זה היה ב-1974, כשאחרי הופעתו הכריז מבקר המוסיקה ג'ון לנדאו: "ראיתי את העתיד של הרוק'נ'רול והשם שלו הוא ברוס ספרינגסטין". ציפיות כל כך גדולות יכולות גם להביא לאכזבה גדולה, אבל ספרינגסטין הצדיק את כל המחמאות והפך לכוכב הרוק החשוב ביותר של אמריקה.

בקריירה מפוארת ואחראית, של אמן מוכשר אבל גם איש עבודה חרוץ, ברוס היה לקול של אמריקה. והוא לא היה סתם מצליח, חשוב ונערץ - ספרינגסטין התגלה ככוכב הכי חברתי והכי רגיש לאמריקה האמיתית, זה שתמיד שר על חייהם של האמריקאים הפשוטים, העובדים המתפרנסים למחייתם, אלו שלא זוהר ולא הדר הם חייהם.

הוא מילא אצטדיונים באנשים שבאו אחרי יום עבודה כדי לשמוע אותו שר את חייהם ולהאזין לו מספר את שירם. ספרינגסטין הכוכב מעולם לא הבליט את כספו ולא חי חיי זוהר מעוררי קנאה. הוא היה ונשאר אמריקאי פטריוט, שלא חשש לומר ולשיר נגד מה שאמריקה חוותה ממנהיגים לא טובים ובעד מה שהיא צריכה הייתה לדעתו להיות.

הם מכנים אותו "הבוס" והם יודעים בדיוק למה. האיש שבמידה רבה החליף את בוב דילן בתור המצפון של אמריקה מנהל קריירה ארוכה ומבריקה, של אינספור אלבומים מוצלחים והמון שירים חשובים. הוא לא מפסיק לחדש ויודע לומר את מה שנכון בעיניהם, אבל הוא קודם כל נאמן לברוס ספרינגסטין הצעיר, זה שהיה בצדק "העתיד של הרוק".

ספרינגסטין, ממשיכם של דילן וקאש, מגדלור של ערכים, אמנות מחויבת, בהירות וחדות כוונות, הוא גם הממשיך שלהם בדמות האמן האמריקאי הגברי והסמכותי, אך גם ההומני והבוער, שמצליח לעשות שימוש בפופולריות העצומה שלו כדי למחות ולסמן את הקו שאמריקה צריכה להיזהר מלחצות.

האופן שבו הוא מתרגם את הנוכחות שלו, כדי לדוור את המטענים התרבותיים והמוסריים שלו ולהיות לטריבון עממי של סיפורים מאמריקה שכמעט ולא מדוברת ברוק האמריקאי, ודאי לא בהקשרים מוסריים, הוא לא פחות מרשים מזה של דילן. אגב, אם לקחת בחשבון את האכפתיות והתקשורת שלו עם הקהל, תכונות שדילן לא מצטיין בהן, אז הוא אפילו עולה עליו.


הנה הקריירה של ברוס ספרינגסטין:

https://youtu.be/PdJXT0PhRVg


קליפ שלו מהאייטיז:

https://youtu.be/lrpXArn3hII


"הנהר" של הבוס הצעיר מאותה תקופה:

https://youtu.be/lc6F47Z6PI4


והופעה מהשנים האחרונות:

http://youtu.be/fYucko7A-8A


כך נראה אמן שאוהב אנשים:

http://youtu.be/sfk0uMLhXqY


ואותו שיר בעבר הרחוק:

http://youtu.be/129kuDCQtHs


פטריוט אמריקאי ב"נולד בארה"ב":

http://youtu.be/EPhWR4d3FJQ


הנה גירסה אקוסטית ל"אני בלהבות":

http://youtu.be/d5PoIrcyd34


וסקירה על 10 השירים הגדולים שלו:

https://youtu.be/ErfgvqcV3Uc?long=yes

זה לא שהביצוע של הבוס ספרינגסטין ל-Blinded By The Light הוא גרוע. לאמן הזה אין ביצועים גרועים. זה שהביצוע של מנפרד מן הפך אותו להצלחה כל כך גדולה שהמוני מעריצים אפילו לא ידעו שהבוס הוא שכתב והלחין את השיר הענק הזה.

"מסונוור מהאור" של מנפרד מן וה-Earth Band היה חיבור בין הגאונות של ספרינגסטין, אולי הכותב הטוב ביותר אחרי בוב דילן ובין הסאונד, העומק והיומרנות של הסוונטיז כתקופה מוסיקלית ושל הרוק המתקדם.

השיר הזה הופק בצורה נהדרת, עם סינטזסייזרים נהדרים שבשנות ה-70 מתגלים כהבטחה עצומה, ראה את "אמרסון לייק ופאלמר", ובגירסת האלבום עם סולו גיטרה מהיפים והחכמים של הפופ של אותה תקופה.

ברוס, אגב, שנא לפחות בהתחלה את הביצוע של מנפרד מן ולהקת אדמה. הוא ראה בו עיבוד מופק מדי ומעוטר ביותר מדי אפקטים, מרכיבים ומי יודע מה עוד.

אז כן, יש משהו מלודי מאוד במה שמנפרד עשה לשיר הזה. אבל זה מה שהוא עשה גם לשירים של עצמו ולכל דבר (דוגמאות למטה). מדובר במוסיקאי של מלודיה, של מינור מז'ור ובלי שום נטייה לאגרסיה, לשירה עם גרון ניחר או לסולמות בלוז. זה מה שיש ועם זה הוא הביא את Blinded למקום הראשון במצעד המכירות, כלומר מצעד הפזמונים שבו בודקים את מכירות הסינגלים באמריקה.

ספרינגסטין מצידו ריכך את ההתנגדות לביצוע, במיוחד אחרי שגילה שבזכותו לבד הוא עשה מהקאבר הזה עוד כמה מיליונים של דולרים ירקרקים. אחרי הכל זה היה השיר היחיד שלו אי-פעם, שהגיע למקום הראשון במצעד.


Blinded By The Light של מנפרד מן ולהקת אדמה בהופעה חיה:

https://youtu.be/ThrbYkfcLO4


עוד הופעה חיה:

https://youtu.be/lcWVL4B-4pI


המקור של ספרינגסטין בהופעה:

https://youtu.be/ku_KhAX3BIA


בלדה מתוקתקת - Questions של מנפרד מן ולהקת אדמה:

https://youtu.be/hPG8voDSVkE


ופופ ממש של מנפרד מן והלהקה הנפלאה הזו - באתי בשבילך:

https://youtu.be/lKPG_h8BlJE

אחד השירים הכי משעשעים בתולדות תכנית הבידור והפרודיה "ארץ נהדרת" הוא שיר מקסים ומצחיק מאוד, שנקרא "רכב חברה". בשיר משתתפים זמרים המחופשים ללהקת רוק, ביניהם אסי כהן ומאור כהן, שהוא עצמו הנהיג בעבר את להקת "זקני צפת" המצוינת. הם שרים על היחס של אנשי הייטק שכירים שמקבלים רכב חברה ומתייחסים אליו בזלזול.

השיר הזה נשמע מוכר. למעשה הוא שאב השראה מלהיט משנות ה-70 בשם "Spirit In The Night", שהתפרסם בביצועם של "מנפרד מן ו-Earth Band", להקת רוק אמריקאית מצוינת שעשתה אז קריירה נהדרת בשירים מולחנים ומופקים היטב, שמכרו לה המון תקליטים.

אבל לא כולם יודעים שהמקור לשיר הזה, ממש כמו השיר הכי מפורסם של הלהקה "Blinded By The Light", הוא למעשה קאבר של ענק הרוק ברוס ספרינגסטין. הוא כתב והלחין אותו בתחילת הקריירה שלו, בטרם יצא אלבום הפריצה המדהים שלו, שאז עוד לא ברור היה שייצא בכלל.

שני השירים נכתבו כשחברת התקליטים דחתה את האלבום שהציע לה ספרינגסטין להוציא אז וביקשה שיכתוב שירים "שהרדיו ישמיע"... אז הגאון כתב שני שירים מדהימים, שהפכו להצלחה אדירה, דווקא בעיבודים המטורפים של מנפרד מן. הדרך להצלחה סומנה באלבום הבא אבל שני השירים הללו סידרו לו מרצפות זהב, בדרכו להפוך לבוס של אמריקה.

"רוחות בלילה" (Spirit In The Night) עוסק באגם ליד ניו ג'רזי בשם גריזי לייק ("האגם השומני", בתרגום חופשי). האגם זכה לשמו מהעובדה שהומלסים שחיו סביב האגם נהגו לרחוץ בו ולשטוף במימיו את הכלים. אחד הכינויים שנתנו אנשי המקום לאותם חסרי הבית היה "הרוחות בלילה".

וכמה שחסרי הבית הללו היו שונים מהברנשים שמחזיקים ברכב חברה...


הנה רכב חברה של חבורת ארץ נהדרת (תוכן מילולי לא לילדים צעירים):

https://youtu.be/wd6yAIY5V30


Spirit In The Night של מנפרד מן ולהקת אדמה:

https://youtu.be/Gy7NVs-7W9E


המקור של ספרינגסטין בהופעה:

https://youtu.be/gGMSXEQdGL0

"האם זה אקדח? האם זה סכין? האם זה ארנק? אלה חייך - זה לא סוד חבר, אתה עלול למות רק מפני שאתה חי בעור האמריקני שלך" - שר הזמר האמריקאי ברוס ספרינגסטין בשיר "עור אמריקאי", או כמו שכולם מכנים "41 יריות". את השיר הוא כתב על הריגת בחור שחור בידי שוטרים, בניו יורק סיטי בשנת 1999.

41 היריות הגורליות הללו לא נורו כלפי מפיונר מסוכן, או רוצח אלים. הן נורו לעבר בחור רגיל בשם אמאדו דיאלו (Amadou Diallo). כל פשעו היה שחזותו תאמה לזו של מבוקש שהמשטרה חיפשה זמן רב והשוטרים הגיעו לביתו לאחר שאספו מידע שהחשיד אותו.

אמאדו שהיה מהגר שחור, נורה על ידי ארבעה שוטרים בכניסה לביתו. השוטרים טענו במשפט שסברו שהוא שולח את ידו לאקדח, בעוד שהוא שלח את היד אל ארנקו. אז הם ירו בו 41 יריות. לא פחות.

רבים גינו במהלך המשפט את הקלות שבה נוהגים שוטרים להפעיל אלימות כלפי חשודים שחורים באמריקה. המחמירים רואים בהריגה הזו, כמו במקרים דומים לא מעטים לאורך השנים, סוג של משפט שדה או הוצאה להורג, בחסות הלא-אדיבה של הגזענות הלבנה באמריקה.

כשהסתיים המשפט בזיכויים של השוטרים שירו באמאדו דיאלו, פרצו הפגנות ענק בניו-יורק והולידו מחאה גדולה. הרצח של דיאלו נגרם לדברי המוחים רק בשל צבע עורו.

את השיר, שאומר בסוף ש"אתה עלול למות רק משום שאתה חי בעור האמריקאי שלך", כתב ספרינגסטין, היוצר הכי חברתי באמריקה, בכדי להעלות את הבעיה החברתית שהשחורים של אמריקה צועקים כבר חצי מאה ללא הפסקה. ספרינסטין ועוד רבים כמוהו באמריקה, לאו דווקא שחורים, מסכימים שגזענות וסטריאוטיפים מובילים לכך שהאצבע של השוטרים על ההדק נוטה להיות קלה יותר, כשמדובר בגברים שחורים.


הנה סיפורו של אמאדו דיאלו:

https://youtu.be/jVDblWOBZGA


שירו המצמרר של ברוס ספרינגסטין על 41 היריות הללו:

https://youtu.be/aQMqWAiWPMs


מצגת וידאו עם תמונות של הברוטאליות והגזענות נגד שחורים באמריקה:

https://youtu.be/zKk5NpH3Hl0


וגם כאן:

https://youtu.be/nghqjBwZTiE

שירי מחאה (Protest songs) הם שירים שכותבים כדי להביע התנגדות לתופעות שונות הפושות בתחומים כמו חברה, תרבות, איכות סביבה, משטר וכדומה.

שיר המחאה הם תופעה חדשה יחסית. זה אולי מפתיע אבל בימי קדם ועד לפני 200 שנה לא השתמשו בכלי המוזיקלי להעברת מסרים של התנגדות, ודאי לא לכתיבת שירים נגד השליטים ושלוחיהם. היו שירים שהעבירו ביקורת זהירה ודי עמומנט, אבל בכך הדברים הסתכמו.

הכל הסתיים בשלהי המאה ה-18, ככל הנראה בהשפעת המהפכה הצרפתית, האירוע המכונן של תחילת המאה שאחריה. היו אלה תנועות חברתיות ובעלות אופי דתי, בארצות הברית של המאה ה-19, שהחלו ליצור שירי מחאה.

באותם ימים החלו גם עבדים שחורים לחבר שירי מחאה משלהם. הם היו סודיים יחסית, לפחות כל עוד העבדות התקיימה, אבל הם מחו כנגד העבדות ועל נסיבות חייהם הקשות.

היו גם שירי מחאה חברתיים שנכתבו במאה זו, בזמן שלפני ובעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול. התופעה הואצה עוד יותר, כשהממשל הגיב באלימות כנגד המוחים.

במאה ה-20 שירי המחאה היו פחות בולטים, עד לשנות החמישים והעשור שאחריהם. היו אלה וודי גאת'רי, פיט סיגר ושותפים נוספים ופחות בולטים, שהחלו ליצור אז שירי מחאה באמריקה. יש הופעות גדולות ורבים מתחילים להכיר את מושג "שיר המחאה" ולהעריך את מי שכותבים אותם.

אבל התקשורת והמדיה של אותה תקופה עדיין לא מתחברים לסגנון ולמילה המחאתית. זה מחוספס מדי, לא פופולרי ולא מרגש כמו שירי אהבה או רוקנרול, שמתפוצץ עם כוכבים גבריים ויפי תואר, כמו אלביס פר לי ודומיו.

ואז מגיע "קולו של הדור". זו התקופה של תחילת המאבק במלחמה ההולכת ומסתבכת בווייטנאם. דור של זמרים צעירים ומוכשרים מתחיל לעשות מוסיקה עם טקסטים מחאתיים. היו שם בילי הולידיי, עם "פרי מוזר", אחד משירי המחאה המצמררים שנכתבו אי-פעם, על שחורים שנתלו על עצים בידי גזענים לבנים. נינה סימון כתבה את שיר המחאה המתריס "מיסיסיפי, לעזאזל", בו שרה לגזענים של הדרום את דעתו של האדם השחור עליהם. עם הזמן מתחילים להתפרסם גם זמרי מחאה לבנים כמו ג'ון באאז, שקשה לשכוח את "יהלומים וחלודה" (Diamonds and Rust) המיתולוגי שלה.

אבל הבכיר מביניהם עומד להיות בוב דילן. הצעיר היהודי, גאון המילים והלחן ויפה המראה היה תלמידו ברוח של וודי גאת'רי ובן הטיפוחים לתקופת מה של פיט סיגר, לפחות עד שיסתבר לאחרון איזו מפלצת של כישרון והצלחה הוא טיפח והשאירה לו אבק.

כבר משיריו הראשונים זכה דילן להערצה אדירה וכמעט בכל שיר מצאו מעריציו הנלהבים מסרים מחאתיים. הוא ניסה להסביר שלהיטו המונומנטלי "התשובה נישאת ברוח" הוא לא "שיר מחאה" אבל זה לא עזר. בעקבותיו זכו יותר ויותר זמרי מחאה בהערכה. שירי מחאה בוצעו עתה בהצלחה אדירה בפסטיבלים, בהקלטות, הופעות ענק יחסית לתקופה ובחשיפה תקשורתית אדירה.

גם דילן עצמו התרכך מעט. לפחות כך זה נראה ב-1965, כשהודיע לקהל, בסיבוב הופעות באנגליה, שכל השירים שהוא שר בהופעות הם שירי מחאה...

אחריו יבואו גם ג'ון לנון ויוקו אונו שתמכו במחאה נגד וייטנאם והקליטו לא מעט שירים כאלה. Imagine הוא ללא ספק הגדול מביניהם. יהיה גם בוב מארלי שהפך לכהן והמחאה אצלו חכמה ופחות בוטה, אבל נכונה ובמקצב הנכון.

ובכלל, בעשור הבא המחאה מעט נחלשת. אמריקה יצאה מוייטנאם, נפטרה מניקסון ובסבנטיז זוכים זמרים שחורים להצלחה מסחררת. עכשיו מגיע ממשיכו של דילן ומי שיוכרז כ"עתיד של הרוק", ברוס ספרינגסטין. המשורר המסוקס עם הגיטרה, שיזכה לכינוי "הבוס", דואג להנציח עיוותים ולמחות, תוך שהוא משתמש בפופולריות האדירה שלו לשינוי חברתי. בלהיט הענקי "הוריקן" הוא משחרר מהכלא מתאגרף שהפך אסיר עולם על רצח שלא ביצע. ב-"41 יריות" הוא מוחה על רצח שחורים בידי שוטרים ומעורר דיון עוצמתי שלא הסתיים עד ג'ורג' פלויד וצפונה.

ואז נולד ההיפ הופ שיהפוך את המחאה לדבר הכי חם בעולם. הכי חשוב בניינטיז הוא טופאק, שנרצח די מהר. לפני מותו הוא הפך לראפר הנערץ באמריקה, לה הוא קרא "הכנופיה הגדולה בעולם". כמעט לבדו הוא עשה מהפכה מוסיקלית, בדמות ה"גנגסטה ראפ" שלו. הוא ביצע את הלהיט האלמותי When Thugz Cry, שפירושו בעברית הוא משהו כמו "כשערסים בוכים"...

עכשיו כבר הפכו שירי המחאה לתופעה עולמית. מה שהיה בסיקסטיז חיקוי למה שקרה באמריקה הפך לצורה של אקטיביזם עולמי. האינטרנט, יוטיוב והרשתות החברתיות פותחות ערוץ ישיר בין האמן לקהל שלו. דיקטטורים כמו פוטין "זוכים" לשירי מחאה אפקטיביים, כולאים את פוסי ריוט ומקביליהם. בכל מקום מופיעים ליטרלי זמרים אמיצים מהמיינסטרים, כמו "הדג נחש" אצלנו, לא בוחלים במילים וסונטים את המשטר, תוך עידוד למחאה החברתית. באביב הערבי, בכיכר תחריר וטוניס, קונים זמרים את עולמם במילים. שיר המחאה כאן כדי להישאר.


"גשם כבד עומד לרדת" בוב דילן באחד משיריו הנוקבים נגד וייטנאם:

https://youtu.be/hXn9ZKPx6CY


"גופות שחורים מתנדנדות ברוח" מתוך "פרי מוזר" של בילי הולידיי במחאה על הגזענות והלינץ' בשחורים באמריקה:

https://youtu.be/bckob0AyKCA


"עיר רפאים" (Ghost town) של הלהקה הבריטית "הספשלז", מ-1981, במחאה על העיר הנהדרת שבשל מהומות רחוב של צעירים מובטלים בעידן תאצ'ר הייתה לעיר רפאים:

https://youtu.be/RZ2oXzrnti4


שיר מחאה מצרי של איידה אל איובי ולהקת צ'רוקי שנכתב על מחאת כיכר תחריר:

https://youtu.be/umlJJFVgYVI


When Thugz Cry של טופאק שאקור (מתורגם):

https://youtu.be/tH3jdMU_Qeg


ובנות להקת פוסי ריוט ב"פוטין ילמד אתכם לאהוב":

https://youtu.be/gjI0KYl9gWs

הופעה חיה היא הופעה שבה אמנים, בדרך כלל מוסיקליים, זמר או להקה, מופיעים מול קהל. הופעות חיות יכולים להיות אירועי ענק בעולם וככל שהאמן מוכר ואהוב יותר קהל שר ורוקד את השירים.

המושג נולד כשהחלו הקלטות של מוסיקה. כדי להבחין בין הקלטת אולפן לבין הופעה אמיתית של האמן, כינו את ההופעות "חיות", כלומר האמן מופיע אל מול קהל, בהופעה מלאה ואמיתית.

ולמה אמיתית? - כי עם השנים נולד גם ההרגל (המגונה) לחסוך בהוצאות ולהופיע עם פלייבק. הפלייבק הוא הקלטה של התזמורת, הכלים המלווים ולעתים גם השירה. אמן שמופיע בליווי מוקלט חוסך את התשלום לנגנים שמגיעים להופיע וזכאים לשכר. במקרים רבים, אגב, קיבל המושג עומק נוסף - אמן שמופיע ב"לייב" הוא אמן ששר באמת ולא עושה תנועות שפתיים לצלילי ההקלטה המושמעת (מה שמכונה "פלייבק מלא").

כך, האמנים שמכבדים את הקהל מופיעים "לייב" וגם בליווי של "נגנים בלייב".


הנה מי שנחשבו לגדולי המופיעים בהופעות חיות, פרדי מרקורי ולהקת קווין:

http://youtu.be/0omja1ivpx0


הופעה חיה של להקת הרוק "דייר סטרייטס":

http://youtu.be/8Pa9x9fZBtY


אלוף הרוק האמריקאי ברוס ספרינגסטין שמכונה "הבוס" מלהיט את אמריקה כבר 40 שנה:

https://youtu.be/129kuDCQtHs


מלך הפופ מייקל ג'קסון סיפק באותו כרטיס גם זמר ענק, גם יוצר מדהים וגם רקדן מצוין:

https://youtu.be/b6pomaq30Gg


רגע בחיוך - יש כאלה שיש להם את זה בטבעי, כולל העמדות ותנועה:

https://youtu.be/YUJTE4sUMRo


פיל קולינס שיודע לעבוד עם הקהל באופן מרשים - שימו לב לדקה השמינית:

https://youtu.be/gsIC3TvzLXE?long=yes


בואו להופעה חיה:

http://youtu.be/dKgr3U3pyGQ?qr=yes


ועוד אחת:

https://youtu.be/kiZxjco-AIg?qr=yes

פסטיבל ניופורט, 25 ליולי 1965. אל הבמה עולה בוב דילן הצעיר, בסך הכל בן 24, רק 3 שנים מאז הגיח כיורש העצר של וודי גאטרי, מלך הפולק, ושנה אחרי שהוכתר באותו פסטיבל כמלך החדש של הפולק ונביא הדור הרשמי.

היו שני חצאים להופעה שלו. במחצית הראשונה הוא הופיע כמו שנהג עד אז. הופעה אקוסטית, שקטה, רוחנית כמעט ונערצת. אחריה הייתה הפסקה ואז התחילה המחצית השנייה של ההופעה.

וכאן תדהמה - על ההתחלה זכה הדילן בשריקות בוז ובצעקות זעם ממעריציו הנדהמים. זו הייתה גיטרה חשמלית ביד שלו. היא הייתה האקדח המוסיקלי שהוא התעקש להביא איתו אל הבמה וכשהוא החל לנגן הסתבר שזו לא רק פוזה. הדילן חישמל באחת את המוסיקה שלו ואת העצבים של אוהביו ומעריציו הרבים. המוסיקה שלו הפכה פתאום רועשת, חשמלית ורוקית עד אימה. המלך בגד בהם.

וזו לא הייתה רק הגיטרה החשמלית שלו, אלא הרכב חשמלי שהיה איתו. הרכב רוק שלם ליווה אותו והמעריצים העריצים לא ידעו את נפשם מרוב זעם. הם צעקו לו ולהתחשמלות שלו בוז.

ואכן, בשנת 1965 בפסטיבל ניופורט עשה בוב דילן מהפכה אדירה, כמעט בלתי נתפסת בסגנונו המוסיקלי. זה התבטא בכך שבמקום הגיטרה האקוסטית שלו והמפוחית ושירת העם הנפלאה שהוא הביא איתו מהמסורת המוזיקלית האמריקאית הנהדרת הזו, דילן הכניס את הגיטרה החשמלית למוסיקת הפולק העממית שלו ונתן את האות להולדתו של סגנון חדש במוסיקת הפופ - סגנון הפולק-רוק.

דילן ידע שזה יחולל כעס, אבל ספק אם הוא שיער מראש איזה זעזוע הוא יגרום למעריציו, כשהוא יעלה עם להקה חשמלית להופיע כמו שהופיע באותו יום, שונה כל כך, מרגיז כל כך, אל מול קהל הפולק שכל כך אהב את הגיטרה האקוסטית והמפוחית שלו, את השירים השקטים והחכמים כל כך והמוגשים במגש הפולק שאליו הוא רגיל.

זה לא עזר להם. דילן לא יכול היה לעצור את החיפוש התמידי שלו אחרי התפתחות ועניין. המוסיקה שלו, ששאבה מכל סגנון אפשרי, כבר התקדמה אל הנצח, רצתה להרחיב את הפופ והרוק ולהפוך אותם מבידור להמונים לכלי ביטוי, לשפה חדשה, אמיתית וכנה הרבה יותר. בפה קפוץ במקום פעור, במקום לבדר אותם בשירים שמחים ומרוצים, הוא הרגיש שנכון לו יותר לשיר את האמת האכזרית על העולם המקולקל שהוא ראה, עם הדמויות הגרוטסקיות וההומור היבש שלו, עם הפואטיקה המופלאה שלו, שתוגש מעתה כשהיא עטופה בסאונד של חשמל צורם ומרעיש. בעיניו לא היה הולם מהצליל החשמלי, התופים הרועשים והגיטרות הצרודות של הרוק, כדי להעביר את המסר שלו אליהם.

זו לא הייתה רק מהפכה מוסיקלית, אלא גם מהפכה חברתית של ממש. בדיוק כמו שהביטלס הושפעו ממנו לכתוב שירים עם תוכן ומסר עמוק, גם דילן הושפע מהם. הוא התרשם עמוקות ממוסיקת הרוק הסוערת, החדשנית והנמרצת ומהשירים המהירים והקצביים שהם ידעו לייצר. בבת אחת הוא מצא עצמו מאזין וסופג שרשרת השפעות מהדמויות המרכזיות בהיסטוריה של הרוק. הגאון היהודי הצעיר והמקורי בחר להאזין להם ולאמץ את הערכים והמסרים שהם הובילו. הם פשוט התאימו יותר למה שהוא רצה לומר.

הבגידה במעריציו הייתה דילנית לחלוטין. ביום שלפני ההופעה המהפכנית שלו, הוא עוד הופיע כטרובדור עממי בבמת הצהריים של כותבי השירים, נאמן למסורת של תנועת ה"פולק" שהמליכה אותו ונכנעה למוסיקה שלו. אל מול כל קהל הפסטיבל שנהר והתמסר ל"משיח" של הדור, הוא שיחק את תפקידו האחרון כבוב דילן המוכר וה"טוב". אבל בערב שלמחרת הוא כבר היה מוכן לרוקנרול. מוקף בנגנים חדשים, לבוש בחולצת נקודות ומחומש לקרב בגיטרת פנדר סטרוקסטר. בהבעה ריקה, כמעט מזלזלת, הוא החליף למול עיניהם המשתאות את הפולק ברוק והמליך אותו בתור המוסיקה העממית החדשה של הדור שיסיים את המאה ה-20. בכך הוא גם יהפוך את הרוקנרול ממוסיקה חביבה ורומנטית, של שירי אהבה עם תופים, לסגנון פוליטי, בועט, נוזף ומוחה על עוולות. יחי הרוק - הדרך מדילן עברה בהמשך אל ניל יאנג, ברוס ספרינגסטין ודיוויד בואי והיא לגמרי נפתחה!


הנה סיפור המהפכה החשמלית של בוב דילן:

https://youtu.be/p0azcWTluaQ


כך נשמעה ההופעה המפורסמת שלו בפסטיבל ניופורט ב-1965:

https://youtu.be/G8yU8wk67gY


תגובות המעריצים:

https://youtu.be/bkrauH07MjM


אקוסטי וחמים - כך הוא נשמע שנה קודם באותו פסטיבל:

https://youtu.be/OeP4FFr88SQ


בוב דילן מדבר על הבוז והעזיבה של הקהל את ההופעה החשמלית הראשונה שלו:

https://youtu.be/2138kXVIonY


המעריצים זוכרים את זה שנים רבות אחר כך:

https://youtu.be/nfv5Ksj55iE


ובחיוך פרודי - יש מי שמגיב קשה על השינוי בסגנון שלו:

https://youtu.be/QBAd5LMBq3Q