שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מתי זכה שארל אזנבור לתואר "פרנק סינטרה הצרפתי"?
שארל אזנבור (Charles Aznavour) היה זמר, כותב שירים ומלחין נודע, שהפך גם לשחקן קולנוע. הוא נולד בפריז, בנם של צמד אמנים ממוצא ארמני, שהיגרו לפריז. כבר מגיל צעיר נחשף אזנבור לבמה ולתאטרון וגילה כישרון רב.
את ההצלחה הראשונית שלו הוא חייב לזמרת האגדית אדית פיאף, ששמעה אותו שר בצעירותו ודאגה לקדם אותו. שארל אזנבור צורף לסיבוב ההופעות של פיאף ברחבי צרפת והגיע איתה גם להופעות בארצות הברית.
כנהוג בשנסון הצרפתי, שר אזנבור שירים על אהבה, חברים, על החיים, על פרידות, על משפחה וגעגועים, על אהבה לא ממומשת ובדידות, כשפריז נמצאת שם תמיד, ברקע סיפוריו ובכל טווח הרגשות שזימר.
כבר בצעירותו הוא זכה לכינוי המכובד "פרנק סינטרה הצרפתי". הדמיון ביניהם הורגש מיד. כמו סינטרה, גם הוא הציע כישרון מיידי - מגוון השירים והמקצבים שביצע, סגנון ההגשה של השירים, הקול המחוספס ומלא ההבעה וההופעה המיומנת שלו בלטו באיכותם.
את שורשיו הארמניים החשיב אזנבור מאוד. רבים מכירים את שארל אזנבור כאמן צרפתי מהידועים בעולם, אבל לא כולם היו מודעים לכך שהוא היה גם הארמני המפורסם ביותר ביותר בעולם, או מי שנודע בתור "שגריר כל ארמניה". הוא לא רק ראה את עצמו כשגריר ארמני, אלא כשגריר הזיכרון של השואה הארמנית.
עוד פחות ידוע שבכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה הצילו בני משפחתו חברי מחתרת ארמנים ויהודים רבים, תוך סיכון עצום של חייהם וחיי ילדיהם. כזו הייתה משפחת אזנבוריאן, שהיו בעצמם ניצולי רצח העם הארמני ופליטים ארמניים בעברם. על כך כתב חוקר רצח העם, הג'נוסייד הארמני, פרופ' יאיר אורון, בספרו "מצילים (צדיקים) ולוחמים".
אזנבור הוא פרנק סינטרה הצרפתי, בצעירותו (מתורגם):
https://youtu.be/s4z8wGDbPfE
קיצור חיי שארל אזנבור:
https://youtu.be/iK3W80MUOJg
השיר לה בוהם, בצרפתית La Boheme:
https://youtu.be/hWLc0J52b2I
הארמני המפורסם בעולם:
https://youtu.be/lsSybl5WplE
"לה מאמא" המיתולוגי:
https://youtu.be/BkiktZub8ts
"She" של שארל אזנבור שכיכב בסרט "נוטינג היל":
https://youtu.be/IfHwc7N4yuQ
קדימון הסרט אזנבור הצעיר שרוצה לפרוץ:
https://youtu.be/ugCLJuLTVEw
והשיר "שתי גיטרות" Les Deux Guitares:
https://youtu.be/3zFuuorDvAA
איך הפך ז'ק ברל לגדול זמרי השנסון הצרפתי?
בעיני רבים, כולל מוסיקולוגים ואוהבי השנסון מכל העולם, נחשב ז'ק ברל (Jacques Brel) לזמר השנסון הגדול ביותר בכל הזמנים.
פלמי במוצאו ובנשמתו, מעניין שלמרות שהוא לא היה צרפתי, הפך הבלגי שנולד בבריסל ב-1929, לאגדה חיה של התרבות הצרפתית והשפיע על דורות שלמים של זמרים וכותבי שירים.
מי שעתיד להיות אחד השנסוניירים האהובים בצרפת גדל במשפחה בורגנית ומסודרת, אך החל את דרכו בתחילת שנות ה-50 (במאה העשרים), כזמר אנונימי ובעל מראה פרובינציאלי, בקברטים ובבתי קפה וברים ברובע האמנים של פריז מונמרטר.
הוא היה צריך להילחם קשה כדי להשיג הכרה. הקהל הצרפתי התייחס בספקנות לבחור הבלגי עם המבטא החזק, הקומה המגודלת והשיניים הבולטות. בתחילת הקריירה שלו הוא נרדף מהבמות והקהל צעק עליו לרדת מהבמה. הייתה אפילו פעם שזרקו עליו עגבניות, כמנהג אותם ימים כלפי אמני במה גרועים.
אך ברל לא נכנע. הוא מפתח סגנון ייחודי המשלב עוצמה רגשית עם ביקורת חברתית חדה ובמיוחד מתמחה בתיאור הסתירות של הנפש האנושית.
שיריו של ז'אק ברל הם מיוחדים במינם. הם פותחים מבט אל רגשות שלא בוטאו עד אז באופן מרשים כל כך. הוא כותב על נושאים כמו מוות, אהבה נכזבת או כואבת, אובדן עניין בורגני ותחושה של ריקנות בחיים המודרניים. שיריו עוסקים בחיים מורכבים ופשוטים גם יחד, מדברים על אהבה, בדידות, אכזבה וכאב אך מבטאים מבט עצמי שיש בו הומור ואירוניה עצמית.
שירים כמו "נה מה קיט פה" (Ne me quitte pas) ו"אמסטרדם" (Amsterdam) הופכים לקלאסיקות של הז'אנר. השיר "נה מה קיט פה" נחשב למופת של השיר הצרפתי - בקשה נואשת של גבר שמפציר באישה שלא לעזוב אותו. הוא כתוב בשפה פואטית ומרגשת במיוחד. ברל חלש ומכיר בעוצמתה של האישה, רעיון שיחזור ברבים משיריו.
הביצועים הבימתיים של ברל היו תיאטרליים ונלהבים עד כדי דרמטיות. בשלב מסוים הזמרת אדית פיאף, אגדת השנסון הגדולה מכולם, פורשת עליו את חסותה. הוא ממשיך להזיע את נשמתו על הבמה, לעוות את פניו בביטויי רגש קיצוניים ותמיד לתת את עצמו לקהל. פעם אחת, בביצוע של השיר המפורסם שלו "נה מה קיט פה", הוא כמעט מתמוטט על הבמה מעוצמת הרגש. מבקרים משווים אותו יותר לשחקן גדול מאשר לזמר מסורתי.
ברל מבין שהשנסון איננו רק מוסיקה, אלא אמנות המשלבת מילים, מנגינה ומשחק במופע אחד. כמי שנולד למשפחה בעלת מפעל מצליח, הוא יודע בורגנות מהי ויוצא אמיץ ובלי פילטרים על בורגנות צינית, חזירית ומלאת צביעות. החוגים הבורגנים בצרפת ובלגיה לא יסלחו לו על כך. הוא יוחרם ברדיו הבלגי וגם בצרפת לא יעשו לו הנחות.
אז מחד, ברל מפציץ בטקסטים בוטים כלפי החזקים והמקושרים ורומז לאלימות ומנגד, הוא מקפיד לעסוק בסבלם של החלשים, לבטא אמפתיה כלפי מי שנזרקו לתחתית חברה, לעסוק ברגשות אך גם בעניינים שברוח ובפצעי ונגעי החברה.
בשנות ה-60 הוא כבר כובש את המעריצים לחלוטין. לכולם כבר ברורות יכולותיו המופלאות שמגיעות לכדי שלמות - אם זה בכתיבה, הלחנה או ביצוע. מלא חן וקסם מגיע ברל לפסגת הפופולריות שלו. לפתע הוא ברבור של ממש, זמר שרמנטי ויפה בלורית, עם סיגריה נצחית שתלויה לו בזווית פיו. היא עוד תהרוג אותו ,אבל עכשיו הוא חוגג את הבמה.
שיריו מתורגמים בהתלהבות לעשרות שפות וזמרים מכל העולם מבצעים אותם. אפילו פרנק סינטרה (Frank Sinatra) הקליט גרסה אנגלית לשיר "נה מה קיט פה" תחת הכותרת "אם אתה הולך" (If You Go Away). ברל משפיע על אמנים כמו דייוויד בואי (David Bowie), לאונרד כהן (Leonard Cohen) ולו ריד (Lou Reed) שכולם יעידו שהוא היה מקור השראה עצום עבורם.
באמצע שנות ה-60 מחליט ברל לנטוש את הקריירה המוסיקלית שלו, בשיא התהילה. הוא עובר לאי בפולינזיה הצרפתית, שם הוא חי חיים פשוטים בין המקומיים. מדי פעם חזר לבלגיה או לצרפת, בעיקר כדי לעבוד על פרויקטים קולנועיים. הוא מביים מספר סרטים ומשחק בהם ותמיד מחזיק בדעה שהמוסיקה היא רק חלק מהאמנות הכוללת שאותה הוא מחפש.
אבל ב-1978 הכל נגמר. ברל מת, בגיל 49, יותר מדי צעיר. על גופו משתלט סרטן ריאות ולוקח אותו.
היקף השפעתו על התרבות הצרפתית והבלגית לא ניתן למדידה. הוא הותיר אחריו יותר מ-100 שירים שרבים מהם נשארו רלוונטיים עד היום. הזמרים הצרפתיים הכי גדולים, מפטריסיה קאס (Patricia Kaas) ועד סרז' גינסבור (Serge Gainsbourg), הכירו בהשפעתו עליהם.
מה שהפך את ברל לגדול באמת לא היה רק הכישרון המוסיקלי, אלא הכנות הרגשית הבלתי מתפשרת שלו ויכולתו לגעת בנקודות הכואבות של הקיום האנושי. הוא לא חשש להראות פגיעות, ייאוש או כעס ובכך יצר חיבור אמיתי עם הקהל שלו. עד היום, חצי מאה ויותר אחרי מותו, השירים שלו ממשיכים להישמע ברדיו הצרפתי ולהכות בלבבות של הדורות החדשים.
הנה קיצור חייו של ז'ק ברל:
https://youtu.be/jEZo9OJntCY
ובקולו של ז'ק ברל, זמר השאנסון:
https://youtu.be/bZQW7bMXc0k
"אל תעזבי אותי", Ne Me Quitte Pas, של ברל:
https://youtu.be/0k63grkip5I
"שיר הגוסס" המצמרר בו הוא נפרד מחבריו וזוגתו (מתורגם):
https://youtu.be/LenjBa1MDLk
"אמסטרדם" (Amsterdam) בהופעה חיה:
https://youtu.be/OfYShXG7FLE
השיר "סוכריות" בצרפתית Les Bonbons:
https://youtu.be/cQyZkGSdUxY
ו"שיר האוהבים הישנים" (La chanson des vieux amants), אצלנו "אהבה בת 20":
https://youtu.be/dU-OD5_Dxrs
מי הייתה אדית פיאף, האנקור הצרפתי?
היא הייתה אישה קטנה, לא הכי יפה ובעלת קול שאינו ערב במיוחד. היא גדלה בעוני ובצל הפשע ברחוב, אבל ברגע שהחלה לשיר התאהבה בה כל צרפת. שיריה היו מלאי רגש והיא הייתה מהזמרות האמיתיות והכנות שהופיעו במאה ה-20. האסונות שעברה והקשיים שעליהם התגברה בחייה, רק חישלו את הנפש והאמנות שלה לדרגה שקרובה לשלמות. היא הייתה זמרת שידעה על כל מה ששרה, כי חייה שלה היו כמו סרט מדהים וכמעט לא יאומן.
מעוני, כאב ובדידות ועד אהבה, אובדן ורגש - ההמונים האמינו לה כי היא ידעה על מה היא שרה וסיפור חייה העיד על כך.
אדית פיאף נולדה בחדר מדרגות בפאריס, בירת צרפת. בת למשפחה ענייה של אמני רחוב, שאמה ראתה בה נטל ונטשה אותה. אביה, שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה, העבירה לסבתה שגידלה אותה בין פושעים. כשחזר האב מהמלחמה, החל להופיע עם אדית הצעירה ברחוב והיא החלה לשיר, כדי להגדיל את התרומות מהעוברים ושבים. בגיל 16 נישאה לנער שליח ובתם התינוקת מתה ממחלה.
אדית התגלתה ברחוב והחלה להופיע במועדון. היא התפרסמה בגיל 20 וזכתה לכינוי "ציפור דרור" (בצרפתית: פיאף). הכינוי הפך לשמה הבימתי. לבושה בשמלה השחורה הקטנה שלה, היא לא הייתה צריכה כל בגד אחר. בשנות מלחמת העולם השנייה היא המשיכה להופיע בפאריס הכבושה על ידי הנאצים ועוררה ביקורת על חייה הנוחים, בצל הכובש הגרמני.
היו לה הרבה חברים אבל אהבת חייה היה המתאגרף הצרפתי מרסל סרדן. הוא מת בהתרסקות מטוס, כשהיה בדרכו אליה לניו יורק. אבל פיאף, מנוסה בכאב ובקשיים, התעקשה באותו הערב לא לבטל הופעה ולהופיע כרגיל. כל צרפת חשה את כאבה של הכוכבת האהובה שלה. לזכרו היא כתבה את "הימנון לאהבה" המרטיט.
בגיל 48 מתה "האנקור הצרפתי" ממחלת הסרטן והשאירה אומה שלמה כואבת. הסרט "החיים בורוד" שנעשה ב-2007 על חייה, היה לסרט היקר והמצליח ביותר בצרפת אי-פעם.
הנה אדית פיאף בשיר "המנון לאהבה" מתוך סרט:
http://youtu.be/QYgVDXUIAuo
גדולת זמרות צרפת בשיר "לא, איני מצטערת על דבר":
http://youtu.be/fpHAsb2XQOY
השיר "הקהל" של אדית פיאף שתורגם לעברית:
http://youtu.be/X1OL4-m43U4
אחד משיריה המוכרים ביותר, שגם הפך לסטנדרט ג'אז פופולרי "עלי שלכת":
http://youtu.be/wj9QTpzIcGU
והלווייתה של אדית פיאף ותמונות מהקריירה שלה:
http://youtu.be/KFQm1HXTbhg
מהם שירי השנסון הצרפתיים?
שירי השנסון הצרפתי הם שירים אמנותיים שנולדו מראשית המאה ה-20, באווירה של רחובות ובתי קפה בפריז, והתאפיינו בליריקה רגישה, סיפורים אישיים ולעיתים טון נוגה או מחאתי.
עם היסטוריה שמתחילה במוסיקה הצרפתית של סוף ימי הביניים ותחילת הרנסאנס השנסון המודרני התעצב בקברטים שליד רובע מונמרטר ובאולמות הקטנים שבגדה הימנית של פריז.
פריז הפורחת הייתה בתחילת המאה המרכז התרבות-אמנותי של העולם ואבן שואבת לאנשי במה, אמנות, רוח ותרבות מכל העולם. לא פעם עיר האורות עצמה הייתה כוכבת השירים ושימשה להם מקור השראה.
גדולתו של השנסון נעוצה בכך שהוא העניק מקום לקולו של היחיד, הביא לבמה את אישיותו של המבצע, הביע רגשות אנושיים ויום-יומיים והפך אותם לאמנות אוניברסלית ונוגעת ללב.
היוצרים לא חששו להעלות רעיונות חברתיים ולטפל בהם בעוצמות רגשיות ודרמטיות, תוך אימוץ של השפעות מוסיקליות זרות ואופנתיות - מסווינג וג'אז ועד פולק ורוק'נרול אמריקאים.
השנסון לא הסתפק בתפקיד בידורי. הוא היה לזירת שיח שבו הובעו ביקורת ומחאה חברתית, כמיהה לאהבה, געגועים, תקווה וכאב, בצורה שכללה שילוב נדיר בין פשטות ההגשה של המילים למורכבות הרגשית של המסר.
בין השירים הבולטים בשנסון ניתן למנות את "לה וי אן רוז", "אל תעזבי אותי", ו-"Je t’aime… moi non plus", המשלבים פואטיקה עמוקה עם מלודיה פשוטה אך סוחפת.
חשיבותו של הסגנון טמונה בהשפעתו על תרבויות רבות, בתרומתו לעיצוב הזהות הצרפתית ובעובדה שגם כיום הוא מצליח לרגש, לעורר מחשבה ולהישאר רלוונטי.
#השנסוניירים הגדולים
ענקי השנסון הצרפתי, הזמרים שחלקם היו זמרים-יוצרים (singer songwriter) הותירו פס קול ייחודי ובלתי נשכח לכל תקופה. כולם הצטיינו בדרך הגשה ייחודית להם ורבים מהם אף פרצו אל מעבר לים והצליחו בעולם.
מי שנחשב למייסד השנסון הצרפתי החדש הוא שארל טרנה (Charles Trenet), שהחל לכתוב ולבצע בשנות ה-30 שירים שהזכירו שירה פואטית. הוא הצמיד להם מקצבים אמריקאים וכבש את הלבבות, גילם את רוח השובבות והדמיון והעניק לעולם להיטים עליזים ומלאי שמחת חיים צרפתית, כולל גדול להיטיו "לה מר" (La Mer בעברית "הים") שהצליח בכל העולם וכיכב כפסקול בהמון סרטים.
אדית פיאף (Édith Piaf) הרשימה את העולם בעוצמת רגש ייחודית והפכה להצלחה עולמית. קול מלא כאב ותקווה ושירים כמו "לה וי אן רוז" ו"לא, איני מתחרטת על דבר", הפכו אותה לסמל לאומי ולהצלחה בינלאומית.
שארל אזנבור (Charles Aznavour), שהתגלה על ידי פיאף, נודע ביכולתו הסיפורית ובשירים שעסקו באהבה, זיכרון וגעגוע. הוא בלט בנוכחות הבימתית והכריזמה שהצמידו לו את הכינוי "פרנק סינטרה של צרפת" וייצר להיטי ענק.
היה גם סרז' גינסבורג (Serge Gainsbourg) הזמר היהודי צרפתי ששילב ג'אז, פופ ושנסון ביצירתו ובלט בגישה חדשנית, עם טקסטים נועזים ופרובוקטיביים כמו "Je t’aime… moi non plus", ששברו מוסכמות תרבותיות.
רבים רואים בז'אק ברל (Jacques Brel) את גדול זמרי ויוצרי השנסון. הצעיר הבלגי שהפך למלך הפואטי מוסיקלי של פריז ניחן ביכולת דרמטית נדירה, העמיק בשירה הפיוטית שלו במורכבויות הרגש האנושי ונחשב לאחד מגדולי המבצעים של השנסון - עם שירים כמו "אל תעזבי אותי" (Ne Me Quitte Pas).
ז'ורז' ברסאנס (Georges Brassens) התבלט בליריקה חכמה, מלאת הומור והתרסה, כששיריו מלווים לעיתים בצלילי גיטרה פשוטה והצליחו לגעת לא רק בשאלות של חופש ואהבה אלא גם בביקורת חריפה כלפי החברה, המסורת והממסד הדתי, תוך שמירה על סגנון שירה אינטימי וייחודי.
גם את שחקן הקולנוע וזמר השנסונים איב מונטאן (Yves Montand) גילתה ואהבה אדית פיאף. אהובים במיוחד הלהיטים הנהדרים "עלי שלכת" (Les Feuilles Mortes) ו"תחת שמי פריז" (Sous le CIEL de Paris).
ויש את הזמרת היהודיה ברברה (Barbara), שכונתה "האישה בשחור", הזמר ז'ילבר בקו (Gilbert Bécaud) שכל העולם מכיר את להיט הענק שלו "נטלי" (Nathalie) ואת דלידה (Dalida), הזמרת המצרית ממוצא איטלקי שאחראית בין השאר לדואט המצוין "Parole Parole", בעברית "מילים מילים", שהקליטה עם כוכב הקולנוע הצרפתי אלן דלון.
כל אלה ועוד רבים, כמו ההרכבים הקוליים שבהם בלט ה"קומפניון דה לה שנסון" המצוין, יצרו פסיפס ייחודי ומסעיר שבעזרתו הפך השנסון הצרפתי לסמל תרבותי עולמי ולז'אנר שאוהבים רבים, גם אם אינם מבינים מילה בצרפתית.
אז אמנם בצרפת של ימינו, במאה ה-21, השאנסון ההוא די נשכח והפך למשהו שהוא בין זיכרון עמום ורומנטי של ימים אחרים לחומר מחקרי בתולדות המוסיקה הצרפתית. אבל את הרגש והאהבה של אותם שנסונים צרפתיים ישנים וטובים - כל מי שחוו אז, מתקשים לשכוח היום.
להיכרות עם אמנים בולטים ראו בתגית "שנסון".
הנה ז'ורז' ברסאנס ב"לא אבקש את ידך":
https://youtu.be/I9OXwNd8EUs
זמר השנסונים איב מונטאן (Yves Montand) ב"עלי שלכת":
https://youtu.be/Xo1C6E7jbPw
ז'ילבר בקו (Gilbert Bécaud) בשירו "נטלי":
https://youtu.be/TilQ8BIHisw
"המנון לאהבה" של אדית פיאף:
https://youtu.be/9sIXUyjAACA
והקברט המיתולוגי ומעוז השנסונים הצרפתי, שפעיל עד היום בפריז - Au Lapin Agile (הארנב הזריז):
https://youtu.be/AKSAIZWUu1A
מי היה פרנק סינטרה?
פרנק סינטרה (Frank Sinatra) נחשב לאחד הזמרים הגדולים והמשפיעים ביותר במאה ה-20. הוא נולד ב-1915 בהובוקן, ניו ג'רזי, למשפחה של מהגרים איטלקים. אביו היה כבאי ואמו נטלי עסקה בפוליטיקה המקומית.
דרכו של סינטרה לתהילה החלה בשנות ה-30 כחבר בלהקת הארי ג'יימס (Harry James), אך פריצתו האמיתית הגיעה כזמר הראשי של תזמורת טומי דורסי (Tommy Dorsey) בשנות ה-40. הקול הייחודי שלו, עם הטון החם והדרך המיוחדת בה הוא פירש את המילים, הפכו אותו במהרה לכוכב לאומי.
מה שהבדיל את סינטרה מזמרים אחרים היה לא רק הקול, אלא הדרך בה הוא התייחס לשיר כאל סיפור. הוא פיתח טכניקה ייחודית של פרשנות מילים שהפכה כל ביצוע לחוויה אישית ואינטימית. השילוב בין הכישרון הטבעי לבין הפרפקציוניזם הקיצוני שלו יצר סגנון ייחודי שהיה רק שלו.
בשנות ה-50 עבר סינטרה למחלקת התקליטים של קפיטול רקורדס (Capitol Records), שם הקליט כמה מהאלבומים החשובים ביותר בקריירה שלו. אלבומים כמו "Songs for Young Lovers" ו-"In the Wee Small Hours" הציגו גישה חדשנית ליצירת אלבום כיצירה מוסיקלית שלמה, לא רק אוסף של שירים בודדים.
הקריירה הקולנועית של סינטרה הייתה לא פחות מרשימה. הוא זכה בפרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר בסרט "From Here to Eternity" ב-1953, וכיכב בסרטים רבים נוספים, לצד כוכבים כמו ג'ין קלי (Gene Kelly) ובינג קרוסבי (Bing Crosby).
אחת האנקדוטות המפורסמות על סינטרה מתארת את הפרפקציוניזם שלו באולפן. הוא היה מתעקש על הקלטות רבות עד שהגיע לתוצאה המושלמת, לפעמים 20-30 טייקים (ניסיונות) של אותו שיר.
מנהל התקליטים נלסון רידל (Nelson Riddle) סיפר שסינטרה היה יכול להבחין בטעות קטנה של נגן בודד בתזמורת של 40 איש.
החיים האישיים של סינטרה היו סוערים לא פחות מהקריירה המקצועית. הוא התחתן 4 פעמים, כולל לאווה גרדנר (Ava Gardner) ומיה פארו (Mia Farrow).
קשריו עם עולם הפשע המאורגן הם עוד נדבך שעורר לא מעט מחלוקות.
אבל באמנות סינטרה היה ידוע גם כמנהיג "הכנופיה" (The Rat Pack), קבוצת אמנים שכללה את דין מרטין (Dean Martin), סמי דייויס ג'וניור (Sammy Davis Jr.), פיטר לופרד (Peter Lawford) וג'ואי בישופ (Joey Bishop). הם הופיעו יחד בלאס וגאס ובסרטים כמו "Ocean's 11".
המורשת של פרנק סינטרה מתמשכת גם היום. הוא מכר למעלה מ-150 מיליון תקליטים ברחבי העולם והשפיע על דורות של זמרים. שירים כמו "My Way", "New York, New York" ו-"Fly Me to the Moon" הפכו לקלסיקות נצחיות. הגישה שלו לפרשנות השיר והשילוב בין הטכניקה לרגש האישי, הגדירו מחדש את המשמעות של להיות זמר פופ.
פרנק סינטרה נפטר ב-1998 בגיל 82, אך השפעתו על המוסיקה והתרבות הפופולרית נמשכת עד היום. הוא לא היה רק זמר או שחקן - הוא היה כוכב-על ותופעה אמריקאית שגילמה את הקסם והסגנון של עידן שלם.
הנה קיצור חייו של פרנק סינטרה והקריירה שלו:
https://youtu.be/Lm8rZdr7wf8
פרנק סינטרה הצעיר בשיר מהמחזמר "סיפור הפרברים" שהלחין לאונרד ברנשטיין:
https://youtu.be/x7CIgWZTdgw
"ניו יורק, ניו יורק" של פרנק סינטרה:
https://youtu.be/xMfz1jlyQrw
שירו הגדול שכתב לו פול אנקה - "דרכי", My way:
https://youtu.be/M90BHwNXn-0
וסיפור חייו המלא עם עליותיו ומורדותיו של סינטרה האגדי:
https://youtu.be/mS3hUbSxhM8?long=yes
מי היו הטרובדורים?
הטרובדורים היו הזמרים של ימי הביניים. הם הופיעו בטירות של האצילים ונהגו לבדר את האצילים ואורחיהם בטירה. פעמים רבות הם שרו בזמן הארוחה, שכן הייתה אמונה רווחת בימי הביניים שהמוסיקה עוזרת לעיכול בשעת האוכל.
הטרובדורים היו זמרים ומשוררים שהחלו לפעול במאה ה-11, בחבל פרובאנס שבצרפת. הם נהגו לשיר וללוות את עצמם בלאוטה, קתרוס או נבל, לעיתים בהרכב ולרוב לבד. איש לא יודע כיצד נשמעו הטרובדורים בדיוק. להקות מעטות בעולם מנסות לשחזר את הצליל המשוער שלהם ואת צורת ההופעה שהייתה נהוגה אז.
בכל ארץ קראו להם אחרת. בצרפת הם כונו "טרוברים" ובגרמניה "מינזינגרים". עד היום נוהגים לכנות בשם זה זמרים בודדים, השרים בליווי כלי נגינה אקוסטיים בלבד ובשירתם שמים דגש על שירים סיפוריים.
חשוב לדעת שהטרובדורים לא היו זמרים ונגנים נודדים דווקא. המוזיקאי הנודד בימי הביניים נקרא דווקא "מינסטרל" או "ז'ונגלר". הוא היה לרוב עני ונחשב לפשוט שבמוסיקאים. לעומתו היו הטרובדור והטרובר משוררים ומלחינים אצילים או מוסיקאים בכירים, שפעלו בחצרות האצילים. הם היו האליטה המוסיקלית של ימי הביניים.
הנה הרכב שמבצע את שירי הטרובדורים של ימי הביניים:
http://youtu.be/7gPf24lXa7A
טרובדור במוסיקת נבל מימי הביניים:
https://youtu.be/ZvaRMZPROSo
ומוסיקת טרובדורים לגיטרה:
http://youtu.be/lEqaCvxrl-s
הרכב של כלי נגינה שמרחיב את מושג הטרובדורים:
http://youtu.be/A9Mb2OBGF7Y
שארל אזנבור (Charles Aznavour) היה זמר, כותב שירים ומלחין נודע, שהפך גם לשחקן קולנוע. הוא נולד בפריז, בנם של צמד אמנים ממוצא ארמני, שהיגרו לפריז. כבר מגיל צעיר נחשף אזנבור לבמה ולתאטרון וגילה כישרון רב.
את ההצלחה הראשונית שלו הוא חייב לזמרת האגדית אדית פיאף, ששמעה אותו שר בצעירותו ודאגה לקדם אותו. שארל אזנבור צורף לסיבוב ההופעות של פיאף ברחבי צרפת והגיע איתה גם להופעות בארצות הברית.
כנהוג בשנסון הצרפתי, שר אזנבור שירים על אהבה, חברים, על החיים, על פרידות, על משפחה וגעגועים, על אהבה לא ממומשת ובדידות, כשפריז נמצאת שם תמיד, ברקע סיפוריו ובכל טווח הרגשות שזימר.
כבר בצעירותו הוא זכה לכינוי המכובד "פרנק סינטרה הצרפתי". הדמיון ביניהם הורגש מיד. כמו סינטרה, גם הוא הציע כישרון מיידי - מגוון השירים והמקצבים שביצע, סגנון ההגשה של השירים, הקול המחוספס ומלא ההבעה וההופעה המיומנת שלו בלטו באיכותם.
את שורשיו הארמניים החשיב אזנבור מאוד. רבים מכירים את שארל אזנבור כאמן צרפתי מהידועים בעולם, אבל לא כולם היו מודעים לכך שהוא היה גם הארמני המפורסם ביותר ביותר בעולם, או מי שנודע בתור "שגריר כל ארמניה". הוא לא רק ראה את עצמו כשגריר ארמני, אלא כשגריר הזיכרון של השואה הארמנית.
עוד פחות ידוע שבכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה הצילו בני משפחתו חברי מחתרת ארמנים ויהודים רבים, תוך סיכון עצום של חייהם וחיי ילדיהם. כזו הייתה משפחת אזנבוריאן, שהיו בעצמם ניצולי רצח העם הארמני ופליטים ארמניים בעברם. על כך כתב חוקר רצח העם, הג'נוסייד הארמני, פרופ' יאיר אורון, בספרו "מצילים (צדיקים) ולוחמים".
אזנבור הוא פרנק סינטרה הצרפתי, בצעירותו (מתורגם):
https://youtu.be/s4z8wGDbPfE
קיצור חיי שארל אזנבור:
https://youtu.be/iK3W80MUOJg
השיר לה בוהם, בצרפתית La Boheme:
https://youtu.be/hWLc0J52b2I
הארמני המפורסם בעולם:
https://youtu.be/lsSybl5WplE
"לה מאמא" המיתולוגי:
https://youtu.be/BkiktZub8ts
"She" של שארל אזנבור שכיכב בסרט "נוטינג היל":
https://youtu.be/IfHwc7N4yuQ
קדימון הסרט אזנבור הצעיר שרוצה לפרוץ:
https://youtu.be/ugCLJuLTVEw
והשיר "שתי גיטרות" Les Deux Guitares:
https://youtu.be/3zFuuorDvAA
בעיני רבים, כולל מוסיקולוגים ואוהבי השנסון מכל העולם, נחשב ז'ק ברל (Jacques Brel) לזמר השנסון הגדול ביותר בכל הזמנים.
פלמי במוצאו ובנשמתו, מעניין שלמרות שהוא לא היה צרפתי, הפך הבלגי שנולד בבריסל ב-1929, לאגדה חיה של התרבות הצרפתית והשפיע על דורות שלמים של זמרים וכותבי שירים.
מי שעתיד להיות אחד השנסוניירים האהובים בצרפת גדל במשפחה בורגנית ומסודרת, אך החל את דרכו בתחילת שנות ה-50 (במאה העשרים), כזמר אנונימי ובעל מראה פרובינציאלי, בקברטים ובבתי קפה וברים ברובע האמנים של פריז מונמרטר.
הוא היה צריך להילחם קשה כדי להשיג הכרה. הקהל הצרפתי התייחס בספקנות לבחור הבלגי עם המבטא החזק, הקומה המגודלת והשיניים הבולטות. בתחילת הקריירה שלו הוא נרדף מהבמות והקהל צעק עליו לרדת מהבמה. הייתה אפילו פעם שזרקו עליו עגבניות, כמנהג אותם ימים כלפי אמני במה גרועים.
אך ברל לא נכנע. הוא מפתח סגנון ייחודי המשלב עוצמה רגשית עם ביקורת חברתית חדה ובמיוחד מתמחה בתיאור הסתירות של הנפש האנושית.
שיריו של ז'אק ברל הם מיוחדים במינם. הם פותחים מבט אל רגשות שלא בוטאו עד אז באופן מרשים כל כך. הוא כותב על נושאים כמו מוות, אהבה נכזבת או כואבת, אובדן עניין בורגני ותחושה של ריקנות בחיים המודרניים. שיריו עוסקים בחיים מורכבים ופשוטים גם יחד, מדברים על אהבה, בדידות, אכזבה וכאב אך מבטאים מבט עצמי שיש בו הומור ואירוניה עצמית.
שירים כמו "נה מה קיט פה" (Ne me quitte pas) ו"אמסטרדם" (Amsterdam) הופכים לקלאסיקות של הז'אנר. השיר "נה מה קיט פה" נחשב למופת של השיר הצרפתי - בקשה נואשת של גבר שמפציר באישה שלא לעזוב אותו. הוא כתוב בשפה פואטית ומרגשת במיוחד. ברל חלש ומכיר בעוצמתה של האישה, רעיון שיחזור ברבים משיריו.
הביצועים הבימתיים של ברל היו תיאטרליים ונלהבים עד כדי דרמטיות. בשלב מסוים הזמרת אדית פיאף, אגדת השנסון הגדולה מכולם, פורשת עליו את חסותה. הוא ממשיך להזיע את נשמתו על הבמה, לעוות את פניו בביטויי רגש קיצוניים ותמיד לתת את עצמו לקהל. פעם אחת, בביצוע של השיר המפורסם שלו "נה מה קיט פה", הוא כמעט מתמוטט על הבמה מעוצמת הרגש. מבקרים משווים אותו יותר לשחקן גדול מאשר לזמר מסורתי.
ברל מבין שהשנסון איננו רק מוסיקה, אלא אמנות המשלבת מילים, מנגינה ומשחק במופע אחד. כמי שנולד למשפחה בעלת מפעל מצליח, הוא יודע בורגנות מהי ויוצא אמיץ ובלי פילטרים על בורגנות צינית, חזירית ומלאת צביעות. החוגים הבורגנים בצרפת ובלגיה לא יסלחו לו על כך. הוא יוחרם ברדיו הבלגי וגם בצרפת לא יעשו לו הנחות.
אז מחד, ברל מפציץ בטקסטים בוטים כלפי החזקים והמקושרים ורומז לאלימות ומנגד, הוא מקפיד לעסוק בסבלם של החלשים, לבטא אמפתיה כלפי מי שנזרקו לתחתית חברה, לעסוק ברגשות אך גם בעניינים שברוח ובפצעי ונגעי החברה.
בשנות ה-60 הוא כבר כובש את המעריצים לחלוטין. לכולם כבר ברורות יכולותיו המופלאות שמגיעות לכדי שלמות - אם זה בכתיבה, הלחנה או ביצוע. מלא חן וקסם מגיע ברל לפסגת הפופולריות שלו. לפתע הוא ברבור של ממש, זמר שרמנטי ויפה בלורית, עם סיגריה נצחית שתלויה לו בזווית פיו. היא עוד תהרוג אותו ,אבל עכשיו הוא חוגג את הבמה.
שיריו מתורגמים בהתלהבות לעשרות שפות וזמרים מכל העולם מבצעים אותם. אפילו פרנק סינטרה (Frank Sinatra) הקליט גרסה אנגלית לשיר "נה מה קיט פה" תחת הכותרת "אם אתה הולך" (If You Go Away). ברל משפיע על אמנים כמו דייוויד בואי (David Bowie), לאונרד כהן (Leonard Cohen) ולו ריד (Lou Reed) שכולם יעידו שהוא היה מקור השראה עצום עבורם.
באמצע שנות ה-60 מחליט ברל לנטוש את הקריירה המוסיקלית שלו, בשיא התהילה. הוא עובר לאי בפולינזיה הצרפתית, שם הוא חי חיים פשוטים בין המקומיים. מדי פעם חזר לבלגיה או לצרפת, בעיקר כדי לעבוד על פרויקטים קולנועיים. הוא מביים מספר סרטים ומשחק בהם ותמיד מחזיק בדעה שהמוסיקה היא רק חלק מהאמנות הכוללת שאותה הוא מחפש.
אבל ב-1978 הכל נגמר. ברל מת, בגיל 49, יותר מדי צעיר. על גופו משתלט סרטן ריאות ולוקח אותו.
היקף השפעתו על התרבות הצרפתית והבלגית לא ניתן למדידה. הוא הותיר אחריו יותר מ-100 שירים שרבים מהם נשארו רלוונטיים עד היום. הזמרים הצרפתיים הכי גדולים, מפטריסיה קאס (Patricia Kaas) ועד סרז' גינסבור (Serge Gainsbourg), הכירו בהשפעתו עליהם.
מה שהפך את ברל לגדול באמת לא היה רק הכישרון המוסיקלי, אלא הכנות הרגשית הבלתי מתפשרת שלו ויכולתו לגעת בנקודות הכואבות של הקיום האנושי. הוא לא חשש להראות פגיעות, ייאוש או כעס ובכך יצר חיבור אמיתי עם הקהל שלו. עד היום, חצי מאה ויותר אחרי מותו, השירים שלו ממשיכים להישמע ברדיו הצרפתי ולהכות בלבבות של הדורות החדשים.
הנה קיצור חייו של ז'ק ברל:
https://youtu.be/jEZo9OJntCY
ובקולו של ז'ק ברל, זמר השאנסון:
https://youtu.be/bZQW7bMXc0k
"אל תעזבי אותי", Ne Me Quitte Pas, של ברל:
https://youtu.be/0k63grkip5I
"שיר הגוסס" המצמרר בו הוא נפרד מחבריו וזוגתו (מתורגם):
https://youtu.be/LenjBa1MDLk
"אמסטרדם" (Amsterdam) בהופעה חיה:
https://youtu.be/OfYShXG7FLE
השיר "סוכריות" בצרפתית Les Bonbons:
https://youtu.be/cQyZkGSdUxY
ו"שיר האוהבים הישנים" (La chanson des vieux amants), אצלנו "אהבה בת 20":
https://youtu.be/dU-OD5_Dxrs
היא הייתה אישה קטנה, לא הכי יפה ובעלת קול שאינו ערב במיוחד. היא גדלה בעוני ובצל הפשע ברחוב, אבל ברגע שהחלה לשיר התאהבה בה כל צרפת. שיריה היו מלאי רגש והיא הייתה מהזמרות האמיתיות והכנות שהופיעו במאה ה-20. האסונות שעברה והקשיים שעליהם התגברה בחייה, רק חישלו את הנפש והאמנות שלה לדרגה שקרובה לשלמות. היא הייתה זמרת שידעה על כל מה ששרה, כי חייה שלה היו כמו סרט מדהים וכמעט לא יאומן.
מעוני, כאב ובדידות ועד אהבה, אובדן ורגש - ההמונים האמינו לה כי היא ידעה על מה היא שרה וסיפור חייה העיד על כך.
אדית פיאף נולדה בחדר מדרגות בפאריס, בירת צרפת. בת למשפחה ענייה של אמני רחוב, שאמה ראתה בה נטל ונטשה אותה. אביה, שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה, העבירה לסבתה שגידלה אותה בין פושעים. כשחזר האב מהמלחמה, החל להופיע עם אדית הצעירה ברחוב והיא החלה לשיר, כדי להגדיל את התרומות מהעוברים ושבים. בגיל 16 נישאה לנער שליח ובתם התינוקת מתה ממחלה.
אדית התגלתה ברחוב והחלה להופיע במועדון. היא התפרסמה בגיל 20 וזכתה לכינוי "ציפור דרור" (בצרפתית: פיאף). הכינוי הפך לשמה הבימתי. לבושה בשמלה השחורה הקטנה שלה, היא לא הייתה צריכה כל בגד אחר. בשנות מלחמת העולם השנייה היא המשיכה להופיע בפאריס הכבושה על ידי הנאצים ועוררה ביקורת על חייה הנוחים, בצל הכובש הגרמני.
היו לה הרבה חברים אבל אהבת חייה היה המתאגרף הצרפתי מרסל סרדן. הוא מת בהתרסקות מטוס, כשהיה בדרכו אליה לניו יורק. אבל פיאף, מנוסה בכאב ובקשיים, התעקשה באותו הערב לא לבטל הופעה ולהופיע כרגיל. כל צרפת חשה את כאבה של הכוכבת האהובה שלה. לזכרו היא כתבה את "הימנון לאהבה" המרטיט.
בגיל 48 מתה "האנקור הצרפתי" ממחלת הסרטן והשאירה אומה שלמה כואבת. הסרט "החיים בורוד" שנעשה ב-2007 על חייה, היה לסרט היקר והמצליח ביותר בצרפת אי-פעם.
הנה אדית פיאף בשיר "המנון לאהבה" מתוך סרט:
http://youtu.be/QYgVDXUIAuo
גדולת זמרות צרפת בשיר "לא, איני מצטערת על דבר":
http://youtu.be/fpHAsb2XQOY
השיר "הקהל" של אדית פיאף שתורגם לעברית:
http://youtu.be/X1OL4-m43U4
אחד משיריה המוכרים ביותר, שגם הפך לסטנדרט ג'אז פופולרי "עלי שלכת":
http://youtu.be/wj9QTpzIcGU
והלווייתה של אדית פיאף ותמונות מהקריירה שלה:
http://youtu.be/KFQm1HXTbhg
שירי השנסון הצרפתי הם שירים אמנותיים שנולדו מראשית המאה ה-20, באווירה של רחובות ובתי קפה בפריז, והתאפיינו בליריקה רגישה, סיפורים אישיים ולעיתים טון נוגה או מחאתי.
עם היסטוריה שמתחילה במוסיקה הצרפתית של סוף ימי הביניים ותחילת הרנסאנס השנסון המודרני התעצב בקברטים שליד רובע מונמרטר ובאולמות הקטנים שבגדה הימנית של פריז.
פריז הפורחת הייתה בתחילת המאה המרכז התרבות-אמנותי של העולם ואבן שואבת לאנשי במה, אמנות, רוח ותרבות מכל העולם. לא פעם עיר האורות עצמה הייתה כוכבת השירים ושימשה להם מקור השראה.
גדולתו של השנסון נעוצה בכך שהוא העניק מקום לקולו של היחיד, הביא לבמה את אישיותו של המבצע, הביע רגשות אנושיים ויום-יומיים והפך אותם לאמנות אוניברסלית ונוגעת ללב.
היוצרים לא חששו להעלות רעיונות חברתיים ולטפל בהם בעוצמות רגשיות ודרמטיות, תוך אימוץ של השפעות מוסיקליות זרות ואופנתיות - מסווינג וג'אז ועד פולק ורוק'נרול אמריקאים.
השנסון לא הסתפק בתפקיד בידורי. הוא היה לזירת שיח שבו הובעו ביקורת ומחאה חברתית, כמיהה לאהבה, געגועים, תקווה וכאב, בצורה שכללה שילוב נדיר בין פשטות ההגשה של המילים למורכבות הרגשית של המסר.
בין השירים הבולטים בשנסון ניתן למנות את "לה וי אן רוז", "אל תעזבי אותי", ו-"Je t’aime… moi non plus", המשלבים פואטיקה עמוקה עם מלודיה פשוטה אך סוחפת.
חשיבותו של הסגנון טמונה בהשפעתו על תרבויות רבות, בתרומתו לעיצוב הזהות הצרפתית ובעובדה שגם כיום הוא מצליח לרגש, לעורר מחשבה ולהישאר רלוונטי.
#השנסוניירים הגדולים
ענקי השנסון הצרפתי, הזמרים שחלקם היו זמרים-יוצרים (singer songwriter) הותירו פס קול ייחודי ובלתי נשכח לכל תקופה. כולם הצטיינו בדרך הגשה ייחודית להם ורבים מהם אף פרצו אל מעבר לים והצליחו בעולם.
מי שנחשב למייסד השנסון הצרפתי החדש הוא שארל טרנה (Charles Trenet), שהחל לכתוב ולבצע בשנות ה-30 שירים שהזכירו שירה פואטית. הוא הצמיד להם מקצבים אמריקאים וכבש את הלבבות, גילם את רוח השובבות והדמיון והעניק לעולם להיטים עליזים ומלאי שמחת חיים צרפתית, כולל גדול להיטיו "לה מר" (La Mer בעברית "הים") שהצליח בכל העולם וכיכב כפסקול בהמון סרטים.
אדית פיאף (Édith Piaf) הרשימה את העולם בעוצמת רגש ייחודית והפכה להצלחה עולמית. קול מלא כאב ותקווה ושירים כמו "לה וי אן רוז" ו"לא, איני מתחרטת על דבר", הפכו אותה לסמל לאומי ולהצלחה בינלאומית.
שארל אזנבור (Charles Aznavour), שהתגלה על ידי פיאף, נודע ביכולתו הסיפורית ובשירים שעסקו באהבה, זיכרון וגעגוע. הוא בלט בנוכחות הבימתית והכריזמה שהצמידו לו את הכינוי "פרנק סינטרה של צרפת" וייצר להיטי ענק.
היה גם סרז' גינסבורג (Serge Gainsbourg) הזמר היהודי צרפתי ששילב ג'אז, פופ ושנסון ביצירתו ובלט בגישה חדשנית, עם טקסטים נועזים ופרובוקטיביים כמו "Je t’aime… moi non plus", ששברו מוסכמות תרבותיות.
רבים רואים בז'אק ברל (Jacques Brel) את גדול זמרי ויוצרי השנסון. הצעיר הבלגי שהפך למלך הפואטי מוסיקלי של פריז ניחן ביכולת דרמטית נדירה, העמיק בשירה הפיוטית שלו במורכבויות הרגש האנושי ונחשב לאחד מגדולי המבצעים של השנסון - עם שירים כמו "אל תעזבי אותי" (Ne Me Quitte Pas).
ז'ורז' ברסאנס (Georges Brassens) התבלט בליריקה חכמה, מלאת הומור והתרסה, כששיריו מלווים לעיתים בצלילי גיטרה פשוטה והצליחו לגעת לא רק בשאלות של חופש ואהבה אלא גם בביקורת חריפה כלפי החברה, המסורת והממסד הדתי, תוך שמירה על סגנון שירה אינטימי וייחודי.
גם את שחקן הקולנוע וזמר השנסונים איב מונטאן (Yves Montand) גילתה ואהבה אדית פיאף. אהובים במיוחד הלהיטים הנהדרים "עלי שלכת" (Les Feuilles Mortes) ו"תחת שמי פריז" (Sous le CIEL de Paris).
ויש את הזמרת היהודיה ברברה (Barbara), שכונתה "האישה בשחור", הזמר ז'ילבר בקו (Gilbert Bécaud) שכל העולם מכיר את להיט הענק שלו "נטלי" (Nathalie) ואת דלידה (Dalida), הזמרת המצרית ממוצא איטלקי שאחראית בין השאר לדואט המצוין "Parole Parole", בעברית "מילים מילים", שהקליטה עם כוכב הקולנוע הצרפתי אלן דלון.
כל אלה ועוד רבים, כמו ההרכבים הקוליים שבהם בלט ה"קומפניון דה לה שנסון" המצוין, יצרו פסיפס ייחודי ומסעיר שבעזרתו הפך השנסון הצרפתי לסמל תרבותי עולמי ולז'אנר שאוהבים רבים, גם אם אינם מבינים מילה בצרפתית.
אז אמנם בצרפת של ימינו, במאה ה-21, השאנסון ההוא די נשכח והפך למשהו שהוא בין זיכרון עמום ורומנטי של ימים אחרים לחומר מחקרי בתולדות המוסיקה הצרפתית. אבל את הרגש והאהבה של אותם שנסונים צרפתיים ישנים וטובים - כל מי שחוו אז, מתקשים לשכוח היום.
להיכרות עם אמנים בולטים ראו בתגית "שנסון".
הנה ז'ורז' ברסאנס ב"לא אבקש את ידך":
https://youtu.be/I9OXwNd8EUs
זמר השנסונים איב מונטאן (Yves Montand) ב"עלי שלכת":
https://youtu.be/Xo1C6E7jbPw
ז'ילבר בקו (Gilbert Bécaud) בשירו "נטלי":
https://youtu.be/TilQ8BIHisw
"המנון לאהבה" של אדית פיאף:
https://youtu.be/9sIXUyjAACA
והקברט המיתולוגי ומעוז השנסונים הצרפתי, שפעיל עד היום בפריז - Au Lapin Agile (הארנב הזריז):
https://youtu.be/AKSAIZWUu1A
שנסוניירים
פרנק סינטרה (Frank Sinatra) נחשב לאחד הזמרים הגדולים והמשפיעים ביותר במאה ה-20. הוא נולד ב-1915 בהובוקן, ניו ג'רזי, למשפחה של מהגרים איטלקים. אביו היה כבאי ואמו נטלי עסקה בפוליטיקה המקומית.
דרכו של סינטרה לתהילה החלה בשנות ה-30 כחבר בלהקת הארי ג'יימס (Harry James), אך פריצתו האמיתית הגיעה כזמר הראשי של תזמורת טומי דורסי (Tommy Dorsey) בשנות ה-40. הקול הייחודי שלו, עם הטון החם והדרך המיוחדת בה הוא פירש את המילים, הפכו אותו במהרה לכוכב לאומי.
מה שהבדיל את סינטרה מזמרים אחרים היה לא רק הקול, אלא הדרך בה הוא התייחס לשיר כאל סיפור. הוא פיתח טכניקה ייחודית של פרשנות מילים שהפכה כל ביצוע לחוויה אישית ואינטימית. השילוב בין הכישרון הטבעי לבין הפרפקציוניזם הקיצוני שלו יצר סגנון ייחודי שהיה רק שלו.
בשנות ה-50 עבר סינטרה למחלקת התקליטים של קפיטול רקורדס (Capitol Records), שם הקליט כמה מהאלבומים החשובים ביותר בקריירה שלו. אלבומים כמו "Songs for Young Lovers" ו-"In the Wee Small Hours" הציגו גישה חדשנית ליצירת אלבום כיצירה מוסיקלית שלמה, לא רק אוסף של שירים בודדים.
הקריירה הקולנועית של סינטרה הייתה לא פחות מרשימה. הוא זכה בפרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר בסרט "From Here to Eternity" ב-1953, וכיכב בסרטים רבים נוספים, לצד כוכבים כמו ג'ין קלי (Gene Kelly) ובינג קרוסבי (Bing Crosby).
אחת האנקדוטות המפורסמות על סינטרה מתארת את הפרפקציוניזם שלו באולפן. הוא היה מתעקש על הקלטות רבות עד שהגיע לתוצאה המושלמת, לפעמים 20-30 טייקים (ניסיונות) של אותו שיר.
מנהל התקליטים נלסון רידל (Nelson Riddle) סיפר שסינטרה היה יכול להבחין בטעות קטנה של נגן בודד בתזמורת של 40 איש.
החיים האישיים של סינטרה היו סוערים לא פחות מהקריירה המקצועית. הוא התחתן 4 פעמים, כולל לאווה גרדנר (Ava Gardner) ומיה פארו (Mia Farrow).
קשריו עם עולם הפשע המאורגן הם עוד נדבך שעורר לא מעט מחלוקות.
אבל באמנות סינטרה היה ידוע גם כמנהיג "הכנופיה" (The Rat Pack), קבוצת אמנים שכללה את דין מרטין (Dean Martin), סמי דייויס ג'וניור (Sammy Davis Jr.), פיטר לופרד (Peter Lawford) וג'ואי בישופ (Joey Bishop). הם הופיעו יחד בלאס וגאס ובסרטים כמו "Ocean's 11".
המורשת של פרנק סינטרה מתמשכת גם היום. הוא מכר למעלה מ-150 מיליון תקליטים ברחבי העולם והשפיע על דורות של זמרים. שירים כמו "My Way", "New York, New York" ו-"Fly Me to the Moon" הפכו לקלסיקות נצחיות. הגישה שלו לפרשנות השיר והשילוב בין הטכניקה לרגש האישי, הגדירו מחדש את המשמעות של להיות זמר פופ.
פרנק סינטרה נפטר ב-1998 בגיל 82, אך השפעתו על המוסיקה והתרבות הפופולרית נמשכת עד היום. הוא לא היה רק זמר או שחקן - הוא היה כוכב-על ותופעה אמריקאית שגילמה את הקסם והסגנון של עידן שלם.
הנה קיצור חייו של פרנק סינטרה והקריירה שלו:
https://youtu.be/Lm8rZdr7wf8
פרנק סינטרה הצעיר בשיר מהמחזמר "סיפור הפרברים" שהלחין לאונרד ברנשטיין:
https://youtu.be/x7CIgWZTdgw
"ניו יורק, ניו יורק" של פרנק סינטרה:
https://youtu.be/xMfz1jlyQrw
שירו הגדול שכתב לו פול אנקה - "דרכי", My way:
https://youtu.be/M90BHwNXn-0
וסיפור חייו המלא עם עליותיו ומורדותיו של סינטרה האגדי:
https://youtu.be/mS3hUbSxhM8?long=yes
הטרובדורים היו הזמרים של ימי הביניים. הם הופיעו בטירות של האצילים ונהגו לבדר את האצילים ואורחיהם בטירה. פעמים רבות הם שרו בזמן הארוחה, שכן הייתה אמונה רווחת בימי הביניים שהמוסיקה עוזרת לעיכול בשעת האוכל.
הטרובדורים היו זמרים ומשוררים שהחלו לפעול במאה ה-11, בחבל פרובאנס שבצרפת. הם נהגו לשיר וללוות את עצמם בלאוטה, קתרוס או נבל, לעיתים בהרכב ולרוב לבד. איש לא יודע כיצד נשמעו הטרובדורים בדיוק. להקות מעטות בעולם מנסות לשחזר את הצליל המשוער שלהם ואת צורת ההופעה שהייתה נהוגה אז.
בכל ארץ קראו להם אחרת. בצרפת הם כונו "טרוברים" ובגרמניה "מינזינגרים". עד היום נוהגים לכנות בשם זה זמרים בודדים, השרים בליווי כלי נגינה אקוסטיים בלבד ובשירתם שמים דגש על שירים סיפוריים.
חשוב לדעת שהטרובדורים לא היו זמרים ונגנים נודדים דווקא. המוזיקאי הנודד בימי הביניים נקרא דווקא "מינסטרל" או "ז'ונגלר". הוא היה לרוב עני ונחשב לפשוט שבמוסיקאים. לעומתו היו הטרובדור והטרובר משוררים ומלחינים אצילים או מוסיקאים בכירים, שפעלו בחצרות האצילים. הם היו האליטה המוסיקלית של ימי הביניים.
הנה הרכב שמבצע את שירי הטרובדורים של ימי הביניים:
http://youtu.be/7gPf24lXa7A
טרובדור במוסיקת נבל מימי הביניים:
https://youtu.be/ZvaRMZPROSo
ומוסיקת טרובדורים לגיטרה:
http://youtu.be/lEqaCvxrl-s
הרכב של כלי נגינה שמרחיב את מושג הטרובדורים:
http://youtu.be/A9Mb2OBGF7Y
