אחד הסיפורים שהורישה לנו תרבות יוון העתיקה הוא על זאוקסיס ופרהסיוס, שני ציירים שהתחרו ביניהם על יצירת הציור המושלם.

כשזאוקסיס הציג את הציור שלו נראה היה שהציור בו ראו ענבים הצליח להטעות בקלות אפילו ציפורים, שהוטעו לחשוב שהענבים אמיתיים. אבל דווקא פרהסיוס הוא שניצח, כשהציג ציור של וילון שהיה כה ממשי, עד שזאוקסיס ביקש ממנו לראות את הציור עצמו, זה שמסתתר מאחורי הווילון...

ואכן, הציירים (Painters) הם אמנים שמציירים ציורים, כמקצוע או כתחביב. הם מציירים בסטודיו, בטבע או ברחוב, מרישום ועד ציור בצבעי שמן, צבעי מים או בצבעים אקריליים.

מרבית הציירים זוכים להציג בתערוכות והמקצועיים שבהם גם מוכרים ציורים או מציירים בהזמנה, עבור מוסדות או אספנים עשירים. המצליחים שבציירים זוכים עוד בחייהם למכור ציורים במחירי עתק. הפחות מצליחים, כמו ואן גוך או מודליאני, זוכים לעתים בהצלחה עצומה, אבל רק לאחר מותם.

כבר במצרים העתיקה רואים את הציור המפותח, באינספור קברים עתיקים ופירמידות שקירות רבים בהם מכוסים בציורים מרהיבים. משם התפתחה האמנות הזו ובתקופת הרנסנס, היא הפכה לאמנות הנפוצה ביותר. מדיוקנאות של עשירים ועד נושאים תנכיים ודתיים, על בד ציור או על קירות של כנסיות וטירות האצילים, הציורים הפכו לאמנות פופולרית ולסמל מעמד ועושר.

העיסוק בציור הוא בן אלפי שנים, אבל תפיסה שלו כעיסוק בפני עצמו היא צעירה הרבה יותר. בעת העתיקה ציירים היו גם פסלים וקליגרפים והרבו לעבוד בצוות. בימי הביניים למשל, "נדדו" צוותים של אמנים ממקום למקום, בעקבות פרויקטים עבור הכנסייה או לארמונות של מלכים, שהזמינו עבודות אמנות בתשלום.

במאות האחרונות התרחק הציור מעט מהחזון של שני היוונים מהסיפור בו פתחנו. הם הרי ניסו לצייר את הציור הכי מציאותי שניתן ובעצם התחרו על ציור ראליסטי, כזה שמנציח בצורה הכי מדויקת את המציאות. הציור באמנות המודרנית פונה יותר ויותר אל הציור המופשט, בו אין נסיון להציג תמונה של מציאות, אלא רעיון, מושג או רגש שהאמן חש ורוצה להעביר לצופה בציור.


הנה צייר חדור תשוקה שמצייר על זבל ברחוב (עברית):

https://youtu.be/qC29qrnqimc


סיפורה של הציירת ג'ורג'יה אוקיף (מתורגם):

https://youtu.be/4KQeu_mTYTQ


ציירת מודרנית בעבודה בסטודיו שלה:

https://youtu.be/93V-NwGbL2E


יש מי שמציירים בעזרת חול:

https://youtu.be/l5dQlJdMlVI


יש ציירים המציירים על מבנים וקירות:

https://youtu.be/vo_4TktK2FE


ומאיירים, כמו זה שמספר על עבודתו:

https://youtu.be/06rYXkIhBtY


על הציור המופשט של המאה העשרים (עברית):

https://youtu.be/h5dBfzCp84k


ופיקאסו, מגדולי הציירים של המאה ה-20 בעבודה:

https://youtu.be/Nxes8pyHkJc

האיטלקי ג'וֹטוֹ דִי בּוֹנְדוֹנֶה (Giotto di Bondone), שנודע בתולדות האמנות בתור ג'וטו, היה האמן הראשון של הרנסאנס האיטלקי. כנער הוא היה רועה צאן והתגלה כבעל יכולת ציור מופלאה וטבעית לחלוטין, שהתבססה על התבוננות בטבע, במקום על לימוד והקפדה על חוקי הציור ה"נכונים" של תקופתו. כך היה לצייר ואדריכל שקיבל חינוך אמנותי בסוף ימי הביניים, אך היה הראשון בגל של אמנים שיצרו אמנות ברוח חדשה. על אף שהוא מעולם לא התנתק מהעבר ומהמסורת האמנותית של ימי הביניים, היה ג'וטו אחד האמנים הראשונים שפרצו דרך לעידן הרנסאנס ולחידושים שיהפכו אותה לשונה מקודמתה.

תרומתו הראשונה של ג'וטו הייתה בהדגשה של החשיבות להתבונן בעולם, כדי להבינו. זה היה חידוש שהושפע לא מעט מאותה רוח של המדענים בני תקופתו, אותם חוקרים שיתחילו את המהפכה המדעית המוקדמת, מהפכה שההתבוננות והבחינה של הטבע היא אחד היסודות החשובים שלה. בניגוד לציורי הקדושים של תקופתו, שבהם כל דמויות הקדושים היו בעלי אותה ארשת פנים, הוא צייר פנים שונות לדמויות בציוריו. לא רק הבעות פנים מגוונות הוא שילב, אלא גם פנים שלא היו מושלמות, אלא אנושיות ולעיתים אף מכוערות, כמו בני-אדם. בציוריו התייחס ג'וטו באופן מתקדם גם לאור ולאופן והכיוון שבהם הוא פועל ומוטל בציור.

ההתבוננות הזו זיכתה את ג'וטו ביכולת הגאונית להתגבר על המבט הקפוא שאפיין את הדמויות המצוירות של הקדושים והמדונות עד אז. לראשונה הצליח ג'וטו לשלב בעיניהם את המבט הנשגב והשמיימי, עם העומק המוסרי והטהור ולשקף בהן את רוח האדם. עיניהם התמלאו לראשונה בחיים ובאנושיות. כמו שהכניס את האדם הפשוט לציור, הוא הכניס אליו את הבעות הפנים ואפילו הכיעור האנושי והפך את הציור לטבעי, נטורליסטי.

ג'וטו גם שבר הרבה מוסכמות בציור הביזנטי ושל ימי הביניים. כשהוא ממקם את ישו, הדמות הראשית, בצד הציור "הקינה על מות ישו" ולא במרכזו, הוא יוצר קווים שמוליכים אליה את העין. המדרון מוביל מהעץ, סמל לחיים, היישר אל ישו המת. חידוש אחר הוא היכולת לראשונה לייצר כמה מישורים ולהכניס עומק בציור. הוא מסתיר דמויות על ידי אחרות וכך משתמש באפקט ההסתרה של הנשים כדי לייצר תחושה של עומק. אצלו מוכנסות לראשונה אפילו דמויות המפנות את גבן אל המתבונן. במובנים רבים הוא הצייר החדשן ביותר של תקופתו.

תרומתו הגדולה של ג'וטו לאמנות היא הפרספקטיבה, או ליתר דיוק הפרספקטיבה הציורית. זוהי שיטה שמושפעת מהמדע והגאומטריה, שבה יוצרים בציור אשליה של עומק ומרחב תלת-ממדי, כדי להקנות לציור ממד אמיתי יותר, ריאליסטי.

הפרספקטיבה של ג'וטו תהפוך עם השנים לאחד מהיסודות של הריאליזם, שיתפוס מקום מרכזי ברנסאנס. כמו שציור עם פרספקטיבה מושך אל נקודת המגוז שלו, זו המרכזת את כל הקווים המדומים של העומק, כך הפכה השיטה עצמה לנקודה כזו בתולדות הציור הריאליסטי.


הנה סיפורו של ג'וטו בקצרה ובדרך שהוא היה אוהב:

https://youtu.be/z9fyhBXVzgk


קטעים מסרט שמספר על ג'וטו די בונדונה ויצירת הפרספקטיבה:

https://youtu.be/0wEtac3A7ro


מציוריו ועבודותיו הנוספות:

https://youtu.be/3siMvDQkhoE


והוכחה לכך שעבודותיו של ג'וטו מתאימות מאד לאנימציית תלת ממד:

https://youtu.be/3i9oOG-6IbA

הוא אחד האמנים המודרניים הכי אהובים על הציבור, צייר פופולרי בעל סימני היכר שהם רק שלו, מצייר בצבעים חיים ומלאי הבעה, כל הזמן מחדש ומתחדש ועל אף כל זאת - כולם מכירים אותו כ"זה שמצייר בריכות שחייה"...

איך מגיע אמן מודרני להיות כזה? - דייוויד הוקני (David Hockney) שנולד ב-1937, הוא אמן בריטי שבחר את מקום מגוריו מאהבה גדולה. הוא התפרסם בשנות ה-60, ביקר בקליפורניה בשנות ה-70 והתאהב מיד. שם הוא גם גילה את מה שיהפוך לסימן ההיכר שלו - ציורי בריכות השחיה בלוס אנג'לס.

הוקני פצח אז בשרשרת של ציורי שמן שהוקדשו לבריכות שחייה, דוגמת "A Bigger Splash", אולי העבודה הכי מוכרת ומפורסמת שלו.

בציורים הריאליסטיים הללו הוא הרבה להשתמש בצבעים חיים. גווני הכחול עד הירוק, בדגש על הטורקיז שולטים ברבים מציוריו.

בשנות ה-70 וה-80 הוא הרבה ליצור את ה-"joiners". אלה הן עבודות צילום גדולות במיוחד, שמורכבות לרוב מהמון תמונות סטילס קטנות שמחוברות בקולאז'ים.

הוקני עשה עוד המון עבודות באמנות חזותית. הוא יצר הדפסים רבים, עיצב תפאורות לבתי אופרה שונים, צילם המון צילומים איכותיים ובסוף חייו הרבה ליצור בעזרת אפליקציות ציור לטאבלט.

ב-2018 נמכר ציור של הוקני, משנת 1972, "דיוקן של אמן (בריכה עם שתי דמויות)" ביותר מ-90 מיליון דולר - המחיר הגבוה ביותר ששולם אי-פעם ליצירה של אמן חי!

אז עם קריירה שהתחילה בפופ ארט והתפתחה לאסתטיקה של קליפורניה, עם פזילה לנושאים שנויים במחלוקת כמו הומוסקסואליזם, עיצוב תפאורות, צילום פורץ דרך והיותו מהראשונים שהשתמשו בטכנולוגיות חדשות ליצירה, תוך ערעור על מוסכמות שונות בתולדות האמנות - אולי כל אלה מסייעים להבין כיצד הוא זוכה כיום למעמד של האמן הגדול ביותר בבריטניה.


הנה סיפורו של דיוויד הוקני (עברית):

https://youtu.be/PAaClvQen9A?t=23s


באנגלית:

https://youtu.be/ruFT1Ks9VX4


כמה מעבודותיו הנהדרות:

https://youtu.be/S6CONt95uY0


תערוכה של 200 מציוריו:

https://youtu.be/2PriWhS5E0Y


העבודה המפורסמת של דיוויד הוקני, bigger splash, בתערוכה עם אמנים נוספים:

https://youtu.be/R2xz9Gayrpw


וראיון מ-1980 בו הוא מספר על אהבתו לקליפורניה:

https://youtu.be/NAVJurE_C-I

סיפור חייו הקצרים של הצייר היהודי מאוריצי גוטליב הוא סיפור של בחור מוכשר ביותר, שלמד אמנות מגיל 15 בווינה וכשמת בגיל 23 השאיר אחריו מעל 300 ציורים רבי-כישרון. עולה על כולם ציורו האחרון "יום הכיפורים", או בשמו המלא "יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים", משנת 1878.

את הציור, שהפך לציור היהודי המפורסם ביותר בעולם, הוא צייר בשנתו האחרונה. בציור מתואר בית הכנסת של ילדותו. חוץ מהתיאור המדויק והנאמן שבציור, הנציח הצייר גם את עצמו בציור. ציירים שמציירים את עצמם אינם תופעה נדירה ורבים עשו זאת לפניו, אבל צייר המשלב את עצמו 3 פעמים בציור אחד - זו תופעה מעניינת.

גוטליב צייר את עצמו במתפללים, פעם כעלם שמימין לספר התורה, פעם כילד שבתחתית הציור משמאל, ופעם כנער בבר מצווה שמימין.

קשה שלא לחשוב שמאוריצי הצעיר הנציח עצמו, רגע לפני שמת, מבלי שידע שהוא עומד למות. הוא גם הקיף את עצמו באהוביו בציור. גם אביו ואמו וגם ארוסתו לשעבר - כולם מונצחים בו. יש שם אפילו רמז למותו המתקרב, בכיתוב שעל גבי ספר התורה: "לעילוי נשמת משה גוטליב" (שמו האמצעי).

זמן קצר לאחר השלמת הציור, גוטליב נפטר משפעת קשה והוא בן 23 בלבד. את הציור המקורי והנבואי ניתן לראות במוזיאון תל אביב לאמנות.


הנה סרטון על צלם שהחליט לשחזר את ציורו של גוטליב בצילום:

http://youtu.be/8Chklj3bKQ8

הוא העיד על עצמו פעם שהוא "שטחי באופן עמוק..." - אולי, אבל אנדי וורהול היה המייסד של זרם הפופ באמנות, זרם שזכה לכינוי "פופ ארט".

האמן, שעטה בחייו פאה נוכרית בגוון כסוף, היה במקור מעצב גרפי. ליצירותיו הוא השתמש במוצרים נפוצים כמו קופסת שימורי המרק של חברת קמפבל ובדיוקנאות של כוכבי מוסיקה וקולנוע כמו מרילין מונרו ואלביס פרסלי. כל אלה היו לחומרי יצירה אמנותיים ליצירתו של וורהול. הוא הפך אותם ל"אייקונים" מודרניים - דמויות, או במקרה הזה יצירות אמנות, שפרסומן עצום והן מצליחות הרבה מעבר להצלחתן בתחום שבו הן נוצרו.

אפשר לומר שאנדי וורהול לקח את התרבות הפופולארית והכניס אותה אל עולם האמנות. במידה מסוימת הוא גם פתח את עולם האמנות לעולם השיווק, הצבע והתקשורת החדשה. אבל הוא גם החזיר את האמנות לקהל הרחב שיכול היה להבין את מה שהוא רואה, הרבה יותר מהאמנות המופשטת שהייתה בשיאה בתקופה שבה החל וורהול ליצור.

אנדי וורהול אמר פעם ש"הכל הוא אמנות". ואכן, וורהול צייר, צילם, הדפיס, צילם, הסריט ואפילו היה מהראשונים להשתמש באמנות ממוחשבת (המחשב היה אז מאד קשה לשימוש ומעטים היו בעלי גישה אל המחשבים היקרים של אז).

הוא ידע להפוך כל דבר לאמנות, אפילו אכילה, כמו בסרטון האמנותי בו הוא הציג אכילת המבורגר כמעשה אמנותי.

וכללית - וורהול יצר אמנות מרתקת ופופולארית בציבור הרחב, שהלכה והתגברה על כל ההתנגדויות של המבקרים ואנשי האמנות, עד שהפכה לקונצנזוס של ממש באמנות המודרנית.


הנה סיפורה של האמנות של וורהול (עברית):

https://youtu.be/Ot3RFUlOW_c


על יצירה אחת של וורהול שכמו רבות אחרות האמיר שוויה לשמיים (מתורגם):

https://youtu.be/n15wmRK2asQ


סרטון אנימציה בו מוצגים אנדי וורהול ועבודותיו המפורסמות באנימציית סטופ מושן:

http://youtu.be/8kbXBsjy3b4


תולדות חייו של אנדי וורהול:

https://youtu.be/QAJJ35DVlTs


כמה מעבודות הפופ ארט המפורסמות של וורהול:

http://youtu.be/jza2rkcIQcg


הרקע שבו נולד הפופ ארט:

http://youtu.be/LsY4ihZCJL8


רגע, יצירה! - כך תדפיסו כמו וורהול:

https://youtu.be/O8HB2cQm_Ag


וסרט עם הסבר מפורט על ההדפסים שלו:

https://youtu.be/ly-OQ6X-FlQ?long=yes

הוא צייר את אחד הציורים המפורסמים בהיסטוריה, אבל רבים לא שמעו את שמו מעולם. אדוורד מוּנק (Edvard Munch) היה צייר נורווגי שנחשב לאחד מחלוצי האמנות המודרנית והאקספרסיוניזם.

הוא פעל משלהי המאה ה-19 ועד המאה ה-20, כשיצירותיו משפיעות מאוד על האמנות המודרנית.

מונק, ידוע בעיקר בזכות הציור "צעקה" מ-1893. אך יצירות אחרות שלו מרתקות וחשובות לא פחות. ביניהן שווה לציין את "מאדאם פריקוטאן" (1891), "ערביות על גשר" (1901), "הנערה החולה" ועוד.

מונק תרם רבות להתפתחות הסגנון האקספרסיוניסטי, בהבעה מצוינת של רגשות ומצבים נפשיים דרך הדימוי החזותי. יצירותיו מאופיינות בקו מתאר עבה, צבעוניות עזה ומתיחות רגשית.

"הצעקה" כדוגמה, מציג דמות צועקת על רקע נוף טבעי, המבטא תחושות של חרדה וכאב. ציור זה, הממחיש את הכאב והאימה שחש היוצר, לא חושש להבהיל את המתבונן, נחשב לאחת היצירות האיקוניות והחשובות של האמנות המודרנית.

בסגנונו השפיע מונק על אמנים רבים שבאו אחריו.


סיפורו של אדוורד מונק:

https://youtu.be/1w1FDNlztHU


סיפורו של ציור אקספרסיוניסטי מעבודותיו של מונק (עברית):

https://youtu.be/QgQDwLNGQOY


אוצר במוזיאון הטייט גאלרי מספר על עבודותיו של מונק:

https://youtu.be/kL0gRFgUT_M


אוסף מציוריו של מונק:

https://youtu.be/a_ZeGsk4xfs?long=yes


וסיפורו של הציור המפורסם שלו - "הצעקה":

https://youtu.be/7rDLIM5Ezmk?long=yes

הצייר פסל האימפרסיוניסט הצרפתי אדגר דֵגָה (Edgar Degas) התעניין מאד בתנועה החולפת ונודע כמי שהדמות האנושית היא הנושא העיקרי של ציוריו.

הוא הירבה לצייר פעילויות אמנותיות וספורטיביות שבמרכזן התנועה, כגון קונצרטים של מוסיקה, מרוצי סוסים, נשים עובדות או רוחצות באמבטיה ובמיוחד - רקדניות באלט, נושא שהיה חביב עליו מאד והוא היה הראשון והבולט המתעדים שלו.

דגה, שצייר את הרקדניות על הבמה, מאחורי הקלעים ובמהלך החזרות, הצליח להעביר היטב את האסתטיקה והיופי בבלט וגם את קשיי הרקדנים (ובעיקר הרקדניות) בתרגול ולימוד הבלט.

אבל אדגר דגה לא בילה את זמנו בציור בזמן אמת של שיעורי הבלט והחזרות למופעים בפריז. הוא נהג לצלם אותם ואז צייר בסטודיו שלו, מה שהיה שימוש חדשני בטכנולוגיה זו, מכיוון שהצילום היה די חדשני בתקופתו.

דגה חידש בציוריו לעולם האמנות גם בעיקרון נוסף, שהיה לא פחות ממהפכה באמנות הציור - הוא הראשון שאיפשר לדמויות ולעצמים להיחתך על ידי מסגרת התמונה ולא ראה חובה לצייר את כל הדמות. עד אז נהגו לפי מסורת הציור, לצייר את הדברים החשובים בשלמותם. כלומר, הגישה הזו שלו הייתה גישה מהפכנית וחדשנית בצורה לא רגילה, שהיום אמנים מתייחסים אליה כמובנת מאליה.


#האימפרסיוניסט השונה
בשונה מציירים אחרים בתנועה האימפרסיוניסטית, דגה זלזל בנטייה של אימפרסיוניסטים אחרים לצייר באוויר הפתוח (Plain air).

הוא גם פחות נטה לציור באופן ספונטני, כמוהם. כך כמעט כל פסליו נוצרו על ידו כמודלים לצורך הציור ורק בזכות חברו ששמר תבניות שלהם הם שוחזרו לפסלי ברונזה מרהיבים.

דגה גם לא מיהר לאמץ את כתם הצבע האופייני לאימפרסיוניסטים וציוריו הרבה יותר מוחשיים וריאליסטיים משל האחרים.


הנה סיפור חייו של דגה:

https://youtu.be/HUuqrLawzjo


אמנותו של אדגר דגה בווידאו:

https://youtu.be/odmsHcU5F9c


סרטון אנימציה בהשראת האמנות של אדגר דגה:

http://youtu.be/2610ggGN2-M


ציורי המחול של אדגר דגה:

https://youtu.be/En4ds6Pc8Us


עוד מציורי הבאלט של דגה:

https://youtu.be/EFI0LSEIvcQ


סרטון נדיר וקצר שבו רואים את דגה הזקן פוסע ברחובות פאריס ב-1915:

https://youtu.be/KET94NlM7Ys


תערוכת וידאו של מאות מציוריו:

https://youtu.be/7XNSLN77-Rs?long=yes


ותכנית חינוכית על אדגר דגה (עברית):

https://youtu.be/KU48vSOlQMU?long=yes

ציור הוא תחום אמנותי המתרכז ביצירה בצבע, על גבי משטח כמו בד, נייר וכדומה. הציירים מתמחים ביצירת אשליה של אור, תנועה, נפח ועומק, תוך שימוש בטכניקות שונות.

אמנות הציור היא מצורות האמנות הקלאסיות, עם מגוון אדיר של עבודות שנוצרו לאורך אלפי שנות התרבות האנושית. היא נולדה בימי קדם, כשהאדם הקדמון צייר על קירות המערה אירועים שחווה במסעות הצייד שלו בסביבה.

עם הדורות חלו התפתחויות טכנולוגיות בתחום כלי הציור, הצבעים ושיפור היכולות לשמר את הציורים המוגמרים.

כיום עומדים לרשות הציירים סוגי צבעים שונים, כמו צבעי שמן, צבעי מים, אקריליק וטמפרה. לכל צבע יש יתרונות וגם חסרונות.

הצייר יבחר בכל ציור נושאי ציור שונים. אלו מחייבים טיפול שונה של הצייר ובחירת מקורות השראה, כמו ציור של טבע דומם, ציור מודל, ציור נוף וכדומה.

על הצייר לקחת בחשבון היבטים שונים בעבודתו ולהחליט על מרכיבים כמו קומפוזיציה, פרופורציות בציור, אור וצל וכדומה.

כמו כל אמן חזותי, גם הצייר נדרש להחליט על סגנון הציור - פיגורטיבי (Figurative), אקספרסיבי או מופשט.

בדיוק כמו אמנויות הפיסול, הגילוף, ההדפס והתבליט, הציור נחשב במשך שנים רבות לחלק מעולם האמנות החזותית, או בשם אחר שלו האמנות הפלסטית.

לסגנונות שונים ראו בתגית "סגנונות בציור".

לטכניקות הציור פנו לתגית "טכניקות ציור".


הנה הציירים הגדולים בהיסטוריה:

https://youtu.be/t4ftkrHtDd4


כך מציירים ציור נוף (עברית):

https://youtu.be/ZEq-dHjwAfQ


ציור דיוקן (עברית):

https://youtu.be/L6nPtR98kIE


ומשהו חביב - מה קורה כשציורי מוזיאון הפראדו בספרד מתעוררים לחיים?

https://youtu.be/rsI3qyF5SvA

הוא היה אמן מהפכני, מהציירים המוכשרים בהיסטוריה, גאון בעל תפיסה אמנותית חדשנית ופורצת דרך. והוא היה גם... רוצח.

כן, הצייר המפורסם קאראווג'ו (Caravaggio) היה אדם רב-צדדים וניגודים. מצד אחד הוא היה טיפוס אלים, שתיין כרוני ושיכור מועד ואדם שהסתבך ברציחות של אנשים. מצד שני, הוא היה אחד מגדולי האמנות. צייר ראליסטי שהדמויות שלו היו מזעזעות באמינותן, יחסית לתקופה. אדם בעל אמונה דתית חזקה, שציוריו מבטאים רגש בצורה חסרת-תקדים, צייר של פרטים קטנים ומדויקים להפליא, גאון של שימוש באור ובניגודי אור וצל שיצרו דרמה.

קאראווג'ו היה גם אמן פורץ דרך שנהג לצייר סצנות תנ"כיות וסיפורי קדושים נוצרים שצוירו בדמות של אנשים רגילים, עם שילוב חסר תקדים בין העכשווי למיתולוגי ובין קודש לחול.

הוא צייר את הציורים שלו על קאנווסים גדולים ומרשימים. הכנסייה לא ממש אהבה בחייו את הציורים שלו, כולל ובמיוחד לא את הציורים הדתיים. אבל איטלקים עשירים אהבו ורכשו את ציוריו העוצמתיים והמלוטשים, שניכרה בהם המון תשוקה.

בציוריו "הקריאה למתי" ו"צליבת פטרוס הקדוש" ניתן לראות את מאפייניו הבולטים: ריאליזם חריף, משחקי וניגודי אור וצל, כמו גם גאונות של שימוש בצבע והעמדת דמויות ועצמים בחלל. קאראווג'ו בחר בקפידה אילו פרטים להדגיש באור בציוריו ובחר מודלים יחודיים.

למרות שמת בשנת 1610 והוא בן 39 בלבד, השפעתו על תולדות האמנות היא אדירה. לא רבים הציירים שהשפיעו כמוהו למשך תקופה כה ארוכה על אמנות הציור. אמנים רבים הושפעו ממנו, מציירים קתולים מאוטרכט שבהולנד שנסעו במאה ה-17 ללמוד ברומא וזכו לכינוי "הקרוואג'יסטים של אוטרכט", ועד לגדולי הציור, דוגמת רובנס, ורמיר, ולסקז ורמברנדט.

אבל בשנת 1606, בשיא הקריירה שלו ברומא, הוא היה מעורב בקטטה והרג אדם. הוא ברח במהירות, כדי למצוא לו פטרון חדש בנאפולי ובהמשך במלטה. שנתיים אחר כך הוא נזרק גם משם, אחרי שהסתבך גם שם בקטטות נוספות. ממלטה עבר לסיציליה ובהדרגה נעשו ציוריו, כמו חייו, כהים ומוצללים יותר ויותר. מצבי הרוח שלו החמירו, הוא נהג לקרוע בחרבו ציורים שעליהם קיבל ביקורת שלילית.

החוקרים מעריכים שכשחזר לנאפולי הוא היה ככל הנראה קורבן לתקיפה, שפצעה אותו וגרמה לזיהומים קשים. ככל הנראה הוא ניסה לשוב לטוסקנה, על מנת לזכות במחילה על הפשעים שעשה ברומא. לא ברור איפה בדיוק נגדע פתיל חייו.

אבל לא רק חייו של "הצייר הרוצח" היו סערה גדולה, כי גם מותו לוט בערפל ומסתורין. אופיו הסוער, שניכר היטב בציוריו, סיבך אותו לא אחת בקטטות, ובסופו של דבר אולי גם הביא למותו.

מיכלאנג'לו מריזי דה קאראווג'ו שנקרא על שם עיר הולדתו באיטליה נחשב לחלוץ סגנון הבארוק, שעומד להתפתח באירופה בתקופה שלאחר מותו. מי שמכנים לא פעם "הילד הרע של עולם האמנות" היה גאון שהקדים את זמנו. מאות שנים אחרי מותו הוא ממשיך להשפיע על ציירים דגולים, גם אם בתוך תוכו הסתתר אדם רדוף, אלים, פסיכוטי, סוטה ומסובך, שהרג ורצח אחרים, יתכן שלא פעם אחת.


הנה סיפורו של קאראווג'ו בקצרה (עברית):

https://youtu.be/LVo87dtPZfg


באנגלית:

https://youtu.be/9whgBqmELIk


קדימון של סרט על חייו:

https://youtu.be/-Pzw4dUkz7I


הנה ממשיכיו - אמנים שהושפעו ממנו לאורך ההיסטוריה של האמנות:

https://youtu.be/AG6cm3T1-q8


כך מציגים את האמנות שלו היום:

https://youtu.be/ZOIo2arwCOc


תכנית חינוכית על קאראווג'יו (עברית):

https://youtu.be/EZrqTnFwu3o?long=yes


והרצאה על הצייר האלים והמשפיע של תולדות האמנות:

https://youtu.be/1KcdgFxmnb4?long=yes

הירונימוס בוש היה צייר הולנדי ידוע ופורה ביותר בימי הביניים. למרות שהשאיר אחריו יצירות רבות וחשובות, מעט מאוד ידוע על חייו. מה שכן ידוע הוא שרבים במשפחתו, גם אביו וגם סבו, היו ציירים. כך גם שלושה מדודיו ואחיו.

אבל המעניינת היא יצירתו של בוש, שמצד אחד משקפת את התקופה האפילה והקשה של ימי הביניים ומצד שני היא נשגבת משל מרבית בני תקופתו. אולי בהתאם לרוח התקופה המאיימת, תקופה בה הכנסייה הנוצרית שולטת בתודעה, הנושאים המרכזיים ביצירותיו היו חטא ומוסר ירוד של בני-אדם.

בילדותו נחשף הירונימוס הצעיר לשריפת ענק בעירו, שבה נשרפו אלפי בתים. יש לשער שהמראות שראה, כמו גם דמיונו המפותח, היו מהגורמים שהשפיעו על אמנותו.

דימויים וסמלים רבים מצויים ביצירותיו של בוש. חלקם מסתוריים, לא ידועים ולא מובנים מאז שצוירו ועד היום. רבים באמנות נוטים לומר שציוריו של הרונימוס בוש נתנו השראה לסוריאליזם המודרני, על אף שהקדים את הסוריאליסטים ב-500 שנים.


הנה האמנות של הירונימוס בוש (עברית):

https://youtu.be/iEtZoS04-YI


אנימציה על דמויות מציוריו של בוש:

http://youtu.be/fV8VduAtbxI


מצגת וידאו של ציוריו בליווי מוסיקה גריגוריאנית מימי הביניים:

https://youtu.be/9FdKb20PH_k


ניסיון לפרש את הסמלים והמוטיבים שמופיעים בציוריו:

https://youtu.be/cAUBVTwHTz0?long=yes


וסרטון תיעודי על הצייר האפל והכי מתקדם של ימי הביניים:

https://youtu.be/-n9zbPmHvJE?long=yes

אם הייתם רואים את ציוריו, לא הייתם מאמינים שהם צויירו על ידי אדם עיוור.

לאחר שג'ון בראמבליט האמריקאי לקה בעיוורון, נולד בו הרצון לצייר. די מהר הוא גילה כישרון לציור ופיתח טכניקת ציור ייחודית, שבה הוא נעזר בחוש המישוש, כדי לצייר. גוונים רבים של צבע, שבהם הוא מבחין במגע אצבעותיו, מאפשרים לג'ון לצייר מדיוקנאות של אנשים ועד לציורי נוף רבי כישרון ומבע. בד בבד הוא הדוגמה לכך שרוח האדם יכולה להתגבר על כל קושי, גם אם בקושי...

הכל החל לאחר שבראמבליט התעוור. התגובה הראשונה למצב החדש הייתה של דיכאון קשה. אבל לאחר שנת אבל, שבה הוא הלך והפנים את מצבו החדש ובלית ברירה קיבל אותו, הוא החל לחפש עיסוק שיעניין ויעסיק אותו מכאן. כך הוא החל להתעניין בדבר הכי רחוק מעולם העיוורים - באומנות חזותית, או במקרה שלו - בציור.

ההברקה שלו הייתה שפיתח תחליף לראייה בציור והתחליף הזה הוא חוש המישוש. ג'ון בראמבליט בילה ימים ארוכים בתרגול ובהגעה למצוינות, בשיטה של תיאור מציאות נראית, על ידי אמן ממשש.

המדהים הוא שבשיטה שבה כל עיוור נעזר, חוש המישוש, ג'ון הגיע לרמה שבה הוא מצייר פורטרטים מדויקים של אנשים. בתחילה חשבו שהוא מתבסס על זכרונו, מהתקופה שלפני שהתעוור, אבל אז הוא הפליא לצייר גם דיוקנאות של אנשים שהוא לא ראה מעודו, בין השאר של אשתו ובנו הקטן.

המדהים ביותר הוא שמאדם נכה ומתוסכל הפך הצייר העיוור לאמן מפורסם ונערץ, שזכה לכבוד בעולם כולו. גם הפרסים זרמו אליו, במיוחד לאחר שנחשף בתקשורת שכבר שנים שהוא מעביר, בהתנדבות, סדנאות לאנשים עם מוגבלויות ולבני אוכלוסיות מעוטות יכולת, אנשים שבשום צורה אחרת לא היו זוכים בלימודי אומנות.

בקריירה המופלאה שלו, הראה בראמבליט שדווקא ממצבי משבר ניתן לגלות את הדרך המיוחדת שנועדה לך. בד-בבד הוא הוכיח שהעיסוק באומנות אינו מוגבל באמת רק למי שניחן בכל מה שצריך, אפילו לא אם אתה עיוור שרוצה לצייר, ללא החוש ההכרחי -
חוש הראייה...


הנה הצייר העיוור ג'ון בראמבליט מספר על עצמו:

https://youtu.be/6xkfaTgT3FY


וסרט ארוך על הצייר שנולד לאחר שהתעוור:

https://youtu.be/ogI6J3sgLtw?long=yes

הצייר הבלגי רנה מגריט (René Magritte) הוא מגדולי הציירים במאה ה-20 ומהחשובים שבציירים הסוריאליסטיים, מי שצייר על-מציאות, או דימויים מהלא-נודע או התת-מודע האנושי, בהעמידו זה לצד זה עצמים של יום יום, אך בצורות מפתיעות, מוזרות ולא אפשריות.

כמי שלמד לצייר כבר בגיל 12, הוא הרבה לצייר אשליות, כמעט אמיתיות בדיוקן, אבל בלתי אפשריות במציאות. כמו כל הציירים הסוריאליסטיים הוא הרבה לבלבל את הצופה ביצירתו ולגרום לו לאי-נוחות מסוימת, בשל העובדה שציוריו היו מושלמים אבל לא הגיוניים.

בציור "בנו של אדם" משנת 1964, מציג רנה מגריט שילוב של נושאים שלא פעם שולבו בציוריו - איש עם מגבעת ותפוח ירוק. רבים מציוריו יכללו בדרכים שונות את התפוח, את האנשים עם החליפות השחורות והמגבעות או את שניהם.

במשך 55 שנה היה מגריט נשוי לרעייתו ז'ורז'ט, שאותה אהב מאד. הם חיו ביחד עד יום מותו על שניהם ועל אהבתם כתב הזמר האמריקאי פול סיימון שיר מרגש בשם "רנה וז'ורז'ט מגריט עם כלבם אחרי המלחמה".


על אמנותו של מגריט:

http://youtu.be/DRlpD-iEnMQ


מעט מיצירותיו של רנה מגריט:

http://youtu.be/eEVOAhCEL5c


סרטון אנימציה לשיר ששר פול סיימון על הזוג רנה וז'ורז'ט מגריט:

http://youtu.be/Cot0ntEat4E


ותערוכת וידאו של מאות מציורי רנה מגריט ברצף:

https://youtu.be/7c4oyCyFmR0?long=yes

אָמָדֶאוֹ מוֹדִיליאני היה צייר ופסל מודרני, מהחשובים שבציירי תחילת המאה העשרים. על אף שנולד למשפחה יהודית בורגנית באיטליה, הוא חי בעוני בפאריס.

מודיליאני היה בוהמיין גאון ויצירתי עד טירוף, כמעט מסכן ועני מרוד. בשורשיו היה הצייר והפסל האיטלקי בן למשפחה שהייתה נצר לאנוסי ספרד. גורלו האישי גם הוא לא שפר עליו במיוחד. הגאון היצירתי, שלא זכה להערכה של ממש בחייו, סבל ממחסור קבוע ומהתמכרויות קשות לסמים ולאלכוהול.

רק לאחר מותו הוכרו חשיבותו וכשרונו של מודליאני והוא זכה להיחשב לאחד מגדולי הציור. אז גם עלה ערכן של יצירותיו באופן דרמטי ומחיר כל ציור אחד שלו כיום, עולה בהרבה על מה שהרוויח לאורך כל חייו.

אחד מסימני הציורים שלו הוא הצוואר הארוך של הנשים שצייר והפנים הביעו לרוב בדידות ועצבות. סגנון אישי וייחודי זה נובע מההשפעה הסגנונית של האמנות האפריקאית ומסגנון הרנסאנס שמשניהם הושפע מודיליאני מאד.

במיוחד הרבה מודליאני לצייר בשנותיו האחרונות את ז'אן אבוטרן, ציירת שעמה חי ואהב לציירה מאד. את הדיוקן המפורסם ביותר שלו, ה"פורטרט של ז'אן אבוטרן", הוא צייר בשנת 1919 ובו הנציח את פניה בצורה האופיינית המוארכת ואובאלית שבה נהג לצייר, בצירוף תמימות וניקיון בסגנון הציורים של מרים הבתולה.


הנה חשיבותו של הפסל הגאון שהפך לצייר:

http://youtu.be/li1P-oJ2fo0


מצגת וידאו של הציורים המפורסמים של מודיליאני:

http://youtu.be/kfBo7AYfTIE


קטע מסרט על חייו של מודליאני:

http://youtu.be/gShcC3MoDRg


ואמן שיוצר בהשפעתו מצילומים:

http://youtu.be/RCFQLjDO8Ik

"המאיה", או בספרדית "לה מאחה" (La Maya), הוא אחד הציורים המפורסמים של הצייר יליד כרתים פרנסיסקו דה גויה.

זה אחד הציורים המעניינים בציוריו של הצייר הגאון שהתיישב בספרד, התפרסם בה ובהרבה מובנים הקדים את זמנו בתולדות האמנות.

היום הציור הזה ידוע בשם "המאיה העירומה". כי מאיה צוירה בו... ובכן, עירומה.

וזה לא סתם עירום. בקודים של התקופה הציור הזה הוא בוטה, ישיר, אפילו חצוף. הוא לא מותיר הרבה לדמיון. ונזכיר שהוא צויר בספרד הקתולית וחמורת הסבר, בתחילת המאה ה-19, תקופה שמרנית שבה ציורי עירום, במיוחד כל כך מפורשים וגלויים, לא היו מקובלים.

את תווי פניה של המאיה המצוירת טשטש גויה והפך לפנים כלליות של אישה, כל אישה. ודאי עשה זאת על מנת שלא יזהו אותה. רבים חשבו שהמאיה המצוירת היא הדוכסית מאלבה, שגויה היה ככל הנראה מאוהב בה בסתר. אבל כנראה שזו הייתה דווקא אחת מהפילגשים של המלך בארמון.

מכל מקום, בשאר הנושאים בציור הוא לא חסך בפרטים. שימו לב למבט הישיר שלה אל המתבונן, לגופה הלא מתבייש, להבלטת המותניים, הירכיים ואלוהים איתנו - החזה שלה...

הציור, ברור היה, עלול ובסוף אכן גרם לאמן הדגול להסתבך עם האינקוויזיציה הספרדית, אחד הגופים האחרונים בהיסטוריה שהיית רוצה להסתבך איתו.

כי כמו רבים בתקופתו, גויה די שנא את האינקוויזיציה (פרטים בתגית "אינקוויזיציה"). עשור וחצי אחר כך הוא גם תיאר אותה בהתאם, בציור "בית הדין של האינקוויזיציה", שהשלים בשנת 1819.

אבל עכשיו, אחרי החקירה שעבר במרתפיה, הוא יצא בזול ולא נענש בידיהם. למזלו.

יתכן שמה שתרם ל"זיכויו" היא העובדה המעניינת שלמעשה היו שני ציורי "מאחה". שניהם הוקדשו לאותה מאיה מסתורית ונועזת.

כי גויה עשה כאן תעלול אמנותי מחוצף ופרובוקטיבי של ממש, אבל כדרכו, תעלול גאוני.

בתחילה הוא הראה את מאיה העירומה רק לחברים קרובים. אבל טיפין טיפין, כשהחלו שמועות להתגלגל בארמון ואחריהן קולות שמרניים וגוברים של התנגדות לציור הבוטה והחושפני שהגאון מסתיר בסדנה שלו, צייר גויה ציור נוסף, בו הוא פשוט "הלביש" את המאיה העירומה.

כאילו אמר לשמרנים, "רציתם אותה לבושה? - קבלו ותיהנו! - ובבקשה אל תביטו אל הציור השני, המופקר... הוא לא בשבילכם!"

אז שני הציורים, "המאחה העירומה" ו"המאחה הלבושה", הן אותה מאיה. המבקרים, ששתקו מאז, לא הבינו את הסאב טקסט המתוחכם שהסתתר במעשה האמנותי וגם החברתי של גויה. למעשה, נתן האמן מדריך פשוט לאיך נראית כל אישה, וכמובן כל אדם, מתחת לבגדים.

והדמיון החופשי... הוא תמיד חופשי!

כי לעזאזל האינקוויזיציה, כיום שני הציורים, מאיה העירומה ולידה דמותה הלבושה, תלויים לתפארת, זה לצד זה, במוזיאון הפראדו במדריד. עירום באמנות של ימינו כבר הרבה פחות מסעיר או מטריד וכל מה שנותר מהסערה שנמנעה אז הוא סיפור טוב ושתי מאיות מרתקות ויפות, השוכנות זו ליד זו וממתיקות סוד.


הנה המאיה העירומה והמאיה הלבושה - ציורי ה"לה מאחה" במוזיאון הפראדו בספרד:

https://youtu.be/zYcExlVbjCI


הסיפור כולו:

https://youtu.be/IrqQJtqQ5UY


והיצירה לגיטרה של גרנדוס, שהוקדשה למאיה מהציור המפורסם של גויה:

https://youtu.be/gSlnhvYTB14

הצייר האיטלקי ג'וזפה ארצ'ימבולדו (Giuseppe Arcimboldo) אהב לצייר דיוקנאות של אנשים העשויים מפירות וגם ממרכיבים מוזרים אחרים, כגון פרחים, דגים, צמחים, ירקות ואפילו ספרים.

ארצ'ימבולדו פעל בתקופת המנייריזם באמנות, תקופה שאופיינה בהגזמה שנועדה להדהים את קהל הצופים, במוזרויות, עיוותים של המציאות ומלאכותיות לא-טבעית ביצירות.

מה שהוגדר פעמים רבות כווירטואוזיות חסרת טעם בייצוג האמנותי של המנייריזם מודגם היטב ביצירות של ארצ'ימבולדו, כיוון שהוא מצליח לתאר בדייקנות את מושאי הציור שלו, בעזרת חפצים אחרים.

ציוריו של ארצ'ימבולדו השפיעו גם על הציירים הסוריאליסטיים של המאה ה-20. הם הוקסמו מהם והלכו במידה רבה בדרכו.


הנה דוגמאות לאמנות של ג'וזפה ארצ'ימבולדו:

http://youtu.be/-X072W96Zxk


מצגת מציוריו המפורסמים של ארצ'ימבולדו:

http://youtu.be/RrxThTvOfBU?t=27s


ויצירה שנוצרת בסגנונו בתלת מימד:

http://youtu.be/JCTfkxkdxP4?t=12s

מיכלאנג'לו (Michelangelo), או מיכאלאנג'לו, כונה על ידי בני דורו "האלוהי". היו שהצמידו לו את התואר "שמיימי". הוא נחשב לאחד מגדולי הפסלים בהיסטוריה, אולי הגדול שבהם. כדי ללמוד לפסל את גוף האדם, הרבה מיכאלאנג'לו לנתח גופות וללמוד את השרירים ומבנה הגוף האנושי לפרטיו. הגופות שניתח היו של עניים, שאוחסנו בבתי החולים ללא השגחה, עד לקבורה.

את פסליו הוא פיסל בפטיש ואיזמל והגיע לרמת דיוק שלא תאומן בפרטים. יכולתו לתאר כל איבר בגוף האנושי, כל נים בפניו וכל קפל בבגדים, הטכניקה שלו בבניית פרופורציות מושלמות - כל אלה הפכו אותו למייצג של אמנות הרנסאנס במובן הכי מופלא שלה.

מיכאלאנג'לו (או בשמו המלא: מיכאל אנג'לו די לודיבקו באונאררוטי סימוני) הוא אחד האמנים החשובים בהיסטוריה של האמנות. הוא פעל בתקופת הרנסנס. מיכאלאנג'לו היה צייר, פסל, משורר, מהנדס ואדריכל. השפעתו על בני זמנו ועל האמנות בכלל היתה גדולה מאד.

רבות מיצירותיו של מיכלאנג'לו, כגון הפסל דוד, משה, הפייטה של מריה וישו בוותיקן והפרסקאות בקפלה הסיסטינית ("בריאת העולם"), נחשבות מהחשובות שבאמנות העולמית.


הנה סיפור חייו:

https://youtu.be/V6ON7F4Wn4k


עוד מילדותו וחייו של מיכלאנג'לו:

https://youtu.be/ML1PA_Dxa_M


הביוגרפיה של מיכלאנג'לו:

http://youtu.be/qQ98sERHhto


ותכנית חינוכית על מיכאלאנג'לו (עברית):

https://youtu.be/ptvCKUA-l9I?long=yes

האם הייתם מאמינים שיש ציירים שצובעים את ציוריהם בצבע אחד בלבד? - הצייר איב קליין (Yves Klein) החל ליצור בשנות ה-40 ציורים מאד מעניינים.

הציורים שלו כללו רק צבע אחד! - לטענתו של קליין הוא ראה שלמות בציורים שכאלה, מכיוון שלא היה בהם שום דבר שניתן לזהות מהחיים. והרי זו מטרת הציור המופשט, שלא להיות מחובר או מייצג של דברים מעולם החומר. ולכן בעיניו של קליין זו הייתה ההפשטה המושלמת - בצבע אחד לא ניתן לזהות צורות, חפצים או בני אדם.

בדי הענק המונוכרומיים של קליין, כמו אלה של רותקו ומנצוני עוררו שאלות שממשיכות עד היום להישאל במוזיאונים, על הקשר שבינם לבין אמנות ועל מה בדיוק עושה האמן כדי "ליצור אמנות שכזו".

קליין יצר כל מיני חיבורים אמנותיים מרתקים, כמו ביצוע חי בניצוחו שלו, של יצירה שכתב ובה נוגן צליל אחד ארוך. לצליל זה רקדו נשים צבועות בכחול.

בשנות ה-50 יצר קליין צבע שקרוי מאז על שמו, "כחול קליין בינלאומי" (IKB).


הנה סיפור יצירותיו של קליין:

http://youtu.be/6m8U4F1nUNE


היום משווק צבע על שמו:

https://youtu.be/sZZThPqvX-4


הציור אמנות האישה הכחולה משנת 1962:

http://youtu.be/h50IzHh4T_g


רסטורטורית במוזיאון המטרופוליטן מתארת איך זה לתקן ולשחזר עבודות שלו:

https://youtu.be/-qpBxBtvMKY


וסקירה בצרפתית על הצבע הכחול שלו:

http://youtu.be/pR-gD7KeEiE

בירת צרפת, פריז של סוף המאה ה-19 הייתה אחת הערים החשובות באמנות העולמית. אחד האמנים המיוחדים והמרתקים בה היה אנרי דה טולוז-לוטרק (Henry De Toulouse-Lautrec), צייר שאינו דומה בדבר לאף אמן אחר בתולדות האמנות.

הוא צייר שעסק בעיקר באמנות שהנציחה את החצר האחורית של חיי הלילה של פריז. לא מעט מציוריו הנציחו נשים לא צנועות במועדונים ובבתי בושת של רובע האמנים של פריז, באזור הסקרה-קר שעל גבעת מונמרטר.

לעיסוק זה הגיע מתוך מראהו הננסי והנלעג, רק 1.50 מטר גובהו, הילוכו המקרטע ואפו העבה. זה לא מראה מצודד מדי, בעיר שמהלכים בה אנשים מהיפים באירופה.

העיוות הגופני שלו הוא לא מקרי. אנרי הצעיר נולד להורים שהיו בני דודים, הרוזן אלפונס והרוזנת אדל דה טולוז-לוטרק, שניהם ממשפחת אצילים מהעיר טולוז.

הם נישאו זה לזו כדי לשמור על הכסף והרכוש בתוך המשפחה.

ביג מיסטייק... הוא נולד עם התאחות לא תקינה של עצמותיו וסבל מפריכות בהן. בילדותו אהב לצייר ולרכוב על סוסים. שני שברים ברגליו גרמו לעצירה של התפתחות פלג גופו התחתון, בעוד הפלג העליון ממשיך להתפתח נורמלית ומעוות בכך את גופו.

בגיל 17 ולאחר שנכשל בבחינות הבגרות, אנרי נוטש את לימודיו ועובר לגור בפריז. בתחילה הוא מושפע מציורי הנשים והרקדניות של אדגר דגה שהעריץ, אבל עם הזמן מסתבר לו שמראהו ונכותו לא אפשרו לו ליהנות כראוי מחיי האמנות התוססים של פריז ולהשתלב בקהילת האמנים.

הזמן הוא סוף המאה ה-19, זמן שבו חיי הלילה של פריז עמוסי אפשרויות. אז די מהר מוצא את עצמו אנרי מבלה במקומות זולים, מרבה באלכוהול ומצייר מראות מחיי הלילה המפוקפקים שמסביבו. הוא רוכש לו שם של מי שמתעד את חיי הבוהמה של פריז ומפרסם איורים נהדרים במגזין הומור וסאטירה בשם "לה ריר", בעברית "הצחוק".

גופו אולי פגום, אבל ראשו מכיל מוח מהיר, חד ורגיש להפליא לאמנות. הוא מהציירים המשכילים והחכמים של התקופה, בעל השכלה ממשית של בן אצילים ותבונה של מי שיודע להתבונן ולקלוט, כי הוא עצמו לא ממש לוקח חלק בקלחת החברתית עצמה.

מושפע מהדפסים יפניים שנתלו כאותה תקופה ברחובות פריז והשפיעו מאוד בחוגים האמנותיים של הבירה הצרפתית, לוטרק מתחיל לצייר את הכרזות הפרסומיות שלו, אלה שמזוהות איתו עד היום ונשארו אופנתיות גם היום, בעידן אמנות הפופולרית העכשווית.

אם את ציורי השמן והאקרילי חווים בעיקר בורגנים ואצילים עשירים, הכרזות שלו מביאות את האמנות לרחוב הפריזאי. טולוז-לוטרק נהנה מזה והפריזאים, מסתבר, אוהבים את הפוסטרים שלו, עם סגנון האר-נובו האופנתי שלהם.

זה לא הופך אותו למאושר. מצבו הבריאותי של האמן האומלל, תוצאה של בילויים ליליים לא שמרניים במיוחד, הלך והחמיר. הרי ריבוי של אפשרויות רומנטיות בעיר האורות לא היו לננס עם גוף מעוות, שסבל כבר מאלכוהוליזם ומעגבת, מחלת מין לא פשוטה.

בשלב מסוים הוא אושפז בבית חולים לחולי רוח וסיים את חייו, בן 36 בלבד, באחוזת משפחתו שבדרום צרפת.

כיום אנרי טולוז לוטרק תופס את אחד המקומות המשמעותיים בתנועה האמנותית של שלהי המאה ה-19. הוא נחשב לאחד מחשובי הציירים הפוסט-אימפרסיוניסטים והוא ככל הנראה מאייר האר נובו המפורסם ביותר. אבל הישגו האמיתי הוא בכך שהכרזות שלו עדיין מתנוססות גם בימינו, לא רק במוזיאונים וגלריות, אלא גם בבתי הצעירים, במועדונים, בסלונים ובמרכזי הבילוי של פריז שלו.


הנה סיפור חייו העצוב של אנרי טולוז-לוטרק:

https://youtu.be/dY30y0RzkSo


כך נהג לצייר הנרי דה טולוז-לוטרק במועדונים כמו המולין רוז':

https://youtu.be/oxEdMhU-dIc


רבים מציוריו של אנרי דה טולוז לוטרק מפאריז:

https://youtu.be/3fO0GL_XhLA


תערוכה של ציוריו במוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק:

https://youtu.be/7KEtcIWk0OY


סרטון תיעודי על חייו של הנרי טולוז-לוטרק:

https://youtu.be/cp2kZeX5Sd4?long=yes


ותכנית חינוכית על לוטרק (עברית):

https://youtu.be/_lweGstzgOQ?long=yes

אד רושה (Ed Ruscha) היה אמן פופ משפיע ביותר, שרבים מגדירים כאמן הפופ ארט השני בחשיבותו אחרי אנדי וורהול. הוא זוכה להערכה עצומה בקרב אמנים ועל אף שהוא תופס את מקומו לאט בתודעת ההמונים, הוא נחשב לאחד החשובים ביוצרי האמנות המודרנית.

כנראה שחלק מה"בעיה" איתו היא שקשה היה לתייג אותו בסגנון מסוים. היו שהתייחסו אליו בתור אמן פופ ארט, אחרים ראו בו אמן קונספטואלי ויש שרואים בו סוריאליסט דווקא. הקושי להגדיר מהו סגנונו נובע בשל המורכבות הרעיונית של יצירתו, כמו גם בגלל הטכניקות הציוריות המגוונות שבהן השתמש ושכללו בין השאר ציור, רישום, צילום, עיצוב גרפי, ספרי אמן, קולנוע ועוד.

כך או כך, רושה הוא זה שיצר את סגנון "אמנות החוף המערבי", שבו נכללו סדרות של שלטי ענק הוליוודיים וציורי תוכניות העיר. הוא הירבה גם לצייר לוגואים של חברות מסחריות, תחנות דלק, נופים מסקרנים ועוד.

רושה גם נהג לצייר מילים וביטויים בהומור, בצבעים שונים ומשונים ששאב מההקשר התכני של נושא המילה או הביטוי, או על רקע שקשור בהם. תמיד היה שם איזה רעיון יצירתי, או קריצה משעשעת. כמו הציור "דאנס?" מ-1973, שבו צייר את המילה Dance ובמקום צבעים הוא השתמש לציור בחומרים כמו חרדל, חלבון של ביצה, קפה, רוטב חריף, גבינה וקטשופ.


משימה יצירתית
==========
בחרו במטבח כמה חומרים ונסו לצייר איתם ציור מופשט בעל נושא מעניין, אם אפשר כזה שקשור בחומרים הללו. בהצלחה!


הנה האמנות של אד רושה:

http://youtu.be/AE9QaXyy3Bk


מומחים מדברים על יצירות שלו, כולל הציור "דאנס":

http://youtu.be/lv0K4uuBWi8


והאמן עצמו - אד רושה:

http://youtu.be/HoNePbo9DD0

זה אולי מפתיע לדעת שהאמן המשפיע ביותר על הציור במאה ה-20 הוא אמן יווני, יליד האי כרתים, שחי בעיר טולדו שבספרד במאה ה-16.

אבל העובדות הן ברורות - אל גרקו (בספרדית "היווני") הוא האמן המשפיע ביותר על הציירים המודרניים.

אל גרקו (1541-1614) נולד בכרתים, אך את מרבית חייו הוא בילה באיטליה וספרד. אף שהיה צייר מפורסם בכרתים, אנשים רבים חשבו שציוריו יותר מדי מעוותים ומוזרים.

במשך 400 שנה לאחר מותו, אל גרקו כמעט נשכח לתמיד. אך בסוף המאה ה-19 הסתבר שהוא משפיע על ציירים כמו פיקאסו וסזאן, מי שנחשבים היום מגדולי הציור, הושפעו ממנו וקיבלו השראה מסגנונו.

האופן המשוחרר בו נהג בצורה והתייחסותו לתאורה ולצבע ביצירתו, השפיעו בהמשך על החשובים שבמודרניסטים של המאה ה-20. ביניהם היו האמנים המהפכניים כמו ג'קסון פולוק, האקספרסיוניסט המופשט שטפטף צבע על הבד וכמובן המהפכן הקוביסט של המאה ה-20, פיקאסו.

יש, אגב, מומחים הרואים באל-גרקו את הממציא האמיתי של סגנון הקוביזם, שפיקאסו הוא הצייר הבכיר בו.

ממש כמו שיעשו האמנים הסוריאליסטים במאה ה-20, אל גרקו שילב ביצירותיו מרכיבים דמיוניים. הוא צייר דמויות מוארכות, עד כדי כך שחשדו מסביבו שהוא סובל מבעיות ראיה. הוא השתמש במראות מעוררי הוד ומסתורין, כמו השמיים המנופצים שצייר מעל העיר טולדו ועוד.


הנה אחדים מציוריו של אל גרקו:

https://youtu.be/oaxpKdl1-54


קדימון מהסרט על חיי אל גרקו:

https://youtu.be/V7gCX8RpaYc


ועוד מציוריו:

https://youtu.be/Vr4fY21qxTo

כשפול גוגן מת מעגבת בגיל 55, הרחק באיי פולינזיה, הוא לא הספיק לקבל את המכתב ששלח לו סוכנו מפאריס: "כולם רואים בך בימים אלה אמן גדול ויוצא דופן... נכנסת זה מכבר לספרי ההיסטוריה". לפתע, אחרי שנים של אכזבות, הפך איש הבורסה לשעבר, שעזב את מנעמי החיים והכסף הגדול לטובת האמנות, שפשט רגל ונטש את משפחתו, לאמן דגול.

הצייר הצרפתי פול גוגן לא עזב רק את הכסף למען האמנות. הוא עזב את פאריס כדי לחפש את העולם הטבעי, לצייר נשים מקומיות ואקזוטיות בטהיטי, על רקע הצמחיה והנופים המיוחדים של איי הים הדרומי. האמן היהיר והבוטה שהוא היה, לעיתים אפילו אלים, מצא שלווה באיים הרגועים של פולינזיה. שוב ושוב הוא יישא נערות צעירות לנשים ויצייר אותן בלהט ותשוקה. הציורים הללו יהפכו נערצים באירופה והוא יהפוך בתולדות האמנות למתאר המובהק של העולם הפרימיטיבי.

עוד לפני שהוא יפתח את סגנונו ה'פרימיטיבי' ידחה גוגן את האימפרסיוניזם שמתאר את ההתרשמות מהטבע והעדיף לצייר מכוח דמיונו. את חיקוי המציאות הוא העדיף להשאיר לצילום, שזה עתה נולד. את הציור הוא ראה כ"אחיה של המוסיקה" וכבנוי מצבעים וצורות, כמו צלילים ואקורדים מוסיקליים.

כבר אז היו מבקרים שראו בו את אחד החשובים מאמני האמנות המודרנית. כמו חברו הטוב וינסנט ואן גוך, גם הוא צייר באקספרסיביות ולהט עמוקים, וביטא בהבעה פראית נושאים שהסעירו את נפשו. כמו ואן גוך, גם ציוריו התאפיינו בפשטות ועוצמה. וכמוהו גם הוא היה ממבשרי זרם האקספרסיוניזם.


הנה סיפורו של פול גוגן לפי התפתחות ציוריו במהלך השנים:

http://youtu.be/0VzXPIMMGNo


קטע מדרמה על יחסיהם של ון גוך וגוגן:

http://youtu.be/8XncnXI9WZk


משטחי הצבע העזים והחמים של גוגן:

http://youtu.be/h8OwzdRa2V0


גוגן בתכנית אירוח חינוכית (עברית):

http://youtu.be/b_iolg_0Aeg?long=yes


ותערוכת וידאו של מאות מציוריו:

https://youtu.be/IdDvbLV5v70?long=yes