולם הראשונה. המלחמה הגדולה הזו הולידה תחושת כישלון קשה של ההגיון והסדר שהיו נהוגים עד אז. לכן באו הסוריאליסטים וניסו להוליד זרם חדש של אמנות, כזה שפועל ללא היגיון, סיבה וסדר, אלא מתוך אקראיות, יצירתיות ותיקון לבעיות הנפש והקשיים של בני-האדם. באופן ברור
הושפע הסוריאליזם מאד מרעיונותיו של זיגמונד פרויד לגבי הלא-מודע.

הבולטים בזרם זה הם סלבדור דאלי, רנה מאגריט, חואן מירו ומקס ארנסט.


הנה הזרם הסוריאליסטי:

https://youtu.be/fH1uXlm9qoQ


כך נולד זרם הסוריאליזם:

http://youtu.be/Dd6ahj6k4_4


מצגת וידאו עם מגוון יצירות סוריאליסטיות:

http://youtu.be/wGT0GTdDlco


הציורים הסוראליסטיים של רנה מגריט:

https://youtu.be/nE-pR8qwzl4


והסוריאליזם המצרי של סוף שנות ה-30:

https://youtu.be/yabE7Lj8Bbs