הצלם האמריקני ספנסר טוניק מקדיש את חייו ליצירת צילומי מיצג המוניים של אנשים בעירום. הוא עושה זאת במקומות מגוונים, בטבע ובערים, ובונה בצילומיו מיצגים גדולים שבהם הגוף העירום הוא חומר היצירה או מרכיב פיסולי.

בכל מקום שבו הוא מצלם כיום, מגיעים אלפי אנשים כדי להשתתף בצילומים שהוא עורך ובחלק מהמקומות, כולל ישראל, גם משלמים על הזכות להצטלם מולו.

במקסיקו השתתפו 18 אלף אנשים בצילומים שלו!

בשנים הראשונות הוא נעצר בכל פעם שצילם בערים שונות באמריקה, בשל ההתערטלות (הסרת הבגדים בציבור) שגרם למצולמים שלו, אבל כיום הוא אמן מוערך ומוכר והוא מתקבל בכבוד בכל מקום שאליו הוא מגיע.

סרטונים על ספנסר טוניק וצילומיו כוללים עירום אמנותי אך מוגבלים לצפייה בגיל מתאים.

לעיתים קשה להאמין עד כמה יכול אמן להרחיק ולזעזע ועד כמה שכישרון יכול להיות משולב בפרובוקציה. דמיאן הירסט נחשב כבר שנים לילד הרע, מעורר המחלוקת והמוכשר של עולם האמנות המודרנית, או ליתר דיוק הפוסט מודרנית. הוא אלוף ביחסי ציבור והתקשורת מסקרת אותו באופן שמזכיר יותר כוכב רוק מאשר אמן חזותי.

"אם ובן מחולקות" של דמיאן הירסט היא יצירה מודרנית שבה הכניס הירסט פרה ועגל חתוכים לתוך אקווריומים מלאי פורמלין. המבקרים במוזיאון יכולים "לשוטט בתוך גופם" ולראות פנימה. זוהי דרכו של האמן המודרני להראות משהו מוכר בדרך חדשה.

זוהי עבודה של הירסט שממשיכה את יצירת הכריש בפורמלין המפורסמת שלו. גם בה הוא עסק במוות, כשהכניס כריש מת לתוך מכל של פורמלין, זעזע את הקהילה האמנותית ובתוך כך זכה לפרסום עולמי.

בשנת 2008 הצליח הירסט למכור 223 עבודות שלו במכירה פומבית אחת, שהפכה למכירה המצליחה בהיסטוריה של אמן אחד. הוא מכר בה בסכום דמיוני של 200 מיליון דולר. השיא הקודם היה של 20 מיליון דולר לאמן יחיד.


הנה סקירה על דמיאן הירסט:

http://youtu.be/sRdpV7GqtrA


תערוכה שכוללת את "אמא ובן מחולקות" של דמיאן הירסט:

http://youtu.be/wk-Mbw7BTeI


עבודת הכריש שלו:

http://youtu.be/uDuzy-t7GDA


האמן מספר על יצירות שונות שיצר:

http://youtu.be/YWSb9QMlLoQ


מכירת השיא של עבודותיו ב-200 מליון דולר במכירה פומבית אחת והדיון שהיא יצרה על מחירי אמנות מודרנית ואמנות בכלל:

https://youtu.be/rCT-UL2M8Gc


ועבודה של הירסט בתלת מימד:

http://youtu.be/L1Co5D0ofe4?qr=yes

האם הייתם מאמינים שיש ציירים שצובעים את ציוריהם בצבע אחד בלבד? - הצייר איב קליין (Yves Klein) החל ליצור בשנות ה-40 ציורים מאד מעניינים.

הציורים שלו כללו רק צבע אחד! - לטענתו של קליין הוא ראה שלמות בציורים שכאלה, מכיוון שלא היה בהם שום דבר שניתן לזהות מהחיים. והרי זו מטרת הציור המופשט, שלא להיות מחובר או מייצג של דברים מעולם החומר. ולכן בעיניו של קליין זו הייתה ההפשטה המושלמת - בצבע אחד לא ניתן לזהות צורות, חפצים או בני אדם.

בדי הענק המונוכרומיים של קליין, כמו אלה של רותקו ומנצוני עוררו שאלות שממשיכות עד היום להישאל במוזיאונים, על הקשר שבינם לבין אמנות ועל מה בדיוק עושה האמן כדי "ליצור אמנות שכזו".

קליין יצר כל מיני חיבורים אמנותיים מרתקים, כמו ביצוע חי בניצוחו שלו, של יצירה שכתב ובה נוגן צליל אחד ארוך. לצליל זה רקדו נשים צבועות בכחול.

בשנות ה-50 יצר קליין צבע שקרוי מאז על שמו, "כחול קליין בינלאומי" (IKB).


הנה סיפור יצירותיו של קליין:

http://youtu.be/6m8U4F1nUNE


היום משווק צבע על שמו:

https://youtu.be/sZZThPqvX-4


הציור אמנות האישה הכחולה משנת 1962:

http://youtu.be/h50IzHh4T_g


רסטורטורית במוזיאון המטרופוליטן מתארת איך זה לתקן ולשחזר עבודות שלו:

https://youtu.be/-qpBxBtvMKY


וסקירה בצרפתית על הצבע הכחול שלו:

http://youtu.be/pR-gD7KeEiE

אחת הטרגדיות האמנותיות בתולדות האמנות היא זו של קזימר מלביץ' הרוסי. מלביץ' הוא הממציא את האמנות המופשטת וחשיבותו באמנות המודרנית לא קטנה משל פיקאסו, אך הוא מת בעוני וללא הערכה, לאחר שלא עמד בדרישות המשטר הקומוניסטי ולצייר אמנות מגוייסת, ריאליסטית, מגוחכת בעיניו וההיפך מאמנות מופשטת, בה הוא כה האמין.

למעשה, סיפורו הטרגי של מלביץ' הוא טרגדיה של רדיפה ורמיסה של אמן דגול ופורץ דרך, בידי השלטון הקומוניסטי הרודני של ברית המועצות, עד לחיסולו הפיזי והאמנותי.

מלביץ' היה צייר מודרניסטי "רגיל" שצייר בסגנון קוביסטי ובהמשך "מופשט גאומטרי", סגנון בו הצורות הגאומטריות עומדות במרכז. המהפך בחייו של מי שיהיה גאון ההפשטה התחיל בשנת 1915. בתערוכה בעיר פטרוגרד (סנט פטרסבורג של ימינו) בשם "0.10" הציג מלביץ' את הציור המהפכני "ריבוע שחור על רקע לבן".

בציור, שמלביץ' קרא לו "האפס של הצורה", הופיע רק ריבוע שחור על רקע לבן. לאחר שניטרלו את ההערות הציניות, הגיעו המבקרים למסקנה שמלביץ' הצליח להגיע בו להפשטה מוחלטת שמעולם לא נראתה באמנות עד אז.

הציור הזה היה רעידת אדמה. כמו האסלה של מרסל דושאן או המוסיקה הדודקפונית של שנברג, גם הוא שבר מסורות אמנותיות בנות אלפי שנים. מלביץ' הפך לרגע לכוכב עולמי בשמי האמנות ויצא לעבוד בחו"ל. שלוש שנים אחר כך, הוא הרחיק עוד יותר, בסדרת עבודות שנקראה "לבן על לבן", שבה הוא טען שהגיע לקצה יכולת הצבע. הוא ויתר לחלוטין על התיאור של האובייקט המצויר, כדי להשיג את התמצית שלו.

לסגנונו החדש קרא "סופרמטיזם", או "אמנות המבוססת על רגש אמנותי טהור". הוא הבהיר שמטרתו לבחון את החיים על ידי העברת התחושה האמנותית הטהורה. הוא יצר את מה שכינה במילותיו "צורות שנבנות משום דבר"...

העתיד היה שלו. בשלב הזה בקריירה שלו נראה היה שמלביץ' יזכה בחייו לחשיבות עצומה באמנות של המאה ה-20. אך מזלו עתיד היה להתהפך. בשנת 1927, לאחר הישגים ניכרים בעולם, נקרא מלביץ לחזור לברית המועצות. זה היה עידן שבו פוליטיקאים סובייטים התנגדו לאמנות מודרנית. הם קראו לו לסדר ולשוב הביתה. תרתי משמע.

משחזר מלביץ' למולדתו, הוא נדרש לשנות את סגנונו. במקום לפתח את האמנות המופשטת ולהוביל בגאוניותו את הזרם המהפכני שלו, נאלץ מלביץ' לציית לדרישות השלטון ולצייר איכרים ועובדי משק בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי.

כמה נורא.

כי לטווח ארוך לא הצליח מלביץ' הגאה להתאים את עצמו לרוח הזו. הוא הלך ונדחק לעוני ובדידות קשים. בשנת 1935 הוא מת חסר-כל וללא שמץ מהכבוד המגיע לו כאחד האמנים הדגולים של העידן המודרני.

הריבוע השחור שלו שינה את מהלך האמנות והשפיע על זרמים כמו הדאדא, הסוריאליזם והמינימליזם, אבל הוא, הגאון שהקדים את כולם, לא זכה לראות את שמו מתנוסס בגאון כאחד מגדולי המודרניזם בציור ואמנות המאה ה-20 בכלל.


הנה היצירה המהפכנית של קזימיר מלביץ' - "ריבוע שחור על רקע לבן":

http://youtu.be/cBBJYKhZvw0


סיפורו של הריבוע השחור על רקע לבן:

https://youtu.be/ZY5PtopO-LI


דיון על הציור המפורסם:

http://youtu.be/lYy1z0DFxeU


ממשיכי דרכו באמנות עושים גם היום חיל:

https://youtu.be/9aGRHOpMRUg


ופרויקט של עירית פתח תקווה שמפרגן למורשת מלביץ' ובמיוחד למשולש, הריבוע והעיגול שבהם ראה את המרכיבים החשובים ביצירה:

http://youtu.be/qQEoXMJuBhA

האמן הצרפתי-אמריקני מרסל דושאן מתנועת הסוריאליזם והדאדא הפך לאחד מחשובי האמנים במאה ה-20 והמורד באמנות, אולי הכי מורד מבין אמני המאה המרדנית ביותר.

בין השאר הוא פיתח את מושג ה"רדי מייד", המתאר אמנות שנוצרת משימוש באובייקטים או בחפצים יומיומיים.

יצירת ה'רדי מייד' הידועה במיוחד של דושאן היא "מזרקה" (Fountain), שיצר ב-1917. היצירה היא בעצם אסלה משומשת ממשתנה ציבורית שקנה האמן והחליט להציג אותה במוזיאון כיצירת אמנות. הוא טען שההחלטה להפוך את המשתנה ליצירה עם שם משלה, היא החלטה אמנותית ולכן זו יצירת אמנות. אגב, הוא חתם על היצירה בכינוי R.Mutt.

כמה שזה נשמע מופרך לאמנים וחובבי האמנות של התקופה, ה"מזרקה" הייתה ליצירה מהפכנית, שבעקבותיה יצרו דושאן ואמנים רבים אחרים עבודות רבות בסגנון ה"רדי מייד". היא נבחרה בשנים האחרונות על ידי היסטוריונים של האמנות, כיצירה המשפיעה ביותר על האמנות המודרנית.

בהמשך השפיע מושג ה"רדי מייד" על התפתחות אמנות הפופ-ארט (אנדי וורהול הוא נציגה המובהק) ושל האמנות המושגית (קונספטואלית).

אבל דושאן יצר יצירות מעניינות רבות, ביניהן מונה ליזה עם שפם, שבה הוסיף שפם ליצירה המפורסמת בעולם, או "גלגל של אופניים", שבה הרכיב גלגל על שרפרף עץ פשוט.


הנה סרטון קצר על מרסל דושאן ו"המזרקה" שלו:

https://youtu.be/Fm4w52E9P-E


הסיפור מאחרי היצירה מעוררת המחלוקת וכיצד היא התקבלה:

https://youtu.be/NSKxJc_J0No


מבקרים מדברים על "מזרקה" ומתייחסים אליה כיצירת אמנות:

http://youtu.be/SIApXD-TdDs


והמומחים מנתחים את ה"מזרקה" של דושאן:

http://youtu.be/ieVw3Mey5GQ

אמנים מודרניים יוצרים אמנות בשלל צורות ורעיונות. הביטוי העצמי והמקוריות הם ללא גבול באמנית ופעמים רבות עולים רעיונות לא צפויים כדי ליצור אמנות.

למשל אמנית הקיא המודרנית מילי בראון. זוהי אמנית מיצג ויוצרת וידאו ארט שיוצרת אמנות מהבטן, תרתי משמע.

בראון שותה ואז מקיאה צבעי מאכל בגוונים שונים. ההקאות הללו נעשות על קנווסים, בדי ציור או על שמלות לבנות ועוד. לאחר שהיא מקיאה עבודה ומסיימת אותה, העבודה מצורפת למכלול עבודותיה ומוצגת בתערוכות וגלריות נחשבות בעולם.

לא פעם מוכרת מילי בראון את היצירות הצבעוניות שלה לאספני אמנות ומוזיאונים לאמנות חדישה. אלה מגלים עניין בדרך הביטוי המרתקת שלה, שנצבעה על קנווסים שעליהם זוהרים כתמי הקיא הצבעוניים כל כך.

אין ספק שכמו אמנים מודרניים אחרים, בראון בתורה מעמידה גם היא למבחן את השאלה הרגילה לגבי גבולות האמנות. יש מבקרים זועמים אבל מילי בראון מוכרת את ציורי ההקאה שלה באלפי דולרים והעניין בה הולך וגובר.

מעבר לעניין שהיא זוכה לו בחוגי האמנות, היא גם זכתה לפרסום בינלאומי כשכוכבת הפופ ליידי גאגא שיתפה איתה פעולה בקליפ מתגרה (כרגיל) שלה.


הנה מילי בראון האמנית המקיאה בעבודה:

http://youtu.be/V-qKjyHuffE


הקאה על קנווס:

http://youtu.be/LxdaBiWX4uQ


ראיון עם האמנית על עבודות הקיא האמנותי שלה:

http://youtu.be/mVNihRFZ8k8


ועבודת קיא מ-2012 בה היא מביעה דעה פוליטית במיצג של בובה בתיבת נגינה המשתנה מול עינינו:

http://youtu.be/x4h3OPUSbCw

ג'ף קונס (Jeff Koons) הוא אולי אמן הקיטש המוכר בעולם וללא ספק אחד האמנים המודרניים המפורסמים בעולם. האמן, שהיה בעבר מנהל השקעות והחליט להיות אמן, מציג בעבודותיו תמיהות ואולי אף ביקורת על תרבות הצריכה והאסתטיקה שמקיפים אותנו. בעבודותיו הוא מצביע על ההרגל שלנו לקבל כמובן מאליו כל מיני דברים וחפצים שהאסתטיקה זועקת מהם, אבל אנחנו לא מבחינים בה.

מצד שני, קונס הוא אמן שיווק בלתי-נתפס שיודע לייצר עבודות שימשכו תשומת לב בינלאומית. הוא מצליח שוב ושוב לזכות בכותרות ענק בכל אמצעי התקשורת ושמו עולה שוב ושוב והפך אותו לאחד האמנים העשירים בתולדות האמנות.

יש שמבקרים את האמנות שלו ורואים בו משווק מצוין ולא דווקא אמן מוצלח, מישהו שהחליף מסחר במניות בתחום רווחי הרבה יותר - אמנות מודרנית ומכניסה במיוחד. אחרים רואים בו יוצר מוכשר ובעל תפיסה אמנותית פוסט-מודרנית מוצקה, שעומד לצד יוצרים גדולים כמו דמיאן הירסט, אנדי וורהול ואחרים.


הנה ג'ף קונס מציג את עצמו:

http://youtu.be/jJLneVEmgu8


עבודותיו מוצגות במוזיאון בילבאו שבספרד:

http://youtu.be/FfHLluhVkkw


כך הוא עובד:

http://youtu.be/nNb4Z-yzzCo


עוד מעט על הקונצים של קונס:

http://youtu.be/oN_kxFmznhY


מצגת וידאו של רבות מעבודותיו:

http://youtu.be/SXgi_CQQ8sI


וסרט ארוך על האמן השנוי במחלוקת ועל דרכו כאמן:

https://youtu.be/-27B8gngS4g?long=yes

סיגלית לנדאו היא אמנית פיסול, וידאו ארט ומיצב. היא עוסקת ביצירתה האמנותית בפנים שונות של החברה הישראלית. סיגלית לנדאו משתמשת בדימויים, בהומור עוקצני וברעיונות נועזים. מיצגי הווידאו ארט שלה מחוללים לא פעם סערה והיא משתמשת גם בגופה שלה, כדי להעביר רעיונות אמנותיים ביצירותיה.

בשנים האחרונות היא עשתה עבודות ייחודיות, בין השאר בפיסול בעזרת מלח. למעשה, היא הפכה את ים המלח לסטודיו שלה. היא משקעת חפצים שונים בעומק ים המלח ונותנת לים לעטוף אותם במלח במשך שנים. כשהיא מוציאה אותם - יש בידיה פסלי מלח מרתקים.

לנדאו נחשבת האמנית הבולטת של דורה. התערוכות שלה, הן בישראל והן בעולם, מושכות קהל רב ופעמים רבות גם קהל שאינו חובב אמנות מודרנית.


כך מתארת סיגלית לנדאו את עבודתה האמנותית:

https://youtu.be/xDnHYxb6TIE


לנדאו ויצירות המלח, בטכניקת הפיסול במלח שהיא פיתחה:

https://youtu.be/2rTfDzsusSc


דפדוף בספר על יצירותיה בים המלח:

https://youtu.be/-AXz-QxsdR8


מיצב שלה עם חפצים ובלים ית מדיח כלים בקיבוץ:

https://youtu.be/lwfdrzKVBj4


ושיר הערצה? - קליפ עם חומרים של לנדאו:

https://youtu.be/cNeKB4cYHdk

היצירה המוסיקלית האיטית ביותר בעולם היא יצירה של המלחין ג'ון קייג'. בשנת 2001 החלו לנגן את היצירה והיא תנוגן במשך 639 שנים. הנגינה שלה צפויה להסתיים בשנת 2640.

היצירה נקראת "איטי ככל האפשר" (As Slow as Possible ובקיצור ASLSP). האקורד מתחלף בה אחת לפרק זמן של שנה או חצי שנה, בהתאם לאורך הצליל. זה קורה ב-5 לספטמברֿ אחת לשנה, ביום הולדתו של המלחין.

אקורד הוא צירוף של כמה צלילים, רגע בהרמוניה של היצירה והוא אכן מתחלף אחת להרבה זמן. אבל העוגב מנגן, או יותר נכון פולט מעין זמזום נמוך ומדיטטיבי, לאורך כל הזמן שבין התחלפויות האקורדים.

קייג' לא ציין כמה זמן תימשך נגינת היצירה שלו. מה שקבע את האורך הוא למעשה תאריך ההתחלה של הביצוע, בדיוק 639 שנים לאחר שניקולאוס פאבר בנה את עוגב הכנסייה הראשון שלו.

אירוע החלפת האקורד ביצירה הזו מתקיים בכנסייה בהלברשטדט שבגרמניה ומגיעים אליו כ-100 מאזינים שבאים להאזין לאקורד הנוסף ביצירה ובעיקר לחוות חוויה אמנותית מעט מוזרה אך מרגשת, בהתחשב בכך שאיש מהם לא יחיה בסיום הביצוע של היצירה.


לערוך
הקונצרט החל בשנת 2001 בכנסיית סנט בורכרד לשעבר בהלברשטט, גרמניה, והוא אמור להסתיים בשנת 2640, למשך 639 שנים. למרות שקייג' לא ציין משך זמן ליצירה שלו, האורך נבחר מכיוון שתאריך ההתחלה של ההופעה הוא 639 שנים לאחר שניקולאוס פאבר בנה את עוגב הכנסייה הראשון. ביצועים אחרים של היצירה נמשכו בין 29 ל-70 דקות.

ההופעה של הלברשטט, על ידי עוגב אוטומטי, מתקדמת כל כך לאט שהמבקרים נאלצים להמתין חודשים לשינוי אקורד (לשינוי תו אחד, ב-2008, יותר מ-1,000 מבקרים הגיעו להאזין). הם מתרחשים בחמישי לחודש, אבל הבא מתוכנן רק ביולי 2012. האיבר פולט זמזום מדיטטיבי נמוך בכל עת. אתה יכול לשמוע אותו באתר האינטרנט של ASLSP.


הנה סרטון על היצירה האיטית בעולם:

http://youtu.be/irSOBLwBvb0


ואירוע החלפת האקורד הגדול:

http://youtu.be/bSoH4_valAs

"כשמבקשים ממישהו לקפוץ, הוא חושב על הקפיצה וכל המסכות שלו נופלות. אז מתגלה האני האמיתי שלו" אמר פעם הצלם פיליפ הלסמן. הוא היה צלם הבית של המגזין "לייף" וצילם מעל מאה שערים של המגזין הנחשב. רבים ראו בו צלם מצוין ובעל טביעת עין מיוחדת ומקורית.

אבל נראה לפעמים שכל הקריירה של צלם האופנה הלסמן התגמדה לנוכח פרוייקט צילום "המפורסמים המקפצים" שלקח על עצמו. מכוכבי סרטים, דרך מוסיקאים דגולים, נשיאים אמריקניים, אמנים וספורטאים - את כולם הוא הקפיץ וצילם ואז פרסם במגזינים ומאוחר יותר ברב המכר המפורסם שלו "ספר הקפיצות של פיליפ הלסמן". שיטת הצילום הזו אפילו זכתה למונח בעולם הצילום - ה"ג'מפולוגיה".

פעם ערכה איתו עיתונאית ראיון ובסיומו ביקש ממנה לקפוץ. לאחר שצילם קפיצות רבות שלה, הוא קבע נחרצות ש"גם אם את כותבת נהדר, לעולם לא תהיי סופרת!" - ההסבר שהוא נתן לקביעה המוזרה הזו היה ש"יש לך רק קפיצה אחת"..

אז אם אמא תשאל אתכם פעם "ואם כולם יקפצו, אז גם אתם תקפצו?", תוכלו לענות לה שכולם כבר קפצו - מול פיליפ הלסמן..


הנה סרטון על הקריירה של פיליפ האלסמן וצילומיו למגזין לייף:

http://youtu.be/vIcJA3LKMX4


מצגת של צילומיו המפורסמים של הלסמן:

http://youtu.be/eHWvY_xnmWI?t=13s


וצילומי הקפיצות של פיליפ הלסמן:

http://youtu.be/jZIuNdiyd7g

היצירה "גלגל אופניים" (Bicycle Wheel ובצרפתית Roue de bicyclette), או כמו שהיא מכונה על ידי רבים "גלגל אופניים ושרפרף", נחשבת כיצירה הראשונה שנוצרה בגישת "רדי מייד", שבה משמש חפץ קיים כיצירת אמנות.

היצירה המהפכנית נוצרה בשנת 1913 על ידי האמן הצרפתי מרסל דושאן, חבר בתנועת האמנים המורדים, ה"דאדא". היא מורכבת משרפרף עם מושב עגול מעץ, שעליו הורכב גלגל הפוך של אופניים.

דושאן, שגילה באותה תקופה סקרנות גדולה לגבי מכונות ומכניקה, הביט בסטודיו שלו בשרפרף וחשב כיצד לשלבו עם אובייקט שיקנה לו מראה שונה. על ידי הוצאת הגלגל מתפקודו המקורי, הוא הפך אותו לחלק מהיצירה האמנותית. עצם הרעיון, גרס דושאן, הוא שהופך את החיבור בין שני מרכיבים כמעט סתמיים לאמנות. ואגב, הוא טען שהיופי או הכיעור של העבודה אינם קנה מידה להחלטה אם זו אמנות או לא..

לאחר זמן מה נעלמה היצירה ובשנת 1916, בהגיעו לניו-יורק, יצר אותה דושאן מחדש. היא נוצרה אז כחלק מקבוצת פסלי רדי מייד נוספים. במהלך השנים, עד גיל מופלג, חזר דושאן ויצר מספר עותקים של העבודה. אחד מהם נמצא היום במוזיאון ישראל בירושלים.


הנה סקירה על יצירת הרדי מייד המפורסמת "גלגל אופניים":

https://youtu.be/DCgWn8fFKAQ


ראיון עם דושאן שמתבצע, כמיטב המסורת של הדאדא, בחדר מדרגות לא צפוי:

https://youtu.be/VYqDpNmnu8I


מורה שמספרת על מה שהיא יכולה להשיג בשיחה עם התלמידים על היצירה:

https://youtu.be/63yYbOnJt-o


ופרויקט מ-2012 שניסה להניע את הגלגל:

https://youtu.be/BsWcs_PTVM4

את היצירה "השבלול" (The Snail) יצר האמן הנרי או אנרי מאתיס שנת 1953. היצירה הזו נולדה כשהוא היה חולה ולא יכול היה לצייר. תקוע במיטת חוליו, החל מאתיס לגזור ולחבר בין גזירים צבעוניים והתוצאות היו מרהיבות ומלאות הבעה.

"השבלול" הוא צורה מופשטת שבה תאר מאתיס משהו מהטבע, מוחשי לחלוטין. ביצירה מונחים מלבני וריבועי הצבע במעין ספירלה, שהיא מבנה מעגלי שהזכיר לו את קונכיית השבלול. בתו סיפרה שהרעיון ליצירה "שבלול" נולד במוחו, לאחר שבמשך זמן רב לפני כן הוא רשם שבלולים ותכנן לציירם.

כששלח מאתיס את היצירה לתערוכה, הגזירים היו מודבקים בעדינות. מכיוון שהוא חשש שיזוזו בהעברה והיצירה הייתה חשובה לו במיוחד, הוא הקפיד לבדוק היטב לאחר מכן ששום גזיר לא זז במהלך המשלוח ושהקומפוזיציה לא נפגמה.

אגב, דומה שיצירתו של מאתיס הייתה כרוכה לא פעם עם המטיב של מחלות. גם בגיל 21, כשהוא הגיע לאמנות לראשונה, זה היה כשהוא חלה ורותק למיטתו למשך זמן רב. כדי להפיג את שעמומו אז, קנתה לו אימו קופסת צבעים וכך הוא הגיע לציור. מאתיס הצעיר נכבש אז לחלוטין בקסם היצירה והקדיש מכאן את חייו לאמנות.

בתחילת שנות החמישים, בגיל מבוגר מאד, הוא החל ליצור מאותם גזרי נייר שעוזריו צבעו קודם לכן בצבעי גואש ובכך גם השפיע על פיקאסו ובראק, שימציאו את הקוביזם ועל האמנות המודרנית כולה.


#משימה יצירתית
גזרו פיסות וצבעו אותם בצבעים שונים. עכשיו נסו להדביק אותם כך שהם ייצרו צורה מופשטת של משהו שמזכיר עצם מהמציאות, בעל חיים, או משהו שמוכר מהטבע. נסו לתת לחבריכם לתת שמות ליצירה שלכם. מה יצא?


הנה הסבר היצירה "השבלול", מהאחרונות בחייו של הנרי מאתיס:

https://youtu.be/7s-PIndA7X0


השבלול בתערוכה שהוקדשה למגזרות של מאתיס במוזיאון הטייט בלונדון:

http://youtu.be/EZubMjK6x9Q


הסבר קצר על הגזירה שלו:

http://youtu.be/zbs776vzVBM


ילדים במוזיאון חווים את עבודות הגזירה, ה-Cut outs של מאתיס:

https://youtu.be/I1W4fdGyS98


בואו גם אתם ליצור באמנות הגזירה אותה יצר מאטיס בשנים האחרונות לחייו (עברית):

https://youtu.be/1A7OT3QntFI


וסרט תיעודי על האמנות של הנרי מאתיס:

https://youtu.be/HWjhgnZ4nl4?long=yes

"חד פעמית!", "בלתי נתפסת!", "מעולם אחר!" - אם פעם ינסו לחקור למי חייבות מדונה וליידי גאגא את ההופעות המהממות שלהן, ודאי יגלו שההשפעה הניכרת עליהן ועל רבות אחרות היא הדוגמנית ואייקון הזמרה, בעלת המראה האנדרוגיני, גרייס ג'ונס (Grace Jones).

את ג'ונס ניתן להגדיר בפשטות כאם המייסדת של אמניות הזיקית באשר הן - אחת מהאייקונים הגדולים והמרתקים של תקופה שהייתה קיצונית וטווסית בכל מקרה - שנות ה-80.

היא זמרת, שחקנית, מי שהייתה דוגמנית-על, מוזה של אמנים ומעצבים ומאושיות התרבות המשפיעות והשערורייתיות של השנים ההן, הסוערות, המהודרות והמפונפנות ביותר. אבל ההתחלה של גרייס ג'ונס הייתה כילדה בג'מייקה, שנולדה בשנת 1948 בתור בוורלי גרייס מנדוזה.

הוריה של גרייס מנדוזה עבדו בארצות הברית ולכן גדלה עד גיל 13 אצל סביה. בת 13 היא עברה ביחד עם משפחתה למדינת ניו יורק. היא למדה משחק, התפרסמה כדוגמנית, הופיעה בסרטים שונים ובשנות ה-70 פתחה בקריירת זמרה מצליחה.

גבוהה, רזה ועם לוק שכולל תספורות קצרות, מגולפות, וחליפות גבריות שהקנו לה את המראה האנדרוגיני הנודע שלה, גרייס ג'ונס הייתה אושיית האייטיז המרתקת ביותר בעולם. אמנית אמיצה, שהפכה לסמל של עמעום המגדריות וחציית גבולות מיניים. "אני נשית ואני גברית, לא אישה נורמלית!" - היא אמרה פעם בווידוי שלא הבהיר סופית אם זו היא והאישיות שלה, או רק התדמית הציבורית שבנתה, חלק מתג ההצלחה המתמשכת של מי שלא היה גבול שלא עברה.

איש לא נשאר אדיש למראה שלה. מאלה שסברו שהיא בעלת פרצוף חייזרי ומאיים מגלקסיה אחרת, ועד אלה שראו בה את בעלת היופי הכי מיוחד וקיצוני בתעשיית הפופ, כולם ידעו ששום דבר לא יהיה רגיל בשום צילום, קליפ או הופעה שלה אי-פעם. היא תמיד תפתיע בבגדים ביזריים שיפארו את גופה המפואר, החד-פעמי, שנראה שאין כמותו לאף כוכב בעולם כולו, ובחן הבלתי נתפס שלה, זה שמצוי בשמה "גרייס" ונראה כאילו הגיע מעולם אחר.

ואולי זה עולם של כל כך הרבה סמים שהיא צרכה, בשנים שבהן רק הם הצליחו לשמור אותה בשליטה, בתוך רכבת ההרים של הצלחה מסחררת. של הערצה מקהילות כל כך מגוונות, מאוהבי הדיסקו, שבה החלה את הקריירה שלה, דרך הקהילה הגאה, שהיא הייתה מהראשונים שנהנו להופיע בשבילה, בעולם הקולנוע, שבו גילמה דמויות מרושעות ומסתוריות, כולל זו שג'יימס בונד מנסה לתפוס במשך סרט שלם ועד למוזה של מעצבי אופנה, צלמי דוגמניות, אמני פופ-ארט ובימאי וידאו קליפים. כיום היא מזדקנת בחן האופייני לה, עדיין נראית גדולה מהחיים וצעירה משנותיה וממשיכה להופיע.


הנה גרייס ג'ונס ב"ליבר טנגו" - להיטה הגדול הידוע כ-I've Seen That Face Before:

https://youtu.be/nIN3IE3DHqc


"עבד של הקצב" בהופעה מטורפת שלא מראה את פניה:

https://youtu.be/OXn4mUQIJzk


הקליפ של "Pull Up To The Bumper":

https://youtu.be/Tc1IphRx1pk


ראיון עם אגדה:

https://youtu.be/0GtmHKPfk3Y


"Demolition Man" מ-1981:

https://youtu.be/WwUsuf15P3A


"לא מושלמת, אבל מושלמת בשבילך":

https://youtu.be/EMypXV1YJfw


הקאבר המדהים ל"אהבה היא הסם":

https://youtu.be/CdJiIP3KQfo


הופעה חיה בשנים האחרונות:

https://youtu.be/YMCKj6LDZ2U


וסרט תיעודי על הקריירה שלה:

https://youtu.be/feApc7yWtBU?long=yes

העולם הכיר במאה ה-20 כמה פסנתרנים גדולים, אבל גלן גולד היה המוזר והמשונה שבהם. המוסיקאי מקנדה היה גאון פסנתר, אחד מהגדולים שבנגני הפסנתר בכל הזמנים, בחור צעיר, יפה ונערץ, הרוק סטאר של הפסנתר הקלאסי, אבל מי שבמקביל עורר המון סקרנות ועניין תקשורתי, בין השאר בשל התנהגותו המוזרה והמשונה ולחלוטין לא על פי הכללים.

גולד נהג לנגן כשהוא לבוש במעיל ארוך, פעמים רבות כשעל ידיו כפפות, על כיסא ושטיחון שהביא מהבית. פעמים רבות ביקש תנורים מסביבו ובקונצרטים בישראל פוזרו מסביבו לא פחות מ-4 תנורי חימום.. בגיל 32 אגב, הוא חדל להופיע והתרכז בהקלטות בלבד.

הוא גם נהג לשיר את היצירה שהוא מנגן ולא עזרו כל המנצחים וטכנאי ההקלטות שביקשו שיחדול - רבות מיצירותיו מוקלטות כשקולו המשונה מזמר ברקע, ספק צלילים, ספק גניחות.

מוסיקלית הוא היה נגן מהפכני שרבים ראו בו "מכונת פסנתר" מופלאה. היו לו דעות על היצירות שניגן, שלעיתים קרובות לא תאמו את מה שמקובל בעולם המוסיקה הקלאסית. זה לא עזר להם כמובן... לא זו בלבד שהוא לא שינה דבר בביצועים של היצירות שניגן, בעיקר מהמוסיקה לכלי מקלדת של יוהאן סבסטיאן באך - אהבת הקהל אליו רק הלכה וגברה ובהדרגה הוא הצליח לשנות את תפיסתם של נגנים אחרים ורבים והפרשנות שלו הפכה יותר ויותר מקובלת בעולם הקלאסי.


ילד חכם מספר על גלן גולד (עברית):

https://youtu.be/ZmFGmzEBfXU?t=32


הנה הפסנתרן בצעירותו המוזרה:

http://youtu.be/qB76jxBq_gQ


כשהוא נהג לנגן ולשיר:

https://youtu.be/bPZ-xNjzfLI


קדימון לסרט על מי שהפך לרוק סטאר של הפסנתר הקלאסי:

https://youtu.be/199G40DuYvQ?t=8s


וגלן גולד מדבר:

https://youtu.be/yzEHv1bmo2Q


וכל "וריאציות גולדברג" של באך בביצועו:

https://youtu.be/p4yAB37wG5s?long=yes

כשנחשף פסלו של רודן "עידן הברונזה" (The Age of Bronze), הוא חולל סערה עצומה. רודן, שנולד בפריז למשפחה ענייה ולא היה מוכר, לא הצליח בתחילת דרכו האמנותית להמריא. שנים רבות הוא התפרנס מביצוע עבודות גילוף. במהלך כל התקופה הוא נדחה שוב ושוב, 3 פעמים, על ידי ה"אקול דה בוזאר", בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות של צרפת.

אבל כשהוצג לראשונה ב-1877 הפסל הזה, הוא חולל סערה שהטריפה את עולם האמנות הצרפתי. כיום זהו אחד הפסלים המפורסמים של רודן אבל אז טענו המבקרים שהפסל הזה, של הגבר העירום, נראה כה טבעי ואמיתי עד שרודן הואשם שיצק אותו על מודל אנושי, אדם חי, דוגמן. זו האשמה חמורה והיא באה על רקע זה שאיש לא האמין שניתן לפסל גוף אנושי בצורה כל כך מדויקת.

מה שהם לא ידעו זה שכמה שנים לפני כן, באמצע שנות השבעים של המאה ה-19, בזמן שסייר באיטליה, רודן ראה את יצירותיו של מיכלאנג'לו ומהן הוא שאב את ההשראה ליצירתו זו, "תקופת הברונזה".

הריאליזם הזה של רודן נתפס כלא אמין. לרמה כזו של פיסול ציפו רק מאמנים ברמה של מיכלאנג'לו ואיש לא האמין שעבודות של פסל צרפתי לא חשוב יכולות להיות כה ריאליסטיות וברמה כל כך גבוהה, הרבה מעבר למה שהכירו אז, לכן האשימו אותו שהוא עשה שימוש ביציקת גופם של דוגמנים חיים.

רק אחרי שהתברר שלהאשמות אין כל בסיס ולא היו הדברים מעולם, הכירו בכך שהאמן, מי שבעבר אפילו לא התקבל לבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות, הוא גאון.

מכאן ואילך אוגוסט רודן זכה בהערצה והערכה רבה שנשמרה לרב אמן ולאחד מגדולי הפסלים בעולם. רבים ראו בו מאז את ממשיך דרכם של הַפַּסָּלִים הגדולים של התקופה הקלאסית.


הנה הפסל שחולל את הסערה - "עידן הברונזה":

https://youtu.be/KEzLkmJ0hco


במלוא יופיו הירוק:

https://youtu.be/ChPJAtJV6fI


נסו למצוא אותו בין הפסלים האחרים של רודן:

https://youtu.be/SiirmAwe1c8


ותכנית חינוכית על אוגוסט רודן (עברית):

https://youtu.be/T7S-wGwcj6k?long=yes

מוצרט, מגדולי המלחינים בהיסטוריה, אמר פעם ש"המוסיקה אינה בתווים, אלא בשקט שביניהם." ואכן, מוסיקאים תמיד יספרו לכם עד כמה ההפסקות שבין הצלילים חשובות ומשמעותיות, בין אם הן כתובות ובין אם הן מבוצעות ב"פרייזינג" ובנשימות שבין השירה, או הנגינה.

אבל המלחין ג'ון קייג' הגדיל לעשות בתחום הזה, יש שיאמרו אפילו הגזים... הוא יצר את יצירתו המודרנית 4:33, שבה הנגנים לא עושים דבר, במשך 4 דקות ו-33 שניות. נסביר שוב - הנגנים (או הזמרים, אגב) נדרשים על ידי המלחין שלא לנגן או לשיר דבר, במשך כל זמן היצירה. המוסיקה היא מה ששומעים בינתיים...

אבל תאמרו שאם לא מנגנים או שרים, הרי שאין מוסיקה בעצם. ובכן, קייג' הלחין את היצירה המיוחדת הזו, בניסיון לגרום למאזינים להקשיב לשקט, או בעצם להיעדרו של השקט - לרעשי הרקע והסביבה שאנו שומעים, כשהמוסיקאים לא מנגנים.

בעצם קייג' הצביע ביצירה זו על אי קיומה של הדממה. הטענה שלו היא שגם כשאין מוזיקה ביצירה, המוזיקה בכל זאת קיימת - בקולות הקהל, בגשם שעל גג האולם, בשברירי שיחות ואפילו ברעשים של חוסר הנוחות של המאזינים... כשאנו שומעים את השקט, הוא מכריח אותנו להיות מודעים לזה שאין מוזיקה, אבל יש רעשים שגם הם סוג של מוזיקה. טפשי? גאוני? אולי לא ואולי לא. מעניין? - בטוח שכן!


הנה ביצוע של 4:33 על ידי תזמורת סימפונית באנגליה:

https://youtu.be/-umW268nusc


וביצוע לפסנתר של 4:33 בידי הפסנתרן הישראלי אריה ורדי:

http://youtu.be/dGCZ7iKSZIM

L.H.O.O.Q., או "מונה ליזה עם שפם", היא יצירת אמנות של האמן מרסל דושאן. דושאן, אמן זרם ה"רדי מייד", שרבט בשנת 1919 שפם וזקנקן קטנים על עותק של הציור המפורסם "מונה ליזה" של לאונרדו דה וינצ'י. בתחתית העבודה רשם האמן מעורר-המחלוקת את האותיות "L.H.O.O.Q.", והן הפכו לשם היצירה שלו. הצירוף הזה מרמז על צירוף קצת גס ולכן לא נפרש אותו כאן.

המומחים גורסים שבחירת ה"מונה ליזה" נבעה מרצונו של דושאן לזעזע דווקא בסמל האמנות הקלאסית ומה שנחשב הציור המפורסם בעולם. הרצון לקעקע את המקובל בעולם האמנות ובחברה האירופית, היה מקובל בזמנו והוא היה מהאמנים שקראו תיגר על האמנות הישנה והמאובנת.

במעשהו הוא ערער על הגאונות והכבוד שנותנים בעולם האמנות לאמן וגם את כבודו שלו כאמן מוערך. בנוסף, המעשה הצביע ואף מחה, כמו יצירות רדי מייד נוספות שלו, על הדרך שבה אמנות הופכת למוצר מסחרי בעולם המודרני.

מאז דושאן זה הפך לספורט בינלאומי.. אמנים מפורסמים כמו סלבדור דאלי והרבה פחות מפורסמים, אנשים שרוצים למחות או להעביר מסרים חברתיים, כוכבי תקשורת ומי לא - כולם מציירים ומשנים את המונה ליזה. הציור המופתי הפך למייצג של התרבות הממסדית והמבוגרת והפגיעה והשינוי של מראהו הפכה לדרך מקובלת לומר לתרבות הזו דברים.


מרסל דושאן עצמו מספר על היצירה:

https://youtu.be/mD01F4fO8xc


פרודיה על העניין:

http://youtu.be/w9sn6IMYqrY?t=8m20s


עוד יצירות רדי מייד של מרסל דושאן:

http://youtu.be/WzyRw63H7LU


והמון התייחסויות ליצירה:

http://youtu.be/VI37uJIIgzY

ואסילי קנדינסקי הוא אחד מהציירים המפורסמים במאה ה-20 ומפורצי הדרך בציור המופשט. קנדינסקי העמיד כערך העליון באמנות את יכולתו של האמן לבטא באמצעות אמנותו את הרגש. תחושות, אווירה והרמוניה חזותית החליפו אצלו את המראה הברור של הדברים, הממשי, ריאליסטי.

בציוריו הוא יצר הפשטה של הנוף לצורות נטולות משמעות וחופשיות. כלומר, הציורים שלו שאבו השראה מהצורות שבטבע, אך הוא העלים מהם את היכולת לזהותם כדברים ראליסטיים, ממשיים, מהעולם האמיתי (או בשפת האמנות, הוא הוריד את הפיגורטיביות שלהם).

ציוריו השתנו לאורך השנים, מציורים מלאי הבעה, ציורי עצים ונוף מלאי צבע לכיוון של ציורים מופשטים בנושאים לא ברורים, שהצופה בהן יכול וצריך לדמיין את מה שנראה על הבד. בעבודותיו של קנדינסקי ישנן צורות גאומטריות ברורות כמו ריבועים, משולשים, עיגולים וכדומה (כמיטב סגנון "המופשט הגאומטרי" שעליו הוא נמנה), ולצידן גופים מופשטים ולא ברורים, שקצת מזכירים יצורים מיקרוסקופיים.

קנדינסקי לא נתן שמות לציוריו. להיפך, בכדי לנתק את הציורים ממקור ההשפעה הוויזואלי שלהן ולהשאיר אותם כחיבור ויזואלי של מרכיבים שונים, הוא כינה את ציוריו בשם הטכני 'קומפוזיציות' (חיבורים).

הוא החל כאמן רוסי, אך עבר לגרמניה ולימד בבית הספר באוהאוס לאמנות ולארכיטקטורה, עד לסגירתו בידי הנאצים ב-1933, ממש כשעלו לשלטון. אז עבר קנדינסקי לצרפת ועל אף שסגנונו המופשט לא היה מקובל בפאריס של אותם הימים, הוא המשיך ליצור בה עד יום מותו ב-1944.


הנה תולדות חייו של קנדינסקי:

http://youtu.be/_-H42hoR0-s


קנדינסקי מצייר בסטודיו שלו:

https://youtu.be/Bc83deRcKMo


מציוריו הגדולים, החל מציורי הנוף ועד לציורים המופשטים בסגנון המוכר של קנדינסקי:

http://youtu.be/z3E2tZzDxCo


סרטון אנימציה ברוחו של האמן:

http://youtu.be/aMiiKLyIR88


עבודותיו:

http://youtu.be/H62BRsqEruE


רגע, יצירה! - כך תציירו כמו קנדינסקי:

https://youtu.be/Jsr2SsNSUfI


סרט ארוך של עבודות ואסילי קנדינסקי:

http://youtu.be/aqD7JhB3Sj4?long=yes


ותכנית חינוכית על וסילי קנדינסקי (עברית):

https://youtu.be/ZsOnZmajOGc?long=yes

כמי ששמו המלא היה "פבלו דיאגו ג'וזה פרנסיסקו דה פאולה חואן נפומוסנו מריה דל לוס רמדיוס סיפריאנו דה לה סנטיסימה טרינידד רואיס יא פיקאסו", היה הצייר והפסל הספרדי פבלו פיקאסו, אחד מהאמנים המהפכניים בתולדות האמנות וללא ספק אחד מנותני הטון המרכזיים של האמנית במאה ה-20.

פיקאסו היה ילד פלא שהפך לאמן מרתק ונערץ. הוא לא הפסיק לחקור את האפשרויות האמנותיות שלו, ניסה וניסח חוקים חדשים ובעיקר עשה מהפכות באופן יצירתו.

היו לו תקופות שונות ביצירתו ובכל תקופה הוא צייר בסגנון שונה מהאחרות. בין התקופות ביצירתו: התקופה הכחולה, הוורודה, הקוביזם הפיסולי, הקוביזם האנליטי ועוד.

בין לבין הוא כנראה האמן הפורה בהיסטוריה, עם הערכות של מומחים שבחייו הוא יצר כ-50 אלף עבודות אמנות. חלק מהעבודות הללו, אגב, נוצרו ושורבטו על מפיות בבתי קפה, שכיום שוות הון.

פבלו פיקאסו היה אמן מהפכן, פורץ דרך ומייסד זרם הקוביזם באמנות המודרנית ומי שרבים מחשיבים כאמן החשוב ביותר באמנות המודרנית של המאה ה-20. המדהים הוא שבניגוד לאמנים שעשו מהפכות, איכויותיו והמהפכנות של פיקאסו לא פגעו בו אלא הפכו אותו לאהוב ההמונים.

כמו מידאס האגדי, שכל מה שנגע בו הפך לזהב, כך פיקאסו. ציוריו ופסליו נחשבים כיום מהיקרים ביותר בעולם. עובדה מעניינת היא שהאיש שכל עבודה שלו יכולה לפרנס בעושר משפחה לכל חייה, היה קומוניסט פעיל ומעורב פוליטית, שבחייו נאסרה בשל כך כניסתו לארצות הברית.


כך ניתן להבין את הציורים של פיקאסו:

https://youtu.be/_HGW1DQO1xQ


פיקאסו מצייר:

http://youtu.be/ExCQZ940Rbw


כמה מיצירותיו הגדולות של פיקאסו:

https://youtu.be/ziJOYOeG1yc


פיקאסו בעבודה:

http://youtu.be/CkRS3wDg1xU


רגע, יצירה! - כך תציירו כמו פיקסו:

https://youtu.be/9Jcs0VB5ZUk


סרט תיעודי על פיקאסו - המהפכן של האמנות המודרנית:

https://youtu.be/ANqi-LuH5j8?long=yes


ותכנית טלוויזיה חינוכית על פיקאסו (עברית):

https://youtu.be/Nwq8iDTAZVo?long=yes