"אימו של ויסלר" (Whistler's Mother), או בשמה הרשמי "סידור באפור ושחור: אמו של האמן" היא אחת היצירות האמריקאיות החשובות ביותר. היא צוירה בידי הצייר האמריקאי ג'יימס מקניל ויסלר. אפילו את המסגרת של הציור עיצב האמן, מתוך מחשבה על החוויה הכוללת שניסה להעביר לצופה. כמו שקורה לא פעם בתולדות האמנות, גם היצירה הזו שהוגשה להצגה בתערוכת הקיץ של האקדמיה המלכותית לאמנות, כמעט ונדחתה על ידי חברי האקדמיה. האמן נעלב קשות אבל היא הוצגה לבסוף והפכה לסמל לאמהות, עד כדי כך שבשנת 1934 הונפק בול דואר לכבודה ונכתב בו "לזכר ולכבוד אימהות אמריקה".

אז להיכן נעלמה אימו של ויסלר? - כיום מי שמחפש את אמו של הצייר במוזיאון אמריקאי לא ימצא אותה שם. הציור והמסגרת מוצגים במוזיאון ד'אורסיי בפאריס וזה קצת מפתיע לאור זה שמדובר באחת היצירות האמריקניות החשובות ביותר בתולדות האמנות.


הנה קטע מסרט של מיסטר בין שבו הוא צריך להרצות על "אמו של ויסלר" בלי שהוא מבין דבר באמנות:

http://youtu.be/NNzMjrJQKsc


באותה רוח של שעשוע, הנה המון גרסאות משעשעות שנעשו במהלך השנים לאמא הכי מפורסמת בתולדות האמנות:

http://youtu.be/5gvLvswW6g8


וסרט תיעודי על תולדות הציור האייקוני הזה וחשיבותו:

https://youtu.be/baUJTGZTOvU?long=yes

יצירתו המפורסמת של אנדי וורהול "פחיות המרק של קמפבל" (או בשמה הנוסף "32 פחיות המרק של קמפבל") היא יצירה בת 32 ציורים שבכל אחד מהם פחית מרק זהה של מרק - מוצר אמיתי שנמכר בחנויות עד היום ושוורהול עצמו אכל בקביעות, כל יום במשך 20 שנה.

היצירה של "מרקי קמפבל" היא מיצירותיו החשובות של זרם הפופ ארט (אמנות הפופ) שייסד אנדי וורהול, זרם שהפך לחשוב ביותר במחצית השניה של המאה ה-20 באמריקה. הבסיס של הציור הוא הדפס משי על בד, כמו ברבות מיצירותיו ועל ההדפס צבע האמן, באופן ידני.

קופסאות המרק הללו ייצגו את ראייתו של וורהול את הייצור ההמוני של מוצרי הצריכה בפס ייצור תעשייתי. על אף שהם נראים זהים, כל אחד מהציורים מציג תווית של אחד מטעמי המרק של חברת קמפבל, יצרנית המרק האמיתי שצויר כאן. היה בציור זה ובעוד רבים אחרים שצייר וורהול, תהליך מעניין, שבו הפך המעצב הגרפי וורהול לאמן חשוב, בכך שלקח את כל המוצרים והדיוקנאות הפופולאריים של התקופה וממוצרים סתמיים וחסרי חשיבות מעבר למה שהם, הוא הפך אותם ליצירות אמנות פופולאריות ונחשבות. את פחיות המרק של קמפבל הפך וורהול בכל מקרה לאייקון אמריקאי.

אגב, במקור התכוונה חברת קמפבל לתבוע את אנדי וורהול על הפרת זכויות יוצרים, אך משראו מנהלי החברה עד כמה שהיצירות בהשראת המרק הפכו את המוצר למפורסם וידוע בכל העולם, הם ויתרו ואף רכשו 2 מהתמונות, מידי האמן עצמו. הם גם הקימו את קרן אנדי וורהול למלגות לסטודנטים לאמנות.

בשנים האחרונות ההצלחה של החברה הולכת ויורדת. דור ה-Y, המילניאלס, לא מתחברים לטעם הזה והחברה מתקשה להמשיך את ימיה הגדולים ולהרוויח.


הנה תולדות יצירת פחיות המרק של קמפבל:

https://youtu.be/BuLJKZscBJM


על פחיות המרק של קמפבל ועד כמה הפכו לסמל אמריקאי בזכות וורהול:

http://youtu.be/CafyWD4pdJo


ההשפעות על וורהול בדרך ליצירות הללו של פחיות המרק:

https://youtu.be/pQUH-DjPYOc


אבל למה זו אמנות, בעצם?

https://youtu.be/J2CtQD3OLRI


עלייתה של חברת המרקים בזכות וורהול ובעיותיה בהווה:

https://youtu.be/3QENN97orB0


וסרטון תיעודי על לידת האמנות של וורהול:

https://youtu.be/ekGySlb2iyQ?long=yes

אמילי דיקנסון (Emily Dickinson) הייתה הכישרון הגדול והצנוע ביותר של השירה הנשית של אמריקה.

מי שחייה לא היו קלים והיא ידעה כאב חייתה בתוך ביתה את 40 שנות חייה הבוגרים. בסביבתה ראו בה תמהונית: היא לא קיבלה בביתה אורחים ומרבית הקשרים החברתיים שלה נוהלו בהתכתבות.

בעשור האחרון לחייה, כשבני משפחתה וחבריה החלו למות, היא הפסיקה לצאת מחדרה ושיריה עסקו יותר ויותר בענייני המוות. לאחר מות אביה בשנת 1874 היא נכנסה לבידוד כמעט מוחלט וזכתה בסביבה לכינוי "הנזירה מאמהרסט".

הבדידות והעומק הרגשי שלה הביאו לכך שהמשוררת האמריקאית בת המאה ה-19 כתבה אלפי שירים למגירה, בעוד שבחייה התפרסמו פחות מ-10 שירים שלה בציבור. גם אלה פורסמו, אגב, לאחר לחץ של חברים ובני משפחה ולאחר שעשתה תיקונים, כדי שהשירים הללו יהיו "יותר רגילים".

כ-1,800 השירים האחרים, שהתפרסמו בהדרגה אחרי מותה, התקבלו בציבור בצורה מופלאה. האמריקאים גילו משוררת מאד לא רגילה לתקופתה, עם שירים קצרים, מבריקים ומקוריים. הם נכתבו בסגנון כתיבה שונה משל משוררים אחרים, בכתיבה, בדקדוק ובאוצר המילים המיוחד שלה, כשחלק מהמילים הללו הומצאו ממש על ידה.

אפילו בפיסוק היא הייתה שונה - במקום נקודות היא השתמשה במקפים.


#שיר לדוגמה:
אם איני יכולה למנוע לב שבור אחד,
לא אחיה לשווא;
אם לא אוכל להקל את כאב החיים של אחד,
או לצנן את כאבו,
או לעזור לגוזל מעולף אחד בחזרה אל הקן
לא אחיה לשווא.


ואכן ההתלהבות מדיקנסון הייתה מדהימה. המשוררת המסתורית, שכה מעט משיריה פורסמו בעודה בחיים ושכתיבתה פרצה את גבולות השירה המוכרת, הפכה לאחר מותה לאחת הכותבות הגדולות בתולדות אמריקה.

ימי השיא של כתיבתה הנסתרת היו ממש במקביל לשנות מלחמת האזרחים באמריקה, אך אמילי חיה את מרביתם סגורה בחדרה.

דרמת חייה התרחשה דווקא במותה. לפני מותה היא ביקשה מאחותה שתשרוף את שיריה שבמגירה שלה. חלקם נכתבו על מפיות, מעטפות ופתקים. היו שם גם מאות מהמכתבים שכתבה. חלק גדול מהם אכן אבד, אך חלק עצום פורסם בכל זאת והכיר אותה לעולם.

כי אחרי מותה, ראתה אחותה את השירים המיוחדים שלה. היא התקשתה לבצע את הבטחתה והחליטה לשלוח דוגמאות מהם למומחים, שייבחנו את ערכם הספרותי. המומחים ההמומים עצרו אותה מלהשמיד את מה שהסתבר כאוצר ספרותי בלתי נתפס, פרי כישרון טבעי וצנוע כל כך של משוררת גאונית ומקורית במיוחד.

מילותיה האחרונות של אמילי היו: "אני חייבת להיכנס, הערפל עולה." והיא אכן הלכה לעולמה, אבל בו בזמן גם יצאה אל האור והפכה למשוררת החשובה באמריקה.


הנה סיפורה של אמילי דיקנסון בבית שבו גדלה וחיה כל חייה:

http://youtu.be/PU8XijqmnT0


שיר בהנפשה שלה (מתורגם):

https://youtu.be/4eGFMw3U1ts


"אדום חזה מעולף" של דיקנסון, מתוך אלבום מופת של אפרת בן-צור, שגם הלחינה:

http://youtu.be/Z6kIdOLXFxA


"אני גרה באפשרי" - מהשירים היפים שלה:

http://youtu.be/McGypjtORr4


"אני אף אחת" - ומי אתה?

http://youtu.be/Ev15wAJkzwM

רבים רואים ב"כלבים משחקים פוקר" (Dogs Playing Poker) ציור מוכר ואהוב מאד. הציור שצויר על ידי הצייר האמריקאי קסיוס קולידג' עושה "האנשה" לכלבים ומציג אותם כבני-אדם. ולא סתם האנשה, כמו סרטים מצוירים וכאלה - בציור הזה משחקים מספר כלבים במשחק הקלפים פוקר, כשהם מעשנים סיגרים ושותים וויסקי.

לא רבים יודעים שהציור הוא אחד מ-16 ציורים שהוזמנו על ידי חברת סיגרים. החברה רצתה בציורים, עבור לוח שנה שנועד לפרסום הסיגרים של החברה. הוא ידוע בשמו "חבר בצרה" (A Friend in Need). השם הלא-קשור הוא רמז לתדמית הירודה של משחק הפוקר, כמשחק הימורים שאנשים מאבדים בו את נכסיהם ולא פעם גם יותר מכך. גברים שקרו לא פעם לנשותיהם וסיפרו שהם "אצל חברים", בזמן ששיחקו פוקר. ציור אחר בסדרה נקרא "יושבים עם חבר חולה" (Sitting Up with a Sick Friend) ובו רואים חבורת כלבות שהתפרצו למפגש של הגברים, בני זוגם. הפנים הכועסות של הכלבות שמגלות את סיבת הפגישה האמתית אומרות הכל...

הצייר הציג ב-9 מתוך הציורים הללו סצנות של כלבים משחקים פוקר, מסביב לשולחן הביתי. ציורים אחרים בסדרה הציגו פעילויות משפחתיות אחרות, כמו משחק סנוקר, צפייה במשחק בייסבול, תיקון המכונית המשפחתית ועוד.

כנראה שהציור הזה היה נשאר עוד אחד מציורי הפרסומות שלא מעוררים עניין מיוחד, אלא שהחברה ביקשה ממנו במפורש לצייר את הכלבים במצבים יומיומיים, בבתים פרטיים. קולידג' הציג את משחק הפוקר שהתקיים אז בדרך כלל במסבאות, כמשחק שטבעי שיתקיים בבית הפרטי.

כך הפך הציור לאחד הציורים שזכה להכי הרבה חיקויים בתרבות הפופולארית. שוב ושוב הוא מצוטט וזוכה לאיזכורים ומומחים מנתחים אותו ואת התוכן שלו. כך למשל לומדים עליו בהקשר לטעם העיצובי של בתיהם של בני המעמד העובד בתחילת המאה ה-20... כיום תמונת הכלבים המשחקים בפוקר היא אחת התמונות המוכרות ביותר בעולם.


הנה סיפור הציור "כלבים המשחקים פוקר":

http://youtu.be/uNhNp20iCQE


אמן משחזר את הציור המפורסם מהסדרה בציור קיר:

http://youtu.be/rmxNVR3fRVU


כמה מהתמונות האחרות בסדרה שצייר קולידג':

http://youtu.be/PQvdZ0Ts_ug


הומר סימפסון לוקח את זה קשה:

http://youtu.be/cOgo0N62ByM


ולא מעט פרודיות ורעיונות צמחו מהציורים המפורסמים הללו:

http://youtu.be/HaAVZ2yXDBo

הצייר ג'קסון פולוק (Jackson Pollock), מי שמכונה בתולדות האמנות המודרנית "אמן הטפטופים", קנה את עולמו בשנות ה-40. זה קרה כשהוא החל להתיז צבע על בד הציור והיה לחלוץ שיטת הציור בזריקת צבע, טכניקה שבה האמן מתיז טיפות של צבע על גבי הקנווס.

זה החל בשנת 1946 לטפטף צבע, לשפוך צבעים ולהשליך צבעים על הבד. גם אם בהתחלה משך תשומת לב כאמן מוזר, עם תפיסות קיצוניות וטכניקות משונות לציור, בהמשך זה תפס.

תפס ???

כן ומאוד. שפיכת הצבעים על קנבסים ענקיים שפרש על הרצפה ושימוש בעוד אמצעים "מוזרים" בעולם האמנות, כמו חול, זכוכיות שבורות, סכינים ומקלות, הפכו אותו לאמן מפורסם ומעניין.

בדיעבד הוא היה להצלחה מסחררת, אפילו בעידן של המאה ה-20 - המאה של האמנות המודרנית, המוקצנת, המטורפת, זו שחיפשה כל הזמן את הגבולות של ההגיוני ביצירה האמנותית, זו שמרסל דושאן כבר הותיר בה בתחילת המאה את חותמו החוצפני, כשהכניס משתנה למוזיאון והודיע שהיא יצירת אמנות.

אך באוגוסט 1956, כשהוא בן 44 בלבד, נהרג פולוק בתאונת דרכים בניו-יורק, שארעה בעת שנהג תחת השפעת אלכוהול. זה לא הפריע לציורים שלו להמשיך אחריו ולהפוך לנחשקים במיוחד, הן בקרב חובבי אמנות מודרנית והן בקרב אספנים שהלכו והעלו את מחיריהם.

ציור של ג'קסון פולוק, שנקרא "ציור מספר 5, 1948" השיג את אחד המחירים הגבוהים בכל הזמנים במכירה פומבית - סכום של 140 מיליון דולר שולם בעדו!


הנה סגנונו היחודי של ג'קסון פולוק:

https://youtu.be/WE_76kYvJQg


המחשה של טכניקת טפטוף הצבע הייחודית של פולוק, מתוך הסרט "פולוק" בכיכובו של אד האריס:

http://youtu.be/JZ3glUYHa3Q


אמן מדגים את טכניקת הציור של פולוק במוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק:

https://www.youtube.com/watch?v=EncR_T0faKM


תולדות חייו של ג'קסון פולוק:

https://youtu.be/TCEgtPAhtuo


ציור מספר 19 שלו הוא מיצירותיו החשובות והוא בא בתקופה הכי יצירתית שלו, שנמשכה 3 שנים:

https://youtu.be/EL_CwXXIoRw


סימולטור הציור האלקטרוני בסגנון פולוק מאפשר לצייר בסגנון ההתזה שלו, מבלי להתלכלך:

https://youtu.be/CKVqlmZTL34


גם היצירה מספר 11 "Blue poles" היא ענקית ומרשימה מאד:

https://youtu.be/fnORitT5h4U


בסרט הבידיוני הנפלא "אקס מאכינה" תופס ציור של פולוק מקום של ממש:

https://youtu.be/EoQuVnKhxaM


כך תציירו כמו פולוק:

https://youtu.be/EncR_T0faKM


סרט תיעודי קצר על יצירתו וביקור בסטודיו שלו:

https://youtu.be/vKL7ThG67ac?long=yes


והשאלות שמעלים ג'קסון פולוק והתהילה לה זכה:

https://youtu.be/gOGDDh1thaQ?long=yes

יצירתו של פיט מונדריאן משנת 1943 "ברודוויי בוגי ווגי" מוצגת במוזיאון לאמנות מודרנית MOMA שבעיר ניו-יורק.

כמו מרבית יצירות מונדריאן הציור מצויר בסגנון הציור המופשט-גאומטרי. הוא מתאר בסגנון מופשט, את רחובות ניו יורק מלמעלה. רואים את צורת השתי וערב של רחובות העיר הגדולה, שהשתלבה כל כך יפה בגישתו האמנותית וסגנונו האופייני של מונדריאן.

הציור מושפע ומתאר את התנועה התוססת של שכונת מנהטן בניו-יורק, ביחד עם מוסיקת הבוגי ווגי שהאמן אהב. את הבוגי-ווגי אגב, הוא שילב בכמה יצירות, כמו זו הנוכחית וכמו "בוגי ווגי של ניצחון" שמצויה במוזיאון האג.


הנה סרטון שמראה בתנועה ממה מורכב "ברודוויי בוגי ווגי" של מונדריאן:

http://youtu.be/zZp7ndjzf_k


וסרטון אנימציה שנעשה בהשראת "ברודוויי בוגי ווגי":

http://youtu.be/4b85UBqUy28

ציורו של אדוארד הופר "הבית ליד המסילה" משנת 1925 הוא ציור ריאליסטי קודר ועצוב, על בית אמריקאי הניצב בצד מסילת רכבת.

הבית בנוי בסגנון ויקטוריאני, שהיה פופולארי באמריקה בעידן של מלחמת האזרחים. תחושת הנטישה מעבירה את המסר של עולם שבו ננטשים בתי כפר, כשבעליהם עוברים אל העיר, בתהליך המודרני של העיור.

הציור מעביר תחושה חזקה של הצצה בבית נטוש ומסתורי, כאילו המתבונן מביט בו לרגע וממשיך בדרכו. פסי הרכבת העוברים לפניו מסמלים את היותו עוד מקום שכוח-אל ולא חשוב בדרך.

הציור והאווירה שהוא יצר התקבלו בתחילה בלי התלהבות אצל חובבי האמנות בארצות הברית. לקח זמן עד שהציור הפך לאחד החשובים והנודעים בציורים המודרניים בסגנון האמריקאי. במיוחד תרמה לכך העובדה שהוא השפיע על גאון הקולנוע אלפרד היצ'קוק ביצירת סרט המתח פורץ הדרך שלו "פסיכו" ובבית הוויקטוריאני שכיכב בו.

"הבית על המסילה" השפיע גם על יוצר סדרת הטלוויזיה משפחת אדאמס, הקריקטוריסט צ'ארלי אדמס. הוא צייר אותו בקריקטורה שיצר, של המשפחה המציקה לעוברי אורח.


הנה סיפור הציור הנודע "הבית ליד המסילה":

https://youtu.be/34EhOGRS_dw


הסבר הציור עם הבית הוויקטוריאני:

https://youtu.be/04a37OnzNQI


הבית הויקטוריאני האמיתי שהיה ההשראה לציור ובהמשך גם לסרט פסיכו:

https://youtu.be/TAXEmP83OIM


ולמה בתים ויקטוריאניים רבים הפכו מפחידים:

https://youtu.be/2xvNhN1PsRw

הפופ ארט, זרם הפופ האמריקאי, כלל אמנים שהושפעו מתרבות הפופ וממוצרי תרבות וצריכה יומיומיים שסבבו אותם. כשקית הרינג הגיע בסוף שנות ה-70 לניו יורק הוא השתלב דווקא ברחובות של העיר הגדולה, האלימה והסוערת שהיא הייתה אז.

הרינג, אמן אמריקני ופעיל חברתי, התפרסם כשצייר ברכבת התחתית של ניו-יורק והושפע מאד מתרבות הגרפיטי המפותחת של ניו-יורק.

הוא למד שנתיים עיצוב גרפי אבל די מהר החל לצייר דווקא גרפיטי ברחובות. הרינג למד אמנות חזותית בניו יורק וצייר ברחובות וברכבת התחתית של ניו יורק. במיוחד הוא התמקד בלוחות פרסום כהים, שנותרו ללא מודעות. הוא מילא אותם באיורי קיר לבנים וייחודיים.

הציורים הזכירו אמנות פרימיטיבית ולצד תמימות וכישרון, היו בהם גם הרבה הומור ומוטיבים חוזרים. הרינג שילב בציוריו הרבה מהנושאים של לידה, מלחמה ומוות. עם דמויות אייקוניות של בני אדם וחיות, הוא זכה להערכה גם ממבקרים ואנשי אמנות, שקלטו שיש כאן משהו אמנותי שנישא מעל הגרפיטי הרגיל של ניו יורק.

גם אח"כ המשיך להתפרסם בציוריו התמימים והמיוחדים בפשטותם ובמיוחד בלטה בהם דמותו של "התינוק הזוהר", שהופיעה ברבים מציוריו. שפתו הוויזואלית הפכה למוכרת בכל רחבי העולם וחלק מהתרבות של המחצית השנייה של המאה ה-20 והוא עצמו הפך לחלק בלתי נפרד מאמני הפופ ארט. בגיל 31 מת קית הרינג ממחלה.

אם אתם ממש אוהבים את הראש היצירתי והמיוחד של קית הרינג וציוריו, בקשו ליום ההולדת שלכם משהו משלו, כמו את ספר "הדברים הקטנים של נינה" שכתב ואייר הרינג לילדה בשם נינה. זהו ספר יצירתי וכיפי לילדים, שמותר לצייר עליו, לכתוב, לנעוץ ולעשות בו כל אמנות שרק תרצו.. ספר מיוחד!


הנה סיפורו של הרינג (עברית):

https://youtu.be/8Z-aDzPssmM


תחילת הקריירה של קית הרינג, כצייר גרפיטי:

http://youtu.be/W04j0Je01wQ


על האמנות של הרינג:

http://youtu.be/SDs7cUAynOk


תערוכת ציורים של קית' הרינג בתחנת ברוקלין של הרכבת התחתית בניו יורק:

http://youtu.be/tFyRmmWL9Q0


ועוד מעבודות קית' הרינג:

http://youtu.be/Rw_WTFyag4I

מי מצוירת בציור "העולם של כריסטינה"?
מיהי כריסטינה מהציור המפורסם?


הצייר אנדרו ווייט הכיר בשנת 1939 את כריסטינה אולסון בת ה-46 שסבלה משיתוק ברגליים עקב מחלת הפוליו שממנה סבלה. במשך שנים הוא הכיר את דמותה הזוחלת בשדה, שאותה ראה בבית הקיץ שלו במדינת מיין ורק עתה זכה להכירה אישית. הוא התרשם ממנה מאד והתיידד איתה.

זה לקח עוד כמה שנים והוא הנציח אותה באחד הציורים המרגשים והאהובים בכל הזמנים - העולם של כריסטינה. הציור שמעולם לא זכה בהערכה מספקת מבחינה אמנותית, הפך לציור ידוע בכל העולם ובאופן מסוים לסמל של האמנות האמריקאית בעולם, סמל לרגישות של אמן שידע להביט מהחלון ולראות הרבה מעבר לנוף שנשקף ממנו.

ביתה של כריסטינה אולסון אגב, הבית שבו התגוררה כל חייה, הפך מפורסם והוא אתר היסטורי שאלפי מבקרים באים לפקוד אותו בכל שנה.


על הציור "העולם של כריסטינה" ועל הצייר אנדרו ווייט:

http://youtu.be/8XFbddzvT5A


הבית המפורסם של כריסטינה אולסון:

http://youtu.be/gTJx0Ytxiv4


ובחירת מסגרת חדשה ונכונה מבחינה אמנותית לציור החשוב הזה:

http://youtu.be/S6d5oAS-jUc

האמן האמריקני ממוצא יהודי, מאן ריי, היה אמן ענק שאין דומה לו. שמו המקורי היה עמנואל רודניצקי. הוא היה בן לחייט ותופרת ממשפחת מהגרים יהודים מרוסיה, שהגיעו לארצות-הברית בתחילת המאה ה-20.

כשהגיע מאן ריי לפאריס בגיל 31, הוא הפך לדמות מרכזית באוונגרד של אותה תקופה. הוא נמנה על זרם הדאדא, אבל נטה גם לסוריאליזם. הוא החל כצייר, אך כשרצה לתעד את ציוריו הוא גילה שהוא עושה זאת טוב מאחרים ולימד את עצמו צילום. ריי התאהב במדיום הצילום והיה לצלם ניסיוני, צלם אופנה וצלם דיוקנאות נודע. בנוסף לצילום וציור הוא גם עסק בפיסול, כתיבה וקולנוע.

טכניקה שבה הרבה להשתמש היא הפוטוגרמה, שבה חיבר ריי דימויים ועצמים שונים על נייר הצילום ומהכל הוא יצר בפיתוח דימוי אחד שלם. הוא קרא לעבודותיו בתחום "ריוגרפיות". הוא השתמש גם בשיטה שקרא לה "סולריזציה" כדי להרחיק את יצירתו מהמציאות.

עבודות מפורסמות כמו "הכינור של אינגרס" ו"דמעות זכוכית" הפכו אותו לאחד מגדולי הצלמים בכל הזמנים.

ידועות גם עבודות ה"רדי מייד" המפורסמות שלו, ביניהן "חפץ המיועד להריסה", שנעשתה בהשראת חברו מרסל דושאן ו"מתנה", שהציגה מגהץ ביתי צבוע ועליו מסמרים.

אך מאן ריי זכור במיוחד בזכות הדיוקנאות שצילם, של אייקוני התרבות של המאה ה-20. הוא העביר בדיוקנאות אלה רעיונות שונים ותובנות לגבי המצולמים והאישיות המיוחדת של כל אחד מהם.


הנה סרטון על מאן ריי:

http://youtu.be/AeSq3mlYytE


סרט אנימציה קצר שמבוסס על הצילום "הכינור של אנגר" של מאן ריי:

http://youtu.be/mmg6oFat0XU


וסרט תיעודי על עבודתו של מאן ריי:

https://youtu.be/HjmdXK5zbak?long=yes

הציור המפורסם "אמריקן גות'יק", שצויר על ידי גרנט ווד בשנת 1930, מתאר זוג אמריקאי "שמתאים לגור בבית כזה", כמו שאמר האמן. האישה בציור לבושה בסינר אופייני לארצות-הברית של המאה ה-19. שני בני הזוג מציגים את התפקידים המסורתיים של גברים ונשים בני אותה התקופה - הגבר אוחז בקילשון שמשמש לעבודת כפיים והאישה עקרת בית, עם פרחים ובלבוש ביתי. הם מצוירים על רקע בית דו-קומתי (קוטג') שעוצב בסגנון אדריכלי שנקרא "גותיקת הנגרים" והוא מתאפיין בין השאר בחלון עליון ומאורך, כמו זה שנראה בציור.

הציור הפך למוכר מאד והרבה מאד התייחסויות אמנותיות היו לו בתרבות הפופולרית של ארצות הברית. כמו כל יצירת אמנות גדולה, התנהלו עליו ויכוחים והוא זכה לשלל ביקורות. בעוד שהיו מבקרי אמנות שביקרו את הציור באמירה שהוא מעמיד את האיכרים האמריקאים באור עגום ומעט מיושן, אחרים ציינו שהוא מציג דווקא את הנחישות ויכולת העמידה שלהם.


על הציור "גותיקה אמריקנית" או אמריקן גות'יק:

http://youtu.be/vk2GvyNmYD0


איך זכה הציור הזה לפרסום עולמי ולמעמד אייקוני:

https://youtu.be/Lf3ER5Ope_s


גירסאות ומחוות משעשעות שהכינו אנשים ליצירה אמריקן גות'יק:

http://youtu.be/PSpa_7nUsYU

אד רושה (Ed Ruscha) היה אמן פופ משפיע ביותר, שרבים מגדירים כאמן הפופ ארט השני בחשיבותו אחרי אנדי וורהול. הוא זוכה להערכה עצומה בקרב אמנים ועל אף שהוא תופס את מקומו לאט בתודעת ההמונים, הוא נחשב לאחד החשובים ביוצרי האמנות המודרנית.

כנראה שחלק מה"בעיה" איתו היא שקשה היה לתייג אותו בסגנון מסוים. היו שהתייחסו אליו בתור אמן פופ ארט, אחרים ראו בו אמן קונספטואלי ויש שרואים בו סוריאליסט דווקא. הקושי להגדיר מהו סגנונו נובע בשל המורכבות הרעיונית של יצירתו, כמו גם בגלל הטכניקות הציוריות המגוונות שבהן השתמש ושכללו בין השאר ציור, רישום, צילום, עיצוב גרפי, ספרי אמן, קולנוע ועוד.

כך או כך, רושה הוא זה שיצר את סגנון "אמנות החוף המערבי", שבו נכללו סדרות של שלטי ענק הוליוודיים וציורי תוכניות העיר. הוא הירבה גם לצייר לוגואים של חברות מסחריות, תחנות דלק, נופים מסקרנים ועוד.

רושה גם נהג לצייר מילים וביטויים בהומור, בצבעים שונים ומשונים ששאב מההקשר התכני של נושא המילה או הביטוי, או על רקע שקשור בהם. תמיד היה שם איזה רעיון יצירתי, או קריצה משעשעת. כמו הציור "דאנס?" מ-1973, שבו צייר את המילה Dance ובמקום צבעים הוא השתמש לציור בחומרים כמו חרדל, חלבון של ביצה, קפה, רוטב חריף, גבינה וקטשופ.


משימה יצירתית
==========
בחרו במטבח כמה חומרים ונסו לצייר איתם ציור מופשט בעל נושא מעניין, אם אפשר כזה שקשור בחומרים הללו. בהצלחה!


הנה האמנות של אד רושה:

http://youtu.be/AE9QaXyy3Bk


מומחים מדברים על יצירות שלו, כולל הציור "דאנס":

http://youtu.be/lv0K4uuBWi8


והאמן עצמו - אד רושה:

http://youtu.be/HoNePbo9DD0

ציור משנת 1942 "ציפורי הלילה" (למעשה שמו באנגלית הוא "ניצי הלילה") צוייר על ידי האמן האמריקאי אדוארד הופר. מתוארים בו אנשים היושבים בשעת לילה מאוחרת בדיינר עירוני אמריקאי (מסעדה).

זהו הציור הידוע ביצירותיו של הופר, ואחת מהיצירות הכי מפורסמות באמנות האמריקאית. הוא צוייר בתקופה של דיכאון וקושי בארה"ב, בימים שאחרי המתקפה היפאנית על פרל הרבור, שגרמה לאבידות קשות ולכניסת ארה"ב למלחמת העולם השנייה. מתואר בה מקום אמיתי, שהיום אינו קיים עוד - דיינר בשכונת גריניץ' וילג' במנהטן שבניו יורק.

הצייר ניסה להציג את הבדידות שבעיר הגדולה - הוא עושה זאת בכך שהוא מרכז את הדמויות בחלק קטן של התמונה ואת השאר הוא משאיר ריק וללא דלת יציאה. החלון הגדול שמציג את המקום, ממחיש את הבדידות. גם העובדה שהדמויות אינן מדברות זו עם זו מגדילה את הניכור ביניהן.

הציור מוצג כיום במכון האמנות של שיקגו. כמקובל במאה ה-20, הושפעו ממנו לא מעט אמנים ונוצרו ציורים שונים בהשראתו ובהתייחסות אליו.


הנה סרטון על ציפורי הלילה:

http://youtu.be/j24uh8cZ3wA


והנפשה של הציור, שנעשתה באתר סקנד לייף:

http://youtu.be/MFz18zAjpGo

מוסיקת הג'אז (Jazz music) היא סגנון מוסיקלי שעיקרו במאה ה-20, המתמקד בביצועים חיים, באילתורים ספונטניים ויצירתיים שנוצרים "על המקום" ובדיאלוג בין מבצעיו. הג'אז מתבסס על קצב בהדגשות מרתקות הנקראות סינקופות ועל הרמוניה חכמה ומורכבת יותר ויש בו שלל ז'אנרים והתפתחות מרתקת ביניהם.

הג'אז מתאפיין בקצב שבמידה רבה מבוסס על הפעימות השנייה והרביעית (2 ו-4), על מלודיות עם מקצבים קופצניים ובלתי-יציבים במכוון, הרמוניה עשירה ונגינה רבה של כלים בנגינת אילתורי סולו, כשהנגן ממציא במקום את המוסיקה שהוא מנגן.

מוסיקת הג'אז היא מסורתית, אבל כל הזמן מתפתחת. מתחדשת ומשתנה, אבל מחוברת בשורשים חזקים לבלוז. היא מנגנת את הסטנדרטים הידועים שוב ושוב, אבל מתחדשת בכל סולו, בכל אילתור וריף שמנגנים במאות אלפי מקומות בעולם, כל יום.

הג'אז הוא נדבך במהפכה החברתית של המאבק בגזענות בארה"ב, כשחלק מהמהפכה היא תולדה של הכישרון והיכולת שהפגינו מוסיקאים, ספורטאים ואמנים שחורים לאורך ההיסטוריה של המאה ה-20 בארה"ב וחלק אחר נולד בחוקים שהלכו והוציאו את הגזענות אל מחוץ לחוק, כשהדרך כמובן עוד ארוכה.

המדהים הוא שהג'אז היא מוסיקה שחורה, שהפכה למוסיקה אמריקאית, שהפכה לתופעה מוסיקלית עולמית, של יצירה מורכבת, מרתקת ומשתנה כל הזמן.


#מקורות הג'אז
מקורותיה של מוסיקת הג'אז הם מהמוסיקה האפריקנית, שהביאו עימם העבדים שהובאו מאפריקה לאמריקה.

ראשיתה במוסיקה ובמקצבים אפריקניים, שביחד עם כלי נגינה אירופאים, שירי דת שנקראים "ספיריצ'ואלס" ומוסיקת תזמורות צבאיות, נעימות הרגטיים לפסנתר ושירי הבלוז העצובים של השחורים בארה"ב - נוצר הג'אז.

בתחילת הג'אז הנגנים השחורים לא יכולים היו לחלום על הופעה על במה. בגרושים שחסכו הם קנו כלי נגינה, רק כי ידעו שאולי המוסיקה תפרנס אותם טוב יותר מהעבודות הקשות שעשו, גם בתור אנשים חופשיים.

התשוקה שלהם הייתה כל כך גדולה שהם היו מארגנים הופעות רחוב לקהילה שלהם. החצוצרן היה יוצא, דופק תרועה חזקה והשכנים היו יודעים ש אוטוטו מתחילה הופעה. באים ושומעים, רוקדים ומריעים.

אחרי זה הם יצרו את המועדונים שלהם, אבל לא הורשו לנגן אצל הלבנים. ואז בא לואי ארמסטרונג והפך את הג'אז למוסיקה כל אמריקאית. הם הפכו למלכים לכמה שנים וכשהגיע אלביס פרסלי הרוקנרול השתלט והותיר להם רק את המתוחכמים. זה לא הפריע לג'אז להמשיך ולהתפתח וליצור סוגות מסעירות ומפותחות, בהן כיכבו חלק מהכשרונות המוסיקליים הגדולים של המאה ה-20.


הג'אז התחיל ברחוב - טריו במחווה להתחלות - "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:

https://youtu.be/rPgj3xU0L0Y


המורכבות של הג'אז - התתמודדו איתה? (מתורגם):

https://youtu.be/Os9XkxybCrs


הג'אז:

http://youtu.be/BMgKXbtQwoo


מל קלר נותן הסבר חינוכי מאד מהטלוויזיה הלימודית של פעם, על מוסיקת הג'אז:

http://youtu.be/-_HwIpDhx9I?t=3m09s&end=11m16s


מוסיקאי הג'אז הנודע לואי ארמסטרונג מציג את חבריו ללהקה:

https://youtu.be/rlyrBPkkXvY


אספרנסה ספולדינג המדהימה שרה שג'אז הוא רק נשמה:

https://youtu.be/03MXhKZqG9Y


ביג בנד - תזמורת ג'אז בניצוחו של דיוק אלינגטון:

http://youtu.be/qDQpZT3GhDg


יש גם ג'אז ישראלי ואפילו כזה שמשלב מוסיקה יהודית:

https://youtu.be/fYm3iH1YXlg


מוסיקאים אומרים מה זה ג'אז בשבילם:

http://youtu.be/agRHds-35eY


וכתבת טלוויזיה על אמן ג'אז שעובד כמאבטח (עברית):

https://youtu.be/O6sHlG260pU?long=yes

הצלמת האמריקנית הלן לויט (Helen Levitt) התפרסה בצילומיה המתעדים את חיי הרחוב של העיר ניו-יורק. היא נחשבת אחת מהצלמות החשובות במאה ה-20. בזכותה של לויט החלה תנועת צילום הרחוב, או הצילום האורבאני, שמצאה יופי בתמונות האנשים מהעיר הגדולה ובחיים העירוניים בכרך.

הלן לויט גדלה בשכונת ברוקלין העניה בניו יורק, בשנות ה-30 של המאה ה-20. היא החלה את דרכה כמורה לאמנות ובהמשך התפתחה לקריירה של אמנית יוצרת בתחום הצילום. בנוסף לצילומי הסטילס שלה (תמונות שאינן נעות) היא עשתה גם שני סרטים דקומנטריים שמתארים את הווי החיים העירוני. לפרנסתה היא גם עסקה בצילום סטילס באתרי הצילומים של סרטים ידועים, תחום הנקרא "סינמוגרפיה".

אחת הסדרות הידועות של הלן לויט הייתה של צילומי ילדים בניו יורק. הסדרה צולמה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 וזכתה לפרסום עולמי ולהכרה בה כאחת הצלמות בעלות טביעת העין והמעניינות ביותר. היא נחשבה לצלמת גאוגרפית מרתקת, על אף שצילמה בעיר הולדתה, ממש ליד הבית..


על האמנות המצולמת של הלן לוויט:

http://youtu.be/vx2VVwBP0gU


וצילומי רחוב רבים נוספים של הלן לוויט:

http://youtu.be/vzCQgiANayA

"כשמבקשים ממישהו לקפוץ, הוא חושב על הקפיצה וכל המסכות שלו נופלות. אז מתגלה האני האמיתי שלו" אמר פעם הצלם פיליפ הלסמן. הוא היה צלם הבית של המגזין "לייף" וצילם מעל מאה שערים של המגזין הנחשב. רבים ראו בו צלם מצוין ובעל טביעת עין מיוחדת ומקורית.

אבל נראה לפעמים שכל הקריירה של צלם האופנה הלסמן התגמדה לנוכח פרוייקט צילום "המפורסמים המקפצים" שלקח על עצמו. מכוכבי סרטים, דרך מוסיקאים דגולים, נשיאים אמריקניים, אמנים וספורטאים - את כולם הוא הקפיץ וצילם ואז פרסם במגזינים ומאוחר יותר ברב המכר המפורסם שלו "ספר הקפיצות של פיליפ הלסמן". שיטת הצילום הזו אפילו זכתה למונח בעולם הצילום - ה"ג'מפולוגיה".

פעם ערכה איתו עיתונאית ראיון ובסיומו ביקש ממנה לקפוץ. לאחר שצילם קפיצות רבות שלה, הוא קבע נחרצות ש"גם אם את כותבת נהדר, לעולם לא תהיי סופרת!" - ההסבר שהוא נתן לקביעה המוזרה הזו היה ש"יש לך רק קפיצה אחת"..

אז אם אמא תשאל אתכם פעם "ואם כולם יקפצו, אז גם אתם תקפצו?", תוכלו לענות לה שכולם כבר קפצו - מול פיליפ הלסמן..


הנה סרטון על הקריירה של פיליפ האלסמן וצילומיו למגזין לייף:

http://youtu.be/vIcJA3LKMX4


מצגת של צילומיו המפורסמים של הלסמן:

http://youtu.be/eHWvY_xnmWI?t=13s


וצילומי הקפיצות של פיליפ הלסמן:

http://youtu.be/jZIuNdiyd7g

על הר ראשמור שבסמוך לעיירה קיסטון במדינת דקוטה הדרומית שבארצות הברית, יש אנדרטה ענקית ומרשימה, המפוסלת בהר.

האנדרטה היא פסל גרניט עצום שפיסל הפסל גאטסון בורגלם. הפסל מורכב מארבעה פסלי ראש ענקיים, בגובה 18 מטרים כל אחד, של ארבעה נשיאי ארצות הברית היסטוריים.

הנשיאים האמריקניים שראשם על הפסל הם ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, תאודור רוזוולט ואברהם לינקולן - כולם סימלו את 150 השנים הראשונות של ארה"ב.


#תולדות ההר והפסל
ההר עצמו היה שייך לבני השבט האינדיאני לקוטה מבני הסו, המחשיבים אותו עד היום כאתר קדוש וכינו אותו "ששת הסבים" (Six Grandfathers). ב-1885 הוחלט בארצות הברית לקרוא לו על שם איש עסקים מפורסם מניו יורק ששמו צ'ארלס ראשמור.

הבחירה בנשיאים הללו באה בזכות מאמציהם לאיחוד הרפובליקה ולהרחבת שטחה. ברורה הסיבה לבחירה בוושינגטון, נשיא האומה הראשון ובלינקולן, הנשיא ששמר עליה מאוחדת במלחמת האזרחים שאיימה לקרוע אותה לשתיים.

הנשיא ג'פרסון זכה להיכלל בפסל על שהכפיל ב-1803 את שטחה של ארצות הברית, באמצעות רכישת לואיזיאנה. תאודור רוזוולט היה הנשיא האחרון שנבחר. הציע אותו הנשיא קולידג', הנשיא המכהן בזמן ההחלטה והוא נועד להנציח את הקמת שירות הפארקים הלאומיים בימיו של רוזוולט.

בניית הפסל התארכה והסתבכה מעט, גם בשל בעיות תקציב, גם בשל הפיסול הלא פשוט וגם בשל מלחמת העולם השנייה שהחלה והפריעה להקמת המוזיאון שתוכנן בכניסה.

הפסל הראשון שגולף בסלע הגרניט של ההר היה דיוקנו של ג'ורג' וושינגטון. תחילה גילפו אותו לצורה של ביצה ואז החלו לדייק את תווי פניו.

היו גם טעויות ותקלות שהוסיפו שנים לפרויקט. לימין דיוקנו של וושינגטון החל הפסל בורגלם לגלף את פסלו של ג'פרסון. אך לאחר שנתיים נסדק סלע הגרניט יותר מדי. לכן בורגלם פוצץ את הפסל ובנה אותו מחדש, הפעם לשמאל דיוקנו של וושינגטון.


#בתרבות
בשנות ה-70 הפסל זכה לציטוט אייקוני בתולדות המוסיקה, כשהופיע על עטיפת האלבום המפורסם של להקת הרוק "סגול כהה", האלבום "Deep Purple in Rock". פניהם של הנשיאים הוחלפו על העטיפה בדיוקנאות חברי הלהקה.

גם עולם הקולנוע והטלוויזיה השתמש באנדרטה לא פעם כחלק מהסיפור שלו. המקרה המפורסם הוא סצנה בה שימש הר ראשמור לסצנת מרדף בסרט "מזימות בינלאומיות" של אלפרד היצ'קוק משנת 1959.

בסרט סופרמן 2 השתלטו שלושה פושעים מכוכב קריפטון על כדור הארץ ובמקום דמויות הנשיאים שהרסו, הם פיסלו בהר את דמויותיהם שלהם.

שרידותו האפשרית של הפסל הודגמה היטב בסדרת הטלוויזיה "העולם אחרי האנושות", בה הוא הוצג כמעשה ידי האדם האחרון שישרוד על כדור הארץ, כעשרת אלפים שנה לאחר שהאנושות תיכחד.


הנה סיפור הפסל הענקי של נשיאי ארצות הברית שבהר רושמור:

https://youtu.be/fApIefqUvSo


כך נוצר דיוקן הנשיאים הענקי:

https://youtu.be/Bvj2URpgRc8


בניית הפסל בהר ראשמור:

http://youtu.be/2U5OdWz7Gwc


סרט אילם מ-1927 שמראה את הפועלים חוצבים בהר ראשמור:

https://youtu.be/qx4wu8gzTaM


המרדף מהסרט "מזימות בינלאומיות" שצולם בהר ראשמור:

https://youtu.be/4zr_zL_T3g8


וסרט שמתאר את הפסל הגדול של רושמור:

http://youtu.be/A-ByLfAMABM?long=yes

האמן רוי ליכטנשטיין היה מראשי זרם הפופ בארה"ב (קראו לזה פופ-ארט). הוא היה בעיקר צייר אמריקאי, אם כי הוא גם פיסל ופסלים שלו נמצאים היום בחוצות ירושלים, ברצלונה וערים גדולות נוספות.

ליכטנשטיין זכה לשם עולמי בשילוב וההשפעה שספג מתרבות הקומיקס והדרך שבה שילב את הקומיקס באמנות שלו.

שיטות כמו שימוש בנקודות בנדיי (נקודות ששימשו למילוי משטחים בדפוס וקומיקס), צבעים בסיסיים כמו אדום וכחול, קווים שחורים עבים, דמויות קומיקס ובועות עם משפטים - כל אלה שולבו ביצירותיו ושימשו בהם בצורה מוגדלת, שריתקה את הקהל האמריקאי והפכה אותו לאמן ידוע ונערץ. הוא לא ניסה לצייר את המציאות אלא להעבירה "באופן מלאכותי ככל האפשר".

כמו חברו לתנועת ה"פופ ארט", אנדי וורהול, גם ליכטנשטיין לא עסק רק באמנות. בעברו הוא שימש גם כשרטט וכמעצב חלונות ראווה ורכש כלים והיכרות עם חומרים ושיטות עיצוב שהשפיעו מאד על האמנות שייצר מאוחר יותר. כמו אחרים בזרם הפופ, גם הוא נהג לתת יחס מרומם לדברים שגרתיים ולזוטות ולהציבם בתערוכה, בתור אמנות.

לפרסום זכה ליכטנשטיין מאותם ציורים מבוססי קומיקס. יצירתו הראשונה בסגנון זה הייתה "הבט מיקי" (Look Mickey), מ-1961, שבה שילב את דמותו של מיקי מאוס, הגיבור הגדול של סרטי האנימציה של וולט דיסני.


כמעט תמיד נלווה לציוריו רעיון סמוי כלשהו (סאב טקסט). בציור "יצירת מופת" (1962) למשל, הוא הציב בפי הגיבורים את שאיפותיו שלו כצייר, כשבלונדינית מצודדת אומרת לצייר החתיך על ציורו המופשט וחסר משמעות "הו בראד יקירי, הציור הזה הוא יצירת מופת! עוד מעט כולם יעמדו בתור לקנות את העבודות שלך!"

לליכטנשטיין שמורה תהילת עולם באמנות המודרנית. בזכותו החלו תמונות קומיקס, שעד אז נחשבו בידור לילדים, לקבל מקום של כבוד על קירות המוזיאונים, באוספים של אספני אמנות מכובדים ובתולדות האמנות בכלל.


הנה סרטון על רוי ליכטנשטיין:

https://youtu.be/6jowA-pH-Y8


עליו ועל עבודתו בסטודיו אל מול רבות מיצירותיו:

http://youtu.be/f1s-nAijk_g?t=26s


סרטון עם המחשה קולית ליצירות של האמן רוי ליכטנשטיין:

http://youtu.be/aPQKI1ejcWA?t=20s


ואנימציה יפה שנעשתה בסגנון של רוי ליכטנשטיין:

http://youtu.be/8jdTNGGj5e4

דמיינו בן עניים שבגיל 11 נשלח לעבוד במקום לבית ספר. וולט ויטמן (Walt Whitman) הצעיר משמש כנער שליח וכשוליה בבית דפוס של עיתון. רבים כמוהו היו נעשים לעובדי כפיים. אך הוא נהג לשבת וללמוד בעצמו, קורא לבדו כתבי שירה וספרות עתיקה, מדנטה ועד שייקספיר.

הוא יגדל ויהיה למורה ואז לעיתונאי ולעורך העיתון, אבל לא יסתפק בעבודתו הזו. ויטמין יתחיל לכתוב שירה, שתקדש את המרחבים והאדמה ותעמיד את הטבע במרכז ואת עצמו במרכז העולם.

מכאן הוא יהפוך לחוזה ולמנהיג של עידן קיומי חדש, מוביל שירת העצמי. הוא ראה את הכל בעצמו ואת עצמו בהכל. זה גרם לו להסתבך שוב שוב.

רק הדורות הבאים הכירו לו תודה. כשהוא גדל, ויטמן הפך שנוי במחלוקת לא קטנה, התנגד לעבדות ונחשב כותב "מחוצף". הוא אף פוטר מעבודתו בשל כך. הממסד לא הכיר בגדולתו בחייו ובדעותיו אף פחות. רק צרות הביאו לו חייו, השונים כל כך משל הכלל.

כיום רבים רואים בוולטר "וולט" ויטמן את המשורר החשוב והמשפיע בשירה האמריקאית. היו אף מי שאמרו עליו שהוא אולי האדם המודרני היחיד, שהתקרב למעמד של מחולל דת חדשה.

אך בחייו משכה שירתו של ויטמין אש. היא קידשה את האדמה, המרחבים ואהבת החירות, אך השתמשה בדימויים ורמזים שהיו מופקרים ומלאי יצרים, לפחות לדעתם של בני דורו, האמריקאים השמרנים.

אפילו כשכתב שירה, היה ויטמן פורק עול. אם שירתו הייתה חדשנית כשסירבה לחרוז חרוזים (היום הגישה הזו שולטת בעולם השירה), תורת החיים שהציע הייתה ממש מהפכנית.

הוא קידש את העצמיות ואת ההתנגדות והטיף לציות זהיר. הוא גם זיהה את הסכנה שבהתקבצות, מה שבמאה הבאה ייקרא פאשיזם. הוא האמין בטיב האדם עצמו ובדמוקרטיה האמריקנית, שכל כך אהב וראה את עצמו נאהב על ידה.

הרבה אחר מותו, ויטמן גם עלה באופן מסוים לארץ. רבים מכירים את שיר הקינה שכתב בשנת 1865 על הירצחו של נשיא ארצות-הברית אברהם לינקולן. כשנה לאחר רצח יצחק רבין, תורגמה הפואמה הזו "הו, קפיטן", על ידי נעמי שמר. היא פרטה על נימי הנפש של הציבור הישראלי הזוכר והדואב והביאה את שמו ושירתו לראשונה אל הציבור בישראל.


הנה סרטון שנעשה לשיר "ניסים" של ויטמן:

http://youtu.be/tztt2HbODTY


שירו שתרגמה נעמי שמר "הו רב חובל, קברניט שלי, סופה כבר שככה. אל הנמל שבעת קרבות חותרת ספינתך." (עברית)

http://youtu.be/3q3BL7H6a_g


איזה בית אתם תתרמו? - קטע מוולט ויטמן בסרט השירה הנפלא "ללכת שבי אחריו":

http://youtu.be/UyUTDJ72q9k


ושיר אחר שלו "אתה הוא האיש החדש" (עברית):

http://youtu.be/szD-4A7H2lo

כשרוברט קאפה צילם את התצלום המפורסם ביותר שלו, "מותו של חייל לויאליסט" (The Falling Soldier), הוא לא ידע שהוא מצלם את צילום המלחמה שיהיה בקרוב הצילום הכי מפורסם בעולם. הצילום הציג לוחם רפובליקני במלחמת האזרחים בספרד, כשהוא נופל לאחור, במה שנראה כרגע מותו בקרב.

הצילום היה מהפכני בכך שיישם את הטכניקה שהגה רוברט קאפה וקרא לה "תפיסת הרגע". הרעיון בה היה ללכוד את רגע האירוע בצילום אחד. היום זה נשמע בנאלי, אבל בשנות ה-30 זה היה רעיון חדשני מאד.

מרגע שהצילום פורסם, בעת מלחמת האזרחים בספרד בשנת 1936, הוא הפך לסמל האכזריות של המלחמה. עד אז מעולם לא תועד רגע מותו של אדם במלחמה כלשהי. זה היה ביטוי מצמרר לתחושות הכעס והתסכול של שוחרי השלום בעולם כולו.

ואולם, בצד ההצלחה של הצילום, התנהלו ויכוחים אינספור לגבי אמינותו התיעודית. איש לא ידע האם הצילום הזה בוים או שהוא אמיתי ורבים חשבו שקשה להאמין שצילום כזה הושג באופן טבעי, בתוך קרב אמיתי. זה אמנם לא הפריע לצילום להפוך לאייקון של צילומי המוות במלחמה ואולי אף הגביר את הפרסום שלו.


הנה סיפור הצילום "מותו של חייל לויאליסט"

https://youtu.be/_ABQEU_WuzA


מבקרת אמנות מנתחת אותו:

https://youtu.be/jBG5BsIHa60


הנה הוא באסופת צילומיו של קאפה:

http://youtu.be/ObfUDpJu5iY?t=22s


וסרטון קצר על רוברט קאפה:

http://youtu.be/SKTCUd87tAQ

העבודה "כלב עשוי בלונים" (Balloon Dog) היא יצירה מודרנית של האמן ג'ף קונס. זהו פסל של כלב בלון שעשוי בעצם מתכת בגובה 3 מטרים. הכלב העשוי מפלדת אל-חלד ומצופה בצבע שקוף ובוהק, מזכיר כמובן את פסלי הבלון דמויי הנקניק, שיוצרים אמני יום-הולדת ומפעילי מסיבות למול עיניהם המשתאות של ילדים והוריהם..

דווקא הגדלתו של כלב הבלון לממדי ענק והעמדתו במוזיאון הופכת אותו למעניין ואנשים מביטים בו לפתע אחרת לחלוטין. אולי הם אפילו רואים לפתע עד כמה שכלבי הבלונים הללו הם יפים.. אבל מבקרים שונים ראו בו עבודה מטעה.. היו מהם שטענו שהוא נראה תמים, אך הוא מסתיר סטיות ורעיונות אחרים לחלוטין, משנראה במבט ראשון..

הכלב מבלונים הוא למעשה אחד מסדרה של 5 פסלים זהים בצבעים שונים. יש שהוא בצבע זהב ויש שהוא מגנטה, ורוד, כחול או אדום דווקא.. ואולי הוא כתום כמו הכלב שנמכר לאספן פרטי במחיר שיא לעבודה של אמן שעדיין חי, מחיר של כמעט 60 מיליון דולר!

אז אולי שווה להתאמץ מעט ולהגדיל לתערוכה הבאה שלכםעצמים שבאופן רגיל נמכרים במחיר של 5 דולר ברחוב?


הנה סיפורו של הכלב הכחול ורעיון סדרת כלבי הבלונים של קונס:

http://youtu.be/Rmo7jdbPFic


הרחבה של הכלב עשוי הבלונים של ג'ף קונס:

http://youtu.be/dYahe1-isH4


קונס מספר שרצה ליצור בכלב הבלון משהו גדול שייזכר וישרוד, כמו הסוס הטרויאני:

http://youtu.be/DCh6pIuNkfw


ופגישה במוזיאון עם יצירותיו של מי שיצר את היצירה היקרה בעולם לאמן חי (עברית):

https://youtu.be/ZZi7fk3KCXQ