שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך נוצרת במוח תחושת המציאות?
תחושת המציאות שלנו נוצרת במוח, קרוב לוודאי בפעילות האופיינית למוח, של פולסים חשמליים הנשלחים לנויורונים מכל נוירון מתוך 100 המיליארד נוירונים שבמוחנו, בקצב של מאות לשנייה.
המציאות הזו קיימת רק ב"טיפול" של המוח באמצעות האותות החשמליים והכימיים שנשלחים אליו ממערכות הגוף השונות. אבל זו הטכניקה ולאו דווקא המהות. במילים אחרות, לא כך מוגדרת המציאות.
זו דווקא התפיסה המנטלית או המוחית שלנו שרבים מהחוקרים סבורים או אף קובעים שמגדירה את העולם המוחשי שמסביבנו.
ניסויים רבים מראים שהנפש, דהיינו החשיבה והפרשנות שמקיים ומעניק המוח לאותות המגיעים אליו ולפעילויות שהוא עצמו מקיים לעיבודן, הם חלק בלתי נפרד מפעילות ותחושות הגוף שלנו, עד כדי היותם החלק החשוב ביותר לתחושות שלנו לגבי הגוף הזה, בכאב, הנאה וכדומה.
אבל הפעילות הזו לא מסבירה כיצד אנו מפענחים דברים כמו ריח של פרח, עלבון שהוטח בנו, טעם של גלידה, או התלהבות משיר יפה ששמענו. החומרים שבמוח ופעילותם לא מייצרים סתם את התפיסה שלנו, של אלפי עד מיליוני תחושות בכל שעה מחיינו.
איך זה כן קורה?
המוח הופך את השינויים הכימיים והחשמליים שמתרחשים בו ומייצר מהם דברים בעלי משמעות בשבילנו, על ידי ניפוי של רצף הנתונים הבלתי פוסק שמועבר כל העת למוחנו ואיתור ספונטני, שמתבצע כמעט ללא מאמץ, של דפוסים שמהם הוא מרכיב את המציאות והבנתנו אותה.
דפוסים כאלה מוכרים לנו משכבר, חלקם מהאבולוציה וחלקם מהלמידה שלנו, שמתבצעת לאורך כל תהליך ההתבגרות שחווינו - מהיותנו עובר ועד למבוגר.
חלק אחר הוא תרבותי והוא הסיבה שאנו חייבים להכיר את הדפוס החברתי של מחמאות או עלבונות שמוטחים בנו, למשל, בכל חברה לכשעצמה או להבין במוסיקה המקומית כדי ליהנות ולהתרגש ממנה וכדומה.
אדם שיצנח אל חברה אנושית כלשהי משום מקום, יתקשה לתפוס את המציאות בקלות שבה יעשה זאת אדם שגדל בחברה הזו ויש לו דפוסים שהוא מכיר וגיבש, לפענוח המציאות בה. זו הסיבה שמהגרים, עולים חדשים או אנשים שעושים רילוקיישן לארץ אחרת בחו"ל מתקשים ליהנות מתוצרי התרבות שלה, כמו המוסיקה העממית או הציור המקובל לדוגמה, שלא לדבר על השיח החברתי בה. אדם כזה לא יבין ניואנסים בשיחות, יחמיץ לא פעם את הפאנצ'ים והפואנטות בהומור המקומי וכן - הוא גם לא ייעלב מעלבונות כמו שבן המקום היה נעלב מהם.
הנה הקשר בין המוח לגוף, או בין הגוף לנפש (מתורגם):
https://youtu.be/ILDy6kYU-xQ
כך נוצרת תחושת המציאות במוח:
https://youtu.be/snR1PmvQYoY
וכך מתקיימת התודעה במוחנו (מתורגם):
https://youtu.be/lyu7v7nWzfo
מה זה דיסוננס קוגניטיבי?
ראיתם פעם בן אדם, שמגלה שהוא פועל בניגוד לאמונה או דעה שבה הוא מאמין ומתחיל בתירוצים? או אדם שמכחיש את המציאות הפשוטה ומתפתל בהסברים למה מה שנראה הוא לא האמת ומה שהוא חושב ואמר בעבר הוא הנכון?
שמתם לב גם שאנשים מנסים תמיד למצוא מידע שמחזק את דעותיהם ולא מידע שסותר את דעותיהם? - כל אדם יעדיף למשל לקרוא או להקשיב לפרשנים פוליטיים שיהללו את המפלגה שהוא תומך בה ויתעלם מדעות של מי שחושבים ההיפך.
כל אדם משתדל לפעול בעקביות ובכלל - שואף בבסיסו להיות עקבי בקשר שבין עמדותיו, אמונותיו וערכיו לבין התנהגותו. אבל לעתים, והאמת שלא פעם, אנו נתקלים בניגוד שבין ההתנהגות לאמונות והערכים הללו.
תיאוריית דיסוננס קוגניטיבי (Cognitive dissonance), אחת הטענות המעניינות בתחום הפסיכולוגיה, טוענת שאדם שסובל מקונפליקט פנימי כזה, ישנה מבלי משים את פעולתו, או יאמץ דעה או עמדה חדשה - רק כדי לפתור את הקונפליקט הפנימי הזה ולהתאים את התנהגותו לעמדה שלו. בכך הוא מעוניין להקטין את הדיסוננס ("התצרים"), או את הקונפליקט, הניגוד או הפער שבין שניהם, את המשהו שלא מסתדר לו...
הדיסוננס הקוגניטיבי מסייע לנו לשמור על עקביות ושלום עם עצמנו, אבל הוא גם מסוכן, כי תמיד נצליח להצדיק בעזרתו את ההתנהגויות או האמונות שלנו, או את הפסיביות שלנו, גם כשכל הסימנים יצביעו על כך ששגינו בהן.
העניין הזה יגרום לנו להיסגר בפני רעיונות חדשים ולהתמודד עם שינויים, התפתחויות לא צפויות וכדומה. תירוצים והסברים מפותלים יחליפו את ההתמודדות עם ההפתעות בחיינו ואת השינוי המתבקש מעובדות חדשות ובלתי צפויות.
את תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי הגה לאון פסטינגר, בשנת 1957. התיאורייה הזו מסבירה המון פעולות של אנשים, המנוגדות למצופה מהם, כמו גם תירוצים לאי עשייה והסברים לדברים שכן עשו, או דעות שנשמעות מפתיעות לאור היכרות קודמת איתם.
המקרים הקלאסיים של דיסוננס קוגניטיבי כזה הם:
כשאנו נחשפים למידע שסותר את האמונה או הדעה שלנו, למשל, או שנכחיש את המידע הסותר את אמונתנו או שנשנה את דעתנו. אם קנינו אוטו יקר והוא מתגלה כבעייתי, אז או שנשכנע את עצמנו שהוא יפה ונהדר ולכן הוא שווה, או שנסביר שבעצם המחיר לא היה כזה יקר...
כששתי אמונות או ערכים שבהם אנו מאמינים סותרים זה את זה. קיבוצניק, למשל, שהאמין שקפטיליזם זה רע ויתעשר לפתע, יפסיק להאמין שכסף זה רע, או יסרב לכסף ויתרום אותו לצדקה. בדומה לכך, אדם עני יסרב להתאמץ או להשקיע, כדי להרוויח כסף רב יותר ויסביר שכסף זה רע, או שכל העשירים גנבים (הוא לא עשיר ולכן הוא בסדר), או ש"העיקר הבריאות".
המקרה השלישי והחזק ביותר הוא של אדם שעומד או פועל בניגוד לאמונתו או ערכיו. כמו אדם המקפיד על נאמנות אבל מחליט לבגוד. או שהדיסוננס הקוגניטיבי יגרום לו לא לבגוד, או שיצדיק את הבגידה בטענה שדווקא האחרים סטו מהדרך, בגדו או איזה שהוא תירוץ משונה אחר.
הנה הסבר על הדיסוננס הקוגניטיבי:
https://youtu.be/9Y17YaZRRvY
דרכי התמודדות עם דיסוננס קוגניטיבי (עברית):
https://youtu.be/lJdf0i6vOus
הדיסוננס הקוגניטיבי בהקשר של כתות שמאמינות במשהו והוא לא מתקיים - האם הן יודו בטעות?
https://youtu.be/5yVuauQjkDc
והסבר מקיף על הדיסוננס הקוגניטיבי (עברית):
https://youtu.be/lbxiWBA2isU?long=yes
האם משתנה מהירותו של הזמן?
לעיתים אנו מרגישים שכשאנו נהנים הזמן עובר מהר. פעמים אחרות, בעיקר כשאנו מתוחים, הזמן נמשך כמו נצח. ברגעי סכנה הוא ממש מתארך וכאילו לא נגמר.
לפעמים אנו רוצים שהזמן יעמוד מלכת. האם זה אפשרי? ומה סוד הגמישות הזו של הזמן, כמו שאנו תופסים אותו?
בקולנוע, הזמן הוא אחד הדברים הגמישים ביותר, אם לשפוט לפי הסרטים שבהם שנים עוברים בתוך שניות, במונטאז'ים שקופצים על פני תקופות זמן ארוכות, בלי מגבלה כלשהי ובחסות העורכים או מחלקת האמצעים המיוחדים.
אך גם בחיים הזמן נתפס אחרת בזמנים שונים ובהתרחשויות שונות. קצת לפי ההנאה או הסכנה שבדברים, אנו חווים את הזמן כאלסטי. החוקרים מעלים השערות שונות לגבי הסיבה לכך. אחת ההשערות היותר סבירות היא שבמצבי סכנה, פירוט הזיכרונות שנאגרים באמיגדלה, החלק של המוח שאוגר את הזכרונות לטווח קצר שלנו, הופך גדול הרבה יותר.
הסיבה היא שזיכרונות פחות נחוצים ומידע שולי, שלרוב נשלחים לזיכרון לטווח קצר ונשכחים די מהר, נשמרים במצב של סכנה לטווח הארוך. אולי זה קורה כדי לסייע לנו בהישרדות עתידית לנוכח סכנה דומה, אבל בכל מקרה החוויה הזו משנה את תפיסת הזמן. למעשה, ריבוי הזיכרונות המפורטים כל כך מחוויה כה קצרה, גורם לנו לאשליה של זמן ממושך יותר.
כך או כך, המחקר בנושא ממשיך. אם יתגבשו מסקנות ברורות יותר, אנו מבטיחים לעדכן. אם נזכור, כן?!?
הנה הזמן שמתארך ברגעי סכנה (עברית):
https://youtu.be/vxS5GO6jZwY
סרטון מצוין של ה-BBC על התופעה הזו:
https://youtu.be/T1AK8gJRUJo
ואולי זה גם קשור לכך שהזמן לפי איינשטיין הוא גם אלסטי ומשתנה לפי גורמים כמו מהירות (מתורגם):
https://youtu.be/R3tbVHlsKhs
סיפור הזמן והמהירות הלא-אחידה שלו:
http://youtu.be/KZMpnzsFXl4
וכך ניתן בקולנוע לצלם סצנה שמייצגת שנים ברצף אחד:
https://youtu.be/w0ykvDu-jUw
תפיסה
תחושת המציאות שלנו נוצרת במוח, קרוב לוודאי בפעילות האופיינית למוח, של פולסים חשמליים הנשלחים לנויורונים מכל נוירון מתוך 100 המיליארד נוירונים שבמוחנו, בקצב של מאות לשנייה.
המציאות הזו קיימת רק ב"טיפול" של המוח באמצעות האותות החשמליים והכימיים שנשלחים אליו ממערכות הגוף השונות. אבל זו הטכניקה ולאו דווקא המהות. במילים אחרות, לא כך מוגדרת המציאות.
זו דווקא התפיסה המנטלית או המוחית שלנו שרבים מהחוקרים סבורים או אף קובעים שמגדירה את העולם המוחשי שמסביבנו.
ניסויים רבים מראים שהנפש, דהיינו החשיבה והפרשנות שמקיים ומעניק המוח לאותות המגיעים אליו ולפעילויות שהוא עצמו מקיים לעיבודן, הם חלק בלתי נפרד מפעילות ותחושות הגוף שלנו, עד כדי היותם החלק החשוב ביותר לתחושות שלנו לגבי הגוף הזה, בכאב, הנאה וכדומה.
אבל הפעילות הזו לא מסבירה כיצד אנו מפענחים דברים כמו ריח של פרח, עלבון שהוטח בנו, טעם של גלידה, או התלהבות משיר יפה ששמענו. החומרים שבמוח ופעילותם לא מייצרים סתם את התפיסה שלנו, של אלפי עד מיליוני תחושות בכל שעה מחיינו.
איך זה כן קורה?
המוח הופך את השינויים הכימיים והחשמליים שמתרחשים בו ומייצר מהם דברים בעלי משמעות בשבילנו, על ידי ניפוי של רצף הנתונים הבלתי פוסק שמועבר כל העת למוחנו ואיתור ספונטני, שמתבצע כמעט ללא מאמץ, של דפוסים שמהם הוא מרכיב את המציאות והבנתנו אותה.
דפוסים כאלה מוכרים לנו משכבר, חלקם מהאבולוציה וחלקם מהלמידה שלנו, שמתבצעת לאורך כל תהליך ההתבגרות שחווינו - מהיותנו עובר ועד למבוגר.
חלק אחר הוא תרבותי והוא הסיבה שאנו חייבים להכיר את הדפוס החברתי של מחמאות או עלבונות שמוטחים בנו, למשל, בכל חברה לכשעצמה או להבין במוסיקה המקומית כדי ליהנות ולהתרגש ממנה וכדומה.
אדם שיצנח אל חברה אנושית כלשהי משום מקום, יתקשה לתפוס את המציאות בקלות שבה יעשה זאת אדם שגדל בחברה הזו ויש לו דפוסים שהוא מכיר וגיבש, לפענוח המציאות בה. זו הסיבה שמהגרים, עולים חדשים או אנשים שעושים רילוקיישן לארץ אחרת בחו"ל מתקשים ליהנות מתוצרי התרבות שלה, כמו המוסיקה העממית או הציור המקובל לדוגמה, שלא לדבר על השיח החברתי בה. אדם כזה לא יבין ניואנסים בשיחות, יחמיץ לא פעם את הפאנצ'ים והפואנטות בהומור המקומי וכן - הוא גם לא ייעלב מעלבונות כמו שבן המקום היה נעלב מהם.
הנה הקשר בין המוח לגוף, או בין הגוף לנפש (מתורגם):
https://youtu.be/ILDy6kYU-xQ
כך נוצרת תחושת המציאות במוח:
https://youtu.be/snR1PmvQYoY
וכך מתקיימת התודעה במוחנו (מתורגם):
https://youtu.be/lyu7v7nWzfo
ראיתם פעם בן אדם, שמגלה שהוא פועל בניגוד לאמונה או דעה שבה הוא מאמין ומתחיל בתירוצים? או אדם שמכחיש את המציאות הפשוטה ומתפתל בהסברים למה מה שנראה הוא לא האמת ומה שהוא חושב ואמר בעבר הוא הנכון?
שמתם לב גם שאנשים מנסים תמיד למצוא מידע שמחזק את דעותיהם ולא מידע שסותר את דעותיהם? - כל אדם יעדיף למשל לקרוא או להקשיב לפרשנים פוליטיים שיהללו את המפלגה שהוא תומך בה ויתעלם מדעות של מי שחושבים ההיפך.
כל אדם משתדל לפעול בעקביות ובכלל - שואף בבסיסו להיות עקבי בקשר שבין עמדותיו, אמונותיו וערכיו לבין התנהגותו. אבל לעתים, והאמת שלא פעם, אנו נתקלים בניגוד שבין ההתנהגות לאמונות והערכים הללו.
תיאוריית דיסוננס קוגניטיבי (Cognitive dissonance), אחת הטענות המעניינות בתחום הפסיכולוגיה, טוענת שאדם שסובל מקונפליקט פנימי כזה, ישנה מבלי משים את פעולתו, או יאמץ דעה או עמדה חדשה - רק כדי לפתור את הקונפליקט הפנימי הזה ולהתאים את התנהגותו לעמדה שלו. בכך הוא מעוניין להקטין את הדיסוננס ("התצרים"), או את הקונפליקט, הניגוד או הפער שבין שניהם, את המשהו שלא מסתדר לו...
הדיסוננס הקוגניטיבי מסייע לנו לשמור על עקביות ושלום עם עצמנו, אבל הוא גם מסוכן, כי תמיד נצליח להצדיק בעזרתו את ההתנהגויות או האמונות שלנו, או את הפסיביות שלנו, גם כשכל הסימנים יצביעו על כך ששגינו בהן.
העניין הזה יגרום לנו להיסגר בפני רעיונות חדשים ולהתמודד עם שינויים, התפתחויות לא צפויות וכדומה. תירוצים והסברים מפותלים יחליפו את ההתמודדות עם ההפתעות בחיינו ואת השינוי המתבקש מעובדות חדשות ובלתי צפויות.
את תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי הגה לאון פסטינגר, בשנת 1957. התיאורייה הזו מסבירה המון פעולות של אנשים, המנוגדות למצופה מהם, כמו גם תירוצים לאי עשייה והסברים לדברים שכן עשו, או דעות שנשמעות מפתיעות לאור היכרות קודמת איתם.
המקרים הקלאסיים של דיסוננס קוגניטיבי כזה הם:
כשאנו נחשפים למידע שסותר את האמונה או הדעה שלנו, למשל, או שנכחיש את המידע הסותר את אמונתנו או שנשנה את דעתנו. אם קנינו אוטו יקר והוא מתגלה כבעייתי, אז או שנשכנע את עצמנו שהוא יפה ונהדר ולכן הוא שווה, או שנסביר שבעצם המחיר לא היה כזה יקר...
כששתי אמונות או ערכים שבהם אנו מאמינים סותרים זה את זה. קיבוצניק, למשל, שהאמין שקפטיליזם זה רע ויתעשר לפתע, יפסיק להאמין שכסף זה רע, או יסרב לכסף ויתרום אותו לצדקה. בדומה לכך, אדם עני יסרב להתאמץ או להשקיע, כדי להרוויח כסף רב יותר ויסביר שכסף זה רע, או שכל העשירים גנבים (הוא לא עשיר ולכן הוא בסדר), או ש"העיקר הבריאות".
המקרה השלישי והחזק ביותר הוא של אדם שעומד או פועל בניגוד לאמונתו או ערכיו. כמו אדם המקפיד על נאמנות אבל מחליט לבגוד. או שהדיסוננס הקוגניטיבי יגרום לו לא לבגוד, או שיצדיק את הבגידה בטענה שדווקא האחרים סטו מהדרך, בגדו או איזה שהוא תירוץ משונה אחר.
הנה הסבר על הדיסוננס הקוגניטיבי:
https://youtu.be/9Y17YaZRRvY
דרכי התמודדות עם דיסוננס קוגניטיבי (עברית):
https://youtu.be/lJdf0i6vOus
הדיסוננס הקוגניטיבי בהקשר של כתות שמאמינות במשהו והוא לא מתקיים - האם הן יודו בטעות?
https://youtu.be/5yVuauQjkDc
והסבר מקיף על הדיסוננס הקוגניטיבי (עברית):
https://youtu.be/lbxiWBA2isU?long=yes
לעיתים אנו מרגישים שכשאנו נהנים הזמן עובר מהר. פעמים אחרות, בעיקר כשאנו מתוחים, הזמן נמשך כמו נצח. ברגעי סכנה הוא ממש מתארך וכאילו לא נגמר.
לפעמים אנו רוצים שהזמן יעמוד מלכת. האם זה אפשרי? ומה סוד הגמישות הזו של הזמן, כמו שאנו תופסים אותו?
בקולנוע, הזמן הוא אחד הדברים הגמישים ביותר, אם לשפוט לפי הסרטים שבהם שנים עוברים בתוך שניות, במונטאז'ים שקופצים על פני תקופות זמן ארוכות, בלי מגבלה כלשהי ובחסות העורכים או מחלקת האמצעים המיוחדים.
אך גם בחיים הזמן נתפס אחרת בזמנים שונים ובהתרחשויות שונות. קצת לפי ההנאה או הסכנה שבדברים, אנו חווים את הזמן כאלסטי. החוקרים מעלים השערות שונות לגבי הסיבה לכך. אחת ההשערות היותר סבירות היא שבמצבי סכנה, פירוט הזיכרונות שנאגרים באמיגדלה, החלק של המוח שאוגר את הזכרונות לטווח קצר שלנו, הופך גדול הרבה יותר.
הסיבה היא שזיכרונות פחות נחוצים ומידע שולי, שלרוב נשלחים לזיכרון לטווח קצר ונשכחים די מהר, נשמרים במצב של סכנה לטווח הארוך. אולי זה קורה כדי לסייע לנו בהישרדות עתידית לנוכח סכנה דומה, אבל בכל מקרה החוויה הזו משנה את תפיסת הזמן. למעשה, ריבוי הזיכרונות המפורטים כל כך מחוויה כה קצרה, גורם לנו לאשליה של זמן ממושך יותר.
כך או כך, המחקר בנושא ממשיך. אם יתגבשו מסקנות ברורות יותר, אנו מבטיחים לעדכן. אם נזכור, כן?!?
הנה הזמן שמתארך ברגעי סכנה (עברית):
https://youtu.be/vxS5GO6jZwY
סרטון מצוין של ה-BBC על התופעה הזו:
https://youtu.be/T1AK8gJRUJo
ואולי זה גם קשור לכך שהזמן לפי איינשטיין הוא גם אלסטי ומשתנה לפי גורמים כמו מהירות (מתורגם):
https://youtu.be/R3tbVHlsKhs
סיפור הזמן והמהירות הלא-אחידה שלו:
http://youtu.be/KZMpnzsFXl4
וכך ניתן בקולנוע לצלם סצנה שמייצגת שנים ברצף אחד:
https://youtu.be/w0ykvDu-jUw
