הספיריצ'ואלס או ספיריטואלז (Spirituals) היו שירי המרד והמחאה הדתיים של השחורים בארה"ב, בזמן שהיו עבדים. על פי רוב, עסקו הספיריטואלס בנושאים תנכ"ים ובהליכה בדרכיו של ישו הנוצרי, אך למעשה היו אלה שירי תקווה לשחרור מעול העבדות. לאחר השחרור מהעבדות בטאו שירי הספיריצ'ואלס תקווה לשיפור בחייהם כעבדים משוחררים בארה"ב הגזענית.

סגנון הג'אז הושפע מאד משירי הספיריטואלס. רבים מהם מושרים עד היום ונחשבים מעין שירי עם אמריקניים, ביניהם "הסתובבו מרכבות מתוקות", ו-"שלח את עמי" התפרסמו בזכות הרכבים קוליים כמו פיסק ג'ובילי (1871).

גם מוסיקת הגוספל נולדה משירי הספיריטואלז. הם נתנו את הבסיס הרגשני ומלא ההתלהבות, שכל כך אופייני לקהילות העבדים מאפריקה, למזמורים הנוצריים שהם שרו בכנסיות שלהם. הספיריטואלז הדתיים, שנתנו מעט נחמה בעיתות המצוקה של העבדים שהם היו, שולבו עם המקצבים והלחנים של סגנונות המוזיקה החילוניים שלהם, כמו הבלוז והרגטיים ויצרו ביחד מצד אחד את הג'אז ומצד שני את מוסיקת "הגוספל השחור".


הנה הספיריטואל הידוע "הסתובבו מרכבות מתוקות":

http://youtu.be/ljup8cIRzIk


עוד ספיריצ'ואל "אני בא אלוהים":

http://youtu.be/OsQ6mxGIjRw


והספיריטואל "שלח נא את עמי" שחיבר בין העבדים לסיפור העבדות היהודית במצרים (עברית):

http://youtu.be/I7iYh88tb58

מוסיקת הבלוז (Blues) נולדה כשירים עצובים של האפרו-אמריקנים בארה"ב. הסגנון נולד בתקופת השחרור מהעבדות ואחרי מלחמת האזרחים. מצבם של השחורים היה אז של חופש מהעבדות מצד אחד ומהצד השני מחסור כלכלי וגזענות איומה, מצד רבים מהלבנים של אמריקה.

בלוז הוא אחד מיסודות סגנון הג'אז. הדבר הבולט ביותר במוסיקת הבלוז הוא המשפט המוסיקלי החוזר בן 12 התיבות, לרוב בטמפו איטי.

הבלוז נולד הרבה לפניו אבל ויליאם כריסטופר הנדי מהעיר ממפיס נחשב על ידי רבים "אבי הבלוז". יצירות הבלוז הראשונות שזכו לפרסום היו שלו, ביניהן "ממפיס בלוז" (1912) ו"סיינט לואיס בלוז" (1914). המוסיקאים החשובים בתולדות הבלוז הם נגנים כמו ג'ון לי הוקר, מאדי ווטרס ובי. בי. קינג "מלך הבלוז". הזמרים הידועים בסי סמית ובילי הולידיי הם מהגדולים בשירת הבלוז.

בשנות ה-60 היה הבלוז כמעט מוסיקה מתה. ואז קרה למוזיקת הבלוז נס של ממש. באופן מוזר ואירוני הביאה "הפלישה הבריטית", אותה הצפה באמריקה של להקות רוק מצוינות מהאי הבריטי, להחזרת הבלוז. אותו בלוז שנולד באמריקה, חזר שוב ובגדול לזרם המרכזי והפופולארי של המוסיקה האמריקאית.

אריק ברדן, סולן להקת "החיות" הבריטית, אמר פעם "הושטנו את היד לפח האשפה של אמריקה ומצאנו בו תרבות"... ואכן, הצעירים הבריטים שאהבו מאד את הבלוז והרית'ם אנד בלוז הקצבי יותר, לימדו והרגילו בשנות ה-60 את המעריצים בכל העולם, אבל במיוחד באמריקה, לצרוך מוסיקה שחורה, על בסיס יומיומי.

לא פלא שבעקבות השינוי הזה יתחילו להתגלות גם באמריקה כוכבי ענק שחורים כמו ג'יימס בראון וג'ימי הנדריקס - כוכבי במה עם אנרגיות של חיות פרא וכישרון מאלוהים, חיבור שאמריקה כבר שכחה שהולך כל כך יפה ביחד...


מעבר לאופי המוסיקלי הייחודי שלו, המילה "בלוז" כבר מזמן הפכה שם גנרי למוסיקה כואבת ומלנכולית, מעין כותרת לסגנונות דומים בעולם. מהבלוז הפורטוגלי שנקרא "פאדו", דרך הרֶבֶּֿטִיקוֹ (Rebetiko), או הרמבטיקו של היוונים, שמכונה לא פעם "בלוז יווני", ממשיך בפלמנקו של ספרד, הסמבה בברזיל והטנגו בארגנטינה. כולם היו וזכו לכינוי "בלוזים".


מהו הבלוז:

http://youtu.be/JAt0L5TGuEY


הסבר על מוסיקת הבלוז בג'אז:

http://youtu.be/aBg_gQxAShM


תולדות הבלוז:

https://youtu.be/vnaorRAxhmU


"מלך הבלוז", הגיטריסט ביבי קינג, מנגן בלוז:

http://youtu.be/4Ny5ajCn0xw


קצת שירה והסברים על בלוז:

http://youtu.be/DXbclfmvSfU


והסבר מדהים לגיטריסטים איך לנגן סולו בלוז ברמה הגבוהה ביותר:

https://youtu.be/C8EAAVxvB4A?long=yes

הרגטיים (Ragtime) הוא אחד מהיסודות החשובים של מוסיקת הג'אז. זהו סגנון נגינה בפסנתר, שהפך פופולארי מאד בסוף המאה ה-19. הרגטיים שפירושו "מקצב של דמעות או סחבות" מאופיין בקצב לא-אחיד וכתוב בתווים.

אבי הסגנון היה פסנתרן מועדונים לא מוכר בשם סקוט ג'ופלין. הנגן המוכשר מהעיר סיינט לואיס המציא לבדו את הסגנון והיה ראשון וגדול מלחיני ונגני הרגטיים. בין יצירותיו המפורסמות נמנים "הבדרן" ו"רגטיים עץ-האדר". בסגנון התערבבו השפעות של שירי לכת ושל מוסיקה קלאסית, כגון קצב זוגי עם מנגינה בהדגשות לא צפויות (סינקופה).

בהמשך השפיע הרגטיים, ביחד עם הבלוז, הספיריטואלז והאילתורים, על הצורות הראשונות של מוסיקת הג'אז. מעניין לגלות שמסגנון מוסיקה קליל, ריקודי, פופולארי ומצליח מאד. נולד אחד הסגנונות המוסיקליים המורכבים והרציניים בתולדות המוסיקה.


הנה סיפורו של סקוט ג'ופלין, ראשון נגני הרגטיים:

https://youtu.be/ZDddxRUwIFc


ג'ופלין לילדים:

https://youtu.be/NgYFeoGHQC0


כך נולד הרגטיים:

http://youtu.be/rk-3owM_MpU


קדימון לסרט על סקוט ג'ופלין:

http://youtu.be/o5KIEdl8iec


דו-קרב פסנתרני רגטיים מתוך הסרט על חייו:

https://youtu.be/NOi9K7yZ6QA


ועיבוד לרגטיים של סקוט ג'ופלין:

http://youtu.be/Um_kIkgqGvA

בשנות ה-20 של המאה הקודמת פרצה מוסיקת הסווינג לעולם והפכה לדבר הכי אופנתי שיש. ביצעו אותה ה"ביג בנדס", התזמורות הגדולות של הג'אז, בנות 20 נגנים ויותר.

אבל הסווינג הייתה רק חלק מתופעת הביג בנד ג'אז (Big Band). זה עתיד להפוך לסגנון של ג'אז נוצץ ומהוקצע, מוסיקה בידורית מעובדת ומתוזמרת היטב, שבוצעה בידי תזמורות גדולות, בעיבודים כתובים ומדוייקים וכמעט ללא אילתורים.

את העיבודים והקומפוזיציות לתזמורות הגדולות כתבו להן הכותבים הטובים של התקופה. חלק גדול מהם היו המנצחים של התזמורות הללו - מי שגם היו כוכבי התקופה. לא מעט מהם עתידים להיחשב מגדולי הג'אז. ביניהם מפורסמים במיוחד כדיוק אלינגטון, קאונט בייסי, פלטשר הנדרסון, בני גודמן, וודי הרמן וצ'יק ווב. עוד רבים אחרים מכוכבי הג'אז בעתיד עתידים לבוא מקרב הנגנים של התזמורות הגדולות.

תקופת הפריחה של ה"ביג בנדס" הייתה משנות ה-20 ועד תחילת שנות ה-50. עם הזמן הלכו הביג בנדס וירדו, כשמחליפים אותן הקומבוז (Combo), הרכבים קטנים ומצליחים שיהיו להקות הג'אז המצליחות החדשות.


הנה תולדות מוסיקת הסווינג והתזמורות הגדולות:

http://youtu.be/F9B44JUwr74


אחד מהלהיטים הגדולים של גלן מילר ותזמורתו, "In the Mood":

https://youtu.be/IebackS9RPc


הנה ביצוע של תזמורתו של דיוק אלינגטון:

https://youtu.be/qDQpZT3GhDg


וריקודי הסווינג שאותם ליוו התזמורות הגדולות, הביג בנדס:

https://youtu.be/mHANNkKBSNU?t=4s

אומרים שהג'אז גדל בכל מקום, אבל הוא נולד בניו אורלינס. במאה ה-19 ולפניה הייתה העיר הזו העיר הקוסמופוליטית ביותר, אבל גם מוקד לסחר בעבדים ולעבדות, גם אחרי שלינקולן שחרר את העבדים לחופשי.

וכאן, בעיר הזו, ייצרו ממשיכיהם של אותם עבדים נרמסים את הסגנון המוזיקלי המתוחכם והמרהיב ביותר שיצרה אמריקה ויביאו את כל ההשפעות הטובות שזכו להן לידי יצירות שעתידות להביא את התרבות של אמריקה לגדולים בהישגיה האמנותיים.

הג'אז הוא סוג של חופש, חירות לאלתר, להמציא בעצמך ולשיר את היופי או הכאב של החיים, גם ברגעים הקשים של העבדות והעוני המחפיר. כבר כשהגיעו העבדים מאפריקה אל אמריקה, כשעוד לא ידעו מילה בשפת המקום ועבדו מצאת החמה ועד לצאת הנשמה - כבר אז הם מצאו את החופש לשיר תוך כדי העבודה בשדות ועל מסילות הרכבת, בשמש הלוהטת ובקור המקפיא של החורף.

השירה הזו, על בסיס קבוע אבל עם שלל אילתורים והמצאות, אף אחד הרי לא רשם שם בתווים, תוליד את ג'אז ניו אורלינס (New Orleans Jazz), הסגנון של הג'אז שהתפתח בעיר ניו אורלינס והוליד את הג'אז המוקדם ואת כל מה שאנו מכירים היום.

קינג אוליבר, באדי בולדן, לואי ארמסטרונג וג'לי רול מורטון הם החשובים שבמוסיקאים שבלטו בסגנון זה.


הנה סיפור ותיאור הג'אז של ניו אורלינס בקצרה:

https://youtu.be/5SS9EnD_-_Y


והדגמה של האילתור המשותף:

https://youtu.be/EadpcjMB_2s

סווינג הייתה מוסיקה לריקודים שנוגנה בידי התזמורות הגדולות ("ביג בנדס"). הסווינג התפתח בין שנות ה-20 וה-40 של המאה הקודמת באמריקה, כולל בשנות מלחמת העולם השנייה.

את הסווינג ניגנו התזמורות מעיבודים כתובים ומדוייקים וכמעט ללא אילתורים. זו הייתה מוסיקה פופולארית ביותר ומנצחי ומנהיגי התזמורות הללו היו הכוכבים הגדולים של התקופה.

על תזמורות הג'אז הללו ניצחו גדולי הג'אז של התקופה, ביניהם פלטשר הנדרסון, צ'יק ווב, בני גודמן, דיוק אלינגטון, קאונט בייסי וגלן מילר - מי שהפך הכוכב הגדול והמצליח ביותר של עידן התזמורות. בתזמורות הסווינג הגדולות ישבו רבים מהנגנים שבהמשך יהפכו לכוכבי הג'אז הגדולים, לאחר שהתזמורות הגדולות יירדו, לטובת הרכבים קטנים ומצליחים יותר.

רבים נהגו לרקוד אז את הסווינג. תזמורות הביג בנד שידרו בטלוויזיה של אותם ימים הופעות סווינג שלמות וההמונים רקדו. כשהתזמורות הללו נדדו בארצות הברית להופעות, התגלה למוסיקאים שהם יצרו את המוסיקה והריקוד האמריקאים החדשים.

אפילו לגרמניה הנאצית הגיע הסווינג בגדול, כשתנועת נוער מחתרתית שכינתה עצמה "נערי הסווינג" נהגה לרקוד סווינג, בניגוד לחוק הגרמני ולתיעוב של הנאצים כנגד מוסיקה אמריקאית והסתכנה בכך במוות (קראו על כך באאוריקה בתגית "נערי הסווינג")...

כיום הסווינג נחשב לאחד מאבות הרוקנ'רול ולמנבא של ההצלחה העצומה שלה תזכה מוסיקת הרוק בכלל.


הנה הסבר על הסווינג:

https://youtu.be/31JgwfP15kw


תולדות מוסיקת הסווינג:

http://youtu.be/F9B44JUwr74


תזמורות הסווינג הגדולות:

http://youtu.be/IebackS9RPc?t=5s


גם היום יש מי שממשיכים את המסורת:

https://youtu.be/cY0ZZkBOHaU


ובעולם הבידור הגלובלי הסווינג כבר מזמן הפך לסטייל - כאן ביוון:

https://youtu.be/pKGSOAqvmUw

דיקסילנד (Dixieland) הוא אחד הסגנונות הראשונים בג'אז. בתור ז'אנר שנולד מתזמורות הצעידה של דרום ארצות הברית, זה סגנון שהמקצב שלו הוא של מארש.

המאפיין הבולט של הדיקסילנד הוא אלתור של כמה כלי נגינה ביחד, כלומר כמה נגנים המאלתרים בו זמנית וכמו משוחחים ביניהם.

הכלים השונים המאלתרים בו זמנית יוצרים מוסיקה רב-קולית, פוליפונית וייחודית במוסיקה של המאה ה-20.

מקורו של הדיקסילנד בעיר האמריקאית ניו אורלינס. בעיר זו נפגשו התרבויות האפריקאית והאירופאית, זו של העבדים מאפריקה, על המוסיקה והקצב שלה, לבין הכלים של התרבות המערבית.

המפגש המוסיקלי הזה בתחילת המאה ה-20, של קצב אפריקאי וכלים מערביים, הוליד את הדיקסילנד. הוא נקרא אז לעיתים "הג'אז של ניו אורלינס" והיה הסגנון הראשון בג'אז שהוקלט על גבי תקליטים.

השיר הכי מוכר בסגנון הדיקסילנד הוא "כשהמלאכים צועדים בסך" ("When the Saints Go Marching In") שהתפרסם בביצועו של גדול מוסיקאי הג'אז ומי שהעביר אותו מסגנון מגזרי של שחורים למוסיקה פופולרית כל אמריקאית, החצוצרן וזמר הג'אז לואי ארמסטרונג.

תזמורות דיקסילנד מסורתיות התחלקו לשתי קבוצות נגנים. הראשונה היא יחידת הקצב, שכללה תופים, באס (קונטרבס או טובה) וכלי הרמוני (פסנתר או בנג'ו). השנייה היא מחלקת הנשיפה שכללה חצוצרות שניגנו את המנגינה, טרומבונים שניגנו קונטרפונקט וקלרינט (או סקסופון) שקישט את המנגינה.

באילתור בו-זמני של החצוצרה, הקלרינט והטרומבון הייתה נוצרת הפוליפוניה המופלאה של הדיקסילנד.

מקור השם דיקסילנד מהכינוי "דיקסי" שהוצמד לאזור הדרום-מזרחי של ארצות הברית עוד בתקופת מלחמת האזרחים.


הנה הרכב בסגנון הדיקסילנד על הדשא:

https://youtu.be/NpSR0oI5zy8


דיקסילנד אותנטי מפעם בשם "Lasses Candy":

https://youtu.be/n2Wa_gsUM6Q?t=5s


לואי ארמסטרונג מנגן עם להקתו את "כשהמלאכים צועדים בסך" בסגנון דיקסילנד:

https://youtu.be/wyLjbMBpGDA?t=9s


הרכב של מוסיקת דיקסילנד מאירופה:

https://youtu.be/pnPVExzm0DY


הרכב רחוב שמנגן דיקסילנד:

https://youtu.be/bvXQ6MBh_2s?t=4s


ובניו-אורלינס גם לווייה יכולה לכלול תזמורת דיקסילנד:

https://youtu.be/yt_pOf1QHDY

זה קרה במועדון מינטונ'ז שבמנהטן, בתחילת שנות ה-40. כאן נפגשו מספר נגני ג'אז מצוינים, כמו הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן דיזי גילספי, שביחד עם אמנים כמו ארט טייטום, תלוניוס מונק וצ'ארלי כריסטיאן, עמדו ליצור סגנון ג'אז חדש.

זה היה סגנון ה"בִּיבּוֹפּ" (BeBop), ז'אנר חדשני, מסעיר והרפתקני, משהו אחר מכל מה שחובבי הג'אז הכירו עד אז.

איש מהם לא חשב אז שזו תהיה תחילת המהפכה שתשנה את עולם הג'אז לחלוטין. שבמקום הג'אז ה"מסורתי", שעסק עד אז ב"לבדר" את הקהל, עתיד הבי בופ להפוך לז'אנר מרכזי בג'אז ולקחת את הג'אז לעולם של אמנות ויצירה.

הביבופ התבסס על הרכבים הקטנים שכונו "קומבו" וכללו מ-2 ועד 5 נגנים, בדגש על ארבעה. הוא הציג שפה מלודית והרמונית חדשה בג'אז.

אמנם מייסדיו המשיכו לאלתר על אותם סטנדרטים, שירי הג'אז והקטעים שכל ג'אזיסט מנגן ושהם עצמם ניגנו בתזמורות הביג-בנד שבהן היו חברים, אבל הם הירבו לכתוב גם קטעים מקוריים ואילתרו בצורה חופשית, מהירה ומתקדמת הרבה יותר מקודמיהם.

האילתור התבסס בביבופ על ההרמוניות ולא על המנגינה כבעבר. בביבופ נולדו אקורדים עשירים מאי-פעם, עם דרגות זרות לסולם, פיתוחים של הדרגות הבסיסיות (שנייה ורביעית) והרכבי אקורדים חדשים, כמו 9, 11 ו-13.

גם באילתורים וגם במנגינות שחיברו, פרצו אמני הביבופ את הסולמות לטובת הרבה צלילים זרים לסולם, עם מוסיקה מופשטת יותר, כרומטית ומפותלת מאד. המקצבים אופיינו בסווינג מהיר, כשתוף הבאס מנגן בסינקופות ופחות "מסודר" מתוף הבאס של הסווינג והביג בנד. המתופף גם מרבה להקיש בתוף הסנייר בחופשיות. חוץ מהתופים והבאס, שנשארו יחידים ב"החזקת הקצב", מלווים הכלים האחרים את הסולן בהדגשות ותגובות חופשיות וסינקופטיות ביותר.

סגנון "הביבופ" היה גם מוסיקלי וגם חברתי. שכן הייתה בו גם התרסה וגאווה. נוצרה שם מעין תת-תרבות שחורה, כשבצד המוסיקה החדשה של פארקר, גילספי וחבריהם, הם החלו גם לבדל את עצמם מבחינה חברתית מהנגנים הלבנים ומסגנון הנגינה שלהם. היה להם סגנון חברתי חדש, עם לבוש אופייני שכלל כובעי ברט, משקפי קרן וסלנג מיוחד. אפילו שמות היצירות שלהם נשמעו שונים מהרגיל.

מלכתחילה נתקל סגנון הביבופ בהתנגדות רבה. רבים ראו בו איום על הסדר שנוצר בג'אז, שכן בביבופ ניגנו והופיעו השחורים על הבמות ובהרכבים, ממש כמו הלבנים. זאת בניגוד לעשורים הקודמים שבהם הם הופלו לרעה לעומת נגני הג'אז הלבנים. אבל בהדרגה הלכה ההתנגדות וירדה. עד תחילת שנות ה-50, היה הביבופ לסגנון מצליח ואהוד על המוסיקאים. בהדרגה הפך מה שנולד כתנועת ג'אז מחתרתית בניו-יורק, לסגנון הג'אז המועדף על מרבית אמני הג'אז הצעירים. הוא הפך את הג'אז מעולם של בידור להמונים ומוסיקה לריקודים, לאמנות של ממש. בעשורים הבאים עתיד הביבופ להפוך לבסיס שממנו יצמחו מרבית סגנונות הג'אז המודרני.

כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים רוב נגני הג'אז. הוא גם היווה השראה לתרבות נגד נוספת, כשגיבורי הביבופ, דוגמת צ'ארלי פרקר, מיילס דיוויס ותלוניוס מונק, הפכו בעשורים הבאים לגיבוריהם של משוררי הביט והשפיעו בכך על ה"ביטניקים" של דור הביט.


כך שינה הביבופ את הג'אז והפך אותו מורכב ואינטלקטואלי מבעבר (עברית):

https://youtu.be/Os9XkxybCrs


הנה הביבופ:

https://youtu.be/NlfLBdKtemY?t=16s


אבות הביבופ, הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן האגדי דיזי גילספי:

https://youtu.be/4PiKHAEcEvM


צ'ארלי פארקר בסקסופון אלט עם אורניתולוג'י:

https://youtu.be/H00oDcOs4kM?t=6s


דיזי גילספי מספר על הולדת הביבופ:

https://youtu.be/30LDSn5uioA


ורשימה של כמה קטעים מומלצים להאזנה מהטובים של זרם הביבופ:

https://youtu.be/DPRoGqITZZw?t=3s

פעם נשאל מיילס דייוויס מהי תמצית הג'אז? - הוא לא חשב אפילו שניה וענה מיידית תשובה בת 4 מחלום: "לואי ארמסטרונג וצ'ארלי פרקר!".

אז כן. את סקסופוניסט הג'אז צ'ארלי פארקר (Charlie Parker) מכנים לעיתים "האלוהים של הביבופ" וההערצה אליו בעולם הג'אז היא עצומה, אבל בצד המוסיקה האלוהית שלו, התנהלו חייו של פארקר כרכבת הרים שכללה סמים קשים וסכנות ובדיעבד הביאה רכבת ההרים הזו גם למותו.

מגיל צעיר פארקר ניגן בתזמורות הג'אז המפורסמות של עירו, קנזס סיטי. כבר אז הוא זכה לכינוי "בירד", קיצור של "יארד בירד" - הכינוי המקורי שלו.

היו לפארקר חלומות גדולים וכדי להגשימם אותם הוא הגיע בסוף שנות ה-30 לניו יורק. עוד לא בן 20 וכבר היה לו ניסיון חיים עשיר והתמכרות קשה ובת 3 שנים לסמים קשים.

אך לא הגיל ולא הסמים הפריעו לו להתחבר לג'אזיסטים הכי מוכרים בניו-יורק. אלה התמלאו הערכה לצעיר המוכשר, עם הקצב המושלם והמוסיקליות המופלאה. הם לא שמו לב שהוא במסלול של הרס עצמי.

הוא עצמו החליט לשנות את הג'אז מהקצה אל הקצה ועשה בדיוק את זה. בהדרגה החל פארקר להתרחק מהסווינג ומהג'אז הנעים ששימש באולמות הריקודים. הוא החל לנגן ג'אז שנשמע אחרת מכל מה שהיה קיים. ב-1945 הוא החל את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו, עם החצוצרן דיזי גילספי. בשרשרת הופעות שהסעירו את עולם הג'אז לחלוטין, יתחילו השניים ליצור מוסיקה חדשה, בסגנון שדי מהר יקבל את הכינוי "ביבופ".

הביבופ היה ג'אז מהיר, קצבי, לא סימטרי ותזזיתי, שהתבסס על חילופי אקורדים וסולמות מהירים ומפתיעים מאד. פארקר ודיזי גם אפשרו ואפילו עודדו את המתופפים והבאסיסטים שלהם להפסיק ללוות ברקע באופן שמרני ולהתחיל לנגן בצורה מושקעת ויצירתית, בחזית ההופעה, שלא כמו שנהוג בג'אז ה"רגיל".

חובבי ג'אז רבים ונגנים הסתייגו אז מהסגנון החדש הזה. מנגד, היו מי שהבינו את האפשרויות החדשות שהביא הביבופ והצטרפו לשינוי. בהדרגה הפך הביבופ שלהם למיינסטרים של הג'אז, דבר שלא השתנה עד היום.

אבל המישור האישי "בירד" היה תקוע והלך וגלש במורד. הצלחת הביבופ לא גרמה לו לשנות את הרגלי הסמים שלו. הוא ניסה אמנם להיגמל ולהתנקות מהם, אבל ההתמכרות שלו רק הלכה והחמירה. היו לו כמה ההתמוטטויות והוא המשיך לצרוך סמים, תוך שהוא מתמכר לסמים קשים וצורך מנות הולכות וגדלות מהם, צולל במורד חייו.

חייבים להודות שחלק מהמוזיקה הטובה ביותר של פארקר הוקלטה ברגעים הקשים של המכור לסמים שהוא היה. ניסיונות שעשה שוב ושוב להיגמל ולהתנקות מהם, לא עזרו. מצבו של צ'ארלי פארקר החמיר לאחר שאיבד את בתו הקטנה והוא שקע עוד יותר בסמים. בגיל 31 הוא הפסיק להופיע ו-3 שנים אחר-כך הלך גאון הג'אז הצעיר לעולמו.

על אף שרשמית הייתה סיבת המוות כיב קיבה מדמם ודלקת ריאות, ברור היה שהתמכרותו להרואין גרמה לבסוף למותו. גופו היה זקן ועייף ובגיל 34 הוא מת מסמים.

מספרים שחוקר מקרי המוות העריך את גילו של פארקר המת כמצב של אדם בגילאי בין 50 ל-60.

אבל מורשתו של צ'רלי פרקר נשארה אחריו ולתמיד. כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים מרבית נגני הג'אז. צ'ארלי פארקר, מצידו, נחשב לאבי הג'אז המודרני ולאגדת ג'אז ענקית.

על פרקר עשה קלינט איסטווד את סרטו האיכותי הראשון, "בירד". בעיני רבים זה נחשב לסרט הג'אז הטוב ביותר אי-פעם והוא שהקנה לאיסטווד את תג האיכות של במאי שהמבקרים מעריכים.


הנה חייו של צ'ארלי פארקר:

https://youtu.be/q6_kbDGIBdc


קדימון הסרט "Bird" על צ'ארלי פארקר:

https://youtu.be/2qaSYknbapk


קטע מהסרט של קלינט איסטווד עליו:

https://youtu.be/ART5pmT6zro


סיפור חייו במצגת וידאו מצוינת שערכה ילדה:

https://youtu.be/CQjmZnl9Ciw


והביבופ הפך לאחד המנועים של תנועת הביט והביטניקים:

https://youtu.be/RfRJq0l5OTc

כנראה שבכל תולדות הג'אז אין עוד דמות כה חדשנית ומסעירה כמו מיילס דיוויס (Miles Davis). הוא הסתובב בין חבורת הענקים שעשו את מהפכת הביבופ, עשה בעצמו 3 מהפכות בג'אז והחל אחת נוספת. בין לבין הוא הספיק לנגן עם כל ענקי הג'אז של המחצית השנייה של המאה ה-20, להתחכך בענקי הפופ ולהעניק להם מחסדיו המוסיקליים, להתנגד לסמים ואז להתמכר להם, להקים הרכבים מרתקים ולריב עם כולם, לגדל צעירים שיהפכו לענקי הג'אז הבאים, להקפיד על מלתחה מרתקת ולהישאר מעודכן תמיד.

מיילס נולד למשפחה מבוססת. אביו, רופא שיניים מסודר, שכר לו בגיל 13 מורה פרטי שילמד אותו לנגן בחצוצרה, ככל הנראה למורת לבה של אימו, שהייתה פסנתרנית בלוז ורצתה שמיילס ינגן על פסנתר. היא שנאה את צליל החצוצרה אבל הוא התאהב בכלי.

די מהר התגלה מיילס הצעיר כעילוי מוסיקלי והחל לנגן באופן מקצועי. בגיל 16 כבר הוצע לו להצטרף להרכבים מצליחים, אך אימו סרבה והתעקשה שישלים את לימודיו התיכוניים. הוא ניצל הזדמנות הופיע כחצוצרן מחליף בלהקתו של בילי אקשטיין, לצד דיזי גילספי וצ'רלי פארקר. עתה היה ברור שדרכו לתהילה סלולה, אך הוריו התנגדו ודרשו שימשיך ללימודים האקדמיים. הוא יצא ללמוד בניו-יורק, בבית הספר המפורסם למוסיקה ג'וליארד.

חרף עצות ידידיו הוא חיפש ומצא את צ'רלי פרקר והחל לנגן איתו בסשנים, שכללו את מי שיהפכו בקרוב ביחד עם פרקר למנהיגי מהפיכת הבי-בופ, כולל פטס נווארו ותלוניוס מונק. כך השתלב מיילס במהפכת הג'אז הגדולה והראשונה שלו. הוא החליט לעזוב את לימודי המוסיקה שהיו קלאסיים ו"לבנים" מדי של ג'וליארד.

די מהר החליף מיילס את דיזי גילספי בחמישיית צ'רלי פרקר וב-1946 החל להופיע איתה בכל רחבי ארה"ב. כשפרקר קיבל התמוטטות עצבים ואושפז למספר חודשים. מיילס ניסה לשתף פעולה עם אחרים, כולל בסיסט-העל הנערץ צ'רלי מינגוס, אבל התוצאה המהירה הייתה שהוא הקליט לראשונה עם הרכב חדש, הראשון שהקים.

כשחזר צ'רלי פרקר ב-1948 לניו יורק, שב מיילס והצטרף להרכב שלו. אבל עצביו הרופפים של פרקר והתמכרותו לסמים הביאו למחלוקות, שהביאו לעזיבתו של מיילס את ההרכב.

מעתה יהפוך מיילס למי שייזום את שילובי הג'אז החשובים בניו-יורקית של התקופה. היה לו כישרון אדיר לאתר צעירים מוכשרים ולצרף אותם להרכבים שלו. כמעט כולם הפכו אחרי שהמשיכו בדרכם לאגדות ולמנהיגי הרכבים משלהם.

מיילס אחראי ל-3 מהפכות בג'אז, בשלושה עשורים של חייו.

בסוף שנות הארבעים הוא ריכך את הביבופ המהיר והוירטואוזי, האט אותו, הוריד אנרגיה ויצר את ה-Cool Jazz, "הג'אז הקר" והעמוק באופיו.

בסוף שנות ה-50 סימן האלבום שלו Kind of Blue, את "הג'אז המודאלי" (Modal Jazz). זה היה ג'אז שלפתע "גילה" את המודוסים העתיקים ועשה איתם דברים מרתקים. כך מיילס, ביחד עם ביל אוונס, קאנון אלדרלי וג'ון קולטריין, הכניסו את המוסיקה המודאלית והסולמות המודאליים לג'אז והעשירו אותו מאוד.

מהפכה שלישית של מיילס באה בסוף הסיקסטיז, כשהחמישייה השנייה שלו הציגה באלבום ''נערות הקילימנג'רו'' את מה שיזכה לשם ''ג'אז פיוז'ן'' (Fusion Jazz).

הפיוז'ן בג'אז הוא סגנון המשלב לתוך הג'אז ז'אנרים מוסיקליים אחרים, נגינה מודאלית בהשפעתם וסאונדים חדשים בהרכבים השונים שיצר. זה ימשיך גם באלבומים הבאים ובמיוחד באלבום Bitches Brew, אלבום מאתגר ופורץ דרך, שרבים רואים כאלבום הג'אז המהפכני ביותר שהיה.

אבל בניגוד לחשיבות וההערצה לה זכה מיילס מצד המעריצים, רבים חוו אותו כאדם מרוחק, קשה וחם-מזג. הוא איבד את קולו אחרי ניתוח פוליפים, כשבניגוד להוראות הרופא, הוא לא הצליח לשתוק לכמה ימים וצרח על מישהו... מאז הוא איבד את קולו. כך הצטרף קולו הלוחש, לנגינתו האפילה והמעומעמת בעמעם החצוצרה המפורסם והכל כך סימבולי שלו, והוא "זכה" בכינוי ובדימוי של "נסיך האופל".

וכך, לאחר מהפכות ענקיות והשתנות מתמדת, בנסיון שאף פעם לא הפסיק להתעדכן, לחקור ולהיות באופנה ובחזית הג'אז, החל מיילס את העשור האחרון לחייו. כמו החיבורים המרתקים שלו בעבר לרוק הפסיכדלי הכבד של ג'ימי הנדריקס, לפאנק ולמוסיקת הנשמה השחורה והפופ של האייטיז, הוא המשיך בשנות ה-80 להתחבר, למשל להופעות עם הזמר פרינס, בו ראה סוג של יורש.

מיילס עוד ניסה, באלבומו האחרון, ''Doo Bop'', לחבר את הג'אז גם למוסיקת ההיפ הופ שהחלה הופכת פופולארית אז, אבל לא הספיק לסיים את המלאכה. כמו בחייו, גם ביום מותו נתפס ענק הג'אז באמצע של מהפכה.


הנה תולדות חייו של מיילס דיוויס:

https://youtu.be/Kx4NiU58zSc


בהופעה ב"So What" (אז מה) המינימליסטי:

https://youtu.be/zqNTltOGh5c


בופליסיטי בסגנון הקול ג'אז:

https://youtu.be/w6vuBL9eQbs


הקטע "מר פסטוריוס" בביצוע מיילס דיוויד ומרקוס מילר:

https://youtu.be/SjBUNyFKkJI


בהופעה באירופה:

https://youtu.be/IX4MPh0ckUw?t=67


ענק הג'אז מיילס דיוויס בקדימון הסרט "דינגו", על ילד שממתין לפגוש את המוסיקאי הנערץ עליו:

https://youtu.be/1kXUk3dr33c


וסרט תיעודי המספר כיצד הפך מיילס למוסיקאי הג'אז המפורסם ביותר:

https://youtu.be/Je_ibLuqDkQ?long=yes