שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהם שירי ספיריצ'ואלס?
הספיריצ'ואלס או ספיריטואלז (Spirituals) היו שירי המרד והמחאה הדתיים של השחורים בארה"ב, בזמן שהיו עבדים. על פי רוב, עסקו הספיריטואלס בנושאים תנכ"ים ובהליכה בדרכיו של ישו הנוצרי, אך למעשה היו אלה שירי תקווה לשחרור מעול העבדות. לאחר השחרור מהעבדות בטאו שירי הספיריצ'ואלס תקווה לשיפור בחייהם כעבדים משוחררים בארה"ב הגזענית.
סגנון הג'אז הושפע מאד משירי הספיריטואלס. רבים מהם מושרים עד היום ונחשבים מעין שירי עם אמריקניים, ביניהם "הסתובבו מרכבות מתוקות", ו-"שלח את עמי" התפרסמו בזכות הרכבים קוליים כמו פיסק ג'ובילי (1871).
גם מוסיקת הגוספל נולדה משירי הספיריטואלז. הם נתנו את הבסיס הרגשני ומלא ההתלהבות, שכל כך אופייני לקהילות העבדים מאפריקה, למזמורים הנוצריים שהם שרו בכנסיות שלהם. הספיריטואלז הדתיים, שנתנו מעט נחמה בעיתות המצוקה של העבדים שהם היו, שולבו עם המקצבים והלחנים של סגנונות המוזיקה החילוניים שלהם, כמו הבלוז והרגטיים ויצרו ביחד מצד אחד את הג'אז ומצד שני את מוסיקת "הגוספל השחור".
הנה הספיריטואל הידוע "הסתובבו מרכבות מתוקות":
http://youtu.be/ljup8cIRzIk
עוד ספיריצ'ואל "אני בא אלוהים":
http://youtu.be/OsQ6mxGIjRw
והספיריטואל "שלח נא את עמי" שחיבר בין העבדים לסיפור העבדות היהודית במצרים (עברית):
http://youtu.be/I7iYh88tb58
מהו הרגטיים שיצר הפסנתרן סקוט ג'ופלין?
הרגטיים (Ragtime) הוא אחד מהיסודות החשובים של מוסיקת הג'אז. זהו סגנון נגינה בפסנתר, שהפך פופולארי מאד בסוף המאה ה-19. הרגטיים שפירושו "מקצב של דמעות או סחבות" מאופיין בקצב לא-אחיד וכתוב בתווים.
אבי הסגנון היה פסנתרן מועדונים לא מוכר בשם סקוט ג'ופלין. הנגן המוכשר מהעיר סיינט לואיס המציא לבדו את הסגנון והיה ראשון וגדול מלחיני ונגני הרגטיים. בין יצירותיו המפורסמות נמנים "הבדרן" ו"רגטיים עץ-האדר". בסגנון התערבבו השפעות של שירי לכת ושל מוסיקה קלאסית, כגון קצב זוגי עם מנגינה בהדגשות לא צפויות (סינקופה).
בהמשך השפיע הרגטיים, ביחד עם הבלוז, הספיריטואלז והאילתורים, על הצורות הראשונות של מוסיקת הג'אז. מעניין לגלות שמסגנון מוסיקה קליל, ריקודי, פופולארי ומצליח מאד. נולד אחד הסגנונות המוסיקליים המורכבים והרציניים בתולדות המוסיקה.
הנה סיפורו של סקוט ג'ופלין, ראשון נגני הרגטיים:
https://youtu.be/ZDddxRUwIFc
ג'ופלין לילדים:
https://youtu.be/NgYFeoGHQC0
כך נולד הרגטיים:
http://youtu.be/rk-3owM_MpU
קדימון לסרט על סקוט ג'ופלין:
http://youtu.be/o5KIEdl8iec
דו-קרב פסנתרני רגטיים מתוך הסרט על חייו:
https://youtu.be/NOi9K7yZ6QA
ועיבוד לרגטיים של סקוט ג'ופלין:
http://youtu.be/Um_kIkgqGvA
מהי מוסיקת הבלוז?
מוסיקת הבלוז (Blues) נולדה כשירים עצובים של האפרו-אמריקנים בארה"ב. הסגנון נולד בתקופת השחרור מהעבדות ואחרי מלחמת האזרחים. מצבם של השחורים היה אז של חופש מהעבדות מצד אחד ומהצד השני מחסור כלכלי וגזענות איומה, מצד רבים מהלבנים של אמריקה.
בלוז הוא אחד מיסודות סגנון הג'אז. הדבר הבולט ביותר במוסיקת הבלוז הוא המשפט המוסיקלי החוזר בן 12 התיבות, לרוב בטמפו איטי.
הבלוז נולד הרבה לפניו אבל ויליאם כריסטופר הנדי מהעיר ממפיס נחשב על ידי רבים "אבי הבלוז". יצירות הבלוז הראשונות שזכו לפרסום היו שלו, ביניהן "ממפיס בלוז" (1912) ו"סיינט לואיס בלוז" (1914). המוסיקאים החשובים בתולדות הבלוז הם נגנים כמו ג'ון לי הוקר, מאדי ווטרס ובי. בי. קינג "מלך הבלוז". הזמרים הידועים בסי סמית ובילי הולידיי הם מהגדולים בשירת הבלוז.
בשנות ה-60 היה הבלוז כמעט מוסיקה מתה. ואז קרה למוזיקת הבלוז נס של ממש. באופן מוזר ואירוני הביאה "הפלישה הבריטית", אותה הצפה באמריקה של להקות רוק מצוינות מהאי הבריטי, להחזרת הבלוז. אותו בלוז שנולד באמריקה, חזר שוב ובגדול לזרם המרכזי והפופולארי של המוסיקה האמריקאית.
אריק ברדן, סולן להקת "החיות" הבריטית, אמר פעם "הושטנו את היד לפח האשפה של אמריקה ומצאנו בו תרבות"... ואכן, הצעירים הבריטים שאהבו מאד את הבלוז והרית'ם אנד בלוז הקצבי יותר, לימדו והרגילו בשנות ה-60 את המעריצים בכל העולם, אבל במיוחד באמריקה, לצרוך מוסיקה שחורה, על בסיס יומיומי.
לא פלא שבעקבות השינוי הזה יתחילו להתגלות גם באמריקה כוכבי ענק שחורים כמו ג'יימס בראון וג'ימי הנדריקס - כוכבי במה עם אנרגיות של חיות פרא וכישרון מאלוהים, חיבור שאמריקה כבר שכחה שהולך כל כך יפה ביחד...
מעבר לאופי המוסיקלי הייחודי שלו, המילה "בלוז" כבר מזמן הפכה שם גנרי למוסיקה כואבת ומלנכולית, מעין כותרת לסגנונות דומים בעולם. מהבלוז הפורטוגלי שנקרא "פאדו", דרך הרֶבֶּֿטִיקוֹ (Rebetiko), או הרמבטיקו של היוונים, שמכונה לא פעם "בלוז יווני", ממשיך בפלמנקו של ספרד, הסמבה בברזיל והטנגו בארגנטינה. כולם היו וזכו לכינוי "בלוזים".
מהו הבלוז:
http://youtu.be/JAt0L5TGuEY
הסבר על מוסיקת הבלוז בג'אז:
http://youtu.be/aBg_gQxAShM
תולדות הבלוז:
https://youtu.be/vnaorRAxhmU
"מלך הבלוז", הגיטריסט ביבי קינג, מנגן בלוז:
http://youtu.be/4Ny5ajCn0xw
בלוז מינורי מדהים של להקת לד זפלין "Baby, I'm gonna leave you":
https://youtu.be/wO6bRjcyQN8
קצת שירה והסברים על בלוז:
http://youtu.be/DXbclfmvSfU
והסבר מדהים לגיטריסטים איך לנגן סולו בלוז ברמה הגבוהה ביותר:
https://youtu.be/C8EAAVxvB4A?long=yes
מהו הג'אז של ניו אורלינס?
אומרים שהג'אז גדל בכל מקום, אבל הוא נולד בניו אורלינס (New Orleans). במאה ה-19 ולפניה הייתה העיר הזו העיר הקוסמופוליטית ביותר, אבל גם מוקד לסחר בעבדים ולעבדות. ואנחנו מדברים על התקופה אחרי שלינקולן שחרר את העבדים לחופשי.
וכאן, בעיר הזו, ייצרו ממשיכיהם של אותם עבדים נרמסים את הסגנון המוזיקלי המתוחכם והמרהיב ביותר שיצרה אמריקה ויביאו את כל ההשפעות הטובות שזכו להן לידי יצירות שעתידות להביא את התרבות של אמריקה לגדולים בהישגיה האמנותיים.
הג'אז הוא סוג של חופש, חירות לאלתר, להמציא בעצמך ולשיר את היופי או הכאב של החיים, גם ברגעים הקשים של העבדות והעוני המחפיר. כבר כשהגיעו העבדים מאפריקה אל אמריקה, כשעוד לא ידעו מילה בשפת המקום ועבדו מצאת החמה ועד לצאת הנשמה - כבר אז הם מצאו את החופש לשיר תוך כדי העבודה בשדות ועל מסילות הרכבת, בשמש הלוהטת ובקור המקפיא של החורף.
השירה הזו, על בסיס קבוע אבל עם שלל אילתורים והמצאות, אף אחד הרי לא רשם שם בתווים, תוליד את ג'אז ניו אורלינס (New Orleans Jazz), הסגנון של הג'אז שהתפתח בעיר ניו אורלינס והוליד את הג'אז המוקדם ואת כל מה שאנו מכירים היום.
קינג אוליבר, באדי בולדן, לואי ארמסטרונג וג'לי רול מורטון הם החשובים שבמוסיקאים שבלטו בסגנון זה.
הנה סיפור ותיאור הג'אז של ניו אורלינס בקצרה:
https://youtu.be/5SS9EnD_-_Y
והדגמה של האילתור המשותף:
https://youtu.be/EadpcjMB_2s
מה היו תזמורות הביג בנד הגדולות בג'אז?
בשנות ה-20 של המאה הקודמת פרצה מוסיקת הסווינג לעולם והפכה לדבר הכי אופנתי שיש. ביצעו אותה ה"ביג בנדס", התזמורות הגדולות של הג'אז, בנות 20 נגנים ויותר.
אבל הסווינג הייתה רק חלק מתופעת הביג בנד ג'אז (Big Band). זה עתיד להפוך לסגנון של ג'אז נוצץ ומהוקצע, מוסיקה בידורית מעובדת ומתוזמרת היטב, שבוצעה בידי תזמורות גדולות, בעיבודים כתובים ומדוייקים וכמעט ללא אילתורים.
את העיבודים והקומפוזיציות לתזמורות הגדולות כתבו להן הכותבים הטובים של התקופה. חלק גדול מהם היו המנצחים של התזמורות הללו - מי שגם היו כוכבי התקופה. לא מעט מהם עתידים להיחשב מגדולי הג'אז. ביניהם מפורסמים במיוחד כדיוק אלינגטון, קאונט בייסי, פלטשר הנדרסון, בני גודמן, וודי הרמן וצ'יק ווב. עוד רבים אחרים מכוכבי הג'אז בעתיד עתידים לבוא מקרב הנגנים של התזמורות הגדולות.
תקופת הפריחה של ה"ביג בנדס" הייתה משנות ה-20 ועד תחילת שנות ה-50. עם הזמן הלכו הביג בנדס וירדו, כשמחליפים אותן הקומבוז (Combo), הרכבים קטנים ומצליחים שיהיו להקות הג'אז המצליחות החדשות.
הנה תולדות מוסיקת הסווינג והתזמורות הגדולות:
http://youtu.be/F9B44JUwr74
אחד מהלהיטים הגדולים של גלן מילר ותזמורתו, "In the Mood":
https://youtu.be/IebackS9RPc
הנה ביצוע של תזמורתו של דיוק אלינגטון:
https://youtu.be/qDQpZT3GhDg
וריקודי הסווינג שאותם ליוו התזמורות הגדולות, הביג בנדס:
https://youtu.be/mHANNkKBSNU?t=4s
מהו סגנון הדיקסילנד בג'אז ואיך נגנו אותו?
דיקסילנד (Dixieland) הוא אחד הסגנונות הראשונים בג'אז. בתור ז'אנר שנולד מתזמורות הצעידה של דרום ארצות הברית, זה סגנון שהמקצב שלו הוא של מארש.
המאפיין הבולט של הדיקסילנד הוא אלתור של כמה כלי נגינה ביחד, כלומר כמה נגנים המאלתרים בו זמנית וכמו משוחחים ביניהם.
הכלים השונים המאלתרים בו זמנית יוצרים מוסיקה רב-קולית, פוליפונית וייחודית במוסיקה של המאה ה-20.
מקורו של הדיקסילנד בעיר האמריקאית ניו אורלינס. בעיר זו נפגשו התרבויות האפריקאית והאירופאית, זו של העבדים מאפריקה, על המוסיקה והקצב שלה, לבין הכלים של התרבות המערבית.
המפגש המוסיקלי הזה בתחילת המאה ה-20, של קצב אפריקאי וכלים מערביים, הוליד את הדיקסילנד. הוא נקרא אז לעיתים "הג'אז של ניו אורלינס" והיה הסגנון הראשון בג'אז שהוקלט על גבי תקליטים.
השיר הכי מוכר בסגנון הדיקסילנד הוא "כשהמלאכים צועדים בסך" ("When the Saints Go Marching In") שהתפרסם בביצועו של גדול מוסיקאי הג'אז ומי שהעביר אותו מסגנון מגזרי של שחורים למוסיקה פופולרית כל אמריקאית, החצוצרן וזמר הג'אז לואי ארמסטרונג.
תזמורות דיקסילנד מסורתיות התחלקו לשתי קבוצות נגנים. הראשונה היא יחידת הקצב, שכללה תופים, באס (קונטרבס או טובה) וכלי הרמוני (פסנתר או בנג'ו). השנייה היא מחלקת הנשיפה שכללה חצוצרות שניגנו את המנגינה, טרומבונים שניגנו קונטרפונקט וקלרינט (או סקסופון) שקישט את המנגינה.
באילתור בו-זמני של החצוצרה, הקלרינט והטרומבון הייתה נוצרת הפוליפוניה המופלאה של הדיקסילנד.
מקור השם דיקסילנד מהכינוי "דיקסי" שהוצמד לאזור הדרום-מזרחי של ארצות הברית עוד בתקופת מלחמת האזרחים.
הנה הרכב בסגנון הדיקסילנד על הדשא:
https://youtu.be/NpSR0oI5zy8
דיקסילנד אותנטי מפעם בשם "Lasses Candy":
https://youtu.be/n2Wa_gsUM6Q?t=5s
לואי ארמסטרונג מנגן עם להקתו את "כשהמלאכים צועדים בסך" בסגנון דיקסילנד:
https://youtu.be/wyLjbMBpGDA?t=9s
הרכב של מוסיקת דיקסילנד מאירופה:
https://youtu.be/pnPVExzm0DY
הרכב רחוב שמנגן דיקסילנד:
https://youtu.be/bvXQ6MBh_2s?t=4s
ובניו-אורלינס גם לווייה יכולה לכלול תזמורת דיקסילנד:
https://youtu.be/yt_pOf1QHDY
מהו ריקוד הבוגי ווגי?
בוגי ווגי (Boogie Woogie) הוא ריקוד זוגות אנרגטי, קופצני ושמח שמתבסס על סגנון מוסיקלי קצבי מאוד של בלוז. הוא התפתח בארה"ב בראשית המאה ה-20, הפך פופולרי במיוחד בשנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 ומשמש בעיקר כמוסיקת ריקודים קצבית.
כסגנון מוסיקלי, הבוגי ווגי מבוסס בלוז פסנתרני, בסולם פנטטוני ובמבנה אופייני של 12 תיבות בלוז מהיר. הקצב בו מודגש בתפקידי הבס המנוגנים בידו השמאלית של הפסנתרן וללא סינקופות, מה שבהמשך המאה ה-20 יהפוך אותו לאחד ממקורות הבסיס של התפתחות הרית'ם אנד בלוז והרוקנ'רול.
את הריקוד הזה רואים כיום בתחרויות ריקודים סלוניים ובתכניות ריאליטי בטלוויזיה, כמו "רוקדים עם כוכבים", לצד הופעות רטרו ושלל סרטונים נוסטלגיים.
בריקוד הבוגי ווגי יש מוביל (Lead) ויש עוקב (Follow). המוביל יוצר ומוביל את הדפוסים והסבסובים, בעוד שהעוקב מגיב ומפרש את ההובלה, תוך אילתור מתמיד.
ברוב סגנונות הבוגי ווגי המודרניים הצעד הבסיסי הוא בתבנית של 6 ספירות: צעד, צעד, טריפל‑סטפ, טריפל‑סטפ (step, step, triple step, triple step).
הנה ריקודי הבוגי ווגי:
https://youtu.be/Bx743aah7o8
הסגנון שמקורו בעיר שיקגו נשמע כך:
https://youtu.be/fNM44t7mcBw
זוג שזכה בתחרות ריקוד במקום ראשון:
https://youtu.be/LCRbTnceHcM
סרטון נהדר נוסף של בוגי ווגי:
https://youtu.be/fWDfxgngrNc?t=10s
ותולדות הבוגי ווגי המוסיקלי:
https://youtu.be/Y_14Gj1jJRI
מהי מוסיקת הסווינג?
סווינג הייתה מוסיקה לריקודים שנוגנה בידי התזמורות הגדולות ("ביג בנדס"). הסווינג התפתח בין שנות ה-20 וה-40 של המאה הקודמת באמריקה, כולל בשנות מלחמת העולם השנייה.
את הסווינג ניגנו התזמורות מעיבודים כתובים ומדוייקים וכמעט ללא אילתורים. זו הייתה מוסיקה פופולארית ביותר ומנצחי ומנהיגי התזמורות הללו היו הכוכבים הגדולים של התקופה.
על תזמורות הג'אז הללו ניצחו גדולי הג'אז של התקופה, ביניהם פלטשר הנדרסון, צ'יק ווב, בני גודמן, דיוק אלינגטון, קאונט בייסי וגלן מילר - מי שהפך הכוכב הגדול והמצליח ביותר של עידן התזמורות. בתזמורות הסווינג הגדולות ישבו רבים מהנגנים שבהמשך יהפכו לכוכבי הג'אז הגדולים, לאחר שהתזמורות הגדולות יירדו, לטובת הרכבים קטנים ומצליחים יותר.
רבים נהגו לרקוד אז את הסווינג. תזמורות הביג בנד שידרו בטלוויזיה של אותם ימים הופעות סווינג שלמות וההמונים רקדו. כשהתזמורות הללו נדדו בארצות הברית להופעות, התגלה למוסיקאים שהם יצרו את המוסיקה והריקוד האמריקאים החדשים.
אפילו לגרמניה הנאצית הגיע הסווינג בגדול, כשתנועת נוער מחתרתית שכינתה עצמה "נערי הסווינג" נהגה לרקוד סווינג, בניגוד לחוק הגרמני ולתיעוב של הנאצים כנגד מוסיקה אמריקאית והסתכנה בכך במוות (קראו על כך באאוריקה בתגית "נערי הסווינג")...
כיום הסווינג נחשב לאחד מאבות הרוקנ'רול ולמנבא של ההצלחה העצומה שלה תזכה מוסיקת הרוק בכלל.
הנה הסבר על הסווינג:
https://youtu.be/31JgwfP15kw
תולדות מוסיקת הסווינג:
http://youtu.be/F9B44JUwr74
תזמורות הסווינג הגדולות:
http://youtu.be/IebackS9RPc?t=5s
גם היום יש מי שממשיכים את המסורת:
https://youtu.be/cY0ZZkBOHaU
ובעולם הבידור הגלובלי הסווינג כבר מזמן הפך לסטייל - כאן ביוון:
https://youtu.be/pKGSOAqvmUw
מה הייתה גדולתו של לואי ארמסטרונג?
לואי ארמסטרונג הוא מחשובי היוצרים והמבצעים בסגנון הג'אז במוסיקה. רבים רואים בו את האיש שניסח את שפת הג' אז הבסיסית ואת המוזיקאי החשוב והמרכזי בג'אז של ניו אורלינס.
ארמסטרונג, שכינויו היה "סצ'מו", היה נגן מעולה של קורנט, סוג של חצוצרה. בעת שחלה פעם ולא יכול היה לנגן, החל לואי לשיר. למרבה ההפתעה, בעיקר שלו, הוא הפך לזמר ג'אז מפורסם ונערץ בכל העולם. הוא הרבה להופיע, בכל העולם, מה שהפך אותו לאמן הג'אז הכי מוכר ולסוג של שגריר אמריקאי בעולם כולו.
מוזיקלית, ארמסטרונג היה גאון. נגן בעל טיימינג מטורף, איש שהגאונות שלו בנגינה על הזמן היא דבר שנגני ג'אז מעריצים ורואים בו מתת-אל. גם בניית המשפטים המוסיקליים שלו, מה שקרוי "פרייזינג", היא מדהימה.
כיום, לואי ארמסטרונג נחשב בעיני רבים למוסיקאי הג'אז המפורסם והחשוב ביותר בתולדות הג'אז.
הנה כתבה קצרה על האיש עם חצוצרת הזהב (בעברית):
https://youtu.be/B0v-R224ZyY
סיפור חייו של לואי ארמסטרונג:
https://youtu.be/sIILBeUrYLk
בהופעה עם דיזי גילספי ב-1952:
https://youtu.be/vWjBZ8ZmI4s
השיר המפורסם "הלו דולי" בביצוע לואי ארמסטרונג:
http://youtu.be/kmfeKUNDDYs
עם בילי הולידיי:
https://youtu.be/x6RwSsHSIfs
דואט של לואי ארמסטרונג עם כוכב הקולנוע דני קיי:
http://youtu.be/jm6ktYq0Yxk
מצגת וידאו עם סיפור חייו:
http://youtu.be/fr5CbstQZ24
מחווה נהדרת לאחד מלהיטיו הגדולים:
https://youtu.be/ddLd0QRf7Vg
וסרט תיעודי קצר על גדולתו של לואי:
https://youtu.be/BYvmFTUMaSo?long=yes
הספיריצ'ואלס או ספיריטואלז (Spirituals) היו שירי המרד והמחאה הדתיים של השחורים בארה"ב, בזמן שהיו עבדים. על פי רוב, עסקו הספיריטואלס בנושאים תנכ"ים ובהליכה בדרכיו של ישו הנוצרי, אך למעשה היו אלה שירי תקווה לשחרור מעול העבדות. לאחר השחרור מהעבדות בטאו שירי הספיריצ'ואלס תקווה לשיפור בחייהם כעבדים משוחררים בארה"ב הגזענית.
סגנון הג'אז הושפע מאד משירי הספיריטואלס. רבים מהם מושרים עד היום ונחשבים מעין שירי עם אמריקניים, ביניהם "הסתובבו מרכבות מתוקות", ו-"שלח את עמי" התפרסמו בזכות הרכבים קוליים כמו פיסק ג'ובילי (1871).
גם מוסיקת הגוספל נולדה משירי הספיריטואלז. הם נתנו את הבסיס הרגשני ומלא ההתלהבות, שכל כך אופייני לקהילות העבדים מאפריקה, למזמורים הנוצריים שהם שרו בכנסיות שלהם. הספיריטואלז הדתיים, שנתנו מעט נחמה בעיתות המצוקה של העבדים שהם היו, שולבו עם המקצבים והלחנים של סגנונות המוזיקה החילוניים שלהם, כמו הבלוז והרגטיים ויצרו ביחד מצד אחד את הג'אז ומצד שני את מוסיקת "הגוספל השחור".
הנה הספיריטואל הידוע "הסתובבו מרכבות מתוקות":
http://youtu.be/ljup8cIRzIk
עוד ספיריצ'ואל "אני בא אלוהים":
http://youtu.be/OsQ6mxGIjRw
והספיריטואל "שלח נא את עמי" שחיבר בין העבדים לסיפור העבדות היהודית במצרים (עברית):
http://youtu.be/I7iYh88tb58
הרגטיים (Ragtime) הוא אחד מהיסודות החשובים של מוסיקת הג'אז. זהו סגנון נגינה בפסנתר, שהפך פופולארי מאד בסוף המאה ה-19. הרגטיים שפירושו "מקצב של דמעות או סחבות" מאופיין בקצב לא-אחיד וכתוב בתווים.
אבי הסגנון היה פסנתרן מועדונים לא מוכר בשם סקוט ג'ופלין. הנגן המוכשר מהעיר סיינט לואיס המציא לבדו את הסגנון והיה ראשון וגדול מלחיני ונגני הרגטיים. בין יצירותיו המפורסמות נמנים "הבדרן" ו"רגטיים עץ-האדר". בסגנון התערבבו השפעות של שירי לכת ושל מוסיקה קלאסית, כגון קצב זוגי עם מנגינה בהדגשות לא צפויות (סינקופה).
בהמשך השפיע הרגטיים, ביחד עם הבלוז, הספיריטואלז והאילתורים, על הצורות הראשונות של מוסיקת הג'אז. מעניין לגלות שמסגנון מוסיקה קליל, ריקודי, פופולארי ומצליח מאד. נולד אחד הסגנונות המוסיקליים המורכבים והרציניים בתולדות המוסיקה.
הנה סיפורו של סקוט ג'ופלין, ראשון נגני הרגטיים:
https://youtu.be/ZDddxRUwIFc
ג'ופלין לילדים:
https://youtu.be/NgYFeoGHQC0
כך נולד הרגטיים:
http://youtu.be/rk-3owM_MpU
קדימון לסרט על סקוט ג'ופלין:
http://youtu.be/o5KIEdl8iec
דו-קרב פסנתרני רגטיים מתוך הסרט על חייו:
https://youtu.be/NOi9K7yZ6QA
ועיבוד לרגטיים של סקוט ג'ופלין:
http://youtu.be/Um_kIkgqGvA
מוסיקת הבלוז (Blues) נולדה כשירים עצובים של האפרו-אמריקנים בארה"ב. הסגנון נולד בתקופת השחרור מהעבדות ואחרי מלחמת האזרחים. מצבם של השחורים היה אז של חופש מהעבדות מצד אחד ומהצד השני מחסור כלכלי וגזענות איומה, מצד רבים מהלבנים של אמריקה.
בלוז הוא אחד מיסודות סגנון הג'אז. הדבר הבולט ביותר במוסיקת הבלוז הוא המשפט המוסיקלי החוזר בן 12 התיבות, לרוב בטמפו איטי.
הבלוז נולד הרבה לפניו אבל ויליאם כריסטופר הנדי מהעיר ממפיס נחשב על ידי רבים "אבי הבלוז". יצירות הבלוז הראשונות שזכו לפרסום היו שלו, ביניהן "ממפיס בלוז" (1912) ו"סיינט לואיס בלוז" (1914). המוסיקאים החשובים בתולדות הבלוז הם נגנים כמו ג'ון לי הוקר, מאדי ווטרס ובי. בי. קינג "מלך הבלוז". הזמרים הידועים בסי סמית ובילי הולידיי הם מהגדולים בשירת הבלוז.
בשנות ה-60 היה הבלוז כמעט מוסיקה מתה. ואז קרה למוזיקת הבלוז נס של ממש. באופן מוזר ואירוני הביאה "הפלישה הבריטית", אותה הצפה באמריקה של להקות רוק מצוינות מהאי הבריטי, להחזרת הבלוז. אותו בלוז שנולד באמריקה, חזר שוב ובגדול לזרם המרכזי והפופולארי של המוסיקה האמריקאית.
אריק ברדן, סולן להקת "החיות" הבריטית, אמר פעם "הושטנו את היד לפח האשפה של אמריקה ומצאנו בו תרבות"... ואכן, הצעירים הבריטים שאהבו מאד את הבלוז והרית'ם אנד בלוז הקצבי יותר, לימדו והרגילו בשנות ה-60 את המעריצים בכל העולם, אבל במיוחד באמריקה, לצרוך מוסיקה שחורה, על בסיס יומיומי.
לא פלא שבעקבות השינוי הזה יתחילו להתגלות גם באמריקה כוכבי ענק שחורים כמו ג'יימס בראון וג'ימי הנדריקס - כוכבי במה עם אנרגיות של חיות פרא וכישרון מאלוהים, חיבור שאמריקה כבר שכחה שהולך כל כך יפה ביחד...
מעבר לאופי המוסיקלי הייחודי שלו, המילה "בלוז" כבר מזמן הפכה שם גנרי למוסיקה כואבת ומלנכולית, מעין כותרת לסגנונות דומים בעולם. מהבלוז הפורטוגלי שנקרא "פאדו", דרך הרֶבֶּֿטִיקוֹ (Rebetiko), או הרמבטיקו של היוונים, שמכונה לא פעם "בלוז יווני", ממשיך בפלמנקו של ספרד, הסמבה בברזיל והטנגו בארגנטינה. כולם היו וזכו לכינוי "בלוזים".
מהו הבלוז:
http://youtu.be/JAt0L5TGuEY
הסבר על מוסיקת הבלוז בג'אז:
http://youtu.be/aBg_gQxAShM
תולדות הבלוז:
https://youtu.be/vnaorRAxhmU
"מלך הבלוז", הגיטריסט ביבי קינג, מנגן בלוז:
http://youtu.be/4Ny5ajCn0xw
בלוז מינורי מדהים של להקת לד זפלין "Baby, I'm gonna leave you":
https://youtu.be/wO6bRjcyQN8
קצת שירה והסברים על בלוז:
http://youtu.be/DXbclfmvSfU
והסבר מדהים לגיטריסטים איך לנגן סולו בלוז ברמה הגבוהה ביותר:
https://youtu.be/C8EAAVxvB4A?long=yes
אומרים שהג'אז גדל בכל מקום, אבל הוא נולד בניו אורלינס (New Orleans). במאה ה-19 ולפניה הייתה העיר הזו העיר הקוסמופוליטית ביותר, אבל גם מוקד לסחר בעבדים ולעבדות. ואנחנו מדברים על התקופה אחרי שלינקולן שחרר את העבדים לחופשי.
וכאן, בעיר הזו, ייצרו ממשיכיהם של אותם עבדים נרמסים את הסגנון המוזיקלי המתוחכם והמרהיב ביותר שיצרה אמריקה ויביאו את כל ההשפעות הטובות שזכו להן לידי יצירות שעתידות להביא את התרבות של אמריקה לגדולים בהישגיה האמנותיים.
הג'אז הוא סוג של חופש, חירות לאלתר, להמציא בעצמך ולשיר את היופי או הכאב של החיים, גם ברגעים הקשים של העבדות והעוני המחפיר. כבר כשהגיעו העבדים מאפריקה אל אמריקה, כשעוד לא ידעו מילה בשפת המקום ועבדו מצאת החמה ועד לצאת הנשמה - כבר אז הם מצאו את החופש לשיר תוך כדי העבודה בשדות ועל מסילות הרכבת, בשמש הלוהטת ובקור המקפיא של החורף.
השירה הזו, על בסיס קבוע אבל עם שלל אילתורים והמצאות, אף אחד הרי לא רשם שם בתווים, תוליד את ג'אז ניו אורלינס (New Orleans Jazz), הסגנון של הג'אז שהתפתח בעיר ניו אורלינס והוליד את הג'אז המוקדם ואת כל מה שאנו מכירים היום.
קינג אוליבר, באדי בולדן, לואי ארמסטרונג וג'לי רול מורטון הם החשובים שבמוסיקאים שבלטו בסגנון זה.
הנה סיפור ותיאור הג'אז של ניו אורלינס בקצרה:
https://youtu.be/5SS9EnD_-_Y
והדגמה של האילתור המשותף:
https://youtu.be/EadpcjMB_2s
תולדות הג'אז
בשנות ה-20 של המאה הקודמת פרצה מוסיקת הסווינג לעולם והפכה לדבר הכי אופנתי שיש. ביצעו אותה ה"ביג בנדס", התזמורות הגדולות של הג'אז, בנות 20 נגנים ויותר.
אבל הסווינג הייתה רק חלק מתופעת הביג בנד ג'אז (Big Band). זה עתיד להפוך לסגנון של ג'אז נוצץ ומהוקצע, מוסיקה בידורית מעובדת ומתוזמרת היטב, שבוצעה בידי תזמורות גדולות, בעיבודים כתובים ומדוייקים וכמעט ללא אילתורים.
את העיבודים והקומפוזיציות לתזמורות הגדולות כתבו להן הכותבים הטובים של התקופה. חלק גדול מהם היו המנצחים של התזמורות הללו - מי שגם היו כוכבי התקופה. לא מעט מהם עתידים להיחשב מגדולי הג'אז. ביניהם מפורסמים במיוחד כדיוק אלינגטון, קאונט בייסי, פלטשר הנדרסון, בני גודמן, וודי הרמן וצ'יק ווב. עוד רבים אחרים מכוכבי הג'אז בעתיד עתידים לבוא מקרב הנגנים של התזמורות הגדולות.
תקופת הפריחה של ה"ביג בנדס" הייתה משנות ה-20 ועד תחילת שנות ה-50. עם הזמן הלכו הביג בנדס וירדו, כשמחליפים אותן הקומבוז (Combo), הרכבים קטנים ומצליחים שיהיו להקות הג'אז המצליחות החדשות.
הנה תולדות מוסיקת הסווינג והתזמורות הגדולות:
http://youtu.be/F9B44JUwr74
אחד מהלהיטים הגדולים של גלן מילר ותזמורתו, "In the Mood":
https://youtu.be/IebackS9RPc
הנה ביצוע של תזמורתו של דיוק אלינגטון:
https://youtu.be/qDQpZT3GhDg
וריקודי הסווינג שאותם ליוו התזמורות הגדולות, הביג בנדס:
https://youtu.be/mHANNkKBSNU?t=4s
דיקסילנד (Dixieland) הוא אחד הסגנונות הראשונים בג'אז. בתור ז'אנר שנולד מתזמורות הצעידה של דרום ארצות הברית, זה סגנון שהמקצב שלו הוא של מארש.
המאפיין הבולט של הדיקסילנד הוא אלתור של כמה כלי נגינה ביחד, כלומר כמה נגנים המאלתרים בו זמנית וכמו משוחחים ביניהם.
הכלים השונים המאלתרים בו זמנית יוצרים מוסיקה רב-קולית, פוליפונית וייחודית במוסיקה של המאה ה-20.
מקורו של הדיקסילנד בעיר האמריקאית ניו אורלינס. בעיר זו נפגשו התרבויות האפריקאית והאירופאית, זו של העבדים מאפריקה, על המוסיקה והקצב שלה, לבין הכלים של התרבות המערבית.
המפגש המוסיקלי הזה בתחילת המאה ה-20, של קצב אפריקאי וכלים מערביים, הוליד את הדיקסילנד. הוא נקרא אז לעיתים "הג'אז של ניו אורלינס" והיה הסגנון הראשון בג'אז שהוקלט על גבי תקליטים.
השיר הכי מוכר בסגנון הדיקסילנד הוא "כשהמלאכים צועדים בסך" ("When the Saints Go Marching In") שהתפרסם בביצועו של גדול מוסיקאי הג'אז ומי שהעביר אותו מסגנון מגזרי של שחורים למוסיקה פופולרית כל אמריקאית, החצוצרן וזמר הג'אז לואי ארמסטרונג.
תזמורות דיקסילנד מסורתיות התחלקו לשתי קבוצות נגנים. הראשונה היא יחידת הקצב, שכללה תופים, באס (קונטרבס או טובה) וכלי הרמוני (פסנתר או בנג'ו). השנייה היא מחלקת הנשיפה שכללה חצוצרות שניגנו את המנגינה, טרומבונים שניגנו קונטרפונקט וקלרינט (או סקסופון) שקישט את המנגינה.
באילתור בו-זמני של החצוצרה, הקלרינט והטרומבון הייתה נוצרת הפוליפוניה המופלאה של הדיקסילנד.
מקור השם דיקסילנד מהכינוי "דיקסי" שהוצמד לאזור הדרום-מזרחי של ארצות הברית עוד בתקופת מלחמת האזרחים.
הנה הרכב בסגנון הדיקסילנד על הדשא:
https://youtu.be/NpSR0oI5zy8
דיקסילנד אותנטי מפעם בשם "Lasses Candy":
https://youtu.be/n2Wa_gsUM6Q?t=5s
לואי ארמסטרונג מנגן עם להקתו את "כשהמלאכים צועדים בסך" בסגנון דיקסילנד:
https://youtu.be/wyLjbMBpGDA?t=9s
הרכב של מוסיקת דיקסילנד מאירופה:
https://youtu.be/pnPVExzm0DY
הרכב רחוב שמנגן דיקסילנד:
https://youtu.be/bvXQ6MBh_2s?t=4s
ובניו-אורלינס גם לווייה יכולה לכלול תזמורת דיקסילנד:
https://youtu.be/yt_pOf1QHDY
בוגי ווגי (Boogie Woogie) הוא ריקוד זוגות אנרגטי, קופצני ושמח שמתבסס על סגנון מוסיקלי קצבי מאוד של בלוז. הוא התפתח בארה"ב בראשית המאה ה-20, הפך פופולרי במיוחד בשנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 ומשמש בעיקר כמוסיקת ריקודים קצבית.
כסגנון מוסיקלי, הבוגי ווגי מבוסס בלוז פסנתרני, בסולם פנטטוני ובמבנה אופייני של 12 תיבות בלוז מהיר. הקצב בו מודגש בתפקידי הבס המנוגנים בידו השמאלית של הפסנתרן וללא סינקופות, מה שבהמשך המאה ה-20 יהפוך אותו לאחד ממקורות הבסיס של התפתחות הרית'ם אנד בלוז והרוקנ'רול.
את הריקוד הזה רואים כיום בתחרויות ריקודים סלוניים ובתכניות ריאליטי בטלוויזיה, כמו "רוקדים עם כוכבים", לצד הופעות רטרו ושלל סרטונים נוסטלגיים.
בריקוד הבוגי ווגי יש מוביל (Lead) ויש עוקב (Follow). המוביל יוצר ומוביל את הדפוסים והסבסובים, בעוד שהעוקב מגיב ומפרש את ההובלה, תוך אילתור מתמיד.
ברוב סגנונות הבוגי ווגי המודרניים הצעד הבסיסי הוא בתבנית של 6 ספירות: צעד, צעד, טריפל‑סטפ, טריפל‑סטפ (step, step, triple step, triple step).
הנה ריקודי הבוגי ווגי:
https://youtu.be/Bx743aah7o8
הסגנון שמקורו בעיר שיקגו נשמע כך:
https://youtu.be/fNM44t7mcBw
זוג שזכה בתחרות ריקוד במקום ראשון:
https://youtu.be/LCRbTnceHcM
סרטון נהדר נוסף של בוגי ווגי:
https://youtu.be/fWDfxgngrNc?t=10s
ותולדות הבוגי ווגי המוסיקלי:
https://youtu.be/Y_14Gj1jJRI
סווינג הייתה מוסיקה לריקודים שנוגנה בידי התזמורות הגדולות ("ביג בנדס"). הסווינג התפתח בין שנות ה-20 וה-40 של המאה הקודמת באמריקה, כולל בשנות מלחמת העולם השנייה.
את הסווינג ניגנו התזמורות מעיבודים כתובים ומדוייקים וכמעט ללא אילתורים. זו הייתה מוסיקה פופולארית ביותר ומנצחי ומנהיגי התזמורות הללו היו הכוכבים הגדולים של התקופה.
על תזמורות הג'אז הללו ניצחו גדולי הג'אז של התקופה, ביניהם פלטשר הנדרסון, צ'יק ווב, בני גודמן, דיוק אלינגטון, קאונט בייסי וגלן מילר - מי שהפך הכוכב הגדול והמצליח ביותר של עידן התזמורות. בתזמורות הסווינג הגדולות ישבו רבים מהנגנים שבהמשך יהפכו לכוכבי הג'אז הגדולים, לאחר שהתזמורות הגדולות יירדו, לטובת הרכבים קטנים ומצליחים יותר.
רבים נהגו לרקוד אז את הסווינג. תזמורות הביג בנד שידרו בטלוויזיה של אותם ימים הופעות סווינג שלמות וההמונים רקדו. כשהתזמורות הללו נדדו בארצות הברית להופעות, התגלה למוסיקאים שהם יצרו את המוסיקה והריקוד האמריקאים החדשים.
אפילו לגרמניה הנאצית הגיע הסווינג בגדול, כשתנועת נוער מחתרתית שכינתה עצמה "נערי הסווינג" נהגה לרקוד סווינג, בניגוד לחוק הגרמני ולתיעוב של הנאצים כנגד מוסיקה אמריקאית והסתכנה בכך במוות (קראו על כך באאוריקה בתגית "נערי הסווינג")...
כיום הסווינג נחשב לאחד מאבות הרוקנ'רול ולמנבא של ההצלחה העצומה שלה תזכה מוסיקת הרוק בכלל.
הנה הסבר על הסווינג:
https://youtu.be/31JgwfP15kw
תולדות מוסיקת הסווינג:
http://youtu.be/F9B44JUwr74
תזמורות הסווינג הגדולות:
http://youtu.be/IebackS9RPc?t=5s
גם היום יש מי שממשיכים את המסורת:
https://youtu.be/cY0ZZkBOHaU
ובעולם הבידור הגלובלי הסווינג כבר מזמן הפך לסטייל - כאן ביוון:
https://youtu.be/pKGSOAqvmUw
לואי ארמסטרונג הוא מחשובי היוצרים והמבצעים בסגנון הג'אז במוסיקה. רבים רואים בו את האיש שניסח את שפת הג' אז הבסיסית ואת המוזיקאי החשוב והמרכזי בג'אז של ניו אורלינס.
ארמסטרונג, שכינויו היה "סצ'מו", היה נגן מעולה של קורנט, סוג של חצוצרה. בעת שחלה פעם ולא יכול היה לנגן, החל לואי לשיר. למרבה ההפתעה, בעיקר שלו, הוא הפך לזמר ג'אז מפורסם ונערץ בכל העולם. הוא הרבה להופיע, בכל העולם, מה שהפך אותו לאמן הג'אז הכי מוכר ולסוג של שגריר אמריקאי בעולם כולו.
מוזיקלית, ארמסטרונג היה גאון. נגן בעל טיימינג מטורף, איש שהגאונות שלו בנגינה על הזמן היא דבר שנגני ג'אז מעריצים ורואים בו מתת-אל. גם בניית המשפטים המוסיקליים שלו, מה שקרוי "פרייזינג", היא מדהימה.
כיום, לואי ארמסטרונג נחשב בעיני רבים למוסיקאי הג'אז המפורסם והחשוב ביותר בתולדות הג'אז.
הנה כתבה קצרה על האיש עם חצוצרת הזהב (בעברית):
https://youtu.be/B0v-R224ZyY
סיפור חייו של לואי ארמסטרונג:
https://youtu.be/sIILBeUrYLk
בהופעה עם דיזי גילספי ב-1952:
https://youtu.be/vWjBZ8ZmI4s
השיר המפורסם "הלו דולי" בביצוע לואי ארמסטרונג:
http://youtu.be/kmfeKUNDDYs
עם בילי הולידיי:
https://youtu.be/x6RwSsHSIfs
דואט של לואי ארמסטרונג עם כוכב הקולנוע דני קיי:
http://youtu.be/jm6ktYq0Yxk
מצגת וידאו עם סיפור חייו:
http://youtu.be/fr5CbstQZ24
מחווה נהדרת לאחד מלהיטיו הגדולים:
https://youtu.be/ddLd0QRf7Vg
וסרט תיעודי קצר על גדולתו של לואי:
https://youtu.be/BYvmFTUMaSo?long=yes
מהו הז'אנר הג'אזי הרד בופ?
בין "ביבופ רקיד" ל"שיבה למקורות", ז'אנר הג'אז "הארד-בופ" (Hard bop) הוא סוגת ג'אז, ז'אנר שנולד מהביבופ, שמתפתח באמצע שנות ה-50 ונותר פופולרי עד אמצע שנות ה-60.
הארד בופ בא לפתור את בעיית הפופולריות של הביבופ, שאם אפשר לומר את זה בעדינות, לא הייתה בשמיים. הרי הרכבי הביבופ די "עפו על עצמם" ומאוד נהנו מהמוסיקה שהם ביצעו על הבמה, אבל הקהל התחבר פחות. יש שיאמרו אפילו "הרבה פחות"...
על הביבופ היו שאמרו אז ש"הביבופ יותר סגר מועדונים מאשר פתח..." כלומר, הסגנון המורכב, הווירטואוזי והמאוד מתוחכם הזה, מבית היוצר של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, ייצר אמנם צבע ייחודי, אמנותי, עם מרכיב קצב מהיר וחזק במיוחד, אבל לא דיבר אל הקהל של הג'אז כמו שהתחבב על מי שביצעו את הג'אז.
אז במקום השכלתנות של הביבופ, שהיה בה משהו לבן, נולד ההארד בופ. זה היה ז'אנר שאפיינה אותו מוסיקה יותר תקשורתית, ישירה, חסכונית בצלילים, מעובדת יותר, גרובית, רקידה ולא פחות חשוב - נגישה ומעניינת למאזינים.
גם ההרכב גדל. את ההארד בופ ביצעו בהרכבים מעט יותר גדולים מהקומבו האופייני של רביעיות הביבופ, מה שתמיד מוסיף עניין לקהל.
גם המוסיקה ב"הרד בופ" מעובדת יותר, מנוגנת באווירה בלוזית משהו, יותר שחורה ולא מעט בהשפעת ההתעוררות של מחאות השחורים בארצות הברית באותה תקופה. היא הכילה מרכיבים מוסיקליים שמזכירים מרכיבי גוספל מהכנסיות של השחורים באמריקה וגם מרכיבים קליטים ורקידים שבאים מסגנונות "שחורים", כמו ה-Fאנק, רית'ם אנד בלוז וממוסיקת ה"סול" המתפתחת אז.
ועדיין, בהארד בופ היו עדיין גם מרכיבי ג'אז שבאו מהביבופ סטייל צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי. החיבור הזה ביניהם ובין הבלוזיות השחרחרה מעניק להרד בופ צבע ייחודי, שגם משתלב יפה במרכיב הקצב הדומיננטי מאוד שהוריש לו הביבופ.
#מי מניעים את הז'אנר?
הדמות המרכזית שמניעה את סוגת ההארד בופ החדשה הוא המתופף ארט בלייקי (Art Blakey), הנחשב לדמות המשמעותית שהובילה את הסגנון. הוא נחשב לאחד מהמתופפים המשפיעים בתולדות הג'אז ומנהיג ההרכב מיתולוגי של "הג'אז מסנג'רס של ארט בלייקי". אומרים שנסיעה שלו ב-1948 לאפריקה חשפה אותו למקצבים פוליריתמיים ששינו את האופן בו הוא ניגן. אותה השפעה אפריקאית, ביחד עם הבלוז, הרית'ם אנד בלוז והביבופ, הם שהחלו טת המסע להארד בופ, שהוא היה מאבותיו.
חשוב לציין גם את הוראס סילבר, מהמוסיקאים המרכזיים בהארד בופ. הוא ניגן בהרכב הראשון של המסנג'רס ועם הזמן הקים הרכב משלו.
בנוסף לבלייקי ולסילבר, משתתפים בחגיגת ההארד בופ גם דקסטר גורדון, לי מורגן, קליפורד בראון, האנק מובלי, בני גולסון, פרדי האברד, ג'ון קולטריין, מקס רוץ', סוני רולינס ואחרים.
חברת התקליטים שהכי מזוהה עם ההארד בופ הייתה "בלו-נוט".
עיבוד אופייני להארד בופ של "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/ZOs43uxpbqk
המסנג'רס של ארט בלייקי ב"דת דר":
https://youtu.be/EfGDTGBHM9M
"וויספר נוט" שלהם מעובד מ-1958:
https://youtu.be/JN6vCdmOV-Q
הוראס סילבר:
https://youtu.be/dCFPP1ERil0
דקסטר גורדון ב"ליידי בירד":
https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ
ו"סוויט האני בי" של לי מורגן:
https://youtu.be/21OET-loXCY
בין "ביבופ רקיד" ל"שיבה למקורות", ז'אנר הג'אז "הארד-בופ" (Hard bop) הוא סוגת ג'אז, ז'אנר שנולד מהביבופ, שמתפתח באמצע שנות ה-50 ונותר פופולרי עד אמצע שנות ה-60.
הארד בופ בא לפתור את בעיית הפופולריות של הביבופ, שאם אפשר לומר את זה בעדינות, לא הייתה בשמיים. הרי הרכבי הביבופ די "עפו על עצמם" ומאוד נהנו מהמוסיקה שהם ביצעו על הבמה, אבל הקהל התחבר פחות. יש שיאמרו אפילו "הרבה פחות"...
על הביבופ היו שאמרו אז ש"הביבופ יותר סגר מועדונים מאשר פתח..." כלומר, הסגנון המורכב, הווירטואוזי והמאוד מתוחכם הזה, מבית היוצר של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, ייצר אמנם צבע ייחודי, אמנותי, עם מרכיב קצב מהיר וחזק במיוחד, אבל לא דיבר אל הקהל של הג'אז כמו שהתחבב על מי שביצעו את הג'אז.
אז במקום השכלתנות של הביבופ, שהיה בה משהו לבן, נולד ההארד בופ. זה היה ז'אנר שאפיינה אותו מוסיקה יותר תקשורתית, ישירה, חסכונית בצלילים, מעובדת יותר, גרובית, רקידה ולא פחות חשוב - נגישה ומעניינת למאזינים.
גם ההרכב גדל. את ההארד בופ ביצעו בהרכבים מעט יותר גדולים מהקומבו האופייני של רביעיות הביבופ, מה שתמיד מוסיף עניין לקהל.
גם המוסיקה ב"הרד בופ" מעובדת יותר, מנוגנת באווירה בלוזית משהו, יותר שחורה ולא מעט בהשפעת ההתעוררות של מחאות השחורים בארצות הברית באותה תקופה. היא הכילה מרכיבים מוסיקליים שמזכירים מרכיבי גוספל מהכנסיות של השחורים באמריקה וגם מרכיבים קליטים ורקידים שבאים מסגנונות "שחורים", כמו ה-Fאנק, רית'ם אנד בלוז וממוסיקת ה"סול" המתפתחת אז.
ועדיין, בהארד בופ היו עדיין גם מרכיבי ג'אז שבאו מהביבופ סטייל צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי. החיבור הזה ביניהם ובין הבלוזיות השחרחרה מעניק להרד בופ צבע ייחודי, שגם משתלב יפה במרכיב הקצב הדומיננטי מאוד שהוריש לו הביבופ.
#מי מניעים את הז'אנר?
הדמות המרכזית שמניעה את סוגת ההארד בופ החדשה הוא המתופף ארט בלייקי (Art Blakey), הנחשב לדמות המשמעותית שהובילה את הסגנון. הוא נחשב לאחד מהמתופפים המשפיעים בתולדות הג'אז ומנהיג ההרכב מיתולוגי של "הג'אז מסנג'רס של ארט בלייקי". אומרים שנסיעה שלו ב-1948 לאפריקה חשפה אותו למקצבים פוליריתמיים ששינו את האופן בו הוא ניגן. אותה השפעה אפריקאית, ביחד עם הבלוז, הרית'ם אנד בלוז והביבופ, הם שהחלו טת המסע להארד בופ, שהוא היה מאבותיו.
חשוב לציין גם את הוראס סילבר, מהמוסיקאים המרכזיים בהארד בופ. הוא ניגן בהרכב הראשון של המסנג'רס ועם הזמן הקים הרכב משלו.
בנוסף לבלייקי ולסילבר, משתתפים בחגיגת ההארד בופ גם דקסטר גורדון, לי מורגן, קליפורד בראון, האנק מובלי, בני גולסון, פרדי האברד, ג'ון קולטריין, מקס רוץ', סוני רולינס ואחרים.
חברת התקליטים שהכי מזוהה עם ההארד בופ הייתה "בלו-נוט".
עיבוד אופייני להארד בופ של "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/ZOs43uxpbqk
המסנג'רס של ארט בלייקי ב"דת דר":
https://youtu.be/EfGDTGBHM9M
"וויספר נוט" שלהם מעובד מ-1958:
https://youtu.be/JN6vCdmOV-Q
הוראס סילבר:
https://youtu.be/dCFPP1ERil0
דקסטר גורדון ב"ליידי בירד":
https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ
ו"סוויט האני בי" של לי מורגן:
https://youtu.be/21OET-loXCY
מה היה מועדון הכותנה המיתולוגי?
מועדון הלילה המפורסם "מועדון הכותנה" (Cotton Club) היה מועדון לילה שפעל בשכונת הארלם שבניו יורק.
במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים שימש המועדון כמוקד בילוי פופולרי של חובבי ג'אז ונהגו להופיע בו מוסיקאי ג'אז וקומיקאים שחורים (אפרו-אמריקאים), בפני קהל לבן.
לילות ימי ראשון ב"מועדון הכותנה" התאפיינו בידוענים ואישים רבים מצמרת הבידור של ניו יורק שבילו בו. ביניהם היו גם כוכב הסרט המדבר הראשון אל ג'ולסון, המלחין הראשון ששילב ג'אז במוסיקה קלאסית ג'ורג' גרשווין וכותבים כמו אירווינג ברלין, אדי קנטור ואחרים.
האבסורד היה שבשל מדיניות ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה אז באמריקה ועל אף שהמועדון היה ממוקם בשכונה של שחורים, שכונת הארלם, נאסרה הכניסה אליו על אפרו-אמריקאים כקהל.
אחד מסממני המועדון הבולטים באותה תקופה היה שהוגש בו אלכוהול לקהל. זו עובדה משמעותית כי לאור העובדה שמרבית שנותיו המועדון פעל בתקופת היובש, בה נאסרה מכירת אלכוהול בחוק, הוא היה מגנט למי שרצו בשתיית אלכוהול. בזכות כך נחשפו רבים וטובים, לפחות בחלקם, למוסיקת הג'אז המופלאה של אותן שנים.
ואכן, בין גדולי הג'אז שהופיעו ב"קוטון קלאב" היו לואי ארמסטרונג, דיזי גילספי, קאונט בייסי, פאטס וולר, קולמן הוקינס, פלטשר הנדרסון, קאב קאלוויי ורבים אחרים.
כאן הופיעו גם הדיוות הגדולות של הג'אז, כולל הזמרות בילי הולידיי, בסי סמית, אלה פיצג'רלד ועוד.
בין השנים 1927–1931 אף שימשה תזמורתו של דיוק אלינגטון כתזמורת הבית של המועדון.
#תולדות מועדון הכותנה, ה-Cotton Club
מועדון הכותנה נפתח ב-1920 בשם אחר, "Club De Luxe", על ידי המתאגרף ג'ק ג'ונסון. שלוש שנים אחר כך השתלט על המועדון גנגסטר בשם אוני מאדן (Owney Madden), שהיה כלוא באותו זמן בכלא סינג סינג. הוא הורה לשנות את שמו ל"מועדון הכותנה", בהשראת מטעי הכותנה של דרום ארצות הברית. את בימת המועדון עיצבו הגנגסטרים של מאדן במראה של מרפסת בית אחוזה טיפוסי.
תחת ניהולם של הגנגסטרים המועדון שגשג והצליח, בעיקר משום שהמשטרה, למרות חוקי היובש של אותן שנים, לא התערבה במכירת האלכוהול במועדון. שווה להיות במאפיה.
מכל מקום, הם גייסו את פלטשר הנדרסון לנגן ב"מועדון הכותנה" את ה"מוסיקה הפראית" שלו לקהל הלבן. הופעות הלילה, שהחלו אחרי חצות ועוד אחת ב-3 לפנות בוקר, הביאו למקום שלל אמנים ובדרנים, לאחר שסיימו להופיע במקומות אחרים.
עם הזמן נפתחו שני סניפים של מועדון הכותנה, בלוס אנג'לס ובשיקגו, שם ניהל אותו המאפיונר ראלף קפונה. ב"שפל הגדול" של שנות ה-30 שניהם נסגרו.
לקראת סוף שנות ה-20 התמתן המועדון ושכר את התזמורת של דיוק אלינגטון. ה"דוכס" ביצע במקום כמה מהיצירות הארוכות והמורכבות שלו ומהמועדון שידר הרדיו את הג'אז לכל רחבי ארצות הברית. לאחר שאלינגטון ביקש, החלו להתיר גם לשחורים להיכנס למועדון, אבל רק כקהל.
ב-1935, לאחר שבהארלם פרצו מהומות גזעיות, הפכה הארלם לשכונה "לא ידידותית" ללבנים. מועדון ה"קוטון קלאב" נסגר בה. הוא עוד נפתח מחדש בשם המקורי, בפינת ברודוויי ורחוב 48, אך בשנת 1940 הוא נסגר לצמיתות.
הנה סיפורו של מועדון הכותנה:
https://youtu.be/HklT2OznbeM
עוד על המועדון המפורסם:
https://youtu.be/BbUw7Ngphl4
והריקודים בו:
https://youtu.be/RgcJyZA-rrE
מועדון הלילה המפורסם "מועדון הכותנה" (Cotton Club) היה מועדון לילה שפעל בשכונת הארלם שבניו יורק.
במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים שימש המועדון כמוקד בילוי פופולרי של חובבי ג'אז ונהגו להופיע בו מוסיקאי ג'אז וקומיקאים שחורים (אפרו-אמריקאים), בפני קהל לבן.
לילות ימי ראשון ב"מועדון הכותנה" התאפיינו בידוענים ואישים רבים מצמרת הבידור של ניו יורק שבילו בו. ביניהם היו גם כוכב הסרט המדבר הראשון אל ג'ולסון, המלחין הראשון ששילב ג'אז במוסיקה קלאסית ג'ורג' גרשווין וכותבים כמו אירווינג ברלין, אדי קנטור ואחרים.
האבסורד היה שבשל מדיניות ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה אז באמריקה ועל אף שהמועדון היה ממוקם בשכונה של שחורים, שכונת הארלם, נאסרה הכניסה אליו על אפרו-אמריקאים כקהל.
אחד מסממני המועדון הבולטים באותה תקופה היה שהוגש בו אלכוהול לקהל. זו עובדה משמעותית כי לאור העובדה שמרבית שנותיו המועדון פעל בתקופת היובש, בה נאסרה מכירת אלכוהול בחוק, הוא היה מגנט למי שרצו בשתיית אלכוהול. בזכות כך נחשפו רבים וטובים, לפחות בחלקם, למוסיקת הג'אז המופלאה של אותן שנים.
ואכן, בין גדולי הג'אז שהופיעו ב"קוטון קלאב" היו לואי ארמסטרונג, דיזי גילספי, קאונט בייסי, פאטס וולר, קולמן הוקינס, פלטשר הנדרסון, קאב קאלוויי ורבים אחרים.
כאן הופיעו גם הדיוות הגדולות של הג'אז, כולל הזמרות בילי הולידיי, בסי סמית, אלה פיצג'רלד ועוד.
בין השנים 1927–1931 אף שימשה תזמורתו של דיוק אלינגטון כתזמורת הבית של המועדון.
#תולדות מועדון הכותנה, ה-Cotton Club
מועדון הכותנה נפתח ב-1920 בשם אחר, "Club De Luxe", על ידי המתאגרף ג'ק ג'ונסון. שלוש שנים אחר כך השתלט על המועדון גנגסטר בשם אוני מאדן (Owney Madden), שהיה כלוא באותו זמן בכלא סינג סינג. הוא הורה לשנות את שמו ל"מועדון הכותנה", בהשראת מטעי הכותנה של דרום ארצות הברית. את בימת המועדון עיצבו הגנגסטרים של מאדן במראה של מרפסת בית אחוזה טיפוסי.
תחת ניהולם של הגנגסטרים המועדון שגשג והצליח, בעיקר משום שהמשטרה, למרות חוקי היובש של אותן שנים, לא התערבה במכירת האלכוהול במועדון. שווה להיות במאפיה.
מכל מקום, הם גייסו את פלטשר הנדרסון לנגן ב"מועדון הכותנה" את ה"מוסיקה הפראית" שלו לקהל הלבן. הופעות הלילה, שהחלו אחרי חצות ועוד אחת ב-3 לפנות בוקר, הביאו למקום שלל אמנים ובדרנים, לאחר שסיימו להופיע במקומות אחרים.
עם הזמן נפתחו שני סניפים של מועדון הכותנה, בלוס אנג'לס ובשיקגו, שם ניהל אותו המאפיונר ראלף קפונה. ב"שפל הגדול" של שנות ה-30 שניהם נסגרו.
לקראת סוף שנות ה-20 התמתן המועדון ושכר את התזמורת של דיוק אלינגטון. ה"דוכס" ביצע במקום כמה מהיצירות הארוכות והמורכבות שלו ומהמועדון שידר הרדיו את הג'אז לכל רחבי ארצות הברית. לאחר שאלינגטון ביקש, החלו להתיר גם לשחורים להיכנס למועדון, אבל רק כקהל.
ב-1935, לאחר שבהארלם פרצו מהומות גזעיות, הפכה הארלם לשכונה "לא ידידותית" ללבנים. מועדון ה"קוטון קלאב" נסגר בה. הוא עוד נפתח מחדש בשם המקורי, בפינת ברודוויי ורחוב 48, אך בשנת 1940 הוא נסגר לצמיתות.
הנה סיפורו של מועדון הכותנה:
https://youtu.be/HklT2OznbeM
עוד על המועדון המפורסם:
https://youtu.be/BbUw7Ngphl4
והריקודים בו:
https://youtu.be/RgcJyZA-rrE
מהו סגנון הביבופ בג'אז?
זה קרה במועדון מינטונ'ז שבמנהטן, בתחילת שנות ה-40. כאן נפגשו מספר נגני ג'אז מצוינים, כמו הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן דיזי גילספי, שביחד עם אמנים כמו ארט טייטום, תלוניוס מונק וצ'ארלי כריסטיאן, עמדו ליצור סגנון ג'אז חדש.
זה היה סגנון ה"בִּיבּוֹפּ" (BeBop), ז'אנר חדשני, מסעיר והרפתקני, משהו אחר מכל מה שחובבי הג'אז הכירו עד אז.
איש מהם לא חשב אז שזו תהיה תחילת המהפכה שתשנה את עולם הג'אז לחלוטין. שבמקום הג'אז ה"מסורתי", שעסק עד אז ב"לבדר" את הקהל, עתיד הבי בופ להפוך לז'אנר מרכזי בג'אז ולקחת את הג'אז לעולם של אמנות ויצירה.
הביבופ התבסס על הרכבים הקטנים שכונו "קומבו" וכללו מ-2 ועד 5 נגנים, בדגש על ארבעה. הוא הציג שפה מלודית והרמונית חדשה בג'אז.
אמנם מייסדיו המשיכו לאלתר על אותם סטנדרטים, שירי הג'אז והקטעים שכל ג'אזיסט מנגן ושהם עצמם ניגנו בתזמורות הביג-בנד שבהן היו חברים, אבל הם הירבו לכתוב גם קטעים מקוריים ואילתרו בצורה חופשית, מהירה ומתקדמת הרבה יותר מקודמיהם.
האילתור התבסס בביבופ על ההרמוניות ולא על המנגינה כבעבר. בביבופ נולדו אקורדים עשירים מאי-פעם, עם דרגות זרות לסולם, פיתוחים של הדרגות הבסיסיות (שנייה ורביעית) והרכבי אקורדים חדשים, כמו 9, 11 ו-13.
גם באילתורים וגם במנגינות שחיברו, פרצו אמני הביבופ את הסולמות לטובת הרבה צלילים זרים לסולם, עם מוסיקה מופשטת יותר, כרומטית ומפותלת מאד. המקצבים אופיינו בסווינג מהיר, כשתוף הבאס מנגן בסינקופות ופחות "מסודר" מתוף הבאס של הסווינג והביג בנד. המתופף גם מרבה להקיש בתוף הסנייר בחופשיות. חוץ מהתופים והבאס, שנשארו יחידים ב"החזקת הקצב", מלווים הכלים האחרים את הסולן בהדגשות ותגובות חופשיות וסינקופטיות ביותר.
סגנון "הביבופ" היה גם מוסיקלי וגם חברתי. שכן הייתה בו גם התרסה וגאווה. נוצרה שם מעין תת-תרבות שחורה, כשבצד המוסיקה החדשה של פארקר, גילספי וחבריהם, הם החלו גם לבדל את עצמם מבחינה חברתית מהנגנים הלבנים ומסגנון הנגינה שלהם. היה להם סגנון חברתי חדש, עם לבוש אופייני שכלל כובעי ברט, משקפי קרן וסלנג מיוחד. אפילו שמות היצירות שלהם נשמעו שונים מהרגיל.
מלכתחילה נתקל סגנון הביבופ בהתנגדות רבה. רבים ראו בו איום על הסדר שנוצר בג'אז, שכן בביבופ ניגנו והופיעו השחורים על הבמות ובהרכבים, ממש כמו הלבנים. זאת בניגוד לעשורים הקודמים שבהם הם הופלו לרעה לעומת נגני הג'אז הלבנים. אבל בהדרגה הלכה ההתנגדות וירדה. עד תחילת שנות ה-50, היה הביבופ לסגנון מצליח ואהוד על המוסיקאים. בהדרגה הפך מה שנולד כתנועת ג'אז מחתרתית בניו-יורק, לסגנון הג'אז המועדף על מרבית אמני הג'אז הצעירים. הוא הפך את הג'אז מעולם של בידור להמונים ומוסיקה לריקודים, לאמנות של ממש. בעשורים הבאים עתיד הביבופ להפוך לבסיס שממנו יצמחו מרבית סגנונות הג'אז המודרני.
כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים רוב נגני הג'אז. הוא גם היווה השראה לתרבות נגד נוספת, כשגיבורי הביבופ, דוגמת צ'ארלי פרקר, מיילס דיוויס ותלוניוס מונק, הפכו בעשורים הבאים לגיבוריהם של משוררי הביט והשפיעו בכך על ה"ביטניקים" של דור הביט.
כך שינה הביבופ את הג'אז והפך אותו מורכב ואינטלקטואלי מבעבר (עברית):
https://youtu.be/Os9XkxybCrs
הנה הביבופ:
https://youtu.be/NlfLBdKtemY?t=16s
אבות הביבופ, הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן האגדי דיזי גילספי:
https://youtu.be/4PiKHAEcEvM
צ'ארלי פארקר בסקסופון אלט עם אורניתולוג'י:
https://youtu.be/H00oDcOs4kM?t=6s
דיזי גילספי מספר על הולדת הביבופ:
https://youtu.be/30LDSn5uioA
ורשימה של כמה קטעים מומלצים להאזנה מהטובים של זרם הביבופ:
https://youtu.be/DPRoGqITZZw?t=3s
זה קרה במועדון מינטונ'ז שבמנהטן, בתחילת שנות ה-40. כאן נפגשו מספר נגני ג'אז מצוינים, כמו הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן דיזי גילספי, שביחד עם אמנים כמו ארט טייטום, תלוניוס מונק וצ'ארלי כריסטיאן, עמדו ליצור סגנון ג'אז חדש.
זה היה סגנון ה"בִּיבּוֹפּ" (BeBop), ז'אנר חדשני, מסעיר והרפתקני, משהו אחר מכל מה שחובבי הג'אז הכירו עד אז.
איש מהם לא חשב אז שזו תהיה תחילת המהפכה שתשנה את עולם הג'אז לחלוטין. שבמקום הג'אז ה"מסורתי", שעסק עד אז ב"לבדר" את הקהל, עתיד הבי בופ להפוך לז'אנר מרכזי בג'אז ולקחת את הג'אז לעולם של אמנות ויצירה.
הביבופ התבסס על הרכבים הקטנים שכונו "קומבו" וכללו מ-2 ועד 5 נגנים, בדגש על ארבעה. הוא הציג שפה מלודית והרמונית חדשה בג'אז.
אמנם מייסדיו המשיכו לאלתר על אותם סטנדרטים, שירי הג'אז והקטעים שכל ג'אזיסט מנגן ושהם עצמם ניגנו בתזמורות הביג-בנד שבהן היו חברים, אבל הם הירבו לכתוב גם קטעים מקוריים ואילתרו בצורה חופשית, מהירה ומתקדמת הרבה יותר מקודמיהם.
האילתור התבסס בביבופ על ההרמוניות ולא על המנגינה כבעבר. בביבופ נולדו אקורדים עשירים מאי-פעם, עם דרגות זרות לסולם, פיתוחים של הדרגות הבסיסיות (שנייה ורביעית) והרכבי אקורדים חדשים, כמו 9, 11 ו-13.
גם באילתורים וגם במנגינות שחיברו, פרצו אמני הביבופ את הסולמות לטובת הרבה צלילים זרים לסולם, עם מוסיקה מופשטת יותר, כרומטית ומפותלת מאד. המקצבים אופיינו בסווינג מהיר, כשתוף הבאס מנגן בסינקופות ופחות "מסודר" מתוף הבאס של הסווינג והביג בנד. המתופף גם מרבה להקיש בתוף הסנייר בחופשיות. חוץ מהתופים והבאס, שנשארו יחידים ב"החזקת הקצב", מלווים הכלים האחרים את הסולן בהדגשות ותגובות חופשיות וסינקופטיות ביותר.
סגנון "הביבופ" היה גם מוסיקלי וגם חברתי. שכן הייתה בו גם התרסה וגאווה. נוצרה שם מעין תת-תרבות שחורה, כשבצד המוסיקה החדשה של פארקר, גילספי וחבריהם, הם החלו גם לבדל את עצמם מבחינה חברתית מהנגנים הלבנים ומסגנון הנגינה שלהם. היה להם סגנון חברתי חדש, עם לבוש אופייני שכלל כובעי ברט, משקפי קרן וסלנג מיוחד. אפילו שמות היצירות שלהם נשמעו שונים מהרגיל.
מלכתחילה נתקל סגנון הביבופ בהתנגדות רבה. רבים ראו בו איום על הסדר שנוצר בג'אז, שכן בביבופ ניגנו והופיעו השחורים על הבמות ובהרכבים, ממש כמו הלבנים. זאת בניגוד לעשורים הקודמים שבהם הם הופלו לרעה לעומת נגני הג'אז הלבנים. אבל בהדרגה הלכה ההתנגדות וירדה. עד תחילת שנות ה-50, היה הביבופ לסגנון מצליח ואהוד על המוסיקאים. בהדרגה הפך מה שנולד כתנועת ג'אז מחתרתית בניו-יורק, לסגנון הג'אז המועדף על מרבית אמני הג'אז הצעירים. הוא הפך את הג'אז מעולם של בידור להמונים ומוסיקה לריקודים, לאמנות של ממש. בעשורים הבאים עתיד הביבופ להפוך לבסיס שממנו יצמחו מרבית סגנונות הג'אז המודרני.
כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים רוב נגני הג'אז. הוא גם היווה השראה לתרבות נגד נוספת, כשגיבורי הביבופ, דוגמת צ'ארלי פרקר, מיילס דיוויס ותלוניוס מונק, הפכו בעשורים הבאים לגיבוריהם של משוררי הביט והשפיעו בכך על ה"ביטניקים" של דור הביט.
כך שינה הביבופ את הג'אז והפך אותו מורכב ואינטלקטואלי מבעבר (עברית):
https://youtu.be/Os9XkxybCrs
הנה הביבופ:
https://youtu.be/NlfLBdKtemY?t=16s
אבות הביבופ, הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן האגדי דיזי גילספי:
https://youtu.be/4PiKHAEcEvM
צ'ארלי פארקר בסקסופון אלט עם אורניתולוג'י:
https://youtu.be/H00oDcOs4kM?t=6s
דיזי גילספי מספר על הולדת הביבופ:
https://youtu.be/30LDSn5uioA
ורשימה של כמה קטעים מומלצים להאזנה מהטובים של זרם הביבופ:
https://youtu.be/DPRoGqITZZw?t=3s
כיצד הפך ארט טייטום לוירטואוז הג'אז הגדול?
מספרים על הפסנתרן פטס וולר שגילה פעם שארט טייטום נכנס למועדון ג'אז שבו הוא ניגן. וולר, פסנתרן מדהים בפני עצמו, הציג את טייטום בספונטניות לקהל "אני רק פסנתרן, אבל הערב אלוהים נמצא בבית!"
ואכן, ארט טייטום, או ארט טאטום (Art Tatum), היה ככל הנראה וירטואוז הפסנתר הגדול בתולדות הג'אז. מי שקאונט בייסי יכנה "הפלא השמיני של העולם" אילתר וניגן בפסנתר בשליטה טכנית מוחלטת והפך לאגדה בלתי נתפסת בחייו. הפסנתרן הקלאסי האגדי ולדימיר הורוביץ תיאר אותו פעם כגדול הפסנתרנים בעולם, אבל גדול הפסנתרנים בכלל, לא רק בג'אז!
הוא לא טעה. מספרים שכשהפסנתרן אוסקר פיטרסון, עוד אושיית פסנתר ג'אז בלתי נשכחת, שמע את ארט טייטום בצעירותו, הוא הפסיק לנגן חודשיים. אחר כך הפך לתלמידו ואמר עליו שהוא נגן הג'אז הגדול ביותר אי-פעם. במהלך חייו הפך טייטום למורה של גאון ג'אז נוסף, תלוניוס מונק. רבים אומרים שסגנון הביבופ בג'אז, שהוא היה מהתורמים העיקריים ללידתו, הושפע במיוחד מהטכניקה והמקצבים המורכבים והמהירים שבסגנון הנגינה של טייטום.
אם להביט אחורה על חייו, כל אלו הם הישגים ממש לא רעים למי שסבל בילדותו מקטרקטים שהפכו אותו כמעט עיוור. אבל די מהר טייטום התגלה כילד פלא מוסיקלי. מי שכבר בגיל שלוש לימד את עצמו לנגן משמיעה, תוך שהוא מאזין לקטעי נגינה שהוקלטו על סרט מנוקב בפסנתר אוטומטי, למד לנגן כך יצירות שנכתבו במקור לשני נגנים. האגדה מספרת שהוא למד לנגן את כל התפקידים של יצירות לארבע ידיים, על ידי שנגע בקלידיו הלחוצים של הפסנתר האוטומטי. שליטתו בכל אחת משתי ידיו הייתה זהה. "אין דברים כאלה", יאמר לכם כל פסנתרן...
כך פיתח ארט טייטום סגנון נגינה מהיר במיוחד, וירטואוזי ועשיר, אבל גם מוסיקלי להפליא ומפוצץ בכישרון. רשמית, הסגנון שלו היה הסטרייד פיאנו, אבל ההרמוניות והטכניקה שלו היו כה משוכללים, עד שניגן בכל סגנון שבו בחר בצורה מושלמת. בתוך מערבולות הצלילים העשירות יכולת לשמוע אינספור קישוטים, מהלכים הרמוניים וכמו-פוליפוניים מרהיבים, ציטטות מחוכמות של פראזות ג'אז שבאות בהקשרים מפתיעים, שינויי קצב ופוליריתמיקה - מוחו פעל במהירות שאינה אנושית והידיים שלו דיברו את המוסיקה באופן שאיש לא הצליח להבין, בטח לא בזמן אמת או בשמיעה ראשונה.
אם כבר לקשור אותו לעצים גבוהים, לרבים הוא הזכיר את האגדות על העץ הכי גבוה בתולדות המוסיקה - אלו שסופרו על יוהאן סבסטיאן באך, לא פחות...
טייטום היה עילוי. כשהגיע לניו יורק ב-1932 והחל להקליט, אנשים לא האמינו שאת קטעי הסולו המבריקים שהקליט, כולל יצירת המופת "רג הנמר", ניגן פסנתרן אחד בלבד...
כשהוא החל להופיע במועדוני הג'אז הנחשבים של רחוב 52 בניו יורק, אנשים עמדו בתור לשמוע את הפלא השחור והמוצלח של הג'אז הפסנתרני. גם השלישייה שהקים הייתה להרכב נודע ובשנות ה-50 כל מוסיקאי ג'אז שהחשיב את עצמו ניסה לנגן עם אגדת הפסנתר שהוא היה.
בקיץ 1956 מת ארט טייטום ועולם הג'אז נפרד מענק שלא היה כמותו על הפסנתר. סכמו את הדברים היטב מילותיו של עוד מעריץ, שגם הוא עצמו נחשב מגדולי פסנתרי הג'אז אי פעם, הרבי הנקוק. הוא אמר פעם ש"איש אינו יכול להשתוות לארט טייטום". אם לומר את האמת, מי בכלל ניסה...
זה היה ארט טאטום:
https://youtu.be/JycfQd9nk9M
"יסטרדייז" שהוא מבצע כאן מדגים מהו וירטואוז ג'אז:
https://youtu.be/D9Cs_zb4q14
בג'אם מהסרט "הדורסים המופלאים":
https://youtu.be/mVuE0ywwBO0
גרסת הג'אז לוואלס בדו דיאז מינור של שופן:
https://youtu.be/ke2_qob16ls
והוא היה המורה של ענק נוסף, אוסקר פיטרסון שכאן עושה מחווה לבאך:
https://youtu.be/GrvRiz0Idfc
ולדבוז'אק:
https://youtu.be/qYcZGPLAnHA
הוא ידע גם להתרגע, כמו ב"All the things you are" עם הסקסופוניסט בן וובסטר:
https://youtu.be/eAuR9Bl4UHY
צונאמי של צלילים מדויקים להפליא - "רג הנמר" (Tiger Rag) העילאי של טייטום הצעיר:
https://youtu.be/xu7UP4wdn7I
מספרים על הפסנתרן פטס וולר שגילה פעם שארט טייטום נכנס למועדון ג'אז שבו הוא ניגן. וולר, פסנתרן מדהים בפני עצמו, הציג את טייטום בספונטניות לקהל "אני רק פסנתרן, אבל הערב אלוהים נמצא בבית!"
ואכן, ארט טייטום, או ארט טאטום (Art Tatum), היה ככל הנראה וירטואוז הפסנתר הגדול בתולדות הג'אז. מי שקאונט בייסי יכנה "הפלא השמיני של העולם" אילתר וניגן בפסנתר בשליטה טכנית מוחלטת והפך לאגדה בלתי נתפסת בחייו. הפסנתרן הקלאסי האגדי ולדימיר הורוביץ תיאר אותו פעם כגדול הפסנתרנים בעולם, אבל גדול הפסנתרנים בכלל, לא רק בג'אז!
הוא לא טעה. מספרים שכשהפסנתרן אוסקר פיטרסון, עוד אושיית פסנתר ג'אז בלתי נשכחת, שמע את ארט טייטום בצעירותו, הוא הפסיק לנגן חודשיים. אחר כך הפך לתלמידו ואמר עליו שהוא נגן הג'אז הגדול ביותר אי-פעם. במהלך חייו הפך טייטום למורה של גאון ג'אז נוסף, תלוניוס מונק. רבים אומרים שסגנון הביבופ בג'אז, שהוא היה מהתורמים העיקריים ללידתו, הושפע במיוחד מהטכניקה והמקצבים המורכבים והמהירים שבסגנון הנגינה של טייטום.
אם להביט אחורה על חייו, כל אלו הם הישגים ממש לא רעים למי שסבל בילדותו מקטרקטים שהפכו אותו כמעט עיוור. אבל די מהר טייטום התגלה כילד פלא מוסיקלי. מי שכבר בגיל שלוש לימד את עצמו לנגן משמיעה, תוך שהוא מאזין לקטעי נגינה שהוקלטו על סרט מנוקב בפסנתר אוטומטי, למד לנגן כך יצירות שנכתבו במקור לשני נגנים. האגדה מספרת שהוא למד לנגן את כל התפקידים של יצירות לארבע ידיים, על ידי שנגע בקלידיו הלחוצים של הפסנתר האוטומטי. שליטתו בכל אחת משתי ידיו הייתה זהה. "אין דברים כאלה", יאמר לכם כל פסנתרן...
כך פיתח ארט טייטום סגנון נגינה מהיר במיוחד, וירטואוזי ועשיר, אבל גם מוסיקלי להפליא ומפוצץ בכישרון. רשמית, הסגנון שלו היה הסטרייד פיאנו, אבל ההרמוניות והטכניקה שלו היו כה משוכללים, עד שניגן בכל סגנון שבו בחר בצורה מושלמת. בתוך מערבולות הצלילים העשירות יכולת לשמוע אינספור קישוטים, מהלכים הרמוניים וכמו-פוליפוניים מרהיבים, ציטטות מחוכמות של פראזות ג'אז שבאות בהקשרים מפתיעים, שינויי קצב ופוליריתמיקה - מוחו פעל במהירות שאינה אנושית והידיים שלו דיברו את המוסיקה באופן שאיש לא הצליח להבין, בטח לא בזמן אמת או בשמיעה ראשונה.
אם כבר לקשור אותו לעצים גבוהים, לרבים הוא הזכיר את האגדות על העץ הכי גבוה בתולדות המוסיקה - אלו שסופרו על יוהאן סבסטיאן באך, לא פחות...
טייטום היה עילוי. כשהגיע לניו יורק ב-1932 והחל להקליט, אנשים לא האמינו שאת קטעי הסולו המבריקים שהקליט, כולל יצירת המופת "רג הנמר", ניגן פסנתרן אחד בלבד...
כשהוא החל להופיע במועדוני הג'אז הנחשבים של רחוב 52 בניו יורק, אנשים עמדו בתור לשמוע את הפלא השחור והמוצלח של הג'אז הפסנתרני. גם השלישייה שהקים הייתה להרכב נודע ובשנות ה-50 כל מוסיקאי ג'אז שהחשיב את עצמו ניסה לנגן עם אגדת הפסנתר שהוא היה.
בקיץ 1956 מת ארט טייטום ועולם הג'אז נפרד מענק שלא היה כמותו על הפסנתר. סכמו את הדברים היטב מילותיו של עוד מעריץ, שגם הוא עצמו נחשב מגדולי פסנתרי הג'אז אי פעם, הרבי הנקוק. הוא אמר פעם ש"איש אינו יכול להשתוות לארט טייטום". אם לומר את האמת, מי בכלל ניסה...
זה היה ארט טאטום:
https://youtu.be/JycfQd9nk9M
"יסטרדייז" שהוא מבצע כאן מדגים מהו וירטואוז ג'אז:
https://youtu.be/D9Cs_zb4q14
בג'אם מהסרט "הדורסים המופלאים":
https://youtu.be/mVuE0ywwBO0
גרסת הג'אז לוואלס בדו דיאז מינור של שופן:
https://youtu.be/ke2_qob16ls
והוא היה המורה של ענק נוסף, אוסקר פיטרסון שכאן עושה מחווה לבאך:
https://youtu.be/GrvRiz0Idfc
ולדבוז'אק:
https://youtu.be/qYcZGPLAnHA
הוא ידע גם להתרגע, כמו ב"All the things you are" עם הסקסופוניסט בן וובסטר:
https://youtu.be/eAuR9Bl4UHY
צונאמי של צלילים מדויקים להפליא - "רג הנמר" (Tiger Rag) העילאי של טייטום הצעיר:
https://youtu.be/xu7UP4wdn7I
איך היה צ'ארלי פארקר לאבי הביבופ?
פעם נשאל מיילס דייוויס מהי תמצית הג'אז? - הוא לא חשב אפילו שניה וענה מיידית תשובה בת 4 מחלום: "לואי ארמסטרונג וצ'ארלי פרקר!".
אז כן. את סקסופוניסט הג'אז צ'ארלי פארקר (Charlie Parker) מכנים לעיתים "האלוהים של הביבופ" וההערצה אליו בעולם הג'אז היא עצומה, אבל בצד המוסיקה האלוהית שלו, התנהלו חייו של פארקר כרכבת הרים שכללה סמים קשים וסכנות ובדיעבד הביאה רכבת ההרים הזו גם למותו.
מגיל צעיר פארקר ניגן בתזמורות הג'אז המפורסמות של עירו, קנזס סיטי. כבר אז הוא זכה לכינוי "בירד", קיצור של "יארד בירד" - הכינוי המקורי שלו.
היו לפארקר חלומות גדולים וכדי להגשימם אותם הוא הגיע בסוף שנות ה-30 לניו יורק. עוד לא בן 20 וכבר היה לו ניסיון חיים עשיר והתמכרות קשה ובת 3 שנים לסמים קשים.
אך לא הגיל ולא הסמים הפריעו לו להתחבר לג'אזיסטים הכי מוכרים בניו-יורק. אלה התמלאו הערכה לצעיר המוכשר, עם הקצב המושלם והמוסיקליות המופלאה. הם לא שמו לב שהוא במסלול של הרס עצמי.
הוא עצמו החליט לשנות את הג'אז מהקצה אל הקצה ועשה בדיוק את זה. בהדרגה החל פארקר להתרחק מהסווינג ומהג'אז הנעים ששימש באולמות הריקודים. הוא החל לנגן ג'אז שנשמע אחרת מכל מה שהיה קיים. ב-1945 הוא החל את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו, עם החצוצרן דיזי גילספי. בשרשרת הופעות שהסעירו את עולם הג'אז לחלוטין, יתחילו השניים ליצור מוסיקה חדשה, בסגנון שדי מהר יקבל את הכינוי "ביבופ".
הביבופ היה ג'אז מהיר, קצבי, לא סימטרי ותזזיתי, שהתבסס על חילופי אקורדים וסולמות מהירים ומפתיעים מאד. פארקר ודיזי גם אפשרו ואפילו עודדו את המתופפים והבאסיסטים שלהם להפסיק ללוות ברקע באופן שמרני ולהתחיל לנגן בצורה מושקעת ויצירתית, בחזית ההופעה, שלא כמו שנהוג בג'אז ה"רגיל".
חובבי ג'אז רבים ונגנים הסתייגו אז מהסגנון החדש הזה. מנגד, היו מי שהבינו את האפשרויות החדשות שהביא הביבופ והצטרפו לשינוי. בהדרגה הפך הביבופ שלהם למיינסטרים של הג'אז, דבר שלא השתנה עד היום.
אבל המישור האישי "בירד" היה תקוע והלך וגלש במורד. הצלחת הביבופ לא גרמה לו לשנות את הרגלי הסמים שלו. הוא ניסה אמנם להיגמל ולהתנקות מהם, אבל ההתמכרות שלו רק הלכה והחמירה. היו לו כמה ההתמוטטויות והוא המשיך לצרוך סמים, תוך שהוא מתמכר לסמים קשים וצורך מנות הולכות וגדלות מהם, צולל במורד חייו.
חייבים להודות שחלק מהמוזיקה הטובה ביותר של פארקר הוקלטה ברגעים הקשים של המכור לסמים שהוא היה. ניסיונות שעשה שוב ושוב להיגמל ולהתנקות מהם, לא עזרו. מצבו של צ'ארלי פארקר החמיר לאחר שאיבד את בתו הקטנה והוא שקע עוד יותר בסמים. בגיל 31 הוא הפסיק להופיע ו-3 שנים אחר-כך הלך גאון הג'אז הצעיר לעולמו.
על אף שרשמית הייתה סיבת המוות כיב קיבה מדמם ודלקת ריאות, ברור היה שהתמכרותו להרואין גרמה לבסוף למותו. גופו היה זקן ועייף ובגיל 34 הוא מת מסמים.
מספרים שחוקר מקרי המוות העריך את גילו של פארקר המת כמצב של אדם בגילאי בין 50 ל-60.
אבל מורשתו של צ'רלי פרקר נשארה אחריו ולתמיד. כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים מרבית נגני הג'אז. צ'ארלי פארקר, מצידו, נחשב לאבי הג'אז המודרני ולאגדת ג'אז ענקית.
על פרקר עשה קלינט איסטווד את סרטו האיכותי הראשון, "בירד". בעיני רבים זה נחשב לסרט הג'אז הטוב ביותר אי-פעם והוא שהקנה לאיסטווד את תג האיכות של במאי שהמבקרים מעריכים.
הנה חייו של צ'ארלי פארקר:
https://youtu.be/q6_kbDGIBdc
קדימון הסרט "Bird" על צ'ארלי פארקר:
https://youtu.be/2qaSYknbapk
קטע מהסרט של קלינט איסטווד עליו:
https://youtu.be/ART5pmT6zro
סיפור חייו במצגת וידאו מצוינת שערכה ילדה:
https://youtu.be/CQjmZnl9Ciw
הביבופ הפך לאחד המנועים של תנועת הביט והביטניקים:
https://youtu.be/RfRJq0l5OTc
וסרט תיעודי על ענק הביבופ צ'רלי פארקר:
https://youtu.be/W1LBGTBjf9k?long=yes
פעם נשאל מיילס דייוויס מהי תמצית הג'אז? - הוא לא חשב אפילו שניה וענה מיידית תשובה בת 4 מחלום: "לואי ארמסטרונג וצ'ארלי פרקר!".
אז כן. את סקסופוניסט הג'אז צ'ארלי פארקר (Charlie Parker) מכנים לעיתים "האלוהים של הביבופ" וההערצה אליו בעולם הג'אז היא עצומה, אבל בצד המוסיקה האלוהית שלו, התנהלו חייו של פארקר כרכבת הרים שכללה סמים קשים וסכנות ובדיעבד הביאה רכבת ההרים הזו גם למותו.
מגיל צעיר פארקר ניגן בתזמורות הג'אז המפורסמות של עירו, קנזס סיטי. כבר אז הוא זכה לכינוי "בירד", קיצור של "יארד בירד" - הכינוי המקורי שלו.
היו לפארקר חלומות גדולים וכדי להגשימם אותם הוא הגיע בסוף שנות ה-30 לניו יורק. עוד לא בן 20 וכבר היה לו ניסיון חיים עשיר והתמכרות קשה ובת 3 שנים לסמים קשים.
אך לא הגיל ולא הסמים הפריעו לו להתחבר לג'אזיסטים הכי מוכרים בניו-יורק. אלה התמלאו הערכה לצעיר המוכשר, עם הקצב המושלם והמוסיקליות המופלאה. הם לא שמו לב שהוא במסלול של הרס עצמי.
הוא עצמו החליט לשנות את הג'אז מהקצה אל הקצה ועשה בדיוק את זה. בהדרגה החל פארקר להתרחק מהסווינג ומהג'אז הנעים ששימש באולמות הריקודים. הוא החל לנגן ג'אז שנשמע אחרת מכל מה שהיה קיים. ב-1945 הוא החל את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו, עם החצוצרן דיזי גילספי. בשרשרת הופעות שהסעירו את עולם הג'אז לחלוטין, יתחילו השניים ליצור מוסיקה חדשה, בסגנון שדי מהר יקבל את הכינוי "ביבופ".
הביבופ היה ג'אז מהיר, קצבי, לא סימטרי ותזזיתי, שהתבסס על חילופי אקורדים וסולמות מהירים ומפתיעים מאד. פארקר ודיזי גם אפשרו ואפילו עודדו את המתופפים והבאסיסטים שלהם להפסיק ללוות ברקע באופן שמרני ולהתחיל לנגן בצורה מושקעת ויצירתית, בחזית ההופעה, שלא כמו שנהוג בג'אז ה"רגיל".
חובבי ג'אז רבים ונגנים הסתייגו אז מהסגנון החדש הזה. מנגד, היו מי שהבינו את האפשרויות החדשות שהביא הביבופ והצטרפו לשינוי. בהדרגה הפך הביבופ שלהם למיינסטרים של הג'אז, דבר שלא השתנה עד היום.
אבל המישור האישי "בירד" היה תקוע והלך וגלש במורד. הצלחת הביבופ לא גרמה לו לשנות את הרגלי הסמים שלו. הוא ניסה אמנם להיגמל ולהתנקות מהם, אבל ההתמכרות שלו רק הלכה והחמירה. היו לו כמה ההתמוטטויות והוא המשיך לצרוך סמים, תוך שהוא מתמכר לסמים קשים וצורך מנות הולכות וגדלות מהם, צולל במורד חייו.
חייבים להודות שחלק מהמוזיקה הטובה ביותר של פארקר הוקלטה ברגעים הקשים של המכור לסמים שהוא היה. ניסיונות שעשה שוב ושוב להיגמל ולהתנקות מהם, לא עזרו. מצבו של צ'ארלי פארקר החמיר לאחר שאיבד את בתו הקטנה והוא שקע עוד יותר בסמים. בגיל 31 הוא הפסיק להופיע ו-3 שנים אחר-כך הלך גאון הג'אז הצעיר לעולמו.
על אף שרשמית הייתה סיבת המוות כיב קיבה מדמם ודלקת ריאות, ברור היה שהתמכרותו להרואין גרמה לבסוף למותו. גופו היה זקן ועייף ובגיל 34 הוא מת מסמים.
מספרים שחוקר מקרי המוות העריך את גילו של פארקר המת כמצב של אדם בגילאי בין 50 ל-60.
אבל מורשתו של צ'רלי פרקר נשארה אחריו ולתמיד. כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים מרבית נגני הג'אז. צ'ארלי פארקר, מצידו, נחשב לאבי הג'אז המודרני ולאגדת ג'אז ענקית.
על פרקר עשה קלינט איסטווד את סרטו האיכותי הראשון, "בירד". בעיני רבים זה נחשב לסרט הג'אז הטוב ביותר אי-פעם והוא שהקנה לאיסטווד את תג האיכות של במאי שהמבקרים מעריכים.
הנה חייו של צ'ארלי פארקר:
https://youtu.be/q6_kbDGIBdc
קדימון הסרט "Bird" על צ'ארלי פארקר:
https://youtu.be/2qaSYknbapk
קטע מהסרט של קלינט איסטווד עליו:
https://youtu.be/ART5pmT6zro
סיפור חייו במצגת וידאו מצוינת שערכה ילדה:
https://youtu.be/CQjmZnl9Ciw
הביבופ הפך לאחד המנועים של תנועת הביט והביטניקים:
https://youtu.be/RfRJq0l5OTc
וסרט תיעודי על ענק הביבופ צ'רלי פארקר:
https://youtu.be/W1LBGTBjf9k?long=yes
איך ת'לוניוס מונק לא התרומם ואז הפך ענק?
על חשיבותו וכישרונו של הפסנתרן ת'לוניוס מונק (Thelonious Monk) מאפיל לדעת רבים המלחין שהוא היה ובעל סגנון האלתור הייחודי כל כך.
מי שהחל כפסנתרן לא מלהיב, איטי, דיסוננטי, לא מלודי מספיק, שלא לדבר על התנהגות מוזרה, לבוש משונה, שם אחר משל כולם וכובעים לא ברורים שמתחלפים כל הזמן, פשוט לא מצליח לאסוף סביבו מעריצים.
עשור שלם לא קורה לו הדבר שכל מוסיקאי מוכשר היה רוצה שיקרה. אבל אז הוא מתחבר לשני הענקים דיזי (גילספי) וצ'ארלי (פרקר) ויוצר עימם את הביבופ, הז'אנר שיעשה לג'אז את מה שיעשו הביטלס לרוקנ'רול.
ועכשיו כל האלמנטים המוסיקליים שהרתיעו את שוחרי הג'אז קודם, יהפכו לבסיס של הכל. גישתו המקורית והחדשנית למוסיקה, בצד כישרונו כמלחין, יתרמו רבות למהפכת הג'אז שהשלושה יובילו באמצע שנות ה-50.
אבל גם אם בהתחלה זה לא נראה ככה, המדהים הוא שמי שהתקבל בתחילת דרכו בקרירות על ידי קהל הג'אז, בעיקר על סגנון נגינת הפסנתר שלו, הפך בהמשך לנערץ, גם בזכותו. המקצבים הייחודיים ששילב בנגינתו, לצד ההרמוניות המורכבות שבהן השתמש, אלה הוכחו עם הזמן כחלק משפה חדשה שהוא יוביל בג'אז ובמיוחד בביבופ.
אחרי צאת אלבומי הביבופ של ת'לוניוס הוא מתחיל להופיע עם ענק נוסף, ג'ון קולטריין. מכאן הוא הופך לידוע מאוד וסגנונו הייחודי זוכה לתהודה, גם אצל מבקרי המוסיקה המחמירים. מכאן יוביל מונק בעצמו הרכבי ג'אז שונים וישפיע על מוסיקאי ג'אז צעירים מסביב.
מכאן הוא יהיה לאגדה. מעמדו החדש יהיה עקבי והוא ישמור עליו לאורך כל הקריירה שלו, תוך שהוא מוציא לאור כ-60 אלבומים. סגנונו המקורי והמורכב יוותר ללא תחרות ובדיעבד ישפיע ויזכה להדהוד והערכה אצל נגנים רבים ומוסיקאים בכלל. כיום רואים בו רבים את אחד מהפסנתרנים הבולטים בתולדות הג'אז.
התרומה העצומה של מונק לפיתוח הג'אז המודרני נזקפת גם ליותר מ-70 יצירות שהוא הלחין. רבות מהן הפכו לסטנדרטס בג'אז, שמבצעים מאז רבים כולל ענקי ג'אז ברחבי העולם. בין החשובות שבהן, שאף ייכנסו לרשימת הסטנדרטים של הג'אז, המוכר ביותר הוא סטנדרט הג'אז המפורסם Round Midnight שהלחין ב-1944 והפך לאבן דרך בג'אז ובבלוז, כמו גם לשמו של אחד מסרטי הג'אז היפים ביותר אי-פעם.
עוד בולטים בקטעים המעולים שלו Blue Monk, יצירת הבלוז האגדית שלו והבלדה הנהדרת Ruby, My Dear שבתחילה קרא לה "מנהטן מוד" (מצב רוח מנהטן) ובהמשך שינה לשמה של אהובת נעוריו הראשונה.
הנה גדולתו של ת'לוניוס:
https://youtu.be/V_fCxTW9tZ8
פסנתר סולו ב-Caravan:
https://youtu.be/Kb9SXfvgikA
ה"ראונד מידנייט" המושלם שהוא יצר בהופעה בפולין 1966:
https://youtu.be/bEDr84cJQzE
אין גבול לכישרון - ב"בלו מונק":
https://youtu.be/_40V2lcxM7k
ת'לוניוס מונק מנגן וקם לרקוד כשהוא נהנה מסולו סקסופון מצוין של צ'ארלי האוס:
https://youtu.be/gi7QYccnKpE
סרטון תיעודי על הקריירה של ת'לוניוס מונק:
https://youtu.be/4FLMDKVie7Y?long=yes
והופעה חיה ב-1971 עם הרכב העל שלו, סוני סטיט, ארט בלייקי, דיזי וקאי ווינדינג:
https://youtu.be/WhSdWY3BuIE?long=yes
על חשיבותו וכישרונו של הפסנתרן ת'לוניוס מונק (Thelonious Monk) מאפיל לדעת רבים המלחין שהוא היה ובעל סגנון האלתור הייחודי כל כך.
מי שהחל כפסנתרן לא מלהיב, איטי, דיסוננטי, לא מלודי מספיק, שלא לדבר על התנהגות מוזרה, לבוש משונה, שם אחר משל כולם וכובעים לא ברורים שמתחלפים כל הזמן, פשוט לא מצליח לאסוף סביבו מעריצים.
עשור שלם לא קורה לו הדבר שכל מוסיקאי מוכשר היה רוצה שיקרה. אבל אז הוא מתחבר לשני הענקים דיזי (גילספי) וצ'ארלי (פרקר) ויוצר עימם את הביבופ, הז'אנר שיעשה לג'אז את מה שיעשו הביטלס לרוקנ'רול.
ועכשיו כל האלמנטים המוסיקליים שהרתיעו את שוחרי הג'אז קודם, יהפכו לבסיס של הכל. גישתו המקורית והחדשנית למוסיקה, בצד כישרונו כמלחין, יתרמו רבות למהפכת הג'אז שהשלושה יובילו באמצע שנות ה-50.
אבל גם אם בהתחלה זה לא נראה ככה, המדהים הוא שמי שהתקבל בתחילת דרכו בקרירות על ידי קהל הג'אז, בעיקר על סגנון נגינת הפסנתר שלו, הפך בהמשך לנערץ, גם בזכותו. המקצבים הייחודיים ששילב בנגינתו, לצד ההרמוניות המורכבות שבהן השתמש, אלה הוכחו עם הזמן כחלק משפה חדשה שהוא יוביל בג'אז ובמיוחד בביבופ.
אחרי צאת אלבומי הביבופ של ת'לוניוס הוא מתחיל להופיע עם ענק נוסף, ג'ון קולטריין. מכאן הוא הופך לידוע מאוד וסגנונו הייחודי זוכה לתהודה, גם אצל מבקרי המוסיקה המחמירים. מכאן יוביל מונק בעצמו הרכבי ג'אז שונים וישפיע על מוסיקאי ג'אז צעירים מסביב.
מכאן הוא יהיה לאגדה. מעמדו החדש יהיה עקבי והוא ישמור עליו לאורך כל הקריירה שלו, תוך שהוא מוציא לאור כ-60 אלבומים. סגנונו המקורי והמורכב יוותר ללא תחרות ובדיעבד ישפיע ויזכה להדהוד והערכה אצל נגנים רבים ומוסיקאים בכלל. כיום רואים בו רבים את אחד מהפסנתרנים הבולטים בתולדות הג'אז.
התרומה העצומה של מונק לפיתוח הג'אז המודרני נזקפת גם ליותר מ-70 יצירות שהוא הלחין. רבות מהן הפכו לסטנדרטס בג'אז, שמבצעים מאז רבים כולל ענקי ג'אז ברחבי העולם. בין החשובות שבהן, שאף ייכנסו לרשימת הסטנדרטים של הג'אז, המוכר ביותר הוא סטנדרט הג'אז המפורסם Round Midnight שהלחין ב-1944 והפך לאבן דרך בג'אז ובבלוז, כמו גם לשמו של אחד מסרטי הג'אז היפים ביותר אי-פעם.
עוד בולטים בקטעים המעולים שלו Blue Monk, יצירת הבלוז האגדית שלו והבלדה הנהדרת Ruby, My Dear שבתחילה קרא לה "מנהטן מוד" (מצב רוח מנהטן) ובהמשך שינה לשמה של אהובת נעוריו הראשונה.
הנה גדולתו של ת'לוניוס:
https://youtu.be/V_fCxTW9tZ8
פסנתר סולו ב-Caravan:
https://youtu.be/Kb9SXfvgikA
ה"ראונד מידנייט" המושלם שהוא יצר בהופעה בפולין 1966:
https://youtu.be/bEDr84cJQzE
אין גבול לכישרון - ב"בלו מונק":
https://youtu.be/_40V2lcxM7k
ת'לוניוס מונק מנגן וקם לרקוד כשהוא נהנה מסולו סקסופון מצוין של צ'ארלי האוס:
https://youtu.be/gi7QYccnKpE
סרטון תיעודי על הקריירה של ת'לוניוס מונק:
https://youtu.be/4FLMDKVie7Y?long=yes
והופעה חיה ב-1971 עם הרכב העל שלו, סוני סטיט, ארט בלייקי, דיזי וקאי ווינדינג:
https://youtu.be/WhSdWY3BuIE?long=yes
למה החצוצרה של דיזי גילספי הייתה עקומה?
מה קורה כשמישהו יושב לך על החצוצרה ומעקם אותה? - בכל מקרה שאינך דיזי גילספי (Dizzy Gillespie) אתה רץ לקנות חדשה או לתקן את החצוצרה העקומה שלך. אבל דיזי גילספי שמצא את החצוצרה שלו עקומה, לאחר שלפי הסיפור התיישבה עליה בטעות שחקנית כלשהי במסיבה, לא התרגש והחל לנגן בה. תוך שניות הוא הבין את העניין - הסאונד של החצוצרה המעוקמת שלו נשמע לו טוב יותר מקודם! - החצוצרה הזו, מיותר לספר, הפכה לחצוצרה הקבועה שלו ולסמלו המסחרי!
ואכן, אחד מסמלי חצוצרת הג'אז היו הלחיים המנופחים של החצוצרן דיזי גילספי (Dizzy Gillespie). צורת הנגינה הזו הייתה ייחודית לו. לצד הנגינה מלאת ההומור והריקוד על הבמה, הסגנון האישי וההתנהגות המסודרת, היא הפכה אותו לאחד מהגאונים המיוחדים והצבעוניים שקמו לג'אז.
עם סולואים מורכבים וחכמים במיוחד, גילספי נחשב לאחד הווירטואוזים, החדשנים והמאלתרים הגדולים של הג'אז האמריקאי. ביחד עם ג'אזיסטים נוספים וגאונים כצ'ארלי פארקר, תלוניוס מונק, ארט טייטום, צ'ארלי כריסטיאן ומיילס דיוויס, הוא יצר את סגנון הבי בופ שבשנות ה-40 שינה לחלוטין את פני הג'אז והפך אותו סופית מצורת בידור מוסיקלית ופופולארית, גם אם חכמה ומורכבת יותר מסתם מוסיקה קלה, לזרם מוביל באמנות המוסיקה בכלל.
לא רק את הביבופ יצר דיזי. הוא גם נחשב ליוצר הלטין ג'אז - סגנון הג'אז הלטיני, כשבשנות ה-50 הוא ממש הנהיג את המוסיקה האפרו-קובנית, זרם או תנועה שהכניסו אלמנטים לטיניים ואפריקאיים למוסיקת הג'אז הזו. בתור "באנד לידר" (מוביל הרכבים) הוא הפיץ את הז'אנר הזה והפך אותו לאחד הפופולאריים בעולם הג'אז.
הנה תולדות חייו של דיזי גילספי:
https://youtu.be/8iU8_D258nA?t=32s
דיזי גילספי ב"מנטקה" עם הביג בנד של קני קלארק:
https://youtu.be/A5tRGMHfKrE
עם צ'ארלי פרקר:
https://youtu.be/4PiKHAEcEvM?t=115
"לילה בטוניסיה":
https://youtu.be/mkemox0461U
סולו של דיזי בשיר של ענק מוסיקת הנשמה סטיבי וונדר:
https://youtu.be/bQEBZfG5SaY
הופעה של דיזי גילספי וחמישייתו:
https://youtu.be/2uLpjp7xkyI?long=yes
מה קורה כשמישהו יושב לך על החצוצרה ומעקם אותה? - בכל מקרה שאינך דיזי גילספי (Dizzy Gillespie) אתה רץ לקנות חדשה או לתקן את החצוצרה העקומה שלך. אבל דיזי גילספי שמצא את החצוצרה שלו עקומה, לאחר שלפי הסיפור התיישבה עליה בטעות שחקנית כלשהי במסיבה, לא התרגש והחל לנגן בה. תוך שניות הוא הבין את העניין - הסאונד של החצוצרה המעוקמת שלו נשמע לו טוב יותר מקודם! - החצוצרה הזו, מיותר לספר, הפכה לחצוצרה הקבועה שלו ולסמלו המסחרי!
ואכן, אחד מסמלי חצוצרת הג'אז היו הלחיים המנופחים של החצוצרן דיזי גילספי (Dizzy Gillespie). צורת הנגינה הזו הייתה ייחודית לו. לצד הנגינה מלאת ההומור והריקוד על הבמה, הסגנון האישי וההתנהגות המסודרת, היא הפכה אותו לאחד מהגאונים המיוחדים והצבעוניים שקמו לג'אז.
עם סולואים מורכבים וחכמים במיוחד, גילספי נחשב לאחד הווירטואוזים, החדשנים והמאלתרים הגדולים של הג'אז האמריקאי. ביחד עם ג'אזיסטים נוספים וגאונים כצ'ארלי פארקר, תלוניוס מונק, ארט טייטום, צ'ארלי כריסטיאן ומיילס דיוויס, הוא יצר את סגנון הבי בופ שבשנות ה-40 שינה לחלוטין את פני הג'אז והפך אותו סופית מצורת בידור מוסיקלית ופופולארית, גם אם חכמה ומורכבת יותר מסתם מוסיקה קלה, לזרם מוביל באמנות המוסיקה בכלל.
לא רק את הביבופ יצר דיזי. הוא גם נחשב ליוצר הלטין ג'אז - סגנון הג'אז הלטיני, כשבשנות ה-50 הוא ממש הנהיג את המוסיקה האפרו-קובנית, זרם או תנועה שהכניסו אלמנטים לטיניים ואפריקאיים למוסיקת הג'אז הזו. בתור "באנד לידר" (מוביל הרכבים) הוא הפיץ את הז'אנר הזה והפך אותו לאחד הפופולאריים בעולם הג'אז.
הנה תולדות חייו של דיזי גילספי:
https://youtu.be/8iU8_D258nA?t=32s
דיזי גילספי ב"מנטקה" עם הביג בנד של קני קלארק:
https://youtu.be/A5tRGMHfKrE
עם צ'ארלי פרקר:
https://youtu.be/4PiKHAEcEvM?t=115
"לילה בטוניסיה":
https://youtu.be/mkemox0461U
סולו של דיזי בשיר של ענק מוסיקת הנשמה סטיבי וונדר:
https://youtu.be/bQEBZfG5SaY
הופעה של דיזי גילספי וחמישייתו:
https://youtu.be/2uLpjp7xkyI?long=yes
אילו מהפכות עשה מיילס דיוויס בג'אז?
כנראה שבכל תולדות הג'אז אין עוד דמות כה חדשנית ומסעירה כמו מיילס דיוויס (Miles Davis). הוא הסתובב בין חבורת הענקים שעשו את מהפכת הביבופ, עשה בעצמו 3 מהפכות בג'אז והחל אחת נוספת. בין לבין הוא הספיק לנגן עם כל ענקי הג'אז של המחצית השנייה של המאה ה-20, להתחכך בענקי הפופ ולהעניק להם מחסדיו המוסיקליים, להתנגד לסמים ואז להתמכר להם, להקים הרכבים מרתקים ולריב עם כולם, לגדל צעירים שיהפכו לענקי הג'אז הבאים, להקפיד על מלתחה מרתקת ולהישאר מעודכן תמיד.
מיילס נולד למשפחה מבוססת. אביו, רופא שיניים מסודר, שכר לו בגיל 13 מורה פרטי שילמד אותו לנגן בחצוצרה, ככל הנראה למורת לבה של אימו, שהייתה פסנתרנית בלוז ורצתה שמיילס ינגן על פסנתר. היא שנאה את צליל החצוצרה אבל הוא התאהב בכלי.
די מהר התגלה מיילס הצעיר כעילוי מוסיקלי והחל לנגן באופן מקצועי. בגיל 16 כבר הוצע לו להצטרף להרכבים מצליחים, אך אימו סרבה והתעקשה שישלים את לימודיו התיכוניים. הוא ניצל הזדמנות הופיע כחצוצרן מחליף בלהקתו של בילי אקשטיין, לצד דיזי גילספי וצ'רלי פארקר. עתה היה ברור שדרכו לתהילה סלולה, אך הוריו התנגדו ודרשו שימשיך ללימודים האקדמיים. הוא יצא ללמוד בניו-יורק, בבית הספר המפורסם למוסיקה ג'וליארד.
חרף עצות ידידיו הוא חיפש ומצא את צ'רלי פרקר והחל לנגן איתו בסשנים, שכללו את מי שיהפכו בקרוב ביחד עם פרקר למנהיגי מהפיכת הבי-בופ, כולל פטס נווארו ותלוניוס מונק. כך השתלב מיילס במהפכת הג'אז הגדולה והראשונה שלו. הוא החליט לעזוב את לימודי המוסיקה שהיו קלאסיים ו"לבנים" מדי של ג'וליארד.
די מהר החליף מיילס את דיזי גילספי בחמישיית צ'רלי פרקר וב-1946 החל להופיע איתה בכל רחבי ארה"ב. כשפרקר קיבל התמוטטות עצבים ואושפז למספר חודשים. מיילס ניסה לשתף פעולה עם אחרים, כולל בסיסט-העל הנערץ צ'רלי מינגוס, אבל התוצאה המהירה הייתה שהוא הקליט לראשונה עם הרכב חדש, הראשון שהקים.
כשחזר צ'רלי פרקר ב-1948 לניו יורק, שב מיילס והצטרף להרכב שלו. אבל עצביו הרופפים של פרקר והתמכרותו לסמים הביאו למחלוקות, שהביאו לעזיבתו של מיילס את ההרכב.
מעתה יהפוך מיילס למי שייזום את שילובי הג'אז החשובים בניו-יורקית של התקופה. היה לו כישרון אדיר לאתר צעירים מוכשרים ולצרף אותם להרכבים שלו. כמעט כולם הפכו אחרי שהמשיכו בדרכם לאגדות ולמנהיגי הרכבים משלהם.
מיילס אחראי ל-3 מהפכות בג'אז, בשלושה עשורים של חייו.
בסוף שנות הארבעים הוא ריכך את הביבופ המהיר והוירטואוזי, האט אותו, הוריד אנרגיה ויצר את ה-Cool Jazz, "הג'אז הקר" והעמוק באופיו.
בסוף שנות ה-50 סימן האלבום שלו Kind of Blue, את "הג'אז המודאלי" (Modal Jazz). זה היה ג'אז שלפתע "גילה" את המודוסים העתיקים ועשה איתם דברים מרתקים. כך מיילס, ביחד עם ביל אוונס, קאנון אלדרלי וג'ון קולטריין, הכניסו את המוסיקה המודאלית והסולמות המודאליים לג'אז והעשירו אותו מאוד.
מהפכה שלישית של מיילס באה בסוף הסיקסטיז, כשהחמישייה השנייה שלו הציגה באלבום 'נערות הקילימנג'רו' את מה שיזכה לשם 'ג'אז פיוז'ן' (Fusion Jazz).
הפיוז'ן בג'אז הוא סגנון המשלב לתוך הג'אז ז'אנרים מוסיקליים אחרים, נגינה מודאלית בהשפעתם וסאונדים חדשים בהרכבים השונים שיצר. זה ימשיך גם באלבומים הבאים ובמיוחד באלבום Bitches Brew, אלבום מאתגר ופורץ דרך, שרבים רואים כאלבום הג'אז המהפכני ביותר שהיה.
אבל בניגוד לחשיבות וההערצה לה זכה מיילס מצד המעריצים, רבים חוו אותו כאדם מרוחק, קשה וחם-מזג. הוא איבד את קולו אחרי ניתוח פוליפים, כשבניגוד להוראות הרופא, הוא לא הצליח לשתוק לכמה ימים וצרח על מישהו... מאז הוא איבד את קולו. כך הצטרף קולו הלוחש, לנגינתו האפילה והמעומעמת בעמעם החצוצרה המפורסם והכל כך סימבולי שלו, והוא "זכה" בכינוי ובדימוי של "נסיך האופל".
וכך, לאחר מהפכות ענקיות והשתנות מתמדת, בנסיון שאף פעם לא הפסיק להתעדכן, לחקור ולהיות באופנה ובחזית הג'אז, החל מיילס את העשור האחרון לחייו. כמו החיבורים המרתקים שלו בעבר לרוק הפסיכדלי הכבד של ג'ימי הנדריקס, לפאנק ולמוסיקת הנשמה השחורה והפופ של האייטיז, הוא המשיך בשנות ה-80 להתחבר, למשל להופעות עם הזמר פרינס, בו ראה סוג של יורש.
מיילס עוד ניסה, באלבומו האחרון, 'Doo Bop', לחבר את הג'אז גם למוסיקת ההיפ הופ שהחלה הופכת פופולארית אז, אבל לא הספיק לסיים את המלאכה. כמו בחייו, גם ביום מותו נתפס ענק הג'אז באמצע של מהפכה.
הנה תולדות חייו של מיילס דיוויס:
https://youtu.be/Kx4NiU58zSc
בהופעה ב"So What" (אז מה) המינימליסטי:
https://youtu.be/zqNTltOGh5c
בופליסיטי בסגנון הקול ג'אז:
https://youtu.be/w6vuBL9eQbs
הקטע "מר פסטוריוס" בביצוע מיילס דיוויד ומרקוס מילר:
https://youtu.be/SjBUNyFKkJI
בהופעה באירופה:
https://youtu.be/IX4MPh0ckUw?t=67
ענק הג'אז מיילס דיוויס בקדימון הסרט "דינגו", על ילד שממתין לפגוש את המוסיקאי הנערץ עליו:
https://youtu.be/1kXUk3dr33c
עם מיילס דיויס באולפן:
https://youtu.be/t4S8TNsxm28?long=yes
ושישה ענקי ג'אז מספרים על מיילס, מוסיקאי הג'אז המפורסם ביותר:
https://youtu.be/eJk48-8rSh8?long=yes
כנראה שבכל תולדות הג'אז אין עוד דמות כה חדשנית ומסעירה כמו מיילס דיוויס (Miles Davis). הוא הסתובב בין חבורת הענקים שעשו את מהפכת הביבופ, עשה בעצמו 3 מהפכות בג'אז והחל אחת נוספת. בין לבין הוא הספיק לנגן עם כל ענקי הג'אז של המחצית השנייה של המאה ה-20, להתחכך בענקי הפופ ולהעניק להם מחסדיו המוסיקליים, להתנגד לסמים ואז להתמכר להם, להקים הרכבים מרתקים ולריב עם כולם, לגדל צעירים שיהפכו לענקי הג'אז הבאים, להקפיד על מלתחה מרתקת ולהישאר מעודכן תמיד.
מיילס נולד למשפחה מבוססת. אביו, רופא שיניים מסודר, שכר לו בגיל 13 מורה פרטי שילמד אותו לנגן בחצוצרה, ככל הנראה למורת לבה של אימו, שהייתה פסנתרנית בלוז ורצתה שמיילס ינגן על פסנתר. היא שנאה את צליל החצוצרה אבל הוא התאהב בכלי.
די מהר התגלה מיילס הצעיר כעילוי מוסיקלי והחל לנגן באופן מקצועי. בגיל 16 כבר הוצע לו להצטרף להרכבים מצליחים, אך אימו סרבה והתעקשה שישלים את לימודיו התיכוניים. הוא ניצל הזדמנות הופיע כחצוצרן מחליף בלהקתו של בילי אקשטיין, לצד דיזי גילספי וצ'רלי פארקר. עתה היה ברור שדרכו לתהילה סלולה, אך הוריו התנגדו ודרשו שימשיך ללימודים האקדמיים. הוא יצא ללמוד בניו-יורק, בבית הספר המפורסם למוסיקה ג'וליארד.
חרף עצות ידידיו הוא חיפש ומצא את צ'רלי פרקר והחל לנגן איתו בסשנים, שכללו את מי שיהפכו בקרוב ביחד עם פרקר למנהיגי מהפיכת הבי-בופ, כולל פטס נווארו ותלוניוס מונק. כך השתלב מיילס במהפכת הג'אז הגדולה והראשונה שלו. הוא החליט לעזוב את לימודי המוסיקה שהיו קלאסיים ו"לבנים" מדי של ג'וליארד.
די מהר החליף מיילס את דיזי גילספי בחמישיית צ'רלי פרקר וב-1946 החל להופיע איתה בכל רחבי ארה"ב. כשפרקר קיבל התמוטטות עצבים ואושפז למספר חודשים. מיילס ניסה לשתף פעולה עם אחרים, כולל בסיסט-העל הנערץ צ'רלי מינגוס, אבל התוצאה המהירה הייתה שהוא הקליט לראשונה עם הרכב חדש, הראשון שהקים.
כשחזר צ'רלי פרקר ב-1948 לניו יורק, שב מיילס והצטרף להרכב שלו. אבל עצביו הרופפים של פרקר והתמכרותו לסמים הביאו למחלוקות, שהביאו לעזיבתו של מיילס את ההרכב.
מעתה יהפוך מיילס למי שייזום את שילובי הג'אז החשובים בניו-יורקית של התקופה. היה לו כישרון אדיר לאתר צעירים מוכשרים ולצרף אותם להרכבים שלו. כמעט כולם הפכו אחרי שהמשיכו בדרכם לאגדות ולמנהיגי הרכבים משלהם.
מיילס אחראי ל-3 מהפכות בג'אז, בשלושה עשורים של חייו.
בסוף שנות הארבעים הוא ריכך את הביבופ המהיר והוירטואוזי, האט אותו, הוריד אנרגיה ויצר את ה-Cool Jazz, "הג'אז הקר" והעמוק באופיו.
בסוף שנות ה-50 סימן האלבום שלו Kind of Blue, את "הג'אז המודאלי" (Modal Jazz). זה היה ג'אז שלפתע "גילה" את המודוסים העתיקים ועשה איתם דברים מרתקים. כך מיילס, ביחד עם ביל אוונס, קאנון אלדרלי וג'ון קולטריין, הכניסו את המוסיקה המודאלית והסולמות המודאליים לג'אז והעשירו אותו מאוד.
מהפכה שלישית של מיילס באה בסוף הסיקסטיז, כשהחמישייה השנייה שלו הציגה באלבום 'נערות הקילימנג'רו' את מה שיזכה לשם 'ג'אז פיוז'ן' (Fusion Jazz).
הפיוז'ן בג'אז הוא סגנון המשלב לתוך הג'אז ז'אנרים מוסיקליים אחרים, נגינה מודאלית בהשפעתם וסאונדים חדשים בהרכבים השונים שיצר. זה ימשיך גם באלבומים הבאים ובמיוחד באלבום Bitches Brew, אלבום מאתגר ופורץ דרך, שרבים רואים כאלבום הג'אז המהפכני ביותר שהיה.
אבל בניגוד לחשיבות וההערצה לה זכה מיילס מצד המעריצים, רבים חוו אותו כאדם מרוחק, קשה וחם-מזג. הוא איבד את קולו אחרי ניתוח פוליפים, כשבניגוד להוראות הרופא, הוא לא הצליח לשתוק לכמה ימים וצרח על מישהו... מאז הוא איבד את קולו. כך הצטרף קולו הלוחש, לנגינתו האפילה והמעומעמת בעמעם החצוצרה המפורסם והכל כך סימבולי שלו, והוא "זכה" בכינוי ובדימוי של "נסיך האופל".
וכך, לאחר מהפכות ענקיות והשתנות מתמדת, בנסיון שאף פעם לא הפסיק להתעדכן, לחקור ולהיות באופנה ובחזית הג'אז, החל מיילס את העשור האחרון לחייו. כמו החיבורים המרתקים שלו בעבר לרוק הפסיכדלי הכבד של ג'ימי הנדריקס, לפאנק ולמוסיקת הנשמה השחורה והפופ של האייטיז, הוא המשיך בשנות ה-80 להתחבר, למשל להופעות עם הזמר פרינס, בו ראה סוג של יורש.
מיילס עוד ניסה, באלבומו האחרון, 'Doo Bop', לחבר את הג'אז גם למוסיקת ההיפ הופ שהחלה הופכת פופולארית אז, אבל לא הספיק לסיים את המלאכה. כמו בחייו, גם ביום מותו נתפס ענק הג'אז באמצע של מהפכה.
הנה תולדות חייו של מיילס דיוויס:
https://youtu.be/Kx4NiU58zSc
בהופעה ב"So What" (אז מה) המינימליסטי:
https://youtu.be/zqNTltOGh5c
בופליסיטי בסגנון הקול ג'אז:
https://youtu.be/w6vuBL9eQbs
הקטע "מר פסטוריוס" בביצוע מיילס דיוויד ומרקוס מילר:
https://youtu.be/SjBUNyFKkJI
בהופעה באירופה:
https://youtu.be/IX4MPh0ckUw?t=67
ענק הג'אז מיילס דיוויס בקדימון הסרט "דינגו", על ילד שממתין לפגוש את המוסיקאי הנערץ עליו:
https://youtu.be/1kXUk3dr33c
עם מיילס דיויס באולפן:
https://youtu.be/t4S8TNsxm28?long=yes
ושישה ענקי ג'אז מספרים על מיילס, מוסיקאי הג'אז המפורסם ביותר:
https://youtu.be/eJk48-8rSh8?long=yes
