» «
מאוריצי גוטליב
למה צייר מאוריצי גוטליב את עצמו 3 פעמים באותו ציור?



סיפור חייו הקצרים של הצייר היהודי מאוריצי גוטליב הוא סיפור של בחור מוכשר ביותר, שלמד אמנות מגיל 15 בווינה וכשמת בגיל 23 השאיר אחריו מעל 300 ציורים רבי-כישרון. עולה על כולם ציורו האחרון "יום הכיפורים", או בשמו המלא "יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים", משנת 1878.

את הציור, שהפך לציור היהודי המפורסם ביותר בעולם, הוא צייר בשנתו האחרונה. בציור מתואר בית הכנסת של ילדותו. חוץ מהתיאור המדויק והנאמן שבציור, הנציח הצייר גם את עצמו בציור. ציירים שמציירים את עצמם אינם תופעה נדירה ורבים עשו זאת לפניו, אבל צייר המשלב את עצמו 3 פעמים בציור אחד - זו תופעה מעניינת.

גוטליב צייר את עצמו במתפללים, פעם כעלם שמימין לספר התורה, פעם כילד שבתחתית הציור משמאל, ופעם כנער בבר מצווה שמימין.

קשה שלא לחשוב שמאוריצי הצעיר הנציח עצמו, רגע לפני שמת, מבלי שידע שהוא עומד למות. הוא גם הקיף את עצמו באהוביו בציור. גם אביו ואמו וגם ארוסתו לשעבר - כולם מונצחים בו. יש שם אפילו רמז למותו המתקרב, בכיתוב שעל גבי ספר התורה: "לעילוי נשמת משה גוטליב" (שמו האמצעי).

זמן קצר לאחר השלמת הציור, גוטליב נפטר משפעת קשה והוא בן 23 בלבד. את הציור המקורי והנבואי ניתן לראות במוזיאון תל אביב לאמנות.


הנה סרטון על צלם שהחליט לשחזר את ציורו של גוטליב בצילום:

http://youtu.be/8Chklj3bKQ8
אני והכפר
מה מצויר בציור "אני והכפר" של מארק שאגאל?



הציור "אני והכפר" של הצייר היהודי מארק שאגאל צויר בשנת 1911. בציור מתוארת העיר ויטבסק, כמו שזכר אותה שאגאל מרוסיה. הוא צייר אותו לאחר שעבר להתגורר בפריז.

במרכז היצירה מתוארות שתי דמויות המביטות זו בזו. בצד ימין דיוקן עצמי של שאגאל בפנים ירוקות וכובע. בצד שמאל ראש של עז או כבשה. לשתיהן שרשרות דומות, עם צלב במרכזן. מרחוק דמויות של חקלאי פוסע ואישה חולבת פרה.

השילוב ביצירה הוא בין השיחה של שתי הדמויות הגדולות (יש עיגול החוצה אותן) ומרכיבים של תנועה בחיי הכפר. בתים צבעוניים, חלקם הפוכים, באווירה סוריאליסטית משהו, שהשפיעה על סוריאליסטים רבים.

הציור משלב את סגנון הקוביזם עם ציור באווירה עממית רוסית ויהודית. הוא אינו מוסדר ומנומק כמו הקוביזם ולא מצויר בפרספקטיבה, כאילו הרעיון העממי הוא המקבל את המקום המרכזי ולא השיטה האמנותית. הצירוף של זכרונות וחלומות שנראה שהוא משופע בו השפיע מאד על הזרם הסוריאליסטי באמנות.


הנה היצירה "אני והכפר" במוזיאון לאמנות חדישה בניו יורק:

https://youtu.be/hg24zE5hSJc


והנה עיירה יהודית לפני מלחמת העולם השנייה:

https://youtu.be/RRnMrGy9LYk
וודי אלן
איך וודי אלן שינה את הקולנוע?



יוצר-גאון בהומור ואביר שיחות הנפש, מצחיק ומשעשע אינסופי אך מסובך להפליא, וודי אלן (Woody Allen) הוא לגמרי אחד ממלכי ההומור הקולנועי.

הוא איש של ניגודים - במאי ותסריטאי גאון, עם שיאים של מועמדויות לאוסקר, אבל קולנוען שהצהיר לא פעם שאת רוב סרטיו לא ראה אפילו פעם אחת מאז שסיים לעבוד עליהם.

נבעך קולנועי שעשה הון מסרטים יצירתיים, שהפכו אותו לאגדה בניו-יורק. איש שיודע להסביר הכל אבל חייו הפרטיים הם סרט בפני עצמו, לא פעם הרבה יותר גדול מה"תקלות" הקולנועיות של הדמויות שהוא מגלם.

אבל בראש ובראשונה וודי אלן הוא יוצר גדול שלא מפסיק לרגע בעבודה האמיתית שלו - להפוך לאגדה.

כי מבחינה קולנועית, וודי אלן הוא שובר כללים סדרתי. כבר מסרטו הראשון הוא דיבר, למשל, אל המצלמה והקפיד, כמו כללים קולנועיים נוספים שהוא עתיד לשבור במהלך השנים, לנתץ את "המסך הרביעי" שוב ושוב.

המסך הרביעי הוא הקיר הבלתי קיים שבין השחקן לצופים, קיר שבו הצופים רואים אותו אבל הוא לא רואה וודאי לא מתקשר עימם. אצל וודי אלן הקיר הזה מעולם לא היה ממש חשוב...

וכמו הכללים של הקולנוע, כמעט כל דבר הוא עושה אחרת. כמי שנחשב לבמאי של העיר ניו-יורק, מעטר כל סרט במוסיקת ג'אז של פעם, כשלא פעם זה הוא שמנגן בקלרינט שלו. גם התפוקה שלו היא שם דבר. הוא אמנם לא בהוליווד ולא בסצנה ההוליוודית, אבל אם יש משהו בטוח בחיים, לא פחות מזריחת השמש בכל בוקר, הוא שכמו הוליווד כולה, וודי אלן ימשיך לעשות סרט חדש בכל שנה. מספרים עליו שמיד כשהוא מסיים סרט, הוא מתחיל לכתוב את סרטו הבא.

ועוד אילו סרטים. עד לפני כמה שנים הוא כיכב בכל סרטיו, בדמויות של יהודי נוירוטי ומשעשע, מעין צ'ארלי צ'פלין מעודכן, כשהוא מקיף את עצמו בסוללת כוכבים. ואם הזכרנו את הכוכבים, חייו הפרטיים הם ערימה של בעיות ושערוריות, שהמרכזית שבהן הייתה השערורייה שיצר, כשזנח את בת זוגו, השחקנית מיה פארו, לטובת זוגיות עם בתה המאומצת...

חייו הובילו אותו למקום שבו הוא נמצא. הילד היהודי, שנולד למשפחה יהודית ב-1935, בשכונת ברוקלין שבניו-יורק, התאהב בקולנוע כבר בילדותו. בגיל 15 הוא המציא בדיחות כל כך טובות, שהחל לכתוב בדיחות בשכר לעיתונים מקומיים בעיר. התפוקה שלו, אלפי בדיחות בכל חודש, הייתה מדהימה ושנה לאחר מכן כבר כתב לקומדיות ותכניות מערכונים בטלוויזיה.

אבל הנער המוכשר רצה יותר. די מהר הוא מצא את עצמו אלן מריץ מופע סטנד-אפ במועדון בניו-יורק. את כל התכנית, מיותר לציין, הוא כתב בעצמו. הקהל התלהב ומחא לו כפיים בהתלהבות, אבל הוא היה נבוך וסתם את אוזניו בידיו. הקהל מת על זה ודי מהר הוא הבין שהקטע של חוסר הביטחון הופך לנקודת המשיכה שלו והוא הגדיל אותו. דמות הנבעך, החששן והמגומגם של וודי אלן הפכה אותו די מהר לסוג של אייקון ניו-יורקי. כשהוא לקח אותה לקולנוע - היא כבר הפכה לאגדה.


הנה סיפורו והקריירה של וודי אלן (עברית):

https://youtu.be/SwUf1rNisUE


חייו של וודי אלן והקריירה שלו הם פתלתלים:

https://youtu.be/tqD4_5uPvXg


סצנת "החקירה העצמית" שלו בבית המשפט מהסרט "בננות":

https://youtu.be/8a3mk9sp0oE


שובר את הקיר הרביעי בסרט "הרומן שלי עם אנני", כשהוא שולף את מרשל מקלוהן לוויכוח על מקלוהן, בתור לקולנוע:

https://youtu.be/sXJ8tKRlW3E


וסרטיו הגדולים:

https://youtu.be/FwXr1BRajV0
לאונרד כהן
מי היה המשורר היהודי לאונרד כהן?



באחרונה מת אייקון וענק תרבות של ממש, שבחמישים השנים האחרונות תרם את החלק הנוגה והמעמיק של פסקול חיינו.

קראו לו לאונרד כהן (Leonard Cohen) ומאז התפרסם, בשנות ה-60, הוא היה לאחד מגדולי האמנים במוסיקת הפופ. קשה להאמין בכמה תחומים פעל וכמה כישרון יכול להתקבץ לאדם אחד. בתחילה הוא התפרסם כסופר ומשורר בקנדה. אז הוא קיבל עידוד מהזמרת ג'ודי קולינס, שהקליטה ב-1967 את שירו "סוזן" ועודדה אותו להלחין ולשיר את שיריו. מיד כשהפך למוסיקאי ומבצע, הוא זכה להצלחה גדולה וכל העולם התרגש מהזמר-יוצר החדש, המבצע את שיריו, עוד סינגר-סונגרייטר יהודי מהליגה של בוב דילן.

מאז ניהל כהן, שגדל בקנדה למשפחה ממוצא פולני, קריירה מופתית. הוא יצר אלבומים נהדרים, עם שירים אישיים ומלנכוליים שנגעו בלב רבים. לצידם כתב ספרי שירה ופרוזה, חלקם מעוטרים ברישומיו המיוחדים ורבי הכישרון.

אמנם הדביקו לו תווית של זמר אינטימי ומהורהר שמדבר אל אינטלקטואלים אומללים, אבל הוא עצמו סבל מדיכאון של עשרות שנים והרבה "לחפש את עצמו". לא פעם הוא יצא לתקופות פרישה, הגות והתעסקות בתורות רוחניות שונות, עד כדי התנזרות של חמש שנים במנזר והתבודדות בו.

שירתו הייתה מעט אפלה, קצת חתרנית, עם קורטוב של מסתורין ותנועה פילוסופית בין בשר ורוח ותכנים שבהם מככבים דת, אהבה, מיניות חמקמקה ורבת פנים, הרבה יהדות וקורטוב של נצרות וישו, אם להזכיר עוד יהודי שהצליח בעולם הגדול.

הוא היה כותב ומשורר שהרבה לעסוק באלוהים ובנשים, לאו דווקא בסדר הזה. בין להיטיו של לאונרד כהן זכו להצלחה רבה היו "Suzanne" שהקדיש לידידתו סוזאן ורדל, "So Long, Marianne" שהוקדש למריאן איהלן, נורבגית שהכיר באי היווני הידרה והפכה לבת זוגו, התגוררה איתו בהידרה במשך שנים ארוכות ולה כתב רבים משיריו. היו גם "Sisters Of Mercy" המצמרר, "Everybody Knows" המאוחר, "Who By Fire" שנכתב בהשראת הפיוט "ונתנה תוקף", מפיוטי הימים הנוראים שלפני יום כיפור, הלהיט שאיתו התעדכן לאייטיז "First we take Manhattan", שיר הרומנטיקה שלו "Dance me to the end of love", השיר האלמותי "Famous Blue Raincoat" וכמובן "Chelsea Hotel #2" שהקדיש לג'ניס ג'ופלין, שאותה אהב במלון בשם זה בניו יורק.

הוא כתב את "Tower of Songs" שבו הוא מתאר את גדולי הפזמונים הנמצאים בקומות שהרבה מעליו. וכמובן שיש את "Hallelujah" - מהשירים שזכו למספר הביצועים הגדול בהיסטוריה של הפופ ובמולדתו של כהן קנדה נחשב לשיר הגדול בכל הזמנים. את אותו הללויה, אגב, הוא כתב במשך 6 שנים. הוא לא כתב בקלות כמו דילן - אצלו כל שיר נכתב בייסורים.

רבים משיריו הפכו לנכסי צאן ברזל בפופ העולמי וזכו לאלפי ביצועים וגרסאות כיסוי. הוא זוהה בקול הבריטון העמוק שלו ובעיסוק הרב שלו באהבה, רוחנית וגופנית, וכמובן דת. אפרופו דת, הוא לא היה סתם יהודי, אלא יהודי חם שבמלחמת יום הכיפורים בא לארץ והופיע לאורך כל המלחמה בפני חיילי צה"ל.

מצחיק לדעת שאז אמרו שאת החיילים הוא דיכא עם השירים המלנכוליים שלו. ואגב, הוא עצמו הודה פעם שהמצב הזוגי שלו בבית היה מלא מתח וריבים עם בת זוגו באותה תקופה ולכן הוא החליט לבוא להירגע במלחמת יום כיפור...


הנה סיפורו של ענק השירה והטרובדור הגלובלי היהודי (עברית):

https://youtu.be/4WR54sIVP74?end=298


שנות ה-60 והנה הלהיט הראשון של לאונרד כהן:

https://youtu.be/6o6zMPLcXZ8


השיר שכתב למריאן אהובתו, כשחי איתה באי היווני הידרה:

https://youtu.be/aLOnQmmmlkw


בשנות ה-70 הוא כבר היה לוהט:

https://youtu.be/IVJImYNGqwk


המשמעויות הנסתרות בשיריו מרתקות לא פעם:

https://youtu.be/YNoBpDoQOOg


"מי באש" בהשפעה יהודית:

https://youtu.be/jtMi8PpyTvc


לאונרד כהן לוקח את מנהטן ואז את ברלין:

https://youtu.be/JTTC_fD598A


את הללוייה שלו הפכו אלפי ביצועים להמנון בינלאומי:

https://youtu.be/YrLk4vdY28Q


וזקנתו כיבדה אותו מאד, כמו הביצוע הזה של אחד מלהיטיו הראשונים:

https://youtu.be/DgEiDc1aXr0

אמנות יהודית

אנני ליבוביץ'
במה ידועה הצלמת אנני ליבוביץ'?



הצלמת אנני ליבוביץ' (Annie Leibovitz) היא מהצלמות המפורסמות ביותר בהיסטוריה. את צילומיה אתם מכירים כבר שנים רבות, מבלי לדעת שהיא הלוחצת על ההדק של המצלמה. היא אולי צלמת הפורטרטים הידועה בעולם. משחקני הוליווד, דרך מוסיקאים, דוגמניות וכוכבי רוק ועד לפוליטיקאים, מנהיגים ואנשי הגות - עם דיוקנות פורצי דרך, שבהם בדרך כלל נחשפו המצולמים באופן חסר תקדים, אנני הפכה לכוכבת-על בצילום העולמי.

יש לה צילומים שמספרים סיפור. מבעד לעדשה שלה צולמו לא מעט מהצילומים שהפכו אייקוניים. את ג'ון לנון היא צילמה עם יוקו אונו, שברירי ועירום, שעות ספורות לפני שנרצח. זה היה לתצלומו האחרון והמפורסם ביותר. את השחקנית דמי מור היא צילמה הרה בעירום, בצילום יפה להפליא, עם בן זוגה המסמן בידיו שעל בטנה לב. מיכאיל גורבצ'וב, מנהיג ברית המועצות לשעבר, הצטלם אצלה בתור דוגמן של אופנת לואי ויטון, הרקדן הנודע מיכאיל ברישניקוב הצטלם על חוף הים וזה רק חלק קטן מתצלומיה הנודעים.

בעולם של צלמים טובים, היא הייתה מהיחידים שהטביעו את החותם האישי שלהם על כל צילום. עורכת המגזין הנודע "ווג", שמשלם לה סכומי עתק כדי שתצלם עבורו, אמרה עליה ש"אין סיכוי שלא תזהה תמונה שהיא צילמה."

לא רק מפורסמים ומנהיגים כמו הנשיא ביל קלינטון, המלכה אליזבת השנייה והדלאי למה, היו בצילומיה הנודעים. אנני ליבוביץ ידעה לצלם אנשים כך שהצילום יעביר לצופה משהו מהאמת שלהם. היא הרבתה לצלם את סוזן סונטאג, אהובתה וסופרת והוגה מהגדולות של זמננו. בספר קורע לב היא תיעדה את מאבקה במחלה סופנית, עד יום מותה.

היא עצמה, אולי הסלבריטאית הגדולה של הצלמים, גדלה במשפחה שנדדה, בעקבות האב ששירת בחיל האוויר האמריקאי. היא בילתה המון בנסיעות וטענה לא פעם שמי שגדל כך הופך אמן, זאת משום שהוא "ראה את העולם דרך מסגרת, או תמונה מוכנה, שהיא חלון הרכב". בשנות ה-70 היא החלה לצלם במגזין "רולינג סטון", שרק נולד. תוך 3 שנים היא הפכה לצלמת הראשית שלו והחלה לצלם את מפורסמי התקופה. לצד הצלחת המגזין, לא מעט בזכותה, היא הצליחה לבנות לעצמה שם של ממש, בתור צלמת מעולה וחדת-מבע.

מעבודתה ב"וואניטי פייר" משתכרת ליבוביץ יפה. למעשה, היא אחת מהצלמות בעלות השכר הגבוה ביותר בעולם, אם לא הגבוה שבהם. זה לא הפריע להתנהלותה הכלכלית להביאה לפשיטת רגל בשנים האחרונות.


הנה סיפורה של אנני ליבוביץ':

https://youtu.be/8jxbnjQg7vU


מהפורטרטים המפורסמים של אנני ליבוביץ':

https://youtu.be/CBeX_ffmDbg


הנה הצלמת הידועה בעולם אנני ליבוביץ':

https://youtu.be/aqa2y2j3OCk


כך היא מצלמת צילומים לקמפיין פרסומי באיסלנד:

https://youtu.be/sfdXUM7n9ZI


מדבריה של אנני ליבוביץ':

https://youtu.be/hpj9uaHFN1Q


הסבר של צילומים אייקוניים של ליבוביץ':

https://youtu.be/1cG_w896Z2g


תערוכה של צילומיה:

https://youtu.be/6Q9H-l0oI5I


וסרט תיעודי מ-1993 על חייה ופועלה של אנני ליבוביץ':

https://youtu.be/f2lbAN-_0A0?long=yes
אלן גינסברג
מהי "היללה" של אלן גינסברג?



בעולם השירה הכתובה נדיר מאד ששיר אחד יהפוך משורר לסופרסטאר. זה בדיוק מה שקרה לאלן גינסברג (Allen Ginsberg), משורר יהודי-אמריקאי, ששיר אחד שכתב, הפך אותו כמעט בן לילה, לגיבור שנות ה-60. הוא היה לגורו, מורה דרך רוחני ומשורר, שביטא טוב מכל אחד אחר את רחשי הלב של דור הצעירים של ארצות הברית.

אין הרבה משוררים שזוכים, כמו אלן גינסברג, שדור שלם יראה בהם עוד בחייהם, מורי דרך ונביאים. וזה קרה לו בזכות שיר אחד. שיר נבואי, אמיץ, חושפני ופוגע. ולא, לא הייתה זו פואמת ההספד המרטיטה והמרגשת "קדיש", שהקדיש גינסברג לאִמו חולת הרוח, נעמי. זו הייתה נהמה אחרת של כאב. על אמריקה כולה.

הכל מתחיל ב-1955, בסן פרנסיסקו. גינסברג, צעיר בן עשרים, כותב את הפואמה "יללה" (Howl). בפואמה הזו הוא מתאר את האדם הקטן והנשחק בחברה המודרנית. מרגע שהקריא גינסברג את היצירה, בערב קריאת שירה, ב"גלריה שש" שבעיר, היא חוללה שתי תופעות מנוגדות. מחד, היא הייתה להצלחה מיידית. מנגד, הכתיבה המופגנת והבוטה שבה, ליחסי מין ובתוכם ליחסים הומוסקסואלים, הקנו לה שם של דבר תועבה. במשפט שניהלה במשטרה כנגדו, על פרסום דבר תועבה, זכה גינסברג בגדול. השופט עצמו העיד על חשיבותו הציבורית של השיר ו"השליך את המשטרה מכל המדרגות".

התוצאה של המשפט הייתה פרסום מטורף של היצירה. באחד מאותם רגעים שבהם האירוניה מנצנצת מאפילת הנסיון להשתיק את המשוררים, הפכה הפואמה "יללה" להצלחה מסחררת ולקריאת מרד של דור שלם. היא הייתה למניפסט, לסמל של דור הביט ולשיקוף של תחושות הצעירים באמריקה של אותם זמנים. היא ביטאה את מה שהעסיק אותם - סמים, סקס, הזיות ושיגעון. תפס אותם במיוחד החיבור שעשה גינסברג ב"יללה", בין עולמו הפנימי והמיוסר, של צעיר המתמודד עם כאביו הפרטיים, לתחושות של הדור הצעיר בכלל, דור שמנסה להתמודד ולהבין את השינויים החברתיים והתרבותיים שהתרחשו בתקופה זו.

"יללה" הפך את גינסברג במהירות לסוג של "גורו". בתוך זמן קצר הפך המשורר המבולבל והכואב, על נטיותיו המיניות וההתמכרויות שלו עצמו, למדריך רוחני. דורות של צעירים, ששוב ושוב התאכזבו מהגנרלים והמאצ'ו האמריקאי שלא הביא לאמריקה אלא מלחמות וסבל, מצאו בו מנהיג אידיאולוגי ראוי ואמיץ. הם לא התרגשו מבעיותיו האישיות שבוטאו בשיר וראו דווקא בו לוחם חופש ולוחם זכויות האדם. חולשותיו היו בעיניהם לכתר.

כך הפך גינסברג לפעיל חברתי מוביל. ממבקר חריף של התרבות האמריקנית הוא הפך לאחת הדמויות המשפיעות והמובילות של מי שייקראו "דור הביט", של אמצע המאה ה-20 בסן פרנסיסקו. בשירה חופשית ממשקל וחריזה, מלאת סינקופות משקליות ברוח הג'אז שהוא אהב לשמוע, בשירה טבעית שנשמעת כמו דיבור זורם, הוא החל לדבר את אמריקה הצעירה ולהשמיע את קולה.

כמו וולט ויטמן, משורר אחר שייצג תקופה קודמת בחייה של ארצות הברית, גינסברג עתיד לייצג בשירתו את התקופה החדשה בהיסטוריה שלה. הוא ינדוד ברחבי ארצות הברית, תוך תיאור בשיריו, של הנוף הפיזי והאנושי שלה, המצוקה, הפערים, התופעות הקשות והחולות, של המגלומניה, הנהנתנות והגזענות. יותר ויותר יעסיק אותו בשיריו הניגוד שבין החידושים הטכנולוגיים של אמריקה ובין השקיעה המוסרית שלה, בין גורדי השחקים הנישאים של הלבנים ובין הגטאות של המיעוטים העניים, בין מטוסי הסילון והפאר להשחתה של הכסף והסמים. בין חזונה של אמריקה המוסרית והחופשית לבין הניוון, השטחיות והכוחנות של אמריקה שהוא יראה מסביבו.

הוא וחברים נוספים ב"דור הביט", ביניהם יוצרים כמו ויליאם ס' בורוז, ג'ק קרואק, גרגורי קורסו, טימותי לירי ופרנצ'סקו קלמנטה, יעודדו את ה"ביטניקים" למרד של מעורבות ושינוי. זה היה מחול מטורף, שעירב רעיונות פילוסופיים ואמנות עם סמים, הזיות, פשע ושחרור מיני. הם עיצבו דור שיתנגד לתרבות הצריכה והקפיטליזם ששטף את אמריקה, יצעק בגאווה קריאות כנגד המלחמה, יימשך למיסטיקה של המזרח ויצרוך סמים בכמות מטורפת.

בהנהגתו של גינסברג, הביטניק מגודל השיער ובעל הזקן המבולגן, יהפוך הדור הזה בשנות ה-60 ל"ילדי הפרחים", ההיפים המקסימים שחלמו על שינוי ואז קמלו סופית. אבל עד אז, באותן שנים של הביט וההיפ, עשו הצעירים הללו חיים משוגעים. גינסברג הפואטי יתרום להם את הרעיון הקסום של "כוח הפרח" - הפרחים שינצחו את המלחמות...


הנה המשורר הנערץ על ההיפים והצעירים של הסיקסטיז:

https://youtu.be/9SdwSmPFDAs


השיר "יללה", השערורייה המשפטית שיצר והמעמד הנבואי שלו זכה:

https://youtu.be/lM9BMVFpk80


קדימון לסרט על חייו (מתורגם):

https://youtu.be/ilVzmwhQJ0s


סצנת המשפט שיהפוך אותו לאגדה אצל הביטניקים:

https://youtu.be/txfNHEuS4wE


סרט תיעודי על המשורר שהפך למורה דרך:

https://youtu.be/tQSabbZXmi0?long=yes


וחלקו בקיץ של אהבה ובתרבות ההיפים ילדי הפרחים (עברית):

https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
ג'ורג' גרשווין
איך היה ג'ורג' גרשווין למלחין גדול?



לא רבים יודעים שג'ורג' גרשווין (George Gershwin), המלחין היהודי האמריקני הגדול, נזרק מבית הספר. הוא התקשה בלימודים ולא היה טעם בכך. תחושת הכישלון תלווה אותו שנים רבות, אבל בגיל הזה הוא התיישב על הפסנתר שקנו לאחיו, התלמיד המצטיין איירה, זה שמצטיין בלימודים...

אבל גרשווין התמכר והצטיין על כלי הנגינה הזה. הוא כל כך הבריק בנגינת הפסנתר ובלחנים שהוא המציא שכבר בגיל 16 הוא כתב להיט ענקי בשם "סוואני" (Swanee), שהפך אותו למיליונר הצעיר ביותר של ברודווי.

גרשווין המוכשר לא נח לרגע והחל לכתוב, ביחד עם איירה גרשווין, אחיו המצטיין בכתיבת מילים לפזמונים, מאות להיטי ברודווי מעולים. הם הפכו לצמד החם של ברודווי - שני יצרני שירים שתפקדו כמו מפעל משוכלל לכתיבת שירים.

אבל הוא רצה יותר. הנוסחה של מחזות הזמר של ברודווי, הקומדיות הקלילות ודי מטופשות, שבה שלט כל כך טוב, עייפה אותו. נמאס לו קצת מהשירים הקלילים, העלילה המטופשת, ההומור העממי, הריקודים, הדמויות השטוחות והסוף הטוב. הוא רצה לעשות אמנות של ממש. וכך, הוא כתב את האופרה "פורגי ובס", יצירה שהייתה ההיפך הגמור מהמיוזיקלס של ברודווי. יצירה עמוקה, כואבת, מוסיקלית להפליא ורצינית בנושאים שבהם עסקה, על דמויות שוליים בחברה, עברייניות ומלאות רגש וכאב.

גם כאן הוא הצטיין. המוסיקה שלו שילבה קלאסיקה אופראית לכל דבר, קלאסיקה שמעולם לא למד באופן מסודר אך המוסיקליות המדהימה שלו הכילה בקלות מפתיעה, עם מרכיבים של ג'אז, שבהם שלט היטב, אולי טוב מכל יוצר לבן אחר באותה תקופה. הוא לא כתב אותה כדי שתצליח. להיפך, הוא השקיע הרבה מכספו הפרטי כדי להפיק אותה והצלחתה הפתיעה גם אותו.

כך הפך כמעט בן לילה אחד מגדולי המלודיסטים של המאה ה-20 גם ליוצר רציני של אופרה, אולי האופרה הטובה שנכתבה במאה ה-20.


הנה מעט על מקורות המוסיקה של ג'ורג' גרשווין (עברית):

https://youtu.be/w-nznS0FXKc


מנגן בפסנתר בסרט מ-1913:

https://youtu.be/YrhZp7N2pVg


"זה לא בהכרח כך" של ג'ורג' ואיירה גרשווין:

https://youtu.be/kP5O_NUhrK0


הנה הזמרת אלה פיצ'גרלד בשיר "קיץ" מהאופרה "פורגי ובס":

https://youtu.be/u2bigf337aU


חייהם של הגרשווינים, בחיוך:

https://youtu.be/_BQk1j2Cqys


והפסנתרן לאנג לאנג בביצוע של הרפסודיה בנוסח בלוז, שמכילה מוטיבים יהודיים ברורים:

https://youtu.be/ss2GFGMu198?long=yes
מאן ריי
מה תרם לתרבות האמן מאן ריי?



האמן האמריקני ממוצא יהודי, מאן ריי, היה אמן ענק שאין דומה לו. שמו המקורי היה עמנואל רודניצקי. הוא היה בן לחייט ותופרת ממשפחת מהגרים יהודים מרוסיה, שהגיעו לארצות-הברית בתחילת המאה ה-20.

כשהגיע מאן ריי לפאריס בגיל 31, הוא הפך לדמות מרכזית באוונגרד של אותה תקופה. הוא נמנה על זרם הדאדא, אבל נטה גם לסוריאליזם. הוא החל כצייר, אך כשרצה לתעד את ציוריו הוא גילה שהוא עושה זאת טוב מאחרים ולימד את עצמו צילום. ריי התאהב במדיום הצילום והיה לצלם ניסיוני, צלם אופנה וצלם דיוקנאות נודע. בנוסף לצילום וציור הוא גם עסק בפיסול, כתיבה וקולנוע.

טכניקה שבה הרבה להשתמש היא הפוטוגרמה, שבה חיבר ריי דימויים ועצמים שונים על נייר הצילום ומהכל הוא יצר בפיתוח דימוי אחד שלם. הוא קרא לעבודותיו בתחום "ריוגרפיות". הוא השתמש גם בשיטה שקרא לה "סולריזציה" כדי להרחיק את יצירתו מהמציאות.

עבודות מפורסמות כמו "הכינור של אינגרס" ו"דמעות זכוכית" הפכו אותו לאחד מגדולי הצלמים בכל הזמנים.

ידועות גם עבודות ה"רדי מייד" המפורסמות שלו, ביניהן "חפץ המיועד להריסה", שנעשתה בהשראת חברו מרסל דושאן ו"מתנה", שהציגה מגהץ ביתי צבוע ועליו מסמרים.

אך מאן ריי זכור במיוחד בזכות הדיוקנאות שצילם, של אייקוני התרבות של המאה ה-20. הוא העביר בדיוקנאות אלה רעיונות שונים ותובנות לגבי המצולמים והאישיות המיוחדת של כל אחד מהם.


הנה סרטון על מאן ריי:

http://youtu.be/AeSq3mlYytE


סרט אנימציה קצר שמבוסס על הצילום "הכינור של אנגר" של מאן ריי:

http://youtu.be/mmg6oFat0XU


וסרט תיעודי על עבודתו של מאן ריי:

https://youtu.be/HjmdXK5zbak?long=yes


אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

העולם הוא צבעוני ומופלא, אאוריקה כאן בשביל שתגלו אותו...

אלפי נושאים, תמונות וסרטונים, מפתיעים, מסקרנים וממוקדים.

ניתן לנווט בין הפריטים במגע, בעכבר, בגלגלת, או במקשי המקלדת

בואו לגלות, לחקור, ולקבל השראה!

אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.