מתי נולדו השירותים שאנו מכירים?
המצאת השירותים (Toilet) היא אבולוציה ולא מהפכה המצאתית של אדם אחד. אם בעת העתיקה הומצאו מתקני השירותים כבר בתרבות ההארפה באזור לות'אל שבעמק ההינדוס (בהודו של המאה ה-25 לפני הספירה).
באזור זה של עמק ההינדוס היו בתי כיסא משוכללים יחסית שנבנו מלבנים עשויים חימר שרוף. בכל בית כיסא היה מושב עליו ישבו, כשמערכת ניקוז המים מפנה את ההפרשות לתוך בורות ניקוז תת-קרקעיים.
שקיעת תרבות עמק האינדוס השכיחה את הידע וההנדסה של מערכות כאלה ולקח חצי אלף עד מילניום שלם עד שפותחו שירותים דומים. זה היה במצרים העתיקה, בה ככל הנראה פעלו באופן דומה שירותים בעלי מושב.
כל הידע ההנדסי וסניטרי הזה נעלם עם שתי התרבויות הללו ולמשך תקופה ארוכה עבר העולם לגרסאות שונות של סירי לילה כאלה ואחרים.
ביוון העתיקה דומה שהקידמה נשכחה. לפי ראיות היסטוריות עשו היוונים הקדמונים את הצרכים שלהם בפומבי, מחוץ לבית וללא שמץ של בושה. באירועים חברתיים וציבוריים, חגיגות ובתיאטרון הסתובבו עבדים עם סירי לילה בידיהם, אותם אחזו עבור אנשי האצולה שנהגו להשתין לתוכם.
בימי האימפריה הרומית פיתחו הרומאים מערכת ביוב וחדרי שירותים ציבוריים משותפים וגלויים, עם עשרות אסלות וליתר דיוק מושבים עשויי אבן, מסודרים בשורה וללא מחיצות, כשבכל אחד מהם חור במרכזו. מתחת לשורת המושבים בנויה תעלת ניקוז עם מים זורמים, שלקחה את התוצרת הרחק משם.
לא ידוע אם הייתה הפרדה בין גברים ונשים בחשרי שירותים ציבוריים אלה.
מתקנים פרימיטיביים יותר נמצאו באזורים שונים ברחבי האימפריה הרומית. בישראל ניתן לראות שירותים מסוג זה באתר העתיקות הרומי של בית שאן.
בביתם, לעומת זאת, נהגו האצילים הרומיים להשתין אל תוך סיר לילה שאחז עבד בידו.
כל זה נעלם כשירדה האימפריה הרומית מגדולתה. ימי הביניים עברו להם בזוהמה, בסירי לילה שהעניים נהגו לרוקן אל הנהר. בארמון או בטירה היו משרתים מיוחדים מנגבים את הישבן של האציל והמלך. זו נחשבה משרה נעלה ומכובדת, במיוחד אל מול המשרתים הנחותים שהיו נושאים אז את דליי הצואה של האצילים אל הנהר.
אגב, באותו נהר נהגו העניים לכבס את בגדיהם ולהתרחץ כדי להתנקות, מה שמזמין סימן שאלה הן לגבי ניקיון הנהר והן ביחס להיגיינה של הרוחצים בו.
המרחבים בטבע היו אז מחראות פתוחות ולא מאורגנות, גם אם החוק אסר על כך. לא שזה השתנה לחלוטין בימינו אבל פלא שהסירחון שלט בימי הביניים ושכול כך הרבה חולים ומחלות היו אז?
רק בסוף המאה ה-16 החל המסע לפיתוח של טכנולוגיה ממשית לחדרי נוחיות או שירותים של ממש. זה היה כשאחד מאנשי החצר של המלכה אליזבת הראשונה, שמו ג'ון הרינגטון, פרסם ב-1597 מאמר סאטירי שכלל תוכנית פורצת דרך לבתי שימוש עם אסלה נשטפת.
למעשה, הרינגטון המציא את האסלה עם מנגנון ההדחה. המתקן שלו כלל את כול מרכיבי הבסיס המוכרים לנו בבתי השימוש המודרניים. היה בו שסתום מכני שסגר את השירותים וגם את הניאגרה של זמננו, מיכל המים שנועדו להדחה.
הממציא הסקוטי אלכסנדר קמינגס פרסם ורשם פטנט ב-1775 על שיטה שנועדה למנוע התפשטות של ריחות לא נעימים. השיטה שלו הייתה למלא את האסלה בקביעות במים ובכך להקל על הריח הרע בשירותים.
במאה ה-19 שופרו מנגנון ההדחה, הניקוז וזרימת המים. כבר אז החלה שטיפת האסלה בלונדון, אך השירותים המודרניים הללו לא פגשו מערכת ביוב מודרנית. לכן נהגו אז להזרים את השפכים לנהר התמזה ששימש גם למי השתייה. עובדה זו הובילה להתפרצויות רבות וחמורות של מגיפות כולרה ולסירחון הגדול ששרר בבירה האנגלית בקיץ 1858. בכך אנו לומדים שהשירותים המודרניים הקדימו את מערכת הביוב.
בשלהי המאה ה-19 הוקמה בלונדון מערכת הביוב המודרנית הראשונה מסוגה בעולם. השפכים נוקזו באמצעותה אל מחוץ לעיר. בעקבות הצלחתה והקטנת התחלואה בעיר, נבנו מערכות ביוב דומות ומודרניות במדינות רבות בעולם והשירותים המודרניים הם בריאים מאי-פעם.
המצאת השירותים (Toilet) היא אבולוציה ולא מהפכה המצאתית של אדם אחד. אם בעת העתיקה הומצאו מתקני השירותים כבר בתרבות ההארפה באזור לות'אל שבעמק ההינדוס (בהודו של המאה ה-25 לפני הספירה).
באזור זה של עמק ההינדוס היו בתי כיסא משוכללים יחסית שנבנו מלבנים עשויים חימר שרוף. בכל בית כיסא היה מושב עליו ישבו, כשמערכת ניקוז המים מפנה את ההפרשות לתוך בורות ניקוז תת-קרקעיים.
שקיעת תרבות עמק האינדוס השכיחה את הידע וההנדסה של מערכות כאלה ולקח חצי אלף עד מילניום שלם עד שפותחו שירותים דומים. זה היה במצרים העתיקה, בה ככל הנראה פעלו באופן דומה שירותים בעלי מושב.
כל הידע ההנדסי וסניטרי הזה נעלם עם שתי התרבויות הללו ולמשך תקופה ארוכה עבר העולם לגרסאות שונות של סירי לילה כאלה ואחרים.
ביוון העתיקה דומה שהקידמה נשכחה. לפי ראיות היסטוריות עשו היוונים הקדמונים את הצרכים שלהם בפומבי, מחוץ לבית וללא שמץ של בושה. באירועים חברתיים וציבוריים, חגיגות ובתיאטרון הסתובבו עבדים עם סירי לילה בידיהם, אותם אחזו עבור אנשי האצולה שנהגו להשתין לתוכם.
בימי האימפריה הרומית פיתחו הרומאים מערכת ביוב וחדרי שירותים ציבוריים משותפים וגלויים, עם עשרות אסלות וליתר דיוק מושבים עשויי אבן, מסודרים בשורה וללא מחיצות, כשבכל אחד מהם חור במרכזו. מתחת לשורת המושבים בנויה תעלת ניקוז עם מים זורמים, שלקחה את התוצרת הרחק משם.
לא ידוע אם הייתה הפרדה בין גברים ונשים בחשרי שירותים ציבוריים אלה.
מתקנים פרימיטיביים יותר נמצאו באזורים שונים ברחבי האימפריה הרומית. בישראל ניתן לראות שירותים מסוג זה באתר העתיקות הרומי של בית שאן.
בביתם, לעומת זאת, נהגו האצילים הרומיים להשתין אל תוך סיר לילה שאחז עבד בידו.
כל זה נעלם כשירדה האימפריה הרומית מגדולתה. ימי הביניים עברו להם בזוהמה, בסירי לילה שהעניים נהגו לרוקן אל הנהר. בארמון או בטירה היו משרתים מיוחדים מנגבים את הישבן של האציל והמלך. זו נחשבה משרה נעלה ומכובדת, במיוחד אל מול המשרתים הנחותים שהיו נושאים אז את דליי הצואה של האצילים אל הנהר.
אגב, באותו נהר נהגו העניים לכבס את בגדיהם ולהתרחץ כדי להתנקות, מה שמזמין סימן שאלה הן לגבי ניקיון הנהר והן ביחס להיגיינה של הרוחצים בו.
המרחבים בטבע היו אז מחראות פתוחות ולא מאורגנות, גם אם החוק אסר על כך. לא שזה השתנה לחלוטין בימינו אבל פלא שהסירחון שלט בימי הביניים ושכול כך הרבה חולים ומחלות היו אז?
רק בסוף המאה ה-16 החל המסע לפיתוח של טכנולוגיה ממשית לחדרי נוחיות או שירותים של ממש. זה היה כשאחד מאנשי החצר של המלכה אליזבת הראשונה, שמו ג'ון הרינגטון, פרסם ב-1597 מאמר סאטירי שכלל תוכנית פורצת דרך לבתי שימוש עם אסלה נשטפת.
למעשה, הרינגטון המציא את האסלה עם מנגנון ההדחה. המתקן שלו כלל את כול מרכיבי הבסיס המוכרים לנו בבתי השימוש המודרניים. היה בו שסתום מכני שסגר את השירותים וגם את הניאגרה של זמננו, מיכל המים שנועדו להדחה.
הממציא הסקוטי אלכסנדר קמינגס פרסם ורשם פטנט ב-1775 על שיטה שנועדה למנוע התפשטות של ריחות לא נעימים. השיטה שלו הייתה למלא את האסלה בקביעות במים ובכך להקל על הריח הרע בשירותים.
במאה ה-19 שופרו מנגנון ההדחה, הניקוז וזרימת המים. כבר אז החלה שטיפת האסלה בלונדון, אך השירותים המודרניים הללו לא פגשו מערכת ביוב מודרנית. לכן נהגו אז להזרים את השפכים לנהר התמזה ששימש גם למי השתייה. עובדה זו הובילה להתפרצויות רבות וחמורות של מגיפות כולרה ולסירחון הגדול ששרר בבירה האנגלית בקיץ 1858. בכך אנו לומדים שהשירותים המודרניים הקדימו את מערכת הביוב.
בשלהי המאה ה-19 הוקמה בלונדון מערכת הביוב המודרנית הראשונה מסוגה בעולם. השפכים נוקזו באמצעותה אל מחוץ לעיר. בעקבות הצלחתה והקטנת התחלואה בעיר, נבנו מערכות ביוב דומות ומודרניות במדינות רבות בעולם והשירותים המודרניים הם בריאים מאי-פעם.
