שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך פעלו השירותים באימפריה הרומית?
כשאנו מדמיינים את רומא העתיקה, אנחנו חושבים על הקולוסיאום, על אמבטיות ציבוריות מפוארות או על צבאות ולגיונות של חיילים רומים. אבל אחד הפרטים המעניינים על החיים ברומא של אותם ימים קשור בנושא שבדרך כלל מעדיפים שלא לדבר עליו - השירותים.
אז הפתעה - הרומאים יצרו כבר הם מערכת של חדרי שירותים ציבוריים. הם נקראו אז פוריקיה, או פוריקה (foricae) ואליהם הגיעו האזרחים כדי לעשות את צרכיהם.
ברומא פעלו אז שירותים ציבוריים בעלי מושבי שיש או אבן, עם חורים באמצע בצורת מפתח. השירותים היו צמודים אחד לשני ומסודרים בשורה ללא מחיצות.
מתחת למושבי השירותים עברו אז תעלות מים זורמים שניקזו את הפסולת באמצעות המים הזורמים מהמרחצאות הסמוכות, אל מערכת הביוב של העיר. כן, לרוב הרומאים נהגו למקם את השירותים הציבוריים בסמוך למרחצאות הציבוריות, במטרה להשתמש במים הזורמים מהן, להזרמה נקייה של השפכים.
לא ידוע אם הייתה הפרדה בין גברים ונשים במתקנים אלה, אך השירותים הציבוריים שימשו כסוג של מועדון חברתי. הרומאים נהגו להחליף בהם חדשות ולהכיר אנשים חדשים, מה שנחשב לנורמלי בהחלט בתרבות הרומית.
ואגב, עשירי רומי נהנו משירותים פרטיים שנקראו לטרינה (latrina) בבתיהם, אם כי לא תמיד הקפידו להשתמש בהם כי העדיפו את החווה החברתית של השירותים הציבוריים.
במקום נייר טואלט שעדיין לא הומצא אז, השתמשו הרומאים לניגוב האחוריים בקסילוספונגיום (xylospongium) או טרסוריום (tersorium). זה היה ספוג ים שחובר לקצהו של מקל עץ. למרות שהחוקרים עדיין לא מסכימים בדיוק איך השתמשו בכלי הזה די סביר שהוא שימש לניקוי האישי, אף שהיה משותף לכל המשתמשים, מה שבוודאי תרם להתפשטות של מחלות ופרזיטים.
את זה גילו בדיקות של צואה עתיקה ומאובנת מחורבות שירותים רומיים שחשפו רמות גבוהות במיוחד של זיהומים בתולעי שוט, תולעים עגולות ואמבות הגורמות לדיזנטריה.
את הביוב הרומי למדו הרומאים מהאטרוסקים שבנו את מערכות הביוב התת-קרקעיות הראשונות ברומא, בסביבות שנת 500 לפני הספירה. מערכת הביוב הרומית הייתה כה מתקדמת עד שמספרים שחלקים ממנה פועלים עד היום.
מתקנים פרימיטיביים יותר נמצאו באזורים שונים ברחבי האימפריה הרומית (בארץ ניתן לראות שירותים מסוג זה באתר העתיקות של בית שאן).
לאחר שירדה האימפריה הרומית מעוצמתה והחלו ימי הביניים מתרחשת באירופה צניחה של ממש ברמת הסניטציה וההיגיינה. מכאן ועד אמצע המאה ה-16 יהפוך עניין השירותים למזוהם, מסריח, מפוצץ במחלות ובאופן כללי לא מטופל.
לסקירה כללית ראו בתגית "שירותים, היסטוריה".
הנה השירותים באימפריה הרומית וכמה תופעות מעניינות בהשוואה להיום:
https://youtu.be/t6oosTp7rfk
על בתי השימוש של הרומאים והמורשת ההיסטורית שהותירו לימי הביניים:
https://youtu.be/Us8FsyWw29k
תולדות השירותים העתיקים מהימים ההם ועד ימינו:
https://youtu.be/NK7s1wx5nbY
וההיגיינה בתקופה הרומית:
https://youtu.be/7VVN66BA4Fw?long=yes
איך התפתחו השירותים ומי המציא אותם?
בית השימוש (Toilet) המודרני הוא משוכלל הגייני ומחובר בדרך כלל למערכת ביוב מוצלחת. שמותיו מגוונים. מבֵּית שִׁמּוּשׁ, שֵׁרוּתִים, בֵּית כִּסֵּא, נוֹחִיּוּת, שֵׁרוּתִים סָנִיטָרִיִּים וגם, החזיקו חזק, בֵּית כָּבוֹד. אבל מסתבר שהשירותים המודרניים הם תוצאה של פיתוח בן אלפי שנים.
המצאת השירותים היא אבולוציה ולא מהפכה המצאתית של אדם אחד. אם בעת העתיקה הומצאו מתקני השירותים כבר בתרבות ההארפה באזור לות'אל שבעמק ההינדוס (בהודו של המאה ה-25 לפני הספירה).
באזור זה של עמק ההינדוס היו בתי כיסא משוכללים יחסית שנבנו מלבנים עשויים חימר שרוף. בכל בית כיסא היה מושב עליו ישבו, כשמערכת ניקוז המים מפנה את ההפרשות לתוך בורות ניקוז תת-קרקעיים.
שקיעת תרבות עמק האינדוס השכיחה את הידע וההנדסה של מערכות כאלה ולקח חצי אלף עד מילניום שלם עד שפותחו שירותים דומים. זה היה במצרים העתיקה, בה ככל הנראה פעלו באופן דומה שירותים בעלי מושב.
כל הידע ההנדסי וסניטרי הזה נעלם עם שתי התרבויות הללו ולמשך תקופה ארוכה עבר העולם לגרסאות שונות של סירי לילה כאלה ואחרים.
ביוון העתיקה דומה שהקידמה נשכחה. לפי ראיות היסטוריות עשו היוונים הקדמונים את הצרכים שלהם בפומבי, מחוץ לבית וללא שמץ של בושה.
באירועים חברתיים וציבוריים, בחגיגות ובתיאטרון, לעומת זאת, הסתובבו עבדים עם סירי לילה בידיהם, אותם אחזו עבור אנשי האצולה היוונית שנהגו להשתין לתוכם.
אם בביתם נהגו האצילים הרומיים להשתין אל תוך סיר לילה שאחז עבד בידו, בימי האימפריה הרומית בנו הרומאים מערכת ביוב וחדרי שירותים ציבוריים משותפים וגלויים.
בשירותים הציבוריים של האימפריה היו עשרות אסלות (או ליתר דיוק מושבים עשויי אבן), מסודרות בשורה וללא מחיצות. בכל מושב שכזה היה חור במרכזו, כשמתחת לשורת המושבים עברה תעלת ניקוז עם מים זורמים, שלקחה את השפכים הרחק משם.
מתקנים פרימיטיביים יותר נמצאו באזורים שונים ברחבי האימפריה הרומית. בישראל ניתן לראות שירותים מסוג זה באתר העתיקות הרומי של בית שאן.
לא ידוע, אגב, אם הייתה הפרדה בין גברים ונשים בחדרי השירותים הציבוריים הללו, שנבנו ברחבי האימפריה הרומית.
כל זה נעלם כשירדה האימפריה הרומית מגדולתה, אל תוך ימי הביניים. אז עברו הצרכים בזוהמה, אל תוך סירי לילה שהעניים נהגו לרוקן אל הנהר.
בארמון או בטירה היו משרתים מיוחדים שניגבו את הישבן של האציל והמלך. זו נחשבה משרה נעלה ומכובדת, במיוחד אל מול המשרתים הנחותים שהיו נושאים אז את דליי הצואה של האצילים אל הנהר.
אגב, באותו נהר נהגו העניים לכבס את בגדיהם ולהתרחץ כדי להתנקות, מה שמזמין סימן שאלה הן לגבי ניקיון הנהר והן ביחס להיגיינה של הרוחצים בו.
גם אם החוק אסר על כך, המרחבים בטבע היו אז מחראות פתוחות ולא מאורגנות. לא שזה השתנה לחלוטין בימינו אבל פלא שהסירחון שלט בימי הביניים ושכל כך הרבה חולים ומחלות נפוצו אז?
רק בסוף המאה ה-16 החל המסע לפיתוח של טכנולוגיה ממשית לחדרי נוחיות או שירותים של ממש. זה היה כשג'ון הרינגטון, אחד מאנשי החצר של המלכה אליזבת הראשונה, פרסם ב-1597 מאמר סאטירי שכלל תוכנית פורצת דרך לבתי שימוש עם אסלה נשטפת.
למעשה, הרינגטון המציא את האסלה עם מנגנון ההדחה. המתקן שלו כלל את כול מרכיבי הבסיס המוכרים לנו בבתי השימוש המודרניים. כבר אז היה בו שסתום מכני שסגר את השירותים וגם את הניאגרה של זמננו, מיכל המים שנועדו להדחה.
הממציא הסקוטי אלכסנדר קמינגס פרסם ורשם ב-1775 פטנט על שיטה שנועדה למנוע התפשטות של ריחות לא נעימים. השיטה שלו הייתה למלא את האסלה בקביעות במים ובכך להקל על הריח הרע בשירותים.
במאה ה-19 שופרו מנגנון ההדחה, הניקוז וזרימת המים. כבר אז החלה שטיפת האסלה בלונדון, אך השירותים המודרניים הללו לא פגשו מערכת ביוב מודרנית. לכן נהגו אז להזרים את השפכים לנהר התמזה ששימש גם למי השתייה.
ערבוב זה בין שפכים למי שתייה הובילה אז להתפרצויות רבות וחמורות של מגיפות כולרה ולסירחון הגדול שתועד בבירה האנגלית במאה ה-19. בכך אנו למדים שהשירותים המודרניים הקדימו באירופה את מערכת הביוב.
בשלהי המאה ה-19 הוקמה בלונדון מערכת הביוב המודרנית הראשונה מסוגה בעולם. השפכים נוקזו באמצעותה אל מחוץ לעיר. בעקבות הצלחתה והקטנת התחלואה בעיר, נבנו במדינות רבות בעולם מערכות ביוב דומות ומודרניות והשירותים המודרניים של ימינו הם הבריאים ביותר בהיסטוריה.
הנה תולדות השירותים (מתורגם):
https://youtu.be/0dYk99S98Jc
מצגת וידאו על תולדות השירותים:
https://youtu.be/d-K3lUUmrak
סיפורם של בתי השימוש ההיסטוריים של הרומאים וימי הביניים שאחריהם:
https://youtu.be/Us8FsyWw29k
ובינתיים בסין - היסטוריית שירותים משלה:
https://youtu.be/5Sq2xmBfPqc
כך השתמשו בשירותים בימי הביניים:
https://youtu.be/hevlzoZ8k-o
למלכים אנגליים היו מנקי טוסיק מלכותיים (בעברית):
https://youtu.be/_x5ZJGPKW9s
גם במאה ה-20 לא היה קל, כשהיה צריך להמציא שירותים למטוסים (בעברית):
https://youtu.be/gRoxPo_Bgl0
ענייני השירותים שלנו כיום (בעברית):
https://youtu.be/PwqSX5168x0
על ההיגיינה של המאה ה-18:
https://youtu.be/BoT3C-ae8io?long=yes
סרטון תיעודי על ההיסטוריה של הנוחיות ובית הכיסא:
https://youtu.be/TaSrf2DNy5w?long=yes
כך בתי השימוש שינו את ההיסטוריה:
https://youtu.be/GWQG1YZS9l4?long=yes
ותכנית חפרנית על השירותים בימי הביניים (עברית):
https://youtu.be/bvChd5xo9K0?long=yes
איך מייצרים נייר טואלט?
ייצור נייר טואלט (Toilet paper) הוא ענף תעשייתי חדש יחסית. עד להמצאת נייר הטואלט השתמשו בעלים וניירות מזדמנים לניקוי הישבן. אבל בשנת 1890 המציאו את גליל נייר הטואלט, שעשה מהפכה בהיגיינה האנושית.
נייר טואלט מייצרים כיום מנייר ממוחזר, שהופך לעיסת נייר ענקית. העיסה משוטחת על ידי גלילים ענקיים במפעל והופכת לגיליונות נייר. הללו מגולגלים ונחתכים לגלילי נייר הטואלט המוכרים, נארזים ונשלחים לחנויות.
כך מייצרים את נייר הטואלט:
https://youtu.be/Z74OfpUbeac
והסבר נוסף על ייצור נייר הטואלט, מהתעשיות המרוויחות ביותר:
https://youtu.be/LHDJTFAK-48?long=yes
מהו בידה?
בִּידֵה (Bidet) הוא מתקן בנוחיות, שמזכיר את האסלה. אבל בידה הוא בעצם מעין כיור נמוך, שעליו ניתן לשבת ולרחוץ את פי הטבעת ואיברי השתן, לאחר השהיה בשירותים.
הבידה נפוץ במדינות אירופאיות כמו צרפת, יוון, פורטוגל, איטליה, ספרד, טורקיה, כמו גם ביפאן, ארצות ערב וברבות מארצות אמריקה הלטינית.
על אף מראהו הדומה לאסלה, נכון יותר להשוותו לכיור או לסוג של אמבטיה. בניגוד לאנשים שבאים ממדינות שבהן השימוש בבידה שכיח, רבים בעולם עדיין לא מכירים את המתקן הזה ומתפלאים לראותו בשירותי בתי מלון. יש מהם הטועים לחשוב שהבידה הוא סוג של מַשתֵנה.
על הבידה נהוג לשבת לאחר הישיבה על האסלה, בדרך כלל כשהפנים לברז המים. במרבית מתקני הבידה יש מעין טוש שמתיז מים.
לא מעט סוגי בידה הם מתקנים משולבים באסלה, כך שאל האסלה מחובר טוש המשמש לניקוי האיברים האינטימיים. יש גם מתקנים שכוללים חימום של משטח הישיבה וייבוש באמצעות אוויר חם.
הנה ההצדקה וההיסטוריה שהובילה לשימוש בבידה (עברית):
https://youtu.be/E7GTCvJdO-M
משולב באסלה:
https://youtu.be/55x6IM_2udI
היום יש בייבידה גם לתינוקות:
https://youtu.be/tnVMu7qdBDI
מהי ההיסטוריה של נייר הטואלט?
היסטריית נייר הטואלט בימי הקורונה, מזכירים לנו שייצור נייר טואלט הוא ענף תעשייתי חדש יחסית ושעד לפני זמן לא רב האנושות חייתה בלעדי ההמצאה הלבנה הזו.
אז מה ההיסטוריה של העגולים והנקיים הללו?
עד להמצאת נייר הטואלט השתמשו בעלים, ענפים ובניירות סתמיים לניקוי הישבן. לרשות המחרבנים לא עמד שום מוצר שתכליתו הייתה ניגוב הישבן.
בימי קדם ניגבו את הישבן בכל מה שהיה בסביבה. עלים, קליפות פרי, שבבי נסורת ואפילו צדפות - הכל היה כשר לניגוב הגייני בתנאים של אותם זמנים.
עדויות כתובות מציינות שבתקופת התלמוד השתמשו לשם כך בחתיכות חרס. לחילופין ובהיעדר שברי חרס, עשו שימוש בצמח שנקרא "פרפיסא" ושנהגו לגדל אותו בעציצים.
הרומאים, כלומר העשירים שבהם, ניקו בעזרת צמר ושטפו במי ורדים. פשוטי רומא לעומתם, נהגו לנגב בשירותים הציבוריים בספוג טבעי מהים שחובר למקל. לאחר הניגוב המקל הושרה בכלי מלא במי מלח לחיטוי.
הוויקינגים ניגבו בצמר כבשים שנותר מהגז, ההודים שטפו וניקו ביד שמאל, יד שגם היום ההודי ייעלב אם תנסו לשלוח ללחיצת ידו.
בתחילת המאה ה-17 הצרפתים המציאו את הבידה, שהיה מעין אסלה ששוטפת את המקום היטב. אבל האנגלים שנאו את הצרפתים ולכן הם לא אימצו את הבידה. למעשה, כל האימפריה הבריטי הענקית נמנעה ממנו. פוליטיקה...
בארצות הברית השתמשו לניגוב הטוסיק בעלי תירס, בניירות עיתון ובמיוחד בקטלוגים הזמינים תמיד ושהגיעו בחינם בדואר, של רשת הכל בו "סירס". זה עבד לאמריקאים שנים רבות, אבל אז הרשת עברה לנייר מבריק, מעין כרומו. הנייר הזה, איך לומר זאת בעדינות, לא היה עדין אל הישבן...
באמצע המאה ה-19 הגיע בדהרה גליל נייר הטואלט, שעוד לא היה גליל אלא מרובע ושעתיד לעשות מהפכה של ממש בהיגיינה האנושית. הטכנולוגיה המדהימה הזו הומצאה בשנת 1857, על ידי הממציא ג'וזף גייטי מהעיר ניו יורק. מבחינתו, אגב, היא נועדה לחולי טחורים. פתרון רפואי.
לקח עוד מעל 50 שנה עד שהאמריקאים החלו לקנות אותו לצרכים שאינם רפואיים. זה קרה רק מפני שבסוף המאה ה-19 החלו לבנות בתים עם שירותים בבית ועם צנרת ביוב פנימית שדפי הקטלוג, העיתון ועלי התירס סתמו אותה.
לקח שנים עד שבאמריקה הפוריטנית נפטרו מהמבוכה ואפילו הבושה לקנות את נייר הטואלט. זה קרה תודות לאקט שיווקי מדהים, שיזם בשנת 1928 יצרן של ניירות טואלט. הוא החל להדפיס על האריזה נשים יפות. הביקוש זינק... שנים אחר כך, אגב, הוחלפו מרבית הנשים בתינוקות ובכלבלבים חמודים. שמתם לב שעד היום הם שורדים שם?
מאז שטף, או נכון יותר ניגב, נייר הטואלט את מרבית מדינות המערב ומיליוני עצים שילמו את מחיר מערכת העיכול האנושית. עד שלמדנו למחזר כמובן...
ואכן, כיום מייצרים את מרבית נייר הטואלט מנייר ממוחזר. הופכים אותו לעיסת נייר ענקית, שממנה משטחים את הנייר לגיליונות נייר ענקיים במפעל, מגלגלים, פורסים והופכים אותם לגלילי נייר טואלט.
הנה תולדות נייר הטואלט (עברית):
https://youtu.be/E7GTCvJdO-M
באנגלית:
https://youtu.be/ae6jAaQylG4
מה ששימש לפני נייר הטואלט:
https://youtu.be/607l_w804xQ?t=2m16s
ייצור נייר הטואלט:
https://youtu.be/Z74OfpUbeac
וכמוסות הטואלט - האם זה העתיד של נייר הטואלט?
https://youtu.be/dP9U7cuzpuY
מי המציאה את החיתולים החד-פעמיים?
החיתולים החד-פעמיים (Disposable diapers), שללא ספק שינו את חיי ההורים והתינוקות בעולם המודרני, נולדו מתוך הצורך של אימהות עובדות שחיפשו פתרון יעיל וקל לשימוש.
סיפור הולדתם מתחיל בשנות ה-40 של המאה ה-20, כאשר מריון דונובן (Marion Donovan), אם צעירה ומהנדסת במקצועה, התעייפה מכביסת החיתולים הבלתי פוסקת של ילדיה.
דונובן החלה לפתח את הרעיון הראשוני בשנת 1946, כשיצרה כיסוי לחיתול בד מווילון של מקלחת. היא תפרה כיס שבתוכו הונח החיתול המסורתי, מה שמנע דליפות ושמר על בגדי התינוק יבשים. ההמצאה, שכונתה "Boater", זכתה לפטנט ב-1949.
המהפכה האמיתית התרחשה כאשר ויקטור מילס (Victor Mills), מהנדס כימיה בחברת פרוקטר אנד גמבל (Procter & Gamble), החל בשנת 1955 לחפש פתרון טוב יותר עבור נכדו. הוא פיתח חיתול חד-פעמי שכלל שכבת נייר סופג במיוחד, שכבת פלסטיק חיצונית אטומה למים וסרטי הדבקה נוחים לשימוש.
החיתולים הראשונים של פרוקטר אנד גמבל, שנקראו "פמפרס" (Pampers), הושקו לראשונה ב-1959 במספר ערים לניסוי, עוד לפני ההשקה הארצית.
ב-1961 מוציאה החברה את החיתולים החד-פעמיים בדייטון, אוהיו והמהפכה מתחילה. למרות המחיר הגבוה יחסית, ההורים מגלים די מהר את היתרונות המשמעותיים של הפמפרס: נוחות השימוש, השמירה הטובה יותר על עור התינוק והכביסה הביתית שמצטמצמת מאוד.
אגב, ההמצאה החדשה סוגרת באחת את שירותי כביסת החיתולים, שהיו נפוצים עד אז ונעלמו לחלוטין. והתפתחות הטכנולוגיה של החד פעמי המשיכה עם המצאת הג'ל הסופג בתחילת שנות ה-60, גם אם הוא הוכנס לשימוש מסחרי בחיתולים רק בעשור הבא.
ב-1975 חברת קימברלי-קלארק (Kimberly-Clark) נכנסת לשוק עם המותג "האגיס" (Huggies), מה שמוביל לתחרות ולשיפור מתמיד במוצרים.
אלא שמנגד נולדת בעיה חדשה, עניין סביבתי שיילך ויחמיר עם השנים. כיום מושלכים לאשפה בכל שנה, כ-20 מיליארד חיתולים חד-פעמיים בארצות הברית לבדה. המודעות הסביבתית עתידה להביל לפיתוח של חיתולים מתכלים וידידותיים לסביבה, אך הדרך עוד ארוכה, אם בכלל קיימת, עד לביטולם של החיתולים המזהמים.
ערימות הזבל המודרניות מלאות בחיתולים חד-פעמיים, המושלכים לזבל ולא פעם מפיצים מחלות. המומחים גם מציינים שלא פחות מ-500 שנה יעברו עד להתכלות החומרים שבאותם חיתולים שהושלכו לאשפה.
ולמרות הביקורת הסביבתית, החיתולים החד-פעמיים נחשבים לאחת ההמצאות הנוחות והמקילות ביותר על חיי המשפחה המודרנית. הם שיחררו הורים, במיוחד אימהות, מהעול היומיומי של כביסת חיתולים תוך שהם תורמים משמעותית לבריאות ולנוחות התינוקות. בממוצע, כל תינוק משתמש בכ-8,000 חיתולים עד הגמילה.
כיום, משולבות בחלק מהחיתולים החד-פעמיים המודרניים טכנולוגיות מתקדמות כמו חיישני לחות, חומרים המותאמים לעור רגיש ועיצובים ארגונומיים. תעשיית החיתולים החד-פעמיים הפכה לשוק גלובלי המגלגל מיליארדי דולרים מדי שנה.
הנה המצאת החיתולים החד פעמיים בידי אם:
https://youtu.be/q2lVv-KWcnQ
הממציאה מספרת:
https://youtu.be/zfd5Z7YFCIY
דוגמה לפרסומות החיתולים החד פעמיים (עברית):
https://youtu.be/KLZiXUL8NyI
כך מייצרים אותם:
https://youtu.be/dkjNB3uh4h8
מצד שני החיתולים הללו הם בעיה סביבתית:
https://youtu.be/jNgOK9vUyyI
ואישה צעירה שניסתה לחזור לחיתול רב-פעמי (עברית):
https://youtu.be/lRhVyoaedlU?long=yes
כשאנו מדמיינים את רומא העתיקה, אנחנו חושבים על הקולוסיאום, על אמבטיות ציבוריות מפוארות או על צבאות ולגיונות של חיילים רומים. אבל אחד הפרטים המעניינים על החיים ברומא של אותם ימים קשור בנושא שבדרך כלל מעדיפים שלא לדבר עליו - השירותים.
אז הפתעה - הרומאים יצרו כבר הם מערכת של חדרי שירותים ציבוריים. הם נקראו אז פוריקיה, או פוריקה (foricae) ואליהם הגיעו האזרחים כדי לעשות את צרכיהם.
ברומא פעלו אז שירותים ציבוריים בעלי מושבי שיש או אבן, עם חורים באמצע בצורת מפתח. השירותים היו צמודים אחד לשני ומסודרים בשורה ללא מחיצות.
מתחת למושבי השירותים עברו אז תעלות מים זורמים שניקזו את הפסולת באמצעות המים הזורמים מהמרחצאות הסמוכות, אל מערכת הביוב של העיר. כן, לרוב הרומאים נהגו למקם את השירותים הציבוריים בסמוך למרחצאות הציבוריות, במטרה להשתמש במים הזורמים מהן, להזרמה נקייה של השפכים.
לא ידוע אם הייתה הפרדה בין גברים ונשים במתקנים אלה, אך השירותים הציבוריים שימשו כסוג של מועדון חברתי. הרומאים נהגו להחליף בהם חדשות ולהכיר אנשים חדשים, מה שנחשב לנורמלי בהחלט בתרבות הרומית.
ואגב, עשירי רומי נהנו משירותים פרטיים שנקראו לטרינה (latrina) בבתיהם, אם כי לא תמיד הקפידו להשתמש בהם כי העדיפו את החווה החברתית של השירותים הציבוריים.
במקום נייר טואלט שעדיין לא הומצא אז, השתמשו הרומאים לניגוב האחוריים בקסילוספונגיום (xylospongium) או טרסוריום (tersorium). זה היה ספוג ים שחובר לקצהו של מקל עץ. למרות שהחוקרים עדיין לא מסכימים בדיוק איך השתמשו בכלי הזה די סביר שהוא שימש לניקוי האישי, אף שהיה משותף לכל המשתמשים, מה שבוודאי תרם להתפשטות של מחלות ופרזיטים.
את זה גילו בדיקות של צואה עתיקה ומאובנת מחורבות שירותים רומיים שחשפו רמות גבוהות במיוחד של זיהומים בתולעי שוט, תולעים עגולות ואמבות הגורמות לדיזנטריה.
את הביוב הרומי למדו הרומאים מהאטרוסקים שבנו את מערכות הביוב התת-קרקעיות הראשונות ברומא, בסביבות שנת 500 לפני הספירה. מערכת הביוב הרומית הייתה כה מתקדמת עד שמספרים שחלקים ממנה פועלים עד היום.
מתקנים פרימיטיביים יותר נמצאו באזורים שונים ברחבי האימפריה הרומית (בארץ ניתן לראות שירותים מסוג זה באתר העתיקות של בית שאן).
לאחר שירדה האימפריה הרומית מעוצמתה והחלו ימי הביניים מתרחשת באירופה צניחה של ממש ברמת הסניטציה וההיגיינה. מכאן ועד אמצע המאה ה-16 יהפוך עניין השירותים למזוהם, מסריח, מפוצץ במחלות ובאופן כללי לא מטופל.
לסקירה כללית ראו בתגית "שירותים, היסטוריה".
הנה השירותים באימפריה הרומית וכמה תופעות מעניינות בהשוואה להיום:
https://youtu.be/t6oosTp7rfk
על בתי השימוש של הרומאים והמורשת ההיסטורית שהותירו לימי הביניים:
https://youtu.be/Us8FsyWw29k
תולדות השירותים העתיקים מהימים ההם ועד ימינו:
https://youtu.be/NK7s1wx5nbY
וההיגיינה בתקופה הרומית:
https://youtu.be/7VVN66BA4Fw?long=yes
בית השימוש (Toilet) המודרני הוא משוכלל הגייני ומחובר בדרך כלל למערכת ביוב מוצלחת. שמותיו מגוונים. מבֵּית שִׁמּוּשׁ, שֵׁרוּתִים, בֵּית כִּסֵּא, נוֹחִיּוּת, שֵׁרוּתִים סָנִיטָרִיִּים וגם, החזיקו חזק, בֵּית כָּבוֹד. אבל מסתבר שהשירותים המודרניים הם תוצאה של פיתוח בן אלפי שנים.
המצאת השירותים היא אבולוציה ולא מהפכה המצאתית של אדם אחד. אם בעת העתיקה הומצאו מתקני השירותים כבר בתרבות ההארפה באזור לות'אל שבעמק ההינדוס (בהודו של המאה ה-25 לפני הספירה).
באזור זה של עמק ההינדוס היו בתי כיסא משוכללים יחסית שנבנו מלבנים עשויים חימר שרוף. בכל בית כיסא היה מושב עליו ישבו, כשמערכת ניקוז המים מפנה את ההפרשות לתוך בורות ניקוז תת-קרקעיים.
שקיעת תרבות עמק האינדוס השכיחה את הידע וההנדסה של מערכות כאלה ולקח חצי אלף עד מילניום שלם עד שפותחו שירותים דומים. זה היה במצרים העתיקה, בה ככל הנראה פעלו באופן דומה שירותים בעלי מושב.
כל הידע ההנדסי וסניטרי הזה נעלם עם שתי התרבויות הללו ולמשך תקופה ארוכה עבר העולם לגרסאות שונות של סירי לילה כאלה ואחרים.
ביוון העתיקה דומה שהקידמה נשכחה. לפי ראיות היסטוריות עשו היוונים הקדמונים את הצרכים שלהם בפומבי, מחוץ לבית וללא שמץ של בושה.
באירועים חברתיים וציבוריים, בחגיגות ובתיאטרון, לעומת זאת, הסתובבו עבדים עם סירי לילה בידיהם, אותם אחזו עבור אנשי האצולה היוונית שנהגו להשתין לתוכם.
אם בביתם נהגו האצילים הרומיים להשתין אל תוך סיר לילה שאחז עבד בידו, בימי האימפריה הרומית בנו הרומאים מערכת ביוב וחדרי שירותים ציבוריים משותפים וגלויים.
בשירותים הציבוריים של האימפריה היו עשרות אסלות (או ליתר דיוק מושבים עשויי אבן), מסודרות בשורה וללא מחיצות. בכל מושב שכזה היה חור במרכזו, כשמתחת לשורת המושבים עברה תעלת ניקוז עם מים זורמים, שלקחה את השפכים הרחק משם.
מתקנים פרימיטיביים יותר נמצאו באזורים שונים ברחבי האימפריה הרומית. בישראל ניתן לראות שירותים מסוג זה באתר העתיקות הרומי של בית שאן.
לא ידוע, אגב, אם הייתה הפרדה בין גברים ונשים בחדרי השירותים הציבוריים הללו, שנבנו ברחבי האימפריה הרומית.
כל זה נעלם כשירדה האימפריה הרומית מגדולתה, אל תוך ימי הביניים. אז עברו הצרכים בזוהמה, אל תוך סירי לילה שהעניים נהגו לרוקן אל הנהר.
בארמון או בטירה היו משרתים מיוחדים שניגבו את הישבן של האציל והמלך. זו נחשבה משרה נעלה ומכובדת, במיוחד אל מול המשרתים הנחותים שהיו נושאים אז את דליי הצואה של האצילים אל הנהר.
אגב, באותו נהר נהגו העניים לכבס את בגדיהם ולהתרחץ כדי להתנקות, מה שמזמין סימן שאלה הן לגבי ניקיון הנהר והן ביחס להיגיינה של הרוחצים בו.
גם אם החוק אסר על כך, המרחבים בטבע היו אז מחראות פתוחות ולא מאורגנות. לא שזה השתנה לחלוטין בימינו אבל פלא שהסירחון שלט בימי הביניים ושכל כך הרבה חולים ומחלות נפוצו אז?
רק בסוף המאה ה-16 החל המסע לפיתוח של טכנולוגיה ממשית לחדרי נוחיות או שירותים של ממש. זה היה כשג'ון הרינגטון, אחד מאנשי החצר של המלכה אליזבת הראשונה, פרסם ב-1597 מאמר סאטירי שכלל תוכנית פורצת דרך לבתי שימוש עם אסלה נשטפת.
למעשה, הרינגטון המציא את האסלה עם מנגנון ההדחה. המתקן שלו כלל את כול מרכיבי הבסיס המוכרים לנו בבתי השימוש המודרניים. כבר אז היה בו שסתום מכני שסגר את השירותים וגם את הניאגרה של זמננו, מיכל המים שנועדו להדחה.
הממציא הסקוטי אלכסנדר קמינגס פרסם ורשם ב-1775 פטנט על שיטה שנועדה למנוע התפשטות של ריחות לא נעימים. השיטה שלו הייתה למלא את האסלה בקביעות במים ובכך להקל על הריח הרע בשירותים.
במאה ה-19 שופרו מנגנון ההדחה, הניקוז וזרימת המים. כבר אז החלה שטיפת האסלה בלונדון, אך השירותים המודרניים הללו לא פגשו מערכת ביוב מודרנית. לכן נהגו אז להזרים את השפכים לנהר התמזה ששימש גם למי השתייה.
ערבוב זה בין שפכים למי שתייה הובילה אז להתפרצויות רבות וחמורות של מגיפות כולרה ולסירחון הגדול שתועד בבירה האנגלית במאה ה-19. בכך אנו למדים שהשירותים המודרניים הקדימו באירופה את מערכת הביוב.
בשלהי המאה ה-19 הוקמה בלונדון מערכת הביוב המודרנית הראשונה מסוגה בעולם. השפכים נוקזו באמצעותה אל מחוץ לעיר. בעקבות הצלחתה והקטנת התחלואה בעיר, נבנו במדינות רבות בעולם מערכות ביוב דומות ומודרניות והשירותים המודרניים של ימינו הם הבריאים ביותר בהיסטוריה.
הנה תולדות השירותים (מתורגם):
https://youtu.be/0dYk99S98Jc
מצגת וידאו על תולדות השירותים:
https://youtu.be/d-K3lUUmrak
סיפורם של בתי השימוש ההיסטוריים של הרומאים וימי הביניים שאחריהם:
https://youtu.be/Us8FsyWw29k
ובינתיים בסין - היסטוריית שירותים משלה:
https://youtu.be/5Sq2xmBfPqc
כך השתמשו בשירותים בימי הביניים:
https://youtu.be/hevlzoZ8k-o
למלכים אנגליים היו מנקי טוסיק מלכותיים (בעברית):
https://youtu.be/_x5ZJGPKW9s
גם במאה ה-20 לא היה קל, כשהיה צריך להמציא שירותים למטוסים (בעברית):
https://youtu.be/gRoxPo_Bgl0
ענייני השירותים שלנו כיום (בעברית):
https://youtu.be/PwqSX5168x0
על ההיגיינה של המאה ה-18:
https://youtu.be/BoT3C-ae8io?long=yes
סרטון תיעודי על ההיסטוריה של הנוחיות ובית הכיסא:
https://youtu.be/TaSrf2DNy5w?long=yes
כך בתי השימוש שינו את ההיסטוריה:
https://youtu.be/GWQG1YZS9l4?long=yes
ותכנית חפרנית על השירותים בימי הביניים (עברית):
https://youtu.be/bvChd5xo9K0?long=yes
ייצור נייר טואלט (Toilet paper) הוא ענף תעשייתי חדש יחסית. עד להמצאת נייר הטואלט השתמשו בעלים וניירות מזדמנים לניקוי הישבן. אבל בשנת 1890 המציאו את גליל נייר הטואלט, שעשה מהפכה בהיגיינה האנושית.
נייר טואלט מייצרים כיום מנייר ממוחזר, שהופך לעיסת נייר ענקית. העיסה משוטחת על ידי גלילים ענקיים במפעל והופכת לגיליונות נייר. הללו מגולגלים ונחתכים לגלילי נייר הטואלט המוכרים, נארזים ונשלחים לחנויות.
כך מייצרים את נייר הטואלט:
https://youtu.be/Z74OfpUbeac
והסבר נוסף על ייצור נייר הטואלט, מהתעשיות המרוויחות ביותר:
https://youtu.be/LHDJTFAK-48?long=yes
בִּידֵה (Bidet) הוא מתקן בנוחיות, שמזכיר את האסלה. אבל בידה הוא בעצם מעין כיור נמוך, שעליו ניתן לשבת ולרחוץ את פי הטבעת ואיברי השתן, לאחר השהיה בשירותים.
הבידה נפוץ במדינות אירופאיות כמו צרפת, יוון, פורטוגל, איטליה, ספרד, טורקיה, כמו גם ביפאן, ארצות ערב וברבות מארצות אמריקה הלטינית.
על אף מראהו הדומה לאסלה, נכון יותר להשוותו לכיור או לסוג של אמבטיה. בניגוד לאנשים שבאים ממדינות שבהן השימוש בבידה שכיח, רבים בעולם עדיין לא מכירים את המתקן הזה ומתפלאים לראותו בשירותי בתי מלון. יש מהם הטועים לחשוב שהבידה הוא סוג של מַשתֵנה.
על הבידה נהוג לשבת לאחר הישיבה על האסלה, בדרך כלל כשהפנים לברז המים. במרבית מתקני הבידה יש מעין טוש שמתיז מים.
לא מעט סוגי בידה הם מתקנים משולבים באסלה, כך שאל האסלה מחובר טוש המשמש לניקוי האיברים האינטימיים. יש גם מתקנים שכוללים חימום של משטח הישיבה וייבוש באמצעות אוויר חם.
הנה ההצדקה וההיסטוריה שהובילה לשימוש בבידה (עברית):
https://youtu.be/E7GTCvJdO-M
משולב באסלה:
https://youtu.be/55x6IM_2udI
היום יש בייבידה גם לתינוקות:
https://youtu.be/tnVMu7qdBDI
בית שימוש
היסטריית נייר הטואלט בימי הקורונה, מזכירים לנו שייצור נייר טואלט הוא ענף תעשייתי חדש יחסית ושעד לפני זמן לא רב האנושות חייתה בלעדי ההמצאה הלבנה הזו.
אז מה ההיסטוריה של העגולים והנקיים הללו?
עד להמצאת נייר הטואלט השתמשו בעלים, ענפים ובניירות סתמיים לניקוי הישבן. לרשות המחרבנים לא עמד שום מוצר שתכליתו הייתה ניגוב הישבן.
בימי קדם ניגבו את הישבן בכל מה שהיה בסביבה. עלים, קליפות פרי, שבבי נסורת ואפילו צדפות - הכל היה כשר לניגוב הגייני בתנאים של אותם זמנים.
עדויות כתובות מציינות שבתקופת התלמוד השתמשו לשם כך בחתיכות חרס. לחילופין ובהיעדר שברי חרס, עשו שימוש בצמח שנקרא "פרפיסא" ושנהגו לגדל אותו בעציצים.
הרומאים, כלומר העשירים שבהם, ניקו בעזרת צמר ושטפו במי ורדים. פשוטי רומא לעומתם, נהגו לנגב בשירותים הציבוריים בספוג טבעי מהים שחובר למקל. לאחר הניגוב המקל הושרה בכלי מלא במי מלח לחיטוי.
הוויקינגים ניגבו בצמר כבשים שנותר מהגז, ההודים שטפו וניקו ביד שמאל, יד שגם היום ההודי ייעלב אם תנסו לשלוח ללחיצת ידו.
בתחילת המאה ה-17 הצרפתים המציאו את הבידה, שהיה מעין אסלה ששוטפת את המקום היטב. אבל האנגלים שנאו את הצרפתים ולכן הם לא אימצו את הבידה. למעשה, כל האימפריה הבריטי הענקית נמנעה ממנו. פוליטיקה...
בארצות הברית השתמשו לניגוב הטוסיק בעלי תירס, בניירות עיתון ובמיוחד בקטלוגים הזמינים תמיד ושהגיעו בחינם בדואר, של רשת הכל בו "סירס". זה עבד לאמריקאים שנים רבות, אבל אז הרשת עברה לנייר מבריק, מעין כרומו. הנייר הזה, איך לומר זאת בעדינות, לא היה עדין אל הישבן...
באמצע המאה ה-19 הגיע בדהרה גליל נייר הטואלט, שעוד לא היה גליל אלא מרובע ושעתיד לעשות מהפכה של ממש בהיגיינה האנושית. הטכנולוגיה המדהימה הזו הומצאה בשנת 1857, על ידי הממציא ג'וזף גייטי מהעיר ניו יורק. מבחינתו, אגב, היא נועדה לחולי טחורים. פתרון רפואי.
לקח עוד מעל 50 שנה עד שהאמריקאים החלו לקנות אותו לצרכים שאינם רפואיים. זה קרה רק מפני שבסוף המאה ה-19 החלו לבנות בתים עם שירותים בבית ועם צנרת ביוב פנימית שדפי הקטלוג, העיתון ועלי התירס סתמו אותה.
לקח שנים עד שבאמריקה הפוריטנית נפטרו מהמבוכה ואפילו הבושה לקנות את נייר הטואלט. זה קרה תודות לאקט שיווקי מדהים, שיזם בשנת 1928 יצרן של ניירות טואלט. הוא החל להדפיס על האריזה נשים יפות. הביקוש זינק... שנים אחר כך, אגב, הוחלפו מרבית הנשים בתינוקות ובכלבלבים חמודים. שמתם לב שעד היום הם שורדים שם?
מאז שטף, או נכון יותר ניגב, נייר הטואלט את מרבית מדינות המערב ומיליוני עצים שילמו את מחיר מערכת העיכול האנושית. עד שלמדנו למחזר כמובן...
ואכן, כיום מייצרים את מרבית נייר הטואלט מנייר ממוחזר. הופכים אותו לעיסת נייר ענקית, שממנה משטחים את הנייר לגיליונות נייר ענקיים במפעל, מגלגלים, פורסים והופכים אותם לגלילי נייר טואלט.
הנה תולדות נייר הטואלט (עברית):
https://youtu.be/E7GTCvJdO-M
באנגלית:
https://youtu.be/ae6jAaQylG4
מה ששימש לפני נייר הטואלט:
https://youtu.be/607l_w804xQ?t=2m16s
ייצור נייר הטואלט:
https://youtu.be/Z74OfpUbeac
וכמוסות הטואלט - האם זה העתיד של נייר הטואלט?
https://youtu.be/dP9U7cuzpuY
החיתולים החד-פעמיים (Disposable diapers), שללא ספק שינו את חיי ההורים והתינוקות בעולם המודרני, נולדו מתוך הצורך של אימהות עובדות שחיפשו פתרון יעיל וקל לשימוש.
סיפור הולדתם מתחיל בשנות ה-40 של המאה ה-20, כאשר מריון דונובן (Marion Donovan), אם צעירה ומהנדסת במקצועה, התעייפה מכביסת החיתולים הבלתי פוסקת של ילדיה.
דונובן החלה לפתח את הרעיון הראשוני בשנת 1946, כשיצרה כיסוי לחיתול בד מווילון של מקלחת. היא תפרה כיס שבתוכו הונח החיתול המסורתי, מה שמנע דליפות ושמר על בגדי התינוק יבשים. ההמצאה, שכונתה "Boater", זכתה לפטנט ב-1949.
המהפכה האמיתית התרחשה כאשר ויקטור מילס (Victor Mills), מהנדס כימיה בחברת פרוקטר אנד גמבל (Procter & Gamble), החל בשנת 1955 לחפש פתרון טוב יותר עבור נכדו. הוא פיתח חיתול חד-פעמי שכלל שכבת נייר סופג במיוחד, שכבת פלסטיק חיצונית אטומה למים וסרטי הדבקה נוחים לשימוש.
החיתולים הראשונים של פרוקטר אנד גמבל, שנקראו "פמפרס" (Pampers), הושקו לראשונה ב-1959 במספר ערים לניסוי, עוד לפני ההשקה הארצית.
ב-1961 מוציאה החברה את החיתולים החד-פעמיים בדייטון, אוהיו והמהפכה מתחילה. למרות המחיר הגבוה יחסית, ההורים מגלים די מהר את היתרונות המשמעותיים של הפמפרס: נוחות השימוש, השמירה הטובה יותר על עור התינוק והכביסה הביתית שמצטמצמת מאוד.
אגב, ההמצאה החדשה סוגרת באחת את שירותי כביסת החיתולים, שהיו נפוצים עד אז ונעלמו לחלוטין. והתפתחות הטכנולוגיה של החד פעמי המשיכה עם המצאת הג'ל הסופג בתחילת שנות ה-60, גם אם הוא הוכנס לשימוש מסחרי בחיתולים רק בעשור הבא.
ב-1975 חברת קימברלי-קלארק (Kimberly-Clark) נכנסת לשוק עם המותג "האגיס" (Huggies), מה שמוביל לתחרות ולשיפור מתמיד במוצרים.
אלא שמנגד נולדת בעיה חדשה, עניין סביבתי שיילך ויחמיר עם השנים. כיום מושלכים לאשפה בכל שנה, כ-20 מיליארד חיתולים חד-פעמיים בארצות הברית לבדה. המודעות הסביבתית עתידה להביל לפיתוח של חיתולים מתכלים וידידותיים לסביבה, אך הדרך עוד ארוכה, אם בכלל קיימת, עד לביטולם של החיתולים המזהמים.
ערימות הזבל המודרניות מלאות בחיתולים חד-פעמיים, המושלכים לזבל ולא פעם מפיצים מחלות. המומחים גם מציינים שלא פחות מ-500 שנה יעברו עד להתכלות החומרים שבאותם חיתולים שהושלכו לאשפה.
ולמרות הביקורת הסביבתית, החיתולים החד-פעמיים נחשבים לאחת ההמצאות הנוחות והמקילות ביותר על חיי המשפחה המודרנית. הם שיחררו הורים, במיוחד אימהות, מהעול היומיומי של כביסת חיתולים תוך שהם תורמים משמעותית לבריאות ולנוחות התינוקות. בממוצע, כל תינוק משתמש בכ-8,000 חיתולים עד הגמילה.
כיום, משולבות בחלק מהחיתולים החד-פעמיים המודרניים טכנולוגיות מתקדמות כמו חיישני לחות, חומרים המותאמים לעור רגיש ועיצובים ארגונומיים. תעשיית החיתולים החד-פעמיים הפכה לשוק גלובלי המגלגל מיליארדי דולרים מדי שנה.
הנה המצאת החיתולים החד פעמיים בידי אם:
https://youtu.be/q2lVv-KWcnQ
הממציאה מספרת:
https://youtu.be/zfd5Z7YFCIY
דוגמה לפרסומות החיתולים החד פעמיים (עברית):
https://youtu.be/KLZiXUL8NyI
כך מייצרים אותם:
https://youtu.be/dkjNB3uh4h8
מצד שני החיתולים הללו הם בעיה סביבתית:
https://youtu.be/jNgOK9vUyyI
ואישה צעירה שניסתה לחזור לחיתול רב-פעמי (עברית):
https://youtu.be/lRhVyoaedlU?long=yes
