כרטיס הניקוב (Punched card) היה אמצעי האיחסון הראשון למידע דיגיטלי. הוא היה הדיסק-און-קי של שנות ה-60, כשעליו נשמר הקוד הבינארי שהיה צריך לשמור לשם הרצת קוד מחשב.

כרטיסי ניקוב אפשרו ניקובים על גבי הכרטיס, לפי הבסיס הבינארי או הקוד הבינארי. כל ניקוב על הכרטיס סימן את הסיפרה 1. לעומתו סימן מקום לא מנוקב את הסיפרה 0.

השמירה של מידע על הכרטיסים, באמצעות ניקובים המבוססים על השיטה הבינארית של אפסים ואחדים, הייתה שיטה שימושית מאד לשמירת המידע. יתרונו של כרטיס הניקוב עשוי הנייר היה בכך שהוא לא צרך חשמל. הגדולה העיקרית בשמירת המידע על גבי הכרטיס המנוקב, הייתה בכך שגם כשכיבו את המחשב, המידע שנוקב על הכרטיס נשמר גם להרצת תכניות המחשב בכל זמן בעתיד.

אחת הבעיות בכרטיסי הניקוב היו השימוש החד-פעמי בהם. הסיבה ברורה - לא ניתן היה לשנות ניקובים על כרטיס שכבר נוקב במקומות שונים. בעיה נוספת הייתה בכך שאם הכרטיסים נפלו והתפזרו בטעות, לקח זמן רב לסדר אותם שוב, על פי הסדר הנכון.


הנה כרטיס הניקוב:

https://youtu.be/oPKmegMkJrI


הקלדה של כרטיסי ניקוב במכונת ניקוב:

https://youtu.be/UmVsmbI7cmM


הנה מכשירי הניקוב של התקופה:

https://youtu.be/oaVwzYN6BP4


ילדי ההווה מדפיסים את כרטיסי הניקוב של העבר:

https://youtu.be/oBgjBHa3ezs

דיסקט (Floppy disk), או תקליטון, היה אמצעי לאחסון נתונים בצורת מידע דיגיטלי. במיוחד שימש הדיסקט, שבאנגלית נקרא פלופי דיסק, לגיבוי קבצי מחשב.

המידע בדיסקט נשמר על דיסקה שטוחה מחומר פלסטי, שהייתה מצופה בשכבה של חומר שאותו ניתן למגנט. המגנטיות הייתה הפעולה שאפשרה את שמירת המידע עליו.

בתקליטונים החלו לעשות שימוש מסחרי בשנת 1971 ותוך זמן קצר הם החליפו את השימוש בכרטיסי הניקוב, שעד אז שימשו לשמירת מידע ממוחשב. בשנות ה-80 וה-90 הם היו נפוצים מאוד ואפשרו את מהפכת המחשבים האישיים.

לאחר שנים של שימוש בדיסקטים גדולים, הציגה חברת סוני את הפלופי דיסק הקומפקטי בשנת 1981. בקוטר של 3.5 אינץ', הוא היה קטן ונוח יותר. עם הזמן הוא הלך והחליף את הדיסקטים השחורים והמוכרים בגודל ה-5.25 אינץ'.

אבל מטבע הדברים גם דיסקט ה-3.5 אינץ' הלך ונעלם. זה היה בסוף שנות ה-90, ככל שטכנולוגיות חדישות יותר, דוגמת הדיסקים לצריבה, הדיסק און קי, כונני הפלאש שנקראו גם כונני ה-USB, הלכו ודחקו את רגליו.

הקברן הרשמי של הדיסקט היה, אגב, סטיב ג'ובס. כשאפל בראשותו הוציאה את מחשב ה-iMac, המחשב שסימן את תחילת הקאמבק של החברה, זה שיביא אותה בתוך עשור למעמד-על בעולם הטכנולוגיה.

אז כשה-iMac יצא הופתעו כולם לגלות שאין בו כונן דיסקטים. "אין צורך בו יותר" הפטיר ג'ובס ביובש והמשיך הלאה. כשהמחשב החדש הפך להצלחה מסחררת ובאו אחריו עוד ועוד מקים ללא כונן דיסקטים, הבינו גם המתחרים, כמו שתמיד קרה כשג'ובס פרץ דרך, עד כמה הוא צדק.

אגב, הדיסקטים היו פעם כל כך משמעותיים עד שהביטוי "להחליף דיסקט" הונצח בתרבות השיח. משמעותו היא להתעדכן, להבין שהשתנו הדברים והזמנים. לכן תשמעו פוליטיקאים המציעים לא פעם זה לזה "להחליף דיסקט", כלומר לשנות את דרך המחשבה ולהבין שדברים השתנו ומחייבים חשיבה חדשה.


הנה הדיסקט:

https://youtu.be/QqpR44hOD3U


הפלופי דיסק שיחליף אותו:

https://youtu.be/_Rc6i169FS0


ויש לא מעט שמתגעגעים אליהם:

https://youtu.be/z9tENHe19gk

דיסק קשיח (Hard disk) המשמש לשמירת נתונים מאפשר שמירת כמות גדולה של נתונים. הוא נבדל מהזיכרון הרגיל, הזיכרון הפעיל של המחשב, שנקרא RAM. זאת מכיוון שהנתונים בזיכרון הפעיל של המחשב, ה-RAM, נשכחים בעת שמכבים את המחשב, בכונן הקשיח, לעומתו, הנתונים יישמרו גם כשמכבים את המחשב.

כלומר הכונן הקשיח הוא התקן זיכרון לא נדיף המאפשר אחסנה אמינה של נתונים דיגיטליים בנפח גדול.

פעולתו של הכונן הקשיח אמנם איטית לעומת הזיכרון הפנימי של המחשב, אך הוא זול בהשוואה לסוגים אחרים של התקני זיכרון. דיסק קשיח מכני איטי פי 100,000 מהזיכרון הפנימי.

הכונן הקשיח מורכב מעיגולים שטוחים שצמודים אליהם ראשי קריאה וכתיבה של נתונים, הניצבים על זרוע. העיגולים הללו שנקראים דיסקות מסתובבים במהירויות עצומות של עד 15,000 סיבובים לדקה והראשים רצים על פניהם במהירות עצומה, כדי לרשום ולקרוא נתונים. זוהי מערכת מיכנית וזו הסיבה גם לתקלות שקורות בה לעיתים וגם לאיטיות של הדיסקים הקשיחים, בהשוואה לכונני פלאש (כוננים המבוססים על מעגלים אלקטרוניים בלבד, ללא חלקים מיכניים).


הנה הכונן הקשיח ודרך הפעולה שלו (מתורגם):

http://youtu.be/5EclNHZ1Emg


סרטון מעולה על פעולת הכונן הקשיח (מתורגם):

https://youtu.be/wteUW2sL7bc


כונן חיצוני חדיש שמתחבר למחשב בכבל או מהרשת האלחוטית:

http://youtu.be/6qVU2eWvmg8

פעם, לפני עידן הקבצים וההורדות מיוטיוב, היו אבא ואמא קונים תקליטים בחנויות תקליטים. כל תקליט עלה לא מעט ולכן התקציב לא אפשר לקנות רבים כאלה.

הפתרון המעולה להעברה של מוסיקה מאחד לשני היה "קלטת" (Cassette), או "קסטה" כמו שקראו לה אז מאנגלית. הקלטות, שהיו בעצם סליל הקלטה דקיק בתוך קופסת פלסטיק, איפשרו להקליט עליהן תקליטים שלמים או שירים מהרדיו. הן היו באיכות צליל בינונית וכללו רחש מתמיד, אבל הן היו אמצעי מעולה לשמוע מוסיקה בדרכים, בטיול ובאוטובוס.

בעידן תקליטי הוויניל היו מהחבר'ה שהקליטו על קלטות אוספים של שירים מגוונים שאהבו. אלו יהפכו ברבות הימים לפלייליסטים שאנו מכירים ביוטיוב ובשירותי הסטרימיניג דוגמת ספוטיפיי.

את הקלטות הללו היו משמיעים אז במכונית, בטייפ נייד או במסיבות הכיתה. המשקיעים יצרו לעצמם מיקסטייפים, קלטות עם אוספי שירים שהקליטו מתקליטים או מהרדיו. הרומנטיקנים מביניהם היו מעניקים את קלטות האוסף האישיות שערכו, לאלו שהם אוהבים.

די ג'ייז בעידן ה"קסטות" יצרו לא פעם מיקסטייפים, שהיו קלטות אוסף מהמיקסים שלהם שאותן הם מכרו. חלק ממש התפרסמו בזכות מיקסטייפ שלהם שהועתק מחבר לחבר והגיע לקהלים חדשים.

הקלטת הייתה פיתוח של סרטי ההקלטה, שאפשרו בשנות ה-60 להקליט מוסיקה ולנגנה לאחר מכן בטייפ ריקורדר, מכשיר ההקלטה וההשמעה. סרט ההקלטה היה גדול, מסורבל ונוטה להסתבך ולהיקרע בין נגינה לנגינה. זה היה תהליך מטריד ומורכב, להחליף סרטי הקלטה ברשמקול.

הקסטות, לא זו בלבד שהיו קטנות מאוד, הן גם פתרו את המורכבות של הסתבכות הסרט והפכו להצלחה גדולה. למעשה, שמה המלא של ה"קסטה" היה "קסטה קומפקטית", או באנגלית "Compact Cassette".

בימינו, עם תקליטי הוויניל שהופכים שוב מצרך פופולרי וכמעט כל אמן שמכבד את עצמו מוציא את המוסיקה שלו גם על גבי תקליטים, יש תחייה מסוימת גם לקלטת האודיו הזו. לטרנד תרמה גם נטפליקס, באמצעות הסדרה "דברים מוזרים". העניין המרכזי הוא בעונה הרביעית שלה, המתרחשת בשנות ה-80 ומתרכזת בקלטת שירים של האייקונית הבריטית קייט בוש.


הנה קלטת האודיו של פעם:

http://youtu.be/DpEjQdoZ-vM


מוסיקה על אינספור קלטות של פעם:

https://youtu.be/7To_S3Ne_yo


כך נשמעה קסטה עם שיר מהתקופה, כמו "I'm Not in Love" של להקת 10CC:

https://youtu.be/OtBHfxU2wmc


על חלקן של הקסטות, קלטות האודיו, בהתפתחות המוסיקה המזרחית שלנו (עברית):

https://youtu.be/8Fe0RkiWvkw


יש מי שרואים בקלטת גם את העתיד של המוסיקה:

https://youtu.be/pSBQC85ZLEE?long=yes


וסרט תיעודי של מישהו שהחליט לבדוק עד כמה הצליל שלהן הוא מה שאומרים:

https://youtu.be/jVoSQP2yUYA?long=yes

דיסק און קי הוא המצאה ישראלית של חברה ישראלית בשם אם-סיסטמס. בעברית קוראים לזה הֶחְסֵן נַיָּד, כלומר מכשיר קטנטן לאחסון נתונים. בדיסק און קי נשמרים הנתונים על גבי זיכרון הבזק, מעין מעגל אלקטרוני ששומר אותם. בזמנו זו הייתה מהפכה, שכן עד אז נתונים נשמרו על גבי כונן נייד.

מנכ"ל M-systems, החברה שפיתחה את הדיסק און קי, דב מורן הוא האיש שלזכותו זוקפים את ההצלחה הגדולה של המכשיר. מישראל יצא הדיסק און קי והפך להצלחה עולמית מסחררת. עד כדי כך ההצלחה הייתה גדולה שבמקומות שונים בעולם הפך שמו של המוצר לשם כולל לסוג זה של מוצרים.


הנה סרטון על ממציא הדיסק-און-קי דוב מורן והפיתוחים שלו מאז:

https://youtu.be/XB6P78-N87Q


עוד על הפיתוחים שיצר מורן:

https://youtu.be/g2NoqpNT9WE


הפוסטר שהוקדש לו בנמל התעופה בן גוריון:

https://youtu.be/U2TMFM3dymk


והדיסק-און-קי קיבל צורות שונות ומשונות מכיוונים שונים:

https://youtu.be/iRJn2ZU_FI8

טייפ סלילים (Reel-to-reel tape recorder) הוא רשמקול שהתבסס על סרט מגנטי המגולגל על שני סלילים ועובר בהקלטה וההשמעה מצד לצד. מדובר במכשיר המשמש להקלטת מוסיקה, קולות ודיבורים.

ההקלטות בו הוקלטו על גבי הסרט המגנטי וממנו גם הושמעו ההקלטות. רמקול או אוזניות שימשו להשמעת צלילי הרשמקול, או שאלה הועברו למגבר סטריאו ורמקולים מקצועיים.

ההקלטה הייתה בעזרת מיקרופון או בחיבור ישיר אל מכשיר חיצוני שממנו מופק הצליל, כמו פטיפון או רדיו.

שיא הפופולריות של טייפ הסלילים הייתה משנות ה-50 ואילך. הוא שימש אז להקלטות מקצועיות באולפנים, בעוד הקלטות ביתיות הוקלטו משנות ה-70 ואילך על גבי רשמקול עם קלטות שמע.

עד סוף שנות ה-80 השתמשו גם בעולם המחשוב ברשמקול סלילים, כדי לשמור ולאחזר דאטה, כלומר לשמור ולקרוא נתונים שנשמרו באופן מגנטי. רק עם פיתוח הכונן הקשיח הם הפסיקו לשמש למטרה זו. באותה תקופה הפכו רשמי-קול מבוססי סלילים לאחד מסימני ההיכר של חדרי המחשב הגדולים של העסקים והארגונים השונים.


הנה טייפ הסלילים:

https://youtu.be/_TARpAdIjRM


טייפ סלילים מנגן בימינו ג'אז מפעם:

https://youtu.be/5tQsO15o9gs


כך הקליטו בעבר על סרטי הקלטה באולפן - הנה 24 ערוצים:

https://youtu.be/D5VHW1J5o0Q


הטייפ הראשון בהיסטוריה:

https://youtu.be/Xo9d-kUsuS0


והיום יש הרחבות לתוכנות הקלטה שמדמות טייפ סלילים:

https://youtu.be/u-6pD5qIWjc

פעם, כשהאינטרנט עוד לא היה קיים, ראינו סרטים בצורה קצת משונה. היו אז קלטות שעליהן היינו מקליטים סרטים ותכניות מהטלוויזיה.

אם רצינו לראות סרטים "מבוקשים" או "חדשים" היינו הולכים לספריית הוידאו המקומית ושוכרים את הקלטות עם הסרטים ל-24 שעות.

אחרי שראינו את הסרט, היינו חייבים להחזיר אותו לאחור ("להריץ אחורה"), אחרת היו קונסים אותנו בספריית הוידאו והקנס, ללא ספק, מרתיע.

אחר כך באו תקליטורי ה-DVD, קלטות הווידאו הלכו ונעלמו, אחריהם הגיע האינטרנט וכך הכל השתנה.


הנה ספריות הווידאו של פעם:

http://youtu.be/26eQ3QpNB6Q

הייתם כאן בשלהי שנות השבעים ותחילת שנות השמונים? זוכרים את מכשירי הווידאו הגדולים עם הקלטות השחורות והעבות, שאז קראו להן "קסטות" והן פתחו את הקולנוע והביאו אותו אלינו הביתה?

כן, המצאת הווידאו, בשלהי שנות ה-70 של המאה הקודמת, הייתה מהפכה של ממש. אנשים החלו לקנות את מכשירי הווידיאו הגדולים והלא ממש זולים, מכשירים שניגנו קלטות VHS, קיצור של Video Home System, שהכילו סרטים ותכניות טלוויזיה.

הקלטות השחורות והעבות הללו הפכו לפתע למרכז חיי הבידור המשפחתי. כמעט בכל סלון בעולם המערבי ישבה אז משפחה וצפתה בסרט או פרק מסדרה, שהוקלטו על קלטת VHS כאלה.

המשמעות הנוספת של הקלטת הייתה שלפתע ניתן היה להקליט עליה תכניות טלוויזיה, סרטים או מופעים שהוצגו בטלוויזיה. כך אפשר היה לצפות בהם כשרצית ולא להיות כבול ללוח הזמנים שהכתיב לוח השידורים של הערוץ בו שודרו התכנים הללו.

והמהפכה החברתית הייתה עוד יותר גדולה, כי ניתן היה להשאיל קלטות לאחרים. כך החלו אנשים להקליט סרטים ולהשאיל ולשאול אחד מהשני. בצד המסחרי החלו ספריות וידאו מסחריות להשאיל סרטים בתשלום והחגיגה הייתה גדולה.

לא פחות מרגשת הייתה היכולת שאפשרו קלטות הווידאו, לצפות בסרט שוב ושוב ומבלי לשלם יותר. בני הדור הנוכחי לא מבינים את יוקר המחיה ששרר בעולם שלפני הווידאו בתחום הקולנוע. עד אז נדרש תשלום שוב ושוב לבית הקולנוע, כדי לצפות בסרט שכבר ראית.

הזוי? - זה עדיין כך, אלא שכיום הקולנוע הוא אופציה ולפני עידן הווידאו טייפ הוא היה מאסט.

אגב, גם אמנותית הווידאו יצר שינוי. רק עם הצפייה החוזרת בסצנות ובסרטים שלמים בקלטות הללו, הן החלו לחשוף דימויים, מסרים חברתיים ורעיונות עמוקים שהסתתרו בסרטים ובצפייה רגילה לא נחשפו, לפחות לא לעין הציבורית הכללית. כך למדו להעריך מחדש סרטים כמו "בלייד ראנר", פלופ קולנועי עצוב מהעבר שנחשף כסרט חכם ורב-שכבות. כיום הוא נחשב לסרט המדע הבדיוני הטוב בתולדות הקולנוע.

כך או כך, מעתה ניתן היה להעתיק סרטים, להקליט אותם מחבר או מהטלוויזיה. על הדרך יוליד הכיף של לשמור ולצפות בסרטים מספר פעמים לא מוגבל את מה שיהפוך מושג חדש בתרבות הפופולרית - "סרטי פולחן". אלו סרטים שבהם אנשים צפו עשרות פעמים, עשו זאת ביחד ולא פעם דקלמו את הטקסטים בעל פה, מרוב צפיות.

בכל מקרה, מכשירי הווידיאו הגדולים בסלון הפכו לסמל סטטוס, גם ואולי אף במיוחד בישראל - מדינה קטנה ולא עשירה, עם ערוץ טלוויזיה אחד, שעד לא מזמן שידר רק בשחור לבן...

הדגם הראשון של קלטת הווידאו הוצג עוד בשנת 1973. פיתחו אותו שני מהנדסים בחברת JVC. אלה היו קלטות ה-VHS. הן היו גדולות ומסורבלות, אבל הציעו מעל שעתיים ויותר של סרט. לקח להן כמה שנים אבל בהדרגה הם נכנסו כמעט לכל בית.

בשלב מסוים פיתחה חברת Sony, מובילת שוק האלקטרוניקה הבידורית של אותה תקופה, פורמט קלטות מתחרה שנקרא Betamax. במהרה החל להתנהל מאבק מסחרי בין בטאמקס ובין קלטות ה-VHS, שהיו הפחות מוצלחות מבחינה טכנולוגית אבל הצליחו להשתלט על השוק והפכו לבסוף לסטנדרט של הווידאו הביתי.


הנה מכשיר הווידאו של פעם בעיני ילדים של היום (מתורגם):

https://youtu.be/kesMOzzNBiQ


כך הוא פעל:

https://youtu.be/r38nVmxBfvM


הסיפור המלא והמפורט של מכשיר הווידאו:

https://youtu.be/rjDX5ItsOnQ


ובחיוך - פעם לקנות מכשיר וידאו כזה עלה המון כסף ויצר דילמות מוסריות כמו של ג'ורג' מהסדרה "סיינפלד" (מתורגם):

https://youtu.be/UUTfNk6ofdY

כונן ה-SSD, ראשי תיבות של Solid-State Drive, הוא אמצעי אחסון מידע חדשני יחסית, שמורכב מרכיבי זיכרון, שהם ללא חלקים נעים.

מאז אמצע העשור הראשון של המאה ה-21, הולך כונן Solid State ומחליף את הכונן הקשיח המכני, הדיסק הקשיח והמגנטי, בעל החלקים הנעים, שכולנו מכירים מהמחשבים הוותיקים. האחרון סובל בדרך כלל מבלאי מהיר יותר מזה של ה-SSD ומאמינות פחות טובה משל כונן ה-SSD.

כונן ה-Solid State Drive מורכב משבב זיכרון ולצידו בקר, המנהל את זרימת הנתונים בין הכונן לבין המחשב. בהיותו מורכב ללא חלקים נעים ומכניים, הוא בעל שרידות רבה, למעט מקרים מסוימים ונדירים יחסית, בהם אורך חייו של התקן ה-SSD עלול להיות קצר אף יותר מזה של הכונן הקשיח.

כדי לשלב כונני SSD במחשבים שנבנו במקור לדיסקים קשיחים מכניים, מדמים כונני ה-SSD דיסקים מכניים, באמצעות מנגנון וירטואליזציה שמותקן בבקר שלהם.


#סוגי הזיכרון ב-SSD
כמו הדיסק און קי ורכיבי זיכרון הבזק (Flash) דומים, גם כונן SSD הוא ברוב המקרים בעל זיכרון בלתי נדיף. כלומר המידע נשאר אגור בו גם במקרה של הפסקת חשמל. ועדיין, במקרים נדירים הוא יכול להופיע גם כזיכרון נדיף, בו ניתוק מהחשמל יכול לגרום למחיקת המידע, כמו בזכרונות ROM שבמחשב.

יש גם זיכרון נדיף המצויד בסוללה, שיתרונו הוא בשמירת תוכן הזיכרון לזמן מוגבל גם במקרה של הפסקת מתח, או הפרעה באספקתו.


#יתרונות וחסרונות לא חסרים לו
היתרון המרכזי של SSD לעומת כונן מגנטי הוא במהירות הקריאה והכתיבה העצומה שלו, לעומת כונן מגנטי. כי בעוד שבכונן מגנטי יש זרוע מכנית שאחראית על פעולת החיפוש ("Seek") ההכרחית בתוכן הכונן, ב-SSD בו לא קיים כלל ראש קריאה וכתיבה, הפעולה הזו נחסכת וזה מקצר משמעותית את זמן הגישה לנתונים.

אבל ל-SSD יש עוד יתרונות. היותו אלקטרוני וללא חלקיים נעים הופכת אותו לבעל פעולה שקטה. משקלו קטן יותר והוא עמיד הרבה יותר בזעזועים וחבטות. תכונה זו משפיעה לטובה גם על רכיבים אחרים במערכת. צריכת החשמל של כונן ה-SSD גם היא לרוב נמוכה משמעותית ומשום כך גם החום שהוא מייצר נמוך בהרבה.

החסרון שלו נעוץ עדיין במחירים היקרים של כונני ה-Solid State בהשוואה לדיסקים מגנטיים. הם גם שבריריים ומועדים לפורענות, יותר מדיסקים מכניים, במקרים של הפסקות חשמל או במקרה שמכבים אותם בטעות, בזמן של כתיבת נתונים בכונן.


הנה כונן ה-SSD (עברית):

https://youtu.be/uan9vqhu74Y


ההבדלים בין הכונן הרגיל המחשב לכונן ה-SSD המהיר במיוחד:

https://youtu.be/f_2Axf5XAlk


היתרון המוחלט של כונן ה-SSD לעומת הכונן הקשיח הרגיל:

https://youtu.be/PKRB6umzeAg


וכך פועל כונן SSD:

https://youtu.be/5Mh3o886qpg?long=yes

הכונן הקשיח הוא מתקן לאחסון מידע ממוחשב שעושה פעולות מהירות ביותר לשמירה או שחזור של מידע ששמר קודם. בתוך שניות הוא מסוגל לרשום את המידע על פני הכונן, מעין דיסקית מתכת שעליה נרשם המידע בביטים. המידע הזה מתורגם לקוד בינארי, בעל שני מצבים - 0 או 1.

מהירות הקריאה והכתיבה של הארד דיסק היא מהממת. עדיין ישנם כוננים קשיחים מהירים יותר וישנם פחות מהירים. הראש הקורא-כותב של הכונן הקשיח המכני עושה את הפעולות במהירות, אבל הוא עדיין ראש מכני ולוקח לו זמן. לעתים הוא גם נתקע ומתקלקל. במקרה כזה אנו עלולים לאבד את המידע שלנו כולו.

כיום ישנם כוננים קשיחים שהם בעצם זיכרון אחסון מהיר. הטכנולוגיה שעל פי הם פועלים נקראת SSD. היא דומה יותר לדיסק און קי או לזיכרון הפנימי שיש במחשב (RAM). מפני שהיא אינה מכנית, הסיכוי שלה להתקלקל הוא קטן הרבה יותר והשחיקה הרבה יותר איטית. מצד שני, כונני SSD הם עדיין יקרים מאד, אם כי, כדרכה של כל טכנולוגיה, בשנים הקרובות הם יהפכו יותר ויותר זולים.


כך פועל הכונן הקשיח המכני (מתורגם):

https://youtu.be/wteUW2sL7bc


אנימציה שמראה זאת היטב:

https://youtu.be/n6uPALWAyxc


הסבר טוב וישן על הכונן הקשיח המכני (מתורגם):

https://youtu.be/5EclNHZ1Emg


ראו כמה מהר הוא עובד על פעולות כמו מחיקת תיקיה, העתקה והדבקה ועוד:

https://youtu.be/9eMWG3fwiEU


עוד הסבר:

https://youtu.be/kdmLvl1n82U


כונני ה-SSD החדשים, ללא חלקים נעים, מה שהופך אותם מהירים ויציבים פי כמה (עברית):

https://youtu.be/dX-1QKCvVRI


כונני ה-HDD שמשלבים את הטוב שבשני הסוגים - המהירות של SSD והנפח של ה-HD:

https://youtu.be/hV7UBa-wDGc


והכונן של העתיד שאולי יהיה מורכב מ... דנ"א של חיידקים!

https://youtu.be/_O-kLA3uEyA

טייפ ריקורדר (Compact Cassette), טייפ קסטות או רשמקול, היה מכשיר שניגן קלטות אודיו והקליט עליהן.

לשם ההקלטה היה הרשמקול מצויד במיקרופון. המיקרופון קולט את גלי הקול שבאוויר, אותם גלי קול המייצגים את הרעש, המוסיקה והדיבור בחדר. הוא ממיר את גלי הקול הללו שמגיעים למיקרופון לאותות חשמליים. אותם אותות חשמליים נשמרים על גבי סרט ההקלטה שבקלטת או בגלגלי הרשמקול סלילים.

הרשמקול מבוסס הקלטות, טייפ הקסטות, הוא ממשיכו והגרסה הקומפקטית יותר של טייפ הסלילים. טייפ הסלילים היה הרשמקול המקורי. הוא אפשר להקליט קולות, דיבור ומוסיקה על גבי סרט מגנטי ולהשמיע את ההקלטות הללו בחזרה.

אז שוב - הרשמקול הקליט את הקולות בעזרת מיקרופון והשמיע אותם דרך רמקול או אוזניות. הכל הוקלט אל הסרט המגנטי שגולגל סביב סלילים. בטייפ קלטות השמע, או בשמן הלועזי הקסטות, הסלילים הוכנסו לתוך הקלטות.

עם השנים התפתח הטייפ רקורדר המקורי לכיוונים ולצורות שונות. הרדיו-טייפ, למשל, שילב בו גם רדיו, מה שאפשר להקליט תכניות רדיו ושירים חדשים וישנים ולהאזין להם כמה שהתחשק.

לקראת תחילת שנות ה-80 החל להתפתח טרנד של האזנה אישית לקלטות. מה שאפשר את זה היה מכשיר הווקמן, שנמכר עם אוזניות קומפטיות ואפשר להאזין למוסיקה תוך הליכה ברחוב, נסיעה ברכב או דיווש על אופניים.

התפתחות אחרת הייתה לכיוון של טייפ הדאבל קסטה. זה היה רשמקול עם מקום לשתי קלטות, מה שאפשר בעזרתו להעתיק את התוכן מקלטת לקלטת ולשכםל כך קלטת שהקליטו חברים, או קלטת מסחרית, כמו תקליט, שנקנתה במחיר מלא.

מוסיקאים השתמשו אז בטייפ מיוחד, עם 4 ערוצים של הקלטה, להקלטת "דמואים", סקיצות של שירים חדשים שהוקלטו בבית.

שימוש נוסף שעשוי להפתיע רבים היה השימוש בקלטות כאמצעי אחסון של מידע ממוחשב. בתחילת ימי המחשב האישי, ה-PC, נוצלה יכולת שמירת הנתונים של הרשמקול לשמירה וקריאה (מה שנקרא איחזור) של נתונים מגנטיים ממוחשבים אל קלטות הטייפ וממנו אל המחשב.

באותן שנים, של תחילת עידן המחשבים האישיים, אגרו מחשבים כמו אטארי, קומודור 64 וסינקלייר ספקטרום, את המידע על גבי טייפ קסטות. חובבי מחשב העתיקו אז זה מזה משחקי מחשב, תוכנות ומידע - באמצעות טייפ דבל-קסטות, סוג של רשמקול כפול.


הנה תולדות הרשמקול, או הטייפ ריקורדר:

https://youtu.be/BikfrS3hwgM


טייפ 4 ערוצים להקלטת דמואים על קלטות:

https://youtu.be/NRgtz2sS4iM


וניסיון שנעשה בשנת 2016 לפתח רשמקול מודרני וקומפקטי, אך נכשל ונסגר:

https://youtu.be/H5Dg2kqxIbM

כרטיסי הזיכרון המודרניים הם קטנים ובעלי נפחים גדולים מאד. הם משמשים בעיקר למצלמות דיגיטליות ושומרים כמויות עצומות של מידע. תהליך הייצור שלהם מערב רובוטים ומכונות ממוחשבות מתעשיית המחשוב הזעיר, בצד עובדים אנושיים שאורזים ומרכיבים את החלקים הגדולים יותר.


כך מתבצע תהליך הייצור של כרטיסי הזיכרון:

http://youtu.be/JLGwaRAHi5s

התקליטור, או בשמו המקורי הדיסק הדיגיטלי (Compact Disk), פותח בתחילת שנות השמונים, על ידי שתי חברות ענק לאלקטרוניקה בידורית - סוני ופיליפס.

היצרנים רצו להציע התקן מוסיקלי שיחליף את תקליטי הוויניל, המרשרשים אחרי זמן מה, בשל הבלאי של התקליט. כל שריטה קטנה, כל גרגר אבק וכל הזזה לא נכונה של זרוע הפטיפון, יצרו רעשים, רשרושים וחריקות.

אז במקום התקליטים, עם האבק שמרעיש בנגינה, חריקות ורשקושי השחיקה, המהנדסים של סוני ופיליפס פיתחו את הדיסק הדיגיטלי והקומפקטי שלהם.

הדיסק היה העתיד. הוא תפס פחות מקום, היה איכותי הרבה יותר מבחינת שמע ועם הזמן והמצאת הדיסקמן, הוא גם אפשר לתקליט הדיגיטלי להיות נייד. הקלטת, אותה קסטה שכבר התנגנה על הווקמנים זמן רב, הייתה הרי נחותה ממנו מאוד באיכות הצליל.

אז הדיסק הושק ב-1982. זו הייתה המצאה מבריקה, תרתי משמע. הברק של הדיסק, הצבעונית שהשתקפה מהדיסק דמוי המראה, הרשרושים והרחשים שלפתע לא שמעת יותר והגודל הקומפקטי שלו - אלה היו רק התכונות הנלוות לאיכות הצליל המדהימה של התקליטור החדש.

הדיסק הציע לא פחות מ-74 דקות של הקלטה. האגדה מספרת שהמשך הזה נבחר אחרי שאשתו של סגן הנשיא של חברת "Sony" ביקשה שיהיה מה שיהיה, אבל שהדיסק יוכל להכיל את הסימפוניה התשיעית של בטהובן כולה. וכמה זמן הסימפוניה הזו נמשכת? - אתם בטח יודעים את התשובה. 74 דקות. בדיוק.

בתחילה נפוצה גם שמועה שבניגוד לתקליט הוויניל העדין, את הדיסק הדיגיטלי לא ניתן להרוס. אנשים ניסו לדרוך, לזרוק אותו ולמרוח עליו חומרים שונים - תוך זמן קצר זה הסתבר כקשקוש מארץ הקשקושים.

כך או כך, כשיצאו הדיסקים הראשונים - ההמונים התאהבו. אמנם המוסיקאים קצת התלוננו על הסטריליות של המוסיקה בדיסק החדש והתגעגעו לרחשים ולרעשי הרקע הקטנים שליוו את המוסיקה בתקליטים, אבל הדיסק היה כאן כדי להצליח.

הדיסק הדיגיטלי הראשון שיצא לאור היה "אחים לנשק" של להקת דייר סטרייט. פיליפס דחפה את האלבום הזה בטירוף ובגאווה אדירה על החידוש שפיתחה לתחום האודיו. בזכות הקמפיין המטורף שלה האלבום הזה הפך לאלבום הראשון שגרסת הדיסק שלו נמכרה יותר מתקליטי הוויניל ולדיסק הכי מצליח העולם, במשך זמן רב.


הנה יואב קוטנר מציג את ההמצאה החדשה - הדיסק (עברית):

https://youtu.be/g8riwShE9cY


על לידת הקומפקט דיסק:

https://youtu.be/qplLCynEc2g


ההתלהבות באייטיז מהדיסקים:

https://youtu.be/vwrU8s-M-gc


הדיסק החליף במהירות אדירה את התקליטים:

https://youtu.be/-aaIA_tZEe0


"אחים לנשק" של דייר סטרייט - הדיסק הדיגיטלי הראשון שיצא:

https://youtu.be/Wu4oy1IRTh8


כך מדברים ב-1985 על התקליטור:

https://youtu.be/OtEIWAc1QXc


והאם הקאמבק של הדיסקים קרוב? (עברית)

https://youtu.be/UdVkbqQsYOU

הכונן הקשיח הוא טכנולוגיה משתנה שהולכת ומתקדמת לשכלול בלתי נתפס. אבל הוא מוגבל בנפח הנתונים שהוא מסוגל לשמור. האינפורמציה בעולם ממלאת כיום מעל 50 מיליארד כוננים קשיחים. מסתבר שאת כל המידע העצום הזה ניתן יהיה לדחוס בקלות לתוך 300 גרם של דנ"א!

היות ודנ"א הוא זיכרון ביולוגי ששורד מאות אלפי שנים, יש חוקרים שמבטיחים שאם נמתין עוד מעט, יתכן שנזכה לראות כוננים ביולוגיים (Biological drive) המבוססים על חיידקים שישמשו לאחסון מידע, בכמויות ובשרידות חסרי-תקדים. להמחשת היכולות של טכנולוגיה כזו - בשנת 2012 הצליחו באוניברסיטת הרווארד לאחסן 704TB של מידע בגרם אחד של DNA.

מדענים מבטיחים זה כמה שנים שחיידקי אי-קולי, אותם חיידקים שלרוב לא נרצה לפגוש בחומוס שלנו, יוכלו להיות, החזיקו חזק, הכונן הקשיח שלנו. הרעיון הפשוט הוא להנדס גנטית את חיידקי האי-קולי, כך שיתאפשר "לרשום" ברצף הדנ"א של החיידקים את המידע הדיגיטלי שלנו, ממש כמו שמשתמשים כיום בכונן קשיח. אלא שבמקום 0 ו-1 כמו במדיה דיגיטלית, ישמשו אותנו לרישום נוקלאוטידים, שרשרות רצף של האותיות T A C ו-G שיש בדי אן איי של החיידקים הללו.

כמובן שלצורך כמויות המידע הנדרשות לנו ישמשו חיידקים רבים ולא אחד. על כל אחד מהם יירשם חלק זעיר במידע שנאגור עליו, כשביחד יוכלו טריליוני חיידקים להיות אמצעי איחסון עצום בנפח האחסון שלו, אך לא גדול בממדיו.

נוסף לכתיבת המידע על החיידקים, יש גם צורך ביכולות לקרוא לאחר מכן את הנתונים שנרשמו עליהם, כדי להשתמש בהם שוב. לפענוח הנתונים שאגרנו על חיידקי האי. קולי וכדי לעשות שימוש באותו מידע שנשמר על ה"דיסק החיידקי" המדהים הזה, יידרש פענוח הגנום של החיידקים והמרתו לאופן הסידור המקורי של הנתונים. זו לא משימה קלה, אך בהתחשב בכך שפענוח הגנום האנושי כבר הסתיים, יש סיכוי שעוד בחיינו נזכה לראות כונן חיידקי חי שכזה..

ב-2013 דיווח הוול סטריט ג'ורנל שמדענים הצליחו לאחסן בגדילי DNA הקלטה של "יש לי חלום", נאומו המפורסם של מרטין לותר קינג, כמו גם תמונה, מאמר מדעי ואת הטקסט של כל 154 הסונטות של שייקספיר. לאחר מכן הצליחו החוקרים לקרוא את המידע בחזרה, בדיוק שמתקרב ל-100%. גם חברת מיקרוסופט כבר הצליחה בעבר, לשמור קבצי מוסיקה על מחרוזות DNA, מה שללא ספק נותן ממד חדש למושגים כמו "אוזן מוזיקלית" או "פרפרים בראש"...


הנה האפשרות לאחסן מידע ב-DNA (מתורגם):

https://youtu.be/r8qWc9X4f6k


זו הטכנולוגיה שתאפשר שמירת נתונים על דנ"א של חיידקים:

https://youtu.be/_O-kLA3uEyA


כך יוכלו חיידקים לשמש לאיחסון מידע:

https://youtu.be/vJfcR6SQYmo


כוננים ביולוגיים הם מעבר לפינה:

https://youtu.be/dNtVWPaOzho


מדענים מספרים על המחקר בתחום:

https://youtu.be/BgOlfRcsowI


הפיתוחים הללו התחילו כבר לפני עשרות שנים:

https://youtu.be/FKdtmOjxiHw