מקורם של שמות החודשים העבריים הוא בשפה האכדית. זוהי שפה עתיקה מאד שדיברו בה לפני אלפי שנים. שמות החודשים הגיעו לעברית כנראה ביחד עם הגולים ששבו מגלות בבל החל משנת 538 לפני הספירה.

דוגמאות? - חודש תשרי פירושו באכדית הוא "התחלה", טבת הוא "החודש השקוע" שבו שוקעים בבוץ, אדר פירושו דיש - פעולת הפרדה של גרגירי החיטה מהשיבולים שעושים בחודש זה וכך הלאה.

באופן מפתיע למדי חודש תמוז העברי מקורו באל המסופוטמי תמוז, אל הפריון והפריחה. שלפי המיתולוגיה המסופוטמית מת בכל קיץ ועובר לשאול וקם לתחיה כעבור שישה חודשים. לידתו ומותו של תמוז קשורים לעונות השנה, תקופת שהותו של תמוז בשאול היא בזמן הקיץ היבש והצחיח. הוא חוזר לחיים כעבור שישה חודשים עם בוא הגשמים המביאים איתם תחיה וצמיחה לטבע לאדמה ולצמחיה.


הנה 5 עובדות שלא ידעתם על לוחות שנה (עברית):

https://youtu.be/J7zrHvmnhq4


וכך נוצר לוח השנה היהודי (עברית):

https://youtu.be/XZ-U_SBNqUg

קציר הוא השלב בחקלאות, שבו אוספים את היבולים של התבואה מהשדות. עושים זאת על ידי כריתה של הצמחים מהשורשים שבאדמה.

הקציר נעשה כיום בעזרת מכשיר ענקי הנקרא "קומביין". בקציר החיטה למשל, משלב הקומביין בין הפעולות השונות של הקציר, מהקציר עצמו ועד לדישה וזרייה. רוב החקלאים בעולם המפותח משתמשים בקומביין ככלי העיקרי בקציר.

פעם עשו זאת אחרת ובעבודה קשה למדי. לקציר החיטה למשל, השתמשו החקלאים בימי קדם בכלים פשוטים כמו מגל וחרמש, שבעזרתם כרתו את הצמחים. לאחר שקיבצו את החיטה לאלומות, אוסף או אשכול של שיבולים, נהגו החקלאים לערום את האלומות לגדיש וכך ייבשו את גרגרי התבואה בשמש.

לאחר שהגרגרים התייבשו הגיע שלב הדיש, שבו נאספו האלומות ונדושו בגורן, כדי להפריד בין חלקי השיבולת. הפעולה הבאה, של זריית רוח על התבואה, הפרידה את הבר, החלק בחיטה שאוכלים, מהמוץ והתבן שאינם למאכל אדם.


הנה טרקטור קוצר את השדה:

http://youtu.be/p4aZ_rRwoPg


והנה קציר שדות התירס הגדולים בארצות הברית:

http://youtu.be/m_w1b9yKNMQ


קציר אורז מודרני:

http://youtu.be/oZZFvZgXST4


והקציר המפרך בסגנון העתיק:

http://youtu.be/S2RiuOR65Yc


והנה מי שמתמחים בו עד היום:

http://youtu.be/ZdBBFMtJzDA

הקציר בחקלאות העתיקה התבצע בכלי חקלאי קדום, כלי עבודה מעוקל וחד שנקרא מַגָּל (Sickle). באמצעותו חתכו את התבואה בשדה. פשטותו של המכשיר הזה והיעילות שלו הפכו אותו לכלי חקלאי המשמש מאז ראשית ימי החקלאות ועד לימינו, אם כי כמובן פחות ובעיקר בקרב חקלאים פחות מתקדמים.

את המגל העתיק יצרו בימי קדם מעצמות בעלי חיים שאליהן חיברו להבים של אבן צור. בהמשך, משלמדו לחרוש במתכת, יצרו את להב המגל מברזל ומברונזה. את המגל נוהגים לאחוז אל מול אלומת השיבולים, כשביד אחת אוחזים בשיבולים וביד השנייה מניפים את המגל, בתנופה עזה, כך שניתן יהיה לחתוך את אלומת התבואה בקלות.

במהלך השנים, במיוחד משהומצא החרמש (Scythe), ירד השימוש החקלאי במגל, אך הוא מעולם לא פסק לחלוטין. עד היום משתמשים במגל במדינות כמו הודו, נפאל ועוד. גם במדינות ערב עשו חקלאים שימוש במגל, לפחות עד סוף שנות ה-60.


הנה הקציר בנפאל באמצעות מגל:

https://youtu.be/06edzfeznHM


יש מי שהפכו אותו לכלי לוחמה:

https://youtu.be/y-PVyZEutVE


כך קוצרים במגל האיטי, אל מול החרמש המאפשר עבודה מהירה יותר:

https://youtu.be/wKz7r4wqYkU


החרמש היעיל עוד יותר:

https://youtu.be/njHsmhAEoq4


והנה סרט תיעודי על מכשירי חקלאות עתיקים, מהמגל ועד החרמש ועוד:

https://youtu.be/9Im_8sI0QFQ?long=yes

חציר (Hey) או שחת הם שמות לסוג של מספוא, מזון גס לבהמות ובעלי חיים.

חציר הוא הפתרון של החקלאים להאכלת חיות משק כמו בקר, סוסים וצאן. כשאינם יכולים לצאת אל האחו, אם זה בחורף הקר, כשהמרעה אינו אפשרי ואם זה כשהם מוחזקים ומאכילים אותם ברפת, באורווה, או בדיר.

בדרך כלל מייצרים את החציר מדגנים וקטניות. אחרי שקוצרים, מייבשים וכובשים אותם לחבילות גדולות, מאוחסן החציר עד שישמש מזון לבעלי החיים.

החציר בריא ומזין מהקש, שהוא שאריות של הצמח, שנשארו לאחר שרוב הגרגרים והפירות נאספו ממנו. בעוד שהקש הוא תוצר לוואי של הגידול החקלאי והוא דל מבחינה תזונתית, החציר מכיל את כל מרכיבי הצמח ופירותיו והוא עשיר ובריא, מה שמבטיח גם תנובת חלב ובשר עשירים וטובים יותר.


כך מגלגלים את החציר בשדות:

https://youtu.be/hi_dUMfmHYU


כך מכינים אותו בקציר:

https://youtu.be/rNEKTWsl3-A


וכך אוכלות אותו הבהמות, כמו העיזים והפרה, עד שמציעים לה בננה:

https://youtu.be/RfntY3zihMM

אם החיטה (Wild wheat) היא חיטת בר קדומה שממנה תרבתו לפני 10,000 שנים את החיטה שאותה אנו אוכלים ברובנו כיום. ככל הנראה זה קרה באיזור של צפון מדינת ישראל של ימינו.

החוקרים חיפשו אותה כבר במאה ה-19 ואכן, אם החיטה נמצאה לראשונה בשדה בצפון ארץ ישראל בשנת 1873. אז סברו שהיא שעורה, אבל החוקרים הבינו בדיעבד שזו הייתה חיטת בר. ההבנה שזו החיטה שממנה נוצרה החיטה התרבותית, המבוייתת, הפכה למוסכמה. רק כמה עשרות שנים אחר כך, בשנת 1906, לאחר שמדענים וחוקרים רבים חיפשו אותה, הגיע תורו של האגרונום וחוקר הצמחים היהודי, אהרון אהרונסון, לחפשה בארץ ישראל.

אהרונסון, תושב המושבה זכרון יעקב ובן טיפוחיו של הברון אדמונד דה רוטשילד, מי ששלח אותו ללמוד אגרונומיה בצרפת, היה חוקר צעיר ומוכשר להפליא. מי שבדיעבד יוודע שמו גם כמייסד וראש מחתרת ניל"י, מחתרת ריגול יהודית שפעלה נגד העות'מאנים ועזרה לבריטים לכבוש את הארץ, הקדים את כל החוקרים האחרים ומצא את אם החיטה, בסמוך למושבה ראש פינה. התגלית הזו פרסמה את שמו בכל העולם ועתידו היה מובטח.

אהרונסון סבר וצדק שגילוי אם החיטה עשוי להקנות לחוקרים ידע שיסייע לאתר תכונות המצויות בחיטה, מה שיאפשר להשביח את הגידולים ולהגדיל את העמידות של החיטה בפני מחלות ויובש.

ואכן, הגילוי של אהרונסון שינה את פני התזונה העולמית לתמיד. עד היום משתמשים באם החיטה להשבחת החיטה הקיימת ונעזרים בה כדי להפוך את החיטה לעמידה ומזינה יותר, להקטין את הצורך לרסס אותה ולהעשיר אותה בויטמינים ומינרלים.

בימינו, לאור שינויי האקלים העולמי וההתחממות כדור הארץ, מתגלית אם-החיטה כחשובה עוד יותר. תרומתה משמעותית מאד לחיזוק תכונות חשובות לחיטה שממנה ניזונה האנושות, כמו העמידות שלה בפני מחלות ומזיקים, עמידות לחום, יובש וקרינה ועוד. הידע הרב שתרם המחקר על אם החיטה בתחום הגנטיקה של החיטה מאפשר גם השבחה גנטית של החיטה ושל מיני צומח נוספים המשמשים לייצור מזון.


הנה סרטון על אם החיטה וגילויה בארץ (עברית):

https://youtu.be/pFwaYz_wV3Q


שדה עם גידול שנראה כמו אם החיטה:

https://youtu.be/V1tHMCYm00s


והחיטה הפכה לאחד הנושאים מעוררי המחלוקת בקרב תזונאים ואנשי בריאות בעולם:

https://youtu.be/eO3cIrNEuIc?long=yes

יתכן שהלחם (Bread) הוא ההמצאה הגדולה ביותר בתחום המזון. כמובן שלא ידוע מי המציא אותו, שכן היה זה בטרם נרשמה ההיסטוריה, בתקופה שנקראת פרהיסטוריה.

אבל הממצאים הארכאולוגיים המוקדמים ביותר של לחם הם מאירופה של תקופת האבן המאוחרת. זה היה לפני בערך 30,000 שנים ודי ברור שהיה אז מדובר בלחם ללא תפיחה, כלומר לא ידעו עדיין על השימוש בשמרים להכנת הלחם. הממצאים הארכאולוגיים מאז מראים שמקור הקמח היה בצמחים שונים, שהם עשירים בעמילן, ביניהם ככל הנראה שרך וסוף.

את בעיית הלחם שמתייבש במהירות פתרו במצרים העתיקה, כשהמציאו את הטוסט. עד היום מכינים במצרים את ה"שאמסי", הלחם המקומי שהוא מהעתיקים בעולם.

את הלחם שלא זקוק לתפיחה ארוכה ונאפה במהירות פתרו בשנת 1920, כשהמציאו את הבאגט, אותו לחם רזה וארוך שמוכרים בצרפת כשהוא עדיין חם מהאפייה על הבוקר.

כך או כך, הידע והיכולת לעבור ממזון צמחי טרי, שנוטה להתקלקל במהירות, למוצר מיובש כמו לחם, שניתן לשמור לאורך זמן, הוא שביטל את התלות בתנאים סביבתיים ובשינויי העונות. ביחד עם גורמים נוספים, העובדה המשמעותית הזו עתידה להביא עם השנים, לשינויים דמוגרפיים עצומים.


כך התפתח הלחם שאנו אוכלים:

https://youtu.be/qylxpwNhFYI?t=52


אפיית לחם במצרים, מולדת הלחם המקומי ה"שאמסי":

https://youtu.be/A02ajdDJrUg


ולמה במסעדות מגישים לחם בהתחלה (עברית):

https://youtu.be/h4CVX9jfqR8

מערכות ההשקיה הלינאריות בחקלאות המודרנית מהוות פריצת דרך טכנולוגית בהשקיית שדות חקלאיים מלבניים או מרובעים. מתקני ההשקייה הענקיים שאפשר לראות בשדות גדולים נקראים "מערכת השקיה לינארית" (Linear Irrigation System) או "קו-נוע" ובשפת החקלאים: "ליניאר".

המערכת הזו מבוססת על מסגרת מתכת ארוכה הנתמכת על גלגלים ועמודים, כשלאורכה מותקנים מתזים או ממטרות, במרווחים מדויקים שלרוב מותאמים למרחק בין הערוגות. המסגרת נעה בקו ישר לאורך השדה, בניצב לכיוון התנועה, ומבטיחה פיזור מים אחיד ומבוקר לכל רוחבו.

אחד היתרונות הבולטים של המערכת הלינארית הוא יכולתה לנצל באופן מיטבי שטחים מלבניים, דבר שמגדיל משמעותית את השטח המעובד בהשוואה למערכות השקיה אחרות.

המערכת מצוידת במחשב בקרה מתקדם המאפשר שליטה מדויקת על פרמטרים רבים: כמויות המים, קצב ההשקיה, מהירות התנועה ואף שילוב של דשנים במי ההשקיה (פרטיגציה).

התנועה המדויקת של המערכת מתאפשרת באמצעות מסילות או תעלות הממוקמות בקצות השדה, מערכות GPS מתקדמות וכבל הנחיה תת-קרקעי. על ההנעה אחראים מנועים חשמליים או הידראוליים, בעוד שאספקת המים מגיעה מצינור גמיש המחובר לתשתית המים בקצה השדה או לאורכו.

המערכת מצטיינת בהשקיית מגוון גידולים, במיוחד גידולי שדה נמוכים כמו דגנים, קטניות וירקות שורש, אך ניתן להתאימה גם לגידולים גבוהים יותר באמצעות התאמות מתאימות במבנה המערכת.

בהיבט הכלכלי, המערכות הללו מציגות יעילות אנרגטית גבוהה הודות לעבודה בלחצי מים מתונים יחסית. מכיוון שהן פועלות באופן אוטומטי ודורשות השגחה מינימלית, מושג בהן גם חסכון משמעותי בעלויות כוח אדם.

ידוע לחקלאים שהמערכות הלינאריות הללו מחייבות תכנון מוקפד של השטח, כולל יישור מדויק של הקרקע והכנה של תשתיות מתאימות. תודות לחיסכון בעלויות התפעול ושיפור היעילות של הייצור החקלאי מוחזרת ההשקעה הראשונית הגבוהה בתוך מספר שנים.


הסבר על פעולת המתקן:

https://youtu.be/GYDr-1cLlms


המערכת בפעולה:

https://youtu.be/7hMkpVVBCCk


ומתקני ההשקייה הישרים:

https://youtu.be/daDy41ktlvM

חרמש (Scythe) הוא כלי חקלאי שבאמצעותו קוצרים את היבול בחקלאות וגידולי דגן. מדובר בכלי חקלאי עתיק בן אלף שנים, אך צעיר ביחס למגל שאותו הוא החליף, לפני כ-500 שנה. יתרונו הגדול של החרמש על פני המגל הוא בכך שהאיכרים יכולים לקצור בו בעמידה, מבלי להתכופף.

בעידן המודרני הוחלף החרמש בקומביין הממונע לקציר היבול ובמכסחת דשא לשימושי נוי. חקלאים במדינות העולם השלישי עדיין משתמשים בו וגם חקלאים באזורים הרריים, במקומות שבהם לא ניתן להשתמש בקומביין.

החרמש שימש בתקופות שונות גם ככלי נשק, סוג של חנית קדומה, החותכת ומשספת בהפתעה של מסלול תנועת הלהב. במיוחד מוכרת גרסה אירופית של נשק חרמשי הנקראת "פכארד", שבה השתמשו איכרים פולנים במאות האחרונות, כשהלהב זקוף למעלה.

החרמש גם קיבל תפקיד מרכזי במיתולוגיה הנוצרית, ככלי העיקרי בידיו של "קוצר הנשמות". במסורת שההיסטוריונים קושרים לתקופת "המוות השחור", אותה מגפה איומה שהשמידה חלק גדול מאוכלוסיית אירופה, מתואר מלאך המוות, כשהוא לבוש בגלימה וברדס שחורים ואוחז בידו חרמש. בעזרתו הוא גודע את חיי בן האנוש, משל היה האדם קנה חיטה שממתין ל"קוצר הקודר" (The Grim Reaper), עוד כינוי של מלאך המוות. קראו על כך יותר באאוריקה, בתגית "מלאך המוות".


כך משמש החרמש לקציר:

https://youtu.be/gL2_chKPWjE


חקלאי מבוגר מסביר איך לקצור בחרמש:

https://youtu.be/vDq8fPX0JPw


והנה סרט תיעודי על החרמש וכלים חקלאיים קדומים:

https://youtu.be/9Im_8sI0QFQ?long=yes

חקלאות בעל, המוכרת גם בכינוי הערבי "פלחה", היא צורת גידול חקלאית שמבוססת על השקיית הגידולים החקלאיים במשקעים טבעיים בלבד. חקלאות כזו מסתפקת בהשקייה ישירה, ללא אגירה של מים או הזרמתם לחלקות בשדה.

מקור שמה של חקלאות הבעל הוא כפי הנראה מהשם של אל הפיריון והסערה הכנעני "בעל". העובדה שהחקלאים הקדמונים ראו בהענות האל לתפילות שלהם את מקור התנובה בשדותיהם היא שקישרה ככל הנראה את החקלאות הזו בעזרתו של האל "בעל".

בישראל נחשבת החיטה כגידולים החקלאיים הנפוצים ביותר בחקלאות בעל וממנה מכינים את הלחם.


הנה תחילת הגדילה של החיטה בגשמי החורף:

http://youtu.be/gdHNpfdTNME


שנה חקלאית שלמה, מהחריש אל הקציר:

https://youtu.be/iNP9qbsWf8o


שדות החיטה המלאים בחורף:

http://youtu.be/HDMD9aAUCN0


וקציר החיטה שגודלה בחקלאות בעל:

http://youtu.be/aK3iwDjQ1Kc

שעורה (Barley), שנחשבה בעבר כמאכל בהמות, היא גידול תרבותי משמעותי מאוד בתרבות החקלאית הקדומה וגם כיום, היא הגידול החקלאי החמישי בחשיבותו בעולם ומהווה אפילו גידול אקסקלוסיבי לשוחרי מזון בריאות.

במקורות היהודיים היא נזכרת במנין שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל. היא לא סתם חלק מהרשימה, אלא מצוינת שנייה ברשימה, מיד אחרי החיטה. גם אם מיקומה נמוך מהחיטה, היותה שנייה בדירוג משקף את ערכה הכלכלי בסל המזון של אותם ימים וכללית את חשיבותה בין מיני התבואה.

מבחינה חקלאית, השעורה היא גידול בעל, המסתפק בכמויות משקעים קטנות יחסית. היא חיה וגדלה היטב באיזורים שחונים, יבשים ובקרקע דלה, עם הצלחה יתרה בחבלי הספר של דרום ארץ-ישראל. אפילו באזורי בצורת, דלים במיוחד בגשם, שורדת השעורה, במקומות שהחיטה אינה מסוגלת לשרוד.

בניגוד לחיטה ה"מפונקת" יותר, שצרכיה לצמיחה, השעורה מצליחה להניב יבולים גבוהים ויפים גם באיזורים אלה. גם אחרי תקופות יובש ממושכות וללא גשמים וממטרים, אפשר לראות את נבטיה המתקיימים, צומחים ומצטיינים בחיוניות.

כ-30 מינים של שעורה יש בעולם ותפוצתה משתרעת מהאזורים הטרופיים בדרום ועד הקוטב הצפוני שבצפון.

מבשילה באפריל, עוד לפני החיטה, השעורה כבר במאפיות בסביבות חג הפסח. ביחד עם החיטה, גם השעורה מהווה מקור ראשוני מצוין לפחמימות.


#תולדות השעורה
החיטה והשעורה היו מהיבולים המבויתים הראשונים שגידל האדם, במהלך המהפכה החקלאית בסהר הפורה, בתקופה הנאוליתית שהתקיימה לפני מעל 10,000 שנים.

ואכן מוצאה של השעורה הוא ככל הנראה באזור מזרח-טורקיה של ימינו. היא נחשבת לגידול העתיק ביותר באזור ההוא. לפני יותר מ-5,000 שנה.

גם באזורנו הייתה השעורה נפוצה. מהפירמידות שבמצרים ועד למבצר מצדה, הארכיאולוגים מצאו גרגירי ושיבולי שעורים. בברית החדשה מתואר נס בו ישו מאכיל 5,000 איש בארוחה של 5 כיכרות שעורה ו-2 דגים.

וזה לא שלא היה הבדל בין שני הדגנים הללו. הערך הכלכלי של גרגרי השעורה היה אז נמוך בהרבה, ביחס לזה של גרגרי חיטה. ואכן, קמח שעורה היה אז מזונם של העניים ושל בהמות הבית.

במהלך ההיסטוריה השתנה המעמד של השעורה, כשהפכו גרעיני השעורה לחומר גלם עיקרי בייצור של בירה, וויסקי ושיכר.

בימינו עדיין משתמשים בשעורה להכנת מזון בהמות וכמנחה נחותה בטקסים דתיים, אך במקביל הפך לחם השעורים למבוקש מאוד בקרב שוחרי המאכלים האורגניים.

המדהים הוא שהביקוש המודרני ללחם הבריא הזה הביא לכך שמחירו היום עבר במקרים מסוימים את זה של החיטה והוא שהופך את לחם השעורים ליקר, לפחות ביחס למיני לחם אחרים, רגילים ופחות בריאים.


#שימושים
קמח השעורה עשיר גם בחלבון שמתאים מאוד להאבסת בהמות וזה עיקר השימוש בה. אך השעורה משמשת גם להכנת לחם ומרקים.

קמח השעורה עשיר במינרלים הרבים שבו וגם בוויטמינים כמו B1 ו-B6. שוחרי המאכלים האורגניים אוהבים את לחם השעורים, שהפך מבוקש מאוד על ידם.

בגרעיני השעורה משתמשים לייצור של בירה, שהמרכיב העיקרי בה נקרא לתת והוא בעצם שעורה שעברה הנבטה וייבוש באמצעות קלייה, יחד עם מים, שמרים וכשות.

התססת השעורה משמשת להכנה של עוד משקאות אלכוהוליים, כולל וויסקי ושיכר.

קמח השעורה הדו-טורית נחשב עני יחסית בחלבון. אך בניגוד לקמח של השעורה השש-טורית, הוא עשיר בסוכר וקמח עשיר בסוכר מתאים גם להתססה.


הנה סרטון על השעורה:

https://youtu.be/ut_hc_eNSkM


כך הופכים גרגרי השעורה לבירה:

https://youtu.be/-Lo2LNHqDt8


וכך מכינים בירה בהתססה של שעורת לתת (עברית):

http://youtu.be/iGZs94d02Ts