שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי בלדת רוק?
אומרים שמופע בלי בלדת רוק (Rock ballad) הוא כמו אביר בלי ראש, שלא לומר בלי רוק...
בלדת הרוק היא השיר הזה, שפעם נהג הקהל להדליק בו את המציתים. היום בתפקיד הנרות משמשים הטלפונים הסלולריים, אבל הרגשות בכל מקרה גואים.
כמו הפרק השני בסימפוניה ובצורת הסונטה, בשיר הזה, כמעט תמיד עצוב, סנטימנטלי או אוהב, הנגנים נוהגים להוריד הילוך. בלדות רוק הם יעדיפו לא פעם ללוות בגיטרה חשמלית לבדה, או בכלים אקוסטיים כמו פסנתר או גיטרה אקוסטית, שעוטפים בעדינות את הקול והמסר.
זה השיר הזה, האיטי, עם השירה הצחה מצרחות, עם הסולו המלודי, שבו הגיטרה החשמלית נכנעת לרגש ולמנגינה הכובשת, המלודית כל כך, כמעט סכרינית, שננעצת לך בראש ולא מרפה.
בשיר הזה הקהל מחבק את אשתו חזק. זה השיר שבחור חושב על האפלטונית ההיא, שהוא לא העז לומר לה, ודמעה מנצנצת לו בקצה העין. זה השיר שזו שבאה עם חברה נזכרת בנער המקסים שהיא עזבה בשביל המסוקס עם האופנוע, ההוא שנעלם לה אחרי יומיים והשאיר אותה בעשן ובאבק.
כאן הניגוד עובד נהדר. הרי בלדת הרוק תמיד תבוא אחרי אוסף שירים קצביים ומלאי גרוב. היא תאפשר להחליש לרגע את האש, לפני שהמופע יחזור לעוד מאותו הרוק, מאותם הדיסטורשנים והתופים הרועמים.
לידתן של בלדות הרוק היא ככל הנראה מלהקות הגלאם מטאל. רבים מצביעים על להקת ה"סקורפיונז" כהכי בולטת ומהראשונות שבלדות הרוק שלהן זכו לשם הזה. זה היה לקראת סוף שנות השבעים, כשהלהקה הזו החלה להנפיק כאלה. "רוחות השינוי" של הלהקה ממש נקשר בתקופה בה התמוטט הגוש הקומוניסטי, אבל "Still Loving You" שלהם היא בלדת הרוק הראשונה והידועה שלהם. עד היום משייכים אותה לקלאסיקה של הז'אנר האהוב הזה.
הנה בלדת רוק בת יותר מ-50 שנה, "אנג'י" של הרולינג סטונז בהופעה בקובה:
https://youtu.be/fltEveIKo5M
"רוחות השינוי" של הסקורפיונז:
https://youtu.be/n4RjJKxsamQ
בלדת הרוק האולטימטיבית של קווין "אהבת חיי":
https://youtu.be/SVPm5lgox78
שיר ההתנצלות והאהבה Beth של להקת Kiss בליווי סימפוני:
https://youtu.be/SMokVzZ3xyw
לד זפלין הפתיעו בבלדת הרוק שהופכת בהמשך לרוק קצבי ולאגדה:
https://youtu.be/Ly6ZhQVnVow
"מאחורי עיניים כחולות" של The Who:
https://youtu.be/MomyaekDrdA
Telephone Line של "תזמורת אורות החשמל" בהופעה באצטדיון וומבלי:
https://youtu.be/XKElk9zTB04
והנציגה הישראלית סטלה מאריס עם "נר על החלון":
https://youtu.be/zoAjwEQKP_0
מה הסיפור של הקיץ האחרון?
"הקיץ האחרון" הוא להיטם הגדול ולטעות רבים גם היחיד של להקת "שפיות זמנית" הישראלית. זה לא מדויק, כי ללהקה היו שני אלבומים וכמה להיטים, אך הצלחתו העצומה של השיר הזה האפילה על כל שאר יצירות הלהקה ואיכשהו הם קיבלו תדמית של "להקה של שיר אחד" (One hit wonder).
השיר, שיצא לרדיו באוקטובר 1990, נכתב על ידי גיטריסט הלהקה, מקס גת-מור (Max Gat-Mor), שגם הלחין והפיק אותו. גת-מור כתב והלחין את השיר כשהיה בן 15 בלבד ולדבריו השיר נכתב בתוך רבע שעה.
מילות השיר בולטות במילותיהן העצובות, המדברות על פרידה כואבת, מוות ועתיד של אבלות. הבית הראשון נפתח במילים "זה הקיץ האחרון שלי אתכם, עם הגשם הראשון אני אעלם", והבית השני במילים "אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים, אך בחורף הזה כבר לא אהיה קיים...".
יש שפירשו את מסר השיר כדיכאוני ואובדני. בשנות ה-90 גת-מור התייחס לפירוש זה ואמר שלא כך הדבר. ועדיין, הדובר בשיר פונה אל שומעיו במילות פרידה מהחיים, מבטא רצון לחוות חוויות ולחקור את העולם הפיזי והמטאפיזי, "לדעת אם יש צורות חיים אחרות", או השורה מכמירת הלב ולגלות "אם המתים ממשיכים לחיות". הוא מבין שסופו קרב ושעם "הגשם הראשון" הוא ייעלם. השיר מסתיים במסר למתאבלים בעתיד: "תעצמו את העיניים כל גשם ראשון ותחשבו עלי". מה אלה אם לא דיכאון?
ויש שורה אחת בשיר "אני רוצה לטפס על ההרים כי הם שם" שמצטטת את התשובה המפורסמת של מטפס ההרים הטראגי ג'ורג' מלורי (George Mallory). כשהוא נשאל על ידי עיתונאי מדוע הוא כה להוט לטפס על הר האוורסט. ענה מלורי "כי הוא שם". התשובה הזו נגעה ככל הנראה לליבו של גת-מור והיא שולבה בשיר.
אגב, מלורי ועוזרו נספו על ההר הגבוה בעולם, במהלך הניסיון השלישי לכבוש אותו. דוווקא אדווין הילארי היה זה שהצליח לכבוש ראשון את האוורסט.
מכל מקום, שיר כזה יכול היה להיכתב דווקא על ידי נער צעיר כל כך, שחש הכול בעוצמות. חבר בלהקת שפיות זמנית שהכיר את גת-מור בתקופה שכתב את השיר אמר שאין לו מושג מדויק מה השפיע עליו ושהוא לא זוכר שגת-מור היה דיכאוני במיוחד בתקופה ההיא. רק בראיון טלוויזיה, 30 שנה אחרי, מקס הודה שהתבגרות לא פשוטה, מצב רוח ירוד והמצב של המשפחה בבית תרמו לבסיס האווירה הדכאונית שהולידה את השיר.
אז יש שיר וגם להקה, שהוקמה רשמית לקראת השתתפות בתחרות "רוק בירוק" שנערכה אז ברעננה. הם הופיעו בתחרות עם השיר "הקיץ האחרון" וזכו בתחרות במקום הראשון. הפרס היה להקליט את הסינגל באולפן.
תקליט השדרים יצא לרדיו באוקטובר 1990. הוא זכה להצלחה מיידית ועצומה והושמע ללא הרף בכל תחנות הרדיו. ההצלחה הייתה בלתי נתפסת. "הקיץ האחרון" שהה במצעד הפזמונים של רשת ג' במשך 52 שבועות, מתוכם שבועיים במקום הראשון. זה הישג שאף שיר ישראלי לא הגיע אליו. "אהבה קצרה" של מאיר בנאי, שצעד 43 שבועות במצעד הוא היחיד שהתקרב.
בהמשך זכה "הקיץ האחרון" בתואר "שיר השנה" במצעד הפזמונים העברי השנתי לשנת 1991. הלהקה, אגב, סיפרה שטכנאי האולפן שהקליט להם את השיר אמר שהוא מדכא וארוך מדי ולא ישדרו אותו....
אז כן, מעולם לא נראתה בישראל הצלחה כה גדולה לשיר בכורה של אמן או להקה כלשהם. המדהים הוא שהשיר הזה עבר כל להיט של גדולי האמנים בתולדות הפופ והרוק בישראל.
במהלך מלחמת המפרץ, שפרצה 3 חודשים אחרי, הפך השיר המלנכולי לפסקול המצב. הוא הלם את התחושות האפוקליפטיות והפחדים שאחזו בישראלים רבים אז, לנוכח המלחמה והאירועים חסרי התקדים שבה. זה היה הקיץ האחרון בחורף ההוא, עם הצתת בארות הנפט בכוויית, טילים שנופלים על מדינת ישראל ואזרחים שמסתגרים בחדרים אטומים כשהם עוטים מסכות אב"כ דיסטופיות.
השיר היה לשיר הנושא של אלבומה הראשון של הלהקה, שיצא בסוף 1991 בחברת "פונוקול".
הלהקה הוציאה שני אלבומים בסך הכל ואלבומיהם לא הצליחו במיוחד. הצלחתו העצומה של "הקיץ האחרון", ביחס לשירים האחרים של הלהקה, יצרה לה בטעות תדמית ציבורית של להקה של להיט אחד (one-hit wonder), על אף שהיו לה להיטים נוספים שהצליחו - גם אם נשכחו.
הלהקה התפרקה ב-1995, אך התאחדה לביצוע "הקיץ האחרון", באופן חד פעמי ב-12 בנובמבר 1995. זה היה בעצרת הזיכרון ליצחק רבין, בדיוק שבוע לאחר הרצח.
סולנית הלהקה הייתה מירית ליבה (Mirit Liba). היא הצטרפה ללהקה לאחר שחבריה לא רצו לשיר. הם שמעו אותה שרה בטקסים בבית הספר והציעו לה להצטרף. ביצועה וקולה האקספרסיבי היו מרכיב מרכזי בעוצמתו והצלחתו של השיר. אחרי פירוק הלהקה, מירית עברה לעבוד בהייטק. מקס גת-מור הוציא אלבום סולו ב-1999 שלא הצליח ובהמשך עבר לעסקים.
במאי 2025, והיא בת 54, הלכה מירית לעולמה כתוצאה מאירוע מוחי שעברה. השיר "הקיץ האחרון", שכל כך נוכח בטקסי זיכרון, אזכרות ובשידורי הרדיו של ימי הזיכרון הלאומיים שלנו, קיבל עוד רובד של משמעות כואבת הקשורה לאובדן ופרידה. זה תפקידו כאבן דרך בזיכרון הישראלי.
הנה השיר המצמרר שנכתב מכאב והפך להצלחה ענקית:
https://youtu.be/0DYLaPpatdk
הקליפ המקורי:
https://youtu.be/IjLEh6juRVo
הופעה בטלוויזיה - גרסת רוק נוקשה:
https://youtu.be/pR35xOFfyOQ
בהופעה עם אביב גפן בנשף עצמאות ב-2021:
https://youtu.be/pgDVFBpIOrA
הביצוע של להקת האינדי "לונדון גראמר" ל-Night Call מתקשר יפה עם הקיץ האחרון:
https://youtu.be/wkF9w86XXKU
"תזכרו שהבטחתם" גרסת הראפ שדילן דרור הקדיש למשפחות הנרצחים, הנופלים והפצועים בשבעה באוקטובר:
https://youtu.be/W1n8FXT4T2M?si=pi06JMRkXhvWjCD5
והקיץ האחרון שחוזר ב-2023 לחזרות והופעה (עברית):
https://youtu.be/jpuWNWN1qxY?long=yes
מה הסיפור של "Life on Mars" של דיוויד בואי?
השיר "חיים על מאדים" (Life on Mars) של דיוויד בואי, שיצא בשנת 1971 באלבום "האנקי דורי" (Hunky Dory), הוא לא רק שיר אלא סיפור מסע מוסיקלי ורגשי. סה שיר שנולד מתוך אכזבה ודחייה, אך הפך לאחת מיצירותיו הגדולות והמוכרות ביותר של בואי.
הסיפור מתחיל בשנת 1967, כשבואי, אז עדיין לא כוכב גדול, מקבל הזדמנות לכתוב מילים באנגלית לשיר צרפתי שנועד לפרנק סינטרה. הוא אכן כותב גרסה בשם "אפילו טיפש לומד לאהוב" (Even a Fool Learns to Love), אך הגרסה שלו נדחתה. בסופו של דבר, פול אנקה יכתוב את הגרסה המפורסמת "בדרכי" (My Way).
בואי המאוכזב מחליט לכתוב גרסה משלו, מעין "הדרך שלי", אבל על מאדים...
בואי לא כותב רק שיר, אלא יוצר עולם שלם. השיר שלו מתאר נערה צעירה המתמודדת עם עולם המדיה והתרבות הפופולרית באופן ביקורתי ומלא דמיון. הגאון משלב בין סגנונות פופ ושנסון צרפתי, עם עיבוד מיתרים מרהיב של מיק רונסון (Mick Ronson) ונגינת פסנתר וירטואוזית של ריק וייקמן (Rick Wakeman), הקלידן המיומן של להקת "יס" (Yes) הפרוגרסיבית.
ההשראה לשיר של בואי לא הגיעה רק מהדחייה הראשונית, אלא גם מהחוויות האישיות של בואי, מההתעוררות התרבותית של שנות ה-60 ומההשפעות הקולנועיות של הסרט "2001: אודיסאה בחלל". הסרט, שעסק בשאלות קיומיות ובמסתורין של היקום, נטע בבואי השראה ליצור שיר עם דימויים סוריאליסטיים ומסתוריים. במארס הוא משתמש, בכוכב מאדים, כסמל לבריחה מהמציאות ולחיפוש אחר משמעות עמוקה יותר.
למרות שבתחילה "האנקי דורי" לא זוכה להצלחה גדולה כאלבום, עם הזמן "חיים על מאדים" הפך לאחד השירים האהובים ביותר של בואי. בעקבות ההצלחה של האלבום "זיגי סטארדאסט" (Ziggy Stardust), השיר שוחרר כסינגל ב-1973, שנתיים אחרי הוצאת האלבום המקורי, שכלל אותו.
הפעם בואי מצלם קליפ לשיר כשהוא לבוש באיפור כבד וחליפה טורקיז, מה שתורם לאווירה הביזארית והייחודית של השיר.
מעניין לציין שב-2016 הוקלטה גרסה מחודשת של השיר, עבור הסדרה הבריטית "חיים על מאדים", מה שהחזיר את השיר למודעות הציבורית והציג אותו לדור חדש של מאזינים.
"חיים על מאדים" הוא אחד השירים הראשונים שהפגינו את הכישרון הייחודי של דיוויד בואי, עם השילוב הגאוני שיהפוך לסמלו המסחרי, בין מוסיקה, טקסט ודימויים, וייצר לו שרשרת מרהיבה של יצירות אמנות על-זמניות, שיישארו שנים רבות אחרי מותו.
הנה סיפורו של "שיר הנקמה" בפרנק סינטרה:
https://youtu.be/dd-b8GbOPKg
השיר "Life on Mars" במקור:
https://youtu.be/ft3b1-Cm-0M
הופעה בשנת 2000:
https://youtu.be/sJB24LVx6fw
בואי מספר בראיון על ההשראה שקיבל מהשיר הצרפתי שיהפוך ל-My Way:
https://youtu.be/-u-zMJbDjsQ
קאבר נפלא של גייל אן דורסי:
https://youtu.be/bspAwTq0VfE
וסיפורו המלא של "Life on Mars" עם עדויות של ריק וייקמן ואחרים:
https://youtu.be/J3kpelU_HXc?long=yes
מה מתאר "זוחלי השטיח" המיסטי של ג'נסיס?
מרבית שיריה של להקת ג'נסיס מכילים רעיונות מרתקים וסיפורים מעוררי סקרנות. בלדת הרוק המתקדם "זוחלי השטיח" (Carpet Crawlers) לא יצאה על סינגל רב-מכר מצליח, אבל המנגינה המהפנטת עם הארפג'ו המתמיד והמילים החלומיות סוריאליסטיות שלו הפכו את השיר לאהוב מאוד אצל המעריצים של ג'נסיס. בהופעות חיות של הלהקה הוא בוצע לא מעט ויצא על כמה מאלבומי הלהקה.
"זוחלי השטיח", כמקובל באלבומי הקונספט של הלהקה, הוא שיר בעל עומק פילוסופי וסיפורי לא רגיל. השיר ידוע באווירה המיסטית שבו ובמילים המעורפלות שמזמינות פרשנויות שונות. כרגיל הוא מדגים את הכתיבה היצירתית והמורכבת של פיטר גבריאל, סולן הלהקה והמוח הסיפורי ומילולי שלה.
השיר במקור הוא חלק מאלבום הקונספט הסיפורי משנת 1974, "The Lamb Lies Down on Broadway". ראל, הגיבור והדמות הראשית ביצירה, חוזר בו אל הזכרונות שלו, כמו שכבר הופיעו בשיר "Hairless Heart".
בשיר הוא רואה מסדרון ארוך, שעל רצפתו שטיח מקיר לקיר בצבע אדום עם אוכרה (צהוב וחום). על הקירות עיטורים של יצורים דמיוניים בצלולויד ואלמנטים של ציפורים, סירות, עיניים של שור ועוד.
סוריאליזם אמרנו? - לא חסרים כאן צירופים נהדרים של יצורים קסומים ודמיוניים. סלמנדרה, פרעושים שנצמדים לצמר הזהב, סופרמנים נעימי-הליכות שתקועים בתוך קריפטונייט ובובת חרסינה עם עור סדוק שחוששת ממתקפה.
לפתע ראל נחשף למראה מבעית של זוחלי השטיח, אנשים שזוחלים לאיטם וכמו נאבקים במשהו לא ברור. זוחלי השטיח כמו נמשכים על ידי מגנט ומאמינים שהם חופשיים.
הוא ממהר לדבר איתם, שואל נזיר ונענה במלמול שמסתיר פיהוק ועונה לו ש"יש עוד זמן מה עד השחר". בהמשך, יאמר לו זוחל דמוי ספינקס שהנזיר שתוי ושכל אחד מהאנשים הזוחלים מנסה להגיע אל דלת עץ כבדה המובילה אל החופש שבמעלה המדרגות.
כאן הם שבים ואומרים כולם ש"עלינו להיכנס פנימה - כדי לצאת החוצה". ראל עולה אל הדלת הכבדה וכשהוא פותח ונכנס בה פנימה, הוא רואה שולחן אוכל שמאחוריו מדרגות לולייניות המובילות אל התקרה.
#סמליות
"זוחלי השטיח" הסימבולי עוסק בחוויות סוריאליסטיות בעיר ניו-יורק (ברודוויי). הזוחלים שבו יכולים לסמל המון דברים. אם זה את המאבק והמאמץ להתקדם בחיים, החיפוש אחרי משמעות או התעלות ואפילו הארה. אולי הם מסמלים את ההמונים שנעים בחוסר מטרה, אחרי מטרה לא ברורה, אולי את הזחילה לחומרנות ולסטטוס החברתי. או שזה בכלל המסע הפנימי של האדם, החיפוש אחרי זהות, או הקושי בהתמודדות עם האתגרים שבחיינו.
ברור שהכתיבה האניגמטית (חידתית) של פיטר גבריאל היא רבת-משמעויות, מורכבת וסוריאליסטית. היא הובילה לכך שלא מעט דיונים ופרשנויות התפתחו סביב השיר והדיון בהם לא הסתיים מעולם. הפרשנות של השיר והתיאורים שבו היא לכן סובייקטיבית ומשתנה בהתאם לתפיסה ולמבט של כל אחד מאיתנו כמאזינים.
הנה גרסת האולפן האחרונה מ-1999, ההקלטה האחרונה של הלהקה אי-פעם:
https://youtu.be/WR7yOnIYSjw
מילות השיר המומחזות למצגת תמונות מרהיבה:
https://youtu.be/XJOySnOFzm0
ובהופעה חיה משנות ה-70 עם הסולן פיטר גבריאל:
https://youtu.be/PtzgBJ13vro
מה הסיפור של השיר עם המנגינה בתו אחד?
סימפוניה של תו אחד, ובמקור "One Note Symphony" הוא שם של יצירה מוסיקלית המוכרת כשיר מפורסם של "אלן פרסונס פרוג'קט", הרכב רוק מתקדם, פרוגרסיב רוק מפורסם.
היצירה נכתבה על ידי אריק וולפסון (Eric Woolfson) ואלן פרסונס (Alan Parsons) כחלק מהאלבום "I Robot" שיצא בשנת 1977. היא נולדה כשעלה רעיון חדשני אצל המוסיקאי וטכנאי ההקלטות אלן פרסונס.
פרסונס, מי שנחשב ליוצר מבריק של מוסיקת רוק פרוגרסיבי רך והתנסה לא מעט כשעבד בעברו על אלבומים כמו "The Dark Side of the Moon" של פינק פלויד, חשב על קטע שידגים איך תו בודד יכול להפוך ליצירה מורכבת ועשירה במיוחד.
השיר-יצירה מתחיל בתו בודד שחוזר שוב ושוב במנגינה מונוטונית לכאורה, כשהתזמורת מלווה אותה בליווי והרמוניה עשירים, בעוד מנגינת התו הבודד מתפתחת ונבנית לגובה, עוברת פיתוחים מרהיבים ושינויים מוסיקליים של גובה, מרקם, גוון צליל ועוצמה הולכת ומתגברת. כל שינוי כזה מוסיף לשיר שכבה נוספת של מורכבות ועומק הולכים ומתחזקים, בדומה לטריק הידוע של מוריס ראוול, מאה שנה לפני כן, ב"בולרו" המפורסם שלו.
כל אלה מתפתחים בהדרגה לסימפוניה שלמה. במקור זה הוקלט באמצעות סינתיסייזרים, הרמוניות מורכבות וטכניקות הקלטה מתקדמות.
הרעיון בא בכלל מעובדה מדעית. המדענים מצאו, מעיד אלן פרסונס, שיש צליל המכונה "תהודת שומאן", שמתקיים בתווך שבין כדור הארץ והחלל. התדר שלו הוא 7.83 הרץ והוא קיים כל הזמן, גם אם אינו נשמע לאוזנינו. "כל הדברים בחיים - אמר פרסונס - מהדהדים בתדר הזה..."
וכאן בא העניין שמעבר לחדשנות הטכנית, היצירה המרהיבה הזו היא גם דימוי, מטאפורה עמוקה על הקשר בין אדם למכונה, קשר שהוא הנושא המרכזי של כל האלבום. המטאפורה הזו מדגימה כיצד הטכנולוגיה יכולה להעשיר ולהעצים את היצירות האנושיות שלנו ובד בבד גם מעלה שאלות שיתחדדו מן הסתם בעתיד עוד יותר, על הגבול שבין טבעי למלאכותי במוסיקה ואולי באמנות בכלל.
מכל מקום, גם אם הוא לא היה להיט עצום כמו השירים המלודיים של הפרויקט של אלן פרסונס, השיר הזה הפך לאחת היצירות החשובות והמזוהות עם הרוק הפרוגרסיבי של שנות ה-70. בהמחשה שלו את היכולת של אמנים לקחת רעיון מינימליסטי וליצור ממנו יצירת אמנות מורכבת ורבת-רבדים, הוא השפיע לא מעט על התפתחות המוסיקה האלקטרונית בהמשך.
הנה השיר עם מנגינת התו האחד "One Note Symphony":
https://youtu.be/7kaGwuGwsZQ
והופעה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית שהשיר הזה פותח את כולה והיא נקראת על שמו:
https://youtu.be/hKYK6F0CaXg?long=yes
אומרים שמופע בלי בלדת רוק (Rock ballad) הוא כמו אביר בלי ראש, שלא לומר בלי רוק...
בלדת הרוק היא השיר הזה, שפעם נהג הקהל להדליק בו את המציתים. היום בתפקיד הנרות משמשים הטלפונים הסלולריים, אבל הרגשות בכל מקרה גואים.
כמו הפרק השני בסימפוניה ובצורת הסונטה, בשיר הזה, כמעט תמיד עצוב, סנטימנטלי או אוהב, הנגנים נוהגים להוריד הילוך. בלדות רוק הם יעדיפו לא פעם ללוות בגיטרה חשמלית לבדה, או בכלים אקוסטיים כמו פסנתר או גיטרה אקוסטית, שעוטפים בעדינות את הקול והמסר.
זה השיר הזה, האיטי, עם השירה הצחה מצרחות, עם הסולו המלודי, שבו הגיטרה החשמלית נכנעת לרגש ולמנגינה הכובשת, המלודית כל כך, כמעט סכרינית, שננעצת לך בראש ולא מרפה.
בשיר הזה הקהל מחבק את אשתו חזק. זה השיר שבחור חושב על האפלטונית ההיא, שהוא לא העז לומר לה, ודמעה מנצנצת לו בקצה העין. זה השיר שזו שבאה עם חברה נזכרת בנער המקסים שהיא עזבה בשביל המסוקס עם האופנוע, ההוא שנעלם לה אחרי יומיים והשאיר אותה בעשן ובאבק.
כאן הניגוד עובד נהדר. הרי בלדת הרוק תמיד תבוא אחרי אוסף שירים קצביים ומלאי גרוב. היא תאפשר להחליש לרגע את האש, לפני שהמופע יחזור לעוד מאותו הרוק, מאותם הדיסטורשנים והתופים הרועמים.
לידתן של בלדות הרוק היא ככל הנראה מלהקות הגלאם מטאל. רבים מצביעים על להקת ה"סקורפיונז" כהכי בולטת ומהראשונות שבלדות הרוק שלהן זכו לשם הזה. זה היה לקראת סוף שנות השבעים, כשהלהקה הזו החלה להנפיק כאלה. "רוחות השינוי" של הלהקה ממש נקשר בתקופה בה התמוטט הגוש הקומוניסטי, אבל "Still Loving You" שלהם היא בלדת הרוק הראשונה והידועה שלהם. עד היום משייכים אותה לקלאסיקה של הז'אנר האהוב הזה.
הנה בלדת רוק בת יותר מ-50 שנה, "אנג'י" של הרולינג סטונז בהופעה בקובה:
https://youtu.be/fltEveIKo5M
"רוחות השינוי" של הסקורפיונז:
https://youtu.be/n4RjJKxsamQ
בלדת הרוק האולטימטיבית של קווין "אהבת חיי":
https://youtu.be/SVPm5lgox78
שיר ההתנצלות והאהבה Beth של להקת Kiss בליווי סימפוני:
https://youtu.be/SMokVzZ3xyw
לד זפלין הפתיעו בבלדת הרוק שהופכת בהמשך לרוק קצבי ולאגדה:
https://youtu.be/Ly6ZhQVnVow
"מאחורי עיניים כחולות" של The Who:
https://youtu.be/MomyaekDrdA
Telephone Line של "תזמורת אורות החשמל" בהופעה באצטדיון וומבלי:
https://youtu.be/XKElk9zTB04
והנציגה הישראלית סטלה מאריס עם "נר על החלון":
https://youtu.be/zoAjwEQKP_0
"הקיץ האחרון" הוא להיטם הגדול ולטעות רבים גם היחיד של להקת "שפיות זמנית" הישראלית. זה לא מדויק, כי ללהקה היו שני אלבומים וכמה להיטים, אך הצלחתו העצומה של השיר הזה האפילה על כל שאר יצירות הלהקה ואיכשהו הם קיבלו תדמית של "להקה של שיר אחד" (One hit wonder).
השיר, שיצא לרדיו באוקטובר 1990, נכתב על ידי גיטריסט הלהקה, מקס גת-מור (Max Gat-Mor), שגם הלחין והפיק אותו. גת-מור כתב והלחין את השיר כשהיה בן 15 בלבד ולדבריו השיר נכתב בתוך רבע שעה.
מילות השיר בולטות במילותיהן העצובות, המדברות על פרידה כואבת, מוות ועתיד של אבלות. הבית הראשון נפתח במילים "זה הקיץ האחרון שלי אתכם, עם הגשם הראשון אני אעלם", והבית השני במילים "אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים, אך בחורף הזה כבר לא אהיה קיים...".
יש שפירשו את מסר השיר כדיכאוני ואובדני. בשנות ה-90 גת-מור התייחס לפירוש זה ואמר שלא כך הדבר. ועדיין, הדובר בשיר פונה אל שומעיו במילות פרידה מהחיים, מבטא רצון לחוות חוויות ולחקור את העולם הפיזי והמטאפיזי, "לדעת אם יש צורות חיים אחרות", או השורה מכמירת הלב ולגלות "אם המתים ממשיכים לחיות". הוא מבין שסופו קרב ושעם "הגשם הראשון" הוא ייעלם. השיר מסתיים במסר למתאבלים בעתיד: "תעצמו את העיניים כל גשם ראשון ותחשבו עלי". מה אלה אם לא דיכאון?
ויש שורה אחת בשיר "אני רוצה לטפס על ההרים כי הם שם" שמצטטת את התשובה המפורסמת של מטפס ההרים הטראגי ג'ורג' מלורי (George Mallory). כשהוא נשאל על ידי עיתונאי מדוע הוא כה להוט לטפס על הר האוורסט. ענה מלורי "כי הוא שם". התשובה הזו נגעה ככל הנראה לליבו של גת-מור והיא שולבה בשיר.
אגב, מלורי ועוזרו נספו על ההר הגבוה בעולם, במהלך הניסיון השלישי לכבוש אותו. דוווקא אדווין הילארי היה זה שהצליח לכבוש ראשון את האוורסט.
מכל מקום, שיר כזה יכול היה להיכתב דווקא על ידי נער צעיר כל כך, שחש הכול בעוצמות. חבר בלהקת שפיות זמנית שהכיר את גת-מור בתקופה שכתב את השיר אמר שאין לו מושג מדויק מה השפיע עליו ושהוא לא זוכר שגת-מור היה דיכאוני במיוחד בתקופה ההיא. רק בראיון טלוויזיה, 30 שנה אחרי, מקס הודה שהתבגרות לא פשוטה, מצב רוח ירוד והמצב של המשפחה בבית תרמו לבסיס האווירה הדכאונית שהולידה את השיר.
אז יש שיר וגם להקה, שהוקמה רשמית לקראת השתתפות בתחרות "רוק בירוק" שנערכה אז ברעננה. הם הופיעו בתחרות עם השיר "הקיץ האחרון" וזכו בתחרות במקום הראשון. הפרס היה להקליט את הסינגל באולפן.
תקליט השדרים יצא לרדיו באוקטובר 1990. הוא זכה להצלחה מיידית ועצומה והושמע ללא הרף בכל תחנות הרדיו. ההצלחה הייתה בלתי נתפסת. "הקיץ האחרון" שהה במצעד הפזמונים של רשת ג' במשך 52 שבועות, מתוכם שבועיים במקום הראשון. זה הישג שאף שיר ישראלי לא הגיע אליו. "אהבה קצרה" של מאיר בנאי, שצעד 43 שבועות במצעד הוא היחיד שהתקרב.
בהמשך זכה "הקיץ האחרון" בתואר "שיר השנה" במצעד הפזמונים העברי השנתי לשנת 1991. הלהקה, אגב, סיפרה שטכנאי האולפן שהקליט להם את השיר אמר שהוא מדכא וארוך מדי ולא ישדרו אותו....
אז כן, מעולם לא נראתה בישראל הצלחה כה גדולה לשיר בכורה של אמן או להקה כלשהם. המדהים הוא שהשיר הזה עבר כל להיט של גדולי האמנים בתולדות הפופ והרוק בישראל.
במהלך מלחמת המפרץ, שפרצה 3 חודשים אחרי, הפך השיר המלנכולי לפסקול המצב. הוא הלם את התחושות האפוקליפטיות והפחדים שאחזו בישראלים רבים אז, לנוכח המלחמה והאירועים חסרי התקדים שבה. זה היה הקיץ האחרון בחורף ההוא, עם הצתת בארות הנפט בכוויית, טילים שנופלים על מדינת ישראל ואזרחים שמסתגרים בחדרים אטומים כשהם עוטים מסכות אב"כ דיסטופיות.
השיר היה לשיר הנושא של אלבומה הראשון של הלהקה, שיצא בסוף 1991 בחברת "פונוקול".
הלהקה הוציאה שני אלבומים בסך הכל ואלבומיהם לא הצליחו במיוחד. הצלחתו העצומה של "הקיץ האחרון", ביחס לשירים האחרים של הלהקה, יצרה לה בטעות תדמית ציבורית של להקה של להיט אחד (one-hit wonder), על אף שהיו לה להיטים נוספים שהצליחו - גם אם נשכחו.
הלהקה התפרקה ב-1995, אך התאחדה לביצוע "הקיץ האחרון", באופן חד פעמי ב-12 בנובמבר 1995. זה היה בעצרת הזיכרון ליצחק רבין, בדיוק שבוע לאחר הרצח.
סולנית הלהקה הייתה מירית ליבה (Mirit Liba). היא הצטרפה ללהקה לאחר שחבריה לא רצו לשיר. הם שמעו אותה שרה בטקסים בבית הספר והציעו לה להצטרף. ביצועה וקולה האקספרסיבי היו מרכיב מרכזי בעוצמתו והצלחתו של השיר. אחרי פירוק הלהקה, מירית עברה לעבוד בהייטק. מקס גת-מור הוציא אלבום סולו ב-1999 שלא הצליח ובהמשך עבר לעסקים.
במאי 2025, והיא בת 54, הלכה מירית לעולמה כתוצאה מאירוע מוחי שעברה. השיר "הקיץ האחרון", שכל כך נוכח בטקסי זיכרון, אזכרות ובשידורי הרדיו של ימי הזיכרון הלאומיים שלנו, קיבל עוד רובד של משמעות כואבת הקשורה לאובדן ופרידה. זה תפקידו כאבן דרך בזיכרון הישראלי.
הנה השיר המצמרר שנכתב מכאב והפך להצלחה ענקית:
https://youtu.be/0DYLaPpatdk
הקליפ המקורי:
https://youtu.be/IjLEh6juRVo
הופעה בטלוויזיה - גרסת רוק נוקשה:
https://youtu.be/pR35xOFfyOQ
בהופעה עם אביב גפן בנשף עצמאות ב-2021:
https://youtu.be/pgDVFBpIOrA
הביצוע של להקת האינדי "לונדון גראמר" ל-Night Call מתקשר יפה עם הקיץ האחרון:
https://youtu.be/wkF9w86XXKU
"תזכרו שהבטחתם" גרסת הראפ שדילן דרור הקדיש למשפחות הנרצחים, הנופלים והפצועים בשבעה באוקטובר:
https://youtu.be/W1n8FXT4T2M?si=pi06JMRkXhvWjCD5
והקיץ האחרון שחוזר ב-2023 לחזרות והופעה (עברית):
https://youtu.be/jpuWNWN1qxY?long=yes
השיר "חיים על מאדים" (Life on Mars) של דיוויד בואי, שיצא בשנת 1971 באלבום "האנקי דורי" (Hunky Dory), הוא לא רק שיר אלא סיפור מסע מוסיקלי ורגשי. סה שיר שנולד מתוך אכזבה ודחייה, אך הפך לאחת מיצירותיו הגדולות והמוכרות ביותר של בואי.
הסיפור מתחיל בשנת 1967, כשבואי, אז עדיין לא כוכב גדול, מקבל הזדמנות לכתוב מילים באנגלית לשיר צרפתי שנועד לפרנק סינטרה. הוא אכן כותב גרסה בשם "אפילו טיפש לומד לאהוב" (Even a Fool Learns to Love), אך הגרסה שלו נדחתה. בסופו של דבר, פול אנקה יכתוב את הגרסה המפורסמת "בדרכי" (My Way).
בואי המאוכזב מחליט לכתוב גרסה משלו, מעין "הדרך שלי", אבל על מאדים...
בואי לא כותב רק שיר, אלא יוצר עולם שלם. השיר שלו מתאר נערה צעירה המתמודדת עם עולם המדיה והתרבות הפופולרית באופן ביקורתי ומלא דמיון. הגאון משלב בין סגנונות פופ ושנסון צרפתי, עם עיבוד מיתרים מרהיב של מיק רונסון (Mick Ronson) ונגינת פסנתר וירטואוזית של ריק וייקמן (Rick Wakeman), הקלידן המיומן של להקת "יס" (Yes) הפרוגרסיבית.
ההשראה לשיר של בואי לא הגיעה רק מהדחייה הראשונית, אלא גם מהחוויות האישיות של בואי, מההתעוררות התרבותית של שנות ה-60 ומההשפעות הקולנועיות של הסרט "2001: אודיסאה בחלל". הסרט, שעסק בשאלות קיומיות ובמסתורין של היקום, נטע בבואי השראה ליצור שיר עם דימויים סוריאליסטיים ומסתוריים. במארס הוא משתמש, בכוכב מאדים, כסמל לבריחה מהמציאות ולחיפוש אחר משמעות עמוקה יותר.
למרות שבתחילה "האנקי דורי" לא זוכה להצלחה גדולה כאלבום, עם הזמן "חיים על מאדים" הפך לאחד השירים האהובים ביותר של בואי. בעקבות ההצלחה של האלבום "זיגי סטארדאסט" (Ziggy Stardust), השיר שוחרר כסינגל ב-1973, שנתיים אחרי הוצאת האלבום המקורי, שכלל אותו.
הפעם בואי מצלם קליפ לשיר כשהוא לבוש באיפור כבד וחליפה טורקיז, מה שתורם לאווירה הביזארית והייחודית של השיר.
מעניין לציין שב-2016 הוקלטה גרסה מחודשת של השיר, עבור הסדרה הבריטית "חיים על מאדים", מה שהחזיר את השיר למודעות הציבורית והציג אותו לדור חדש של מאזינים.
"חיים על מאדים" הוא אחד השירים הראשונים שהפגינו את הכישרון הייחודי של דיוויד בואי, עם השילוב הגאוני שיהפוך לסמלו המסחרי, בין מוסיקה, טקסט ודימויים, וייצר לו שרשרת מרהיבה של יצירות אמנות על-זמניות, שיישארו שנים רבות אחרי מותו.
הנה סיפורו של "שיר הנקמה" בפרנק סינטרה:
https://youtu.be/dd-b8GbOPKg
השיר "Life on Mars" במקור:
https://youtu.be/ft3b1-Cm-0M
הופעה בשנת 2000:
https://youtu.be/sJB24LVx6fw
בואי מספר בראיון על ההשראה שקיבל מהשיר הצרפתי שיהפוך ל-My Way:
https://youtu.be/-u-zMJbDjsQ
קאבר נפלא של גייל אן דורסי:
https://youtu.be/bspAwTq0VfE
וסיפורו המלא של "Life on Mars" עם עדויות של ריק וייקמן ואחרים:
https://youtu.be/J3kpelU_HXc?long=yes
מרבית שיריה של להקת ג'נסיס מכילים רעיונות מרתקים וסיפורים מעוררי סקרנות. בלדת הרוק המתקדם "זוחלי השטיח" (Carpet Crawlers) לא יצאה על סינגל רב-מכר מצליח, אבל המנגינה המהפנטת עם הארפג'ו המתמיד והמילים החלומיות סוריאליסטיות שלו הפכו את השיר לאהוב מאוד אצל המעריצים של ג'נסיס. בהופעות חיות של הלהקה הוא בוצע לא מעט ויצא על כמה מאלבומי הלהקה.
"זוחלי השטיח", כמקובל באלבומי הקונספט של הלהקה, הוא שיר בעל עומק פילוסופי וסיפורי לא רגיל. השיר ידוע באווירה המיסטית שבו ובמילים המעורפלות שמזמינות פרשנויות שונות. כרגיל הוא מדגים את הכתיבה היצירתית והמורכבת של פיטר גבריאל, סולן הלהקה והמוח הסיפורי ומילולי שלה.
השיר במקור הוא חלק מאלבום הקונספט הסיפורי משנת 1974, "The Lamb Lies Down on Broadway". ראל, הגיבור והדמות הראשית ביצירה, חוזר בו אל הזכרונות שלו, כמו שכבר הופיעו בשיר "Hairless Heart".
בשיר הוא רואה מסדרון ארוך, שעל רצפתו שטיח מקיר לקיר בצבע אדום עם אוכרה (צהוב וחום). על הקירות עיטורים של יצורים דמיוניים בצלולויד ואלמנטים של ציפורים, סירות, עיניים של שור ועוד.
סוריאליזם אמרנו? - לא חסרים כאן צירופים נהדרים של יצורים קסומים ודמיוניים. סלמנדרה, פרעושים שנצמדים לצמר הזהב, סופרמנים נעימי-הליכות שתקועים בתוך קריפטונייט ובובת חרסינה עם עור סדוק שחוששת ממתקפה.
לפתע ראל נחשף למראה מבעית של זוחלי השטיח, אנשים שזוחלים לאיטם וכמו נאבקים במשהו לא ברור. זוחלי השטיח כמו נמשכים על ידי מגנט ומאמינים שהם חופשיים.
הוא ממהר לדבר איתם, שואל נזיר ונענה במלמול שמסתיר פיהוק ועונה לו ש"יש עוד זמן מה עד השחר". בהמשך, יאמר לו זוחל דמוי ספינקס שהנזיר שתוי ושכל אחד מהאנשים הזוחלים מנסה להגיע אל דלת עץ כבדה המובילה אל החופש שבמעלה המדרגות.
כאן הם שבים ואומרים כולם ש"עלינו להיכנס פנימה - כדי לצאת החוצה". ראל עולה אל הדלת הכבדה וכשהוא פותח ונכנס בה פנימה, הוא רואה שולחן אוכל שמאחוריו מדרגות לולייניות המובילות אל התקרה.
#סמליות
"זוחלי השטיח" הסימבולי עוסק בחוויות סוריאליסטיות בעיר ניו-יורק (ברודוויי). הזוחלים שבו יכולים לסמל המון דברים. אם זה את המאבק והמאמץ להתקדם בחיים, החיפוש אחרי משמעות או התעלות ואפילו הארה. אולי הם מסמלים את ההמונים שנעים בחוסר מטרה, אחרי מטרה לא ברורה, אולי את הזחילה לחומרנות ולסטטוס החברתי. או שזה בכלל המסע הפנימי של האדם, החיפוש אחרי זהות, או הקושי בהתמודדות עם האתגרים שבחיינו.
ברור שהכתיבה האניגמטית (חידתית) של פיטר גבריאל היא רבת-משמעויות, מורכבת וסוריאליסטית. היא הובילה לכך שלא מעט דיונים ופרשנויות התפתחו סביב השיר והדיון בהם לא הסתיים מעולם. הפרשנות של השיר והתיאורים שבו היא לכן סובייקטיבית ומשתנה בהתאם לתפיסה ולמבט של כל אחד מאיתנו כמאזינים.
הנה גרסת האולפן האחרונה מ-1999, ההקלטה האחרונה של הלהקה אי-פעם:
https://youtu.be/WR7yOnIYSjw
מילות השיר המומחזות למצגת תמונות מרהיבה:
https://youtu.be/XJOySnOFzm0
ובהופעה חיה משנות ה-70 עם הסולן פיטר גבריאל:
https://youtu.be/PtzgBJ13vro
בלדות רוק
סימפוניה של תו אחד, ובמקור "One Note Symphony" הוא שם של יצירה מוסיקלית המוכרת כשיר מפורסם של "אלן פרסונס פרוג'קט", הרכב רוק מתקדם, פרוגרסיב רוק מפורסם.
היצירה נכתבה על ידי אריק וולפסון (Eric Woolfson) ואלן פרסונס (Alan Parsons) כחלק מהאלבום "I Robot" שיצא בשנת 1977. היא נולדה כשעלה רעיון חדשני אצל המוסיקאי וטכנאי ההקלטות אלן פרסונס.
פרסונס, מי שנחשב ליוצר מבריק של מוסיקת רוק פרוגרסיבי רך והתנסה לא מעט כשעבד בעברו על אלבומים כמו "The Dark Side of the Moon" של פינק פלויד, חשב על קטע שידגים איך תו בודד יכול להפוך ליצירה מורכבת ועשירה במיוחד.
השיר-יצירה מתחיל בתו בודד שחוזר שוב ושוב במנגינה מונוטונית לכאורה, כשהתזמורת מלווה אותה בליווי והרמוניה עשירים, בעוד מנגינת התו הבודד מתפתחת ונבנית לגובה, עוברת פיתוחים מרהיבים ושינויים מוסיקליים של גובה, מרקם, גוון צליל ועוצמה הולכת ומתגברת. כל שינוי כזה מוסיף לשיר שכבה נוספת של מורכבות ועומק הולכים ומתחזקים, בדומה לטריק הידוע של מוריס ראוול, מאה שנה לפני כן, ב"בולרו" המפורסם שלו.
כל אלה מתפתחים בהדרגה לסימפוניה שלמה. במקור זה הוקלט באמצעות סינתיסייזרים, הרמוניות מורכבות וטכניקות הקלטה מתקדמות.
הרעיון בא בכלל מעובדה מדעית. המדענים מצאו, מעיד אלן פרסונס, שיש צליל המכונה "תהודת שומאן", שמתקיים בתווך שבין כדור הארץ והחלל. התדר שלו הוא 7.83 הרץ והוא קיים כל הזמן, גם אם אינו נשמע לאוזנינו. "כל הדברים בחיים - אמר פרסונס - מהדהדים בתדר הזה..."
וכאן בא העניין שמעבר לחדשנות הטכנית, היצירה המרהיבה הזו היא גם דימוי, מטאפורה עמוקה על הקשר בין אדם למכונה, קשר שהוא הנושא המרכזי של כל האלבום. המטאפורה הזו מדגימה כיצד הטכנולוגיה יכולה להעשיר ולהעצים את היצירות האנושיות שלנו ובד בבד גם מעלה שאלות שיתחדדו מן הסתם בעתיד עוד יותר, על הגבול שבין טבעי למלאכותי במוסיקה ואולי באמנות בכלל.
מכל מקום, גם אם הוא לא היה להיט עצום כמו השירים המלודיים של הפרויקט של אלן פרסונס, השיר הזה הפך לאחת היצירות החשובות והמזוהות עם הרוק הפרוגרסיבי של שנות ה-70. בהמחשה שלו את היכולת של אמנים לקחת רעיון מינימליסטי וליצור ממנו יצירת אמנות מורכבת ורבת-רבדים, הוא השפיע לא מעט על התפתחות המוסיקה האלקטרונית בהמשך.
הנה השיר עם מנגינת התו האחד "One Note Symphony":
https://youtu.be/7kaGwuGwsZQ
והופעה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית שהשיר הזה פותח את כולה והיא נקראת על שמו:
https://youtu.be/hKYK6F0CaXg?long=yes
